רקע
דב סדן
חומרת הקו – על שלמה צמח

 

מאמר א: ניצוץ של קוצק    🔗

אפתח, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה, והוא מעשה הכרוך בלוייתו של אחד־העם, שראשון סופדיו, פדגוג ועסקן, ספד לו משמה של מועצת־העיר, והעריך את הנפטר כחבר סיעה במועצה ההיא, והזכיר, בלשון של קילוסי־קילוסין, את עשייתו בה. העלו דבריו כאבו וזעמו של ביאליק, ובקומו אחריו, פתח הספדו לאמור: בפני ארונו של אדם גדול, כאחד העם, אסור לשקר (כך שמעתי באזנַי; אבל בהתפרסם הדברים חלה המתקה: אסור לגזם). ומדבריו ניכר, כי כיוֵן לשקר כפול: השקר האחד שבהבלעתה של אישיות, עשירה ושלמה, מתוך בידול חלקיה; השקר האחר שבהעלאת הטפלה שבחלק־חלקיה כעיקר. מקץ ימים לא רבים, נלווה לו, לדבר זעמו של ביאליק, דבר תוכחתו של יעקב שטיינברג, שכתב לאמור: “כל מביאי ההספדים הללו מהווים כעין כיתה מסודרת, מוכנה מראש לתפקיד רב־התכונה. בחוש הבחנה, המיוחד לאנשי־מקצוע מובהקים, הם מחלקים ביניהם למפרע את העבודה…”, ואידך זיל קרא (כתבים, תרצ״ד, כרך ג׳, עמ׳ רמ״ה–רמ״ז).

וחס לי שלא לזכור דבר זעמו של ביאליק ודבר תוכחתו של שטיינברג, ושעל־כן, בבואי לספוד עתה, במליאתה של האקדמיה, לשלמה צמח, לא אתפתה לדבר בו כבחברה, חבר־הכבוד, שבחירתו המאוחרת לה, יותר משהיא לנו פקדון־זכות היא מזכרת עוון לנו, מה גם שלא זכינו לראותו בינינו. ואף לא ארחיב בענין יחסו לאקדמיה ודרכה, גם אם הדברים הם בנותן ענין, מהיות בהם ביקורת שנונה, שלימודה בצדה, אך כל שעה שעתו. ואפילו לא אדבר על דרכו ודרכיו בלשון, שהיה בה ארדיכל גדול, משום שמפורסמות אינם צריכים ראָיה, ואם הם, בכל־זאת, צריכים לה, הריהי בכלל מסכת המחקרים, שכלי־ביטויה של האקדמיה חייבים בהם, להאיר עינינו בטיבם, יִחודם וחידושם של בוני הלשון בימי תחייתה בארצנו.


ב    🔗

כי ראשית זכות וחובה לנו, בהערכת שלמה צמח, היא בהערכתו הכוּליית, שהוא מראשי בוני תרבותנו, כשתיבת תרבות אינה מצומצמת, כרגיל, על עניני רוח, כלשון, ספרות, אמנות, אלא מכוּונת לכל מלוא החיים – אף, וביחוד, לעבודה ולעשיה, לכלכלה ולפרנסה, וכן לחינוך ולהליכות, למשפט ולמשטר, לדינים ולמנהגות. אמרנו: ביִחוד לעבודה ולעשיה, מתוך שהזכרנו את שהוחזק לו לשלמה צמח, כמורו ורבו, הוא אהרן דויד גורדון, שתלמידו שמר לו אמונים ואף הגן עליו, כהגן על מופת של חיים והגותם, שכוחו בגילום עצמו ושהיא נקודת־רום, שבלעדיה אין בידינו קנה־הערכה של כשר ופסול; כשם ששמר אמונים למורו ורבו, חיים נחמן ביאליק, ואף הגן עליו, כהגן על מופת של חיים ושירתם, שכוחו בגילום עצמו, ושהיא כנקודת־רום, שבלעדיה אין בידינו קני־הערכה של גיאוּת ושפל. ותפיסת אישיותו של שלמה צמח בכוליותה, כבונה תרבותנו, היא תפיסה כלשונה, שפשוטה כמשמעה – הוא, גידולה של עיירת ישראל בפולין, ששמענו לימים, מפי־עטו, על תולדתה ורחשה, בר־אבהן ובר־אוריין, והוא כל־כולו בן שמונה־עשרה, נוטל עליו להעמיד את התרבות העברית לכל בחינותיה בארצנו, בהיחלצו לעלות אליה, לעבדה ממש ולשמרה ממש, בקיצור: לקוממה ולבנותה.

