ואהבת 🔗
מציאותו של כוח שופט באדם היתה נחשבת תמיד לסימן של בגרות. גם של גברות. בין ביחיד ובין ברבים. אך זוהי הפלגה.
כל צעיר טרם תעלה נוצה בלחייו ישאַף להגביר קולו ולאמן לשונו כדי להראות לכל באי עולמו, כי אָכל כבר מעץ הדעת טוב ורע. ועל זה גאוותו.
התמים! לא על רוחו מלוא התום ישמח ולא על נפשו הבתולה, לא בעיניו התמהות יתגאה ולא בכוחו להתפעל, אלא בזה, שניתן סוף־סוף לכל בעל חי בתור חוש הקיום. והמעט לא לאדם.
שאוף ישאַף להביא את כוחו השופט לידי גלוי ברבים, במעשה ובדיבור, ולהוציאו מן הכוח אל הפועל. ואז יבוא לידי בקורת במובנו היותר רחב של מושג זה.
אמנם, יש בקורת שאין ביסודה כל כוח שופט, אלא קפנדריות של טעם עמום ורצונות מתרוצצים. בקורת כזו של “דין הניא לי ודין לא הניא לי” אינה מעידה, כמובן, לא על בגרות מיוחדת וגם לא על גברות רבה.
להיפך, אופן תפיסה כזו של העולם הסובב והופעותיו מציין תמיד את מסכת הנפש של הפרא, התינוק והאשה.
אולם נגד זה יש להם לשלושה אלה ולכל הדומים להם על־פי מערכי הלב ברב או במעט תכונת־יסוד השקולה לפעמים כנגד כל מיני בקורת וכוחות שופטים שונים.
תכונה זו היא כוח המתפעל שבאדם.
ובראשית ברא – – את ההתפעלות.
כי היא תחילת כל מעש וראשית כל חכמה.
ממנה יוצאים הכוחות המושכים וקוי החום לקרב את האדם למראה עיניו ולמשמע אוזניו. על־ידה ובה נארגים גם חוטי החן והחסד הראשונים המנתחים מיציר ליצירה ומאיש לאיש. היא הקורעת חלונות בנפש הילד ומפנה את הדרך לעבור בו הכוח השופט. והיא גם המלווה את החוזה ואת האָמן כל ימי חייו.
ואָנו רואים תמיד בהתפתחותה של כל הוויה והופעה אנושית את מציאותם והתחרותם של שני הכוחות היסודיים שבנפש האדם, שהם: כוח השופט וכוח המתפעל. ביחוד תתרוצצנה ותלחמנה זו בזו שתי התכונות האלו בקרב נפשו של האיש היהודי. אך לפעמים קרובות ולתקופת ימים ארוכה תגבר האחת ואנו נמצאים כולנו משועבדים לכוח השופט השוכן בקרבנו. אז תעצם בנו הנטיה לבקורת ולבקרנות הבאות שתיהן בצורותיהן השליליות מתוך שגשוג ממאיר של הכוח השופט שבגד בתפקידו ובמקום הקנות דעה יתחיל לחוות דעה.
ועד כמה רבה זו הרעה החולה בחיינו ובספרותנו, הלא נדע כולנו.
עם חכם ונבון אנו ואין ההתפעלות יאה לפקחים – יאמרו רבים בפקחות של סריסים.
אך כשאני לעצמי, חביבה עלי אותה התלהבות תמימה של הרגשה בתולה ילידת הפעלה ראשונה, מכמה הררי שלגים של זקנים טעוני חכמה רוטנת ואורסת. כי הקללה היותר גדולה הרובצת עלינו היא אבדת תום הרגש והיחס הישר לזולת. ולא רק לעמית, אלא אף לסובב אותנו סתם. אף לנעשה סביבנו. ואם נבוא להטיף מרה במי שהוא, נעשה זאת באיזו צלצול שפתים של צועני היורק בקול.
אלהינו ידע להמית בנשיקה את זה שמוכרח היה למות ואנו חפצים להמית בנשיכה את כל מי שאינו מוצא חן בעינינו רק משום זה שאין הוא מוצא חן בעינינו. בלי נימוקים ובלי הרגשת צורך בנימוקים, בלי אחריות ובלי הכרת הנחיצות באחריות יתעללו בינינו רבים איש ברעהו. רוחות קור מנשבות תמיד בעולמנו לקראת כל רך נולד, והקיים מוכרח ללחום על קיומו בתוכנו עם כמה וכמה מחנות של “חכמים ונבונים”, השוטמים ומבטלים אף איש את רעהו.
