העוסק בפרשת תנועת־ההשכלה וספרותה בישראל, וביחוד בפרשת־מסעה ממערב אירופה למזרחה, יודע חשיבותו של מרכזה בטרנופול, שהיתה נקודת־זימון בין ההשכלה בגליציה ובין ההשכלה ברוסיה, כשם שהוא יודע חשיבותו של מרכז־מרכזה זה – הוא ר' יוסף פרל, שפעולתו נשתפעה לשתי המדינות, גם מהיות עירו תחילה ברשותה של רוסיה, ואחר־מכן ברשותה של אוסטריה. ושניים מוסדות נתקיימו בעירו עד אחריתה – בית־הספר, לרבות בית־התפילה שבו, ובית־העקד, שבו אסף ספרים וכתבי־יד ונסדרו, ביחוד בידי תלמידו הירש רייטמן, ונודעו כמקור חשוב לתולדות יהודי פולין בכלל ולתולדות ההשכלה והחסידות בפרט. אולם אוצר בלום זה, אף שנודע טיבו וטבעו ברבים, לא שיחק לו המזל – נפל, לאחר מותו של ר' מיכל פרל, לידי אפיטרופוסים­, שלא ידעו להעריכו ונהגו בו זלזול הרבה, ביחוד עם התמורה, שחלה גם בעיר גם בבית־הספר – בעיר, שגם בימי־פריחתה של ההשכלה בה לא היתה עיר־משכילים אלא עיר־חסידים, לא נמצאו שנתנו לבם ודעתם על האוצר ושימורו; בבית הספר, שמשנעלמו ממנו נאמני העבריה ונחלפו בסוג של דוגלים בטמיעה, שוב לא היה מי שיהא מסוגל לעשות את האוצר קנין חי ומחיה; בין כך ובין כך נתכסה אבק־שכחה. לימים באו גם ממונים נואלים, וראו בעין שלווה בהשחתת הגנזים וקילקולם, ולא זו בלבד שלא הרימו ידם להועיל, אלא אף הרימוה להזיק. אמנם, מעל דפי כתבי־העת נשמעו תלונות והאשמות וקולם חזר ונשמע כשני־דור, החל בקינתו של צאצא־העיר, המשורר שלום מילגרום, מעל עמודי “המגיד”, וכלה באורחים, מהם חוקרים וסופרים שנזדמנו לעיר, ואחרון־אחרון בדורנו, ח.נ. ביאליק, שראו פנינים מתגלגלות בעפר, ונוטר אין להם. לא מעט מגנזי־האוצר נתקפח מחמת משטר־הביטול והרשלנות, עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה, באו ימי־אנדרוֹלוֹמוּסיה של המלחמה והכיבוש והוסיפו והשחיתו, ומה שנתקיים עד ימי הנאצים ימ"ש, הוצא לשריפה, בכמה וכמה ארגזים, כאשר סיפר לי עד־ראייה, הוא המשורר היהודי־פולני יז’י סטאַניסלאב לץ.

שעל־כן אנו חייבים להחזיק טובה לכל אלה, שהתעוררו להציל ואף הצילו, כהישג ידם, חטיבות יקרות וחשובות, כגון זכרונותיו הנודעים של ר' בר בירקנטאל הקרוי בוֹלחובר, שטָרח בהם ד“ר אברהם יעקב ברור ופירסמם ד”ר מרדכי וישניצר, ובמיוחד ייזכרו לטוב האחרונים, שעסקו בהצלה זו כדרך המצילים מן הדליקה. האחד, ר' ישראל וויינלז, שזכותו היא, כי כמה וכמה כתבי־יד יקרים, בין איגרות בין חיבורים – וראש להם נוסח יידיש של “מגלה טמירין” – ניצלו ונוצלו ונעשו קנין־הרבים; הוא ביקש להוסיף ולפרסם, אך נרצח בידי הטמאים עם שאר קדושי־קהילת לבוב הי“ד. האחר, ד”ר שמחה כץ, יליד טרנופול, שנדד ממנה בנעוריו וישב באשכנז על התורה והחכמה, ובבואו לארצנו נתעוררה בו אהבה נקדמת לעיר־מולדתו ולאוצרותיה ונסע אליה וחקר ועיין והעלה תעודות נחשבות ופירסם אותן ועליהן, ובשובו לירושלים אמר לעשות בזה עבודה מקפת ונקפד פתיל חייו באבו, וחקירתו באמצע נפסקה.

ב

בצרור־כתבי־יד, שהעלה עמו ד“ר שמחה כץ זכרונו לברכה, מגנזי פרל והביאם לארצנו, נמצאו גם כמה עלים, שענינם שלושה מחזות־היתול קטנים, הכתובים על דרך לעיגה שנונה בנוסח הסאַטירה המשכילית, בת־טיפוחה של אסכולת יצחק ארטר לפי הענין ושל אסכולת פרל לפי הלשון. בדקנו שנינו באותו כתב־היד, וסופה של הבדיקה השערה אחת: אלה חיבורים של ר' יעקב שמואל ביק, שהיה, כנודע, אישיות בולטת בתקופה ההיא, מחשובי סיעת משכילי ברודי וחלוציה, ונתפרסם ביחוד בשל התמורה המכרעת שחלה בו, לצד שינוי השקפתו ויחסו לגבי שני יסודות גדולים, שהיו מטרות־התקפה ראשיות להשכלה ולמשכילים – הלא הן תנועת החסידות ולשון יידיש. בימיו נחשבה להם לחבריו תמורתו כבגידה; לימים נחשבה להם למעריכיו כתעייה; ודין שתהא נחשבת מה שהיתה באמת – בגרות מוקדמת. אין כאן המקום להאריך ונסתפק ברמיזה, כי הסברה המקובלת, כי רי”ש ביק חזר לחסידות ממש, צריכה בדיקה. סברה זו (שנשענה גם על תעודה ששייכותה לענין נתבטלה, מבלי שתתבטל מסקנתה) היא כמין גרירה אחרי דבריהם של בני דורו המשכילים, שלא יכלו להבין, לא־כל־שכן להשלים, לרוויזיה של היחס לשני היסודות השנואים האלה בתוך תנועתם, וממילא לא יכלו לראות את מי שהגיע לכלל רוויזיה כזאת אלא בתחום־יריבתה. ומוזר הדבר, כי ראייתם של בני דורו המשכילים מקיימת עצמה בגרעינה גם עתה, והרי מה שלא היה אפשר לדור ההוא, אפשר לנו, לדור רחוק ממנו – אנו יכולים ואף חייבים להבין בשלימות את התופעה הזאת, באופן שרי"ש ביק, שהגיע לתפיסה כוללת יותר, משהיתה מסוגלת לה ההשכלה, יהא חשוב לא כמי שחזר למעמד שלפני ההשכלה או על ידה אלא הפליג, מכחו של ניחוש ברור, למעמד שלאחריה.

ג

כתב־היד שלפנינו הוא מתקופתו של רי“ש ביק, שקדמה לרוויזיה שלו, כלומר מתקופתו האנטי־חסידית. והרי הסמוכין להשערתנו, כי חיבורו הוא: ראשית, עצם כתב היד – אמנם הילוכו ואופיו של הכתב, בחלקי כתב־היד, אינם אחדים, אבל לפי שניתוח תוכנם מחייב מחבר אחד, וכתב־היד בחלקו הגדול הוא בפירוש כתב־ידו של ביק, כפי שנתקיים בידינו בכמה אגרות וחתימות, מוצדקת ההנחה, כי הוא־הוא המחבר. שנית, הבדיקה של סגנון־הכתיבה מעלה, עם כל הצדדים השווים בחטיבות הסאטירה הנודעות של בני־חוג טרנופול וברודי, גם צד שונה ומיוחד, באופן שעלינו להביא במנין סופר מחוצה להם. הבדיקה, שנעשתה על ידינו, חלה ביחוד על לפין, ארטר ופרל, ולימים הוספתי עליה בדיקה של חיבורי־יידיש יצירי החוג ההוא – המחבר האנונימי של המחזה גינארטי וועלט (לימים ניסיתי לייחסו לאיציק ארטר), המחבר (והוא, כנראה, יוסף ויטלין) של הסיפור הרובינזוני “אלטער לעב”, והמסקנה כי מחבר אחר לפנינו. שלישית, כתב־היד שלפנינו נעזר, אמנם, בסממנים, נוסח־פרל ושכמותו, בפארודיסטיקה, וביחוד הוא נעזר בדרך הדיאלוג הכתוב באופן שמתוך הנוסח העברי נשמע בבירור המקור של יידיש, בין בסינטאכס בין באידיומאטיקה וכדומה; אך לפנינו לא בלבד שימוש עקיב ביותר, כמעט קיצון, בדרך הזאת, אלא יתר־על־כן – השימוש בארמית מעושה לא בלבד כלשון־מסתורין, כרוח ספר הזוהר, (כפי שהיה נהוג בכתיבה לצורכי סאטירה, ולימים גם לצרכי הומור), אלא בפירוש כאמצעי אידיומאטי, היא בחינה שלא מצינו כאופיה ושיעורה בחברי־החוג הנודעים. רביעית, העובדה המקויימת, כי רי”ש ביק שלח לו, אמנם, לפרל מחזות בגנות־החסידות, ולימים, והוא כבר בעצם הרוויזיה שלו ובתוכה, הגיעתו שמועה, כי המחזות האלה קרובים להתפרסם ברבים ופנה אל פרל, למנוע פירסומם, ונשמרה בידינו תשובתו של פרל, שכן ישראל וויינלז פירסמה, כלשונה, במבואו לנוסח־יידיש של מגלה טמירין (עמ' ל“ו–ל”ז) – המכתב כתוב ב־7 ביולי 1826, והוא פותח לאמור: “פיללייכט 2 יאהרע זינד פער־שטריכען דאס איך דיא סצענען פאן איהרער האנד געשריבען, ניכט אין דער האנד האטטע”, כלומר: חלפו שנתיים שלא אחזתי בידי את המחזות הכתובים בידך. בהמשך־המכתב אומר פרל השערתו, כי השמועה הכוזבת על שהמחזות האלו עתידים להתפרסם ברבים, אינה אלא בדייה של מישהו, שביקש להטיל אימה על ביק, כדי להחזירו מן החסידות שהפליג אליה – ועיין שם.

ד

המחזות הקטנים שלפנינו הם מצע של עיון גם לחוקר ההשכלה והחסידות, גם לחוקר הספרות והלשון. ויש כאן יתד להסבר הדיאלקטיקה המיוחדת בדרכה של ספרות ההשכלה: איך הפארודיה גורמת לו למחברה שיזקיק עצמו, לצורכו, לרובדי־לשון מאוחרים, שלא נחשבו ביותר, לא כל שכן לגלגולי־יידיש שנבחלה ביותר; איך יסודות שנדחקו דרך הדלת חודרים דרך החלון – והוא ענין נרחב לענות בו. אך אל נשכח את הדרך הפשוטה ממנה, דרך ההסבר הגיניטי – הוא השביל הגלוי המולך מן המורה, ר' מנדל לפין, לתלמידו ר' יעקב שמואל ביק, שירש ממורו זיקה ליידיש והכרת צורכה והשעינם על משענות של אידיאולוגיה ברורה, ולימים פסע פסיעה נוספת וגדולה, שלא היתה בגדר אפשרותו של המורה, הלא היא הפסיעה לצד הכרת ערכה של החסידות; וכן השביל המוליך ממנו, מר' יעקב שמואל ביק, לחברו ר' מרדכי סוחוסטאבר, זה קו־החיבור החשאי של מורשת לשונו של ר' מנדל לפין והולכתה לממשיכיה־מעשיריה במהדורה קמאה ומעורבת של ר' אליעזר הכהן צווייפל, ובמהדורה בתראה ומסולתת של מנדלי מוכר־ספרים; וביותר השביל המוליך מר' יעקב שמואל ביק לחתנו, ר' אייזיק עוזר רוטנברג, שסייע, כאחד עם חברו, ר' ישעיהו מאיר פינקלשטיין, להוציא את תירגום לפין למורה נבוכים להרמב“ם – הוא אייזיק עוזר רוטנברג, שהיה לימים פטרונה של שירת־העם ומשוררה, בנימין זאב אהרנקראנץ (וולוולי זבארז’ר); הוא ישעיהו מאיר פינקלשטיין, שהיה לימים מחבר קומדיות מצוינות ביידיש, והשפעתו ניכרת בשאֵר משפחתו, בן גיסו אברהם יעקב (אלפרד) לנדא, שהיה לימים החוקר בה”א הידיעה של לשון יידיש ודקדוקה.

כתב־היד של המחזות שלפנינו נשאר ברשותי, אחרי פטירת ד“ר שמחה כץ, ולאחר שהעתיקו, מלה במלה ואות באות, ידידי ר' יוסף פאלק, מסרתיו לידי ד”ר אברהם שרון לאוספו הנודע, אוסף האוטוגרפים והפורטרטים שליד הספריה הלאומית בירושלים, ונצטרף לקבוצת כתבי־יד אחרים וגם הם מחוג משכילי־טרנופול, ועיקרם כתבי־פלסתר של קבוצת משכילים שמרנים כנגד ר' שלמה יהודה לייב רפפורט, בימי רבנותו שם.

