רקע
דב סדן
בשער ההרחבה – ללשונותיו של איצי פרנהוף

 

א    🔗

ספרי־נפש – כך שם הספריה, שנוסדה בידי אגודת הסופרים העברים ותפקידה לכנס ולהוציא מבחר־יצירותיהם של סופרים שנשכחו שלא כדין. וכבר ניתן בידינו בכור־הספרים האלה “ספר המתנגדים” של יצחק (איצי) פרנהוף. למקרא הספר, שיצא בטירחתו המסורה ובהקדמתו של ישראל כהן, מתעוררת כמאליה התגובה המצויה שכך, בערך, לשונה: צדקה נעשתה לאותו סופר שלא זכה וכו'. ולא היא, כי לא צדקה היא אלא חובה היא. המתבונן בפוליטיקה של המו"לות שלנו, ואפילו באזור שאפקו, מבחינת הדאגה לנכסי־תרבותנו, נרחב יותר, רואה בעליל, כמה היא מתקשה להחלץ מראייה הירואיסטית, שביטויה למעשה היא פירסומם של המפורסמים, באופן שתודעת הספרות בלב־הקורא ובינתו היא כלקויה ביסודה. שכן הספרות מצטיירת לו כקבוצת אילנות גדולים ביותר, הנראים כגדלים מאליהם, שהרי אין הוא יודע ספריהם של חבריהם שעל ידם, שהיו בחינת ציבור־העצים שלא זכו לאותה קומה, לא כל שכן ספריהם של שכניהם שמתחת להם, שהיו בחינת השיחים הצנועים והמוצנעים, ושהם־הם עצמו של היער, הם־הם אפשרות־גידולם וערובת־גידולם של אילני־הקומה. ודאי, כי הראייה ההירואיסטית הזאת אינה אלא לוואי לראייה כוללת יותר ברוחה של הלקות הזאת, שדרכה בהבלטת הישגיהם של המעטים שהעפילו ובהבלעת מאמציהם של הרבים, שלא יכלו להעפיל כמותם, אך אפילו כשלונותיהם, לא־כל־שכן הצלחותיהם, היו כבסיס־העלייה לאותם המעטים.

ואף זאת, כינוס יצירותיהם של נשכחים תפקיד־משנה לו – הוא מחייב לבדוק, האמנם ההערכה שנקבעה לו לנשכח, לרוב בהערת־שוליים ובנוסחה של שיגרה, שדרכה ברגיל בזלזול, היתה הערכה כדין או בדיקה היא צריכה. וכבר למדנו מפי הנסיון, כי מרחק־הימים מניח פתח־הבנה רחב יותר, שכן קנה־המידה שבידו בחון יותר.

ולענין יצחק פרנהוף כבר ניסה המביא־לבית־הדפוס בהקדמתו בבדיקה כזאת, אך דומני כי בחינה אחת, שרמז עליה בקצרה, ראויה להבלטה יתירה. כוונתי לבחינת הלשון, שנאמר שם עליה: “ולשונו העברית רעננה, ויש בה צירופי־ניב וחידושי־הוראה, אף כי פה ושם משורבבים שיירי מליצה משכילית”. כראיה קטנה מובאת העובדה, כי הסופר כשכתב, ב־1896, על היודשטאַאַט של הרצל, אמר: מדינת ישראל, שרי פנים, שרי־חוץ, והיא לו עדות לאינטואיציה לשונית.

ובבואי בזה לנסות להרחיב בענין זה, אעיר תחילה, כי מעמד־הלשון דין שיהא מוחזק קנה־הבחנה חשוב ביותר, ואפילו מכריע, במיונו וסיוגו של סופר. ביחוד בתקופת־המיפנה של ספרותנו בדורות אחרונים. ומעמד־הלשון נקבע, בעיקר, לפי ארבע נקודות: הדינמיזציה של צורות־לשון גנוזות; ההרחבה של אוצר־הלשון וסגנונה על הרבדים המאוחרים; הדאגה להשלמה של חסרון אידיומאטיקה; הטירחה לחידוש בתחום הריאליה.