אולם זה המתייחס במחשבה תחילה או־על־פי טבעו במשטמה ובבטול לעבודת חברו, גם את עבודת עצמו אינו אוהב ואינו מכבד. ואיכה תהי איזו התקדמות שהיא ביצירה בלי הדבקות של אהבה ובלי מסירות נפש? האניות הקיצונית המציינת את רוב נאורינו וסופרינו, היא היא הגורמת אצלם לעניות דעת, וכוח השופט שבשמו ידגולו. לשוא יהיה להם רק לפוקה ולמכשול.
משום זה כה יקרה לי עבודתו בספרות של ד"ר יוסף קלוזנר, אף כי רבו, אף רבו האומרים: דרכיו לא דרכינו.
אָכן יש להעריך מנקודות־ראות שונות – ספרותיות ואנושיות – את פעולותיו רבות־הלבוש של ד"ר קלוזנר, ומובן מאליו, כי אפשר לבוא לידי החלטות שונות מאד, אבל אחת אי־אפשר להכחיש: את השפעתו על קהל קוראיו במשך כמה וכמה שנים. השפעה זו שתי פנים לה: כי בהרביצו תורה ברבים הורה קלוזנר לא רק דעה, אלא גם יחס, היינו יחס ליצירה ולמחשבה. ואין זה רק דבר שבהוראה, אלא ענין של הדרכה.
ואיזהו יחסו של ד"ר קלוזנר ליצירה ולמחשבה? הוה אומר: יחס של התפעלות.
בשעה ששלט שלטון יחיד בספרות העברית, הכוח השופט בצורתו הלקויה של חפוש מומים ובטול של בטלנים – ידע ד"ר קלוזנר לחבב עלינו את ההופעות הספרותיות היותר חשובות בעולמנו. התפעלותם היתה מפעלו והוא היה גם אחד היחידים שחבב עלינו את עצמנו. ואנו הלא נשנא שנאת מות לא רק איש את רעהו, אלא אף איש את עצמו.
ועוד: כולנו משתדלים אנו לרסן ולאכף את רגשות ההתפעלות המתפרצים לפעמים מלבנו לרגלי הופעה חיונית או ספרותית מיוחדה. בושים אנו בהתלהבותנו וכל שבח בפינו כלפי הזולת נראה לנו כגנאי לגבי עצמנו.
לא כן יוסף קלוזנר.
בהתפעלותו הנלהבת לא ידע מעצור. בחבוקיו לא ידע גבול גם ההגזמה בשוגג ואף ההפלגה במזיד טובות היו בעיניו. הן גם טבעיות ואפיות בפיו.
כי דבק הוא בספרות ומסור הוא במסירת הנפש לרעיונות הנראים לו כאמתות.
לא פעם ולא שתים תעורר ההתלהבות, כל התלהבות, צחוק. לפרקים יביאה שכרונה אף למעגלי שקר, גם אם תרדוף אמת. כי בכל התלהבות ישנם תמיד תשעה קבים של תמימות.
אולם – שקול הוא הטוב המפריא והאביבי שבכל התפעלות כנגד הזהירות הצוננה של בעלי הכוח השופט.
רבים הם המתנגדים לקלוזנר. לא מעטים אף האויבים. וגם בזה אשם הפאתוס שלו. איש מלחמה הוא, ולא רק על שדה הספרות והמחשבה, אלא גם בעולם העשיה. אך לוחם שכחו, היינו גבורתו ועצם מהותו, אינם בחרב הפיות המלוטשה והחדה, אלא באמירת הלל. לוחם כזה אינו יכול להפחיד את מי שהוא. אותו אפשר לאהוב או לשנוא, אבל מפיו אין לירא.
וגורל הוא: את תורתו שומרים ואותו עוזבים.
אולם זהו גם סבלו: אין הוא חדל לעבוד, אלא ממשיך הוא את מפעלו באותה מסירות לב ובאותו מרץ, באותה התלהבות ובאותה עקשנות שבהן התחיל. כי איש ההתפעלות הוא.
והתפתחות ספרותנו תלויה במדה מרובה לא רק בהשתתפותו בה רבת הצורות, אלא ביחוד בהפעלת התסיסה של ההתלהבות האפיית כה לו.
איש האשכלות בטבעו ואיש ההשכלה לקוראיו – השפעתו על העולם שלמה ומוצקה ואותה יחפוץ להנחיל לאחרים. כי מורה הוא ובתפקידו זה יחזיק, אף יחזיק.
ועל־ידי הדעות והידיעות מענפי מדע וספרות שונים שפזר ליודעיו, למדם והבינם גם את תורת ההערכה והאהבה לאישים וחזיונות הראויים להיות אהובים ונערצים.
ועל זה ראוי ד"ר קלוזנר לברכה מיוחדת.
כי על הרבה תכונות באדם מוכן אני לוותר, רק לא על הרצון והכשרון לאהוב ולהעריץ, להתפעל ולהתלהב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.