דברי אלה הם המבוא לכתב־היד של רי“ש ביק, שפרסמתיו ואך הוספתי לו מילון קטן, באסופה “מזכרת לוי”, המוקדשת לזכר הרב ד”ר לוי פרוינד, תלמיד חכם מופלג, שהיה רבו של היכל הנאורים בלבוב, וכהונתו פרושה בין ימי כהונתו של קודמו, הרב ד“ר שמואל וולף גוטמן ובין ימי כהונתו של שבא, אחרי פטירתו, תחתיו, אחרון רבני הנאוֹרים בקהילה ההיא, הרב ד”ר יחזקאל לוין, השם ינקום דמו.

[תשי"ד]

א.מ. הברמן פירסם (במאסף סופרי ארץ ישראל “דברי סופרים”…) רשימה ביבליוגרפית, שעניינה גניזת ספרים, מהם שמחבריהם או שביקשו לכותבם ולא כתבום, מהם שמחברים כתבום אך ציוו לשורפם לאחר פטירתם או לטומנם בקברם. ואוסיף על אסופתו, הכוללת ששים ערכים, ותוספתי הקטנה הוא לענין ספרים, שמחבריהם גנזום משום שינויי השקפה (מבלי שאוכל להכריע, אם אמנם, ניתן להבליע טעם בקשתם בערך חרטה, ביחוד בתחום האמונה):

1. ר' שאול כתריאל הורוויץ איש טארנופול, המודיע, במכתבו שנדפס ב“כוכבי יצחק” כרך כ“ב, עמ' 78–79, כי הוא פוסל כל נסיונותיו בשירה ובפרשנות (לרבות פירושו, שנדפס בטפסים מעטים, לנחום ולעובדיה) ושחיברם בין שנת הט”ו עד י“ז לימי־חייו. ואילו העורך, מנדל בר”י שטרן, דעתו שונה משלו (וראה ערך הורוויץ ב“העברעישע פובליציסטיק אין ווין” לרב־בר וואכשטיין, 1930, עמ' 86). ואעיר, כי ברשות בית הספרים הלאומי בירושלים נמצא כתב ידו של ר' שאול כתריאל הורוויץ (והוא בכלל צרור כתבי־היד של קבוצת משכילים משמרים, יריבי פרל ושי"ר בטארנופול).

2. ר' יצחק פאלק איש קאלוש, אשר ראובן פאהן תיאר דמותו, (בספר מסותיו, ירושלים תש"ג, במאמר: מני קאלוש מחוקק), – הוא תירגם שירו של מנדל בר’י שטרן Der Turmbau in Babylon ללשון העברית “בנין המגדל בארץ שנער” ופירסמו ב“כוכבי יצחק” (כרך ג‘, עמ’ 89–94 ) והתחרט על־כך ועל חרטתו זו סופר בכתבה ב“המגיד”, המודיעה על פטירתו.

3. ר' מרדכי פאלק איש לאנצוט,– היה מפרסם בעתוני־העברים, וביחוד ב“העברי אנכי” כמיני מודעה, כי הוא מבקש לקנות כרכים של “השחר”, ולכאורה כיוון לאלה, שנדפס בו מפרי עטו, שיוכל לדונם באויר, אבל מה נעשה, והספר “העברעישיע פובליציסטיק אין ווין” אינו מביא, בביבליוגרפיה של “השחר”, לא שמו ולא כינויו: מי בן יקה, שבו חתם חיבוריו, והוא מכלל החוזרים בתשובה שהסתפח על החרדים “מחזיקי הדת” (שנתחברו בהם חסידי בלזא ואדוקי פרשבורג), וראיתי מאמרו בגליון האחרון של שבועונם, בלבוב, “קול מחזיקי הדת”, שיצא לאור בסמוך למלחמת־העולם הראשונה.

[כ“א אלול תש”ד]

טופס הספר “בית יהודה” לר' יצחק־בֶר לוינזון (ריב"ל), הוצאה ראשונה (וילנא תקצ"ט), שהיה ברשותי, היה מקנינו של א.ב. גוטלובר, שכתב בעצם כתב־ידו, מעבר השער, שיר ובשולי העמודים מיני הערות, שרובן חתומות בראשי תיבות וקצתן בשמו המלא. השיר הקטן כך לשונו:

רַבִּים בַּנוּ בָתֵּי־ מִדוֹת מְרֻוָחִים,

מָעוֹז לְעַם דַל, מַחֲסֶה לְאֶבְיוֹן

וְהָיָה אִם בָּתִּים רַבִּים לְשַמָה יִהְיוּ,

הַבַּיִת הַזֶה יִהְיֶה עֶלְיוֹן!

דברים מעטים אלה, מראים לנו את הכותב בקו־ההערצה הגמורה של הספר, ואילו הדברים השונים, הפזורים בשוליים, מראים לנו אותו בקו־הביקורת, ואפילו בקו־הערעור. יש בהערות אלו שאינן אלא עדות לדרך־הקריאה המדוקדקת של אב“ג, שתיקן שיבושי דפוס שונים – למשל, עמ' XVII נדפס: מחברי התנ”ך מחזקי תורת משה, ומתוקן: הנ“ך; בעמ' 77 נדפס: וכן ציוה מלא בפה, ומתוקן, כמובן: בפה מלא, בעמ' 16 נדפס: לפנים משורש הדין, ומתוקן, כמובן: משורת הדין; בעמ' 45: ויוליכם את הים ברחבה, התיקון כמובן: בחרבה, בעמ' 54 בספר תרי”ג' התיקון כמובן: מספר תרי"ג וכדומה.

אך יש הערות אחרות, מהן בעניני דקדוק. למשל. כותב ריב“ל (עמ' 27 ) “ונראה לי שבלשון העברית נוכל לבנות קיבוץ איזו ידיעה עפ”י כללותיה וכל חכמה שלימה בתואר הליכה ובלשון משנה הלכה, [במשקל הנחה (אסתר ב')] והרבה מאד במשקל זה במשנה”, ואב“ג רושם: “אינו כן הֲלָכה משקלו פְעָלָה ןהֲנָחָה משקלו הֲפָלָה”. ריב”ל כותב (עמ' 99): “ולולא הגיעו לנו בקבלה פירוש אם זרחה השמש עליו (שמות כ"ב א') היינו לוקחים פירושו כמו בלשון לועזית, וכן לא תבשל גדי בחלב, וכן פרי עץ הדר שהוא האתרוג, וכן בתלמוד עובר לעשייתן (סוכה ל"ט) שהיינו מדמין אחר עשייה”, ואב“ג רושם: “וראוי להעיר כאן מה ששמעתי מפי החכם ר' מרדכי סוחאסטאבר (כעת מורה ל”ע בבית מדרש הרבנים בזיטאָמיר” שעובר לעשייתן ענינו להוראת הבינוני (גערונדיום) – – היינו – –" [שורה אחרונה קצוצה, אך, כמדומה, המשכה: בל"א tuend].

ב

וכן יש הערות בעניני כתובים ודברי חז“ל. עתים רואה אב”ג להעיר על דבר פשוט ועתים על דבר מורכב יותר, שנתעלם ממחבר הספר. כך, למשל, כותב ריב“ל (עמ' 35 בענין אברהם “שנגלה אליו ה' יתעלה במחזה וקראו אוהבו וכתב לו ברית עולם לו ולזרעו אחריו” (כמו שכתוב בסוף ספר יצירה) ואב”ג מעיר: " הלא דבר זה מפורש בתורה" (בראשית (י“ז–כ”ב). וכן כותב ריב“ל (עמ' 37 ): “גם שפך את רוחו על האבות האלו – – כמו שמצינו בנח, מלכי צדק, אברהם ויצחק ויעקב וכדומה”, ואב”ג רושם: “מלכי צדק לא היה כהן לאל יופיטער עיין ס' עבודה לר' שלום… בל”א“. והרי הערה הבאה להראות הבנה מוטעית בדברי חז”ל: ריב“ל כותב (עמ' 130) בענין סורר ומורה: “ור' יונתן שאמר אני ראיתיו וישבתי על קברו? כפי הנראה לא קיבלו עדותו בזה, כי ר' יונתן זה היה אחר החורבן בערך מאה ועשרים שנה ועוד ארבעים שנה קודם חורבן הבית בטלו דיני נפשות, וא”כ בטלה גם מיתת בן סורר ומורה, ואיך אמר שראה בעצמו בן סורר ומורה!”, ואב“ג רושם הערה, שלא נשמרה אלא קצתה: “חלילה לר' יונתן משקר כזה! אפילו קל שבקלים לא יאמר שקר כזה, שראה מה שנעשה מאתיים שנה לפני דורו – ושומעי דבריו לא היו מחרישים לו, אבל הכוונה באמרו אני ראיתיו היא מה שמבאר – – –”. ריב”ל כותב (עמ' 287) בענין תירגום כתובים: “ויש מיחסים לאמורא רב יוסף סגי נהור – – ויש מיחסים לאמורא רב ששת סגי נהור”, ואב“ג רושם: “כתבו התוספת פ”ק דב”ק שנתייחסו התרגומים לרב יוסף ורב ששת לרוב בקיאותם בתרגומים משום שהיו סגינהור מדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה".

והרי הערות בענינים דומים, וכן, למשל, כותב ריב“ל (עמ' 286) בענין תירגום תאודוציון שהיה “יוני מלידה – – וגם הוא התיהד (נגד דעת אייכהארין שאמר שהיה יהודי מלידה והתנצר)”, ואב”ג רושם: “זה דעת השה”ק ג“כ בשם חכם ספרדי וז”ל (חלק ג' דף פ“ה ע”ב ד' זאלקווא) בשנת נ“ב אחר מיתת אקוילה, שהיה שנת מ' לקיסר קימודו היה יהודי אחד שהמיר וקרא אח”כ טיאודוציאן העתיקה (התורה) מיהדות לרומית ותיקן הרבה טעויות".

ג

בכלל ההערות יש כאלה הבאות להעיר, כי דברים שריב“ל מביא משמו הם משל קודמים. כן, למשל, בעמ' 27 אומר ריב”ל: “הראב”ע כפי הנרא' ממנו בפרשת בראשית (א' ט"ז) מכנה החכמים בחכמת הכוכבים בשם חכמי הספירות נראה לי הטעם מפני שבלשון רומית (!) נקרא כוכב בשם ספערע“. ואב”ג רושם: “מדברי רי”ע בס' מטפחת סופרים“. וכן יש תיקונים ודיוקים, כגון שריב”ל כותב, (עמ’54–55): “ויש לומר אגב אורחא שז' אותיות היתרות על תרי”ג מרמזות על השבע מצוות דרבנן (ע“ל פ' ס”ה) וסך הכולל עולה תר“ך כמנין כת”ר ואולי הם התר“ך ניצוצין שמזכירין המקובלים”, ואב“ג רושם שתי הערות– האחת: “לקוח מס' ש”ר שלקח מהשל”ה ובמקום אחר הערכתי“; האחרת: “שיבוש, כי המקובלים מזכירים רפ”ח ניצוצין ולא תר”ך“. ועתים ניתנת גם תוספת לחיזוק ולהסבר; כך, למשל, כותב ריב”ל בענין החילוקים: “וראיתי באחד הספרים שנתחברו מבעלי החילוקים האלה שהוכיח שפרעה הלך בשיטת הרי”ף, ועבדיו הלכו בשיטת הראב“ד, ובספר אחד ראיתי שקין פסק כהרי”ף בענין ירושת נחלה, והבל אחיו כדעת הרא“ש והכל בחריפות ועמקות גדול מאד”. ואב“ג מוסיף: “ואני ראיתי לר”א ברודא חלוק מחודד מאוד על האי דשלח לי' ר' עוקבא לרב ענן וכו' מאן יתיב בי' מרזיחא ברישא וכו' אתי לגבך ההיא אתתא אגבי' עישור נכסין ואמר דהא בהא תליא ר”ל אם תגבה האשה עישור נכסין או לא תולה בזה אם אבל או מנחם מיסב בראש“. ולעצם פירושה של תיבת חילוקים מבאר ריב”ל (עמ' 39), כי “אולי כך ראו כך ע”ש חלוקא דרבנן ר“ל לבוש ואולי ע”ש הפלפול ומחלוקת ועיין בשל“ה שקורא תגר מאוד על החילוקים ומתיר רק שלשה מינים או סוגים מעניני החלוקים, יכנה אותם בשם אויסברענגער, נירון בערגער ורעגיר שפורגער – – – " ואב”ג מתקן: “אולי צ”ל אויגס־בערגער" ואילו “פ' מלת חילוק נ”ל שהכוונה על החילוקים הדקים (סובטילע א' שפיצפינדיגע דעפיניציאָנען או אונטערשיידונגען) – – להעמיק חלוקים סובטיליטעטען“. וכן ריב”ל כותב (עמ' 341) על ר' יוסף קארו שהיה “גם כן קצת בקי בחכמות והיה מחבב מאוד את ספר המורה, וכן בהמגיד מישרים לו מביא הרבה מאמרים ודינים הלקוחים מהמורה”, רושם אב“ג הערה [הכתוב מטושטש ביותר]: וכן הגאון הרמ”א מביא המורה – –".

