מאמר א: ניצוץ של קוצק

אפתח, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה, והוא מעשה הכרוך בלוייתו של אחד־העם, שראשון סופדיו, פדגוג ועסקן, ספד לו משמה של מועצת־העיר, והעריך את הנפטר כחבר סיעה במועצה ההיא, והזכיר, בלשון של קילוסי־קילוסין, את עשייתו בה. העלו דבריו כאבו וזעמו של ביאליק, ובקומו אחריו, פתח הספדו לאמור: בפני ארונו של אדם גדול, כאחד העם, אסור לשקר (כך שמעתי באזנַי; אבל בהתפרסם הדברים חלה המתקה: אסור לגזם). ומדבריו ניכר, כי כיוֵן לשקר כפול: השקר האחד שבהבלעתה של אישיות, עשירה ושלמה, מתוך בידול חלקיה; השקר האחר שבהעלאת הטפלה שבחלק־חלקיה כעיקר. מקץ ימים לא רבים, נלווה לו, לדבר זעמו של ביאליק, דבר תוכחתו של יעקב שטיינברג, שכתב לאמור: “כל מביאי ההספדים הללו מהווים כעין כיתה מסודרת, מוכנה מראש לתפקיד רב־התכונה. בחוש הבחנה, המיוחד לאנשי־מקצוע מובהקים, הם מחלקים ביניהם למפרע את העבודה…”, ואידך זיל קרא (כתבים, תרצ״ד, כרך ג׳, עמ׳ רמ״ה–רמ״ז).

וחס לי שלא לזכור דבר זעמו של ביאליק ודבר תוכחתו של שטיינברג, ושעל־כן, בבואי לספוד עתה, במליאתה של האקדמיה, לשלמה צמח, לא אתפתה לדבר בו כבחברה, חבר־הכבוד, שבחירתו המאוחרת לה, יותר משהיא לנו פקדון־זכות היא מזכרת עוון לנו, מה גם שלא זכינו לראותו בינינו. ואף לא ארחיב בענין יחסו לאקדמיה ודרכה, גם אם הדברים הם בנותן ענין, מהיות בהם ביקורת שנונה, שלימודה בצדה, אך כל שעה שעתו. ואפילו לא אדבר על דרכו ודרכיו בלשון, שהיה בה ארדיכל גדול, משום שמפורסמות אינם צריכים ראָיה, ואם הם, בכל־זאת, צריכים לה, הריהי בכלל מסכת המחקרים, שכלי־ביטויה של האקדמיה חייבים בהם, להאיר עינינו בטיבם, יִחודם וחידושם של בוני הלשון בימי תחייתה בארצנו.

ב

כי ראשית זכות וחובה לנו, בהערכת שלמה צמח, היא בהערכתו הכוּליית, שהוא מראשי בוני תרבותנו, כשתיבת תרבות אינה מצומצמת, כרגיל, על עניני רוח, כלשון, ספרות, אמנות, אלא מכוּונת לכל מלוא החיים – אף, וביחוד, לעבודה ולעשיה, לכלכלה ולפרנסה, וכן לחינוך ולהליכות, למשפט ולמשטר, לדינים ולמנהגות. אמרנו: ביִחוד לעבודה ולעשיה, מתוך שהזכרנו את שהוחזק לו לשלמה צמח, כמורו ורבו, הוא אהרן דויד גורדון, שתלמידו שמר לו אמונים ואף הגן עליו, כהגן על מופת של חיים והגותם, שכוחו בגילום עצמו ושהיא נקודת־רום, שבלעדיה אין בידינו קנה־הערכה של כשר ופסול; כשם ששמר אמונים למורו ורבו, חיים נחמן ביאליק, ואף הגן עליו, כהגן על מופת של חיים ושירתם, שכוחו בגילום עצמו, ושהיא כנקודת־רום, שבלעדיה אין בידינו קני־הערכה של גיאוּת ושפל. ותפיסת אישיותו של שלמה צמח בכוליותה, כבונה תרבותנו, היא תפיסה כלשונה, שפשוטה כמשמעה – הוא, גידולה של עיירת ישראל בפולין, ששמענו לימים, מפי־עטו, על תולדתה ורחשה, בר־אבהן ובר־אוריין, והוא כל־כולו בן שמונה־עשרה, נוטל עליו להעמיד את התרבות העברית לכל בחינותיה בארצנו, בהיחלצו לעלות אליה, לעבדה ממש ולשמרה ממש, בקיצור: לקוממה ולבנותה.

והימים ימים כבדים עד מאוד – הנה בת־קולה של “עיר ההריגה” עודה מנסרת והולכת: הנה פקד המוות את נשר גאולתנו ובבית ישראל נמַסו לבבות הרבה ורפו ידים הרבה, קם נער ואחריו חבריו, וחָברוּ לאגודה הקרויה על שם עזרא, כסמל של קום ועשה, והם באים לארצנו, שבה קצת קברניטים וגרוריהם חלומם חלום אוגאנדה, והם, הצעירים, פותחים במערכה חדשה ומחודשת – לעבודה עברית, לדיבור עברי, והם אף יוצרים כלים – מפלגה, איגוד, כלי מבטא. ובכלל העושים והמעַשים, שלמה צמח, עובד מצוין, בשדה ובכרם, במושבות יהודה ושומרון, ולשם טיוב סגולתו הוא הולך ללמוד תורת החקלאות, וחוזר מומחה להלכה ולמעשה; סופר מצוין במסת־סיפור ובמסת־ביקורת, ולשם טיוב סגולתו הוא הולך ללמוד תורת הספרות והפילוסופיה והפסיכולוגיה, וחוזר מושלם להלכה ולמעשה, והעיקר: יודע למזג מסורת לערכיה וחידוש לקניניו, בכוח אישיותו, שאינה יודעת רישול ופישור, ובכוח אָפיוֹ, שאינו יודע רתיעה ומורא; ובאין לו משענת אחרת, זולת אמִתו ואמירתה ללא־חת.

כן היה – אם לשמור על סדר העדיפות, שהיה חביב עליו – כמדריך וחוקר, אם בתחנת־הנסיונות החקלאית, אם בהנהלת בית־הספר החקלאי; כן היה כסופר, מבקר ועורך, שאמִתו עשאתו יריב לגדולים ולקטנים, בין בתחומה של ספרות בין בתחומה של מדיניות; ויפה אמירתו, שהיה חוזר עליה בשיחו, והוא ענין הכלל הגדול בחייו, כי בשבתו אל שולחן־הכתיבה אין לפניו אלא אמִתו, כדי לקיים את דבריו התמימים של אד״ם הכוהן: אל שולחן אלוהים ישבתי שבת.

יושר הקו ומתיחותו, המלווים את חייו ופעלוֹ, ניכרו בכל שאמר, בכל שכתב, ותכונותיו אלה שָׁרשם בו, באמיצותו, וכמה וכמה סימנים מעידים, כי בצאתו למערכה זו, ידע, כי פירושה עיצוב אישיות שלמה וגילומה, כערובת בנינה של תרבות־עמנו בארצו. דורות יחלפו, וככל שירחקו, יירָאו, ביתר הבלט, המעטים, ילידי עיירות ישראל, אשר קמו, בשעת מבוכה ומבוקה, לעמם, ועשו את המעשה הרב –עשו את עצמם לבֵנה, לבֵנת־חיים מלאה, לבנת יצירה שלמה, בחומת עמם וארצו ומתוך הערכת השלמוּת הזאת והערצתה, יקומו בני עזרא הסופרים, אשר יִספרו את אותיותיהם.

ג

ואסיים, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה: מעשה בותיקי־החברים בגבעת ברנר, שראו חובה לעצמם להזכיר לעצמם ולבניהם, מי ומה היה האיש, שקיבוצם נקרא עליו; וביותר שקצת צעיריהם נתפסו לפירושיהם של שלא ידעו את יוסף חיים ותחת אשר ידרשו מתוכו מה שהיה בו דרשו לתוכו מה שלא היה בו. וכן נערכה עצרת לזכרו, ושלמה צמח בראש דובריה. דבריו היו, קודם־כל, פרק גדול בתורת מוסרה של ביקורת הספרות – הוא הקדים לספר להם לשומעיו, שכולם היו צעירים או צעירי־צעירים לגביו, כי ברנר היה לו עצמו דיין קשה, וביקרתו על יציריו קטלנית היתה, מתוך שערכם בעיניו בטל ומבוטל היה, אך דבר זה לא גרע, לא בלבד עתה אלא אף אז, כטיפה של חרדל, מהערכתו של המבוקר למבקרו, כי ידוע ידע המבוקר, כי דברי מבקרו חצובים מאמִתו, על רוב כאבה ומעט שׂשׂונה, כמשפט מצפונה הגדול של הספרות, שעם כל היותו רך בשנים הוא כאב לה, כפטרון לה, ונפשו קשורה תמיד בנפשה ומסורה לה עד מיצויה.

למחרת, בדרכנו ירושלימה, דיברנו בענין נוסח פולין בספרותנו וסיפרתי לו טעות שטעיתי – מתוך רישומם של ראשי סופריה שקראתים, מתוך מגע עם אנשיה שהכרתים, בשבתי ביניהם, וביותר מתוך שראיתים מרכיבים את יציאי ליטא וגליציה אלופים לראשם, באופן שהללו נהגו בכמה וכמה ממוסדיהם, נראתה לי המנטליות של בני פולין נוחה ורכה, קלת־מזג, ואפילו קלת־דעת, עד שהייתי מתפתה לראותם כיסודא דנוקבא, באה הפגישה עם אישים כיצחק גרינבוים, שלמה צמח, דויד בן־גוריון, שלמה לביא, שהצד השוה שבהם הוא אָפיָם ברזל ותכונתם עשת, והוכתה ההגדרה ההיא לרסיסים. השיב לי בבת־צחוק, שלא נעלם ממנה הבהובה של גאוה: יפה אמרת, רסיסים, אבל אם אנו, כפי שאנו, הרי כולנו רסיסים מניצוץ אחד, שניתז משלהבתה של קוצק.

וככל שאני מהרהר בזכר דבריו אלה, נסמה ממני הבהובה של גאוה ובא תחתיה הבהובה של ענוָה – אמנם רסיסים הם. אך כל רסיס ורסיס נעשה שלהבת, ואלה בהם ששלהבתם גנוזה במעשים קיימים ועומדים, לא תכבה אִשם ולא יכהה אורם עד עולם.