 

ב    🔗

המעיין בספר שלפנינו לא יוכל לכבוש תמיהתו עד מה המחבר רואה ענין וצורך להפעיל צורות־לשון חבויות, בדרך ההרחבה של אפשרויות דקדוק. הרי קודם־כל דרכו בפועל בחידוש בנינים והרחבתם, וכן בבנין קל “חוזר על כל מלה כמה פעמים עוקם שפתיו, עוצם את עיניו” (עמ' 25), “הוא עומד ותופף באגרופו” (עמ' 29) והמצוי ברגיל בפיעל (מעקם, מתופף); בבנין נפעל "נתמהו האנשים ואינם עונים (עמ' 85); "ונרתת למך מגודל השתיקה" (עמ' 128), “העבר עם כל מאורעותיו נצלל בתהום” (עמ' 137); “ומצא יופי רק בנשים נשקעות” (עמ' 141), “ונכתר בשם רופא” (145), “רגשי צערו היו נבלטים על קמטי מצחו” "כאילו נצטרך להגרד בעקבו (עמ' 157) והמצוי ברגיל בקל (תמהו, צלל, בולטים) פיעל (ריתת), הופעל (והוכתר), התפעל (להתגרד). בבנין פיעל: "מלטשת את לשונה בתאניות (עמ' 76), "היא מעצמת עיניה כי תישן (עמ' 136) והמצוי ברגיל בקל (לוטשת, עוצמת). בבנין פוּעל: “כובעו משופל על עיניו” (עמ' 93) והמצוי ברגיל בהופעל (מושפל), "מחקות הנשים בקול מחונק (עמ' 128) והמצוי ברגיל בינוני פעוּל (חנוק) או נפעל (נחנק); וכן “הרגיש ר' שלמה זרת את עצמו מחונף מעט” (עמ' 82) “עתה נגלו לנו חייו המכוזבים והמשקרים” (עמ' 142) כאן וכאן חידוש צורה למושגים, שלא היתה להם מקבילה ראויה בשימוש המצוי. בבנין הפעיל: “ציוה להעטיף אותו בטלית” (עמ' 107), והמצוי ברגיל בקל (לעטוף); “הנני מסגיר ריסי עיני ברוח” (עמ' 188), והמצוי ברגיל בתיבה אחרת (עוצם), “והנה הלאומיות הקביצה את כל המפלגות למרכז אחד” (עמ' 189), והוא כנראה חידוש לענין קאנצענטרירן, ובשימושנו עתה לשון אחר לפי תיבה תיבונית (מרכז, ריכז). בבנין התפעל: “שערות ראשו מתסמרות מהשערוריה שהוא רואה בבית ישראל” (עמ' 26) והמצוי ברגיל קל (סומרות), “הדמעות נסתטחו מאליהן” (עמ' 46) והמצוי ברגיל נפעל (נסחטו), “והברות מרוססות משתרכות מעל לשונו” (עמ' 30) ובמקרא פיעל (משרכת); “גם הם מתפרכסים ומתפרפרים” (עמ' 115) והמצוי ברגיל פיעל (מפרכסים ומפרפרים) וכן נהג גם בשם־עצם: "ומבינים הם הכוכבים התפרפרות הלבבות (עמ' 120) והמצוי ברגיל בפיעול (פרפור הלבבות), ונראה כי צורה זו חביבה עליו וראה “ועיני האשה – – אורו פתאום והפיקו השתוקקות עזה” (עמ' 135) שלא ראה להסתפק בצורה המצויה (תשוקה); “פניו מתחילים להתחוור” (עמ' 165) והשימוש המצוי בהפעיל (להחוויר); “מתאבן ומתיאש עומד אדם ואומר בקול רפה” (עמ' 114) וכן: "כמו מתאבן נשאר על מקומו (עמ' 161) והשימוש המצוי בפועל (מאובן ומיואש).


 

ג    🔗

ההרחבה דרכה גם בבינוני וביחוד בצורת פעוּל וכך: "בדול מהסיר הנפוח, מהמון עוברים ושבים (עמ' 164), “היא עומדת בדודה” (עמ' 132) והשימוש המצוי דרך פעל ופועל (בדל, בודד); והרי ראיה לנטייה לבינוני פעול, כנגד פעם אחת: “הפרחים שצמחו בלבו הולכים וכומשים” (עמ' 99) שלוש פעמים: “נושב הרוח ומתיז את העלים הכמושים” (עמ' 129), “ליער עצוב… לעלים כמושים” (עמ' 113), "סבתא כמושה באה גם היא (עמ' 159), וראה דרך חריזה: “תפילות קרות גהוקות ופהוקות” (עמ' 27) אף כי אין הוא יודע קל (כדרך שיודעו ביאליק: אחד גוהק ואחד פוהק) אלא פיעל: “מגהק ומפהק הדיבוק” (עמ' 53), “ובעודו מגהק ומפהק יפול על הספה השבורה” (עמ' 174).

