כדרך הטבע הוא, כי בתורת מורה־ספרות, שדרכו גם בביקורת גם בחקר, ניסיתי וחזרתי וניסיתי להעמיד על חזיונו של יצחק באשוויס ופעלו, ונסיוני בין בעל פה ובין בכתב, ואף שיתפתי את עצמי בהערכה רבתי, שעלתה ושטפה, זה מקרוב את שמו ושמעו, לרגל זכייתו בפרס נובל (וראה מאמרי: בענין הפרס ומקבלו, בספרי “ארחות ושבילים”, כרך ג‘, עמ’ 151–154).

ובבואי עתה, לרגל ביקורו הקרוב בארצנו, להוסיף על קצת דבריי, כשונה אותם וכחוזר עליהם, אקדים ואומר, כי אם נטלתי לי מידת־העזה זו, הרי זה מכוחה של טירחתי רבת־השנים לקנות לי מלוא־ידיעה בכתביו, שלא די שלא פסחתי על דבר מדבריו, אלא אף ליקטתים, כסדרם, אחד אל אחד, בין חטיבות קטנות, כמעשה סיפור וסיפור, בין חטיבות גדולות, כמעשה רומן ורומן, ואוצר הגזרים העצום והשלם הזה, שמור בארכיון של חוג יידיש באוניברסיטת ירושלים, באופן שניתן לו, לכל המעונין בכך, לקיים בחינת ניתי ספר ונחזי.

ב

דבר זה, החשוב לגופו, חשוב גם מצד אחר – כמה וכמה מחטיבותיו נדפסו כפי שנכתבו, יידיש, כהמשכים בעתונים, בלי שיצאו לימים במגילת ספר בלשון־מקורם ויש בהם שיצאו במגילת ספר שלא בלשון מקורם, אלא בלשון תרגום, ביחוד בלשון האנגלית. והנה שבנו וראינו, כי הוצאות ספרים עבריות אצלנו מוציאות מספרי באשוויס, לא כמעשה תירגום מלשון מקורם, היא יידיש, אלא כמעשה תירגום מתוך לשון תירגום, וביקורת מלאכת תירגום זאת וכזאת כבר הוסיפה קצת סעיפים להלצה, כמשפט השחוק לשיבושים, אם גדולים אם קטנים. והוא עוול, וקיפוח כמותו, לקהל־קוראינו, ביחוד אם נכונה השמועה שפשטה, כי יד משאלתו של המחבר באמצע.

והלא ככל מעשה תירגום, הנעשה לא מכלי ראשון על יתרונו, אלא מכלי שני על חסרונו, אי אפשר לו שלא יהיה כולו או רובו הפסד. ביחוד הדברים אמורים בסופר, שכוחו הגדול בסיפורו הרוהט וחי, הוא בעושרו המופלג של לשונו וגמישותה המופלאה, לשון יידיש דשנה ורעננה, החצובה משיתי מקורה ומקורותיה, עתירת ניבים ועטורת ביטויים, שופעת אידיומאטיקה ברבבות מיני חן; באופן שהרקתה ללשון אחרת מחייבת מאבק על הישג מקבילות והשגת נרדפות, כדי אַדקוואטיות, או, למיצער, כדי קירובה ההגון, דבר שיש בו מסורת טבעית בגשר־המעבר בין שתי לשונות העם, האחות הצעירה, יידיש, והאחות הבכירה עברית, ויש לה מסורת־מעבר מדורי דורות, וביחוד מימי מנדלי ואילך.

ג

והנה ראיתי, עוד לפני שנים, שהמו"לים שלנו ועורכיהם אינם מקיימים כמצוה הזאת, ואדרבה, בין האחיות התיצבה כמין ברייה תותבת, שלא כדרך הטבע, שדכנית צולעת העושה מה שהיא עושה, ונחת רוחו של הסופר אינה נשבתת, ונחת־רוחו של הקורא מתפקפקת ביותר. כי טענתו של הסופר, שעינו שלו פקוחה על מתרגמיו ומתרגמותיו, המתקינים תרגום אנגלי, אפשר שיהא בה ממש, אבל אין היא פוטרת, מה גם את המתרגם העברי, ממאבקו עם המקור עצמו, כפי שמסוגל לכך, למשל יליד וילנא, צבי ארד, שנכפה עליו שימוש באותה שדכנית שבאמצע, – ואין זה כדרך הטבע, ודומה כי לא אגזם אם אומר, כי בדרך כך אי אפשר שיסתנן לנו למעלה ממחצית מחציתו של רוח המקור וריחו. ומה תימה, כי בקרוא הקורא את המקור ביידיש, ובסמוך לכך את תירגומו ההוא, אינו יכול שלא לשאול: הזאת נעמי, ותשובותו: לאו ולאו, והוא מיצר על המתרגם שנכפית עליו מלאכת עקיפין זאת וכזאת, כשם שהוא מיצר על הקורא העברי, שאותה כפייה ונזקה נגזרים עליו.

ד

וכבר נמצא מבקר, לוי שליט, שדן בחזיון זה וכזה, בז’ורנאל צנוע, לאמור: “בימים אלה נזדמן לי לקרוא ספר, שהופיע זה מקרוב, והוא של מספר יידי בתירגום אנגלי. הסופר הוא מן הטובים המצויים בה ביידיש. כשרונו עז ומהימן וחדש בכתבו יידיש, אבל סיפורו באנגלית, הכתוב, כנראה, בשביל המתרגם, מתוך כוונה לקורא לא־יהודי – מים דלוחים. על כל פנים זוהי ההתרשמות המחוייבת של מי שמכיר את הסופר בלשון־יצירתו. והנה הסיפור המתורגם הזה מתלווה הדים של ביקורת, על גבי עמודי המעטפה, מכתבי־עת ספרותיים הידועים ביותר בעולם. זה ודאי בזכות מעט האקוסטיקה היהודית, שהסופר שילבה שמה. אכן, ניתן לבוא בכל מיני טענות למחבר היידי, אבל לגביו גופו, לגבי האגו הסופריי שלו זהו כורח השראה, שיידע, כי הספר מתפשט ברבבות טפסים. וכל סופר, ככל אדם יוצר, למגדול עד קטן, הוא אגוצנטריקן וצריך השראתו של הקהל”.

