ודאי לא מקרה הוא, כי דברי־האזכרה לר' לייב רוכמן דנים בו בתורת סופר, כהיותו, אמנם, בחייו – הלא מונחים לפנינו שלושת ספריו: שניים הראשונים, שנתפרסמו לפני שנים, תחילה ספרו “אין דיין בלוט זאָלסטו לעבן” (1949), שניתן לו גם נוסח עברי בידי חנוך קלעי: “בדמי חיי” (1961); לימים ספרו “מיט בלינדע טריט איבער דער ערד” (1968), שניתן לו נוסח עברי בידי א.ד. שפיר “בצעדים סומים על פני האדמה” (1967); ולסוף כרך־הסיפורים “דער מבול”, שיצא לאור ימים מעטים לפני פטירתו, ונקווה לנוסחו העברי גם הוא; וכספריו הקודמים אף ספרו זה יתפשט פירסומו, והביקורת תיטול אך עתה את רשות הדיבור להערכה כוללת, ותעמוד, לא כמשפטה עד־עתה, על ספר וספר לעצמו ולבדו, אלא על כל שלושתם, וניתן לשער, כי יופיע ספר נוסף, ואולי יכונסו בו אף יצירי הבכורה שלו, ראשוני נסיונותיו בכתיבה, אף מבחר כתבותיו (ב“פארווערטס” ששימש סופרו בישראל), וכן תינתן שעת־כושר להשלים את סיכומה של הביקורת כלפי הדמות המיוחדה הזאת.

הזכרתי את ההתחלות, העלומות עד־עתה, ולא בלבד משום ההתעניינות האינפורמאטיבית, שכמותי בהול עליה, – הלא עד סיפה של מלחמת־היטלר קיימתי קשר אמיץ עם סופרי־יידיש בפולין, ביחוד עם מתחיליהם, ששלחו אלי את ספריהם, והמצאתי להם את ההדים, שטרחתי להעלותם בעתונות שלנו פה, ולייב רוכמן לא היה בכללם, ושמו הגיעני אך לאחר המלחמה, בעיקר כששלח לי, מפאריס, את ספרו “אין דיין בלוט זאָלסטו לעבן”. זכורני, כי בשמעי ראשונה את שמו, עמעמו בי הצלילים: רויך, ראוך, ראך, כציונים של מעשה־פרווה, וסברתי, כי מסתמא הוא צאצא למשפחת סוחרי פרווה או אומניה, אך היחיד, רוכמן, שמו, שהכרתיו קודם פנים, חלק על פירוש כזה, המוליך לדרך הטייטש: איש שעיר – איין רויך־מאן; וטען, כי השם הזה אין בו כ“ף רפויה ביידיש אלא חי”ת עברית, ללמדך, כי הכוונה היא לרחמן, וכשהקשיתי לו, כיצד הפתח נעשה קמץ קטן, השיב לעומתי, כי אנו אומרים בתפילה: סולחן ומוחלן לשבטי ישורון. הריני מספר זאת, כדי להדגיש, כי השם לא העלה בי לכתחילה כל אסוציאציה. וכדי להבליט, עד־מה ספרו ראשון ליבה בי את השאלה לראשית מעשה־הכתיבה שלו, דבר שחזר ונתעורר בי למקרא ספר־הזכרון על עיר הורתו וגידולו, מינסק־מאזובייצק, שגיסו ואחיו־לגורל, ידידנו הנלבב ר' אפרים שדלצקי יחיה, הוציאו לפני כשנתיים. הספר הזה, המשופע בעניינו וענייניו, מעמידנו בבירור על הגדישות היהודית האינטנסיבית העמוקה של אותה הקהילה, שידעה רוב סבל ויסורים, גם בימי ממשלת פולין, כדי בריחת כל אוכלוסי יהודיה מקרבה, והיא שנתנה אותותיה בבנה, ושוב נתבקש מפתח להתחלותיו.

ומידת חשיבותם של אותם ניסויי התחלה נעוצה לא בלבד בכך שהם, כמשפט כל התחלה, עשויים לרמז, מה היו פני המהות הספרותית במהלך־ביוגראפיה אחר, – כגון שהיה, לפני המלחמה, מניח את בינו ועירו, והולך מערבה או מזרחה, כמעשה נערים רבים, בני דורו וסביביו; מידת־החשיבות ההיא נעוצה גם ואולי בעיקר בכך, שאותם ניסויי־התחלה עשויים להבהיר, מה הם, בעצם, יסודות־השתייה, של האיש, שהיו מתקיימים ועומדים בכל מהלך־ביוגראפיה שהיא.

