דומה, כי כדרך־הטבע היא, אם, בבואי לייחד הדיבור בכבודו ולכבודו של סופר, הוא דן מירון, ובכבודו ולכבודו של ספר, הוא ספרו “בין חזון לאמת – ניצני הרומאן העברי והיידי במאה התשע־עשרה” (הוצאת מוסד־ביאליק, תשל"ט), אבקש רשות להזכיר, כי הזימון עתה בינו לביני בבימה שבעל־פה שברשות־הרבים, קדמו לו זימונים אחרים, ובכור להם הזימון שנערך לפני שמונה־עשרה שנה בבית טשרניחובסקי, כדי לקיים את כוונתה של אגודת־הסופרים להקהיל את מבקרי־הספרות לניסוי־בירור של דרך אומנותם ודדרכיה, ובכלל ארבעת המרצים היו דן מירון, ועבדכם הדובר אליכם. לא אטריחכם בעניינו וענייניו של הכינוס ההוא – הם נדפסו כתומם ב“דף” מיוחד של האגודה, ואני אף חזרתי ופירסמתי תוכן־דברי, בשיתי להם מעט נוספות, בספרי “אבני בדק” (תשכ"ב, עמ' 206–215), והקורא שקרא – קרא, והקורא שירצה, משום־מה, לקרוא – יקרא. אך ברשותכם, אזכיר מתוך דברי הרחוקים ההם שתיים פיסקאות.

 

ב    🔗

פיסקה אחת, שבה ניסיתי למדוד לעצמי מידה של מי שחוזר מן היריד, וכממילא מדדתי לו, לצעיר שבארבעת הדוֹברים, הוא דן מירון, מידה של מי שהולך אל היריד, ועושה בטבורו; ולא עוד אלא בתורת חוזר ניסיתי לומר לו, ליוצא אליו, קצת אזהרות, ועיקרן, כמדומה, בבדיקת מיני הריביזיה, שהדור הצעיר נוהג בו בדור שלפניו, ולעניין הוכחתו, כי אף הדור שלפנינו נהג כך בדור שלפניו, באופן שפסל או ביטל גדולים וטובים, ניסיתי להשיב לאמור: אולם עיוות־דין אינו יוצא מכלל עבירה משום הילת־הנעורים השורה עליו, שכן נעורים אינם ילדות, וספק הוא אם הם מותרים במעשי־נערות. אבל ודאי שהם אסורים־במעשי־ילדות. נמצא כי לא בלבד בדיעבד, אולם גם מלכתחילה, אין להניח כמין אכסיומה, כי דברים שנוח להם שלא נאמרו משנאמרו, כורח הוא להם שייאמרו. בכלל, אותה היגיעה המרובה להוכיח, כי כורח הוא, שהיא כגזירה הגזורה של כל דור חדש, ראויה היתה לתכלית טובה מזו."

ולא חזרתי עתה על דבריי מאז, אלא כדי להדגיש, כי אם היה בפמליית־המבקרים מי ששימש לימים אותה תכלית טובה, הרי זה דן מירון, וכמה מספריו האחרונים, בייחוד על אבות ספרותנו המודרנית ומכונניה, ואחרון אחרון חביב – ספרו הנידון לנו עתה, יוכיחו.

 

ג    🔗

הפיסקה האחרת מדבריי ההם היא פיסקת־הסיום של הרצאתי ההיא, לאמור: “הבינה במה שהיה אינה יוצאת ללמדנו, כי כל מה שהיה חייב היה שיהיה. על כל פנים, מיני הַבלות ובהילות אין חזרתם חוק, לא כל שכן גזירה, והוא, כמדומה, העיקר, שניתן לו לחוזר מן היריד לומר לו ליוצא אליו. הילכך, חברי הצעירים היוצאים ליריד הביקורת, אין לי לומר לכם אלא מה שאמרתי לעצמי בצאתי אליו: עד שאנו פותחים בביקורת, נעיין היטב מה עשויה ללמדנו ביקורת הביקורת. כלל מחוכם הוא: ערבך – ערבא צריך.”