עד כאן דברי המבקר, שאינו פורש בשם הסופר הנדון, אך דומה כי אין כיצחק באשוויס מועמד לדיונו. אבל אפילו נקבל את הביאור האנושי־אנושי־ביותר לגבי המחבר, שפתח דרכו כסופר עברי, וכתלמיד חכם הוא בקי בלשון העברית וספרותה, ונשלים לו, לא נוכל להשלים לו למו"ל עברי, וביותר אם הוא בחזקת מוסד של ציבור, הנוהג בקוראיו כך.

ומשעלינו בנתיב הביקורת נפליג בו – אמנם, יצחק באשוויס כל שיוצא מתחת קולמוסו יש בו מידה של חיות, ואפילו גדושה, אך לא הכל יש בו כאותה דרגה של ערך, ואפילו טפופה, וכבר ניסיתי להעמיד על סולם הערכין, בתתי את הבכורה לשתי מחלקות סיפוריו – שיח זקנים מזה ואגדת ילדים מזה, ובהם פניני־יקר, מלאכת מחשבת, שאחריהם יבואו סיפורי הווי וסיפורי קורות, ובאחרונה סיפורים שטוחים של סבכי הרפתקה רדודים וצירופי אבטוביוגרפיה לגלגולי חזרותיהם המשמימות.

על מה המו“לים אינם מעדיפים את השבח – חידה היא ותהי לחידה. הלכך לא אוכל שלא לסיים דברי אלה בקריאה: מו”לים נכבדים ומתרגמים יקרים – הבו לנו את יצחק באשוויס במיטב־מיטבו ומלשון־מקורו וקמיה, ואתם, קוראים חביבים, אַל תתנו לפוטרכם בקליפתו של עולם העשיה (גם פרס־נובל אינו עושה זיבוריתו של סופר – עידיתו) ותרבו תבקשו את גרעינו של עולם היצירה, כי זכותכם היא.

[כ“ד כסלו תש”מ]

ודאי לא מקרה הוא, כי דברי־האזכרה לר' לייב רוכמן דנים בו בתורת סופר, כהיותו, אמנם, בחייו – הלא מונחים לפנינו שלושת ספריו: שניים הראשונים, שנתפרסמו לפני שנים, תחילה ספרו “אין דיין בלוט זאָלסטו לעבן” (1949), שניתן לו גם נוסח עברי בידי חנוך קלעי: “בדמי חיי” (1961); לימים ספרו “מיט בלינדע טריט איבער דער ערד” (1968), שניתן לו נוסח עברי בידי א.ד. שפיר “בצעדים סומים על פני האדמה” (1967); ולסוף כרך־הסיפורים “דער מבול”, שיצא לאור ימים מעטים לפני פטירתו, ונקווה לנוסחו העברי גם הוא; וכספריו הקודמים אף ספרו זה יתפשט פירסומו, והביקורת תיטול אך עתה את רשות הדיבור להערכה כוללת, ותעמוד, לא כמשפטה עד־עתה, על ספר וספר לעצמו ולבדו, אלא על כל שלושתם, וניתן לשער, כי יופיע ספר נוסף, ואולי יכונסו בו אף יצירי הבכורה שלו, ראשוני נסיונותיו בכתיבה, אף מבחר כתבותיו (ב“פארווערטס” ששימש סופרו בישראל), וכן תינתן שעת־כושר להשלים את סיכומה של הביקורת כלפי הדמות המיוחדה הזאת.

הזכרתי את ההתחלות, העלומות עד־עתה, ולא בלבד משום ההתעניינות האינפורמאטיבית, שכמותי בהול עליה, – הלא עד סיפה של מלחמת־היטלר קיימתי קשר אמיץ עם סופרי־יידיש בפולין, ביחוד עם מתחיליהם, ששלחו אלי את ספריהם, והמצאתי להם את ההדים, שטרחתי להעלותם בעתונות שלנו פה, ולייב רוכמן לא היה בכללם, ושמו הגיעני אך לאחר המלחמה, בעיקר כששלח לי, מפאריס, את ספרו “אין דיין בלוט זאָלסטו לעבן”. זכורני, כי בשמעי ראשונה את שמו, עמעמו בי הצלילים: רויך, ראוך, ראך, כציונים של מעשה־פרווה, וסברתי, כי מסתמא הוא צאצא למשפחת סוחרי פרווה או אומניה, אך היחיד, רוכמן, שמו, שהכרתיו קודם פנים, חלק על פירוש כזה, המוליך לדרך הטייטש: איש שעיר – איין רויך־מאן; וטען, כי השם הזה אין בו כ“ף רפויה ביידיש אלא חי”ת עברית, ללמדך, כי הכוונה היא לרחמן, וכשהקשיתי לו, כיצד הפתח נעשה קמץ קטן, השיב לעומתי, כי אנו אומרים בתפילה: סולחן ומוחלן לשבטי ישורון. הריני מספר זאת, כדי להדגיש, כי השם לא העלה בי לכתחילה כל אסוציאציה. וכדי להבליט, עד־מה ספרו ראשון ליבה בי את השאלה לראשית מעשה־הכתיבה שלו, דבר שחזר ונתעורר בי למקרא ספר־הזכרון על עיר הורתו וגידולו, מינסק־מאזובייצק, שגיסו ואחיו־לגורל, ידידנו הנלבב ר' אפרים שדלצקי יחיה, הוציאו לפני כשנתיים. הספר הזה, המשופע בעניינו וענייניו, מעמידנו בבירור על הגדישות היהודית האינטנסיבית העמוקה של אותה הקהילה, שידעה רוב סבל ויסורים, גם בימי ממשלת פולין, כדי בריחת כל אוכלוסי יהודיה מקרבה, והיא שנתנה אותותיה בבנה, ושוב נתבקש מפתח להתחלותיו.

ומידת חשיבותם של אותם ניסויי התחלה נעוצה לא בלבד בכך שהם, כמשפט כל התחלה, עשויים לרמז, מה היו פני המהות הספרותית במהלך־ביוגראפיה אחר, – כגון שהיה, לפני המלחמה, מניח את בינו ועירו, והולך מערבה או מזרחה, כמעשה נערים רבים, בני דורו וסביביו; מידת־החשיבות ההיא נעוצה גם ואולי בעיקר בכך, שאותם ניסויי־התחלה עשויים להבהיר, מה הם, בעצם, יסודות־השתייה, של האיש, שהיו מתקיימים ועומדים בכל מהלך־ביוגראפיה שהיא.