והימים ימים כבדים עד מאוד – הנה בת־קולה של “עיר ההריגה” עודה מנסרת והולכת: הנה פקד המוות את נשר גאולתנו ובבית ישראל נמַסו לבבות הרבה ורפו ידים הרבה, קם נער ואחריו חבריו, וחָברוּ לאגודה הקרויה על שם עזרא, כסמל של קום ועשה, והם באים לארצנו, שבה קצת קברניטים וגרוריהם חלומם חלום אוגאנדה, והם, הצעירים, פותחים במערכה חדשה ומחודשת – לעבודה עברית, לדיבור עברי, והם אף יוצרים כלים – מפלגה, איגוד, כלי מבטא. ובכלל העושים והמעַשים, שלמה צמח, עובד מצוין, בשדה ובכרם, במושבות יהודה ושומרון, ולשם טיוב סגולתו הוא הולך ללמוד תורת החקלאות, וחוזר מומחה להלכה ולמעשה; סופר מצוין במסת־סיפור ובמסת־ביקורת, ולשם טיוב סגולתו הוא הולך ללמוד תורת הספרות והפילוסופיה והפסיכולוגיה, וחוזר מושלם להלכה ולמעשה, והעיקר: יודע למזג מסורת לערכיה וחידוש לקניניו, בכוח אישיותו, שאינה יודעת רישול ופישור, ובכוח אָפיוֹ, שאינו יודע רתיעה ומורא; ובאין לו משענת אחרת, זולת אמִתו ואמירתה ללא־חת.

כן היה – אם לשמור על סדר העדיפות, שהיה חביב עליו – כמדריך וחוקר, אם בתחנת־הנסיונות החקלאית, אם בהנהלת בית־הספר החקלאי; כן היה כסופר, מבקר ועורך, שאמִתו עשאתו יריב לגדולים ולקטנים, בין בתחומה של ספרות בין בתחומה של מדיניות; ויפה אמירתו, שהיה חוזר עליה בשיחו, והוא ענין הכלל הגדול בחייו, כי בשבתו אל שולחן־הכתיבה אין לפניו אלא אמִתו, כדי לקיים את דבריו התמימים של אד״ם הכוהן: אל שולחן אלוהים ישבתי שבת.

יושר הקו ומתיחותו, המלווים את חייו ופעלוֹ, ניכרו בכל שאמר, בכל שכתב, ותכונותיו אלה שָׁרשם בו, באמיצותו, וכמה וכמה סימנים מעידים, כי בצאתו למערכה זו, ידע, כי פירושה עיצוב אישיות שלמה וגילומה, כערובת בנינה של תרבות־עמנו בארצו. דורות יחלפו, וככל שירחקו, יירָאו, ביתר הבלט, המעטים, ילידי עיירות ישראל, אשר קמו, בשעת מבוכה ומבוקה, לעמם, ועשו את המעשה הרב –עשו את עצמם לבֵנה, לבֵנת־חיים מלאה, לבנת יצירה שלמה, בחומת עמם וארצו ומתוך הערכת השלמוּת הזאת והערצתה, יקומו בני עזרא הסופרים, אשר יִספרו את אותיותיהם.