צרור־דוגמאות זה דיו להוכיח, כי הסופר לא ראה עצמו משועבד לצורות המקובלות ונהג מידה ראויה של חירות, והיא המפוגגה את ההערכה המקובלת, הרואה אותו מאחרוני־המשכילים, והרי הללו היו כפותים לא בלבד לרכושו של המקרא, אלא גם לסטאטיקה של דרכו, ופריצתה היא להם לרוב מקרה או רישול, אך לא כוונה ברורה, כדרך שראינוה בזה.


 

ד    🔗

וכדין הפועל הוא דין שם־העצם, וגם כאן היו לו צורות־הרחבה חביבות במיוחד. צא וראה מה מועטת ההרחבה במשקל פיעול: “עסוקה אני באיגוד הפרחים” (עמ' 167) או במשקל הפעלה: “נשם הנוטה למות בהבלגה גדולה ופניו נתעוותו” (עמ' 30), "וישמע את דברי תלמידו בהשקטה מוכנית (עמ' 157), ומה מרובה כמעט מופלגת, ההרחבה במשקל פעילה: “אפשר צביטת טבק” (עמ' 22), “ולוקח צביטה גדולה של טבק” (עמ' 36), “לא חשה כל כך את פריעת חוק המוסר” (עמ' 123), “ולוטשת עין עלי והלטישה הזאת מפיקה מין יראת הכבוד” (עמ' 189), “בלי שעייה אל המציאות היתה רוחו מרחפת” (עמ' 193). שימוש זה בולט, כשהוא בא בסמיכות לחברו, הדומה לו במשקל, כגון: “חוגרות הן את חגורותיהם, בשעת החגירה גוחנות הן גחינה וכפיפה” (עמ' 119), וכן: “זמן בקיעת האמונה השלטת מביצתה – – גם לנו היא תקופת בקיעה ודגירה” (עמ' 198), התדמות ריתמית זו מגיעה גם לידי דרך מוזרה וכן: “איזו עקיצה בלבו איזה דכדוכה של נפש” (עמ' 157). ומן העניין להעיר, כי דרך זו נלמדה לו מדרכה של ספרות־היראים, שנסתייעו בדרך חריזה: הזהירות והשמירות והמחבר נמשך לכך: "למה לו כל הזהירות והשמירות (עמ' 67), “מוסיף הוא שמירה על שמירה, זהירה על זהירה”, לא הועילו כל הזהירות והשמירות של האבות (עמ' 106), והוא נעזר גם שלא כדרך חריזה: “וגדרים וסייגים של פרישה וזהירה” (עמ' 66). פחותה יותר היא ההרחבה במשקל קרוב לפעילה, הוא משקל פעילות, אם צורה מצויה: “זה מקרה יוצא מדרך־הטבע, אי־שגירות שאין כגון זה” (עמ' 73), אם צורה שאינה מצויה: “יחושו איזו צניעות במזג־האויר” (עמ' 133).

בתחומו של שם־העצם ראה כינוי לאשה, על דרך ניקוב של פלג (החצי): “מה זה אינך יכול? צועקת הפלגה שלו” (עמ' 28), וכן ראה העזה של הפיכת תואר־הפועל לשם־עצם על ידי הקדמת ה"א הידיעה: “להשכיח מלבו של המורה את העכשיו שלו המר:Iנערה ב” (עמ' 154). והוא כרוח: מה ואיך כדרך: המה, האיך וכדומה.


 

ה    🔗

חסרונו של התואר מתמלא מגזירתו משמות־עצם, וכן מלשון קיקיון: “לא במלים קיקיניות בלבד, אלא בכלי זין הפעולה” (עמ' 50); מלשון גולם: מצוותיהם של אלה מצוות גלמיות" (עמ' 68): מלשון שוק, שווקים: “בדיבורו החולני והשווקי” (עמ' 86); מלשון חסידה: “החסידה – – מפשילה צוארה ומהגה בלשון חסידית” (עמ' 117), מלשון נמלה וגמד: “שאלותיו הנמליות ותביעותיו הגמדיות” (עמ' 147), מלשון קסם: "החזיונות הקסמיים המבהיקים והמבריקים (עמ' 162), מלשון גוון: “בקבוקים מכורכים בנייר גוונווני” (עמ' 166). יתר על כן, כדרכו בשם־עצם דרכו בשם־תואר – גם כאן הוא נוטה למשקל פעיל, פעילה, או פעילי, פעילות, וראה: "בראותו את הליכותיה הפעיטות נגדו (עמ' 147), ושעל כן נראה בעיני, כי במה שנדפס: “יהא קלוי במחבת קטנטנה… פעיטות…” (עמ' 99) נפל שיבוש דפוס וצריך להיות: קטנטנה… פעיטית. וראה בדומה לכך: “הפקק שנרטב ביין על ידי ההעמדה הפזיזית” (עמ' 28), והשימוש המצוי: הפזיזה. לעומת זאת ראה בהפך, שהוא כותב: “אש קדושה וחרישה מסביב” (עמ' 193), “המיה נעימה ותנודה חרישה” (עמ' 125), שכאן וכאן נמנע, מטעמי הקבלה ריתמית, מן הצורה המצויה יותר: חרישית.