ב

אכן, ודאי לא מקרה הוא, כי מאמרי־ההספד והאזכרה דיברו על הסופר, אך יתר־על־כן, לא מקרה הוא, כי גם דברי־ההערכה האלה, שרובם הערכת־עראי קצרה, הבריחם חוט אחר, המבליט את כלל־האיש, כאדם וכיהודי, שהפרט־שבו, הסופר והספרות, אינו אלא אחת האצלותיו, וככל שאותו חוט יתהדק וילך, וישתזר וילך, כן תגבר הדמות הכריזמאטית, שנתגלתה בזימוני־פנים־אל־פנים, ביחוד ליד שולחנו בביתו, ואווירתו המיוחדת, שהוא ומרת אסתר השכילו להשרותה – אווירה של אורח־יהודים ישן, העומדת תמיד בחידושה, הוא נהג בו באותו שולחן, לא כדרך המצוי, מכוחה של נייטראליות, המחליקה את ניגודיהם של קהל המסובים רב־הפנים; אדרבה, היו לו עיקרים יציבים וברורים, וייחוסו אליהם היה חלוט וקנאי, והיה נלחם להם ומגונן עליהם מלוא־כוחו גם בענייני ספרות ולשון, גם בענייני אמונה והווי, ואף בענייני ציבור ומדינה, החל בפולמוס על כספי השילומים, שאמר בו לאו גמור, וכלה במחלוקת על שלימות־הארץ, שאמר בה הן גמור; וכאותה בהירות וכאותה יציבות עמדו לו אף כמאמין בכוחה של ארץ־ישראל להבטיח את קיום־האומה וככופר בכוחה של הגלות לעשות זאת, וביקורו האחרון שם, בארצות־הברית, חיזק בו את החלוקה הקיצונה הזאת של אמונה מזה וייאוש מזה. אלה עניינים, העתידים עוד להיות נידונים מצדי צדדים, ואנו אך הרמזנו עתה עליהם, כדי להישמר מפני טעות אופטית כפולה.

ג

ראשית, כיוון ששולחנו נתקיים לגביו, בשינוי־מה, מאמרו של ר' יוסי בן יועזר, לאמור: יהי ביתך בית ועד לסופרים, ונעשה, בגלל־כן, שם־דבר בירושלים ומחוצה לה, קרובה היתה סברה, כי הוא החוג היחיד של המסיבים לו, ושעל־כן נתעלמו כביכול שאר הטיפוסים והחוגים, כל מיני יהודים מכל ימות השנה, צעירים וזקנים, שהיו מבאי־הבית הזה, ודי בקריאת הנובילה של יחזקאל קורנהנדלר, ששמה: לייב, ושניתנו בה כל הסימנים של סיפור מעשה כהוויתו, כדי להבין, עד־היכן הגיע ריבוי־הפנים הקוטבי של נכנסים ובאים. ומן הסתם אף הטיפוסים והחוגים המגוונים האלה נתקיים בהם מה שנתקיים בחוג־הסופרים – רחוקים נתקרבו כאן, ומתנכרים נתוועדו כאן; חילוקי הדעות לא פסו, אך צלילם ניטהר, אם במעט אם בהרבה. אחרית, התבוננתי בו בר' לייבל על פני יריעת־ימים ארוכה, כעשרים וכמה שנים, מאז היותנו שכנים קרובים בקריית־יובל, שבה עשה את מדורו, שני חדרים קטנים וגינה קטנה, כמין זעיר־אנפין של בית ועד לסופרים, ורבו האורחים מקרוב ומרחוק ולא אמר איש כי צר לו המקום; מה גם לימים, בהתרחב במעט האכסניה, ברחוב יורדי הסירה 2.

ד

וכבר בימים הרחוקים ההם, שאלתי את נפשי: מיהו, בעצם, היהודי הלז, ואף הקדמתי להשיב לה מענה, אך לא פירשתיה ברבים, אלא לאחר שבני מינסק־מאזובייצק וילידיה, שהכירו אותו אך בירושלים, ונעשו ידידיו באי־ביתו – המשורר יעקב קופלביץ, הוא ישורון קשת, שהניח את עיר־מולדתו לפני מלחמת העולם הראשונה, והמספר יעקב קויפמן, הוא אליאב, שהניחה לאחריה, וכן המספר יחיאל הופר, שהכירו לאחר מלחמת העולם השניה בזימונם, כפליטים בפאריס, אמרו לי התרשמותם, והיא עלתה, בערך, בקנה אחד עם התרשמותי, והצד השווה כך סיכומו: אכן, רוכמן זה יש בו בפירוש משהו מיהודי טוב, כפי שנקרא רבם של חסידים; הוא עורך שולחן, אך הוא עורכו במין עדינות כזאת, עד שנדמה, כי אין הוא יודע על־כך.

וככל שהרביתי להתבונן בו ולהאזין לו, נתגברה בי כאותה סברה, ולפני כשנה ומחצה, כשחבורות של סופרי־יידיש בפאריס, הזמינוני לארח אליהם, ושאלו, ברוב חיבה, לרוכמן, עניתים: ר' לייבל? ודאי שהוא סופר, אף סופר גדול, וגדולתו מרובה מהשערתה והערכתה של ביקורת הספרות עליו, שלא תפסה את עיקר־מאבקו בספרו “בצעדים סומים על פני האדמה”, וגימגמה מה שגימגמה מתוך עירוב של תהייה ומבוכה, אך בעיקרו הוא אדמו"ר, שהקהל רב־הפנים המסב לשולחנו, הכתיר אותו, מתוך הסכמה אילמת. כשעניתי כן גם לסופרים ההם בפאריס, גם ליעקב מייטליס בלונדון, שהתעניין בו, לא ידעתי, כי אמנם חסידי פוריסוב בארצנו, באו לפניו, ולפני ר' לייבל, ואמרו: אין לנו רבי, היה נא אתה רבנו.