ולא חזרתי עתה על דברי מאז, אלא משום שהיה בהם, כמדומה, למעלה מקורטוב של נבואה, כי שותפי הצעיר באותו כינוס עתיד להראותנו רב יתר משהוראינו עד־עתה, מה עשויה ללמדנו ביקורת־הביקורת. שכן בכל שלוש חטיבות הדיון הגדולות, שהן מצעו של הספר, אלה שלושת הסופרים הגדולים – אברהם מאפו, ישראל אקסנפלד ומנדלי – הצד השווה שבהערכתם, הנעשית מתוך צירוף נפלא של בקיאות וחריפות, היא ביקורת הביקורת על תחנה גדולה, אם כוללת אם מיוחדת, ביצירתם. אם למאפו – אנו למדים מתוך ניתוח מהימן ומוסמך, עד מה ההערכה עליו ועל פעלו, על ערכו וערכיו, לא יצאה ולא ניסתה לצאת, כחובתה, מלפניו, מלפני עקרונותיו שלו וגישומם, כפי שנקבעו בפואֶטיקה שלו, הטבועה בחותמה של ניאו־קלאסיקה, אלא מלפני עקרונות וגישמם, כפי שנקבעו בפואטיקה של דור מאוחר, הוא דורם של המבקרים עצמם, ושיגגתם היא אֵם־טעותם, שנעשתה כמטבע המהלך בשוק־ההערכה של שלושה דורות, המעלים כאותה גירה. מעשה ביטולה של אותה טעות והטעאה קולקטיבית יפה לו הגדרה של מלאכת מחשבת, מתוך הטעמה של הנסמך והסומך כאחד, כי אם לנסמך – מלאכה רבה היא, יגיעה עצומה, על דרך שילוב של ראייה סמוכה לראייה. ואם למחשבת – מעשה חושב הוא, תרתי משמע.

 

ד    🔗

ואל יהיה הדבר קל בעינינו: שני מוקדי־הדיון באברהם מאפו, האחד קצר יותר – בבעית הבירור של מליצתו, מהותה ואופיה, נדרש בו ערעור על דעתו של מי שלא היה לנו כמותו לגודל סמכות מכוח יצירת עצמו ומכוח הגיון עצמו, הלא הוא ח. נ. ביאליק; האחר ארוך יותר – בבעיית הבירור על מרכזיותו של “אשמת שומרון”, כשיא עשייתו מכל בחינותיה. וכאן נדרש ערעור כמעט על כל הפלמליה של המבקרים, למעט קצת דברים של מעט מבקרים, שיותר משהם סמוכים על ניתוח, שראיותיו בצידו, סמוכים הם על אינטואיציה, שחושה לצידה.

אמרתי, גם בענין המליצה, גם בענין “אשמת שומרון” מעשה של הביקורת הוא בסילוק שבשתות, שגם הן נבדקות לגופן ולטעמן, אבל עצם העירעור לפרטיו הוא מופת לביקורת־הביקורת, שלאחריה עשויה לבוא, ואף באה, ההערכה המחודשה שהיא כחדשה, כדרכו של מי שהמבקר והחוקר נאחדו לו ובו.

 

ה    🔗

והוא הדין בביקורת־הביקורת לגבי ישראל אקסנפלד, אלא שלא כמערכת דיונו של המחבר קודם, שהיא ארוכה וכוללת יותר, והיא חלה כמעט על מאפו כולו, ומספר המבקרים המבוקרים מרובה, ואף מכסימלי, היא מערכת דיונו עתה, שהיא קצרה יותר ומוגבלת יותר. הטיבת־סיפור, שהיא אחת יצירותיו של אקסנפלד – הרומאן “דאָס שטערנטיכל”, ומנין המבקרים המבוקרים מנין גם הוא, אך עיקרם צמד, הוא הצמד בה"א הידיעה, הלא הם מאיר וינר ומכס אֶריק, שמלבד היותם מראשי חוקריו של המספר דנן, הוצרכה תכונת־מחקרם, והיא ברוח הראייה המארכסיסטית, להעמידם על מה שהוא מרכז־ראייתם הרצוי והמחוייב – הנקודה המעמדית־כלכלית, והנה, עם כל טירחתם ברוח השקפתם הנרצית והמחוייבת, שגו ברואה, באופן, שהוא, המרכז, נעלם מהם, והמחקר שלפנינו עתה מעמיד עליו – והוא מפורט בעצם שם־הסיפור: שטערנטיכל, כלומר: שביס־הפנינים גופו. ואכן, מעניינת, ואף משעשעת, היא פרשת הדיון והניתוח הזאת. נבדקים והולכים רוב המבקרים, שהעמידו עיקר חשיבותו של אקסנפלד על שמירת ערכי ההווי והפולקלור וגילומם, בעוד שערכים אלה אינם, בעצם, אלא כאביזרים לעיקרו, והיא־היא הבחינה הכלכלית בהתחלפות סדרי החברה ותמורת תפיסת ההון והמוניטין בקרב היהודים בחלקה של מיזרחה של אירופה, באופן שצמד־המבקרים ההוא, מה שהוצרכו, לפי עמדתם להלכה ולמעשה, לראותו כמרכז הסיפור – לא ראוהו.

