רקע
דב סדן
אפיקי נהריים – עם ספרו של משה שטרקמאן

בטרם אבוא לומר מה בפתח הספר של ר' משה שטארקמן, (הוצאת ספרים אחיאסף, תל־אביב, תשמ"ג) המונח עתה לפנינו, אורה היתר לעצמי להקדים שלוש הערות:

הערה אחת: ספר זה, שנכלל בו מיבחר כתביו שנדפסו קודם, בלשון העברית, הוא ככרך שלישי לכלל כתביו הקבוצים, שכן קדמו לו שני כרכים, שנכלל בהם מיבחר כתביו, שנדפסו קודם בלשון יידיש. הלא הם שני הכרכים של ספרו “געקליבענע שריפטן” – הכרך הראשון שנסדר בידי מרדכי חלמיש ויצחק יונסוביץ (תשל"ט); הכרך האחרון, שנסדר בידי יעקב צבי שרגל (תש"ם), והקורא, המבקש לעמוד על אופיו וטיבו של המחבר, ייטיב לעשות, בהכירו את פועלו בשתים לשונותיו.

הערה אחרת: ויהי בקרוא הקורא את אלה, יצרף־נא לה לקריאתו עיון במבואותיהם של העורכים והמסדרים, וישלימה עתה בדברי־הביאור וההסבר של מסדר הכרך שלפנינו, הוא ג. קרסל, שיגיעתו היתה מיוחדה במינה. כי זאת לזכור, שוני הפרופוציה של כתיבת־המחבר בלשון האחת, המשמשת את רוב־כתיבתו, היא לשון־יידיש, ובלשון האחרת, המשמשת את מיעוט־כתיבתו, היא הלשון העברית, אינו דבר של מקרה, ואדרבה טעמו ונימוקו עמו, ויותר משהוא משקף את עמידתו של הסופר בכפל־הלשונות שהיה, ככל הנכון, רוצה להיות בחינת מאזנים מעויינים, הוא משקף את מעמדה של ספרותנו בארצות־הברית, בתקופה, שבה בולטת תגבורת העיתונות והפריודיקה היידית לעומת ריפויה של העתונות והפריודיקה העברית. התקופה הזאת היא עתה כמעט בסיומה – העתונות היומית והתקופיית, שהיתה עשירה יותר, ביידיש, נאבקת על קיום שיוריה, ואילו העתונות התקופיית שהיתה מעודה צנועה יותר בעברית, מקיימת בדוחק את מעט בימותיה, ושני החזיונות הנוגים האלה הם מסימני משבר־התרבות שלנו, שאותותיו אותות. ממרחק הימים ייראה, ביתר ברירות, מה שניכר כבר עתה בדמדומי־קווים – משה שטארקמן, היה מאחרוני הנציגים הברורים והנועזים של כפל־הלשון, שנהג הרבה במטרופולין, היא מזרחה של אירופה, ועבר לקולוניה שלה מעבר לאוקינוס, ודיו עיון מועט בפרי־הכפל, כפי שהוא ניתן בשלושת הכרכים שלפנינו, כדי לעמוד על טבעיותה של הכתיבה וכותבה, גם אם הכותב ידע ועד, ששוב אינו כותב, ככתוב סופרי דור שלפניו לאותו ציבור קוראים עצמו, ששתי הלשונות שקולות לו, אלא לשני ציבורי־קוראים שונים.

הערה אחרונה: הביוגרפיה של משה שטארקמן, כבר נוסה בה מצדי־צדדים, ואף אני ניסיתי להרים לה תרומת־מה, וראה מאמרי: על הני תרי צנתרי דמוסט רבתא, כלומר: על יעקב רפפורט ומשה שטארקמן, שנכלל תחילה בספר הזכרון של הקהילה ההיא, ואחר כך בספרי: אורחות ושבילים (כרך א‘. תשל"ח, עמ’ 349–355), וכן מאמרי: יידישקייט און אירע קאלעקטיווע ווערטן (יהדות וערכיה הקיבוציים), שבא תחילה בראש ספרו, ואחר כך בספרי: פון נאענט און ווייט (תשמ"ב, עמ' 137–149). ובינתיים נוסף ערכו בלכסיקון של ספרות יידיש החדשה, (1981, כרך 8, עמודות 611–612) אף נמצא נוסח נוסף של האוטוביוגרפיה שלו, והוא ניתן בספר שלפנינו, ואדהכי ואדהכי אישתכלל דיוקנא.