ה

לכאורה, שמועה זו ששמעתיה אחרי פטירתו יש בה כדי לפתור את השאלה, האם הוא עצמו ידע על אותה הסכמה אילמת, אבל דומה, כי אמנם כן, הרי ידיעתו זו קדמה גם להסכמה בלא קול ודברים גם להסכמה בקול ודברים. כי הנה בספרו הנזכר, הוא מעלה את ההרהורים, שפקדוהו, בראותו את עצמו ניצל, שההרוגים עוטרים אותו: “דווקא עליו נפל הגזר להשאר, לשאת בקרבו את כולם הלאה! על שום מה בחרו אותו! אין לו כוח לזאת; הדבר נסתר ממנו – הוא תפס, כי נפל עליו עונש חמור – לא יוכל שאת, על מה גורש מביניהם כולם? היה עליו לנוס בעוד מועד, – רעיון מוזר בקע בו: מה היה, אילו ידעה העיר כל אותן השנים, מאז ילדותו, כי מהם כולם יישאר הוא לבדו? האם היו מושחים אותו? האם היו מפרישים אותו לאלהים? היו מקדשים אותו, עובדים אותו? – לו נודע דבר זה בגיטו – מה ייאוש ומה חדלון־תקווה היו תוקפים את כולם?! היו שונאים אותו בלבם, ואולי היו צרים עליו, חבריו היו רוצחים אותו לילה? ואולי – בשעת שקיעה בגיטו היו זקן ונערה באים אצלו ומתחננים, כי ינצור את גופותיהם בקרבו; שלא יסיר מעליו את זכרם לעולמים. היו באים אליו, כבוא אל צדיק” (עמ' 79).

דומה, כי אלה דיבורים ברורים מדי, משיהיו טעונים פירושים, והם מתבררים רב יתר לאחר שנסתלק, ואנו מזכירים, כמעשה חסידים, את הנהגותיו ומדרגותיו. אכן, את ספרו האחרון הקדיש לאמו: “לזכר אמי רבקה בלומה הי”ד, שתלתה כל תקוותיה בי – לייבל". ומה הן תקוותיה של אם יהודיה, במשפחה, שניאותה לאורו של צאצא היהודי הקדוש – אולי קיוותה, שבנה יהיה סופר, אך ודאי קיוותה, כי יהיה יהודי צדיק. ולפי שתקוותיה נתמלאו, נסיים את דברי האזכרה הקצרים לאמור: זכר צדיק לברכה.

[כ“ו אדר תשל”ט]

אף שאין לדבר על פטירה לא צפויה של חיים גראדה, שהרי הפרפור האנוּש־תמיד של לבו החולה, עלול היה כל יום, כל שעה, כל רגע להפסיק את הילוך־השעון, היתה ידיעת מותו מפתיעה אף מזעזעת.

זה הורגש בדברי הקינה הראשונים, שהיו, מבחינת המידע, מעטים אף קלושים, ומבחינת ההערכה, קצרים אך גדושים, כדבר־הקינה: אוי מה היה לנו, ללמדך: מה קנינים היו לנו בו ונפסקה חיותם. אפס, פסקי־דין ממש על טיב הקנינים ההם, לכלליהם ולפרטיהם, אך יבואו, ולא כמשפטם עד־עתה – בתוך עיצומו של ההמשך, אלא כמשפטם מעתה והלאה – לאחר סיומו וסיומם. הלכך נראה, כי מה שניתן, לעת־עתה, לומר, הוא דבר־ניסוי, מועט או מרובה, של הספד־עראי, הרחוק הרבה מחפץ התמודדות עם היקפו של המחבר ושפעתו – כך וכך כרכי כתביו, הכוללים עולם ועולמות, כשפי שנפרשו במשך שנים, לעיני קוראו, אך קרוב מעט ליכולת הרמיזה על האישיות הסוערת, כפי שנתחדדה, בתוקף שיחות שנמשכו שעות על גבי שעות, באוזן מקשיבו.

קודם־כל הערה: הוא לא נמנה, ואף לא נטה להימנות, עם בני־הקליבר הקל, ובקיימו את הכלל, שהיה חייב, לפי טבעו ולפי מוסרו: יהיו לבך ופיך שווים, לא טרח לטשטש לא את אהבותיו הגדולות ולא את שנאותיו הגדולות, ומי שהקשיב לו נאמנה, בל לאַבד מלה, לא יכול היה שלא להודות, עד־מה הבעל־פה המגוֹעש שלו, הוא בסיס לגיטימי, אם כי היולי, של הבכתב המחוטב שלו. אכן, לא ידעתי על מה ולמה נקנה לי אמונו, שכל זימונינו, הן בירושלים הן בניו־יורק, שנמשכו לפעמים סמוכות עד לאחר חצות, נגדשו מונולוגים שלו, שבלעדיהם הייתי מבין את שירותיו ושיריו, את סיפוריו הארוכים והקצרים, שלא כשיעור ההבנה, שאני מדמה להבינם. אך זאת ידעתי, כי לא הייתי לו כאוזן יחידה, ורבו כן רבו כמותה. וכפי שיארע במקרים כאלה, היה זה, בעצם, שיח שלו עצמו עם עצמו, שבו נפרק היצר קודם שהוא מתגבש ביצירה. על כל פנים, לאורם, ולצילם של דברי שיחו, נפתחו, ולפעמים נפערו, שערים ודלתות להבנה, חדה או ברורה יותר, של יצירותיו – והריני רואה את עצמי זכאי להעלות הרהורי בזה, ובפרוטרוט, לעת־מצוא, ולפי שעה אצמצם עצמי על קצת הערות המשורטטות ביד כהה.