 

ו    🔗

ואחרון אחרון, המבקר על מנדלי ששמו: “בראשית הרומאן העברי האקטואלי”, והוא נפרד לעניין ראשוני־סיפוריו העבריים “למדו היטב” ו“האבות והבנים” ולענין “פישקה החיגר”. מחקר זה הוא, בהיקפו, גדול ממחקרו על מאפו, מה גם על אקסנפלד. ואף הוא במזל ביקורת הביקורת, שלא נחשבה לה הראשית ההיא כדרך שנחשב ההמשך, מה גם האחרית. ולא זו בלבד, אלא שהראשית נפסלת לה, ולכל המופרז והמוטב ראתה הביקורת לזרוק לה מעט אהדה, כדרך שהיא נזרקת ממעמד־הראייה של גדול בגמר־בישולו למעמד־השמיעה שלו בתחילת־גימגומו. והנה הניתוח המפורט, פקוח־העינים ומפקיחן, מעמיד על חשיבותה המכרעת של הראשית, שהתכלית המכוונת, יתר על סוף מעשה במחשבה תחילה, מקופלת בה על רוב אבריה. ואף ששני המחקרים הקודמים, על מאפו ועל אקסנפלד, יש במעשה־ניתוחם משום גילוי, שכמותו כתגלית המשנה את גרם המעלות והמורדות שהציבה ביקורת הספרות ומחקרה, והוא שינוי המגיע כדי הפיכת הסולם, הרי צד של יתרון נודע לענין מנדלי. ראשית, מהיות מסילת־יצירתו ארוכה ביותר וממילא התפתחותו משופעת ביותר, והריחוק של מעשה השיכלול שבין תחנת־הראשית לבין תחנת־התכלית מופלג ביותר, באופן שהוא מניח פתח לדבר על גילגול אחרי גילגול ועל גילגול מפנים לגילגול, שאף (ואולי מיצווה לומר: משום) שהם חלים במידה מרובה, ואף מערעת, על אותו מצע־כתיבה עצמו, שתיאור תמורותיו הוא כתיאור שלימות הנשוכה בשלימות שלאחריה, והיא גדולה הימנה. שנית, משום ריבוי מעריכיו, שמניינם לגיון, והכולל כחמישה דורות, ובכל מרכזי־ספרותנו, גם בחייו גם לאחר פטירתו, ואלה ואלה כמתחרים בבילוט־רעננותו, רעננות־תמיד, ובין הם מחייבי־ראייתו ובין הם שולליה, הריהם מודים בגדולתו, גדולת האמן שבלעדיה לא תצוייר תולדת הפרוזה שלנו, ויש אומרים: תולדת לשונותיה – ואם להיעזר בציונו של שמואל ניגר ניתן לנסחו: לשון־החיים, שהוא עשאה לשון־ספר על עילויה, לשון הספר שהוא עשאה לשון־חיים על לוזה. שלישית, כפל־הלשון, בין בשל עצמו בין בשל סופרים זולתו שנמשכו לו, מהם שהיו כפולי־לשון מהם שהיו יחידי־לשון.

שלושה אלה מחייבים את השאלה: איך היה סטארט־הראשית למהלך הפרוזה המשולש – עברית־יידיש־עברית, ואולי בעקבי זכרונותיו של מזכירו, דוד איינהורן, מהלך מרובע: עברית־יידיש־עברית־יידיש. והנה התשובה לשאלה זו, שרבים שאלוה, או שלא ניתנה או שניתנה במקוטע, ועתה זכתה להינתן במלואה. וכל כך למה, משום שאין מלוא־תשובה אלא למלוא־שאלה, והיא אינה באפשר אלא בהנחה, המוכחת כאן פסיעה־פסיעה, כי לפנינו דרך אחת, חתירת־יסוד אחת, של אורגאניזם יצירתי אחד, באופן שהזלזול החריף או הקהה, שהמבקרים נהגו בהתחלותיו היא טעות, שנערבו בה קוצר־ראייה ומיעוט־עיון, ויש שהתמדה של טעות היא שגגה העולה זדון, ותיקונו בשלימות הראייה של היצירה ההיא למלוא־מסילתה, לא בלבד בבחינת כזרעו כן פריו, אלא אף, או ביחוד, מבחינת כפריו כן זרעו, והוא עץ מבורך ואחד.

ואם לסכם את רושמו של הקורא והמעיין במגילת־ספר שלפנינו על שללוש פרשיותיה – פרשת מאפו, פרשת אקסנפלד, פרשת מנדלי – ועניינו ראשית הרומאן העברי והיידי בדורות אחרונית, הנקרא, על אף היותו דבר ניתוח מפנים לניתוח, כרומאן, משום מידרך ההרצאה המבריקה וכליה הממורטים, נאמר, כי עמו נוסף ספר נחשב, ולפי תעודתו, מכריע בספרי ההיסטוריה של ספרותנו.