ג    🔗

ואסיים, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה: מעשה בותיקי־החברים בגבעת ברנר, שראו חובה לעצמם להזכיר לעצמם ולבניהם, מי ומה היה האיש, שקיבוצם נקרא עליו; וביותר שקצת צעיריהם נתפסו לפירושיהם של שלא ידעו את יוסף חיים ותחת אשר ידרשו מתוכו מה שהיה בו דרשו לתוכו מה שלא היה בו. וכן נערכה עצרת לזכרו, ושלמה צמח בראש דובריה. דבריו היו, קודם־כל, פרק גדול בתורת מוסרה של ביקורת הספרות – הוא הקדים לספר להם לשומעיו, שכולם היו צעירים או צעירי־צעירים לגביו, כי ברנר היה לו עצמו דיין קשה, וביקרתו על יציריו קטלנית היתה, מתוך שערכם בעיניו בטל ומבוטל היה, אך דבר זה לא גרע, לא בלבד עתה אלא אף אז, כטיפה של חרדל, מהערכתו של המבוקר למבקרו, כי ידוע ידע המבוקר, כי דברי מבקרו חצובים מאמִתו, על רוב כאבה ומעט שׂשׂונה, כמשפט מצפונה הגדול של הספרות, שעם כל היותו רך בשנים הוא כאב לה, כפטרון לה, ונפשו קשורה תמיד בנפשה ומסורה לה עד מיצויה.

למחרת, בדרכנו ירושלימה, דיברנו בענין נוסח פולין בספרותנו וסיפרתי לו טעות שטעיתי – מתוך רישומם של ראשי סופריה שקראתים, מתוך מגע עם אנשיה שהכרתים, בשבתי ביניהם, וביותר מתוך שראיתים מרכיבים את יציאי ליטא וגליציה אלופים לראשם, באופן שהללו נהגו בכמה וכמה ממוסדיהם, נראתה לי המנטליות של בני פולין נוחה ורכה, קלת־מזג, ואפילו קלת־דעת, עד שהייתי מתפתה לראותם כיסודא דנוקבא, באה הפגישה עם אישים כיצחק גרינבוים, שלמה צמח, דויד בן־גוריון, שלמה לביא, שהצד השוה שבהם הוא אָפיָם ברזל ותכונתם עשת, והוכתה ההגדרה ההיא לרסיסים. השיב לי בבת־צחוק, שלא נעלם ממנה הבהובה של גאוה: יפה אמרת, רסיסים, אבל אם אנו, כפי שאנו, הרי כולנו רסיסים מניצוץ אחד, שניתז משלהבתה של קוצק.

וככל שאני מהרהר בזכר דבריו אלה, נסמה ממני הבהובה של גאוה ובא תחתיה הבהובה של ענוָה – אמנם רסיסים הם. אך כל רסיס ורסיס נעשה שלהבת, ואלה בהם ששלהבתם גנוזה במעשים קיימים ועומדים, לא תכבה אִשם ולא יכהה אורם עד עולם.


[שבט תשל״ה]


 

מאמר ב: אהבת שלמה    🔗

אפתח, ברשותכם. פתיחה בנַלית, לאמור: ודאי שהשעה הקטנה, העומדת לרשותנו בגבולו של הערב, אין בה כדי להעמיד על פעליו של שלמה צמח, שפשטו לכמה וכמה אגפים ומקצועות, ואפילו היינו מצמצמים את עצמנו על מה שנראה לנו, אם מבחינה אובייקטיבית של הנידון אם מבחינה סובייקטיבית של הדיין, כעיקרה של עשייתו, לא היו דברינו יוצאים מכלל רפרוף על־גבי השטחים. הלכך דחיתי את הדיון על הדברים מתחומו הצר של הבעל־פה, כפי שהוא ניתן בשעה הזאת, לתחומו הנרחב של הבכתב, כפי שיינתן בשעה אחרת, ואנסה לומר מה על האהבה, היא אהבת שלמה, שאינה תלויה כל־כך בדבר ובדברים, כפי שהיא תלויה בדובר, באישיותו החטובה והשלמה, שהדברים הקֵרו מתוכה, אך היא היתה מקורם.

