לזכרו    🔗

חלפה שנה תמימה מיום שהלך מעמנו עובד תמים זה של ספרותנו ותנועתנו הלאומית. גופו ורוחו אינם כבר אתנו, אבל בת צחוקו הטובה פוקדת אותי יום יום בעברי על אחד מני חלונות הראוה הרבים שבאחד הרחבות של עירנו החמודה. הוא איננו, אבל חיוכו הטוב והמיטיב נשאר. אמנם – ערטילאי ומיותם. הן גם בשכנו כבוד בין קמטי הפנים המלאים של האיש גבה הקומה ונמוך הקול נראה היה חיוך זה כמבקש תמיד סליחה על טובו, כאילו על איזה מום, או על איזה הרגל רע.

כי במשפחה זועפת זו של הספרות העברית החדשה שבימינו הלא כמעט לחרפה יחשב להיות טוב לב. פני ספרותנו לא היה אף פעם כה זועמים כמו בימינו. השנאה לזולת נעשתה ללחם חוקם של רובם מצעירי־המשפחה, הנמצאים עוד בגיל הרגיל על־פי רוב לאהוב. כל לשון הוחדה וכל עט מרוטה, ועין יפה גנאי היה לבעליה.

אחד המעטים והבודדים, שלא סעדו את לבם ולא כבדו את חבריהם אף פעם במרורים ובלענה, שלא חשבו אף פעם את גרעיני הרעל וההרס, אף בתרמיל היופי, לזרע צדק ותועלת, – אחד המעטים האלה היה ש. שטרנוביץ.

הוא היה גם כאדם וגם כסופר – נפש טובה. הוא היה תמיד מוכן ומזומן לשרת את חברו ואת חברתו. לא מתוך בטול עצמותו אלא מתוך אהבה לעצמות האחרת.

כי לא רק אוהב אדם היה, אלא אוהב היש הזה. מעולם לא נשא עיניו אל האין. אחד מאחרוני המחייבים שבתוכנו היה סופר ועסקן זה.

לכאורה – רק עתונאי היה, אבל חוש היה לו גם בשביל הנמצא מתחת לסף העת. והראיה – ספרו “בני משה”.

אמנם בגדולות לא הלך ולקטנות לא בז, חיל נאמן היה. חיל שזינו תמיד אתו. זין זה היה לא רק עטו. כולו היה כלי, מכשיר מוכשר לעבודת העם.

הוא אהב ועבד את עמו, אהב ועבד את הספרות והסופרים, באמונה, בכל הישות ובלי לאות.

בימים אלה של משבר בפובליציסטיקה העברית כדאי להזכיר את זה העתונאי קל־העט ומהיר־ההד, האיש שכל מקום היה מקומו וכל זמן – זמנו.

רק חלק קטן ממאמריו עלה בידו להציל משני הגלגל החוזר ואינו חוזר באמת לעולם. “עם שחר” קרא לספרו, והוא לא ידע כי הגיעה לו שעת ערבית. באמצע יומו חשך עליו עולמו.

מי יתן ותאיר לנו בת־צחוקו הטובה לכל הפחות עד אשר יתפזרו ענני הפרוד והאיבה המכסים את שמינו.