ד

ענין לעצמו הן ההערות הבאות לגלות סתירות של המחבר, אם תוך כדי דיבור אם בדיבורים שונים. למשל, ריב“ל כותב (עמ' 49): “רבים מחוקרי הדתות בררו בראיות אמיתיות שדת מרע”ה הנכללת בתורתו היא קרובה לדת הפילוסופיים – – וכן כתב היוסיפון לרומיים: – חזרתי למנהג הפרושים (ר"ל חכמי המשנה) אשר דתם ומנהגם היא היותר טובה שבמנהגים וקרובה אל סברת הפילוסופיים וכו' – – ובאמת כל מי שיעיין היטב גם בתלמוד בדברי מוסר ומדות וד”א הנמצאים בו, ואם יסתכל בעין פקוחה בדברי אגדות יראה כי כנים מאד דברי היוסיפון“, ואב”ג רושם: “סותר עצמו תכ’ד. מתחילה אמר שדת משה הנכללת בתורתו היא קרובה לדת הפילוסופים והביא ראיה ממה שחזר יוסיפון למנהג הפרושים (ר"ל חכמי המשנה) והוסיף עוד לאמור: “מי שיעיין בתלמוד כו' ובדברי אגדה”. וכן אם ריב”ל כותב (עמ' 59): “כי לא לבד קיום המצוות ועשייתן היא מצוה אבל גם ידיעת משפטי המצוות ולימוד התורה איש איש כפי הכרתו הוא מצוה”, מעורר אב“ג על מה שהמחבר כתב קודם (עמ' 57): “כי התורה אחזה דרך קצרה מאד, גם מטעם שלא היה חפץ השם יתעלה שיהיה כל העם מקטן ועד גדול כולם עוסקים בתורה (ואם יסופקו באיזה דבר תורה ישאלו לכהן) כי מלאכתן אימת נעשית”. וכן כשריב”ל מבאר (עמ' 311) ענין שימוש תלמידי חכמים במובן התלמיד הכרוך אחרי הרב ולומד מפיו, בא אב“ג ורושם: “במקום אחר (איני זוכר כעת המקום) כתב ששימוש ת”ח היינו המו”מ בתלמוד".

ה

ושוב ענין לעצמו הן ההערות, שיש בהן משום ביקורת על דרך הכתיבה של ריב“ל וביותר בולט הדבר בנעימה סרקאסטית ברורה, במקום (עמ' 67) שריב”ל כותב: “ובכל ההכרח הזה ראיתי להשמיט ידי ממנו פה, למען לא אצא מהגבול אשר אני עומד בו בכוונת הספר הזה”, ואב“ג רושם: “בנקל היה יכול לעשות כל זאת לו עזב את ההערה הגדולה המתחלת ראש צד 63 ומסיימת סוף צד 66 והכל להודיע גנות עירו ושבח עצמו”. הנעימה של ביקורת אישית בסופה של הערה זו מתגברת גם במקום אחר (עמ' 119), שבו מספר ריב”ל בענין “אחד המתחכמים” ואב“ג כותב הערה, שחלקה קצוצה וכן־ לשונה שנשתמר: “על דברי ההלצה הזאת לא אוכל עצור במלין, ידעתי את המחבר ואת שיחו וגם את האיש אשר אותו שם מטרה לחץ לשונו ידעתי: לו אמונת שניהם במאזנים ישאו יחד לא יכבדו מגרגר חול, אם אמנם לא כופרים הם חלילה, ובאמונתם יחיו [כאן מחוק ואפשר כתוב: אמונה זכה מכל חלאת הבלי שוא] – – וזה האיש אשר עליו כונן המח' חץ לשונו ידעתיו תוכו כברו, פיו ולבו שוין. ואני ידעתי כי גדול האחרון מן הראשון גם ביראת ה' התמימה. וכי המחבר היה אויבו בעת כתבו זאת”. ובמקום אחר (עמ' 126), בבוא ריב”ל לבאר כתוב בתהלים: “ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה וגו' (ר"ל שאוכל לדבר האמת כאשר עם לבבי בפרהסיא ולא אירא מאשר ישטנוני בעבור זה) רבת שכנה לה נפשי עם שונאי שלום (ר"ל זמן רב היתה נפשי בתהלוכותי עם האנשים האלה – –) אני שלום (ר"ל כל זמן שהייתי מבקש רק הסכמה והשווי ביני לביני) וכי אדבר המה למלחמה (ר"ל אך כאשר אמרתי אגלה את דעותי בדיבור אז ירדפוני ויצאו בנשק לקראתי – – )”, רושם אב“ג: “מכל הנאמר פה חיזוק להערתי לצד 119”, והוא מוסיף ורושם, אלא שההערה קטועה, אך גם ממה שנשמר מורגש משב רוח הביקורת: “ובכלל – אם בעינים פקוחות תקרא הספר מהחל ועד כלה – ראה תראה כי מלבד החקירות בס' ארבעה המה העמודים אשר בית יהודה נשען עליהם, ובכל מקום אשר ירחיב – –”. אך גודל המתיחות של ביקורת אישית ניכר בענין אחר. ריב”ל כותב (עמ' 143) בענין “האיש אשר יחייבהו שכלו באחת מן הדעות ההיפוך ממה שיורוהו חכמי ישראל” ומסיים: “ואולם אם האיש הזה המשונה בדעותיו שהזכרנו מורה ברבים דעותיו הנפסדות, אזי הוא חוטא ופושע בפועל, והוא המסית המדיח, שזכרה התורה, ובפרט אם שתו בשמים פיו כאחד הנבלים המנבלים צורם חלילה, אזי בזמן שבית המקדש היה קיים דינו היה מסור לבית דין ר”ל לסנהדרין, ובזמן הזה מחויבים למוסרו למלכי האומות אשר אנו מתגוררים בצלם, והמה ידונו אותו לפי משפטם – –“, רושם אב”ג: “כאשר פסק כן עשה! ובתולדותיו אספר באריכות מעשה שהיה באיש צעיר לימים כשנתפרסם אח”כ בעולם לחכם וסופר והוא מוסכם ג“כ לחרם מהחרם הזה שהעמיד המח[בר] עליו עדי שקר או שקיבל עדותם שכיחש באלהים…” (השאר בכתב מחוק ודהוי).

בדבר הסתירה בין המכתם שמעבר לשער ובין רוח ההערות ניתן לשער, כי אפשר שנכתבו בזמנים שונים – המכתב נתחבר ככתוב שם בקאמיניץ ביום ד' כ“ד שבט תרי”ד, לאמור ט“ו שנים לאחר צאת הספר, ומתוך הערה אחת אנו למדים, כי נכתבה לאחר צאת המהדורה השניה של הספר. ריב”ל כותב (עמ' 40): “אפוטרופוס כתרגום ירושלמי – – וכך הוא בלשון התלמוד והוא מלשון רומית.” ואב“ג רושם: “במהדורה ב' תיקן ע”פ הערתי ואמר מלשון יונית”.

[י“ג חשון תש”ד]

איש טוב ושקדן, ראה ר' יצחק קסטיליוני איש טריאָסטי, לכנס נפוצות, ניצוצות זעירים, נדבכים אלמונים. יש המהלכים במצעדי־צנעא, וגם הם אינם צריכים להשתכח, אם כי דרכם בצדי־היצירה. שד"ל – גדול היה וזכרו לא ימוש, אולם גם אלה האחרים, אשר היו עבדים לעבריה בדורו ובארצו, אם כי קטנו ממנו, ראוי להציג להם ציונים. ור' יצחק, כאשר שקד ללקט את שיריה של רחל לבית מורפורגו, כן צבר באהבה את יצירותיו המועטות של ר' שמואל חיים זלמן – כינס את רשימותיו הקטועות, האגרות, חרוזי־השירים והקינות, ואף את נוסחאותיו למצבות־קבר. שם הספר הקטן מתהדר במקצת, אולם המלקט כינהו לפי תומו: “נעים זמירות שמואל”, ואף הקדמה צירף לו, שנדע את קורות האיש ואורחו בחיים.

והאיש היה יליד “טריאָסטי העיר ההוללה עיר סוחרה” אשר “רוב־תושביה הם מבני־עמנו עסוקים במשא־ומתן, אבל עם־כל־זה לא חסרו ממנה אנשים יקרים”. התנוסס בה לתפארה תלמוד־תורה לילדי־ישראל “לקח טוב”, ובו למדו “חכמת לשון עברי עם חכמות חיצוניות וספרי חכמי אומות העולם – – בו ילמדו יום יום תלמוד בבלי, עין יעקב, ספרי מוסר ועל הכל ספרי תנ”ך עם פירושים מפירושים שונים“. והלא השפעתו של שד”ל היתה שורה בעיר הזאת, ומשוררנו היה “מתלמידיו הרבים והותיקים – – החביב לו מכולם ואשר בנעוריו ישב כמה שנים בביתו והיה לו לבן”. יובן, אפוא, כי הגיש־הקטיר את ביכורי־רוחו “נצנים” למורו ורבו “אשר בהביאו ביגיע־כפיו לחם צר לביתו הפליא חסדו לי ויאספני בצל־קורתו, בפתו השביעני ובמי־ חכמתו הירווני חינם אין כסף”. ולא יפלא, כי על אחת מאגרותיו למורו הגדול יחתום: “בנך בכורך אשר אהבת”.

ב

בראשית חריזתו סייע בידו שד“ל בכבודו ובעצמו, ועל אחד השירים יעיד: “וסופי־החרוזים נתונים לי מאתו”. ערך אמנותם של השירים הללו זעום, גם כוח־ביטויים רופף. אולם קצתם מצטיינים בריתמוס נעים וקצוב, אם כי מרבית־השירים כתובה ביד מרושלת. בימינו אלה, בשעה שנעשים נסיונות מאומצים להתגבר על הפילוג שבין ההטעמה שבעל־פה בשפת־החולין לבין ההטעמה הנהוגה בשירה הנכתבת ומישקלה, יש ענין לראות בדוגמאות קודמות של ריתמוס עברי לאמתו, ההולך ברגל ישרה על מלעיליו ומלרעיו. בשיריו של שחז”ל נמצא את הימבוס, הטרוכיאוס ואף את ההכסמטר, אם גם הצורה הראשונה והיא הקלה ביותר – גוברת. והרי דוגמאות קלות:

יִשַׁח אֵפוֹא אָדָם // יַשְפִּיל הָרוּחַ

הָקִיצוּ נִרְדָמִים // שׁוֹפָר יַשְׁמִיעַ

או:

אֵיכָה גֻדְעָה הַיָפָה בִזְקָנוֹת //

וַתְּהִי כְלֹא הָיְתָה רַבָּתִי שֵׂעָר

אמנם, לא קשתה עליו מלאכת־הטעמה שכזאת, כי באיטליה קראו בהברה, הקרויה נכונה, אולם יש לתמוה להתאם הצלילי שבין הריתמוס וההוראה של התרכובת המילולית, שכן ידענו מנסיונות, שלא כל מנסיהם השכילו בדרך הזאת.

נַקְשִׁיב אֶל קוֹלֶךָ // נִצְעָקָה נָהִימָה

יִדֹם שִׁיר וָרֶנֶן // קִינַת־מַר נָרִימָה

יוֹם זֶה לִבְנֵי־עֵבֶר // יוֹם חִיל וּדְאָגָה

חֶרְמֵשׁ הֵנִיף מָוֶת // עָרַב כָּל גִילֵנוּ

הנה מארבע השורות האלה מתפרדות שתים הראשונות (ואף האחרונה) לשתי מחציות וכל מחצית היא כחטיבה ריתמית והוראתית מושלמת בפני עצמה, ואילו השורה השלישית, שמחציתה הראשונה זקוקה מבחינה תוכנית למילוי, חל בה גיוון וסופה במלרע. המשורר מרגיש, כי העירוב של מלעילים ומלרעים בסופי החרוזים הוא ערב לאוזן, והוא נוהג בצורה זוֹ לעתים תכופות.

בהרבה דוגמאות נראה, כי ידע המשורר, לאחר תיאור־דברים בהרחבה המצויה בהבעה המלעילית, לסיים את הדברים במלרע פסקני ותוחם:

כְּצִפּוֹר מִקֵן נוֹדֶדֶת

בַּחוּצוֹת מֵאָז תָּעִינוּ

כִּפְרָאִים, חָפְשִׁים פָּרִינוּ

בֵּין אִוֶלֶת בֵּין קָלוֹן

ביחוד בא המלרע כפשר מסיים ובולם להמשלה שקדמה לו. בכלל חביב עליו המלרע שבסופי החרוזים כביטוי לביטחה, לחופזה, להתעוררות, לחטף.

