דרכו של סולם־ההערכה בתחומם של ספרות וסופריה, שיציבותו אינה מידת־קבע, אלא כמשתנית והולכת, וגרם־המעלות של אתמול, אם בכללו אם בפרטיו, אינו ערוּבה לקיומו היום, כשם שגרם־המעלות של היום אינו ערובה לקיומו מחר, ומיני הרביזיה, החלים ברצועת הזמנים שבין תמול והיום, ולפעמים אף בין שלשום, לפעמים רחוק ולרוב קרוב, לבין היום, יוכיחו. מיני ריביזיה אלה טעמיהם שונים והם הנותנים, שמי ומה שלא נחשבו אתמול, הם נחשבים היום, ומי ומה, שהיו בקצוֹת־שוליה של תשׂוּמת־הדעת, נעתקים לטבוּרה, ואפילו נסתפק בגבולה של ספרותנו בדורות אחרונים־אחרונים, נמצא לה לאותה הופעה דוגמאות למדי. אם לספרות – אין צריך לומר, עד־מה בולטים שינוי־הטעם ושוני־הטעמים, הנותנים, כי מה שקירבה יד־אתמול מרחקת יד־היום, כפי שראינו בה בספרות ההשכלה, שעברה מן העולם, ובכלל הבאים תחתיה בלטו שהרימו את יריבתה ובת־זמנה, ספרות־החסידות ובשואבם ממסורתה בכתב ובעל־פה מלוא חפניים, עשוּה דבר־יצירה, והיא חליפה, שהמומחים מבארים אותה בנימוקי־התמורה, שחלה כמותה בספרות־העמים, המתנסחת כמעבר מפסידו־קלאסיקה לרומנטיקה, וכדומה במונחים, אך ביאורם רחוק ממיצוי ומבדומה לו. ואם לסופרים – הטעמים לשינויי העמדתם בגרם־המעלות מגוּונים הרבה, ומבליטים את תפקידה של הביקורת והחקר כמין ועדת ריביזיה מתמדת, שאינה מסתפקת בבדיקה מחודשת ומתחדשת של הדיפרנציאלים, אלא אף כוללת את האינטגראל, בחינת מעיקרא דדינא פירכא. בירור דרכה ודרכיה של אותה בדיקת־תמיד אף הוא ענין לביקורת; ותולדה, לדקדוקה ולדקדוקיה, עתידה שתיכתב. אבל דומה, כי גם קודם שנכתבה, מוּתר להצביע על קצת דוגמות טיפוסיות, כפי שידעתם תולדת ספרותנו בדורות הקרובים. ראשונה יסעו הסופרים, שחלה עליהם הגדרת המשורר: ושירת חייהם באמצע נפסקה, שהיא מעלה את בעיית המשכה המשוער של יצירתם, ואם כי אפשר, שבסיס ההשערה, שכמותה כוודאות, כי היה זה המשך ראוי להתחלתו וקצת המשכו, המצוינים בבליטות ייחודם (וכך למן מיכ"ל ופייארברג, עד גנסין ולרנר), הוא כבסיס הטעונה עצמה בדיקה, באופן שעצם העילוי של יצירתם מסתבר מתוך הרגשת הקץ הקרובה, והיא שהמריצה את האינטנסיביות היצירית שלהם ושבהם. אבל אפילו כך, אין ההשערה מוותרת על עצמה ורוקמת ריקמתה, בעירוב של הגיונה ודמיונה. הצד השווה שבסופרים אלה היא הפורענות, שהתרגשה עליהם באביב ימיהם או שלהיהם, והוא חוֹליָם, שקינן בהם וכילם, והוא צד שונה לגבי מי שפורענות־הרבים כילתם, בעלות הכורת על חיי בני עמנו, והם בכללו, ואחריתם אחת (וראה אסופת “אודים” תש“ך וילקות “גנזים”, ניסן תשל”ג), והם זקנים וצעירים, ואף בכללם אישים, שגם בחייהם, מה גם במותם, תבעו, באלם פה: הזכירונו, ובאו, אמנם, על זכרם, כדוד פוגל, ברל פומרנץ. וכסוג מיוחד הם הסופרים, שהולמם נוסח שונה ואחר של הגדרת המשורר, והם הסופרים, ששירתם באמצע חייהם נפסקה, ומיעוט יצירתם עלול היה להשכיחה בחייהם, ונמצאו לה מעוררים (וכדוגמה בולטת לכך אברהם בן־יצחק).

