ראשית הפגישה היתה על־פי השמועה – בעודנו נערים קטנים, מאוגדים באגודת־חשאי של תלמידי־הגימנסיה “פרחי־ציון”, היינו שואלים וחוזרים ושואלים מפי חברינו הגדולים, מי ומי ההולכים לפנינו, כלומר מי הם קברניטי הציונים והעברים בעיר־הבירה, לבוּב המעטירה. והללו היו מרחיבים את הדיבור על מנהיג פלוני ועל מנהיג אַלמוני, מתארים יציבתם ומנהגם, פורשים דיבורם ודבריהם בעצרת־עם או בכינוס־בחירים, ואפילו משתדלים לחקות גינוניהם ונעימתם, וכיוצא באלה. והנה בתוך טירחת־התיאוּר הזאת נזכרה ונזקרה גם עוּבדה קטנה אחת – במרוצת־הועידה לנאומיה וּויכוחיה קמה דממת־מה ונלותה לה כעין תערובת של תהייה וחגיגיות: איש כתפני ורחב־פנים, מגבעתו חבושה לראשו, קם על רגליו והוא נשען אל משענתו ונושא דבריו, חדים וברורים, כמטיל אבנים גדולות ומסותתות, ודיבורו לא גרמנית ולא יהודית, כדיבורם של שאֵרי הנואמים, אלא עברית צחה ומודגשת. הוסיפו ואמרו: והאיש דיבורו לא בלבד בועידה כך, אלא גם בביתו כך, שכן גם אשתו גם ילדיו דיבורם כך, ולא עוד אפילו השפחה שבביתם – לתפארת המליצה צירפו בדיה: והיא גויה – דיבורה כך. מתוך התיאורים האלה נצטיירה לנו דמותו של איש, שרצונו מוצק וכוחו עמו לקיים את רצונו, ושעל־כן לא נפלאנו לשמוע, כי לא יצאו ימים רבים והאיש וביתו – ותוספת הבדיה אמרה: לרבות אותה גויה הדוברת עברית – הניחו את לבוב ועלו לירושלים.

והמשך־הפגישה עמו, עם אליעזר מאיר ליפשיץ, היה על־פי הראִיה – נערים מאוהבים בסופרי־הדור העברים, היינו צופים וחוזרים וצופים בפרצופיהם, וביותר היינו נותנים עינינו בתמונה הגדולה של משתתפי “השילוֹח”, שנדפסה לכבוד יובלו של כתב־העת, ובכללם היתה גם תמונתו שלו. ומפי חברינו הגדולים, חברי האגודה האקדמאית “התחיה”, שמענו, כי האיש הזה הוא כמין קוֹנסוּל של ״השילוֹח״ בגלילותינו – הוא המביא והמוציא ועדוּתו מכרעת, אם סופר כשר או אינו כשר לפרסם דבריו בבימה, שחשובי־סופרינו שבדור הם משתתפיה. ואמנם, בימי הקונסוּלאט שלו עלוּ על בימת־ספרותנו כמה וכמה כוחות נחשבים, שנעשו פאֵרה, וכל אחד ואחד מהם יכול היה לסַפּר, כי הפּגישה עם א. מ. ליפשיץ היתה לו כתחנה מכרעת בחייו, כי הוא שעמד לו וסייע לו למצוא פתח לבית־ספרותנו. כבר שמענו עדוּת כזאת מפי אשר ברש ומפי ש"י עגנון וניתן להוסיף, כי הוא שגילה, בעצם, את אברהם בן־יצחק, כשם שגילה את מרדכי בן־יחזקאל, שכן ידע האיש לנהל את הקונסוּלאט שלו בתבונה וביד רחבה.