רכושו, כאמור, דל מאד. השירה לא היתה מנת־גורלו, הוא אחז בקולמוסו לעת־מצוא. שנת הולדתו – תקס“ב. בנעוריו אמר לעסוק בפרקמטיה. למד באקדמיה לחכמת־המיסחר, אולם לבו הלך אחרי ההוראה. הוא היה חתן הרב דמתא, ר' אברהם חי די קולינא, התחיל להשמיע את לקחו ב”לקח טוב" והעמיד תלמידים הרבה, מהם גדולים ומפורסמים. כנראה, היה מורה טוב ומיטיב, כי “גודל־השתדלותו עם תלמידיו ועל הכל ידיעתו הנפלאה להעיר שכלם, קשרו נפשם בנפשו ויאהבוהו כאב, כל דבריו היו להם לדת, על פיו למדו ועל פיו לימדו, ויהי להם למופת”. היו בו גם מומים: “החיזוק וההתאמצות לא היו במידותיו, כי רוחו רוח־משורר היתה חיה וערה עד מאד, פסחה תמיד על סעיפים שונים”.

ג

במחיצתו של שד“ל ודאי שנתחבב עליו חקר־הלשון, והוא גם הוציא ספר איטלקי בלשני על “מקור תיבות רבות מאיטלקית”. קצת מהערותיו הבלשניות בשפת־עבר נשתמרו, ויש בהן כדי להעיד על רצונו לבקש נתיבות חדשות, אם גם לא עמדו לו הכשרונות להעמיק חקר ולהעמיד את חידושיו הרופפים והפורחים על ביסוסם. בעיקר סמך על ההשערה ונעזר גם בדמיונו. דרך משל: יוגב – יקב; הרה –הר – הריון; אבנט – בטן – בטה; תחת – נחת – נח; דגן – דג; עצם – עץ – עצה; רחם – רחמים – [אהבת האם]; דל – דלה; אהבה – אב; פגש – פה גש; פגע – פה גע; נרדם – נראה דומם; ברית – בתר – בתרי [לשניים]; נהר – מן הר; גורל – גרר ל…; זרע – זרח על…; יצהר – צהר – זהר; חדוה – יחדיו; מועד – יעד – עד; צפה – צף; פתי – אשר כל דבר יפתהו; שבלת – שב ל…; זכר – זה כורח. ואם גם שד”ל עצמו ראה, כדבריו, לסמוך את ידיו על אילו מחידושיו נראה, כי לא ידע סופרנו להוציא את הבר מן התבן.

באַחַד שיריו תישמע התלונה על המשורר – מה רבו אלה בימיו – שדרכו חונף לרבי־הכיס; “הנבהל להון כלסחורה ואחז בכנורות ובנבלים. שי לעשירי־עם ולנבלים יוביל בעוז פנים בתפארה”. ובשיר אחר ילין על האספסוף אשר יקוד לאילי־הכסף:

וּכְמוֹ נְמָלָה לֹא תֹאבֶה רַגְלֶיהָ

הַיְשֵׁר לְמוֹ אוֹצָר רֵק אֵין בּוֹ לֶחֶם,

אֶל בֵּיתְךָ כֵּן אַהֲבָה לֹא תֵרֶא

אֶל בֵּיתְךָ אִם פָּז פָּנָה עָרְפֵּהוּ

וּכְצֵל יִרְדֹף אִישׁ שֶׁל אוֹר הַשֶׁמֶשׁ

אִם עָב יְכַס אוֹתוֹ יָחִישׁ לִנְסֹעַ

כֵּן הֲמוֹן־הָעָם מִשְׁפְּטֵהוּ.

הלא “בעיר ההוללה עיר סחורה” שכן המשורר, ומה פלא כי התעצב לנפשו לאמור:

מַה תֶּאֱבַל נַפְשִׁי לְהַר־זִמְרָה

מִרְמָס אֱלֵי לֵצִים וְנִפְתָּלִים

בּוֹ הִלְכוּ קוֹפִים וְשׁוּעָלִים

קָאָת וְכוֹס בּוֹ יִפְרְשׂוּן אֶבְרָה.

בזקנתו הרחיק האיש נדוד בואכה מלבורן אשר באוסטרליה (בנו המוסיקאי ישב עמו ושם ובית־נגינות נקרא על שמו) ונאסף אל עמיו בעיר פירינצי במלאת לו שבעים ותשע שנים, ושנת פטירתו תרמ"ו ליצירה.

[תרצ"א]

על מרדכי בן מרדכי רוטברג

לפני כמה שנים יצא לאור החלק הראשון של החיבור הגדול, מעשה ברל כהן (כגן): “ספר הפרענומראנטן” (ספרית הסמינר היהודי־תיאולוגי והוצאת “כתב”, ניו־יורק 1975), והיא רשימת הקהילות על הספרים העבריים שנדפסו בהן, ויש חותמים עליהם, ספר ספר ומיספר חותמיו, בפירוש שמות האישים החשובים שבהם ןבפירוש שמות המוסדות. הרשימה הזאת מקפת מנין גדול של קהילות באירופה ובצפון־אפריקה – שמונת אלפים שבע מאות ששים ושבע – ועתידים עוד כרכים נוספים, שיכללו את שאר הארצות, ובכללן ארץ־ישראל – קהילה קהילה ומיספר הספרים, שיצאו בה לאור, ומיספר הפרנומרנטין לכל ספר וספר. הכרך שיצא לאור, הכולל, בתבנית גדולה, כארבע מאות עמודים כפולי־תורים, כבר ניסיתי לייחד את הדיבור על עניינו ותועלתו מצדי צדדים (וראה בספרי “ארחות ושבילים”, תשל"ח, כרך ב‘, עמ’ 155־159), ועתה אתעורר על פרט, שאינו יוצא מגדרה של הערה קטנה, שחשיבותה בצידה – במפתח־הספרים (עמ' 309 ואילך) נזכר הספר של מרדכי ראָטהבערג: “אחרית ירושלים” (ברדיטשוב, תרס"א), ובשולי הגליון מובאת ההערה, שכך תירגומה: “מוזר: חזיון, אם כי בדרך כלל ירא־שמים, אך יש בו מחזות־אהבה, והיו עליו פרנומרטין ששה אדמו”רים: ר' מרדכי דב מהורנוסטופול, ר' ברוך אשר מטשרנוביל וכו', בעוד כל הפרנומרנטין משכילים! האם כתבו את שמותיהם בלא הסכמתם?" השאלה שאלה, והיתה בולטת יותר, אילו נזכר הספר הזה בגופו של החיבור שלפנינו, והיו נרשמים גם שמות האדמו“רים גם שמות המשכילים, אבל בערך 1069, והוא ערך ברדיטשוב, לכל כתיביו, (עמ' 30), לא נרשם הספר וחותמיו, כפי שהם נתונים בו, כי הנה הספר כך לשונו שערו: “אחרית ירושלים / מאת מרדכי ראטהבערג / מויניצא / המעתיק ספר “נוה צדק” לגיתה // יצא לאור ע”י נחום צבי ראגאווסקי חתן המחבר // בערדיטשוב / בדפוס של חיים יעקב שעפטיל / שנת תרס”א לפ“ק”. היתר־הצנזורה ניתן ב־3 ביולי 1901. מתוך מבואו של המו“ל, שהיה מו”ס, אנו שומעים, כי רבים התפלאו על שתיקתו של המחבר, אחרי “נוה הצדק”, אבל באמת לא הניח עטו, והמחזה “אחרית ירושלים” יוכיח.

ב

אם אמנם, כדברי המו“ל, רבים התפלאו, פליאתם היתה ממושכת למדי, כי בין “נוה הצדק” לבין “אחרית ירושלים” חצצו ארבעים ושבע שנים, וזה ריווח ימים האומר דרשני. הלכך ראוי לראות ספרו ראשון והוא כפול־שער – משמאל בלשון עברית: “נוה הצדק / משכיל שיר ידידות / בתשעה שירים שקולים / העתקה חפשית משפת אשכנז / מפעלות המשורר המהולל געטהע // מד' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו (משלי ב' כ"ד) / מאת / מרדכי בן מרדכי ראטהבערג // ווארשא / בשנת מיי מצעדי גבר כוננו לפ”ק”. מימין בלשון גרמנית:

Neweh Hazedek / (Wohnung der Tugend) / oder / Hermann und Dorothea / in neun Gesängen von Goethe // metrish frei übersetzt / von / Markus Rothberg // Warschau // 1857.

מעבר לשער מובא, בלשון הפולנית, היתר הצנזורה, הכתוב בוורשה ב־25 באפריל (7 במאי) 1857, וחתום עליו הצנזור הנודע יעקב טוגנדהולד, ובשולי העמוד שם בעל בית הדפוס, בלשון הפולנית גם הוא: י. לבנזון, ומעבר לעמוד מתחיל עצם התירגום של “הרמן ודורותיאה”, וצורתו אינה צורת מקורו, שכן המקור ניתן שורות ארוכות של הכסמטר, ואילו התרגום ניתן שורות קצרות באופן שהשורה הארוכה נחצתה שתי שורות, כביכול המקור עשוי על דרך קביעת הקיסורה באמצע השורה כדיוקה.

לענין מעשה התירגום כבר נתפשט פירסומו בהפלגת שבחו, שעל אף מידת־החירות – ושמע בגלל מידת־החירות – שנטל לו המתרגם, הוא ממפלאות מעשי התירגום שלנו, מלאכת מחשבת, המקיימת טיבה ומשקלה, גם לאחר תירגומו של שמחה בן ציון [גוטמן], שיצא בשתים מהדורות (יפו תרע“ז, ברלין תרפ”ג) והוא במשקל המלעילי, ולאחר ניסוי תרגום קצתו, במשקל הדקדוקי, מעשה מאיר גרטנר. ואין זה סימן טוב למדיניות הספרות שלנו, אם “נוה הצדק” לא חודשה מהדורתו, והוא יקר־מציאות.

ג

ולענין “אחרית ירושלים”, והוא מחזה שנכתב, ככל הנכון, שנים הרבה קודם שיצא, והמחבר לא טרח, כנראה, להוציאו, ואף לא זכה לראותו, מחמת איחור הופעתו לא זכה אלא לציונו בביבליוגרפיה – רח"ד פרידברג קורא לו למחבר: רוטברג אגב “נוה הצדק” ורוטנברג אגב “אחרית ירושלים”, ואברהם יערי, בספרו על המחזה העברי (תשט"ז), רושם: “מחזה היסטורי בארבע מערכות מימי חורבן בית שני”. לפי תאריך הופעתו (תרס"א). נתבקש דיונו בספרו המצוין של גרשון שקד “המחזה העברי ההיסטורי בתקופת התחיה” (תש"ל), כשם שניתן למחזה “אחרית ירושלים” של יהודה לייב לנדא (תרמ"ו), אולם, ככל הנכון, הניח גם הוא, כי המחזה של רוטברג נתחבר קודם לגבול הדיון של מה שנקרא תקופת־התחיה.