וּודאי היו כמה דרגות התפתחות באהבה זו – כי ענין אחד היא היכרוּת ראשונה, על סִפּם של ימי־הנעורים הרחוקים, שנגלה עלינו, בני תנועות־הנוער, בעיקר בסיפוריו, שהיו חביבים עלינו, וליקטנום מעברים, ואף תירגמנום ללשונות שהיינו נזקקים להן קודם שנעשינו קוראי לשוננו, כפי שנהגנו בו ובמשה סמילנסקי ובמאיר וילקנסקי ומשה הרוני (אחיו של מלך ראוויטש) וכיוצא בהם; וענין אחר היא היכרוּת שלאחריה, בתוך ימי־הנעורים ובשלהיהם, שנגלה עלינו, ספרא וסייפא, פובליציסט ומבקר, מעל דפי כתבי־העת ששקדנו על קריאתם, מהיותם לנו כאורים־ותומים, לפני עלייתנו ולאחריה; וענין אחרון היא היכרוּת שלא מרחוק, אלא מקרוב, ואפילו מקרוב־קרוב – כשדמותו החיה והנושמת, דמות חכם ונבון, שרהייתו אינה מכבה את ריגשתו וריגשתו אינה מכבה את רהייתו, נמזגת עם עשייתו ובה, אלה ספריו, כשם שהם נמזגים עמה ובה. ועתה, בערבם של ימינו, אנו שמחים ברגעי־האושר, שהעניקו לנו אלה מבני־הדור, שלא הניחו לנו פתח להפריד בין ספריהם, שגם דורות באים יוכלו להיאות לאורם, וביניהם עצמם, שדורנו בלבד זכה להיות עמהם במחיצה אחת של זימון ושיח, ונתגלו לנו, והוא גילוי שנתאשר והוסיף ונתאשר, לאורך יובל שנים ומעלה, בחינת אחדות של יוצר ויציריו,


