רקע
אליעזר ירושלמי
טיפוסי־אב ביצירתו של שלום עליכם

יש וטיפוסים ביצירתם של סופרים גדולים, שהללו ראום כזמניים וכחולפים, מתעלים ונעשים, בלא כוונת יוצריהם, לטיפוסי־אב לאומיים או אנושיים־כלליים ונהפכים לאט־לאט לסמלים של תכונות אנושיות כלליות.

הדוגמה האופיינית לתופעה ספרותית זו היא הסטירה הגאונית דון קישוט. כשסרוונטס כתב את ספרו היה בדעתו רק לשים ללעג את הרומניסטים בני זמנו. רצונו היה לצייר קריקטורה של הגבור המקובל ברומני האבירים, אבל בלי שתיכנן זאת מראש נמשך בכוח האינטואיציה שלו לגבור אחר לגמרי –לאישיות עצמו, בה היו כמה תכונות של אביר ימי הבינים, והוא השקיע בגבורו זה את כל מה שהוא עצמו חי בחייו עשירי־ההרפתקאות ורבי־החליפות ונפח ב“צלמו” זה את כל אצילות רוחו, את כל עדינות נפשו, עד שאיש למנש היה לאב־טיפוס לכל הנעלה והאצילי בחיינו, המלבבנו עם כל הגיחוך הגרוטסקי שבתנועותיו, הקרוב ללבנו על אף כל שגיאותיו, הקודם לנו בשאיפותיו העדינות, המנצח אחרי כל תבוסותיו והנצחי בכל מבצעיו החולפים עם הרוח.

דבר דומה קרה לשלום עליכם. הרוב המכריע של גבורי סיפוריו, רשימותיו, רומניו ומחזותיו הממלאים את עשרות הכרכים של יצירתו, הם גונים ובני־גונים של שלושה טפוסים עיקריים: מנחם מנדיל, טוביה החולב והילד מוטיל בן פיסי החזן. כל אלה חשב על כן, ניתקו מזמנם ונעשו סמלים ליהודי הגלות כמעט לכל הדורות.

נתחיל במנחם מנדיל: הוא, לכאורה, טיפוס מיוחד של בן המעמד הבינוני בסוף המאה ה־19 ובראשית מאת ה־20. בתקופה זו, הקצרה, לפי הערך, נשתנו התנאים הסוציאליים של העיירה היהודית, בה חיו רוב מנינו ובנינו של העם היהודי, תכלית שינוי: מעמד הפיאודלים (ה“פריצים”), ממנו התפרנס המתווך היהודי, נהרס; האיכר המשוחרר עובר מהכפר אל העיר. התעשיה שהחלה מתפתחת מושכת אותו העירה. מסילות הברזל והכבישים שנבנו ברוסיה ע"י הקפיטל הצרפתי קיצרו את הדרך מהכפר אל העיר, והסוחר בן העיירה הקטנה, וכן גם הרוכל הנודד בכפרים, קיפחו פרנסתם. העיירה נדלדלה והחלה מתרוקנת מתושביה: קבציאל וכתריאלבקה עוברות לכסלון וליהופיץ ותושבי כל תחום המושב מהגרים אל מעבר לים.

כל זה בא כחתף ואין מנחם מנדיל, כלומר בן העיירה הקטנה, מספיק להכשיר עצמו ולהסתגל לנסיבות החדשות. חניך בית המדרש, חסר־מקצוע, אין הוא יודע במה להיאחז בעיר הגדולה; הוא נטפל לכל מיני פרנסות־אויר, מתרוצץ בבורסאות ובירידים כבעולם התוהו מבלי הבין את הנעשה מסביב ומבלי דעת את אשר עושה הוא עצמו. מובן, שכל “מפעליו” מתפקעים כבועות סבון, כל תקוותיו מתנפצות אל סלע המציאות והוא תמיד מאוכזב ותוהה. אבל מנחם מנדיל אינו מתייאש –שבע יכשל ויקום ויתמכר לאשליה חדשה. כתוצאה מכל ניסוייו ונסיונותיו אלה הוא נופל לתוך כל מיני מצבים מגוחכים, מכרכר כל מיני כרכורים מצחיקים וחוזר חלילה אחרי כל תבושה.

לכאורה מנחם מנדיל הוא גבור תקופה ידועה (המאה ה־19) ומקום ידוע (רוסיה), אך אם נתעמק במהות מצבה של יהדות הגולה במשך כל הדורות, יתברר לנו שמנחם מנדיל הוא הנודד הנצחי של כל הארצות בכל הדורות.