על כל פנים ענין מחבר שלא ידענו אלא שני ספריו – האחד תירגום הפואמיה של גיתה והאחר מחזה היסטורי, מחזק את תמיהתו של ברל כהן על טיבם של הפרנומרנטין לספרו האחר, כשהם סדורים במתכוון שני סדרים: הסדר האחד, בשורות מיוחדות ובאותיות בולטות יותר, הוא סדר האדמו“רים ואלה הם: 1) אדמו”ר הקדוש הרב ר' מרדכי מהאָרנאָסטאָפאָל; 2) אדמו“ר הקדוש הרב ר' ברוך אשר מטשרנאָביל; 3) אדמו”ר הקדוש הרב ר' מרדכי בן הרב ר' משה זצ“ל מקאריסטישוב; 4) אדמו”ר הקדוש הרב ר' דוב בן הרב ר' יצחק ז“ל מסקווירא; 5) אדמו”ר הקדוש הרב ר' שלמה שאול בן הרב ר' ברוך אשר מטשערנאביל; 6) אדמו“ר הקדוש הרב ר' שלמה בן ציון בן הרב ר' יהושע משולם זוסיא זצ”ל. ההנחה, כי פומבי־רבתא כזאת נעשתה בעלמא, ספק אם יש לה על מה שתישען, מה גם שנעשתה בבליטות מיוחדה כלפי הסדר האחר, והוא מנין פרנומרנטין רב של אישים נודעים, מהם עשירים, כגון ממשפחת אורנשטיין (הורנשטיין), ברודסקי (ושמם מעיקרו שור והם צאצאי ר' סנדר חיים שור, נינו של בעל “תבואות שור”) והבארון גינצבורג וזייצב וכדומה; מהם סופרים וחכמים, כגון יצחק יעקב ווייסברג (בעל “פשוטו של מקרא” וכונס מכתבי ריב“ל ויל”ג ומוציאם), אלעזר שולמן (בעל “ממקור ישראל” על היינה וברנה, חוקר לשון יידיש וספרותה), יצחק רוזט; ואחרון אחרון חביב שלום עליכם, אם עסקנים כגון ד“ר מנדלשטאם, הלל זלאטופולסקי ואחרים. כמובן, ניתן להעמיד את מציאותם של שני סדרי־החותמים השונים על הוקרתם את המחבר ר' מרדכי בן מרדכי רוטברג (בין החותמים אף נכדו, יצחק רוטברג), אם לפי טיבו אם לפי שמעו, וקל לפרנס את הסדר האחרון – הללו דיים שהמחבר תירגם כדרך שתירגם את גיתה וחיבר כדרך שחיבר את המחזה שלו, אבל קשה יותר לפרנס את הסדר הראשון – ששת האדמו”רים על מלוא תואריהם כאורח חסידים, ומן המחויב שהמחבר עמד לו יתרון אחר, ואמנם עמוד עמד לו – הוא היה מחשובי החסידים של בית טשרנוביל, והשאלה היא: חסידותו כיצד ומאימתי. אין אנו יודעים פרטי חייו – בלכסיקון של ג. קרסל אין לו ערך – לא שנת לידתו ולא שנת פטירתו, אך ידענו כן ידענו, כי הורתו וגידולו היו בקהילת ויניצא, אשר בפודוליה, שהיא עתה עיר גדולה בערך (מאה אלף תושבים), אבל בימים ההם היתה חשובה עיר ממוצעת, אך קטנה. בימי השכלתה העמידה קהילה זו כמה סופרים, והבולט שבהם יצחק יואל לינעצקי (כינוייו באנאגראם: עלי קצין הצחקיאלי, וכן שם עירו: וצוני), ובני דורו פסח דוד ענגעלשטיין (כינויו: א וויניצער מלאך), ומרדכי בן מרדכי ראטהבערג דנן. ולענין לינצקי שהוא, לפי השמועה, הצריכה בדיקה, מצאצאי השוחט מליניץ, ראש האינפורמטורים של שבחי הבעש“ט, הרי נודע באיבתו לחסידות ולחסידים והיא מחלחלת את רוב חיבורו וביותר “דאס פוילישע יינגל”; שנוסחתו הראשונה ניתנה בהמשכים ב”קול מבשר", (שבועון יידיש, שהוציאו עורך “המליץ”, אלכסנדר צדרבוים), ולימים באה מהדורת־ספר מורחבת וסופו “דאָס חסידישע יינגל” (לפנינו הוצאת ווילנא תרנ"ז), וכבר הראתי, כי משולבת בו פרשת מלחמת החסידים והמשכילים בברדיצ’ב (האנאגראם: דראַביטשעוו), והיא מלחמה עד־חרמה של ראש המשכילים ר' משה יצחק האָרוויץ ( האנגראם: שמחה קוצי הוי ארץ) בראש החסידים ר' יעקב יוסף היילפערן (האנאגרם: פערליהיין), עד רדתו במשפט פלילים (ראה בספרי “טויערן און טירן” תשל"א, עמ' 60–68), והוא, לינצקי, הוא כמובן סניגור למשכילים וקטיגור לחסידים. והוא הדין במשפט־פלילים אחר, שגם בו הוא קטיגור לחסידים ורביהם, השנואים עליו, שהוא מחפאם באנאגראמים גלויים למדי, דער אנטעלער והכוונה: טאלנער; דער קאמארעווער והכוונה: מאקארעווער; דער כמארעסטריקווער והכוונה: ראכמיסטריווקער; דער סירקיווער והכוונה: דער סקווירער; דער סאווילאטער והכוונה: סלאוויטער; דער סראקעטשער והכוונה: טשערקאסער, וכן לגבי שמות ערים אחרות בסביבה ההיא: עקיווער גובערניע, והכוונה: קיעווער; אטיזמיר והכוונה: זיטאמיר.

ד

שיטה זו, שהיא ככיסוי העולה גילוי, נוהג לינצקי גם לגבי משפט־הפלילים האחר, המסבך שלושה, בשל חטאת רבם ומשמשיו, וכולאם בבית הסוהר: האחד הוא האני המדבר, איציקל, שבו עירב יסודות אבטוביוגרפיה מצויים ובדויים, והוא ניצג כחסיד ותיק, שתעלולי החסידים מפוגגים את חסידותו, עד היותו להם לרועץ; האחר, שמואלקיל, שכמותו כאחרון שבשלושתם, חסידים מקרוב באו, וכמותם כמו האני המדבר יודעים את התעלולים אך דבקים בחסידותם ורבם, ודבקים בהם ברוב מסירות ונושאים באהבה ייסוריהם, והאחרון, הוא־הוא ר' מרדכי רוטברג דנן, שכן שמו מפורש, גם אם מוסווה באנאגראם, וכן דברי לינצקי (כנ"ל עמ' 201) בתרגומנו: “משני גבאי השולחן, היושבים עמדי, האחד, שמואליקל התחיל, זה מקרוב, להראות קצת תרעומת על שתיקתו של הרבי, והאחר מרדכלי בן מרדכלי טראגהארב [אנאגראם של ראָטהבערג] גילה דווקא מסירת נפש לרבי ולחסידות וקיבל הכל באהבה, כחסיד אמיתי, ויותר משדיברתי החרשתי”. שלא נטעה בו באיש, ממשיך לינצקי (עמ' 207–208) ומעירנו, כי הוא הכיר אותו כמשכיל ראשון כל ימי־חייו, שידע ארבע עד חמש לשונות, “וכבר הוציא לאור ספר עברי של איזה אדם גדול שלהם, איזה גיתה, בתירגום, שכל עולם־ההשכלה שלהם שיבחו עד הרקיע השביעי, ויתר־על־כן, כמעט עד שנת הארבעים שלו היה אפיקור־אפיקורס ועבר על כל התורה כולה וכבר היו לו גם עשרת אלפים רובל. ושני בני־חבורה אלה אך לפני ארבע או חמש שנים נטשו פתאום את דרכיהם הישנות, ומאסו בהן, כמאוס נבילה, ונעשו, בבת אחת, חסידים לוהטים כאלה, שרחוק מלחפשם בין ראשוני מקורבי הרבי הותיקים”.

ה

וכדי להראות גודל חסידותם של בני הני תרי, רואה לינצקי לבור לשון גוזמה, ומביא, כגון ששמואלקיל מורגל בפיו, כי ש“ס ופוסקים הם ככפרה כלפי שיחת־חולין של הרבי, ואילו מרדכי בן מרדכי אמר, כי פיו של מנדלסון אינו ראוי שישמש… של הבעל־שם זצ”ל. ללמדך, כי האני־המדבר, שאינו אלא הסוואה של לינצקי, מעמיד את מרדכי כמי שהיה משכיל ופוקר, מתרגם גיתה שזכה לרוב תהילה, והיה אף עשיר מופלג, זנח כל אלה, ודבק בחסידות ורבה, עד שהוא מזכה אותו בכינוי גבאי־שולחן (“טיש־גבאי”), וכדרך משכילים, שונאי החסידות ורודפיה, אינו שואל לפשר החידה של התהפכות מקצה לקצה, ואם לפשרו של החוזר־בתשובה עצמו, הריהו מזכיר, כי ביאורו הוא לפי דברי הגמרא: במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'.

והרי, גם לסברת לינצקי, אי אפשר להם לדברים שיהיו פשוטים: שלושה אנשים, – ר' איצקל, ר' שמואלקיל, ר' מרדכי בן מרדכי, רקבים¹ בבית הסוהר, זה שש שנים, בשל הרבי ולטובתו, ואם ראשון פקפוק הוא בו שסופו ערעור על אמונתו; ושלאחריו תרעומת מכרסמתו; הרי האחרון אמונתו כסלע המוצק. ובשבתם במאסרם, מגיעתם שמועה ושמועה – האחת על משפט ברדיצ’ב, שבו ניצח ראש המשכילים את ראש החסידים, האחרת שמועת פטירתו של ריב"ל. לענין השמועה אנו שומעים דברי ר' מרדכי בן מרדכי: “הלא אך אתמול שמענו על מות האפיקורס, ושמא אפילו הירהרתי בו, הרי הכרתיו בעצמי, את הצדיק בפרווה”.

ו

אמת, גם פטירת ריב“ל גם משפט ברדיצ’ב תאריכם קרוב, והוא מתחילת שנות הששים ואילך, ואם אמנם שמועתם באה בימי מאסרה של השלישיה, הרי ר' מרדכי דנן, העומד עתה, לחשבונו של לינצקי, בשנת הארבעים ושש לימי חייו, אינו רחוק עתה מימי הופעת “נוה הצדק”, שכן בין הופעתו לבין פטירת ריב”ל חוצצות שלוש שנים בלבד, ואם, אמנם, שמועת־פטירתו באה תוך חמש או שש שנות־המאסר, נמצא כי המאסר קדם להופעת “נוה הצדק”, בשלוש שנים, ואימתי צבר מתרגמו שנות אפיקורסות מרובות כל־כך? נמצא, כי סמיכה על תאריכיו של לינצקי אין בה מן הזהירות, והענין צריך בדיקה מעיקרו, ואפשר ולא היינו מפליגים כל־כך, אילולא ידענו דעתו של חכם־ימינו, חוקר על דבר־אמת, שידע, ככל הנכון, את הפאמפלט של לינצקי, אך לא התעורר על רמזיו, ודן דין שקול וזהיר את פרשת בעל “נוה הצדק” לגופה ומגופה, ודעתו שונה לחלוטין.

הכוונה היא לפישל לחובר ולמחקרו על גיתה בספרות העברית, שנדפס תחילה, ב“מאזנים” (גל' מג–מד, מו, תרצ“ב; וכן גל' א, תרצ”ג), ואחר כך בספרו, שיצא לאחר פטירתו, “על גבול הישן והחדש” (תשי"א, עמ' 123–136), והוא מאמר שלא בא על גמרו (ראה הערת אשר ברש בסופו), אך כולל את מלוא־הערכתו על מפעלו של מרדכי רוטברג ב“נוה הצדק”, והרי עיקר דבריו, החשובים לעניננו עתה: “בשנת תרי”ז יצא בווארשה הספר ‘נוה הצדק’– – – שתורגם עוד קודם, כי על פני השער נמצא את הלפ“ק ‘מיי מצעדי גבר כוננו’, העולה במספר תרי”א הספר ‘הרמן ודורותיאה’ – תורגם אפוא עוד לפני צאת ‘אהבת ציון’ למאפו ואין למצוא קשר בין חיבור הרומן האידילי של מאפו ובין תרגום אידיליה זו. אידיליה זו, כפי שיצאה מתחת יד המעבד־המתרגם, הא כולה תמימה וטבוע עליה גם חותם דתי. אנו יודעים מעט מאד על דבר המתרגם הראשון של יצירת גיתה הגדולה, אחד המתרגמים הנפלאים ביותר של ספרותנו. מתרגם זה, מרדכי בן מרדכי רוטברג, גר בויניצא שבפודוליה, וזקני הסופרים היו מספרים, שאחרי הוציאו את ‘נוה הצדק’ חזר ב’תשובה’ והיה ל’חסיד‘, ואף רצה לשרוף, או שרף, את האכזמפלארים של ‘נוה הצדק’ שהיו בידו, ויש, כנראה, יותר מקורטוב של אמת בסיפור המעשה הזה על החסידות של רוטברג, כי על החזיון “אחרית ירושלים” – – – חתומים בתור פרנומרנטים כמה מן ה’צדיקים’ המפורסמים באוקריינה, אבל אין אמת, כנראה, בדבר, שחזר בתשובה גם במעשה ‘נוה הצדק’, כי בשם ‘מעתיק ספר נוה הצדק’, הוא נקרא גם בשער הספר ‘אחרית ירושלים’, וגם ב’דבר אל הקורא' מאת המו“ל שבראש הספר. אין זאת, איפוא, אלא שרוטברג לא היה רחוק מן הדתיות, ואף מן החסידות, גם בשעה שתירגם את ‘נוה הצדק’ ויש סימנים לכך גם בתוך התירגום”.

ופ. לחובר חורז אחד לאחד את הסימנים האלה, העשויים הן על דרך שינוי פרטים הן על דרך שינוי כללים והקורא יקרא, ונזכיר את הדגש־רישומו של המקרא וגידושו, לאמור: “בכל מקום שיש אצל גיתה רמז לסגנון הסיפור התנ”כי, מוצא המתרגם את הרמז הזה, מסבירו ומרחיבו, עד־כי על פי תרגום זה יש לתפוס יפה את הסממנים של סיפור התנ“ך בשורה זו”. וגם עתה לחובר חורז אחת לאחת את הראיות לכך, ושואל למטרת המתרגם ומה משך את לבו, וכן תשובתו: “משך, כנראה, את לבו היסוד התנ”כי החזק הנמצא במקור, ואותו יסוד החיים, הנמצא גם הוא במקור, זה שהביע אותו הרמן בסוף השיר האחרון, כי בהמיר ארץ על האדם לעמוד איתן על אדמת ירושתו, ועליו לצאת למלחמה בעד אלוהיו וכו'. יתד־הארג הזה של האידיליה האזרחית היא שהיתה כנראה למתרגם האזרחי־דתי ל“יתד” וליסוד הכל. ואכן הרחיב המתרגם יסוד זה ככל אשר יכול – – – ".