ב

אמרתי: יצירות, והמכוון הוא, כידוע, לשני הסוגים, המשלימים כביכול זה את זה – הפואזיה והפרוזה – שהוצרכו להחליף זה את זה, באופן שמה שלא הספיקה לומר הפואזיה, אמרה הפרוזה, והלא חליפה זו מסתברת מסדר העשיה היציריית: תחילה היתה הפואזיה, ואחריה באה הפרוזה, שלאחריה שוב באה הפואזיה, כרוח הכתוב: אלכה ואשובה לאישי הראשון: ושמא אף בתוספת הסיום: כי טוב לי אז מעתה. אמרתי: ושמא, כי לאחר המחזור המחודש של הפואזיה, בא לא בלבד מחזור נוסף, אלא אף מחודש, של הפרוזה. אמנם, מהלכו של אותו סופר עצמו בין פואזיה ופרוזה, אין בו משום חידוש, והחזיון הזה לגילוייו כבר נידון הרבה. אך, לרוב, הדברים אמורים לא במדרגות שוות ולא בפרופורציות שוות, כפי שהן נתונות פה לפנינו, באופן שעיקרם של הקשיים פחות משהוא נעוץ בשוני האפשרויות שבשני הסוגים האלה, הוא נעוץ בבעיות היסוד שהם מצווים ועשויים לפותרה.

ודומה כי בעיית היסוד היא: החלום והפתרון, והם בכוחה ובמידת־כוחה של מלאכת המחשבת, הארטיזם, לגבור על המתיחות, אם תרצה לומר: על הסתירה שבין פתוס ואתוס. פתוס הן במובן הגבוה: הכאב המוליד צעקה, והן במובן הנמוך: רוממות שפתותים; אתוס, הן במובן היסודי: כתורת מוסר, שהיא ממהותו של הבורא; הן במובן השגור כתורת מידות, שהיא ממחויבותו של הנברא. שניהם, הפתוס והאתוס, והמתיחות ביניהם, והצורך לאזנם, בכוחה של בדיה סיפורית או פיוטית, הם כמו ירושה ישנה, ירושה מבית, בעוד האיזון והמאזן הם קנין צעיר. כדי לקצר את דברי, אורה היתר לעצמי לומר: ההתנגחות מקורה בווילנה הישנה, ואילו האשליה או האמונה באיזונם וכליו, מקורה בווילנה הצעירה. אך כמה שהגדרתנו זו לא תהא קצרה, היא המפתח לתפוס ייחודיותו וייחודו (ביתר דיוק: את הספּציס המיוחדה) של הסופר הנידון לנו.

ודאי שהוא שייך הן לקהילת וילנה הצעירה הן לקבוצת וילנה הצעירה, כלומר: הן לאותה שכבה חברתית של היהודים, כפי שהתרקמה באותה עיר ואם בישראל, בעיקר בין שתי מלחמות העולם, הן לאותה חבורה יוצרת של יחידים, שצצו ועלו ושנתפתחו, אחד אחד לפי מהותו וכשרונו, במידה שהגורל הניח פתח לכך, והוא פתח צר, שהרי רובם נפלו לפני הנבל וטבחיו, ואך מעטים ניצלו, בדרך נס או מקרה, והמשיכו חוט־יצירתם. אולם עד־כמה חיים גראדה משוּיך לווילנה הצעירה, בשתים דמויותיה, הן ככלליות רחבה הן כמסגרת־קבוצה מצומצמת, ביסודותיה, בין הממשיים בין הבדיוניים, שהיו בהם מיני הן ומיני לאו משותפים – בתוך־תוכו הוא שייך לווילנה הישנה, לירושלים־דליטא, על נוסחה הלמדני והמתנגדי המפורש, לפני היות יציריה המאוחרים, החל ב“פרחי צפון” של המשכילים וכלה ב“טאג” של היידישיסטים, כשהסכין החותכת, שנמשכה למן ועידת־הלשון הצ’רנוביצאית עד ייסוד ייוו"א הווילנאית, חתכה חיתוך מכריע, שהניח מכאן שפת־עברים, לשון־הקודש, בחינת שלשום ותמול יציריים, ומכאן לשון יידיש, ואותה בלבד, בחינת היום ומחר יציריים.

ג

דומה, כי הוא־הוא הכלל, שנאמנו לו כמעט כל חברי הקבוצה. אמרתי: כמעט, שלא לשכוח, כי קבוצה זו נמנה עמה, ואולי לא במידה אורגנית ביותר, אך נציגית למדי, אברהם־יהושע השל – באופן שחזיון כפל־הלשון, שהיה כמלוא דרך הטבע לירושלים־דליטא, כאילו נעלם, כביכול לא היה ולא נברא. ואם דבר זה היה עלול להביכנו, נוכח חלק של חברי וילנה הצעירה, הרי חייב היה להביכנו נוכח אלה, שהיו בולטים מתחילתה, ואשר מוצאם וייחוסם או חינוכם, סיגלום להיות המשך של כפל־לשון יצירי – חיים גראדה עליו השלום ואברהם סוצקבר יאריך ימים – והם, כידוע, לא היו ולא נעשו כן. ושמא לא מקרה הוא, שאני מצביע על הצמד הזה, שהם האנטיפודים היציריים החדים ביותר של וילנה הצעירה, אך ודאי לא מקרה הוא, שהם לא בלבד היו אלא אף נשארו יחידי־לשון. ואין אני רוצה להקל על הבעיה, לאמור: גראדה – משום שלא הלך לירושלים, כשם שאיני יכול להקל עליה, לאמור: סוצקבר – אף שהלך לירושלים.

כי זו בעיה חמורה לגבי שניהם, ולא בלבד דורות קרובים אלא אף דורות רחוקים סופם שיהיו נפתלים באותו מאי־קא־משמע־לן: בן וילנה אחד שבתל־אביב, שיצירתו נושמת וחיה כל האצטדיות של כלייתנו וכל האצטדיות של תקומתנו, כלי מבעו יידיש בלבד, כאילו לא היו ולא נבראו מנדלי, י. ל. פרץ, ח. נ. ביאליק; בן־וילנה אחר שבניו־יורק, שיצירתו כוללת בעיקרה ומקפת מה שהיה וכפי שהיה בווילנה ואגפיה, כאילו לא חי ולא נשם בניו־יורק, ואף שהישיבה, בחוריה ולומדיה, וראשי הישיבה, הם הם מערכת העורקים הגדולה של הנכתב והמתואר, כלי מבעו יידיש בלבד, אף שהיו ונבראו מנדלי, י.ל. פרץ, ביאליק. ושמא מתבקשת הדגשה: בעיקר ביאליק שהוא, גראדה, העמידו לעצמו כנס להתנוסס, כרעיון, כאידיאל, עד כדי כך, שהחמיא לו שחוק המלים: חיים נחמן גראדה, שחיבב לחזור עליו ולשננו.