אין זה מקרה שי. ד. ברקוביץ, מתרגמו ומפרשו הדגול של שלום עליכם, ממשיך את “שרשרת הזהב” של יצירת חותנו ומעלה את מנחם מנדיל בניו־יורק ובתל־אביב, ומחקיו האחרים של ש. ע. מעלים אותו גם בבירו־ביג’ן, באפריקה ובכל מקום אחר. כי מה הן בעצם תולדות גלותנו אם לא תולדות מנחם מנדיל במהדורות שונות ובגלגולים שונים? ומהו קיומנו הגלותי אם לא חזרה נרחבת על קרות מנחם מנדיל?

בכל הזמנים בכל הארצות החילונו תולדותינו במפעלים גדולים ובמבצעים רבי־תהילה; השלינו עצמנו שאנו חשובים, אָרגנו קורי־עכביש של חלומות נהדרים וסיימנו תמיד בזה שסיים מנחם מנדיל בכל עסק שניהל.

לעולם לא אשכח תמונה אחת מחיי מנחם מנדיל שניתנה בסרט סובייטי ע"י המשחק הגאוני זוסקין (נרצח ביחד עם כל סופרי בריה"מ ואמניה היהודיים). תוכנה הוא: מנחם מנדיל מצליח פעם בעסק שדכנות, מזווג בחור עם בתולה. החתונה נחוגה כמנהג הגבירים ברוב פאר: הקהל מעדן בשרו במאכלים טובים, המחותנים מאושרים וגם מנחם מנדיל לוקח חלק בשמחה, אבל כשהוא תובע דמי־שדכנות, כפי שהבטיחו לו נמתחת על פניהם של המחותנים ארשת של אדישות וזרות, כאילו אינם מכירים אותו… קודם היה מנחם מנדיל, כמובן, חשוב, בלעדיו לא היה מתקיים כל העסק, והוא גם טרח הרבה טרחות, סבל עמל ותלאות עד ששיכנע את שני הצדדים והביאם לידי הסכם. אבל לאחר שעשה את שלו שוב “לא ידעו את יוסף”, כאילו לא היה מנחם מנדיל בעולם… באותו רגע, כשראיתי את מנחם מנדיל (זוסקין) פורש לפינה עצוב ואומלל, התכווץ לבי בקרבי ונצנצה בו מחשבה שזוסקין הקומוניסט אפיין את כל לעג הגורל המר לעמו שהתכחש לו… עשינו בגולה עסקים גדולים, קירבנו רחוקים; הובלנו סחורות מהודו ומהמזרח הרחוק אל ירכתי הצפון, תיווכנו בין התרבות העתיקה לבין העמים הברבריים שבאירופה, הנחנו את היסוד לחיי תרבות בכל המדינות הנוצריות, בנינו את העיר בפולין ובליטא. אך משהעלו זרעינו פרי, משהתפתחו התרבויות הלאומיות של העמים “חניכינו”, גרשונו בחרפה. עמנו נתן את מספר הקרבנות העצום ביותר לשחרור העולם; למן המהפכה הצרפתית הגדולה האוקטוברית סללנו את דרך שחרור העולם ברבבות קרבנותינו: מילאנו את כל בתי הכלא אסירינו; לוחמינו עמדו תמיד בשורות הראשונות, הוגי הדעות שבקרבנו הקדישו למהפכה את כל חריפות מוחם ואת כל להט רגשותיהם. אבל משנשתחררו עמים משעבוד זרים, משפרקו המונים את עול העבדות, קיבלנו אנחנו בחלקנו רדיפות, שחיטות ולבסוף באתנו השואה האחרונה. האם אין מנחם מנדל סמל ודוגמה לכל העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות?


 

טוביה החולב    🔗

אב הטיפוס השני הוא טוביה החולב. טוביה הוא ההפך הגמור ממנחם מנדיל. בניגוד למ. מ. טוביה הוא יהודי בעל שורשים עמוקים בקרקע. הוא סמל השכבה העמלה שבעמנו. את קיומו בנה על פרנסה של ממש, על קרקע. הוא אינו מרקיע שחקים. כל שאיפתו היא לחם לאכול ובגד ללבוש; את ה“קריירה” שלו הוא פותח כמוביל קורות ומגיע למדרגה הגבוהה של קבלן למעשי חלב לגבירים של יהופיץ בשבתם בקייטנה בבויבריק. לכאורה צריכות היו קורות חייו להיות אחרות מאלו של מנחם מנדיל. אגב, טוביה נוצר בזמן שבני אומנותו, טופחו באהבה ובמסירות ע“י כמה סופרים –ז’וכלינר שב”עיירה“, “אריה בעל גוף” של ביאליק ואחרון אחרון “עמי הארצות” של שניאור. כל אלה תוארו ע”י סופריהם כניגוד לאנשי הרוח המנוונים, כטיפוסים בריאים ומאושרים, מושרשים עמוק בקרקע מכורתם. גם שלום עליכם אהב לפעמים להשתעשע בילדי דמיונו מסוגו של טוביה.