ב    🔗

אכן, ודאי לא מקרה הוא, כי מאמרי־ההספד והאזכרה דיברו על הסופר, אך יתר־על־כן, לא מקרה הוא, כי גם דברי־ההערכה האלה, שרובם הערכת־עראי קצרה, הבריחם חוט אחר, המבליט את כלל־האיש, כאדם וכיהודי, שהפרט־שבו, הסופר והספרות, אינו אלא אחת האצלותיו, וככל שאותו חוט יתהדק וילך, וישתזר וילך, כן תגבר הדמות הכריזמאטית, שנתגלתה בזימוני־פנים־אל־פנים, ביחוד ליד שולחנו בביתו, ואווירתו המיוחדת, שהוא ומרת אסתר השכילו להשרותה – אווירה של אורח־יהודים ישן, העומדת תמיד בחידושה, הוא נהג בו באותו שולחן, לא כדרך המצוי, מכוחה של נייטראליות, המחליקה את ניגודיהם של קהל המסובים רב־הפנים; אדרבה, היו לו עיקרים יציבים וברורים, וייחוסו אליהם היה חלוט וקנאי, והיה נלחם להם ומגונן עליהם מלוא־כוחו גם בענייני ספרות ולשון, גם בענייני אמונה והווי, ואף בענייני ציבור ומדינה, החל בפולמוס על כספי השילומים, שאמר בו לאו גמור, וכלה במחלוקת על שלימות־הארץ, שאמר בה הן גמור; וכאותה בהירות וכאותה יציבות עמדו לו אף כמאמין בכוחה של ארץ־ישראל להבטיח את קיום־האומה וככופר בכוחה של הגלות לעשות זאת, וביקורו האחרון שם, בארצות־הברית, חיזק בו את החלוקה הקיצונה הזאת של אמונה מזה וייאוש מזה. אלה עניינים, העתידים עוד להיות נידונים מצדי צדדים, ואנו אך הרמזנו עתה עליהם, כדי להישמר מפני טעות אופטית כפולה.

ג    🔗

ראשית, כיוון ששולחנו נתקיים לגביו, בשינוי־מה, מאמרו של ר' יוסי בן יועזר, לאמור: יהי ביתך בית ועד לסופרים, ונעשה, בגלל־כן, שם־דבר בירושלים ומחוצה לה, קרובה היתה סברה, כי הוא החוג היחיד של המסיבים לו, ושעל־כן נתעלמו כביכול שאר הטיפוסים והחוגים, כל מיני יהודים מכל ימות השנה, צעירים וזקנים, שהיו מבאי־הבית הזה, ודי בקריאת הנובילה של יחזקאל קורנהנדלר, ששמה: לייב, ושניתנו בה כל הסימנים של סיפור מעשה כהוויתו, כדי להבין, עד־היכן הגיע ריבוי־הפנים הקוטבי של נכנסים ובאים. ומן הסתם אף הטיפוסים והחוגים המגוונים האלה נתקיים בהם מה שנתקיים בחוג־הסופרים – רחוקים נתקרבו כאן, ומתנכרים נתוועדו כאן; חילוקי הדעות לא פסו, אך צלילם ניטהר, אם במעט אם בהרבה. אחרית, התבוננתי בו בר' לייבל על פני יריעת־ימים ארוכה, כעשרים וכמה שנים, מאז היותנו שכנים קרובים בקריית־יובל, שבה עשה את מדורו, שני חדרים קטנים וגינה קטנה, כמין זעיר־אנפין של בית ועד לסופרים, ורבו האורחים מקרוב ומרחוק ולא אמר איש כי צר לו המקום; מה גם לימים, בהתרחב במעט האכסניה, ברחוב יורדי הסירה 2.