ב    🔗

ודומה עלי, כי הגילוי הזה, שלא אוכל להעיד עליו לגבי כל הסופרים, מהם כבודים ומכובדים הרבה, שהכרתים לפי מה שהיו ולפי מה שכתבו, הוא שנטע בי אהבת שלמה, שהתמידה והלכה גם כשניסיתי לעלות, כמיעוט כוחי, במסילות ובשבילים שהוא הלך והוליך בהם, אם בפובליציסטיקה אם בביקורת; ולא עוד אלא אומַר מה שיישמע לכאורה כפרדוקס, כי מידת האהבה לו גברה בי לא במה שהיה לי כתנא דמסייעא אלא במה שהיה לי כתנא דפליג. ואפתח, כדרך דוגמה, לא בענין של ספרות אלא בענין של מדיניות – זכורני מאמרו “אגרוף רשע”, שכתבוֹ אחרי מאורעות תרפ״ט ובו דברים קשים ביותר על אנגליה, ובכללם נבואה, שנתקיימה כדרך שנתקיימה, דהיינו כי האימפריה הזאת סופה שתתגרש מכל ארצות־כיבושה ובמנוסתה תבקש מפלט לה בארצנו הקטנה; והשויתי דבריו אלה בכתב לדבריו ששמעתים בעל־פה ונפלאתי על אופן שמירתו על הכלל: דברים שאתה אומרם בעל־פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, שענין המה שבהם נתקיים כחוקתו, חוקת אמִתו, ואף ענין האיך שבהם, על שינויו הדק־מן־הדק, נתקיים כחוקתו, חוקת אמִתו. ומה השינוי, בנוסח שבעל־פה נאמר בענין המנוסה ההיא: והיא תבקש לה מקלט־לילה בארצנו הקטנה, ולא נחטא למידתו של אברהם אבינו, מידת הכנסת־האורחים, אם הפעם לא נקיימנה. ואל נשכח, כי בימים הרחוקים ההם נראתה כאידיאל – ומי לנו גדול כמטפחוֹ, דויד בן־גוריון – ארצנו כדומיניון בממלכה הבריטית, ששלטונה עשוי שיעבור לידי לייבור. אכן, בכתבי ביקורת על ספרו של בן־גוריון “ממעמד לעם”, ולא יכולתי שלא לתמוה על שהוא מרתק את גאולת־ישראל לאחת המשענות המובהקות של המשטר הקיים, לא מש ממני רישומה של הרשימה “אגרוף רשע”. הלכך בבוא חיים וייצמן, עם הצעת ועדת פיל, והכריז בפני קונגרס הציונים: המדינה היא בכיסי, ושלמה צמח, מתוך התנגדותו לחלוקה, אמר: משערני שיעורה של המדינה הזאת, אם היא עשויה שתיכנס לכיס, שמחתי למצוא תנא־דמסייעא בזה, ודעתי נתחזקה מתוך הנימוקים שמאחורי החידוד ההוא. אבל לימים, קרובים יותר, אך הם רחוקים למדי, בהופיע מאמרו הנודע, ובו התראה שלא להעלות את שאלת ארצנו במוקדה של מדיניות העולם, גזירה שתתרסק ביו גלגלי האינטרסים הגלובאליים, ותביעה להסיר את הנהגתנו מעל כנה ולבחור הנהגה אחרת תחתיה, שתשלים עם אנגליה ותפייס את ממשלתה, והיא ממשלתו של בווין – לא יכולתי, כמובן, שלא להעמיד, זה כנגד זה, הדברים על אגרוף הרשע והדברים על אגם ההצלחה, אך שמחתי למצוא תנא־דפליג בזה, שידעתי, כי בכל אלה ומתוכם דוברת אמִתו, ולא דברי נער מתלהלה הם, שבהפקרא־דאיפכא־מסתברא ניחא ליה, אלא דברי גבר עז, כבד־אחריות, שאין לו אלא בינתו אשר יישען אליה, ועם כל התנגדותי להצעתו ומסקנותיה, לא עשיתי מלאכת־ההפרכה על דרך קלות־ראש וגייסתי כל קורט של כובד־הראש שבי, לבקר את דעתי שלי, ואם נמצאה לי מאוששת, גם מכוח ביקרתו הנועזה נמצאה לי. אכן, מתוך הרהורי אלה נלמד לי גם לקח, שראוי אולי להסב עליו את דעת הרבים: בּוּבּר, שלא נענה תחילה לקריאתו של וייצמן, להצטרף להנהגתו, משום שהיא סמוכה על הזיקה לאימפריה הבריטית, הוא־הוא שנשאל לסוף לפתרונה של בעייתנו, ועונה: המשכת המנדט הבריטי; בן־גוריון הרואה תחילה חזותו ותצפיתו בדומיניון או קונדומיניון, הוא הדורש לסוף מדינה־לאלתר ואף זוכה לעמוד בראשה; שלמה צמח, ששמענו מאי קסבר תחילה ולסוף מאי קסבר – שלישיה של אישים נִפלים, איש־איש חטיבה לעצמה, אישיות לעצמה והיא, אישיותם, היא המחייבתנו, להבין אף את הסתירות שבעמידתם כלפי שעות־הגורל.

וכאן אתי המקום לספר עיקרו של מעשה שהיה כך היה, מתוך שמירת הזכות לפרסם, לעת־מצוא, כל פרטיו. והוא מעשה, שנדרשתי לפקח על שמירת הבית שנתכנסה בו המועצה הלאומית בתל־אביב. נשמתי לרוָחה בראותי את חבריה יוצאים ומתפזרים בשלום, וביניהם דויד רמז, שנלויתי לו לרגל ויכוח בביקורת המקרא, שהעלה אותו, בשבתו כלוא בלטרון. המשכנו בו עתה, בבית־קפה מועט, אך פתאום הפסיקו ושאל לענין הכרזת המדינה, ובכלל ספקותיו אף עמדתו של שלמה צמח. מתוך ביטחה, שלא הנחתי פירור של הנמקה, שניתן להביאה לטובת ההכרזה, דרכה וכרחה ומתוך ביטחת מִשנה, שלא הנחתי מבנינו של שלמה צמח לבֵנה על־גבי לבנה, ודאי היה לי כי כירסמתי מספקותיו של איש־שיחי, אף שהוא, כפוליטיקן, שביקש לדעת, מה אומר מבלה־עולם שכמותי, לא ענה בזה כל מאומה, אך העיר: לפי טירחתך רואה אני גודל חשיבותו של שלמה צמח בעיניך, שיגעת על הפרכתו כל־כך. לא יכולתי לענות לו אלא מה שאני רגיל לענות לעצמי: תנא־דמסייעא – סכנה היא בו, שמא ירדימך; תנא־דפליג – סיכוי היא בו, שוַדאי יעוררך. פרשתי ממנו והתימרתי בלבי, כי במאזני־ההכרעה על הכרזת המדינה הטלתי אף אני בן־גרגיר מועט, אבל מה אעשה, והיתה זו התימרות־שוא – דויד רמז, כמותו כאחרים שסופם מראשי־המדינה, הצביע נגד הכרזתה.