לא אומר, כי אסור לחלוק על השוואה זו, שוודאי אינה תופסת, אם אותו שחוק מלים מוחזק ככלל־סברא, אך ביאליק מצויים בו בפירוש שני אלמנטים, שגראדה הוא יורשם, ממשיכם ובונאם – שירת “המתמיד”, או כשם נוסחה הקמאי, שנדפס ראשונה: “מבני העניים”, הפותח פתח־קישור לאמירה: הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה. כן, משורר־הדלות ומשורר־המתמיד הם־הם הצד השווה, המתירים את שחוק־המלים: חיים נחמן גראדה, בייחוד משום שהנוחל תיקן, תיקון מפורש, את המנחיל.

ד

כדי לשער זאת, מן החובה להזכיר, כי הדרך שהוליכה תחילה מווילנה לוולוז’ין, סופה הוליכה לנוברדק וולקניק שבהן התחנך גראדה, והוא סוּגל לו לא כל כך (אולי כלל לא) מכוחו של אביו העני, שהיה גם מורה לעברית, והקדים לייתם את בנו, כמו מכוחה של אמו העניה, עצם התמצות של יחידות¹ אלמנטרית־עד־הקצה, ילידת רוחה ודרכה של הישיבה. הסיגול הזה הוא גם גורלו וגורל כתיבתו – ובלעדיו אין הוא מובן כלל, וכסופר, מה־גם סופר גדול, אינו קיים כלל. ודאי שלא היה בחור ישיבה יחיד בעירו ובאגפיה, וממילא אף לא בקבוצת וילנה הצעירה וסביבתה רבת הפנים ושונת הדמויות, כפי שציירה, אולי ביותרת־בזבוז, לייזר ראן בפרסומיו (נוסח וילנה), אך הוא היה היחיד, שנטל לה לישיבה, כפי שהוא עצמו חי אותה ובה, וכפי שהיא עצמה חיתה את עצמה, ובעצם מוקדו של הדור, לרבות מציאותו האקטואלית והבעייתית, והרימה שוב, להיותה כגרעין המרכזי, שבו ומסביב לו נתגלה, יריעה אחרי יריעה, מלוא מצעו של הדור – הבית והרחוב, הקלויז ובית־הכנסת, החברותא והמועדון, האופי המובהק והטיפוס היום־יומי, ההמשך של הרבים וההיפוך של היחידים, המסורה הננחלת והמאבק המחדש – מלוא התסביך של דור, שנפרש ונתקפל על פני אקסטנסיה גיאוגרפית צרה – רצועה לא גדולה ביותר של ליטא וביאלורוסיה, ובתוך אינטנסיה היסטורית עמוקה – כל מה שניתן להיאגר במושג ובמונח: ירושלים־דליטא.

הזימון בין גיאוגרפיה והיסטוריה, החל ומתחולל בפעלו של גראדה, מעמיד כלי־שקף ספרותי־אמנותי, הן בכוח הנעימה הלירית העליונה, השולטת בה בפואזיה שלו, הן בכוח החזות האֶפית העליונה, השולטת בה בפרוזה שלו; והוא מתגלה כזימון יהודי, שהוא, כפי שכבר הרמזנו, אשליה, אחת האשליות הרבות שלנו בצילן של מלכויות. הלא באותה רצועה, שהיתה אז חלק של גלילות הספר (“קראֶסן”), שהיו שייכות לפולין, התחדדה כמין אשליה מיוחדת של אפשרות לקיים, אם לא לנצח, הרי לאורך ימים, ייחודיות יהודית צפופה, כדמות מעבר, או כדמות מעברים, מיהדות מסורתית ליהדות חילונית, כפי שפעמה בווילנה הצעירה וסביבתה – הן זו שמקס ויינרייך טרח לקבצה מסביב די בין (דבורה), שנאחזה בהכא והאמונה בו; הן זו שמיכאל אסטור (טשרניחוב) ניסה לגייסה מסביב לשפארבר (נץ) ותכניתו הטריטוריאליסטית; הן אלה שראו כאבן שואבת את משה קולבאק ואמונתם ניצתה אף נתפתחה לאור מלכות חמשת הכוכבים, וראו פתרון חלומם בבריחה אל מעבר לגבול הירוק. ומה שמצריך הדגשה מיוחדה: הצד השווה שבכל אלה ובדומה להם, היתה הנחת־עיקר, כי יסוד־היסודות, שכל צורות החיים תגובשנה בלשון יידיש. איך גראדה ראה את עצמו בתוך הסבך הזה, הן בשנות יצירתו הראשונות בווילנה, הן בהמשכו הממשי או המדומה בברית המועצות, שבה נע ונד עד שובו לפולין – הוא ענין לביוגרפיה שלא נכתבה, ושהיא מגופה של הביוגרפיה של הדור, הצופה למחבריה; אולם גם מתוך ראשיתו המוקדמת גם מתוך המשכו המאוחר, מתחוור, כי היתה לו idée maitresse, ועל־כך מעידות יצירותיו, שפירסם לפני המלחמה, בווילנא ובניו־יורק. הקושיה, מה יכול היה לעשות ומה עשה באותה אידיאה בשנות נדודיו, היא שאלה לגופה, ואינה מוזכרת, למשל, בלקסיקון החדש של ספרות יידיש, אך דומה, שניתן להקיש משהו על־פי העובדה, כי הוא עצמו לא פסח על התקופה, והוא נפטר לעולמו, בעצם פירסום (או פירסום־משנה) של הרומן שלו (הווה אומר: רומן־מפתח), שנדפס, בהמשכים, מעל עמודי “פאָרווערטס”, הלא הוא הרומן: “פון אונטער דער ערד” (מתחת לאדמה), שהוא מבחינת הנושא כמין חריג בפרוזה שלו, ושאין לתרצו בלא השערה של כורח שלא לפסוח על התקופה ההיא.