[שבט תשל״ה]

מאמר ב: אהבת שלמה

אפתח, ברשותכם. פתיחה בנַלית, לאמור: ודאי שהשעה הקטנה, העומדת לרשותנו בגבולו של הערב, אין בה כדי להעמיד על פעליו של שלמה צמח, שפשטו לכמה וכמה אגפים ומקצועות, ואפילו היינו מצמצמים את עצמנו על מה שנראה לנו, אם מבחינה אובייקטיבית של הנידון אם מבחינה סובייקטיבית של הדיין, כעיקרה של עשייתו, לא היו דברינו יוצאים מכלל רפרוף על־גבי השטחים. הלכך דחיתי את הדיון על הדברים מתחומו הצר של הבעל־פה, כפי שהוא ניתן בשעה הזאת, לתחומו הנרחב של הבכתב, כפי שיינתן בשעה אחרת, ואנסה לומר מה על האהבה, היא אהבת שלמה, שאינה תלויה כל־כך בדבר ובדברים, כפי שהיא תלויה בדובר, באישיותו החטובה והשלמה, שהדברים הקֵרו מתוכה, אך היא היתה מקורם.

וּודאי היו כמה דרגות התפתחות באהבה זו – כי ענין אחד היא היכרוּת ראשונה, על סִפּם של ימי־הנעורים הרחוקים, שנגלה עלינו, בני תנועות־הנוער, בעיקר בסיפוריו, שהיו חביבים עלינו, וליקטנום מעברים, ואף תירגמנום ללשונות שהיינו נזקקים להן קודם שנעשינו קוראי לשוננו, כפי שנהגנו בו ובמשה סמילנסקי ובמאיר וילקנסקי ומשה הרוני (אחיו של מלך ראוויטש) וכיוצא בהם; וענין אחר היא היכרוּת שלאחריה, בתוך ימי־הנעורים ובשלהיהם, שנגלה עלינו, ספרא וסייפא, פובליציסט ומבקר, מעל דפי כתבי־העת ששקדנו על קריאתם, מהיותם לנו כאורים־ותומים, לפני עלייתנו ולאחריה; וענין אחרון היא היכרוּת שלא מרחוק, אלא מקרוב, ואפילו מקרוב־קרוב – כשדמותו החיה והנושמת, דמות חכם ונבון, שרהייתו אינה מכבה את ריגשתו וריגשתו אינה מכבה את רהייתו, נמזגת עם עשייתו ובה, אלה ספריו, כשם שהם נמזגים עמה ובה. ועתה, בערבם של ימינו, אנו שמחים ברגעי־האושר, שהעניקו לנו אלה מבני־הדור, שלא הניחו לנו פתח להפריד בין ספריהם, שגם דורות באים יוכלו להיאות לאורם, וביניהם עצמם, שדורנו בלבד זכה להיות עמהם במחיצה אחת של זימון ושיח, ונתגלו לנו, והוא גילוי שנתאשר והוסיף ונתאשר, לאורך יובל שנים ומעלה, בחינת אחדות של יוצר ויציריו,

ב

ודומה עלי, כי הגילוי הזה, שלא אוכל להעיד עליו לגבי כל הסופרים, מהם כבודים ומכובדים הרבה, שהכרתים לפי מה שהיו ולפי מה שכתבו, הוא שנטע בי אהבת שלמה, שהתמידה והלכה גם כשניסיתי לעלות, כמיעוט כוחי, במסילות ובשבילים שהוא הלך והוליך בהם, אם בפובליציסטיקה אם בביקורת; ולא עוד אלא אומַר מה שיישמע לכאורה כפרדוקס, כי מידת האהבה לו גברה בי לא במה שהיה לי כתנא דמסייעא אלא במה שהיה לי כתנא דפליג. ואפתח, כדרך דוגמה, לא בענין של ספרות אלא בענין של מדיניות – זכורני מאמרו “אגרוף רשע”, שכתבוֹ אחרי מאורעות תרפ״ט ובו דברים קשים ביותר על אנגליה, ובכללם נבואה, שנתקיימה כדרך שנתקיימה, דהיינו כי האימפריה הזאת סופה שתתגרש מכל ארצות־כיבושה ובמנוסתה תבקש מפלט לה בארצנו הקטנה; והשויתי דבריו אלה בכתב לדבריו ששמעתים בעל־פה ונפלאתי על אופן שמירתו על הכלל: דברים שאתה אומרם בעל־פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, שענין המה שבהם נתקיים כחוקתו, חוקת אמִתו, ואף ענין האיך שבהם, על שינויו הדק־מן־הדק, נתקיים כחוקתו, חוקת אמִתו. ומה השינוי, בנוסח שבעל־פה נאמר בענין המנוסה ההיא: והיא תבקש לה מקלט־לילה בארצנו הקטנה, ולא נחטא למידתו של אברהם אבינו, מידת הכנסת־האורחים, אם הפעם לא נקיימנה. ואל נשכח, כי בימים הרחוקים ההם נראתה כאידיאל – ומי לנו גדול כמטפחוֹ, דויד בן־גוריון – ארצנו כדומיניון בממלכה הבריטית, ששלטונה עשוי שיעבור לידי לייבור. אכן, בכתבי ביקורת על ספרו של בן־גוריון “ממעמד לעם”, ולא יכולתי שלא לתמוה על שהוא מרתק את גאולת־ישראל לאחת המשענות המובהקות של המשטר הקיים, לא מש ממני רישומה של הרשימה “אגרוף רשע”. הלכך בבוא חיים וייצמן, עם הצעת ועדת פיל, והכריז בפני קונגרס הציונים: המדינה היא בכיסי, ושלמה צמח, מתוך התנגדותו לחלוקה, אמר: משערני שיעורה של המדינה הזאת, אם היא עשויה שתיכנס לכיס, שמחתי למצוא תנא־דמסייעא בזה, ודעתי נתחזקה מתוך הנימוקים שמאחורי החידוד ההוא. אבל לימים, קרובים יותר, אך הם רחוקים למדי, בהופיע מאמרו הנודע, ובו התראה שלא להעלות את שאלת ארצנו במוקדה של מדיניות העולם, גזירה שתתרסק ביו גלגלי האינטרסים הגלובאליים, ותביעה להסיר את הנהגתנו מעל כנה ולבחור הנהגה אחרת תחתיה, שתשלים עם אנגליה ותפייס את ממשלתה, והיא ממשלתו של בווין – לא יכולתי, כמובן, שלא להעמיד, זה כנגד זה, הדברים על אגרוף הרשע והדברים על אגם ההצלחה, אך שמחתי למצוא תנא־דפליג בזה, שידעתי, כי בכל אלה ומתוכם דוברת אמִתו, ולא דברי נער מתלהלה הם, שבהפקרא־דאיפכא־מסתברא ניחא ליה, אלא דברי גבר עז, כבד־אחריות, שאין לו אלא בינתו אשר יישען אליה, ועם כל התנגדותי להצעתו ומסקנותיה, לא עשיתי מלאכת־ההפרכה על דרך קלות־ראש וגייסתי כל קורט של כובד־הראש שבי, לבקר את דעתי שלי, ואם נמצאה לי מאוששת, גם מכוח ביקרתו הנועזה נמצאה לי. אכן, מתוך הרהורי אלה נלמד לי גם לקח, שראוי אולי להסב עליו את דעת הרבים: בּוּבּר, שלא נענה תחילה לקריאתו של וייצמן, להצטרף להנהגתו, משום שהיא סמוכה על הזיקה לאימפריה הבריטית, הוא־הוא שנשאל לסוף לפתרונה של בעייתנו, ועונה: המשכת המנדט הבריטי; בן־גוריון הרואה תחילה חזותו ותצפיתו בדומיניון או קונדומיניון, הוא הדורש לסוף מדינה־לאלתר ואף זוכה לעמוד בראשה; שלמה צמח, ששמענו מאי קסבר תחילה ולסוף מאי קסבר – שלישיה של אישים נִפלים, איש־איש חטיבה לעצמה, אישיות לעצמה והיא, אישיותם, היא המחייבתנו, להבין אף את הסתירות שבעמידתם כלפי שעות־הגורל.

וכאן אתי המקום לספר עיקרו של מעשה שהיה כך היה, מתוך שמירת הזכות לפרסם, לעת־מצוא, כל פרטיו. והוא מעשה, שנדרשתי לפקח על שמירת הבית שנתכנסה בו המועצה הלאומית בתל־אביב. נשמתי לרוָחה בראותי את חבריה יוצאים ומתפזרים בשלום, וביניהם דויד רמז, שנלויתי לו לרגל ויכוח בביקורת המקרא, שהעלה אותו, בשבתו כלוא בלטרון. המשכנו בו עתה, בבית־קפה מועט, אך פתאום הפסיקו ושאל לענין הכרזת המדינה, ובכלל ספקותיו אף עמדתו של שלמה צמח. מתוך ביטחה, שלא הנחתי פירור של הנמקה, שניתן להביאה לטובת ההכרזה, דרכה וכרחה ומתוך ביטחת מִשנה, שלא הנחתי מבנינו של שלמה צמח לבֵנה על־גבי לבנה, ודאי היה לי כי כירסמתי מספקותיו של איש־שיחי, אף שהוא, כפוליטיקן, שביקש לדעת, מה אומר מבלה־עולם שכמותי, לא ענה בזה כל מאומה, אך העיר: לפי טירחתך רואה אני גודל חשיבותו של שלמה צמח בעיניך, שיגעת על הפרכתו כל־כך. לא יכולתי לענות לו אלא מה שאני רגיל לענות לעצמי: תנא־דמסייעא – סכנה היא בו, שמא ירדימך; תנא־דפליג – סיכוי היא בו, שוַדאי יעוררך. פרשתי ממנו והתימרתי בלבי, כי במאזני־ההכרעה על הכרזת המדינה הטלתי אף אני בן־גרגיר מועט, אבל מה אעשה, והיתה זו התימרות־שוא – דויד רמז, כמותו כאחרים שסופם מראשי־המדינה, הצביע נגד הכרזתה.