ומכיוון שכך, מדוע סיפוריו על טוביה נעשים עגומים יותר ויותר, ומדוע גורל חייו נעשה טרגי כל כך? אפילו לבנותיו של טוביה מתאכזר הסופר: הוא מוציאן מקנן החם וקולע אותן אל העולם הקר לחיי סבל או למוות: האחת גולה עם בחיר לבה לסיביר, השניה בוחרת במוטל “מלביש ערומים” ובחיי דלות מנוולת, השלישית מקפחת את חייה בנהר, הרביעית פורשת והולכת אל הגויים, ואף החמישית, שזוכה לכאורה לעושר, אומללה. מדוע מינה להן הסופר גורל מר כזה? הלא הבנות הן, כהוריהן, עמלות, מסורות להוריהן, עוזרות לאמן בכל יכולתן, מסתפקות במועט ואינן שואפות הרפתקאות. מהו ההגיון שבהתפתחות טרגית זו?

מוזר ולא טבעי נראה פיתוח העלילה ביחוד לשלום עליכם, שבחייו ובהשקפותיו לא היה משוללי הגלות, שראה את חיי הגלות כמעט כטבעיים וכבלתי־ניתנים להשתנות ביסודם. אין להניח ששלום עליכם עיצב את חיי טוביה ובנותיו מתוך חיי יום־יום –צירוף כזה של פורענויות היה בלתי שכיח אפילו ברוסיה הצארית. כאן בוודאי פעל על הסופר גורם אירציונלי, שהאיר לו את המציאות באור מיוחד ופקח עיניו על מהותה האמיתית של הגלות. ברגע של השראה עליונה ראה הסופר את התהום הרובצת לרגלי יהדות רוסיה והבין שבהמוט חברה אין מקום לאושר פרטי, שבמקום שהחורבן פורש כנפיו השחורות על העולם אין צומחים חיים חדשים: מעיירה נדונה למוות ולכליון; הנוער עזבה ונפוץ על פני כל פינות העולם; בתוכה נשאר רק הדור הישן של טוביה ובני גילו, העומדים לפני חורבן עולמם אלמים ותוהים ואינם מבינים את חידת חורבנם.

כגזע עץ עתיק בשלכת שהרוחות והגשמים משירים עליו, משברים ענפיו, שעומד איתן על מקומו אך נשאר ללא סימן חיים ירוקים וצופה קודר מתוך פצעיו הפתוחים –כן נשאר טוביה גלמוד ועזוב בביתו ההרוס. עד שהגורל מופיע לפניו בדמות זקן הכפר ועוקרו לגמרי מעם שרשיו מהאדמה בה חי וסבל.

גורל אחד לכל יהודי הגלות –למנחם מנדיל המרחף בעולמות תוהו ולטוביה המכה שורשיו העמוקים בקרקע אדמת הנכר. שניהם נדונו לחורבן ולעקירה.

לא ניחמה את שלום עליכם היבשת הגדולה שמעבר לים: לא פרחה שם תרבות לאומית חדשה. שלום עליכם מצא שם פרסומת זולה במקום ההערצה שהקיפתו ברוסיה, לעיניו הבריקה ציביליזציה חיצונית בלי תוך תרבותי. עגום ובודד נשאר בקרב אחיו שבארה“ב וברוב צערו חזר לאירופה, כי חביבה היתה עליו עירתו השוקעת והמלבבת בשקיעתה מן הריקנות הרועשת של העולם החדש. רק בזמן חורבן העולם בשנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כששלום עליכם ומשפחתו נקלעו לגרמניה הלוחמת, ביקש מפלט זמני בארה”ב ושם מת.