ג    🔗

ואם בענינים של מדיניות כך, בענינים של ספרות, שהם מצע־עשייתו של סופר, לא כל־שכן. אהבתי את שלמה צמח כתנא־דמסייעא – החל בענין מלחמת “כתובים” ואנשיה, שבה כרוכה אף פגישתנו הראשונה. וכבר הזכרתי ברבים פליאתי, שאני לא הכרתיו קודם פנים, והוא, כנראה, מתוך התעניינותו בפרחי־כהונה, אם אמנם הספרות כמותה ככהונה, הכירני ועיכבני ברחוב, וכבא להזכיר רשימתי “בעין צופיה”, שהיתה כמסכת־עוקצין המכוּונת כנגד שטיינמן ושלונסקי וסיעתם, שאל: ואי אתה חושש למלקיות? (לא אמר כלשון הפשוט: מלקות, אלא כלשון חכמים: מלקיות שהרבות כדרך מלכות – מלכיות, זכות – זכיות). ולאחר מלחמת־“כתובים” היו קצת מלחמות אחרות, שנמשכו והלכו ואף עתה לא נפסקו. אבל מי הוא, בעצם, שלמה צמח, מה ערכוֹ וטיבוֹ כמבקר למדתי על גבי ובשרי, במה שהיה לי תנא־דפליג – החל במאמרו לפני למעלה משלושים וחמש שנים, באניה שהוליכתו לדרום־אפריקה, וענינוֹ גנותה של הפסיכואנליזה מבחינת שימושה במחקר הספרות וביקרתה (לשנים הוסיף על כך גם גנותה לגופה), ושהיה בחלקו מכוּון כנגדי, וכמשפטו אחז לשון של חריפות הרבה. לא נשארתי חייב תשובה, והיא באה ברבים, ואף נכללה באיזה מספרַי, ואם היה בה בסניגוריה שלי משום שיעור, הרי זה משום שהיה בקטיגוריה שלו משום קומה, היא הקומה הבולטת במה שהעלה על הכתב ואף במה שאמר בעל־פה.

ודאי קל יותר, ביחוד למי שנפגע מביקרתו, ורבים עשויים היו להיות נפגעים ואף נפגעו, מהם זקנים מהם צעירים, להפעיל את מנגנון הדחיה האוטומטי, שהנרקיסיות מסייעתו, ולהפטיר: רשע מרושע, שאמירת לאו חביבה עליו; אך ההפטר צריך בדיקה, שהרי ככל שדעתו היתה כחפצם נשכחה רשעותו ונצררה שמש־צדקה בכנפיו. ואין להסביר את שיכחתם אלא מתוך שיכחה גדולה הימנה – היא שיכחת הכלל הגדול: שופט אין לפניו אלא הן ברור או לאו ברור, ואילו השפיטה הרוֹוַחַת לפי הכלל: א פאטש – א גלעט, א גלעט – א פאטש (= צליפה וגפיפה, גפיפה וצליפה), אפשר שיקול שמה ואפשר חשבון שמה, על־כל־פנים לאו שפיטה ומשפט שמה.