ג

ואם בענינים של מדיניות כך, בענינים של ספרות, שהם מצע־עשייתו של סופר, לא כל־שכן. אהבתי את שלמה צמח כתנא־דמסייעא – החל בענין מלחמת “כתובים” ואנשיה, שבה כרוכה אף פגישתנו הראשונה. וכבר הזכרתי ברבים פליאתי, שאני לא הכרתיו קודם פנים, והוא, כנראה, מתוך התעניינותו בפרחי־כהונה, אם אמנם הספרות כמותה ככהונה, הכירני ועיכבני ברחוב, וכבא להזכיר רשימתי “בעין צופיה”, שהיתה כמסכת־עוקצין המכוּונת כנגד שטיינמן ושלונסקי וסיעתם, שאל: ואי אתה חושש למלקיות? (לא אמר כלשון הפשוט: מלקות, אלא כלשון חכמים: מלקיות שהרבות כדרך מלכות – מלכיות, זכות – זכיות). ולאחר מלחמת־“כתובים” היו קצת מלחמות אחרות, שנמשכו והלכו ואף עתה לא נפסקו. אבל מי הוא, בעצם, שלמה צמח, מה ערכוֹ וטיבוֹ כמבקר למדתי על גבי ובשרי, במה שהיה לי תנא־דפליג – החל במאמרו לפני למעלה משלושים וחמש שנים, באניה שהוליכתו לדרום־אפריקה, וענינוֹ גנותה של הפסיכואנליזה מבחינת שימושה במחקר הספרות וביקרתה (לשנים הוסיף על כך גם גנותה לגופה), ושהיה בחלקו מכוּון כנגדי, וכמשפטו אחז לשון של חריפות הרבה. לא נשארתי חייב תשובה, והיא באה ברבים, ואף נכללה באיזה מספרַי, ואם היה בה בסניגוריה שלי משום שיעור, הרי זה משום שהיה בקטיגוריה שלו משום קומה, היא הקומה הבולטת במה שהעלה על הכתב ואף במה שאמר בעל־פה.

ודאי קל יותר, ביחוד למי שנפגע מביקרתו, ורבים עשויים היו להיות נפגעים ואף נפגעו, מהם זקנים מהם צעירים, להפעיל את מנגנון הדחיה האוטומטי, שהנרקיסיות מסייעתו, ולהפטיר: רשע מרושע, שאמירת לאו חביבה עליו; אך ההפטר צריך בדיקה, שהרי ככל שדעתו היתה כחפצם נשכחה רשעותו ונצררה שמש־צדקה בכנפיו. ואין להסביר את שיכחתם אלא מתוך שיכחה גדולה הימנה – היא שיכחת הכלל הגדול: שופט אין לפניו אלא הן ברור או לאו ברור, ואילו השפיטה הרוֹוַחַת לפי הכלל: א פאטש – א גלעט, א גלעט – א פאטש (= צליפה וגפיפה, גפיפה וצליפה), אפשר שיקול שמה ואפשר חשבון שמה, על־כל־פנים לאו שפיטה ומשפט שמה.

והרי עצם הסברה, כי שלמה צמח היה מושבע ועומד על הלאו ואמירתו, אמירת־תדיר, צריכה בדיקה, והוא עצמו ניסה, לרגל מתן פרס “דבר” לו, לבדקה מתוך שהעמיד כנגד אמירותיו לאו אמירותיו הן, ועיקר בדיקתו לא היתה בעימות מנין האמירות האלו ומנין האמירות האלו, אלא בהנחה שהיא גם מסקנת עצמה: לא ענין של חיבה כאן אלא ענין של חובה כאן. ולענין הדיספרופורציה שבין רשמוֹ של הלאו ורשמו של ההן דין לזכור, כי דרכו של חיוב, המעורר הסכמה, שאינו מעלה, ברגיל, פולמוס, ואילו דרכה של שלילה, שאינה מעוררת הסכמה, שהיא מעלה, ברגיל, פולמוס. והוא עצמו היה, מתוך בדיחות־דעת, מורגל לומר, כי, בעצם, יכול היה, לגבי כמה חזיונות שלא נראו לו, לקיים בחינה שבקיה ליה לרביא (באות בי״ת!) דממילא נפיל, וביותר אמורים הדברים בחזיונות, שלא נועדו להם חיים ארוכים ביותר בחיי הדור והדורות, אבל החקלאי שבו הוא שמרד על יצר־החמיקה – כי מי כחקלאי יודע, עד מה צמחי־תוהו וגידולי־בוהו הפושטים והולכים חוסמים חיותם וחונקים נשימתם של גידולי־ממש. אעיר, איפוא, על דוגמה גדולה, שלא היה בה משום אמירת לאו, כפי שנהג בכמה וכמה אישים ועשייתם, כשם שלא היה בה משום אמירת הן, כפי שנהג בכמה וכמה אישים ומעשיהם, והיא דוגמת הערכתו לש״י עגנון, שרצף בה הסתייגות להסתייגות, ורבים שהסתייגו מהסתייגותו, מי במישרים ומי בעקיפים, ואף עבדכם בכללם, אך דין להודות, כי לא הקל גם על מי שראה אותו כמותי כמעריך אשר שׂרה עם נערכו ולא יכול לו, את מלאכת־ההגנה, שכן ההתקפה היתה בנויה שיטה ערוכה וסדורה, וכל שיצא בקנה־רובה כנגד תותח, לא עשה לה לאמת שירות של ממש.

וברשותכם אסמיך לכך תשלום חידוד ששמעתיו מפי שלמה צמח ואף פירסמתיו, משמו, בקערת אגוזים, סי׳ 317, וכך לשונו: מעשה בשלמה צמח, שאמר לו לש״י עגנון דבר־שבח על סיפור מסיפוריו. ביקש ש״י עגנון להרגישו, כי דברי־שבח כאלה ראוי שייאָמרו ברבים. אמר: שמונה־עשרה אומרין בלחש, כשקורין לתורה מכריזים בקול גדול: יעמוד הרב הגאון וכו' וכו', וכל העדה שומעים. ומה תשלום־החידוד שלא הבאתיו בחייהם, שלא לעמעם רב־יתר את יחוסיהם, ששאלתי לו לשלמה צמח: ובאמת, למה לא הכרזת; השיב לי: ראשית, הכרזתי; שנית, לא יכולתי להכריז כנוסחו, שדיי בהכרזה: יעמוד הרב וכו׳ וכו׳, שאם אצרף הגאון: מה אני מניח לו לביאליק. ודאי חידוד הוא, גם נוסח עגנון גם נוסח צמח, אבל לפי ששיחת־חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, שוב אינו חידוד בעלמא. שלמה צמח קני־מידה היו בידו, וטרח להעמיד עליהם ולהעמידם כסולם מוצב ומלאכי השירה יש בהם עולים עד השליבות העליונות והם המופת לכל העולים אחריהם, והיא שלחשה לו לפסוק: זה גאון וזה רב וזה צורבא־דרבנן, וזה אפילו צורבא־דרבנן איננו.

ודאי הפסיקה, ככל פסיקה, אינה גמורה וחלוטה, והיא פרוזה למחלוקת הפוסקים, אבל על דרך ראָיה כנגד ראָיה, נימוק כנגד נימוק, בחינת לכו־נא וניוָכחה, ואילו הדחיה הסיטונית, כפי שהיינו לא אחת עדים לה, לא מעשה אנשים בגורים הוא, כי אם תעלול תינוקות הוא.

ויכולתי להביא דוגמאות הרבה לקני־המידה, שהיו נקוטים בידי שלמה צמח, ושכפו עליו דרכו להחמיר, אך אסתפק בצמד דוגמאות, ולא ממרכזה של ביקרתו אלא משוליה. דוגמה ראשונה בענין התוכן – ביקרתו החדה על ספרו של ארי אבן־זהב על דויד ובת־שבע, בשל עצם נושאו, והוא דבר שלא נועזו לו גדולי־גדולים, והיא העלאתה של הדמות הזאת כדמות ראשה במחזה או ברומן, ומי שיכלתו גמודה ורדודה נועז בה עתה. דוגמה אחרונה – בענין הלשון – ביקרתו החדה על לשונו של מ. א. ז׳ק (ז׳רננסקי) הבנויה אמנם פסיפס של לשון־חכמים, אך השפה עודפת על הכלי. ואף שעמדו לו פרקליטים חשובים – רא״ם ליפשיץ בפומבי וש״י עגנון בצנעה, דומני, כי ביסודו של דבר הדין היה עם שלמה צמח, ולא בלבד כלפי הנידון, שכן מטבעות־לשון, אפילו יִחוסם מסולת, כלשון המשנה והמדרשות, לא שימוש בלבד הם צריכים, אלא היתוך הם צריכים, ואין היתוכם אלא בכוחה של אישיות מהתכת, העושה כל קנין וכל שאילה – סגנון משלה. והוא, שלמה צמח, נתקיימה בו, כדרך שנתקיימה בבני־עליה שהם מועטים, אמירתו של בופון: הסגנון הוא האדם, שקיים בהם בחמרי־הלשון אִמרת גיתה: אשר ירשת מקודמיך, נחל אותו למען תקננו. כי השקפות עולות והשקפות יורדות, סברות הולכות וסברות באות, ואמנותה של אישיות, המגולמה בסגנונה, לעולם עומדת.

ד

מאז היותי קורא לשוננו וספרותה טרחתי שלא לפסוח על מאמר ממאמריו, מה־גם ספר מספריו, אלה במועדם ואלה במועדם – זולת ספר שנשמט ממני לרגל מסעי ואיחרתי לקראו – אבל הדברים אמורים בספרי הבלטריסטיקה, הביקורת והפובליציסטיקה שלו, לאפוקי ספרי־העיון שלו, ביחוד באסתיטיקה (תיבה זו נעדרת, כמדומה, מכל כתבַי), שאיני אדוק בהם, לא בלשוננו ולא בלעז. ובשל מעשה שהיה, והוא מעשה־בוררות שנתבעתי לו, הוצרכתי לקראם מהחל ועד כלה, ובנשימה אחת קראתים והם היו לי כראָיה מוחלטת לחטיביות סגנונו, כביטוי ליִחוד אישיותו. ללמדך, כי גם דברי־תיאוריה, לא בלבד משלו, אלא של זולתו, שהוא בא להרצותם, טבועים במטבע שלו, בחותם שלו, בו עצמו. בבואי, איפוא, לסכם דברי עתה, והם כאמור דברי־עראי, על האיש ודרכו הנהירה, האמיצה והמלאה בחייו וביצירתו, אומַר, לשם מיצויו, מה שאמר ג. שופמן עם פטירת ביאליק, לאמור: “ונצחונו לא היה שלם, אילמלא דמות דיוקנו –– אילמלא היופי אשר לעצם היותו”. ודבריו כאור החוזר מדברי ביאליק עצמו, ואמנם רשם כמוטו להספדו זה את דברי המשורר: ״ותפארתכם – עצם היותכם".