ולענין הבאים לעורר זכרו וזכרונו של שעמידתו בצדי המסילה, מתוך שהם מנסים לנטעו במרכזה, הרי לרוב הם מעשי דור צעיר יותר, המבקש, מחמת השוני והחידוש שלו עצמו, שלשלת־יוחסין אחרת, ואף שיש נפקא־מניה, ודאי יש הבדל בכך, אם דבר־הריביזיה הוא מעשה־יחיד או מעשה־חבורה, כשם שיש הבדל בכך, אם הבדיקה היא לגופו של הנבדק, או לטובתם של הבודקים, אך בסיכומו של דבר, חובה לפסוק ולומר, כי עצם הבדיקה, שהיא כגלגל החוזר, כורחה כורח.

ב    🔗

הרהורים אלה, שראיתים מתאמתים והולכים, סופם שיתאמתו גם במי שהוא כדוגמה מיוחדת מצדי צדדים – הלא הוא חזיונו של ישורון קשת (מעיקרו: יעקב קוֹפּלביץ), שלא תפול בו ההגדרה: ושירת חייו באמצע נפסקה, כשם שלא יפול בו שינוי גירסתה: ושירתו באמצע־חייו נפסקה, שהרי ספרי־שירה וספרי־מסה, הרצופים ביקורת והגות, ומעשי תיגומו נצטרפו כדי מנין של ממש, ואף־על־פי־כן היה בהם, בחיי־הדור, בחינת נוכח ונעדר כאחד; נוכח – הקול, קולו שלו, שנשמע מעל דפי ספריו ונפוצותיו, שנתפרסמו בשפע ראוי, למן ימי העליה השניה עד זה מקרוב, יוכיח; נעדר – אפס־הקול, קול זולתו, אפס קול הערכה וציון, כראוי לו ולטיבו, יוכיח. וודאי שהמפשפש יזדמנו לו דברי רצנזיה והערות־פולמוס, ויזכיר קטרוגו של דוד פרישמן על הפואימה “שתי לבבות”, ואף יוסיף ויזכיר, כי אותו קטרוג היה נשכח מאליו, אילולא נמצאו שראו להזכירו, כביכול דברים של מבקר ותיק על שירת־בוסר של משורר צעיר, הם לא בלבד גזירה מפי הגבורה, אלא גזירה הגזורה מראש על כל מה שכתב ויכתוב. אבל כל אותו פשפוש לא יעמוד לו, בבקשו למצוא דבר הערכה של ממש, כפי שראוי לה משורר ומבקר כמתכונתו, ודומה כי לא מקרה הוא, כי בלכסיקון של ג. קרסל, שדרכו להזכיר, בשולי ערכו של סופר, מה שנכתב עליו ונצרר במגילת־ספר, והנה בערכו של הסופר, הנידון לנו עתה, נזכרו שני ספרים, שאין לא בתוכנם ולא ביעודם כדי כך. ודומה שאי אפשר שלא להעיר: הלא דבר הוא.