והרי עצם הסברה, כי שלמה צמח היה מושבע ועומד על הלאו ואמירתו, אמירת־תדיר, צריכה בדיקה, והוא עצמו ניסה, לרגל מתן פרס “דבר” לו, לבדקה מתוך שהעמיד כנגד אמירותיו לאו אמירותיו הן, ועיקר בדיקתו לא היתה בעימות מנין האמירות האלו ומנין האמירות האלו, אלא בהנחה שהיא גם מסקנת עצמה: לא ענין של חיבה כאן אלא ענין של חובה כאן. ולענין הדיספרופורציה שבין רשמוֹ של הלאו ורשמו של ההן דין לזכור, כי דרכו של חיוב, המעורר הסכמה, שאינו מעלה, ברגיל, פולמוס, ואילו דרכה של שלילה, שאינה מעוררת הסכמה, שהיא מעלה, ברגיל, פולמוס. והוא עצמו היה, מתוך בדיחות־דעת, מורגל לומר, כי, בעצם, יכול היה, לגבי כמה חזיונות שלא נראו לו, לקיים בחינה שבקיה ליה לרביא (באות בי״ת!) דממילא נפיל, וביותר אמורים הדברים בחזיונות, שלא נועדו להם חיים ארוכים ביותר בחיי הדור והדורות, אבל החקלאי שבו הוא שמרד על יצר־החמיקה – כי מי כחקלאי יודע, עד מה צמחי־תוהו וגידולי־בוהו הפושטים והולכים חוסמים חיותם וחונקים נשימתם של גידולי־ממש. אעיר, איפוא, על דוגמה גדולה, שלא היה בה משום אמירת לאו, כפי שנהג בכמה וכמה אישים ועשייתם, כשם שלא היה בה משום אמירת הן, כפי שנהג בכמה וכמה אישים ומעשיהם, והיא דוגמת הערכתו לש״י עגנון, שרצף בה הסתייגות להסתייגות, ורבים שהסתייגו מהסתייגותו, מי במישרים ומי בעקיפים, ואף עבדכם בכללם, אך דין להודות, כי לא הקל גם על מי שראה אותו כמותי כמעריך אשר שׂרה עם נערכו ולא יכול לו, את מלאכת־ההגנה, שכן ההתקפה היתה בנויה שיטה ערוכה וסדורה, וכל שיצא בקנה־רובה כנגד תותח, לא עשה לה לאמת שירות של ממש.

וברשותכם אסמיך לכך תשלום חידוד ששמעתיו מפי שלמה צמח ואף פירסמתיו, משמו, בקערת אגוזים, סי׳ 317, וכך לשונו: מעשה בשלמה צמח, שאמר לו לש״י עגנון דבר־שבח על סיפור מסיפוריו. ביקש ש״י עגנון להרגישו, כי דברי־שבח כאלה ראוי שייאָמרו ברבים. אמר: שמונה־עשרה אומרין בלחש, כשקורין לתורה מכריזים בקול גדול: יעמוד הרב הגאון וכו' וכו', וכל העדה שומעים. ומה תשלום־החידוד שלא הבאתיו בחייהם, שלא לעמעם רב־יתר את יחוסיהם, ששאלתי לו לשלמה צמח: ובאמת, למה לא הכרזת; השיב לי: ראשית, הכרזתי; שנית, לא יכולתי להכריז כנוסחו, שדיי בהכרזה: יעמוד הרב וכו׳ וכו׳, שאם אצרף הגאון: מה אני מניח לו לביאליק. ודאי חידוד הוא, גם נוסח עגנון גם נוסח צמח, אבל לפי ששיחת־חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, שוב אינו חידוד בעלמא. שלמה צמח קני־מידה היו בידו, וטרח להעמיד עליהם ולהעמידם כסולם מוצב ומלאכי השירה יש בהם עולים עד השליבות העליונות והם המופת לכל העולים אחריהם, והיא שלחשה לו לפסוק: זה גאון וזה רב וזה צורבא־דרבנן, וזה אפילו צורבא־דרבנן איננו.