ב    🔗

אבל על הקונסוּלאט הזה שמענו רק לאחר ימים ושנים; בינתיִם משקלטנו מה שקלטנו מפי חברינו הגדולים, ומשתפסנו מה שתפסנו מתמונת “השילוח” הגדולה, טרחנו לקרוא את דברי האיש. הוא לא הרבה לכתוב ולא הרבה לפרסם, אבל מה שכתב ופירסם היה בנוי, מחוסם, מאושש. ההרצאה היתה בהירה, הסגנון מגובש, הרעיונות שקוּפים, והמזיגה של הגוּת ושירה מהלכת על הכל את נעימתה הצלולה. כך נרשמנו מספרו על רש״י – מוֹנוֹגרפיה, המעמידה לפנינו את דמותו של פרשננו הגדול דמוּת חיה, עזה ונלבבת כאחת; כך נרשמנו ממחקרו על שירת ח. נ. ביאליק, שבו בעצם נפתח העיסוק הרציני וההידיינות המעמיקה בחידת לשונו של גאון־שירתנו וסודה; כך קראנו לימים את ספרו הגרמני על העברית החיה, שהכניס אותנו בבת־ראש במסכת־הבעיות של התפתחות לשוננו כלשון־חיים ממש; כך נרשמנו ממחקרו־מסתו על ה“חדר” וניתן לנו חיזוק נוסף להכיר ולהוקיר את ראש מוסדי־החינוך של ילדי־עמנו במשך מאות שנים.

ומה תימה, כי בבואנו לארצנו, ביקשנו לדעת פנים את האיש, שדמותו ופעלוֹ נחקקו בנו מקדמת ילדותנו ומשחר־נעורינו. ואכן, שיחקה לנו השעה והיינו מזדמנים עמו פעמים הרבה, ולאחר כל פגישה ופגישה חזרה ונתחזקה ההכרה, כי עם כל ערכו הרב של פעלוֹ, עם כל חשיבות חיבוריו השקולים, עם כל שפעת הבינה העצורה בהם ועם כל סגולת האָמנות השלובה בסגנונו, הרי נשארה פעולתו הרחק־הרחק מאחוריו. כי כל פגישה ופגישה הבליטה והוסיפה והבליטה את התרכובת העשירה של אישיות רבת־יצרים וגדושת־סבכים, העשויה כביכול כולה הפכים: נפתלת בעצמה ומתרצית לעצמה; נאבקת בגדולותיה ומוַתרת לקטנותיה, ואינה ממלטת את סבכיה ונפתוליה בדבר־ביטוי, אלא כולאת אותם בקרבה. לאמור, האישיות על רחשה וסתירותיה לא מצאה אלא קצה־קצוֹ של פורקן בכפל־תפקידיה – כסופר וכפדגוג, משל נהר גדול, המוליך את פשט־מימיו במרוצה רדופה והנה רובם מתבזבז בדרך ואך מיעוטם מגיע לים. רק בסוף־ימיו התעורר לכנס כתביו בשני כרכים – כרך אחד יצא בחייו וכרך אחר אחרי מותו, והם כרכים נאים וכוללים חטיבות משובחות, ממבחר הגיון היצירה וממיטב חקר־הספרות, אבל הם רחוקים, כמה רחוקים, מלהיות סיכום לאפשרותו.