ג    🔗

והרי זו הופעה גם תמוהה גם מוזרה – סופר נודע, משופע בתרבותו ודעתו, מובהק בתכונתו האינטלקטואלית, שקלוטה בה גם שירתו גם הגותו, והנה שנותיו חולפות עליו, באין מבקר של ממש ומעריך של ממש, שיהא מתעורר, אם לפי חפצו אם לפי חובתו, לבדוק ערכו של הסופר המובהק הזה בספרות־הדור ולקבעו כערכו. כביכול מי שהביקורת של ספרות על סופריה, ושל אמנות על אמניה, ושל חכמה על חכמיה, היתה לו כראש־עיסוקיו, כעדות רוב המאמרים, המסות, העיונים, הכנוסים בספריו ומחוצה להם, לא ננערו מבקרי־דורו כדי תשומת־דעת אליו עצמו, באופן שאין להימנע מן השאלה: הכיצד, כשם שאין להימנע מחברתה: במי תלוי הקולר, האם בהם או בו עצמו. ולכאורה יש פנים לכאן ולכאן.

האומר: הקולר היה תלוי בהם, דין שיזכור, כי הכוונה היא גם למחייביו, שנהגו שתיקה או דיבור־למחצה בשבחו, גם לשולליו, שנהגו שתיקה או דיבור־למחצה בגנותו, והצד השווה היה הֶמנע הדיבור הברור והשלם. אכן, ח. נ. ביאליק ראה לדבר בו וברשות־הרבים, ודרך דיבור מפורש, כדרכו, אבל זוכרי נאומו בבית־העם בתל־אביב, ידעו כי הוא בא כניגוד לשתיקה מסביב, שלא היתה רגילה בימים בפמלית־הסופרים, שנחצו בחינת מחניים, מחנה מחנה על שייכיו ומשויכיו, ואך מעטים, וסופרנו בכללם אם לא בראשם, כמחוץ ובחוץ. והרי האיש לא היה פנים חדשות – כבן שמונה־עשרה בא לארצנו והשתקע בה ועד מהרה נשמע קולו, אליעזר מאיר ליפשיץ במעורריו, ור' בנימין במעודדיו וי. ח. ברנר וש. בן־ציון במפרסמיו, ואפילו ביכוריו, אלה ראשוני־שיריו, מעידים על הלך־רוח, שצרוּר בו אויר של גישושי־חידוש, אבל ניכרים גם ניכרים ראשוני־הסימנים של ניכור שבינו לבין סביביו, שגבר והלך עם תשובתו לארצנו לאחר כמה שנות תמוד ובינה במערבה של אירופה על מרכזיה. והנה, משנתגבשה, בשלהי שנות העשרים ולאחריהם, מערכת הספרות על מחנותיה, נמצאה עמידתו של האיש כפי שנמצאה, והוא כפי שהיה מגדיר בעצמו את עצמו, כמי שהקדים ואיחר באחת.