 

מוטיל בן פיסי החזן    🔗

אם מנחם מנדיל, למרות כל הליכותיו המגוחכות, וטוביה, עם כל ההומור שבו הם טיפוסים טראגיים, הרי מוטיל בן פיסי החזן כולו חיים ושמחת־חיים. בסיפורי מוטיל בן פיסי החזן וביתר סיפורי הילדים העניק שלום עליכם מנה אחת אפיים שמחה תחת כל העצבות שהטיל על גבוריו המבוגרים. בילדים מצאה נשמתו של שלום עליכם את תיקונה. תומת־ילדים ושמחת־חיים היו תמיד מקור יצירתו של הסופר הגדול, בהן שיחרר עצמו מנטל הצער הרובץ על כל גבוריו. מוטיל הוא כל כך מלא חיים, שמחה ואמצאות, עד שאין בנפשו מקום לכל התלאות הבאות עליו מהחוץ. הן חולפות עליו בלי השאיר רושם. יתר על כן, הם משמשות לו עילות למעשי־קונדס חדשים. האב שוכב חולה ומתענה כל החורף באויר הדחוס של ביתו האפל, מוטיל סובל בביתו מחסור, נרדף ע"י אחיו אליהו הקפדן, נשכר לבסוף להירש בר החזן כמשורר ולמעשה משמש אומן לילדתו הגיבנת, אחר כך הוא מורדף על ידי גיסתו ברכה, נודד עם המבוגרים. אבל תנאים אלה אינם מקדירים את עולמו מלא־האור –הוא מוצא בכל מצב עניין לדמיונו היוצר, אמצעים חדשים לשמחה ולשעשועים, ונשאר תמיד כבמעגל־קסם, מוקף עמק בכא, בתוך עולם הילדות שלו המאושר.

שלום עליכם היה הראשון שגילה את עולם הילדות בספרותנו לקורא היהודי. לפניו כתב רק מנדלי דבר־מה על הירשלי, אבל אחר כך, כאילו תפס עצמו בהרהורי עבירה, נתן לנו את שלמה בן ר' חיים, שקדרות הצרות מאפילה על ילדותו הזכה.

מנדלי ויתר הסופרים מנסים להתנצל על חוסר הילדות ביצירתם בזה, שאין, כביכול, ילדות לילד היהודי. אבל הם לא צדקו. ילדים נשארים ילדים בכל התנאים: בכלא “החדר”, באפלולית בית המדרש, במשכנות־עוני, אפילו בגיטאות ובמחנות ההסגר בשנות השואה. ואם סופרינו לא כתבו על ילדים, הרי האשמה היא לא בנסיבות ועל אחת וכמה לא בילדים, כי אם בהם עצמם. נתקשחו לבותיהם עד לבלתי הרגיש ולבלתי הבין את נפש הילד. שלום עליכם היה כמעט הראשון, ועד היום – הגדול בספרות הילדים שלנו. מוטל בן פיסי החזן וחבריו ויתר סיפורי שלום עליכם הם דמויות מופת וישארו למופת כל עוד תפרח הילדות ותעלוז שמחת־ילדים.

אבל עם כל עליצות־הילדות שבקרבו, הוא, מוטיל, בן העם הנודד, שביל חייו מתפתל בין גבולות ואכסניות למהגרים, תחנות־בדיקה על כל הרפתקאותיהן. עם כל שמחתו הילדותית הוא יצור אומלל ככל בני סביבתו, נפש טראגית, שקרני אור דמיונו הילדותי חוצצות בינו ובין המציאות הקודרת. אבל יבואו ימים, והם לא רחוקים, שהילד יתעורר, יהיה בן־יום למבוגר ויראה את כל תהום הגלות הרובצת לרגליו, וישא על כתפיו הצעירות את כל נטל בן־העם ללא־מולדת.

הבדל עיקרי אחד מבדיל את מוטיל מהגבורים המבוגרים של שלום עליכם, שאלה האחרונים הם אומללים אבל משמשים מטרה ללעג זולתם, ואילו מוטיל עצמו צוחק, בעוד הצופים בו נדים לו ועיניהם זולגות דמעות לגורלו.

הצד השווה שבכל הגבורים הראשיים של שלום עליכם הוא היגון הנצחי, העצבות והדמעות הפורצות מתוך צחוקם הבלתי־טבעי. גבורי שלום עליכם צוחקים, אבל צחוקם הוא צחוק של דמעות ודם.

שלום עליכם גילה את החינניות היהודית בכל צורותיה וגווניה, אבל הוא לא יכול לכסות בצחוקו את טרגדיית עמנו, עם בלי מולדת. עם שרשיותו בהווי החיים של הגלות הצליח שלום עליכם לחשוף את חלישותו של עמנו יותר מכמה סופרים ציוניים מובהקים. עם כל אהבתו את ההווי הגלותי, גילה הוא את נגעיו העמוקים ביותר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!