 

ו    🔗

ודאי ניכר רישומו של המקרא, אבל המעיין יתעורר ביחוד על הנסיונות של תפוגת־האדיקות בו, על דרך שינוי או חידוש. מענין הוא עירובם של שרשים, למשל שורש נפח ופוח כגון: “כי בה במיטה יפיח רוחו ונשמתו” (עמ' 99), או דלל ודלה: "קמות עיניו מחרדה ודלויות למרום (עמ' 128) שהוא על דרך הכתוב: דלו עיני למרום (ישע' ל“ח, י”ד). וראוי לציין הפיכת שם־תואר לתואר־הפועל: “למה נתהלך קודר באביב חיינו” (עמ' 102) על דרך הכתוב: למה קודר אלך בלחץ אויב (תהלים מ"ב, י'); וראה טביעת־פתגם כרוח המקרא: “וראשו כמו נתון בין שכב לרכב” (עמ' 141) ולא כמצוי בימינו: בין הפטיש והסדן וכדומה. ולענין שחוק מקראות ראה דוגמה בולטת: “קדקד חסיד מתהלך באסמיו” (עמ' 27) שהוא כדרך: אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שיער מתהלך באשמיו (תהלים ס“ח כ”ב), אבל איני יודע לפרנס ענין באסמיו.

בסיכומו של דבר השעשוע בלשונות המקרא מועט, ומרובה ממנו השעשוע בלשונות חז“ל. יש דוגמאות פשוטות יותר כגון: “בעל האצטלה המזוהמה והמרובבה” (עמ' 29), דהיינו שגזר פועל על פי שם עצם כדרך: תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו, או: “אבל החשד כיון דעל על” (עמ' 149), שהחליף שם עצם בחברו, כמאמרם שבשתא כיון דעל על; וראה דקדוק במאמרם: “לא איברא סיהרא אלא לגירסא” (עמ' 57) והשגור: לא איברא ליליא אלא לגירסא. אף יש דוגמאות חדות יותר, וכן על דרך תוספת למימרה כגון: דשמיא ובסיעתא דלבאי” ( עמ' 69) וברוח זו שינוי חריף ביותר: “הלב גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים” (עמ' 70) על דרך המימרה הנודעת המיוחסת לחז"ל ואינה שלהם: הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ודרך חידוד אתה מוצא גם באימרה: "אבל ברכה אחת עוד חסרה – – “אשר קידשנו במצוותיו וציונו על נטילת־שיניים”. “רבים מבני אתה בחרנו אינם נזהרים ברחיצת שיניים” (עמ' 105), כשם שאתה מוצאה ביחוד בפיסקה: “גופן ארוך כפוף שמונה וצנום” (עמ' 31) העשויה על דרך: כפול שמונה הנאמר בציצית. ועד דרך המימרה: געבויגן אין דרייען, שפירושו כפוף פי שלושה.


 