 

ב    🔗

ואם אנסה עתה להוסיף על שכבר נאמר בפי ובפי זולתי, הרי הוא דבר־התהייה על כלל־יציבתו, כפי שנראתה בשדה־הביניים שבין סביביו וחייו – ואכן, התבוננתי, כמידת האפשר, באותה שדה והקשבתי לרחשה, תחילה בזימונינו, פה, ביחוד בירושלים, שסר, כמה פעמים, אליה, כאורח גוברין ציוניים, שחלום העליה לארצנו פוקדם לשעה קטועה, אך עילומה סמוך לגילויה; ואחר־כך בזימונינו, שם, ביחוד בניו־יורק; ונראה לי כמי שנתקיימה בו בפשיטות, אך בשלימות, המליצה: מתערה כאזרח רענן. אלא אם תשאל, במה דברים אמורים, לא תוכל שלא להשיב, כי גם אזרחותו גם רעננותו נטועות בהוויה של יציאי מזרחה של אירופה, כפי שנתגבשה, מכוח שורשיה, בברוקלין ובברונקס ובאיסט־סייט, והיא נאבקת לקיים את עצמה במעברה, קטן־המסלול אך גדול־התמורות, למנהטן, אולם מאבקה, כשלונו מרובה מנצחונו, ואינו מודע לה כשיעורו וכקצבו, שכן יותר משהם, בעלי־המעבר, חשים במרחק שבינו ובין שלאחריהם על גדות ההודסון, הם חשים בקירבה שבינם לבין שלפניהם, על גדות הוויסל והבוג והדניסטר, ושאר הנהרות, ולעניננו חובה להעמיד על הרצועה הקטנה שבביוגרפיה של האיש הנדון לנו על שפת הראַטאַ, הוא הנהר הקטן, שעיירת־מולדתו, מוסטי ווילקה [= מוסט רבתא] יושבת עליה.

והיא לא בלבד רצועה קטנה אלא אף צרה – המבקש להשיב על השאלה, כמה היו ימי ישיבתו של האיש שמה, תשובתו: מעטים ורעים, שכן שנות ילדותו עברו עליו בסביבי עבודתו של אביו, בכפר טארנאַוואַ ויז’נאַ בהרי הקרפטים, ואילו קרוב לבר־מצוה שלו כבר היה בניו־יורק, בבוא אליה, אמו, בעקבי אביו, שהגירתו קדמה בכמה שנים; נמצא שמנין שנות־ישיבתו בעיירת־מולדתו, וזכרונה החי בה, אינו עובר גבולו של חומש, בעוד מנין שנות ישיבתו מעבר לאוקינוס מרובה פי כמה, וכאן עיקר־גידולו וגמר־בישולו. ועם זאת כוח חילחולם של מימי הראַטא הוא כיסוד המעמיד בתכונתו ודרכו, כהיות כוח חילחולם של מימי הדניפר והבוג ושאר הנהרות, כיסוד המעמיד בתכונתם ודרכם של רבים, סופרים והוגים, שנתגלגלו כדרך שנת־גלגולו כמותו. ואף שלא יכול היה שלא להבחין, כי עשייתו המסורה בלשון־האבות ובשפת־האמהות עודה מאירה לו לדור אבותיו ואחיו, ושוב אינה מאירה לו לדור בניו ובנותיו, הרי הציווי להאמן לשורשו ולכוח־שורשו, נטע בו אמונה וביטחה בדרכו, שסיכוייה הסובייקטיבים העלימו ועודם מעלימים מעיני הרבים את סכנתה האובייקטיבית.