 

ז    🔗

ועתה אומר, ברשותכם, דברים אחדים בחינת מכל מלמדי השכלתי, ולא כפשוטו של מקרא, שיש בו צד של יהירות, דהיינו שחכמתי מרובה משלהם, אלא כדרושו של מקרא, שיש בו צד של עניוות, דהיינו שחכמתי באה מהם, והוא לרוח צירופם: ומתלמידי יותר מכולם, ולאור ניסוי הרחבתו: מה־גם מתלמידי, שנעשו מלמדים גם המה.

ואין צורך לומר כי לשון הִשְכַּלתי חל על רוב דברים שהיו לי כחדשים, אף כי חרשתי בשדה המשולשת הזאת גם אני. לא־כל־שכן על דברים, שלא היו לי כחידוש, ואדרבה, אני לן ומוסיף ולן בהילכתם, אך עומקה נתבצר לי מצדי־צדדים. וקודם כל בעניין התפיסה, שאני דורש לה ולמענה זה כמה וכמה – היא קביעת תחומה של ספרותנו ובסיסה בדורות אחרונים על שני משולשיה – המשולש האחד היא הבחינה התלת־לשונית, כלומר שתים הלשונות מבית, הלשון העברית והלשון היהודית (בעיקר האשכנזית), ולשון הלעז (המתחלפת לפי גולה וגולה), כששתים הראשונות יוצאות מן הבית ומביאות אליו, ואילו הלשון השלישית סופה מוציאה החוצה. המשולש האחר – הבחינה התלת־זרמית, המחלחלת את קרקעה של בימת־המרכז של הספרות הזאת, היא גולת מזרחה של אירופה על שלוש תנועותיה העיקריות: הלמדנות, החסידות, ההשכלה, שכל אחת ואחת היתה לה ספרות, ואפילו ספרות יפה, משלה, אך שלושתן ספרות־העם, ביתר דיוק: ספרות רובו הפעיל והנפעל של העם. איני יודע, אם עשיתי ככוחי לדרוש את הקונצפציה הזאת הלכה למעשה, מה גם שידעתי, ואפילו בראשית שירטוטה, לפני כשני־דור, כי לא עלי המלאכה לגמור, אך אני מדמה, כי מתקיימת בי בחינת זכה מלאכתו נעשית ביד אחרים, בין שהם נמשכים לה לאותה קונצפציה בין נמשכי ממנה. והלכך, כדרך השמח לראות רעיונו חרות כסמל, שמחתי כי בוא דן מירון לפתוח את הסידרה על הרומאן פתחה ברוח המשולש האחד וקירובו בשלושה סופרים ניפלים – הראשון, שכתיבתו לא ידעה אלא את הלשון העברית; האמצעי – שכתיבתו לא ידעה אלא את לשון יידיש; האחרון – שכתיבתו ידעה את שתי הלשונות, ומשוּבת־התחרות ושחוק־הדדין העמידו בה מערכת־גומלין, שהיא חידת מופת ופתרונה.

ולענין העדרו של המשולש האחר, הבחינה התלת־זרמית, שבלעדיה לא יושג מיצוי ההבנה של שלושה אלה לפי הורתם וגידולם וסיברם, אפשר שהמחבר סופו להתעשת גם בו ולהדיין עליו, ואפשר שיתעשתו בו וידיינו עליו אחרים, ומה שלא נעשה היום ייעשה מחר, ויש מחר לאחר זמן.

אך נשוב לשלושת האישים, כפי שהם נידונים, ונאמר בהם מה.

 

ח    🔗

לעניינו של הראשון, אברהם מאפו, אעיר, כי מה שנאמר בו בספר שלפנינו מגרה ביותר משתי קרנות חזות. הקרן האחת, המזריחה את בעיית־המליצה, כפי שנתגבשה בספרות שהשכילה לעשות את המקרא חלל־לשון, שאפשרות השאילה מתוכו והבנייה בחומריו אינה פחותה בחיותה האורגאנית מכל לשון אחרת, חיה ומדוברת ונכתבת, והדוגמאות, המובאות כאן לכך, מאשרות הנחה זו להפליא. זה כמה וכמה שאני דורש לחקירת המליצה ותולדתה, ואף ניסיתי לעורר על כך בהרצאתי “מטבע שסופו שיגרה כיצד” (נשמעה בקונגרס למדעי היהדות, ונדפסה ב“מולד”, תשרי־חשון תשכ"ב). כי אם לעיין – שדה זנוחה היא. אמת, מינהג חכמים הוא בפירסומי שירת ימי־הביניים ולאחריה, לציין מקורי־הביטויים, אך רוב הציונים הם מיכאניים, ופעמים רובם ככולם מובאות ממש, שעיון בפירסט או במאנדלקרן מספקם, ואך זה לא כבר ניתנה הדעת על תשלובי־סתר וסימוכי שכנות וקירוב רחוקות, המעמידים מליצה חיה וממללה, שכמותה כמימרה של לשון חיה ממש.