ה

על־כל־פנים, אין ספק, כי ניתן לדבר על אחרי בראשית – והבראשית הוא המשך “המתמיד”, וממילא של “מבני העניים”, כשם שההמשך והסיום הם תיקונו. לענין “המתמיד” גופו, ראוי לזכור, כי שנים חלקים בו, שאינם משלימים אלא סותרים זה את זה – בחור־ישיבה שתחילתו גיבור, סופו קרבן, והחוקרים כבר עמדו על כך (וראה ויכוחם של פישל לחובר ואברהם פרנס, מעל עמודי “כנסת”). הלא סיומה של שירת “המתמיד” כך לשונה: מה צחיחה החלקה ומה מקוללה, אם פרודות כאלה תעבשנה בתוכה. ולפי שמוסד בית הישיבה למוקדיו היה לו גם לאחר “המתמיד” לא בלבד המשך אלא אף פריחה, נשאלת השאלה, מה חשב על כך בחור־הישיבה הטיפוסי המאוחר – ולפני כמה שנים ניתנה לי שעת־כושר לשמוע בזה תשובה ברורה: כשזכה ר' שרגא אברמסון, העילוי ברוב תחומי חכמת־ישראל, בפרס ביאליק, סיפר בטקס חלוקתו, כי בימי נעוריו, כשהתקין את עצמו לילך לישיבת לומז’ה שבפתח־תקוה, סבר, כי בבואו לארצנו, יתראה עם ביאליק ויספר לו, כי עולמו של “המתמיד” משגשג ומוסיף ולומדי הישיבה עולים כפורחת, אולם בבואו שוב לא היה ביאליק בין החיים, והריהו מספר את הדבר בין קירות ביתו של המשורר. אכן, ר' שרגא אברמסון, המשמש בהוראת התלמוד באוניברסיטה העברית, והוא חכם מופלג בכל תקופות ספרותנו, למן ימי הגאונים ושירת ספרד עד לפולקלור ושירי העם בימינו, היה חבר וידיד לחיים גראדה, ואף תיארו בספרו בדמות הנער פישלה, ועדותו שנשמעה בבית־ביאליק חיזקה את עדותו של חברו וידידו, חיים גראדה, כפי שניתנה, הן בשירתו על ביאליק (נכתבה בברית המועצות), והן בהרצאתו עליו (שהשמיעה גם בירושלים גם בניו־יורק).

ועוד משהו: חוקרי־ביאליק הקשו שתים קושיות – קושיה אחת: במה זכה לכל אותה הגדוּלה; קושיה אחרת: מי היה, בעצם, המתמיד שבשירה המפורסמת. לענין הקושיה הראשונה, יפה תשובתו של ר' אליעזר מאיר ליפשיץ: כתב התורה התפלש בעפר, צעירי הדור ההוא שוב לא נדחקו להתעטר בו, הם שוב לא נהרו אל הישיבות; בא נער והגיונו הגיון־גאון ורגשו רגש־גאון, הרים את הכתר המתגולל, שיבבו ומירקוֹ והראהו מלוא פארו; ואפשר כי ליפשיץ התעורר במשהו על כך מתוך חיי עצמו. לענין הקושיה האחרונה, יפה תשובתו של צבי וויסלבסקי, שהראה, כי המתמיד של ביאליק איננו הטיפוס המקובל של הלמדן, שסיפק, במשך דורי־דורות, את חיל־המילואים של העילויים, שכן בני הדור ההוא זרמו לגימנסיות ולאוניברסיטאות, ותחתיהם פקד את בית־הישיבה טיפוס אחר, חדש, של בני מעונות־דלים, בעיקר שוכני פרברים וכפרים, והוא־הוא שנתגלה כיורש התורה, שאנוס היה להיאבק הרבה, כדי לכבוש את מוחו ואת לבו לתורה ולשעבדם לעוּלה, ואמנם מפי ווֹיסלבסקי ועטו ידענו, כי נפתל עם עצמו, שיוכל להתחרות בחבריו בני המיוחסים והלמדנים, שהתורה היתה להם כירושה. אכן, כך מסתבר לנו, על שום־מה “המתמיד” נוסחו הקמאי נקרא “מבני העניים”.

ו

ועכשיו על התיקון – דיה הצצה בגרסאות “המתמיד”, בין אלו שנדפסו בין אלו שנתקיימו בכתבי־יד (פורסמו בידי שמואל טראטנר, זיוָה שמיר, רות שנפלד, עם מבואו של דן מירון, תשל"ח), כדי להבין, כי המשורר התכוון תחילה להעמיד את הביוגרפיה של המתמיד שלא בצמצומה – שש שנות לימודיו; אלא בהרחבה – שישים שנות חייו, למן ראשיתו של המתמיד כתלמיד עד אחריתו כראש הישיבה. ואמנם בנוסח שבכתב־היד התכנית הזאת ברורה, מה שאין כך בנוסח שבדפוס. אך מה שלא בא על גישומו בביאליק בא על גיבושו בגראדה – מלוא־המעגל לפנינו והוא בולט במיוחד בציור דמותו של בעל ה“חזון־איש”, הן בדרך סיפור הן בדרך שיר, והוא המעיד כמאה עדים, כי מה שהקודם ביקש לעשות, בא ההולך בעקבותיו ועשה ממש. ואין זה מקרה בודד בספרות ותולדתה – מי לנו כגיתה, שחלם ואף ניסה לרקום רומן על יוסף, בא, מקץ דורות, תומס מאן ונטל חלום קודמו ורקמו, מדעת ובעליל, במחזור סיפורי יוסף ואחיו; ומי לנו כיל"ג, שהחל לכתוב שירה על מתי מדבר ולא כתב אלא דבר־התחלה של שורות מעטות, בא ביאליק ונסמך מדעת על המעט הזה, ובנה את שירתו, שאין דוגמתה בספרותנו, ואף לא בספרות העולם.