ז

ושוב נארגים בידי לחובר חוטי־הוכחה לדבריו, והוא אף דורש לקשרים שבין מתרגם “נוה צדק” ודרך תירגומו ולבין הספרות העברית של תקופתו, והנה עיונו הרב מעמיד קשרים כאלה רפופים ביותר, כי תחת ההשפעה המשוערת של סופרי ההשכלה, מצא השפעה ודאית של ר' משה חיים לוצאטו, וביותר של שני מחזותיו “לישרים תהילה” ו“מגדל עוז” וכמשפטו הוא מביא ראיות מספיקות לכך. ללמדך, כי ניתוחו של לחובר אין בו כדי לאשש את הניגוד, שהבליטו לינצקי, בין משכילותו הקיצונה המוקדמת לבין חסידותו הקיצונה המאוחרת של מרדכי רוטברג, אלא לרופפו ואף לבטלו. ואגב, גם סברה אחרת של לינצקי נפתרת, והוא ענין המוניטוֹן הגדול שיצא לו ל“נוה הצדק” על מלוא עולם ההשכלה. אדרבה, לחובר, שבדק את הענין לדקדוקו, העלה, שרישומו של הספר לא היה ניכר – בתרי“ז לא הודיע עליו “המגיד” כל־מאומה; בתרי”ח בויכוח על הספרות העברית ברוסיה ובפולין, שנטל בו חלק יל“ג, נזכר תרגומו של קלמן שולמן ל”מסתרי פאריז" ולא נזכר תרגומו של רוטברג “נוה הצדק”, ורק בתרי“ט נדפסה ב”המגיד" הודעה עליו, וגם לימים לא נזכר התרגום הזה אלא במעט.

וכאן אתי המקום להעיר, כי בשוחחי עם פ. לחובר על מחקרו המאיר עינים, העליתי שאלה, הטעונה, לדעתי הענייה, בירור, הלא היא השאלה, אם צמיחת יכולתו המופלאה של מרדכי רוטברג בלשון וקסמיה, ניתן לפרנסה אך בכשרונו מטבע־ברייתו וגודל השפעתו של המקרא ושל רמח“ל, או מן הדין לבקש אפשרות ביוגרפית של מגע־ומשא עם מוקד ממוקדי־הספרות בזמנו ובמקומו, והיא שאלה המוליכה ממילא למרכזים מעבר לגבול, אם בטרנופול אם בברודי, והשפעת הידועה בוולין ופודוליה הסמוכות. אפשר, שלא־מדעתי היטתני הפטריוטיות הלוקאלית שבי לצד עיר מולדתי, ברודי, אבל מדעתי פסעתי בנתיבו של פ. לחובר – הלא הוא עצמו, בבקשו ראשית רישומו של גיתה בספרותנו, מקדים שני בני ברודי, את דב גינצבורג ואת בנו חיים; הראשון, האב, הוא לו גם ראשון משוררי גליציה בתקופת הספרות החדשה, ואמר עליו, כי ה”שיר הסיפורי" שלו מזכיר במקצת את נעימת הבלדה של גיתה, או, למצער, של קודמו בה, בירגר; האחרון, הבן, שהוא נגדר כראשון מתרגמי גיתה לעברית (תקפ"ו), ובין השיחים, אף הוספתי להם לזימון את חיים סטנובר, אשר בספרו “דבר חכמה” (תקצ"ה) הביא ציטטים מכמה לשונות, ביחוד משל סופרי צרפת, ואף שילב תרגומו לקטע משירו של גיתה Wer nie sein Brot mit Tränen ass [= אשר לא אכל מעודו את לחמו בדמעות]. יתר־על־כן הדגשתי, כי אם, אמנם, הבכורה לר' דב גינצבורג, הרי היה מדבקי רמח“ל, שהוציא מהדורת “לשון לימודים” (תק"ע), וניתן להוסיף כפלפלת נאה, מה שמספרים משמו של הרב ר' צבי חיות, רבה של זאלקווא וקאליש, יליד ברודי גם הוא, מעשה ונראה קודר ואבל, וכששאלו על־כך השיב: גיתה הלך לעולמו, נאנחו הקהל ואמרו: דער רבי ר' גיתה איז נפטר געוואָרען. ואוסיף, כי ר' ירמיהו מוזן, מורה הדת בבית הספר היהודי־עממי בברודי, לימד בכיתה הרביעית, שהיתה העליונה, את “לישרים תהילה”, ובנו חיים (יואכים) מוזן אף תירגם את המחזה הזה, תרגום פיוטי, ללשון הגרמנית (לבוב 1874). אגב, באותה שנה עצמה יצא יצא גם תרגום גרמני של ר' שמעון זק"ש (ברלין 1874), הוא שארו של ר' יחיאל מיכל זק”ש.

ואם לתנודה בין הזרמים, מי לנו גדול כר' שמואל יעקב ביק ומלחמתו להכרת שני היסודות שההשכלה דחאתם: חסידות וייידיש, שפטירתו (תקצ"א) קדמה עשרים וחמש שנים להופעת “נוה הצדק”, אך זכרו נתחדש וסימנך שמכתבו לר' טוביה פדר, (להגנת ר' מנדיל לפין ופעלו ביידיש), שנכתב כשש שנים לפני פטירתו ונדפס כשלוש שנים לאחריה, חזר ונדפס בחלקו אף תורגם ליידיש ב“קול מבשר”, (1863), ודומה כי רישומו של ש"י ביק ניכר גם במשהו בלינצקי לצד פיתוח השקפתו המאוחרת, המודה בחשיבותם של ערכי ההשכלה, החסידות, המתנגדות, אחת אחת משום גרעינה.

פ. לחובר האזין לדבריי, שלא יצאו מגדר־שמא, חייך חיוכו המבויש ואמר: הכל אפשר, אך אין הוא נעשה ודאי, אלא בראיות מכריעות.

ח

וגם עתה, מקץ שנים הרבה, לא אומר, כי הראיות המכריעות באו כן באו, אבל לפני כמה שנים אירעני דבר מוזר, ומעשה שהיה כך היה: החכם ר' חיים ליברמן הואיל לכבדני בצילום של כתב־יד, המדבר בשבחה של ברודי ושאל שמא אדע לברר, מה שאינו מפורש בו, מי הוא מחברו, ומה הוא ענין הנוה, שהוא מזכירו וחוזר ומזכירו בחיבורו. כתב־היד הזה כן לשון שערו: “לכבוד עיר הצדק, נאות החכמה,/ קריה נאמנה, מלאה תבונה / היא העיר חסד כולה / ושלום בקרבה / בראָדי היקרה – – / ולכבוד אנשי' וחכמי' נדיבי‘, המה הגבורים היקרים, אשר מעולם אנשי השם – – / מנחה / שלוחה לה ממני איש נכרי, לא בה נולדתי, לא בנה הייתי, לא שמה חיבלתני אמי, והיא היתה לי לאם, עלי הגדילה צדקתה, אודה לה ולחכמי’ מאד ובתוך רבים אהלל צדקתה סלה – – / המחבר / בת בראָדי! אשריך ד' ישלם את גמולך וצדקותיך, אשריך, שיצליח ויטיב את זקניך ועולליך – 1838”. כדי להבליט דעתו על העיר שהיטיבה עמו, הוא רואה להקביל שתי קהילות אחת, ששמע, כנראה, עליה, ואחת, שראה אותה ממש, והן מוחזקות קהילות משכילים טיפוסיות, זו במערב וזו במזרח: "את וברלין אחותך הגדולה ממך, שתי אומנות יקרות, מגדלות חכמים ונבונים, והיא כחצי צדקותיך לא עשתה. שמה נבוני' גיבורי כוח מרוב כל ישבו בהיכלי שן וכבוד מלך עליהם, ובך גם עניי העם, אשר רחמך לא הרתם, וממעיך לא יצאו, מרחוק באו, גם צידה עשית להם, גם כסות בקרה, שמנך וקטורתך נתת לפניהם, בשרם רוטפש, שכלם כאבחת חרב, גם חכמה וגם תבונה מצאו, והבאים איש והצלחתו יצאו – – ".

הקו הזה, שמעלת ברודי נחשבת לו משום שצדקתה קודמת לחכמתה, נמתח והולך לאורך החיבור, ועיקרו הוא, כמדומה, בשתים נקודות נוספות: גודל מעלת המליצה שנקנתה לו והיא תעודתו לשמה, והוא מכבדה בהקמת הנוה לה ולשמה, ורבו כן רבו ההבאות ונסתפק במקצתן: “תחזקנה ידיכם דורשי לשון וספר! עמלו עמולו להציל את זאת המליצה, בנו לה בתים, שבו אתה. נטעו כרמה ואכלו פרי' – – קול אלהים שמעתי בחזקת היד “לך נחה את המליצה בתוך עמי!” רבות ניסיתי באלה ימי מגורי – – – ללכת בדרכי רוכל מרכולת גם אנכי לא מנעתי, ולבי לא שמח בכל עמלי, לא צלחתי, וכל אשר מילאתי ידי לערוב מערבי, אמר אלהים “תוּפר”. אבדתי את כל, ונתתי את לבי לדעת את המליצה, וה' מאז הפקדתי כל מחשבותי עלי', רבות רעות שבעתי, גם מחסור לחם, וחרפת בני עיר קטנה”. לאמור, מי שבא מעיר קטנה מעבר לגבול, – כי היא, אמנם, ברוסיה אנו למדים משיר, הכלול בכתב היד גם הוא, והוא על מרד הפולנים, שהיה ב־1831, – וישב כמה שישב בברודי, ונדיביה סעדו אותו בחומר וחכמיה סעדו אותו ברוח, ויצא מלפניהם וקניינו המליצה שהיא לו, ככל הנכון, ההגדרה לחכמת־השירה בלשון־המקרא, והיא לו גורל ותעודה, ועל כן לא תצלח בידו כל עשייה זולתה, ולא ירתיעו ממנה לא עָניו ולא בוז סביביו בעיר־מולדתו אשר שב אליה. ותעודתו בענין המליצה היא לו בחינת בנין, שהוא מכנה אותו נוה, והיא תיבה שהוא מרבה להשתמש בה ולסלסלה – כתיבה באות ברורה יותר, מוגדלת יותר, אך מנוקדת, ביחוד בנטיותיה, והרי קצת הזכרותיה: "מצאתי כל אשר שאלו עיני, ועת הָשלמה לי, למדתי דעת, אספתי תבונה מפה [מפי] משכילי העם הטובים לי, באתי עד כרמי־המליצה. ואדע כי יקרה היא – נטיתי לה אהל, הכינותי לה נוה, שם תען שירי קודש כימי עלותה מארץ מצרים – – לא בחפזון תלך תוך הנוה ובמנוסה לא תעבור מעלי' כי הנני עובר [=מעביר] כל טוב המליצה על פניך וקראתי גם לבני השיר – – " וכן: “שבתי אל העבודה ואתה חזקתני, נשלמה המלאכה ואתה שמחתני. ועתה בשמחות וגיל, הובלה תוך הנוה: אחרי' בנות השיר מובאות לה – – אלהים ד' – – זכור כל התלאה אשר מצאתני עלי', מיום החלה הנוה ליסוד, מאז החילותי ימים מרובים לנטות יריעותיו” ואף “אל טוב, פתח נא עיני האנשים ויראו כי כליל הוא בהדרה, וכולם יענו ויאמרו: בואי, בואי כי נדרוש לך, עיניך ולבך יהיו על נוה”.

העיון בכתב־יד הוליכני גם לצד הוודאי, גם לצד המשוער, לענין הוודאי – ראשית, כתב היד, הכתוב במשיכת קולמוס נאה ובגורה, כתב־רבנים מובהק, הוא של מי שישב בברודי כמה שישב ולמד בה מה שלמד, ועיקר לימודו המליצה שהתמכר לה, ונסתייע בה, בשובו לעיר מולדתו, במפעלו שהוא ממשילו בחינת בית, אוהל, ובעיקר – נוה, והוא שולחו לחכמי ברודי. לצד המשוער – ההגדרה החוזרת של לשון נוה ובליטותה עשויה לרמוז על ספר “נוה הצדק” ומחברו, והיא השערה התלויה על חודו של תיקו, כל עוד לא נמצא לה חיזוק, שאינו בידנו, אם חיצוני, כגון זיהוי גרפולוגי, אם פנימי, כגון ניתוח, כשיטתו של לחובר, דהיינו בדיקת לשון מדוקדקת ב“נוה הצדק”, “אחרית ירושלים” וכתב־היד שלפנינו, להוכיח אם, אמנם, יצאו מרועה אחד. ואסיים בקטנה שהיא אולי גדולה – פ. לחובר, בהראותו רישומם של רמח“ל ודמותו, דמות יושר, מבאר על פיהם את שם הספר “נוה הצדק”, ואומר כי הוא על פי הכתוב: “אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושילם לך נות צדקך” (איוב ג ו), וקשה שלא לתמוה על שלא השעינו על הכתוב: יברכך ד' נוה צדק הר הקדש” (ירמי' לא כב), שהוא־הוא מקור שמו של הספר, אלא שנוספה לה לתיבת צדק ה“א הידיעה, אך ראה גם ראה, בכתב היד שלפנינו מתחילה תהילת העיר ברודי בכותרת שאותיותיה גדולות ומובלטות: “יברכך ד' נוה הצדק הר הקדש”. ודיה הצצה בבית עקד לפרידברג, למצוא כזה גם לפני ספרו של רוטברג, גם לאחריו, ותוספת הה”א (אף שתיבת הצדק מצויה אך שלוש פעמים בכל המקרא) היא על דרך ההתדמות של סמיכות לשכנה (“הר הקדש”), ואין להאריך.