 

ט    🔗

ומחקר החזיון הזה וחזיונותיו עודו בקיפוליו, ופיתוחו עודו תעודה, המצריכה פריצה של כמה וכמה שערי־בינה, כגון השער, שנתעוררתי עליו מציוניו של דן פגיס לפיוטי לוי אלתבאן, – הוא לא שאל במפורש את השאלה ואף לא הציגה, אך השיב עליה. הלא היא השאלה: מה היא היחידה הזכרונית של פייטן ופייטן ושל פיוט ופיוט, ולמעשה פירושה של השאלה: כמה כתובים זוכר הזוכר בסביבי הכתוב שהוא מסתייע בו. והוא הדין בשערי בינה אחרים. אני עבדכם, שיחדתי הרבה מכוחי לבעייה זו וסבכיה וכתבתי בזה כמה וכמה מאמרים, ואף ספרים. אך אכזב אם אומר, כי נמצא מי שקדם לו למחברנו במתן אותות ומופתים, מפליאים אף מפתיעים, לכוחם של שילובי־מליצה ושיזורי־שימושיה, הבאים להעמיד דיוקנאות־יסוד, שהם כלולאות־חיבור באגפי־בניין נחשבים, ואפילו כבריחים, תיכונים וקיצונים כאחד, של כל הבניין כולו, ומכל הבחינות – העלילתית, הציורית, האידיאית, או נקצר ונאמר: החזיונית.

גילוי האפשרות הזאת, העשוי מעשה פיענוח־צפונות, שלאחריו אי אפשר לקרוא את הרומאנים, ביחוד את “אשמת שומרון”, כדרך שהורגלנו לקראם קודם, מעלה שאלת בניינה של פרוזה בלשון־המקרא, שאפשר לה שתהא מצומצמת על תקופת ההשכלה, שנהגה ברוב יציריה כך, כשם שאפשר לה שתהא מורחבת על רוב תקופת הספרות, שידענו בה תחיית לשון־המקרא – לא בלבד בשירה, שהיא כלל גדול, אלא בפרוזה לסוגיה, למן ספר יוסיפון וספר הישר ומיני המחברות – ומן המשוער הוא, כי הוא חזיון חוזר, שכורחו וצרכו עימו, ולא יימלט, כי כשם שהוא מורה על העבר הוא מרמיז על העתיד, וכממילא נמצא גם מאפו כמרמיז על שלאחריו. והכוונה היא לא בלבד לכך, שבלעדיו לא יצויירו לא “שיחות מני קדם” לזאב יעבץ ו“ויהי היום” לביאליק, שהצד השווה שבהם היא העמדת אגדת חז“ל, שעיקרה בלשון חכמים, על לשון־המקרא, וכבר מילתי אמורה, כי הוא סוד תירגומו של האוואנגליון בידי סלקינסון (וראה ההבדלים לגבי תרגום דליטש), שכיוון, כדרך מיסיונר, למתן סאקרליות עליונה, אלא אף לימים, וראה נסיונות כשל יעקב רבינוביץ בסיפור ושל אליעזר שטיינמאן בקצת פרקיו, והם סופרים, שכלל לשונם שונה ואחר. ואולי ראוי לצרף מעשי תרגום בלשון־מקרא, אם כיסוד כולל כ”גוליבר" של סוויפט בתרגומו של מ. מבש“ן, אם כדומיננטה כ”ימי פומפיאה האחרונים" לבולוור מעשה ידי אברהם שלונסקי (וביאליק שעוררו על המעשה הזה, בהעירו על מכתבי מאפו לפרידברג בעניין גודל ההשפעה של הספר הזה על “אהבת ציון” ואף תיקנו בעצה טובה לשלונסקי, שיעיין בו במאפו, לפני כל מעשה־תירגום, והוא, כדבריו אלי, עשה כן). ואין צורך לומר, שחובה לזכור את נתיבת הלשון: פרישמן – יעקב כהן – מתתיהו שוהם, ואפילו תירגומי שלמה דיקמן. הכוונה היא לעתיד רחוק יותר. כי אף שהמנסה להינבא מסתכן להיות מה שהיה רוצה ואינו יכול להיות, תינוק, או מה שיכול ואינו רוצה להיות, שוטה, לא אעלים את דעתי, כי מה שהיה הוא שיהיה, וקרובה תחיית לשון המקרא ככלי מבעה של הפרוזה שלנו, ואין פה המקום להאריך בנימוקי, מהם שכבר היו לעולמים, על דרך החידוש של יסודות נדושים בעקב (עילוי ושגב מכאן וקדמות וקדושה מכאן). ולא העליתי את העניין אלא כדי לעורר על המשך יגיעתו של דן מירון בספרו עתה, והוא המשך שיכלול כל דרכי השיבה הזאת וימצא מה חוקתם וחוקיהם המשותפים.