ז

כן, שייכותו של גראדה לביאליק היא מוגבלת, ומבחינה תימטית אינה פוסעת אל מעבר למפתנם של “המתמיד”, שירתי", “אלמנות”, והיתה זאת גוזמה בעלמא, אילו ניסינו להרחיב את גבולי הזיקה הזאת. אולם ביאליק, מבחינה הכוללת, היה לו לגראדה בחינת מגדלור – זו היתה הקלסיקה שאליה ביקשו להתעלות טבעו וסגולתו. הרוצה דווקא, יאמר, והוא אמנם אומר, כי הוא, גראדה, ביקש לעצמו אותו יתרון, מחמת החסרון שבו עצמו – הוא היה רחוק, ומסתמא אף סבר, כי הוא חייב להיות רחוק, מן המהלך המודרני והמודרניסטי של הספרות והרפינַמן שלה, מהיותו מחויב לראות את דרכו לאורו של אידיאל קלאסי קודם. וכאן המקום להאיר, כי בזה היתה גם גדולתו של ביאליק עצמו. מיכאל גרשנזון, בשיחתו עם ביאליק, שעשתה בו רושם לא־רגיל, היקשה לו: מי, לסברתך, הוא כיום גדול משוררי הרוסים? ביאליק הירהר קמעה, והשיב: כיום? עדיין פושקין. וודאי, במתאים לכך היה משיב גראדה, אילו היקשו לו בענין גדול משוררי היהודים. הצד השווה, ששניהם, גם ביאליק גם גראדה, חשבו, כי עליהם לחזור לקו קלאסי גדול, ולא התיראו, שהם, לפי זמנם ורוחו, אינם כביכול מעודכנים. הקושיה, אם גראדה נשכּר, כדרך שביאליק נשכּר בכך, – היא קושיה חמורה, והתשובה תהא באפשר אך מקץ שנים, אולי בשוב ההבנה, וביחוד בשוב הצורך, של קו קלאסי גדול ולשמו.

[ניסן תשמ"ג]

זו לי הפעם השלישית שאני מכניס את הקורא במבואי־ספר של יוסף אהרליך. בראשונה, כשתירגמתי את ספרו “טוב הארץ”, מתוך כתב־יד בלשון מקורו, לשון – יידיש, הצגתי את המחבר בפני קהל העברים לאמור: מחבר מקורי, ואולי אף משונה: כותב יידיש ומדפיס עברית; ובעיקר התכוונתי להעמיד על שורשיו – מדעת ושלא־מדעת, בין בחיים בין בספרות.

בחיים – מגודל בעיירת־פולין, וולברום, הצטרף בשחר־נעוריו למערכות החלוצים, עלה לארצנו, ובהיותו מחונן בעין חדה, חי עד־עומקו את תהליך ההשרשה בארצנו הקדומה־צעירה, וחי אותו אף כדרך חוויתם של אחרים, ולא בלבד מבני סוגו, אלא אף מבני סוגים אחרים, שהעלום גלי־העלייה השונים, על ריבוי הטיפאז' האנושי, לפי שוני המזג והסבר ולפי שוני ההוויה וההוואי. כוחה של הצלילה הזאת לתוך חייהם של שונים ואחרים ניכר גם בספרו הנזכר, שנפשותיו עיקרם עולים, בני מזרחה ומרכזה של אירופה, וגם בספרו “הרריים”, שנפשותיו עיקרם עולים, יוצאי עדות המזרח. אך כאן וכאן המוקד הוא במאבק עם טבע־האדם וטבע־הנוף, והמתיחות הדראמטית במלחמת הכוחות וגילויים.

בספרות – בעל חוש, הפתוח כלפי כוחות האיתנים, הוא מבקש להעלותם, לפי אופיו, והוא מעלם בקו־התפיסה, תפיסת עולם ואדם. נוסח א. מ. וייסנברג או א. מ. פוכס, אך כשם שאנו מוצאים בהם, אנו מוצאים גם בו, כעין חשבון, שבו כל הפרטים הם ריאליסטיים ואפילו נאטוראליסטיים, אך סך־הכל סורריאליסטי וסורנאטוראליסטי, והמתבונן יפה־יפה באותו סך־הכל, נדמה לו, כי אין זו המסקנה אלא, בעצם, ההנחה של הכל.

ב

ומה שנדמה לו, למתבונן מתאשר בבירור בספר “וולברום”, שיצא לאור הן בלשון־מקורו, נוסחת יידיש בת מוצאו וביתו של המחבר, הן בלשון־תרגומו, נוסחת עברית של שמאי מאנדל, ובמבואי לספר עמדתי על החידוש בחיי המחבר ועשייתו – עיירתו כביכול המריצתו לכך, שלא בלבד ברשות היחיד, בינו לבין קולמוסו, אלא אף ברשות־הרבים, בינו לבין קוראו, ידבר בלשון אביו ואמו. אותה שעה היה ודאי לי, כי אותו ספר קטן־הכמות, שהוא כמצבה נלבבה על חורבותיה של וולברום, הוא כסדקו של פתח, שיפתח מלוא־רוחבה של דלת, ושעל־כן לא נפלאתי בשמעי, כי הוא טורח על הספר, המונח עתה לפנינו, ושעניינו וולברום לא כנקודה זעירה בגיאוגראפיה הפולנית, אלא כהתלקחות גדולה בתולדה היהודית, על עומק אמונתה ועומק תרבותה, בדמות אחת מגדולי המפעלות של עם־ישראל – שבתם של ישראל, כפי שבאה על גילומה בקהילת־היהודים.

עניינו של הספר דין־וחשבון אֶפי, לפעמים פלאסטי ביותר על אותו יום אחד ויחיד, המכובד מכל הימים, על שפעת החוויות שמילאתו עד־גודש, אך זה למעלה מדין־וחשבון, זה אף רמז שנהרהר ונחזור ונהרהר, האומנם מבינים אנו, מה יישובי ארצנו, על עריהם וכפריהם, הפסידו בכך, שהשבת שבהם רחוקה מלהיותה בקהילה יהודית חיה, כלומר: יום שונה ואחר לחלוטין מששת ימי המעשה, יום שבו נמזגו להפליא מנוחה וקדושה; האומנם מבינים אנו, כי אפכא מסתברא: אם שם, בנכר, היתה לנו גדולה כזאת, כל שכן שהדין נותן, שתהיה לנו, לפחות, כמותה בארצנו.

ג

אפשר אין זו כוונתו של המחבר, אבל טבעם של ספרים טובים, שכורחם עז מכוונת מחברם, ואתמול גדול, שהיתה בו שבת, כפי שאנו רואים אותה פה, שואף למחר גדול ונאה כמותו, ואף למחר גדול ונאה ממנו.

[תשמ"ד]