 

ג    🔗

התבוננתי הלוך והתבוננן גם בשיטוטיו ברחובה של מנהטן, גם במסיבות ריעים וידידים בביתו, גם בכינוסים של אגודות וארגונים ואולמיהם, והתאמצתי להבין את ביטחת־עמידתו בתוך היסודות שנפרדו והלכו סביבו, כמעט אחד אחד, אך בו היו ממוזגים ועומדים. כן, למשל, ראיתיו יושב ראש באסיפת אנשים עברים, כמי שנחשב, כדרך הטבע, כקברניטה של חבורה, שהיתה לפנים מרובה, ולימים נתמעטה עד־מאד; ראיתיו יושב ראש בחברת סופרי־יידיש, כמי שנחשב, כדרך הטבע, קברניטה של חבורה, – היה נשיא הפא“ן־קלוב שלה, שגם היא היתה לפנים משופעת, ולימים הקלישה, והצד השווה שבשתי החבורות, הוא במה שניתן לתלות בהן תלונתו של אותו מגיד שדרש: איכה אעלה אל אבי והנער איננו אתי, דהיינו: איכה אתחבר אל דור־האבות באין דור־הבנים אתי. ראיתיו באספת עסקני ייוו”א, ורובם ככולם אינם אישם עברים כמות, מהם יריבים לה, לעבריה, מהם אפילו אויבים לה, והוא כמי שנחשב, כדרך הטבע, כחבר וריע, שנאמנותו ליסודם המקודש, אינה סותרת אמונתו ליסודו שאינו מקודש להם, ואולי אפילו משערים, בחינת ולבא לפומיה לא גליא, שעמידתו שורשית יותר, וממילא אף היסטורית ואקטואלית יותר. ראיתיו באסיפת חכמים, לרגל האזכרה, והיא היתה, כמדומה, האחרונה שערכו בתו וחתנו של יהואש לזכרו בניו־יורק, ושלא היה בה מנין והוצרכנו להשלימו בעשירי, אך היו בה נציגים של דרכי גישה שונים, כמעט מקצה לקצה למקרא – למן ר' חיים ליברמן עד אורלינסקי – והוא, ר' משה, שעבר גם לפני התיבה, נראה, יותר מזולתו, כמלכד הניגודים של לשון־קדומים ושפת־תמול־שלשום, במפעל אדיר ואחד, עד שניתן להטריח עליו את שנאמר בראשון נושאי שמו: ובכל ביתי נאמן הוא.


 

ד    🔗

כי הרצועה הקטנה והצרה של הגשר שעל נהר־ראַטאַ היתה לו יסוד־מוסד, למדתי גם מזימוני־ארעי שלו, אך בעיקר מזימון־קבע שלו – הוא מושב זקנים בכרך ההוא, מדורם של תלמידי־חכמים ישישים, והוא אפוטרופסם, וככל שניתן בידו היה במבקריו. כששאלתיו, אם חובת הביקורים שהוא נוהג שם, אינה מכבידה עליו, השיב: ראשית, לא חובה היא, אלא זכות היא, ואם תרצה: זכיה היא; שאלתיו, ומה בין זכות לזכייה, השיב: זכות היא להעולם הבא, זכייה היא לעלום הינה, אך ששוקקיו זקנים אלה, צעירים וצעירי־צעירים מתנערים בחלל־אוירם. מאותה שעה, ככל שהיה נפרד ממני באמרו לילך אצל הזקנים ההם, היה אומר: איך גיי מיך א קאַפ אָפפרישן, כלומר: אני הולך כדי להתרענן קצת. אמרתי לו: ווי איך פרשטיי, כאַפסטו דיך אויף א שעה צוויי אריבער קיין מאָסט; כלומר: כסבורני, אתה נחפז וסר, לשעה־שעתיים, למוסט. השיב: געזונט זאָלסטו זיין, ווי דו האָסט געטראָפן. כלומר: ולואי ותהא בריא, כשם שכיוונת.