 

י    🔗

וכמדומה, פה אתי המקום לומר מה על וואטום ספראטום שלי, שדן מירון הרמיז עליו בכותבו, כי בין המבקרים המודרניים מוכר לו אחד בלבד, הרואה בו ב“עיט צבוע” את עיקר מפעלו של מאפו, וגם זאת מתוך דברים שבעל־פה, והוא עבדכם. משערני, כי המחבר מתכוון לעצרת, שבה גם אני גם הוא דיברנו בבית־הסופר בירושלים על מאפו – הוא הרצה בהרחבה על הספר “אהבת ציון” ואני הרציתי בקצרה על צירוף הלשון “אהבת ציון” וסוד גילגולו לתוך לשון־המקרא, ודרך־אגב אף אמרתי מה שאמרתי על “עיט צבוע”. וזאת להעיר, כי גם דבריו גם דבריי נדפסו בשעתם ברבים, ואני חייב בהנמקתם, שאם להעמידה על תמצותה, הרי היא בהודאתו, שיותר משהיא מפורשת היא מוצנעת, של מאפו עצמו, כי מה שהעלתה לו לשונו, לשון מקרא, בסיפורים, שעיניינם הוא העולם הרחוק, עולם המקרא, לא העלתה לו לשונו, לשון־המקרא, בסיפורים שעניינם הוא העולם הקרוב, וראש להם “עיט צבוע”, והוצרך לערבבה ביסודות לא־לה, ומבחינה זו הוא שונה מממשיכיו (כשם שהיה בכל הרומאנים דומה להם), ועיקרם סמולנסקין וברוידס, שהראו נפלאות בקירוב רחוקות (וברוידס היה מפליג, אילו זכה לכתוב את הרומאן המתוכנן על איוב), בין נגדיר מאמצים אלו כדחיסת המציאות של המאה הי“ט לתוך אמצעי־ביטוי של המקרא, בין נגדירם כהגמשת אמצעי־הביטוי של המקרא כדי יכולת כלילה של מציאות המאה הי”ט. כך היה ב“עיט צבוע” דומה יותר לשרשרת אחרת, שתחילתה נעוצה במנדל לפין ואמצעה צבי אליעזר צווייפל וסופה מנדלי ויורשיה בשלושה דורות אחרונים על שני פירצי־הפרוזה הגדולים – ש"י עגנון (למרות כמה פרקיו בלשון התנ"ך) וחיים הזז (למרות כמה יסודות מכריעים ב“חתן דמים”). ולעניין שני הצדדים האלה, לשוני ולדומי, והדיאלקטיקה שבהם, אקווה להרחיב את הדיבור, ולכורחי אסתפק עתה בהבטחתו.

 

יא    🔗

ולעניין האמצעי – ישראל אקסנפלד, שהוא אבי אמנות הפרוזה היידית המודרנית, דעת לנבון נקל, כי מה שקראנו עתה על ישראל אקסנפלד אינו כל מה שיש לו למחבר הספר שלפנינו לומר עליו, והמשך יבוא. אולם, לפי שאותו פרק, לא זו בלבד שהוא כלול בספר שלפנינו, שמחברו הואיל להקדישו לרעיתי ולי, אלא נכלל קודם בספר היובל שהוקדש לי, והבטחתי לומר את אשר עם לבי והגיוני על מחקריהם של כל מכבדי, איכבד ממילא לדון גם במחקר הזה, אך לעת־עתה אעיר, ברשותכם, שתים־שלוש הערות.

הערה אחת לעניין חשיבותו הפולקלורית ואידיומאטית של אקסנפלד: אפילו איננה עיקר חפץ הנחלתו לדורו, ודאי היא עיקר מעשה ירשתו לדורות, וכבר ראינו כזה וכזאת, ויפה הבדיקה, ועיקרה היסטורית, מה היתה הכוונה־תחילה, בחינת מה שהיה היה כפי שהיה, אך אין בה כדי לשנות את התוצאה שבדיעבד, בחינת מה שנעשה נעשה וכפי שנעשה. כמובן, בעיקר לשונו גרמה, שעם כל הברירה שנהג בקנייניה שניתנו לו כממילא – והוא אחד ההבדלים הגדולים שבינו לבין מאפו, שסמך על לשון מקרא כמעט לכל אורך יצירתו שתספק לו הכל, ובין מנדלי העברי, ביחוד המיוחר, שסמך על לשון־כחמים, שתספק לו הכל, שזה וזה היו חייבים בחפירה להזרים מימי לשון־חיים, ואילו הוא, אקסנפלד, שאב מלוא־חופניים כבאפס־יד, והכל זרם מאליו כביכול, מעבר למגמתו, בין מודעת בין לא מודעת, כפי שהעלה אותה החוקר עתה.