[אדר תשל״ה]

ראשית הפגישה היתה על־פי השמועה – בעודנו נערים קטנים, מאוגדים באגודת־חשאי של תלמידי־הגימנסיה “פרחי־ציון”, היינו שואלים וחוזרים ושואלים מפי חברינו הגדולים, מי ומי ההולכים לפנינו, כלומר מי הם קברניטי הציונים והעברים בעיר־הבירה, לבוּב המעטירה. והללו היו מרחיבים את הדיבור על מנהיג פלוני ועל מנהיג אַלמוני, מתארים יציבתם ומנהגם, פורשים דיבורם ודבריהם בעצרת־עם או בכינוס־בחירים, ואפילו משתדלים לחקות גינוניהם ונעימתם, וכיוצא באלה. והנה בתוך טירחת־התיאוּר הזאת נזכרה ונזקרה גם עוּבדה קטנה אחת – במרוצת־הועידה לנאומיה וּויכוחיה קמה דממת־מה ונלותה לה כעין תערובת של תהייה וחגיגיות: איש כתפני ורחב־פנים, מגבעתו חבושה לראשו, קם על רגליו והוא נשען אל משענתו ונושא דבריו, חדים וברורים, כמטיל אבנים גדולות ומסותתות, ודיבורו לא גרמנית ולא יהודית, כדיבורם של שאֵרי הנואמים, אלא עברית צחה ומודגשת. הוסיפו ואמרו: והאיש דיבורו לא בלבד בועידה כך, אלא גם בביתו כך, שכן גם אשתו גם ילדיו דיבורם כך, ולא עוד אפילו השפחה שבביתם – לתפארת המליצה צירפו בדיה: והיא גויה – דיבורה כך. מתוך התיאורים האלה נצטיירה לנו דמותו של איש, שרצונו מוצק וכוחו עמו לקיים את רצונו, ושעל־כן לא נפלאנו לשמוע, כי לא יצאו ימים רבים והאיש וביתו – ותוספת הבדיה אמרה: לרבות אותה גויה הדוברת עברית – הניחו את לבוב ועלו לירושלים.

והמשך־הפגישה עמו, עם אליעזר מאיר ליפשיץ, היה על־פי הראִיה – נערים מאוהבים בסופרי־הדור העברים, היינו צופים וחוזרים וצופים בפרצופיהם, וביותר היינו נותנים עינינו בתמונה הגדולה של משתתפי “השילוֹח”, שנדפסה לכבוד יובלו של כתב־העת, ובכללם היתה גם תמונתו שלו. ומפי חברינו הגדולים, חברי האגודה האקדמאית “התחיה”, שמענו, כי האיש הזה הוא כמין קוֹנסוּל של ״השילוֹח״ בגלילותינו – הוא המביא והמוציא ועדוּתו מכרעת, אם סופר כשר או אינו כשר לפרסם דבריו בבימה, שחשובי־סופרינו שבדור הם משתתפיה. ואמנם, בימי הקונסוּלאט שלו עלוּ על בימת־ספרותנו כמה וכמה כוחות נחשבים, שנעשו פאֵרה, וכל אחד ואחד מהם יכול היה לסַפּר, כי הפּגישה עם א. מ. ליפשיץ היתה לו כתחנה מכרעת בחייו, כי הוא שעמד לו וסייע לו למצוא פתח לבית־ספרותנו. כבר שמענו עדוּת כזאת מפי אשר ברש ומפי ש"י עגנון וניתן להוסיף, כי הוא שגילה, בעצם, את אברהם בן־יצחק, כשם שגילה את מרדכי בן־יחזקאל, שכן ידע האיש לנהל את הקונסוּלאט שלו בתבונה וביד רחבה.

ב

אבל על הקונסוּלאט הזה שמענו רק לאחר ימים ושנים; בינתיִם משקלטנו מה שקלטנו מפי חברינו הגדולים, ומשתפסנו מה שתפסנו מתמונת “השילוח” הגדולה, טרחנו לקרוא את דברי האיש. הוא לא הרבה לכתוב ולא הרבה לפרסם, אבל מה שכתב ופירסם היה בנוי, מחוסם, מאושש. ההרצאה היתה בהירה, הסגנון מגובש, הרעיונות שקוּפים, והמזיגה של הגוּת ושירה מהלכת על הכל את נעימתה הצלולה. כך נרשמנו מספרו על רש״י – מוֹנוֹגרפיה, המעמידה לפנינו את דמותו של פרשננו הגדול דמוּת חיה, עזה ונלבבת כאחת; כך נרשמנו ממחקרו על שירת ח. נ. ביאליק, שבו בעצם נפתח העיסוק הרציני וההידיינות המעמיקה בחידת לשונו של גאון־שירתנו וסודה; כך קראנו לימים את ספרו הגרמני על העברית החיה, שהכניס אותנו בבת־ראש במסכת־הבעיות של התפתחות לשוננו כלשון־חיים ממש; כך נרשמנו ממחקרו־מסתו על ה“חדר” וניתן לנו חיזוק נוסף להכיר ולהוקיר את ראש מוסדי־החינוך של ילדי־עמנו במשך מאות שנים.

ומה תימה, כי בבואנו לארצנו, ביקשנו לדעת פנים את האיש, שדמותו ופעלוֹ נחקקו בנו מקדמת ילדותנו ומשחר־נעורינו. ואכן, שיחקה לנו השעה והיינו מזדמנים עמו פעמים הרבה, ולאחר כל פגישה ופגישה חזרה ונתחזקה ההכרה, כי עם כל ערכו הרב של פעלוֹ, עם כל חשיבות חיבוריו השקולים, עם כל שפעת הבינה העצורה בהם ועם כל סגולת האָמנות השלובה בסגנונו, הרי נשארה פעולתו הרחק־הרחק מאחוריו. כי כל פגישה ופגישה הבליטה והוסיפה והבליטה את התרכובת העשירה של אישיות רבת־יצרים וגדושת־סבכים, העשויה כביכול כולה הפכים: נפתלת בעצמה ומתרצית לעצמה; נאבקת בגדולותיה ומוַתרת לקטנותיה, ואינה ממלטת את סבכיה ונפתוליה בדבר־ביטוי, אלא כולאת אותם בקרבה. לאמור, האישיות על רחשה וסתירותיה לא מצאה אלא קצה־קצוֹ של פורקן בכפל־תפקידיה – כסופר וכפדגוג, משל נהר גדול, המוליך את פשט־מימיו במרוצה רדופה והנה רובם מתבזבז בדרך ואך מיעוטם מגיע לים. רק בסוף־ימיו התעורר לכנס כתביו בשני כרכים – כרך אחד יצא בחייו וכרך אחר אחרי מותו, והם כרכים נאים וכוללים חטיבות משובחות, ממבחר הגיון היצירה וממיטב חקר־הספרות, אבל הם רחוקים, כמה רחוקים, מלהיות סיכום לאפשרותו.

ג

על שום מה אפשרותו היתה ככוח, שרובו לא יצא לפועל – חידה היא ותהי לחידה. כי מי שידע אותו על בינתו השנונה, ניתוחו החד, כושר סידורו במחשבה והבעתה, מי שידע אותו על בקיאותו המקפת וחריפותו המחלחלת, לא יכול היה שלא לתמוה על שהכוחות האלה נותנים לו מנוח – דהיינו, מניחים לו שייפטר מהם בכתיבה מפקידה־לפקידה, בהתעניינות בגידולה של לשוננו, בהוראה בסמינַר והנהלתו, ואינם מכריחים אותו לעשות כמידת־היכולת הגלומה בהם. אפשר וקצה־פתרונה של היחידה הוא בבדיחה, שנאמרה עליו מפי אַחַד ידידיו: לפי כשרונו יכול היה לנהוג מדינה, אבל לפי סבכיו היה נוהג שתי מדינות, והיו לו כשתי מערכות שח־מט והיה מלהיטן לקרב ודעתו לא היתה מתקררת עד שהתמוטטו בו שתיהן. ובדיחה זו ניתן לה תשלום בשנינה מפי אַחד תלמידיו: כל טעותו, שנעשה מחנך והוא על־פי טבעו היה מדינאי, שכן לא ידע ליטול לו לחניכו ולפתחו מתוך תכונותיו המוטבעות, אלא היה נוטלו ושוברו, כדי לחזור ולעשותו כרצונו הכפוי. אולם זה אך קצה־פתרון ורובה של החידה עומד בסיתומו. ודומה, כי חידה זו לא תיפתר אלא למי שיצליח לפתור חידת החזיון הזה שהיה מצוי בגלילות־גידולו. והרי קצת דוגמאות בדמות קושיות: על שום מה נכנס כליל־הכשרונות, בנימין גריל, למערכת־החיים ברוב־סיכויים ויצא ממנה באפס־סיכומים; על שום מה לא הניח אברהם בן־יצחק אלא צרור־שירים קטן; על שום מה ר׳ יוסף באבד הפתיע במאמר אחד בחקר־התלמוד ולא יסף עוד; על שום מה לא נשאר מידידו כנפשו, צבי הירש באדט, אלא זכר של הערה קטנה בשולי־מאמר, והרי היה בקי וחריף ונשען אל מקוריות.

ד

אכן, הוא היה מדבר וחוזר ומדבר בידידו זה, ומדגיש אפשרותו הגדולה, שהיתה ככוח שלא יצא אל הפועל. עתים היה מדבר בו בנעימה של תרעומת ועתים היה מדבר בנעימה של סלחנות, ואוזן מלים תבחן הרגישה יפה־יפה, כי לא פחות משהוא מדבר על ידידו, הוא מדבר על עצמו. ולא עוד, אלא הרגשה זו ניעורה גם למקרא מאמרו על יחיאל מיכל פינס – כמה ראה הכותב להדגיש את הרוַח שבין פינס כאפשרות ובין פינס כממשות. וכמה חש הקורא, כי לא פחות משהכותב מדבר על פינס הוא מדבר על עצמו. ובאָמנה, מי שלא הכיר את א. מ. ליפשיץ פנים והוא קורא את כתביו, אינו יכול להתעלם מכך, כי לפניו ממשות נחשבת ביותר, אבל מי שהכירוֹ פנים ויודע, עד מה ממשותו כסופר נשארה מאחורי אפשרותו, יראה על־כרחו את הספרים האלה כצלוֹ בלבד.