השאלה, איך פיתח, אף הסעיף, את גרעין־זכרונו על עיירת־מולדתו, להיותו כאילן ששרשיו מרובים ושלוחותיו מרובות, אינה שאלה בודדת, כי ידענו כזה וכזאת, ביחוד מתולדתם של טובי מספרים, שקוממו את עיר־מולדתם מלוא־הווי ומלוא־תולדה, ובנינם, מדעת ובדעת, על דרך העיון והלימוד, נעשה בהיותם רחוקים, אף רחוקים הרבה, ממנה. כמופת עשוי שישמש ש"י עגנון, שבנין־עירו, כפי שהיא עולה לפנינו מספריו, למן “והיה העקוב למישור”, דרך “אורח נטה ללון” עד “עיר ומלואה” – היא גם ענין של לימודו השקוד והמתמיד, וככל הנכון לא שגה באמרו: ספק, אם יש ציון או כעין־ציון לעירי, קהילת בוטשאטש, בספר מספרים, ולא ראיתים. אך קרוב יותר מִשַׁל אשר ברש, שנשא את לבו, לכתיבת רומן, ששירטטתי תכניתו, כפי ששמעתיה מפיו (וראה בספרי: בין דין לחשבון, תשכ"ג עמ' 232–233) לאמור: יריעה, שעתידה היתה להתפשט על המשולש של סביבי גידולו, למן קהילת ברודי דרך קהילת לבוב, קהילת ז’ולקיב וקהילת בלזא, מרכזים של שלושת סוגי התנועות: הלמדות, החסידות, ההשכלה – שירשתם היא־היא בסיסה של תרבות הדורות האחרונים וספרותה. התענינותו של המספר הפליגה לבילוש גדולות וקטנות, ובכלל המצירים על שאותה תכנית לא יצאה, מחמת פטירת בעליה, לפעולות, היו רבים, וביותר משה שטרקמן, שמתוך שראה עיר־מולדתו השרויה בעין ז’ולקיב ובלזא, שלובה ומשולבה, בתוך המשולש הזה, ניסה לנחש דרך שילובה ברומן ההוא, ואם לדון לפי רמזי־שיחו, ניתן לשער, לא בלבד כלל ניחושו, אלא אף פרטיו.


 

ה    🔗

נוהג היה להזכיר עירו דרך אירוניה כפולה, שעוקצה אחד של האירוניה מכוון היה לשמה: אנו, ישראל, דיינו בכינויה מאָסט, בלשון יחיד, וענינו גשר, אבל הגויים אחזו כינוי: מאָסטי בלשון רבים וענינו גשרים; ומי לנו גדול, כרנ"ק, שלא שש לחבבה וכינה אותה: מאָסט המעטירה. ובאמת, כך דרך ישראל, שלשון רבים בפי שכניהם הגויים, היא לשון יחיד בפיו, שהם אומרים: בראָדי ואנו: בראָד, שהם אומרים: באָהאָראָדשאַני ואנו אומרים: בראָדשין, הם אומרים: קניהיניטשאַני ואנו אומרים: קנעיניטש, והעיקר: הם אומרים: וויעלקיע אָטשי, כביכול: עינים גדולות, ואנו אומרים: ווילקאָטש. ואילו עוקצה אחר של האירוניה מכוון לאגרת, שכתב ר' נחמן קרוכמל לתלמידו, אברהם גולדברג, לעודדו שלא ייכנע לרודפיו: “ולא עוד אלא שאתה באביב־חלדך, ולא נאוה לך מורך־לב כזה, ואתה בן עשרים לרדוף ולא להיות נרדף מאחד הפרעושים סורר ומורה בכפר מאָסט, אשר מאסנו אותו לשיתו בין שמשי־בית מדרשנו”; והוא אף מזהירו מפני סברה, כי אמנם יד החסידות רוממה: “הנה גם במדינתנו לא גברה ידם, זולתי בערים נשמות כמאָסט המעטירה וכליביטש הנאוה – – לא כן בקהילות הישנות המפורסמות בתורה בחכמה ובמנין, כקראקא, לבוב, לובלין, בראָדי, ווילנא, בריסק ודומיהם – –”