ז    🔗

הדוגמה האחרונה מוליכתנו ליגיעתו של הסופר באידיומטיקה, שהרי כוונתו היתה לביטוי הרווח ביידיש: געבויגן אין דרייען, ששיעורו כפוף בשלושה, פי שלושה, ונמצא לו תרגומו בשעשוע עברי נאה. אך פתרונים חדים כאלה אי אפשר שיזדמנו תמיד, ועל הרוב רואה המחבר הכרח לעצמו להעזר באידיומטיקה על דרך תרגום מדויק. רישומה של יידיש, שהיא מקור האידיומטיקה הזאת, ניכר הרבה ובדרכים שונים. יש והמחבר נגרף לה באופן שהוא פוגע בקצת סעיפי דקדוק קטנים וראה, למשל: “הוא לא בטח על שום ספר וסופר” (עמ' 84), “התחיל למנות על האצבעות” (שם); ויש שהוא נמשך לה שהוא נעזר בביטויים עבריים, כצורתם בה, וראה למשל: "אשרי האיש שלא שמע את “העברי” שלהם (עמ' 87), “עזות מחוצף פנים”. – “צועקים מכל העברים” (עמ' 72), וגם בצורות דקדוק המקובלות ביידיש: “ועל הטלית הגדול קטן” (עמ' 58); “אין פנאי להתעסק – בשטותים טפלים כאלה” (עמ' 23), "בשביל שטותים כאלה, בשביל רשלנים ועצלנים הללו (עמ' 45), “שישליכו את כל השטותים, את המחלוקות – –” (עמ' 106) “ובאמת למה כל השטותים האלה” (עמ' 144) ואינו מביא צורת שטויות דרך שהוא מביא: “את מנהגיהם וטיפשויותיהם” (עמ’81); וכן: "כל התעניתים עם כל הסליחות שלהם (עמ' 20) אולם כנגד זה פעמיים: “הרי חוץ מהתעניות המצוות” (עמ' 31), “ואנו משחירים את שנותינו בתעניות” (עמ' 36) והרי כאן המקור: און מיר פאַרשוואַרצן אונדזערע יאָרן מיט תעניתים.

יש והשאילה מיידיש היא בתרגומה של תיבה כגון: “אלמלא הייתי מסבב את האבנט בפעם השלישית” (עמ' 44) על דרך: דריעען דעם גאַרטל; או: “אנוסה אני לברוח מביתו וללון בחוץ שלא אשיג מהלומות ומכות לחי” (עמ' 167) על דרך: קריגן פעטש; ויש והשאילה היא בתרגומו של ביטוי, שהכותב מביאו בלא מרכאות ללמדך, כי סיפחו ללשוננו, וכן: “מה מה מרעימה החברה הלבנה” (עמ' 91) על דרך ווייסע חברה (כינוי לשובבים, רישום חבורות החסידים הראשונים לובשי לבנים); “שומעיו מלקקים את האצבעות מסיפורים כאלה” (עמ' 37) על דרך: לעקן די פינגער כביטוי הנאה מסיפור שכמותו כהנאת מטעמים; “והעולם הזה של הקדוש־ברוך הוא ישר כסרגל” (עמ' 55) על דרך: גלייך ווי א ווירע, והעברי יעדיף לומר: דומה כמישור. וראה גם המשלות ופתגמים, כגון: “משקר אתה כמדרש” (עמ' 105) והמצוי יותר: כלוח; “התרוץ לא ביד יוקח” (עמ' 62) והוא תרגום נחמד לענין: א תירוץ איז נישט מיט דער האַנט אוועקגעצומאַכן, צד כזה אתה מוצא גם בביטוי: “ולשמה אינו טובל אפילו אצבע קטנה” (עמ' 156) שעיקרו: ער לייגט ניט קיין האנט אין קאלטן וואסער, כלומר אינו שם יד בצוננין והיא הגדרה לאדם מתרפה במלאכתו והחליף הכותב יד באצבע כדרך: אין אדם נוקף אצבעו (ובימינו מתרגמים כך, ושלא כדין, אותו ביטוי יידי) ולשם הדגשה הקטין ואמר: אצבע קטנה כדרך: אינו נהנה באצבע קטנה וכדומה. ויש והשאילה היא בתרגומו של ביטוי שהכותב מביאו במרכאות ללמדך, כי אינו מספחו ללשוננו; כן, למשל, בלשונות קללה כגון: “חלירע עליהם” (עמ' 33), "כל הרביים שלהם “לשנה שחורה” (שם) על דרך: צום שווארצן יאָר; מה שאין כן בקללה אחרת שהוא מביאה בלא מרכאות: “מפלה על ראשם של הבורים” (עמ' 35) שכן יסודה בעברית כדרך: תחול ברכה על ראשו. והרי מחרוזת ביטויים המובאים במרכאות: “העליון” יודע אפילו (עמ' 25) כדרך: דער אויבערשטער, שהוא כינוי לאלהים, "חותרים הם “מתחת לארץ” (עמ' 31) על דרך: פון אונטער דער ערד, “חוטף הוא את עצמו” בלב רותח אל “חובת הלבבות” (עמ' 24) כדרך: ער כאפט זיך צו צום וכו'; "למה זה צריך להיות “רענן, בריא ומשוגע” (עמ' 108) כדרך: פריש געזונט און משוגע. ודוגמה מיוחדת במינה: "והשיעול מתאים לסבלות כמו המקל עם גולת הכסף לגציל “עושה־המוך” (עמ' 95) כדרך: פאסט זיך ווי א שטעקן מיט א זילבערנער סקיווקע (סקאָווקע) צו געצל וואטנמאכער; ולשון וואטנמאכער לכאורה עושה צמר־גפן ובאמת ענינו כינוי של זלזול ונידוי: גיי צום וואטנמאכער, והוא ענין שנאמרו בו רוב דברים מגומגמים, וטוען פרק לגופו.