מובן, כי מן הדין לבקש מה שנקרא בלשון־הדין: נסיבות מקילות. גם על־פי מה שכתב, ראוי היה לעמוד במרכזה של ספרותנו והוא עמד באגפה; גם על־פי מה שהורה, ראוי היה לישב בקתדרה גבוהה, והוא ישב לצדה. אך הוא לא הלך בדרך־המלך של הסופר העברי בן־דורו – כשיצא לבימת־הספרות, היתה כבושה ליחיד והתלבטותו בעולם הרוס ובנפש קרועה, כשהשבילים המשובשים מוליכים לדקאדֶנס, ואילו הוא בנה את עולמו על־גבי מסד של עולם מחוטב שלפניו ובנה את נפשו על מסד־נפש מאוּחה שלפניו, הוא בנה את החדש על־גבי הישן, מתוך הישן. ואדרבה, מה שנחשב חדש בעיני בני־אומנותו היה ישן, בלה, מנוּוָן בעיניו, ומה שנחשב ישן בעיניהם היה חדש, רענן, בריא בעיניו. הוא־הוא הניגוד שהוליכוֹ למחנה של חרדוּת מתונה ופושרת, וספק אם בלבו השלים לו, ואם השלים על־כרחו השלים. ודומה, משיטי־דבריו ניכר היה, כי ידע את שחָטא לעצמו – דהיינו, שלא התעורר לברוא בריה חדשה, תנועה חדשה, שתינק לא מן הפשרה בין ישן וחדש, אלא מן המתיחות שביניהם. לאמור, חטא לאפשרות הגדולה שבו, מתוך שנרתם לממשות הקטנה שמסביבו.

[ניסן תשי״ד]

דמותו של החכם ר׳ אברהם הכוהן ברוֶר, שהלך מעמנו שֹבע־ימים ושׂבע־רוגז, ניתנת להערכה מצדי־צדדים, הכל לפי מוקד־הראִיה, שהמעריך בורר לעצמו, או רואה עצמו מחויב בו, מתוך שהוא נראה לו חשוב, ואפילו מכריע, אם להבנת חיי האיש, אם להבנת פעלוֹ.

אשר לחיי האיש – הלא מגילתם פרוסה לפנינו בספר בן כשבע מאות עמוד, ושמו: “זכרונות אב ובנו” (הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ״ו), הכולל אוטוביוגרפיה של אביו, ר׳ מיכאל, המוֹנוֹגרפיסטן של ראשי צדיקי ז׳ידיטשוב; ושלו, ר׳ אברהם יעקב; ואשר לפעלוֹ, הלא גם עיקרי־סעיפיו מפורשים או מרומזים במגילה ההיא, והקורא יקרא. אך אם לקורא – הרי חיבוריו מונחים לפנינו, ביחוד בגיאוגרפיה של ארצנו, שנתפשט פרסומו בה ונחשבה ראש־מקצועותיו, ונודע לתהילה ספרו “הארץ” (הוצאת דביר, תרפ״ח) ובמהדורה תניינא “ארץ ישראל” (הוצאת מוסד ביאליק ודביר, תש״י) ושפירנס את עיונם ותלמודם של שני דורות ומעלה, וענינו היה גם ענין הוראתו רבת־השנים בסמינרים, שהיה בהם מורה־המורים בתחום הזה ואגפיו. ואף שארי חיבוריו על ארצנו וסביביה ידועים גם ידועים, וכאבן־חן משובץ בהם ספרו המנוקד בן הכרכיִם “אבק דרכים” (הוצאת “עם עובד”, תש״ו) שבו תיאר, מעשה שיחה נאה ומחכימה, ממראה־עיניו ומהלך־נפשו בסוריה, בבל, אשור, קורדיסטן ופרס.

ב

ומגיאוגרפיה להיסטוריה – אלה חיבוריו, ביחוד בקורות עמנו, וראש להם ספרו “גליציה ויהודיה” (הוצאת מוסד ביאליק תשכ״ה), שחלקו אחד נכתב אף נדפס, בימי־שחרותו, בלשון הגרמנית, וחזר וּכתבוֹ בלשוננו, וענינו מחקר סטטיסטי־היסטורי על מעמדה של גליציה עם סיפוחה, לאחר חלוקת פולין, למלכות אוסטריה; וחלקוֹ אחר מחקר מעמדם של יהודי גליציה בימי מלכותו של הקיסר, שנזדווגו לו נאוֹרוּת ושנאת ישראל, הוא יוסף השני; וחלקו אחרון מחקר תולדות יאקוּבּ פראנק וסיעתו, ועיקר בסיסו כתב־היד של ר׳ בר בולכובר, “דברי בינה”, שנמצא לו לחוקר באוצר בית פרל בטרנופול, כשם שנמצאו הרבה משׂפונותיו, מהן שלא ניתנה עליהן הדעת אלא מקץ רוב שנים.

ג

עד כאן מה שניתן במגילת־ספר, מכאן ואילך מה שלא ניתן בה, או לא ניתן בה עדיין, ושעניניו נוגעים בתחנות קצוויות של תולדות ספרותנו – מקצה מזה מחקריו המרובים במקרא, שפירסמם רצופים ורדופים, עד שנת־חייו האחרונה, והניח ברכה רוב דברים, שלא הספיק לפרסמם; ומקצה מזה עיוניו בסיפורי ש״י עגנון לצד בדיקת רקעם ההיסטורי ומצעם הפולקלורי ובירור גבול מהימנותם. ובין קצה לקצה לא היה, חלילה, חלל, כחללם של הכרוכים אחרי ראשונות ואחרונות בלבד, כשהאמצע, שפירושו רוב תולדות תרבותנו, כלא היה. אדרבה, האמצע היה לו עיקר חיוּת וקיים בו בחינת והגית בו והוסיף עליה בחינת והגית אותו, ואותותיו אותות –אם באתגַליא, כעדות פזורי כתביו, אם באִתכַסיא, כעדות נפוצות איגרותיו, אשר רבו כן רבו, ועוד עתידים מוקיריו ומכריו לגלגל את הדיבור על כך.

ד

ועדיין לא הזכרנו שדה גדולה ורחבה שהאריך למעניתה – הפובליציסטיקה, שחרש בה ועדר בה, למן קדמת־נעוריו עד לשני גבורה ושוח; כתיבה מרובת ענין וענינים תחילתה ביידיש והמשכתה הארוכה והמתמדת, בעברית; ואילו זכה, לפחות, מִבחרה לכינוס, ונתגלו יִחודו וסגולותיו מלוא־שיעורם. כי הנה, ברשותכם, אעֵז ואומַר, כי אף שהוא עצמו ראה את הפובליציסטיקה שלו כמִשנה לראש־עשייתו, הגיאוגרפיה וההיסטוריה, וכתיבתו זו היתה לו בחזקת תגובתו המצויה של אזרח מצוי, שמצוַת הוכח תוכיח מתירה לו עיכוב הקריאה ואף מחייבתו בו; הרי בהצטרף חוליות־העראי של תגובה ותגובה כשרשרת־קבע, נעשתה הטפלה־לעיקר, כעיקר־לגופו, ומה שנראה לו לבעליו כערך חולף נעשה ערך קיים, ובו באו על גילוים כמה ממיני היכולת שבו, ומה שראוי, פה ועתה, להבלטה מיוחדת, כי בה, בפובליציסטיקה, נבלט ביותר כוחו בלשון, ובה גם עיקר־תרומתו ללשון.

ה

וברשותכם אפרש את דברי: ודאי, כי הוא הִרבה אף הגדיל לעשות לה ללשון בגיאוגרפיה של ארצנו, והגדרים הרבה הוא שבדקם ומונחים הרבה הוא שקבעם, ומקורות לשוננו ורוחה וחוקתה היו לו לעינים, ויגיעתו ניכרת בבית הזה, בית האקדמיה, שבחרה בו חבר־כבוד, גם בקודמו, ועד־הלשון, ואין צריך לומר, כי כאמן פדגוג קנה לו זכויות הרבה, בהשגירו אלה וכאלה בפי תלמידיו המרובים שסופם מורים ומורי־מורים. אבל הוא עצמו, על אָפיוֹ החם ומזגו הרוגש, בא על ביטויו בפובליציסטיקה, או כפי ההגדרה ששמעתיה מפי ש״י עגנון, ושהיה מיצר על שלא נתעורר קודם לנסחה כך, והיה מביאה בהרצאתו על עמיתו, במלאות לו יובל וחצי יובל. וכך הגדרתו ההיא של הלוי על הכוהן: הדוקטור ברוֶר – שיעור־חכמה; ח׳רבי אברהם – שיְעור־קומה.

ו

וצידוקה של ההגדרה הזאת נראה בעליל בבדיקת הפובליציסטן החד והשנון – לשון שהיא כנובעת מאליה, כשטפו של דיבור, שאין דוברו נוהג תיקון בתר תיקון, לא כן־שכן יִפוי וסלסול, כמוצאו מפי הדובר ומובאו באזני השומע, כן מוצאו מעֵט הכותב ומובאו לעיני הקורא, עצם גיחתו של הביטוי הוא־הוא גיבושו. אין בידי להינבא, אם ומתי תבוא שעה להבר זרויות אלו, לקיים בחינת עת לכנוס, אך זאת ידעתי, כי בהיכתב קורות הפובליציסטיקה שלנו, ישתהה חוקרה אצל התחנה הזאת ויבדוק דרכה ודרכיה וימצא את הצדדים השוים והצדדים השונים שבין האיש לבני־דורו, שעדרו, כמותו ועמו, באותה שדה, שהיא גם שדה־צופים, גם שדה־כובס, גם שדה־החרם.

ולא אעלים השערה המדמדמת בי, כי אם הבדיקה תחול תחילה על תחילתו, בארץ־מוצאו וירשתה, יימצאו לו אחים, כגון יצחק לופבן – לשנינה, וכגון אברהם שרון – לעזוּת, ואם לצד השונה גם מהם גם משכמותו – הרי היא ישירותה של לשונו ואמצעיה. וכסיוע לבדיקה זו והמשכה ומיצויה תהא גם עשייתו האפיסטולרית, שהיה כותב־איגרות מופלג ובה תוספת עדות לתכונת ישירותו ופשיטותו.

ז

ודאי שאי־אפשר דיבור על האיך בלא דיבור על המה, והוא ענין המחייב דיבור באורך, ואסתפק עתה במה שארמוז, כי הרבה למדתי עליו מקשרַי, קשרי ידידות ויריבות, עמדו, הן בעל־פה והן בכתב. אך עיקר לימודי הוא גילוי המפתח להערכתו, והוא לכאורה מפתח פשוט בתכלית; הלא היא ההכרעה, העזה והתמימה כאחת, שנפלה בלבו בימי־נעוריו, לעלות לארצנו ולהשתקע בה, והיא הכרעה משותפת לגל־עולים קטון, ברוַח הימים שבין אחרית העליה השניה וראשית העליה השלישית, שהוא וכמותו נישאו בו ועמו. אמרתי: גל קטון, ודין שאומר: קומץ מועט של יציאי גליל גידולו, שלא שפע רוב עולים בימים ההם –אלה מעט אנשים אחים, ששוב לא היו בהשכלה, אך נתקיים להם ממנה האור הבהיר של חפץ בינת הנגלות, ושוב לא היו בחסידות, אך נתקיים להם ממנה האור הנערב של תשוקת דעת הנסתרות, ודבקו בצמד־יסודות והתחדשו מכוחו – יסוד הציונות, שנדרש להם הלכה למעשה, ויסוד העבריוּת, שנדרש להם הלכה למעשה גם הוא, ולא הוצרכו לשם כך לפריצת גדרים ועקירתן, כרוב עולי הדור, אלא התגדרו בתוך השיטה ושולחנה הערוך.