הערה אחרת, עם קביעת שביס־הפנינים כאביזר פולקלורי שנתעלה כדי נפש ראשה בעלילה, מתבקש דמיונו בספרות והוא נמצא בשני ספריו של יוסף פרל, שאקסנפלד ידעם בלי תפונה, הלא הם “מגלה טמירין”, שאם לדקדק הרי הנפש הראשה שבו הוא הבוך (הספר), שאנו יודעים אותו עתה ממש במהדורת אברהם רובינשטיין, והוא ספר הסברה והלשנה על החסידות, ואילו האגרות יודעות אותו כמין עירוב של אגדה וממש, דימון ומפלצת, ואף “בוחן צדיק”, שכמין נפש ראשה בו הוא השרייבטאפל, ועוד ידובר בזה.

הערה אחרונה, מתוך מחקרו של דן מירון אנו למדים, עד־מה ה“שטערנטיכל” ארוג בביוגראפיה של מיכל מצבה הריש־דוכן שנעשה פרקמטן, והרואה כדוגמה לעצמו את אוקסמאן ספק הצבא. ואף שידעתי כי לשון מצבה נדרש כשם דבר לזקיפות ולעקשנות, אומר כי המחבר פילג את עצמו לשני אישים אלה, ושניהם בבחינת אַלטר־אֶגו כפול, וסימנך, ששניהם מרמזים על שמו ממש – שלשון אַקס נקרא לפי ההיגוי הפודולי אָקס (אוקס), ואילו לשון פעלד, הוראתו הכללית שדה, טוען הוראה יהודית ספציפית: בית־קברות, והוא מקומה של מצבה. ואם למחבר ולגלגולי חייו – אנו חסרים הרבה. הסיפור מביאני, בעיקבי הצבא הרוסי הנוצח, לברסלאו, בירת שלזיה, והיא החורתת רישומה המכריע בנפש הראשון של הרומאן. אך אנו מבקשים לדעת, אם לא היתה עיר קרובה יותר, וככל הנכון אף קודמת יותר – והנה ר' אבאלי הורוויץ, מיוחס ועשיר, סוחר ומשכיל, שהיה מראשי הקהילה בברודי, וטען לזכות בחירתו משמה של העשייה האנטי־נאפוליאנית שלו, השיא את בתו לישראל אקסנפלד (בזיווג שני), כשם שהשיא את בנו לבתו של ר' נחמן קרוכמאל; והרי ברודי, מעמדה המונופוליסטי והופרוטקציוניסטי, כעיר גבול חפשית, עשאה קרקע לתהפוכת המושגים בתחום הכלכלה והמסחר, וחיזק בה את תמורת המושגים בתרבות ובהשכלה. וחסרון הידיעה הברורה בזה, אימתי ישב אקסנפלד בעיר הזאת, אינו הגדול בחסרונות, שגדול ממנו חסרון רוב כתביו שאבדו ואינם. אמנם, סברה היא לי, כי לא יימלט, כי לפחות חלק כתביו נשארו בעיר אחריתו, פאריס, והריני מעורר לחיפושם, כשם שאני מעורר לחיפוש עקבות משפחתו שלו ושל אחיו, ואם כי ידידיי שעסקו בזה (אלכסנדר דרצ’אנסקי, חנוך רינות) העלו לעת־עתה ידיעות חשובות, אך מעטות, לא אבד סברי.

 