ג    🔗

על שום מה אפשרותו היתה ככוח, שרובו לא יצא לפועל – חידה היא ותהי לחידה. כי מי שידע אותו על בינתו השנונה, ניתוחו החד, כושר סידורו במחשבה והבעתה, מי שידע אותו על בקיאותו המקפת וחריפותו המחלחלת, לא יכול היה שלא לתמוה על שהכוחות האלה נותנים לו מנוח – דהיינו, מניחים לו שייפטר מהם בכתיבה מפקידה־לפקידה, בהתעניינות בגידולה של לשוננו, בהוראה בסמינַר והנהלתו, ואינם מכריחים אותו לעשות כמידת־היכולת הגלומה בהם. אפשר וקצה־פתרונה של היחידה הוא בבדיחה, שנאמרה עליו מפי אַחַד ידידיו: לפי כשרונו יכול היה לנהוג מדינה, אבל לפי סבכיו היה נוהג שתי מדינות, והיו לו כשתי מערכות שח־מט והיה מלהיטן לקרב ודעתו לא היתה מתקררת עד שהתמוטטו בו שתיהן. ובדיחה זו ניתן לה תשלום בשנינה מפי אַחד תלמידיו: כל טעותו, שנעשה מחנך והוא על־פי טבעו היה מדינאי, שכן לא ידע ליטול לו לחניכו ולפתחו מתוך תכונותיו המוטבעות, אלא היה נוטלו ושוברו, כדי לחזור ולעשותו כרצונו הכפוי. אולם זה אך קצה־פתרון ורובה של החידה עומד בסיתומו. ודומה, כי חידה זו לא תיפתר אלא למי שיצליח לפתור חידת החזיון הזה שהיה מצוי בגלילות־גידולו. והרי קצת דוגמאות בדמות קושיות: על שום מה נכנס כליל־הכשרונות, בנימין גריל, למערכת־החיים ברוב־סיכויים ויצא ממנה באפס־סיכומים; על שום מה לא הניח אברהם בן־יצחק אלא צרור־שירים קטן; על שום מה ר׳ יוסף באבד הפתיע במאמר אחד בחקר־התלמוד ולא יסף עוד; על שום מה לא נשאר מידידו כנפשו, צבי הירש באדט, אלא זכר של הערה קטנה בשולי־מאמר, והרי היה בקי וחריף ונשען אל מקוריות.

ד    🔗

אכן, הוא היה מדבר וחוזר ומדבר בידידו זה, ומדגיש אפשרותו הגדולה, שהיתה ככוח שלא יצא אל הפועל. עתים היה מדבר בו בנעימה של תרעומת ועתים היה מדבר בנעימה של סלחנות, ואוזן מלים תבחן הרגישה יפה־יפה, כי לא פחות משהוא מדבר על ידידו, הוא מדבר על עצמו. ולא עוד, אלא הרגשה זו ניעורה גם למקרא מאמרו על יחיאל מיכל פינס – כמה ראה הכותב להדגיש את הרוַח שבין פינס כאפשרות ובין פינס כממשות. וכמה חש הקורא, כי לא פחות משהכותב מדבר על פינס הוא מדבר על עצמו. ובאָמנה, מי שלא הכיר את א. מ. ליפשיץ פנים והוא קורא את כתביו, אינו יכול להתעלם מכך, כי לפניו ממשות נחשבת ביותר, אבל מי שהכירוֹ פנים ויודע, עד מה ממשותו כסופר נשארה מאחורי אפשרותו, יראה על־כרחו את הספרים האלה כצלוֹ בלבד.

מובן, כי מן הדין לבקש מה שנקרא בלשון־הדין: נסיבות מקילות. גם על־פי מה שכתב, ראוי היה לעמוד במרכזה של ספרותנו והוא עמד באגפה; גם על־פי מה שהורה, ראוי היה לישב בקתדרה גבוהה, והוא ישב לצדה. אך הוא לא הלך בדרך־המלך של הסופר העברי בן־דורו – כשיצא לבימת־הספרות, היתה כבושה ליחיד והתלבטותו בעולם הרוס ובנפש קרועה, כשהשבילים המשובשים מוליכים לדקאדֶנס, ואילו הוא בנה את עולמו על־גבי מסד של עולם מחוטב שלפניו ובנה את נפשו על מסד־נפש מאוּחה שלפניו, הוא בנה את החדש על־גבי הישן, מתוך הישן. ואדרבה, מה שנחשב חדש בעיני בני־אומנותו היה ישן, בלה, מנוּוָן בעיניו, ומה שנחשב ישן בעיניהם היה חדש, רענן, בריא בעיניו. הוא־הוא הניגוד שהוליכוֹ למחנה של חרדוּת מתונה ופושרת, וספק אם בלבו השלים לו, ואם השלים על־כרחו השלים. ודומה, משיטי־דבריו ניכר היה, כי ידע את שחָטא לעצמו – דהיינו, שלא התעורר לברוא בריה חדשה, תנועה חדשה, שתינק לא מן הפשרה בין ישן וחדש, אלא מן המתיחות שביניהם. לאמור, חטא לאפשרות הגדולה שבו, מתוך שנרתם לממשות הקטנה שמסביבו.

[ניסן תשי״ד]