ח

כדי להעמיד על אָפיה של החבורה הקטנה הזאת, דין שאזכיר את הארי שבה, הוא ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, וחבריו להוראה ולספרות. אם לחבריו־להוראה היו בהם שלא האריכו בארצנו, – כדוב הויזנר שהלך אצל פוליטיקה של ההוֹוה, בגולה, ואך מקץ שנים רבות שב אליה, והיו בהם שהאריכו אף התמידו בה, החל ביוסף זליגר, שנקפד באִבּוֹ, דרך אריה טויבר, שהפליג לחרידות בדלנית קיצונה, וכלה במרדכי בן־יחזקאל וחנוך ילון, ואם לחבריו־לספרות – הרי הני תרי צנתרי, ר׳ בנימין וש״י עגנון; אלה ואלה מידת הדבקוּת באתמול על אמונתו המסורה ומידת הזיקה להיום על אמנותו המודרנית וחידושה נתלכדו להם כדרך שהתלכדו.

ט

ולענין ההתלכדות, כפי שנתקיימה בדרכו ובמנהגו של אברהם יעקב בראור – הרי היתה שונה משל חבריו אלה. היא לא באה לו לא מכוחה של פרדוקסיה על חודה הפוצע, ולא מכוחה של הרמוניזציה על כודה המרגיע; לא מכוחה של אגדה ופיוסה, ולא מכוחו של פיוט והשלייתו, אלא מכוחו של זימון פשוט יותר וממילא טבעי יותר, ומה שאמרנו בטיבה של לשונו, ניתן לומר בטיבו של כלל עולמו, שהלשון הזאת היתה משמשתו.

י

פתחתי את דברי על האיש, לאמור: הלך מעמנו שׂבע־ימים ושׂבע־רוגז. שובע ימיו אינו טעון בירור – כי הם היו, אמנם, ימים רבים וגדושים עשיה, תלמוד־תורה ובינת־חיים, והכל מתוך רעננות־תמיד מפליאה; שובע־רוגזו טעון בירור, ועדותם של מוקיריו ומכריו יפה להם. והם ידעו אותו כפי שנשקף להם לרוב – מצחו על רחבוֹ קמוט ומקומט; מבטו על כחלתו חד ומחמיר; ודיבורו על אף נעימת פינוקו עז וחותך, והם־הם שגילו שורש רוגזו ושלוחותיו, – סערתו, סערת המוסר, והיא מוסרו של מי שתוכחתו לעצמו, שעל־פיה עיצב את חייו ואָרחם, מזכה ואף מחייבת אותו לתוכחת זולתו, תוכחת הציבור. ובהיאלם עתה דברוֹ, נאמר בשינוי מעט של מטבע קדום: חבל על מוכיח גדול שאבד מן העולם.

[ח׳ טבת תשל״ו]

רבים ומרובים היו שהכירו והוקירו את ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, מהם ריעיו הותיקים, מהם תלמידיו הותיקים, וודאי נמצאים בכללם המיטיבים לעשות לו נפש, וראש להם אלה, שבאו לאסיפת־זכרון זו לספר לנו מקצת מדרגותיו ואָרחותיו, והדברים ששמענו מפיהם נאים וערבים, ואם נצטרפתי להם, אף שצעיר הייתי מלהיות לו עמית, וזקן הייתי מלהיות לו תלמיד, הצטרפותי, וביותר עמידתי בראש המדברים, צריכה התנצלות. ומה התנצלותי, שאני בבאי אסיפת־האזכרה מן המעטים, העשויים לראותו ולהראותו, כפי שניטע במחצבתו ועלה מתוכה, הלא היא עיירת־מולדתו; ולא סגולה היא לי שניחנתי בה לראותו ולהראותו כן, אלא זכות היא לי שנתגלגלה לידי, ולפי שנתגלגלה בקדמת־נעורי, זכרונה וזכרה עשו בי רושם שאין לו מחיקה.

נער הייתי, על סִפה של שנת בר־מצוה, שמחמת יתמותי הקדימה, ואימי המלחמה, מלחמת־העולם הראשונה, הגלוני בכלל משפחת אמי חורגתי עליה השלום מעיר־מולדתנו השרופה והשדודה, ולאחר שלושת ימי טלטול ונדודים צידדנו לדרך־חול טובענית והגענו לעיר־מִצער, קהילת ישראל קטנה, הקרויה על שם אדמת־החומר גלינא, ואך הגענו אליה ומרוב ליאות ישבנו בשולי רחובו של השוק, נקהלו עלינו רוב אנשים ונשים, אלה בהולים לשמוע מוצאותינו ומתאנחים על כל שמועה ושמועה, מה עלה לה לעירנו, קהילת ברודי המהוללה, שבניה נמלטו ממנה מחמת המציק, ואלה כמתחרים זה בזה, מי יזכה לקיים בנו מצוַת הכנסת־אורחים, ולהביאנו אל תחת צל קורת־גגו ולערוך לפנינו שולחן, ובהיוָדע להם, כי קרובים לנו, מיהרו להבהילם אלינו, ועתה קצתם נתפזרו אילך ואילך וקצתם הוסיפו שאלותיהם, כנראה גם מתוך צער, למה שאירע לנו תמול־שלשום, גם מתוך חרדה, למה שיארע להם עצמם מחר־מחרתיִם, וכשנתפזרו גם הם, נשארו שני אברכים בשנות־העמידה, האחד פניו מלאות ועיניו מאירות ולבושו ארוך מעשה־משי, והאחר פניו מועטות ועיניו עצבות ולבושו קצר מעשה־בד, ולאחר ששמעו מפי הגדולים, אלה דודינו ודודותינו, מה ששמעו, פנו גם אלינו הקטנים, הצנופים מעט, ובבקשם, כנראה, להטותנו מזכר התלאות, הטו שאלותיהם אלינו לצד אחר, והאחד פתח בלשון: קינדערלעך [=טפלַיָא] ושאל לפרשת השבוע לפי שהייתי הגדול שבאחי עניתי משמם שלא למדנו, אך פירשתי שמה. שאל אחר: אם לא למדתם, כיצד אתם יודעים. השיבותיו: בשבתנו בשדה ועשינו בה תפילה וגם קראו את הפרשה, ואף שלא היתה זו אלא קריאה בעלמא היו דודינו חלוקים, שדודנו אחד אמר כי אף שיכול היה לקרוא את הפרשה על־פיו, באין ספר־תורה עמנו, ראוי לקרוא מן החומש שהיה עמנו, שלא לפסוח על תיבה ולעבור על לא תגרעו, ודודנו אחר אמר, כי לפי שהוא יכול לקרוא את הפרשה בעל פיו ראוי לקרוא כן מלקרוא בחומש, שמתוך שהוא שונה מספר־התורה יש בקריאה מתוכו אבק של לא תוסיפו. צבטני בעל הלבוש הארוך צביטה של חיבה ואמר: וועסט עסן פורים אין סוכה [=תאכל בפורים בסוכה], נתעורר בעל הלבוש הקצר ושאל: וואס מיינט עסן פורים אין סוכה [=מה פירוש אכילה בפורים בסוכה]. עניתי, כי ודאי דבר של ליצנות הוא. נתחייך בעל הלבוש הארוך והסביר דעתו, לאמוֹר: מכאן אמרו, כי לעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפורים, ומכאן אמרו, כי לעתיד לבוא צדיקים יושבים בסוכה העשויה עורו של לויתן, וקושיה היא אימתי יושבין, הוה אומר בפורים, וסיים, כי גם זה דבר של ליצנות. אמר בעל הלבוש הקצר: נו, אוַדאי, והסביר דעתו גם הוא, לאמור: מימרה זו לא דבר־תורה הוא אלא דבר־הדיוטות. שמי שנתפס בקלקלתו אומרין לו: דו וועסט זיצן פורים אין סוכה, ולשון סוכה לשון בית־האסורים – דהיינו, כי ביום שהוא יום שמחה ורוַח יהא חבוש ויהי לו החג – לחָגא.

לא ידעתי, מי הוא הצמד הזה ואף לא שאלתי להם, אבל דמותם נחקקה בי, ולימים, כשראיתי את ר׳ מאיר שפירא, ובוארשה ראיתיו, הכרתי בו את האחד, וכן כשראיתי את ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, ובלבוב ראיתיו, הכרתי בו את האחר, ועדין לא הבנתי, מה שהובן לי לשנים, כי המקרה שגילם לי בראשונה, גילם איש־איש ביִחודו, שהראשון, שעתיד היה לבנות ישיבת חכמי לובלין, מימרת־עם נתפרשה לו כדרך שהיא ראויה להתפרש למרן דהלכתא, והאחרון, שעתיד היה לבנות אוצר סיפורי־המעשיות, מימרת־עם נתפרשה לו כדרך שהיא ראויה להתפרש למרן דאגדתא.

אכן לימים, כשטיילתי עם ר׳ מרדכי בן־יחזקאל ברחובה של ירושלים והזכרתי אותו ענין לפניו ראיתי, כי זכר יפה־יפה אותה השיחה עם הנערים הפליטים, וכמה סימנים נתן לכך ועיקרם שכל שכרוך בפורים זכור לו, שאמנם יום־לידתו ביום לידתו ופטירתו של משה רבּנו, אבל יום כניסתו בבריתו של אברהם אבינו בפורים היה ונקרא שמו מרדכי. אמרתי לצרפו לאגודת ילידי־פורים, שאף אני נמנה עמהם, בשנה שאינה מעוברת, ושנתאגדה בראשותו של סאמי גרונימן, סירב: אומר יום הולדתי עיקר, הרי הוא כרוך בשמו של משה רבנו, אומר יום בריתי עיקר, הרי הוא כרוך בשמו של מרדכי הצדיק, ומוטב שלא אכריע ביניהם, שלא יתלו בי הפתגם השגור בעם: הלך משה מרדכי. אבל הודה כי אפשר שמו ויומו גרמו, שנמשך לאוירתו ומזגו של תרגום שני, אבטיפוס של סיפורי־מעשיות.