יב    🔗

ולעניין שלום יעקב אברמוביץ, הוא מנדלי, התופס כמחצית הספר שלפנינו, לא אוכל שלא לדחות את דיוני, המחוייב באורך, גם מחמת רוב החידושים המוצעים לפנינו, גם מחמת מרכזיותו של הנושא בעיסוקו המחקרי של המחבר – הרי קדם למחקר שלפנינו נוסח יידיש של “תחילתו של הרומאן העברי האקטואלי” (1969), גם חיבור אנגלי A Traveler Disguised – (1973), כלומר: הנוסע המחופש, וכותרת־מישנה לו: עלייתה של סיפורת יידיש החדשה במאה הי“ט, ומצע רובו ככולו דרכו של מנדלי, ואף מחמת ריבוי ההתעניינות במנדלי וחידושה, בין בגולה בין בארצנו – וכאן פעלו שני גורמים: קודם לחיוב – ח. נ. ביאליק, שאמנות סיפורו של סבא היתה נערצה עליו ונטע הערצתו על כל סביביו; ואחר־כך לשלילה – אברהם קריב, שמצע סיפורו של סבא היה פסול לו, וכסברתו של שמואל ורסס, שהקדים בחקר מנדלי ולימים העמיקו (וראה בספרו “סיפור ושרשו”, 1971, עמ' 60–87), הפולמוס על השלילה הזאת, דרכה ודרכיה, עורר אף הבשיל את חידוש ההתעניינות בדמותו של מנדלי, והיא, כמדומה, סברה נכונה, ביחוד לגבי דור החוקרים הצעיר, שיצא לבדוק, ובכלי־חקר חדשים, דמותו של מנדלי, אפיה ופעלה למלוא דרכה ודרכיה. בכלל התהליך הזה חובה להבליט את מפעל מנדלי מטעם האוניברסיטה העברית, שעיקר תפקידו הוא הוצאה אקדימית של כתביו, הסמוכה אל בדיקת כתבי־היד והדפוסים הראשונים (וראה בזה מאמרי “כפליים לתושיה” – ובו גם דברי־מבוא לביבליוגראפיה של כתבי מנדלי וגם דברי פתיחה בסימפוזיון בקונגרס למדעי היהדות, והם בספרי “אבני מפתן”, כרך ב‘, תשכ"ט, עמ’ 271–277), ואם כי עצם התפקיד, עם כל ההכנות לו, עודו תעודה, הרי התנועה המחקרית על מנדלי ואגפיו רבה כן רבה, ובה ראוי להבליט מפעלות תלמידיה של האוניברסיטה הזאת, ובהם, לקורת רוחי, תלמידיי, שכמעט כולם משמשים בהוראה אקדימית ובכלל עשייתם בולטת העשייה במדלי ולו – וראשונה יסעו מחברי ספרים עליו, של חנא שמרוק, הנפש החיה במפעל מנדלי, ושמלבד מחקריו השונים פירסם במגילת ספר “חליפת אגרות בין ש”י אברמוביץ ובין ח”נ ביאליק וי"ח רבניצקי (תשל"ו), ושל גרשון שקד, שמלבד מחקריו השונים פירסם ספר “בין שחוק לדמע – עיונים ביצירתו של מנדלי מוכר ספרים” (1965). וניתן להוסיף מחקרים של מנחם פרי, יחיאל שיינטוך, דליה קויפמן, שלמה בק, ראובן מירקין – איש איש ויגיעו הנאמן לחשיפת אמיתה של הדמות הגדולה הזאת, והוא חלל־העשיה, שבו ומתוכו נרקם פעלו של דן מירון, שזכה זה מקרוב בכבודו של פרס ביאליק.

 

יג    🔗

ובדחותי את המשך דבריי למסגרת־דיון על כל אותה תנועת־חקר, מעשיה ועושיה, אשוב, בסיום דברי עתה, להרהור על מה שאמרתי קודם בעניין החילוק בין החוזר מן היריד לבין היוצא אליו, והוא נתון בעצם געשו ורעשו, ואשאל: מה הוא והיכן עתה דן מירון. ודאי שלא אוכל שלא לומר על הספר שלפנינו, שהוא מעיד על מי שחזר מן היריד; אבל ספק, אם אוכל שלא לומר על ספרו “פנקס פתוח”, שיצא באותה שנה עצמה, שהוא מעיד על מי שיוצא אל היריד ופוסק דינם של יצירי־השעה, ובפסקיו הקשים הוא נראה – כפי שאמרתי לו – כעורך מפקידה לפקידה פוגרום־זוטא, ומזכיר ימי קרב ראשונים שנתגלה בהם עירוב של ילד שעשועים ושל enfant terrible, ובראותי אותו בספרו זה ובספרו זה, ובהקשותי: האי מנהון עדיף, איני יכול שלא להשיב: תרויהו, כי כשם שהמבקר שבי, כפי שנתגלם בעוניי בדברי־הפולמוס הפוביליציסטיים שלי, נוטה ליוצא אל השוק והמייתו, כך החוקר שבי, ביחוד כפי שנתגלם בעוניי בדברי הבירור המדעיים שלי, נוטה לחוזר מן השוק והמייתו, והריני מתבונן בחלוקה המחוכמת של השניים האלה שבקרב הנפש האחת – כשהאחד, הרחוק מן היריד, דן ביצירי שלשומו של שלשלום ויוצריהם, ועושה דיונו על דרך ביקורת הביקורת הראשונה, והאחר, הקרוב אל היריד, דן ביצירי היום ויוצריהם, והוא כמזמין את חוקר מחרו של מחר, שידון בו ובנידוניו, על דרך ביקורת הביקורת הראשונה, שהוא נרתם בה. אך כך דרכו של המבקש לחיות גם שעתה הרחוקה גם שעתה הקרובה של ספרות, ואין לי אלא לסיים כמאמרם: ואדהכי ואדהכי תסתיים שמעתתא.

(כ“ט סיון תש”ם)