ומצויים גם עקבי־רישום של הגרמנית כגון: “ונועצות גם העלמות בו מבטים אוסרים” כדרך: abweisende Blicke; “אבל השאר “על פני כל הספסל” לא יצלחו” (עמ' 95) כדרך: durch die Bank כלומר, אחד אחד, כל־כולם. וראה ניסויי תרגום מענינים: ואתם בעצמכם תתנו התעודה של עניות הדעת על נפשם" (עמ' 105) שתרגם ענין: Armutszeugnis כלומר תעודת עניות על דרך צירוף עניות דעת כמאמרם: אין עני אלא בדעת; וכן: “החי מן התלושין שהוא תולש משטרי־הערבון” (עמ' 144) כדרך: פאָן קופאנען לעבען.


 

ח    🔗

וניתן לעיין בכמה נקודות אחרות, כגון רישומם של אחרונים וכן למשל “האלונים מתנמנמים כקסומים, עלה בל יתעורר, היער שותק ושומע” (עמ' 139) והוא כדרך שירו הנודע של מ. צ. מאנה: “סביב תשלט שלות השקט / עלה בל יתעורר” (“משאת נפשי”); או: ותארב להם השמש ותיר בהם כל חניתותיה מרסיסי אורות נחפזים" (עמ' 120), והוא כדרך ח.נ. ביאליק: "ארוב ארבה לי השמש / ואך ראני – קם וייר בי כל חניתותיו – –" (“משירי החורף”) וכן “והשמים זכים ממעל, ביער מרחפות רוחות שאננות ומספרות להצמחים ולדשאים רזי רזים” (עמ' 139) וגם הוא דרך ביאליק: "רוך רוחות שאננות המרחפות בדממה / – המספרות בלחש, בנשיקה, ברמזים / לשיח השדה סוד־יה רזי־רזים (“הרהורי לילה”).

וכבקעה קטנה לעצמה היא בדיקת היגיעה לקבוע מונחים הנצרכים לריאליה, ומצויים פה כמה וכמה דרכים, שלא נקלטו בלשוננו עתה, כגון: משורר מתיאטראות (עמ' 138), ובימינו: זַמָר, וכן נרתיק (שם עמ' 153 ואילך) ובימינו: ארנק; “אך עבודותיו בתא־הסופרים לא הרשו לו זאת” (עמ' 138), “והלך ישר אל תא־הסופרים (עמ' 154) ובימינו: משרד, לשכה; וכן: הוא קנה עתה הבקבוקים בבית הסמים” (עמ' 166), והמקובל: בבית המרקחת, כלשון העוסק בו: רַקָח, רוקח, וראה גם המחבר: “אבל מאין פרוטות לשלם לרוקח” (עמ' 166); וכן “ולכתוב לה כתבי־רפואה” (עמ' 146) והכוונה למין Rezept, וכבר ליגלג בן עירו, ש"י עגנון, ב“בנעורינו ובזקנינו” על בהולי־החידושים, ובכללם: רצפת, וכן: “בתי לימוד תכסיסי מלחמה, בתי חילוץ עצמות, בתי כנסיות” (עמ' 190), ובימינו: אולמי התעמלות. ונסיים בדוגמה מיוחדת: “וראה נרתיק מונח על היריעה (עמ' 157), ובימינו: מרבד, ואכן בבוא מוריס רוזנפלד, לתרגם דרך שיר מזמור ק”ד בתהילים, תירגם את הכתוב: “עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה”, על דרך כך: “עס איז געמאכט / פאן שטראלען־ליכט דיין קלייד / ווי דיוואן פערשפרייט” (שריפטן, כרך ג‘, עמ’ 112).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!