ב

נחזור לימי־הנעורים, ימי ישיבתנו באותה עיירה קטנה – נער הייתי, אבל נתתי לבי ועיני עליה, שהיתה לי כחידוש מפנים לחידוש: כל עצמה שיעורה כרחוב או רחובותים בעיר־מולדתי ולא יחסר כל בה: בית־כנסת נאה, שבנאוֹ או חידשוֹ הגביר ר׳ חיים ברייטמאן מטרנופול, חותנו של הרב הצעיר, הנודע בשם העילוי משוץ – הוא־הוא ר׳ מאיר שפירא, שהקים פה ישיבה, ויש בה בית־עם נאה, ההומה עתה פליטי מלחמה, אך בו מדור לחברת ציון וכן לאולם־טונביי, והוא קבוע ועומד ברחוב, ששלטו בלשון האוקראינית מכריז עליו: אוליצ׳א טעאָדאָרא הערצליא, כלומר: רחוב תיאודור הרצל, והוא היחיד בכל הגלויות, ובו בית־ספר עברי, שמורים נחשבים שימשו בו, כגון ר׳ יוסף אומנסקי, ויש בה אפילו הוצאת־ספרים, שבה הוציא ר׳ אשר בוכבינדר (כורך) קונטרסים, כגון מחברתו העברית המנוקדת של צבי שארפשטיין על ביאליק, או מחברתו היידית של י. ח. ברנר על מאפו, וכן ספרים כגון המחזה של הרצל “הגיטו החדש” בתרגומו של ברנר גם הוא. אחד־עשר הימים, שישבתי באותה עיירה, חקוקים בלבי ואני רואה אותה על חינהּ, וכל מה שהייתי לימים שומע בה ועליה, הייתי רואה אותו נטוע בה וצומח מקרבה והייתי כמוסיפו למשבצת רשמי ההם, כגון מה ששמעתי מפי מורי ר׳ מאיר בלבן, ששימש פה בהוראה, או מה ששמעתי על הסופרים שעלו מקרבה, – אבא שטולצנברג, שמואל נאדלר, ירמיה השלס, אפרים פוגלפנגר וכיוצא בהם.

אבל כסמלה נחשב לי ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, ולא נחתי עד שידעתי דרכו בה ומתוכה. מבני־עניים היה שמהם תצא תורה, ולא על דרך המליצה השגורה, שכן אמו שנתאלמנה היתה שרויה בעניות מנַוולת, ובה היתה העיירה יוצאת חובת צדקה, שהיתה מחזרת על פתחיה, ובלבד שתגדל את ילדיה הקטנים – מרדכי, שכבר ידענו מקור שמו; וחנוך – כל שנקרא בסביבתנו כן מקור שמו ידוע, והוא הצדיק מאולסק בעל “לב שמח”, ותחנכם לתורה וליראה. הרבה חרדה אותה צדקת לשלום בניה, שכן קודם שנולדו ילדה כמה פעמים לריק, שהילודים לא נתקיימו ונטרדו בינקותם לעולמם, וגם כשזכתה, כהבטחת הצדיק הנזכר, לגדל את בכורה, כמשאלת לבה, ונתפרסם כעילוי, לא הניחה את חרדתה ומתוך חשש עין־הרע תלתה בצוארו כקמיע שן־זאב גדולה, והוא בוש בה, אבל נשאהּ, ואף כשחבריו בבית־המדרש אמרו לו, כי יסיר את השן או יחביאנה מתחת לכותנתו והם מזהירים אותו על בוא אמו, שהיתה מביאה לו סעודת יומו, אמר: גם בהעדרה אני חייב בכבודה, ורצונה כבודה, וחלילה לי לכזב לה. מה תימה, כי לימים, בשבתו לרגל לימודו בוינה, וכבר עמד על סִפהּ של בחינה, הרי עם רציחת הארכידוכס ואשתו, תואנת המלחמה, הניח את הבירה ושב לעיירה להיות עם אמו. והדברים צריכים הדגשה – בעצם הימים ההם היתה בסביבתנו זרימה בהולה ממזרח מערבה, כל שהיה בידו נטש עיירתו וברח, מי ללבוב הקרובה יותר מי לוינה הרחוקה יותר, ושמה אמנם נמלט רב העיירה למחרת זימוננו, ואילו הוא, הבן הנאמן, חוזר אל אמו להיות עמה בימי כיבושה של העיירה ושרפתה.

ג

מי שקרא את האוטוביוגרפיה של ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, שנתחברה כדמות איגרת לג. קרסל שיאריך ימים, ושלא הותר פרסומה בחייו, ונדפסה זה מקרוב בקצת שמיטות ב״דבר״ ובשלמוּת ב״הדואר״, יודע עיקרי דרכו: שקידתו על תלמודו, משיכתו אחרי הציונות, כדרך שנמשכו טובי בני־הנעורים בעיירה, שהיתה בזה שם־דבר (ובכללם וראשם אף אחיו, חנוך, שהיה עם אנשי העליה השניה וישב בארצנו, וסופו השתקע באמריקה) – אך הוא גם יודע, מה תפקיד נועד בהכרעת דרכו לר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, שהיה לא בלבד פטרונו אלא פטרונה של חבורת סופרים וחכמים מובהקים, אלה טובי הכשרונות של בני גליציה בספרות העברית המודרנית. אך, ברשותכם, אוסיף מה לידיעתו, וביותר שאיננו כלול באוטוביוגרפיה. ראשית, אזכיר איך היתה ההתחלה – משעלה ר' מרדכי בן־יחזקאל בנתיבה של הציונות והעבריוּת, טרח לקנות לעצמו ידיעה יסודית בספרות העברית בדורות האחרונים, כדרך שטרח קודם לקנות לעצמו ידיעה יסודית בספרות העברית בדורות הראשונים, והתרעה בעיירתו עם האברך הירא והמשכיל ר׳ הילל פינלס, שגם הוא גם רעייתו השכילו בשימושה של לשוננו בכתב, ולימים אף בעל־פה. והנה יצאה מרת פינלס, אשה עדינה ויפה, למקום־המרפא טרוסקאוצה, שאף ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ התרפא בו, לרגל חָליוֹ, ובדרכם לנאפטוסיה – מקום שתיית מי־המרפא – היו מגלגלים שיחתם בעברית. פעם אחת הראתה לו גלוית־דואר צפופת־אותיות, שנכתבה בידי צעיר בעיירתה, מרדכי, המכונה מוֹטק, הלפרן, קראהּ ונפתע לטיב סגנונה ויפיוֹ, אמר לה: למען השם, בשובך תשלחי אלי צעיר זה. היא עשתה כן והצעיר מיהר ונסע לבוּבה ונסיעתו הכריעה על דרכו, שנמצא לו דואג ומיטיב, שעינו לא הטעתו, והיה מומחה לשלות את בעלי־הסגולה מקרב אחיו בני גלילותיו. וכדרכו של ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ – אומר ועושה: כשם שהוליך את הצעיר המחונן אל לפני נדיב, הוא ר׳ שלמה בוּבר, שיתמוך בו והוא אף תמכוֹ, כך הוליך פרי־רוחו אל עורכו של “השילוח”, ועמד לימינו; וכשם שהביאוֹ לברלין, בימי שבתו שמה, כך הביא אותו לירושלים, והעמידו על דוכן ההוראה בסמינר למורים שבהנהגתו, לטוב לו ולתלמודו ולתלמידיו, וכל ימיו לא זזה ידו מידו. והוא־הוא שעודדו לעשות לסיפור־העם, איסופו ועיבודו, עד היות אוצרו הגדול והנפלא, אוצר סיפורי־המעשיות, בידנו. אמת, באותו ענין עמד לו עוד מעורר נחשב, כי מי לנו גדול כביאליק, שהיה מעודדו, ומאוד נפלאה הגדרתו: איך וואָלט עס געמאכט שענער, אָבער איר האָט עס געמאכט בעסער, לאמור: אני הייתי עושה אותו יפה יותר, אך אתה עשיתו טוב יותר. בעל סיפורי־מעשיות מביא דברים אלה באיגרת האוטוביוגרפיה שלו, אבל אנו שמענום שנים קודם פרסומה– בנאומו הנפלא עם מתן פרס לו – ואח־לפרס לו היה מרדכי גם הוא, הוא מרדכי בובר – והוא, ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, סיפר גם בשבחו של מי שאותו פרס נקרא על שמו, הוא ביאליק, גם בשבחו של זקן חברו לפרס, ר׳ שלמה בובר, שתמיכתו עמדה לו למסַפר, שיכול לילך לברן שבה למד הרבה, והכיר אנשים הרבה, ועיקרם טובי סופרי העברים.

אמירתו של ביאליק: איך וואָלט עם געמאכט שענער, דהיינו: הייתי עושה יפה יותר, ניתן להמירה באמירה: איך האָב עס שענער געמאכט, כלומר: עשיתי יפה יותר, כעדות טירחתו בסיפורי־אגדה וסיפורי־מעשיות, – ומי כר׳ מרדכי בן־יחזקאל, מחבר המחקר המצוין על מקורות “ויהי היום” ידע זאת – אך האמירה הזאת, גם כעיקרה גם כשינויה, חלה לא בלבד על ביאליק, אלא גם על אחרים, שעשו בסיפורי־מעשיות ועשום יפים יותר, אך לא טובים יותר – והכוונה היא לא בלבד לברדיצ׳בסקי ולבובר אלא ביחוד לעגנון. וביותר אם נמיר את צמד התיבות: טובים יותר בצמד־תיבות: נאמנים יותר. היא־היא הנאמנות לשני היסודות של סיפור־העם, היסוד של הסיפור והיסוד של העם. מבחינה זו יש לו לר׳ מרדכי בן־יחזקאל בן־תחרות יחיד, והוא אמנם ביאליק, ואף זה לא בסיפורי־העם אלא בשירי־העם, שהם אמנם יפים יותר, מכפי נוסחתם המקורית באוסף גינצבורג־מארק, אבל הם טובים כמותם, מהיותם נאמנים להם עד תום.