ודאי הפסיקה, ככל פסיקה, אינה גמורה וחלוטה, והיא פרוזה למחלוקת הפוסקים, אבל על דרך ראָיה כנגד ראָיה, נימוק כנגד נימוק, בחינת לכו־נא וניוָכחה, ואילו הדחיה הסיטונית, כפי שהיינו לא אחת עדים לה, לא מעשה אנשים בגורים הוא, כי אם תעלול תינוקות הוא.

ויכולתי להביא דוגמאות הרבה לקני־המידה, שהיו נקוטים בידי שלמה צמח, ושכפו עליו דרכו להחמיר, אך אסתפק בצמד דוגמאות, ולא ממרכזה של ביקרתו אלא משוליה. דוגמה ראשונה בענין התוכן – ביקרתו החדה על ספרו של ארי אבן־זהב על דויד ובת־שבע, בשל עצם נושאו, והוא דבר שלא נועזו לו גדולי־גדולים, והיא העלאתה של הדמות הזאת כדמות ראשה במחזה או ברומן, ומי שיכלתו גמודה ורדודה נועז בה עתה. דוגמה אחרונה – בענין הלשון – ביקרתו החדה על לשונו של מ. א. ז׳ק (ז׳רננסקי) הבנויה אמנם פסיפס של לשון־חכמים, אך השפה עודפת על הכלי. ואף שעמדו לו פרקליטים חשובים – רא״ם ליפשיץ בפומבי וש״י עגנון בצנעה, דומני, כי ביסודו של דבר הדין היה עם שלמה צמח, ולא בלבד כלפי הנידון, שכן מטבעות־לשון, אפילו יִחוסם מסולת, כלשון המשנה והמדרשות, לא שימוש בלבד הם צריכים, אלא היתוך הם צריכים, ואין היתוכם אלא בכוחה של אישיות מהתכת, העושה כל קנין וכל שאילה – סגנון משלה. והוא, שלמה צמח, נתקיימה בו, כדרך שנתקיימה בבני־עליה שהם מועטים, אמירתו של בופון: הסגנון הוא האדם, שקיים בהם בחמרי־הלשון אִמרת גיתה: אשר ירשת מקודמיך, נחל אותו למען תקננו. כי השקפות עולות והשקפות יורדות, סברות הולכות וסברות באות, ואמנותה של אישיות, המגולמה בסגנונה, לעולם עומדת.


ד    🔗

מאז היותי קורא לשוננו וספרותה טרחתי שלא לפסוח על מאמר ממאמריו, מה־גם ספר מספריו, אלה במועדם ואלה במועדם – זולת ספר שנשמט ממני לרגל מסעי ואיחרתי לקראו – אבל הדברים אמורים בספרי הבלטריסטיקה, הביקורת והפובליציסטיקה שלו, לאפוקי ספרי־העיון שלו, ביחוד באסתיטיקה (תיבה זו נעדרת, כמדומה, מכל כתבַי), שאיני אדוק בהם, לא בלשוננו ולא בלעז. ובשל מעשה שהיה, והוא מעשה־בוררות שנתבעתי לו, הוצרכתי לקראם מהחל ועד כלה, ובנשימה אחת קראתים והם היו לי כראָיה מוחלטת לחטיביות סגנונו, כביטוי ליִחוד אישיותו. ללמדך, כי גם דברי־תיאוריה, לא בלבד משלו, אלא של זולתו, שהוא בא להרצותם, טבועים במטבע שלו, בחותם שלו, בו עצמו. בבואי, איפוא, לסכם דברי עתה, והם כאמור דברי־עראי, על האיש ודרכו הנהירה, האמיצה והמלאה בחייו וביצירתו, אומַר, לשם מיצויו, מה שאמר ג. שופמן עם פטירת ביאליק, לאמור: “ונצחונו לא היה שלם, אילמלא דמות דיוקנו –– אילמלא היופי אשר לעצם היותו”. ודבריו כאור החוזר מדברי ביאליק עצמו, ואמנם רשם כמוטו להספדו זה את דברי המשורר: ״ותפארתכם – עצם היותכם".


[אדר תשל״ה]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!