ט

תוספת: ולאחר שנדפס מאמרי זה הגיעני מכתבו של ר' חיים ליברמן (אסרו חג סוכות, תשמ"א), שבו הוא מערער על דברי פ. לחובר, כי “נוה צדק” תורגם עוד בתרי“א, שכן טעות היא לו מתוך שסמך על הלפ”ק: “מיי מצעדי גבר כוננו”, והרי המשתמשים בלפק“ים, כשנזדמן להם שם הויה, היו, על הרוב, נוהגים שאף שאין השם שלם, אלא נכתב ה' או יי, היה בא בחשבון כאילו השם שלם ובגימטרייא כ”ו (והוא נגע קצת בענין זה בספרו “אהל רחל”, עמ' 92). היוצא מזה, כי לפי שהלפ“ק שעל שער “נוה צדק” עולה גם הוא תרי”ז, יש אפשרות של השפעת “אהבת ציון”. ולאחר שהבאתי את הערתו החשובה של ר' חיים ליברמן אומר, כי לאורה צריכה, אמנם, מסקנתו של פ. לחובר בדיקה בנקודה זו, והיא לא תיעשה בלא השוואת הלשון לדקדוקה, אבל לשיטתי, כי בעל “נוה צדק” ישב בברודי ולמד מפי משכיליה ומסורתם – מרחב אפשרות־ההשפעה עליו מרובה ורב־פנים, ולעניין ההתענינות המיוחדת של משכילי ברודי ברמח“ל אעיר כי חלוצם ר' דב בער גינצבורג ההדיר “לשון לימודים” (לבוב, תק"ע), ולימים יואכים [חיים] מוזן תירגם, דרך פרוזה, לגרמנית את “לישרים תהילה” (לבוב, 1874), ואחריו, ובאותה שנה, דרך שירה, לגרמנית הרב שמעון זק”ש מגלוגו (ברלין 1874), אך עוד קודם לכך יצא ביידיש כעין עיבוד עממי של מא"בן [= והוא מ.א. בילנסון] (אודיסה, תרכ"ז), ועל כך ראה מאמרי בספרי “א וואָרט באשטייט” (כרך ב' תל אביב, תשל"ח, עמ' 34–37).

[ניסן־אייר תש"מ]

ידידי ר' שמעון תודור, שנודע בעבודותיו בפולקלור, וביותר במחקר הפתגמים בכתביהם של גדולי סופרים (מנדלי, עגנון), כיבדני בכתב־יד, שהציל כדרך שהציל מעזבונו של חוקר־ספרותנו ר' מאיר (מכס) ווייסברג, שהתרעה עמו בעיר־מגוריהם בגולה, היא עיר סטניסלב (היום איוואַנפראַנקו). מתנה זו היתה לו לנותנה כאות של הכרת־טובה לי על ששיתפתי את עצמי (כאחד עם ידידי ר' מנחם גלרטר), בעריכת ספר קהילת סטניסלאב, שיצא לאור, בסדרת ערים ואמהות בישראל, על ידי מוסד הרב קוק בירושלים, ובו מונוגרפיה שלי על סופרי הקהילה הזאת (שחזרה ונדפסה בספרי “ארחות ושבילים”, כרך ב‘, תשל"ח, עמ’ 229–241), ובה פרק על פעלו של מאיר ווייסברג, שרוב ימיו עברו עליו כמורה דת ישראל בגימנסיה הפולנית שם.

ב

כתב־היד הזה כולל, בשלושה עמודים, ובכתיבה צפופה ביותר, ציונים לספרו של הרב ר' יהודה לייב לנדא “ווידויים”, שהוא חשוב בעינינו ובעניניו, ולא בא על מלוא הערכתו עד עתה. הציונים האלו, הרשומים בעפרון, פיענוחם – גם לאחר הגדלתם – אינו קל, ועיקרם הערות עובדתיות הערוכות לפי סדר העמודים של הספר הנזכר, וניכר בהם גודל בקיאותו של בעל־הציונים בסוגיה הזאת, שהיא עיקר פעלו, תולדות ספרות ההשכלה בגליציה, והוא ענין ספרו Die neuhebräische Aufklärungsliteratur in Galizien, שהרחיבוֹ לימים, מצדי־צדדים, כנודע ממאמריו, שפירסמם בעיקר מעל עמודי הירחון הנודע לחכמת ישראל (“מונאטסשריפט”), וסיכמו כדי מהדורה חדשה של ספרו, שלא זכה להוציאה לאור, והיא לפי מתכונתה זו אבידה עולמית.

וזאת להעיר, כי שלושת העמודים צפופי־האותיות היו בעצם, העמודים הריקים של מכתב הערוך אליו, והוא מבאר את הענין כולו.

העמוד הרביעי, שהוא בעצם הראשון, כולל מכתב של ר' ש“ז שפירא, משמה של מערכת “יבנה” בלבוב, והכתוב באפריל 1929, ומתוכו מתברר, כי העורך ההוא שולח לו לר' מאיר ווייסברג את הספר “וידויים”, שמחברו פרופ י”ל לנדא שלחו, על ידי המערכת ההיא, למענו, והעורך מבקש אישור קבלתו, כי יוכל לשלחו למחבר ביוהניסבורג, וכן רואה העורך לצרף טופס של הירחון העברי החדש “יבנה” ומציע לו לחתום עליו וישלח לו החוברות הבאות.

לאמור, ר' מאיר וויסברג קרא את הספר “ווידויים” ואף רשם על עמודי המכתב של עורך “יבנה” את ציוניו לו, כדי להכניסם במהדורה המורחבת של ספרו. ולענין “יבנה” דין להעיר, כי כתב־עת בשם זה נוסד, אמנם, באותה שנה בלבוב, אך לא האריך שנים, שהוציא כמה חוברות ונפסק. היה זה כתב־עת מקורב לחוגי “אגודת־ישראל” שראה כמשא נפשו את רוח ישיבת חכמי לובלין, שנוסדה בתקופה ההיא, ובכלל משתתפיו לא בלבד רבנים שכתבו בעניני תורה ודרוש, אלא אף צעירים, שהראו כוחם בפרוזה ושיר, וניסוייהם ראויים להערכה לגופה, ואסתפק עתה בציון, כי אנו מוצאים פה בראשונה שמותיהם של צעירים שהכרנום לימים בשדה חקר ושירה (למשל: שמואל נאדלר, מטובי תלמידיו של ר' מאיר שפירא, ושתחילתו משורר “בעל שם טוב סימפאָניע” וסופו קומוניסט ומשורר ברוחם; נפתלי פריד, הוא הוא החוקר והביבליוגרף נפתלי בן מנחם, דוד רוקח הנודע בקובצי שירתו המודרניסטית).

מערכת הייחוסים שבין ר' יהודה לייב לנדא ובין רש“ז שפירא היתה אז חדשה וקטועה. אבל מערכת הייחוסים שבין ר' יהודה לייב לנדא ובין ר' מאיר ווייסברג היתה מחודשת ורצופה, והדברים מסתברים מתוך ארכיון רי”ל לנדא, השמור במחלקת כתבי־היד בבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, וברשותה האדיבה הנני בא להעיר מה שראוי להעיר במיוחד לשתי מערכות הייחוסים.

ג

לענין רש“ז שפירא, הרי נשמר גם מכתבו מי”ז כסלו תרצ“ד, אך לא בשם מערכת “יבנה” שנפסקה ושוב לא היתה, אלא בשם מערכת “תולדות הרבנים”, והוא חיבור שעלה במחשבה, ונועד להכיל כדברי־הכותב הנמלצים “את תולדותיהם של כל הרבנים בכל ארצות תבל – – – והננו בטוחים – – – אשר כהד”ג [=כבוד הדר גאונו] יבין לאשורו יתרון עבודתנו הנשגבה, וידע להוקיר את מפעלנו החשוב אשר כולו אומר כבוד לכלל הרבנים ויואיל בטובו לסמוך את ידינו במלאכת הקודש ולעזור בהשפעת אישיותו הרוממה להצלחת המפעל אשר משתדלים אנו להוציאו כלול בהדרו בתכלית השלמות, שנוכל לברך על המוגמר בעתיד הכי קרוב”. בהמשך המכתב מתבקש רי"ל לנדא להמציא, על ידי מזכירו, רשימת רבני דרום־אפריקה על שמותיהם וכתובותיהם, ואף “לשלוח סיפור תולדתו וקורות חייו גם לרבות תמונתו החדשה, אשר נדפיסם ביחד לזכרון בספר ולעטרהו פאר והדר כראוי וכנכון”.

ולענין ר' מאיר ווייסברג, הרי נשמרו שבע חטיבות, מכתבים וגלויות, לרי“ל לנדא, על פני יריעת־זמנים גדולה, לפי תאריכי הכותב, למן 1 בפברואר 1912 עד 23 ביוני 1930, כמעט כולם כתובים בסטניסלב ושלוחים ליוהאניסבורג, לשונם גרמנית קצתם באותיות עבריות וקצתם באותיות גוטיות, כולם בכתב־יד, זולת אגרת אחת ורשימה אחת במכונת־כתיבה. בגלויתו הראשונה מ־1 בפברואר 1912 הוא מניח, כי מקבלה מכיר את ספרו הנזכר על הספרות העברית החדשה בגליציה, שיצא בהוצאת ברייטנשטיין בליפסיא (1898), והוא מודיעו עתה על החלק השני של ספרו, שהגישו, לשם פירסום, לאוניברסיטת לבוב, וכן על הכנת החלק השלישי, שבו יכתוב גם על רי”ל לנדא, ומבקש בזה את עזרתו, שכן ממחזותיו אין ברשותו אלא “בר כוכבא”, ואילו השאר אין להשיגם, וכן הוא מבקש לדעת, מה היה יחסו כלפי כתב־העת “המזכיר Ojczyzna " (=מולדת), והוא שולח לו את עבודותיו החדשות (על יוסף כהן צדק ועל בנימין אהרנקראנץ המכונה וולוולה זבאראז’ר). ובמכתבו ב־5 באפריל 1912 (כתבו, כציונו, בשעת־דמדומים, כדיוק לשונו: Dämmer stunde ), הוא כותב על גודל שמחתו על קבלת מכתבו של רי”ל לנדא “הנשמע כקול אח ממרחק”. אולם לאחר הגלויה הזאת חלה, כנראה, הפסקה, שכן הגלויה הבאה שנשמרה היא מקץ לאחר חמש עשרה שנה, מ־כ“ו ניסן תרפ”ז, ובה הוא מודה לו לרי"ל לנדא על התענינותו בו, “איש חולה וזקן, שאינו יודע בלתי אם מפעל חייו, להועיל לעמו”, והוא מתאר פרטי־חליו. וכן יודיע, כי החלק השני של ספרו מופיע עתה במונאטסשריפט, אך הוא ממשיך לכתוב, וענין כתיבתו עתה הם האפיגונים של השכלת־גליציה. לאחר שהוא מונה את האישים, הוא הוגה קצת פקפוקים בענין כלילת האישים שעיקר פעלם היה מחוצה לגליציה, ולפי שהוא עומד מעבר לשנת השׂיבה, הוא מתפלל לתשועת השם, וחותם הפעם: מאיר בן מרדכי ווייסבערג.

הגלויה הבאה היא לאחר מקץ שנתיים ומעלה, מ־9 ביולי 1929 – עתה הוא מודיע לו לרי“ל, כי קיבל, לפני חדשיים, את ספרו “וידויים”, שישמשו במחקרו, הוא החלק השלישי, או כפי שהוא כותב: מפעל־חייו, שהוא עומד בסיומו. עודו חסר קצת ספרי רי”ל לנדא, ושואל אותו ליחסים שבינו לבין רבו, ר' נחמן יצחק פישמאן (הני"ף הכהן), ולשנת פטירתו (לפי מקור אחד שהיה לפניו נפטר ב־1873, אולם לפי מקור אחר עודו חי ב־1880). ושוב מגרה אותו כפל הייחוסים של לנדא הצעיר, מכאן כלפי Ojczyzna המתבוללת ומכאן כלפי הציונות. הוא מסיים “אני זקן וחולה קשה, ואין לי מזכיר”. ללמדך, כי תקותו לגמור ספרו והוצאתו מתמהמהים והולכים ובינתים יצאו שבע־עשרה שנים.