ד    🔗

וכבר בימים הרחוקים ההם, שאלתי את נפשי: מיהו, בעצם, היהודי הלז, ואף הקדמתי להשיב לה מענה, אך לא פירשתיה ברבים, אלא לאחר שבני מינסק־מאזובייצק וילידיה, שהכירו אותו אך בירושלים, ונעשו ידידיו באי־ביתו – המשורר יעקב קופלביץ, הוא ישורון קשת, שהניח את עיר־מולדתו לפני מלחמת העולם הראשונה, והמספר יעקב קויפמן, הוא אליאב, שהניחה לאחריה, וכן המספר יחיאל הופר, שהכירו לאחר מלחמת העולם השניה בזימונם, כפליטים בפאריס, אמרו לי התרשמותם, והיא עלתה, בערך, בקנה אחד עם התרשמותי, והצד השווה כך סיכומו: אכן, רוכמן זה יש בו בפירוש משהו מיהודי טוב, כפי שנקרא רבם של חסידים; הוא עורך שולחן, אך הוא עורכו במין עדינות כזאת, עד שנדמה, כי אין הוא יודע על־כך.

וככל שהרביתי להתבונן בו ולהאזין לו, נתגברה בי כאותה סברה, ולפני כשנה ומחצה, כשחבורות של סופרי־יידיש בפאריס, הזמינוני לארח אליהם, ושאלו, ברוב חיבה, לרוכמן, עניתים: ר' לייבל? ודאי שהוא סופר, אף סופר גדול, וגדולתו מרובה מהשערתה והערכתה של ביקורת הספרות עליו, שלא תפסה את עיקר־מאבקו בספרו “בצעדים סומים על פני האדמה”, וגימגמה מה שגימגמה מתוך עירוב של תהייה ומבוכה, אך בעיקרו הוא אדמו"ר, שהקהל רב־הפנים המסב לשולחנו, הכתיר אותו, מתוך הסכמה אילמת. כשעניתי כן גם לסופרים ההם בפאריס, גם ליעקב מייטליס בלונדון, שהתעניין בו, לא ידעתי, כי אמנם חסידי פוריסוב בארצנו, באו לפניו, ולפני ר' לייבל, ואמרו: אין לנו רבי, היה נא אתה רבנו.

ה    🔗

לכאורה, שמועה זו ששמעתיה אחרי פטירתו יש בה כדי לפתור את השאלה, האם הוא עצמו ידע על אותה הסכמה אילמת, אבל דומה, כי אמנם כן, הרי ידיעתו זו קדמה גם להסכמה בלא קול ודברים גם להסכמה בקול ודברים. כי הנה בספרו הנזכר, הוא מעלה את ההרהורים, שפקדוהו, בראותו את עצמו ניצל, שההרוגים עוטרים אותו: “דווקא עליו נפל הגזר להשאר, לשאת בקרבו את כולם הלאה! על שום מה בחרו אותו! אין לו כוח לזאת; הדבר נסתר ממנו – הוא תפס, כי נפל עליו עונש חמור – לא יוכל שאת, על מה גורש מביניהם כולם? היה עליו לנוס בעוד מועד, – רעיון מוזר בקע בו: מה היה, אילו ידעה העיר כל אותן השנים, מאז ילדותו, כי מהם כולם יישאר הוא לבדו? האם היו מושחים אותו? האם היו מפרישים אותו לאלהים? היו מקדשים אותו, עובדים אותו? – לו נודע דבר זה בגיטו – מה ייאוש ומה חדלון־תקווה היו תוקפים את כולם?! היו שונאים אותו בלבם, ואולי היו צרים עליו, חבריו היו רוצחים אותו לילה? ואולי – בשעת שקיעה בגיטו היו זקן ונערה באים אצלו ומתחננים, כי ינצור את גופותיהם בקרבו; שלא יסיר מעליו את זכרם לעולמים. היו באים אליו, כבוא אל צדיק” (עמ' 79).

דומה, כי אלה דיבורים ברורים מדי, משיהיו טעונים פירושים, והם מתבררים רב יתר לאחר שנסתלק, ואנו מזכירים, כמעשה חסידים, את הנהגותיו ומדרגותיו. אכן, את ספרו האחרון הקדיש לאמו: “לזכר אמי רבקה בלומה הי”ד, שתלתה כל תקוותיה בי – לייבל". ומה הן תקוותיה של אם יהודיה, במשפחה, שניאותה לאורו של צאצא היהודי הקדוש – אולי קיוותה, שבנה יהיה סופר, אך ודאי קיוותה, כי יהיה יהודי צדיק. ולפי שתקוותיה נתמלאו, נסיים את דברי האזכרה הקצרים לאמור: זכר צדיק לברכה.

[כ“ו אדר תשל”ט]