לענין כפר מאָסט המכונה פה מאָסט המעטירה, הרי דרכם של כפרים וערים, שהיו שייכים למלכי־פולין, שהם קרויים: קאָראָננע, מלשון כתר, עטרה, או: קרולעווסקיע מלשון מלך, מלכות, ומאָסט, שהיתה תחילה כפר, נבנתה כעיר מלכותית ועל שם בונאה, המלך אוגוסט, נקראה תחילה אוגוסטוב. אבל לעגו וזעמו של רנ"ק טעמם אחר – הלא הוא שיעבודה של עיירת מוסט או עיירת לוביטש, שזו וזו תואר מלכים לה, והן משועבדות לשלטונו של רבם, שכמותו כרוב אוכלוסיה, היה מחסידי־בלזא; והעיקר שמלחמתם בהשכלה ושלוחיה עד חרמה. כסברה מקובלת היא, כי פיסגת־החרמה ההיא היתה ברצח המטיף אברהם כהן בלבוב, אבל באמת, הקדימו קנאי מאָסט, בכעשרים שנה, במה שנטלו לו לחוכר מס הנרות, מאיר גלבר, והשליכו אותו לתוך באר ומת, וכשם שנחשדו לימים קצת רבניה של לבוב בהתרת דמו של המטיף, ככה נחשד קודם רבה של מאָסט בהתרת דמו של החוכר, הלא הוא ר' עזריאל גרינר, שנמלט, מפני השלטונות, לארץ־הגר, וישב בה על כסא־הרבנות.

– ומה הועילו קנאים בקנאתם – אמר לי משה שטארקמן – העיירות הסמוכות לעיירתו, קריסניפולי [= קריסטינופל] וקאמינקא [סטרומילובה], הן מולדת בית גלבר, ומקרבן קמו משכילים, ובכוֹרם אברהם יעקב גלבר, שהסב שמו ונקרא אייכנבוים, מחלוצי ההשׂכּלה בפולין וברוסיה, ואחרים, בין קיימוּ חניכתם כעיקרה, גלבר, בין נוספה לה בטעוּת אות סיוּם, גלברג, ואתה ידעת.


 

ו    🔗

ואעיר כי לשון: ואתה ידעת, מכוון היה למבואי לספר היובל השבעים למורי וידידי, נתן מיכל גלבר, שפירשתי בו יחוסו – אביו, נחמן גלבר, שהיה ראש הקהל בעירנו, בני־משפחתו, משכילים היו – אם יצחק אריה גלברג מסופרי “המבשר”, אם צבי הירש גלברג בעל “המתאונן”. ואוסיף כי נחמן עצמו, ואפילו בנו, שהיסטוריון היה ומצווה היה בהבנה היסטורית, היתה החסידות כקונם עליהם והשלמתם לה קשתה עליהם. הלכך סיפרתי לו דבר־אניקדוטה, שנחמן גלבר, היה מחבב לספרה ולחזור ולספרה: יתום הייתי, ובפרוס שנת הבר־מצוה, שהקדימה שנה, נטלתני אמי והובילתני מעיירתנו לבלזא הקרובה, שאבוא לפני רבה ויברכני. אולם בבואנו, תבע הגבאי כדמי כתיבת הקוויטל [= פיתקה] סכום, שהיה למעלה מכוחה של אלמנה, פרצה אמי בבכייה, ניחמתיה, שאני עצמי אכתוב את הקוויטל, ישבתי וכתבתי ובמר לבי מניתי כל מיני הגנות, שספרי המשכילים, החל ב“משא צפון, מעשה רוקח”, תלו בהם ברבה של בלזא וחסידיו, ויהי בקרוא הרב את הקוויטל, שאל: מי כתבו, השיבה אמי: הנה בני זה, היתום שיחיה, העומד להניח תפילין, ומבקש להתברך בפי קדשו, ואמר הרב: הער זאָל נישט דערלעבן צו לייגן, כלומר שלא יזכה להניח. ואמנם, – סיים המספר בחיוך – נבואתו נתקיימה, מאז ועד עתה.

משה שטארקמן, הקשיב לאותו חידוד, אך הוא, שלא נהנה מקרקפתא דלא מנח תפילין, ועודו מתגאה בכך, מה גם בהיותו ראש־קהל, אמר: חכמה מסופקת, ורנ“ק ושי”ר, ואפילו יה"ש, לא היו מתפעלים ממנה.