ד

לאחר כשנה אנו קוראים מכתב מפורט, מ־18 בפברואר 1930, הפותח בדברי תודה לרי“ל לנדא על עזרה ששלח לו – הוא, הכותב, התעניין מיד בבית מסחר למכונות־כתיבה ונודע לו, כי אין משאילין מכונות כאלה הביתה, ושאין אפילו סטינוטיפיסט אחד, שיהא מסוגל להעתיק כתב־יד הכתוב באותיות גוטיות. אולם עתה הוא עצמו מעתיק את כתבי־היד שלו שבאותיות עבריות אל נקי ובאותיות גוטיות. החיפושים חמסו למעלה משלושה שבועות ובינתיים פקדוהו נדודי־לילות, ולאחריהם באו ימים של תנומה ואפס חפץ־עבודה. סוף־סוף מצא אפשרות של שאילת מכונת כתיבה לשעתיים שלוש שעות ביום, ואף כוח עבודה מתאים – צריך היה יום יום להביא את המכונה אליו ולהשיבה, אולם לאחר שלוש שעות ראשונות של הקראתו תקפו עליו מיחושי־ראש משַׁגעים, וכאבי־חזה ואפיסת נשימה, ללמדו שגילו שוב אינו יפה להמרצה. למזלו הספיק להשלים, בכתב־ידו המרטט, העתקה של 135 עמודי פוליו, והסטינוטיפיסט ינסה להעתיקם, ויצטרך, כמובן, לבוא אצלו מדי פעם בפעם. וכן הוא מקווה כי בישע ימין עליון, תסויים, ככל הקרוב, העתקת שלושת הפרקים הראשונים, ואף השאר יבוא על גמרו, באופן שאם לא תחול הפרעה, יברך במאי־יוני על המוגמר. הוא מבקש הוראה תכופה, אם עליו לשלוח את ששת הפרקים הראשונים, לשם עריכה, לברסלא, או שעליו לשלוח הכל לאחר הסיום החלוט. לפי שהמונאטסשריפט עמוסה כתבי־יד, צריך פנייה אל המערכת בענין הקבלה לשם הדפסה והחשתה. במכתב אליה, חובה להדגיש, כי העבודה עשויה לענין חוגים רחבים. בסופו של המכתב באים פרטים על רי”ל לנדא עצמו – הוא ווייסברג השיב לספריית האוניברסיטה את 12 שנתוני Ojczyzna, לאחר שעיין בהם במשך ארבעה חדשים; ומצא שם משל רי“ל לנדא, – 2 שירים, 12 מכתבים, 3 סיפורים, 3–5 ביקורות ו־8 מאמרים על מסחר היהודים. אם רי”ל לנדא מעונין, הרי ניתן להעתיק, למענו, בספרית האוניברסיטה בלבוב, את החומר הזה, בלוויית ביקורתו של ר' ישעי' דוד זילברבוש. בסך הכל צריך יהיה להעתיק 350־400 עמודי פוליו. באחרונה הוא מודה לו, לרי"ל לנדא, על משלוח “לפנים” [ואחור], אך מעיר, כי חיבורו “לבות נשברים”, אין, כנראה, להשיגו בפולין.

אחרי כמה חדשים בא מכתבו הבא, מ־9 ביוני 1930, והוא כולו צהלה: מאושר הוא בא להודיע כי ב־28 במאי שלח למערכת את עצם כתב ידו וכן 110 עמודים בכתב־מכונה, שהצריכו רוב ימים, הדבר גרם לו, לכותב, רוב מיחושים, אך כמותו, בן שבעים וחמש, אינו יכול להתיר לעצמו מנעמים. לענין הפרק המענין במיוחד את רי“ל לנדא – הרי הקדיש ל”המזכיר" ול“אגודת אחים” את הפרקים יג־יד, והוא מבקש לשלב בהם צילומים של אביו, ר' ישכר לנדא ואף של אחיו ר' שלמה לנדא, שהיה כאחד עם אלפרד נוסיג וא. ליליאן ממיסדי ה־ Ojczyzna . היה זה מבחינה אוביקטיבית, מעשה טוב, אילו רי“ל לנדא היה מחיש את הדפסת מחקרו, שהוא המחבר, עוד יזכה לשמוח בו. באחרונה הוא מזכיר לו, לרי”ל לנדא, כי הוא מכירו פנים מאז 1886–1887. הוא, לנדא, מסר אז, במלון ג’ורג' בלבוב, לד“ר פר. את מחזותיו האחרונים. הוא, ווייסברג, היה שם בפרוזדור ושמע כל מלה, הוא, רי”ל לנדא היה בנותן ייצוג הדור.

המכתב הזה, צורפה לו רשימת תוכן ספרו המובאת להלן, ואילו המכתב הבא והוא האחרון, תאריכו קרוב, 23 ביוני 1930 וכולו אכזבה. כתב יד ספרו, שנשלח ב־28 במאי 1930, למונאטסשריפט, חזר ב־16 ביוני 1930 – אין המערכת יכולה להרשות לעצמה היקף של 13 גליונות, משמע 200 עמודים, והיא מציעה פרסום הפרקים 1–14, במשך שלש וחצי שנים, מעל דפי הירחון, ולענין השאר היא מפרטת, מה וכיצד לקצר, והוא, ווייסברג, מציע, במכתב שלפנינו, כמה הצעות לתיקון המצב, באופן שהוא פורש שמות חברים ואישים העשויים לסייע (ב. וואכשטיין, רוברט שטריקר) מציע אף הוצאת מהדורה עברית (בהוצאת א"י שטיבל).

ה

כפי שלמדנו מקצת מכתבים, רואה הכותב להעמיד את רי“ל לנדא על חלקו בספר, אף אחד המכתבים מיועד כולו לכך. הוא נכתב ב־4 בדצמבר 1929 ובא כתשובה למכתב מכ”ז אלול תרפ“ט, 21 באוקטובר 1929, ונאמר בו: “התחלתי בפרק הלפני־האחרון של החלק האחרון של מפעל חיי, בענין הדרמטיקן העברי של הזמן החדש יהודה לייב לנדא, ב־20 ביולי, בהיותי בטרוסקאביץ [מקום מרפא, הסמוך לדרוהוביטש]. לאחר שנוכחתי לדעת כי אתה, כילד פלא גאוני, היית מעמודי היסוד של ‘המזכיר – Ojczyzna’ הבאתי קרבנות עצומים להשיג לרשותי מלוא הטפסים של 12 שנות ‘המזכיר’ מספרית האוניברסיטה בלבוב. זה 5 שנים שאני חולה קשה, גווע במיצר, וכמעט שאיני יוצא החוצה. אולם הפרק ההוא הוצרך להיות שלם, והקדשתי לו את כל זמני למן 20 ביולי עד 2 בנובמבר 1929. הלכך הכרקטריסטיקה שלך שלימה. לא בלבד כל מחזותיך, מחוץ ל’לפנים' [ולאחור] וה’הוידויים' שלך, אלא אף כל מאמריך ב’המזכיר' קראתי והסתייעתי בהם, באופן שהתוספת שלך, ששלחת לי, ב־20 באוקטובר, ושאוסיפנה, אין בה חשיבות של ממש. אתה תהא מרוצה בפרק, המוקדש לך במיוחד, ואפילו, בצדק גאה. אני מוצא במעברך מן ‘המזכיר’ להשכלה חדשה אך ההשתלשלות. אתמול סיימתי את הכרקטריסטיקה של הכרך הי”ב ל־Ojczyzna, והיום תבוא אם ירצה השם, הסיפא, אך עתה צפויה הסכנה, סכנת הסחבת, ואפילו סיכול כתב יד הנקי. הנני, כאמור, חולה מאד וכמעט שאיני יוצא. בכתב הזיקנה הרועד שלי הוצרכתי ארבעה עד ששה חדשים לחרוט את האותיות – בשֵׂיבתי ובמעמדי אין כל ערובה של גמר־עשייה. הוצרכתי לחכור מכונת־כתיבה, ולשכור סטינוטיפיסטית, מה שהיה עולה זהובים הרבה, שאין אני יכול לפורעם מקיצבתי. אני עוזר לשלושת ילדי ולשלושת נכדי, משלם חשבונות רופא חדשיים. הייתי רוצה למכור ליוהניסבורג את ספריית ההשכלה שלי, אך אין לי אלא רשימה אחת (1300–1400 מיספרים), שהתקנתה מצריכה שנה אחת. העתקה במכונת־כתיבה אף היא יקרה ויש להתקינה על חשבון הקונה. עצה טובה היא פה במקומה. הוצאות ההתקנה תעלינה בערך 5 דולארים. תרגומך לשיר המקהלה ב’המזכיר‘, שנה ראשונה היא מלאכת פאר סיפוריך, ‘חלומותיך’, ‘היהודים ומסחרם’, מכתבים על מעמד היהודים בגליציה, הרצנזיות שלך – מצווחים חדשנו בדפוס. ומחזותיך! ואם לחזור לעבודתי, הייתי מבקש לדאוג, כי הכל יועתק ואחר־כך יודפס, כל עוד מסוגלני למצער, לעבוד בבית. נולדתי ב־1856. שֵׁם חלק הסיום שלי: אפיגונים ובני דור של השכלת גליציה, והוא חלק שלישי ואחרון של השכלת גליציה. את מחזותיך ניתחתי לפי פרייטאג: הטכניקה של הדראמה, ובכל המחזות, זולת ‘בר כוכבא’ עלה הדבר יפה: פתיחה, תגבורת שיא, תשובה, פורענות. אין אלה מחזות־ספר כי אם מחזות־תיאטרון לאמיתם. מיועדים או בשביל ‘הבימה’ או לכל במה בכל ישוב יהודים גדול: וינה, פסט, ברלין, ווארשא, לבוב, קראקא וכו’. והעולה במסוכם: ללשכת כתיבה־במכונה לא הייתי יכול לילך אף בימות־החמה, מה גם עתה, שאנו מצפים, בין היום למחר, לפטר־שלג. עתה אף הנסיעה אינה לי בגדר האפשר. עתה הגזירה היא לרבוץ בבית־החומט ובמשך שבועות תמימים. האם אין אתה מכיר מתוך ‘המזכיר’ את יושב בשבת תחכמוני – שהוא ב־שטנת לבב [=סטאניסלאבוב] בן בית בעיירה ט. או נובליסטון [=סטניסלב] החותם מ.ב”.

הערה: תיבת ט. מורה על טיסמניץ ותיבת מ.ב. על משה ברנפלד, והוא, אמנם, יליד טיסמניץ, אביהם של שמעון ברנפלד ושל יצחק אהרון ברנפלד, שהיה עורך “המזכיר”. ר' משה ברנפלד נועד להיות מנהל סמינר מיסודו של ר' שלמה בובר, בלבוב, ואף, נועד לו שם: שבת תחכמוני (והוא מסַפר עניינו בכתב־ידו שנשתמר).

ו

והרי רשימת התוכן של החלק השלישי מספרו של וויסברג לפי כתב היד הגמור:

א. פובליציסטים, נותני שיעורים, ועמלי ספרות:

הרואים:

1. נחמן יצחק הכהן פישמן; 2. אברהם מנדל מוהר; 3. יעקב בודק – – – עמ' 3–29.

ב. משוררים, פובליציסטים. מלמדים, עמלי־ספרות:

1. משה הרש ענסר (ענצר); 2. יל"ר (= סופי תיבות: נפתלי מנדל שור), 3. יוסף כהן־צדק; 4. ברוך ויקב וורבר – – – עמ' 29–41.

ג. המושלם ר' הירש חיות – – – עמ' 41–68.

ד. חברו של ה“אפיקורוס” הגדול יהושע השל שור: ר' אברהם קרוכמל… עמ' 68–83.

ה. גובר ההשכלה ד"ר שלמה רובין עמ' 83–116.

ו. המשוררים:

1. משורר שירי שולמית: מיכל זיידמן; 2. הזמיר מסטרי; 3. נתן נטע סמואלי – – – עמ' 116–149.

ז. המספרים:

1. מרדכי דוד בראנדשטטר; 2. דוד ישעיה זילברבוש – – – עמ' 149–175.

ח. שלוחי תרבות גליצאים ברוסיה:

1. בצלאל שטרן; זכריה ישעיה יולס; שמחה פינסקר – – – עמ' 175–188.

ט. שלוחי תרבות גליצאים ברומניה:

1. הרש מנדל פינלס; 2. משה וואלדברג; 3. הלל כהנא; 4. בינימין וולף אהרנקראנץ; 5. מתתיהו שמחה ראבנר; 6. ד"ר יהודה יוליוס באראש – – – עמ' 188–203.

י. צללי הטיטאנים:

1. זליג הרש מונדשיין; 2. שלמה פרנקל; 3. יחיאל יוליוס מללר; 4. יעקב הרש שפרלינג; 5. דוד רפפורט – – – עמ' 203–218.

יא. הדרמטיקן העברי בזמן החדש יהודה לייב לנדא – – – עמ' 218–246.

יב. ברית אחים יהודית פולנית, אגודת אחים וכלי מיבטאו א‘: Ojczyzna “המזכיר אהבה לארץ מולדתו” (1881–1886) – – – עמ’ 246־284.

יג. ברית אחים יהודית פולנית, אגודת אחים וכלי מיבטאו ב‘: Ojczyzna (1892–1887) – – – עמ’ 284–303.

יד. ברית האחים יהודית פולנית אגודת אחים ג' סיכום – – – עמ' 303–311.

[כסלו–טבת תש"מ]