ד    🔗

ואודה כי בשמעי ראשונה כאותה הגדרה – שכבר הקדים משורר למודדה לעצמו, שהרי במבואי האוזן צילצלה שורת טשרניחובסקי בכלילו: האם קידמתי בוא או אֵחר צוּר בראני – היתה לי כווידויו של מי שהקדים בבואו ראשונה לארצנו, והוא בן דור אחר ושונה, משל ותיקי־סופריה, ואיחר בשובו שנית אליה ובמצאו בני דור אחר ושונה של צעירי־סופריה, והוא לא עם אלה ולא עם אלה, והחולי, שכילה שורת הסופרים, שחלה עליהם קינת המשורר: ושירת חייהם באמצע נפסקה, הוא כחרב התלויה מעליו ומלחמתו הממושכה להסיר סכנתה מעליו, גזרה עליו בדֵלוּת גם היא, והשאלה היתה, האם אותה בדלוּת היתה לו הנהגת־חיים מעשית, המחויבת לפי חוליוֹ, או גזר־אופי יסודי המסתייע בו, ואם כי התשובה לכך נתבקשה בביוֹגרפיה שלו, שידעתי עיקרי־פרטיה מפי קרובים לו, בין בעיר־הורתו וגידולו, כגון בן־עירו יעקב אליאב (קויפמן), בין בערי ישיבתו בארצנו ובאירופה, כגון יצחק יציב (שפיגלמן), הרי לא היה בידיעות האלה כדי יכולת של סיכום, וחשתי כי אילו נפתח פיו לספר בזה, היתה השאלה נפתרת. אבל אודה, כי אף שלא ידעתי, כי הוא יפתח את פיו לקיים את התעודה הזאת, עימעמתי משהו בזה, כי הנה בדַברו בספרי “ממחוז הילדות” (תרצ"ח), שענינו דברי זכרון וזכרונות, מקדמות ימי, והוא היה בכור ספרַי (אם לפסוח על קונטרס שירַי שגניזתו היתה סמוכה להופעתו), אמר: ספר כזה אינו התחלה אלא סיום. אבל לפי שעמעום אינו השערה, מה גם ידיעה, נפתעתי לשמוע, כי האיש, שחייו היו רוב ימיו תלויים בנס, וסודו של הנס היא מלחמתו, בכוח־חיותו, שעמדה לו עד זיקנה ושׂיבה ועד גבורות, ומי שראה אותו, כמותי, באחריתו נפתע לסוד־חיותו – כי הנה ניטל ממנו כוח ההליכה, שלא שימשתו בלא כלי־סיוע, אבריו תששו עד דכא, אבל ראשו, המוטל על כרו, בין בביתו ובין בבית־חולים, שהיינו שרויים בו, לא מש מעליו ספר וספר התלוי כדרך שהוא תלוי מעליו, ועיניו הערות משוטטות בו באותה תאוות־ידיעה ולימוד, כאשר הורגל מעודו, והוא מוצא דרך־לא־דרך להעלות הגותו על הכתב, ומחשבתו בהירה וביטויה צלול, ואי אתה יכול שלא להיזכר מימרה: זקני ציון ככל שמזקינים וכו'.

ובאותו עשור אחרון לחייו התעורר לכתוב שני ספרי האבטוביוגרפיה שלו, ספרו “בין הערמון והלילך”, שיצא לאור בחייו (תשכ"ז), והכולל זכרונותיו מימי ילדותו בעיירתו, נובומינסק (מינסק מאזוֹביצק), בפולין, עד עלותו לארצנו, להיות בה בתל־אביב מתלמידי “הרצליה”, וספרו “קדמה וימה” היוצא לאור עתה (תש"ם) לאחר פטרתו והכולל זכרונותיו, למן עלייתו וישיבתו בארצנו ויציאתו ממנה ולימודו בערי־אירופה ושיבתו לארצנו, והיא מרחב של חמש־עשרה שנים (תרע“ב–תרפ”ז), ואף שהם שני ספרים, שמרכזיהם שונים, הם משלימים זה את זה, וכשם שהם מפתח נחשב להכרת העולם המתואר, על ריבוי פניו וביטויו – במראה, בהרהור, בהגות – כך הוא מפתח מכריע לנפש המתאר על חידותיה – באופי, במזג, בגורל – ואם כי הכותב הוא חכם ומחוכם, ויודע טעמי הכתיבה האבטוביוגרפיות ומפרש את הטיפּוֹלוֹגיה שלה בדוגמאות ברורות, ומבליט את טעמיה המיוחדים של כתיבתו, ניתן להניח, כי הם יתירים על מה שפירש לעצמו, והקורא למד, אולי אפילו ממנו עצמו, על חידתו שלו עצמו, ושמח על המפתח הכפול שניתן בידו לעמוד על שרשה של האישיות המיוחדת הזאת, שחרש כדרך שחרש ניר־ספרותנו לסוגיה, במשך ששים שנה ומעלה, ונראה כחידהּ שאין לה פתרונים. לא ששני הספרים מפרשים הכל, אבל הם מפרשים הרבה, ועל־כל־פנים רב יתר משכיוון המחבר ומשקיווה קוראו, וחן חן לאלמנתו, מרת נחמה קשת, שטרחה על פרסומו של כרך־המישנה, ולהוצאת “עם עובד” שהוציאתו לאור, כאשר הוציאה את הכרך הראשון, והיו שני הספרים כתאומים, שקרקעם אחת, אך דמויותיהם שונות.

[ניסן תש"ם]