אבל הוא־הוא שהיקשה לי, האומנם מקרה הוא, כי רבה של מאָסט, ר' שמריה שטיקלר, עשה ספרו “שם משמריה” (שכתב ידו ניצל בנס, ונינו פירסמו בימינו ובארצנו) כספר־התדיינות עם כמה מרעיוני־ההשכלה, באופן שניכרת כוונת ויכוחו עם רנ"ק ודבקיו, כשם שניכר כיוון פולמוסו נגד גיסו, המדקדק ר' משה צבי ענסער, בעל “המצרף” (ובימי חרפי שמעתי כי אלו ראשי־תיבות: מ’שה צ’בי ר’וסיש פ’ולין), שאשתו הצילה מידו את בנם בכורם, שברר לו חניכה אחרת ונקרא – ר' מרדכי פּלץ, שהיה בחינת שר־חוץ של חצר־בלזא, ומכונן דרך מדיניותה. ולא בכדי טרח משה שטארקמן לפרסם, מעל עמודי “מאָרגען זשורנאל”, את המהדורה הראשונה של הנובילה של יוסף פאלק, איש בלזא (ויש גם מהדורה אחרונה וראה מיבחר כתביו, 1974, עמ 31–65), שאפילו סיומה מהדורה חדשה של אסטרטיגיה־עד־חרמה (שריפת כתבי רמ"צ ענסר), הרי ראשית הויכוח, תחילה בדרשותיו של ר' שמריה שטיקלר, שהוא מסתייע במה שנראה רחוק־יותר: כתבי בעל־התניא (וכדאי שלא לשכוח, שיש מהדורה דפוס זולקווא) ובמה שנראה קרוב יותר, כתבי בעל “בני יששכר”, וכל מקום שיש ויכוח, אי אפשר לו בלא מינימום של שורת־ההגיון. מה גם בעבור הויכוח מספרי־דרוש לדפי־עתונים, והוא ויכוח הנמשך, עם כל גלגולי הזמנים, מאז ועד־עתה. ובמעבר הזה, גדל דורו של משה שטארקמן וגדל הוא עצמו, ונתקיימה בו ולו מה שהיה גם יחס של הרחק גם יחס של קירוב, וסיכומם ברירה של בוחן שירשתו כמזיגת היסודות החיוניים של התנועות היריבות, והנחלתם למציאות־החיים, כדרך שגיבשה גל־המהגרים, שביקש לבנות, ואף בנה, מציאות יהודית על אדמת־אמריקה.


 

ז    🔗

ואף הספר שלפנינו הוא עדות לכך – בחמשת מדוריו ניתנים לו, לקהל העברים, מאמרים כוללים ומיוחדים בקורות־ישראל באמריקה; שיעורים מחכימים על מאמצי היצירה והדעת, ההוראה והחקר בשתים לשונותיו של העם; מיבחר דיוקנאות וקלסתרים של סופרים, רובם יידיים ומיעוטם עבריים, רובם שפעלו באמריקה ומיעוטם בארצנו; מדור מיוחד המוקדש להיסטוריונים שלנו, למן הראשונים עד האחרונים, ובסיום בא ילקוט דברי הערכה על כמה ספרים שונים ומיוחדים, עדות לעשייתו רבת־הפנים של המחבר, שערך, במשך שנים, מדור־קבע על ספרותנו רבת־הלשונות.

והערת־סיום: הכרך הזה, כשני אחיו הקודמים, יצא לאור בזכות מסירותה של אלמנת המחבר מרת רחל שטרקמן העדינה, ובטירחתו הנדיבה של ידידו הנאמן ר' אברהם אקנר, ובשקידתו הנאה של המו"ל ר' שכנא אחיאסף, ויבואו כולם על הברכה, וברכה לראש משביר, הוא ג. קרסל, שבקיאותו בשפעת כתביו של זה האיש משה, עמדה לו להשכיל במיבחרם.


[סיון תשמ"ג]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!