ובמה נִפלה בעל סיפורי־המעשיות – בכוחו לוַתר על עצמו באופן שאינו מבליט אלא מבליע את עצמו, ואם להיעזר בדוגמה של השוָאה מצויה, הריהו השוני שבין אמנות ראוונה לבין אמנות פירנצה, והיא יכולת שכמעט לא תובן בדור של בילוט יִחוד ויִחודים, היונק מתחומו של דור האינדיוידואליזם. לא שלא היתה בו אינדיוידואליות, שהרי דיה קריאה של שתים־שלוש שיטות בסיפורו, שנדע כי היא הרצאתו שלו, ושלו בלבד, אבל אין אותו רושם מוחה רושם ברור כמותו, כי סיפור־העם הוא. ודאי כי ידע מה שידוע לכל בר־בי־רב כי אין העם עושה לא שירים ולא סיפורים, אלה ואלה מעשה יחידים הם, אולם אלמוניותם או שיכחתם מניחה להם ליציריהם שיֵצאו מרשותם, רשות־היחיד וטביעתה, וייכנסו לרשות גדולה יותר, רשות הרבים העושים בהם, לפי טעמם ומזגם, על דרך התוספת והמגרעת, על דרך העיקום והפישוט, על דרך הסיתות וההקצעה ועל דרך השיבוב והמירוק, ומתוך כל הגלגולים וגלגולי־הגלגולים עולה מעשה קדירא־דבי־שותפי שכל טעמי חמימא וקרירא ממוזגים בו להפליא.

ד

אמרו עליו על ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, כי לפי פעלוֹ ניכר, כי תמימות היתה בו, אך דין לדייק ולומר, כי יותר משהיתה בו תמימות של הבנה, היתה בו הבנה של תמימות, שכן הכתובת שפעלו היה מכוּון אליה היתה, אמנם, רבת־פנים, אך במיוחד כיוֵן לשני סוגים מסוימים בה, ויעיד על כך מעשה שהיה: הוצאת “דביר” שקלה, אם לא כדאי להוציא את סיפורי־מעשיותיו בכרך גדול אחד, כדרך שהוציאה כתביהם של כמה מסופרי־המופת, ולא נענה לה ר׳ מרדכי בן־יחזקאל שאמר: מי קורא סיפורי־מעשיות, הוה אומר: ילדים וזקנים; ראשונים, שדרכם לקרוא בישיבה, כשספרם ניצב לעומתם, אין כוחם לשאת כרך גדול כזה, אחרונים שדרכם לקרוא בשכיבה, כשספרם מוטל מעליהם, אין כוחם לשאת כרך כבד כזה, ואילו בני־עמידה, שכוחם יפה לכך, אינם קוראים ספרים בכלל, וסיפורי־מעשיות לא כל־שכן. שאלתיו: ילדים וזקנים למה; השיב: ילדים – כל הבלי העולם ופיתוייו עודם לפניהם, זקנים – כל הבלי העולם ופיתוייו כבר מאחוריהם, שעל־כן גם אלה גם אלה פתוחים בפני האמת, ואין אמת כאמִתה של אגדה.

ואם לתמימות, הרי עוד תמימות היתה בו, זו שמובנה שלמוּת, שידע ידיעה שלמה סיפור וסיפור, מקורותיו מבית ומחוץ, והיה מגדולי הבקיאים במסכת זו לסוגיותיה, ולא בלבד בישראל אלא גם בעמים. ידיעתו זו, ששימשה להלכה את פירוקו של סיפור־המעשה למקורותיו מבית ומחוץ, שימשה למעשה את תשלובו במקורותיו; והוא, המחבר והמשלב, היה להלכה מעל העם המסַפר, אך למעשה היה בתוך העם המסַפר, כאחד העם המסַפר. דבר כזה ובמידה כזאת לא ידעו בני־דורו, ששלחו ידם ללוש בחומר הזה, ואם הטילו נעימה של זלזול או פלטו נעימה של רטינה לעומתו, הרי לאמִתו של דבר, היתה זו תרעומת על עצמם, שאין כוחם ככוחו, והוא כוח שקיים את עצמו, אף שהיה עשוי כסתירה ממנה ובה – יודע את החוליות שנתלקטו ממקומות שונים ומזמנים שונים ויודע את השלשלת שנתלכדה ומסייע להשלם־ליכודה, ואף שההשלם הוא מלאכת עצמו, הוא עצמו יותר מעצמו, כולל מעצמו.

ה

לפי שעיקר דברינו הוא ר׳ מרדכי בן־יחזקאל אין בידנו לדבר על חוג שבתוכו ניטע ומתוכו נצמח, שכן כל בני־החוג הם, איש־איש כמוקד לעצמו, ועל־כן יהיו דברינו מעטים – חבורת הסופרים והחכמים היא, בני גליציה, שלא יצאו משיטתם של הדורות הראשונים, היא שיטת התורה הקדומה, אף שנכנסו לשיטתם של הדורות האחרונים, היא שיטת הספרות המודרנית, וכשם שהם אבר מאבריה של זו כך הם אבר מאבריה של זו. כפל־שילוב אורגני זה אין לפרנסו לפי הסיסמה השגורה ושלטה התלוי על־גבה: תנועה דתית־לאומית וכדומה, אדרבה גילויי הספרות, המבצבצים ועולים בתחומי התנועה הזאת ואגפיה, רחוקים מאורגניות זו, ויותר שיש בהם מן המיזוג יש בהם מן ההלחמה, ואינם דומים כלל לצביון האישים ההם – שהעז והמסובך שבהם היה רא״ם ליפשיץ, התם והתמים שבהם ר׳ יוסף זליגר, המגוּון והמענג שבהם ר׳ בנימין, המורכב והמושלם שבהם רש״י עגנון, המחמיר והקפדן שבהם ר׳ חנוך ילון, והירא והשלם שבהם ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, זכר אישיותם לברכה וזכר פעלם לנחלה.

[שבט תשל"א]

מאמר א: שלוש עטרות

כדרכה של דמות, שגילוייה עזים ומרובים, אף דמותו מרובת־הפנים של אברהם קריב אורבת לה הסכנה של צמצום־ראִיה, וממילא צמצום־הערכה. ואכן, סכנה זו לא נשמרה מפניה אפילו ההודעה הקצרה על פטירתו, שנתפרסמה, על נוסחה האחיד, ברוב העתונים, ושנחסרו ממנה לפחוֹת עשר שנות־עשייתו האחרונות, באופן שלא נזכרו כלל אחרוני ספריו, אלה כרכי כתביו הכנוסים, שפירסמם ברבים. ואם דברי ההספד ביום לוָייתו וקבורתו נזהרו, במעט או בהרבה, מכך, באה שיחת־רדיו באותו ערב, שבה נוסו כלי־כיבוי קטנים בבעֵרה גדולה, והחזירתנו לאותו צמצום.

ב

שלוש עטרות נתעטרה תעודת־חייו של אברהם קריב – שתים עטרות־ורדים, עטרת המשורר ועטרת המבקר, אחת עטרת־קוצים, עטרת המוכיח, והיא שבלטה ביותר, שכך אָפיה של הוכחה ותוכחה נותן, שהיא נשמעת ברמה, כשם שהמריבה סביבה נשמעת ברמה, כרוח דרושו של הכתוב: סביביו נשֹערה מאד. וביותר אם לפנינו מוכיח־המוכיחים – גם יל״ג, גם מנדלי, גם פרישמן, גם ברנר, מוכיחים היו, איש־איש כתכונתו וכמדרגתו, ודבר תוכחתם וטיבה הוא עיקר המצע של מוכיחם, בין מסתפק בבדיקת המה שלהם, בין מפליג לבדיקת האיך שלהם, ולפי שגם מוכיח־המוכיחים פרוז לתוכחה, לא ייפלא דבר השגה עליו, ואמנם המשיגים רבו כן רבו, ובאשר סערה לשמה לא תחסר גם מהומה שלא לשמה.

והיא הנסיבה, שהעלימה את שאר גילוייו שלפני דברי־התוכחה, שנקלטו בו אימי הדור ויִסוריו, ולאחריהם, הלא היא שירתו, בין בחלקתה הקטנה יותר, חלקת הפיוט, בין בחלקתה הגדולה יותר, חלקת הביקורת. אשר לחלקה הראשונה – לא רבה שירתו, שכינסה במגילת־ספר, ועל־פי יסודותיה הנהירים והמוצקים, הקלאסיים, לא היה בה כביכול מהולמה של שירת־הדור ועיקר־נעימתה, ועל־כל־פנים לא נחשבה כשירת־היום. אך דרכו של היום, שלא בלבד אתמול לפניו אלא אף מחר אחריו, ולא תיפלא בזה רביזיה, ואפילו קרובה למדי. ואשר לחלקה האחרונה – הרי לצד (ואולי אפילו: כנגד) הלאו הזעֵף והמתמרמר של המוכיח, בקע ועלה ההן הנלהב המתפעל של המעריך, וככוחו לקרוע את לבבנו בספירת האמת, כוחו לפקוח את עינינו בספירת האמנות, והשכיל ביותר באשר האמת והאמנות נראו לו כנשקי אהדדי, ומלוא הראִיה של שתי הפנים אף הוא ענין של מחר, ואפילו קרוב למדי.

ג

כך מחר, אך לעת־עתה כדרך הטבע הוא, כי ידובר הרבה על פן־המוכיח, שמתוך החשבון שבינו לבין נפשו, כפה על רבים כמעשה־חשבון זה וכזה על דרך הפולמוס הגדול שהתגלע מעברים, ובת־קולו מתגלגלת והולכת עד עתה. הבודק בו באותו פולמוס, אם בשיטיו אם ביניהם, מוצא, כי גם טוֹבי משיגיו לא פחות משבאו ללמדוֹ נמצאו למדים ממנו, והצד השוה הוא: שלא כתחילת הויכוח – סופו. כי הנה כמעט שנשכחה להם למשיגיו נקודת־המוצא, והיא ההנחה המקובלת, כי הערכתו של פרישמן על מפעל־סיפורו של מנדלי, כפי שבאה על ביטויה בפתח שלושת הכרכים – דהיינו, כי לפנינו עצם מציאותה של כנסת ישראל כאמִתה, וכי הערכתו של ברנר על הערכת עצמנו בשלושת הכרכים ההם, היא עצם ממשותה של נפש איש ישראל כאמִתה, שוב אינה הנחתם של המשיגים ההם, והנחות אחרות, מהם מִפלטים שלא מן הענין, בפיהם, ועל־כל־פנים שוב אין הנחתם של פרישמן וברנר כשרה כמושכל בהוראה ובחינוך, כדרך שנראה לפני דור, ביחוד בעיני טיפוס המורים, בחורי־ישיבה שנתפקרו ומחמת תסביכי מריבתם עם הוריהם וסביבת גידולם לא נפטרו ממידתם של אותם מישראל שהם שונאי עצמם, ודבקו בהם תלמידיהם, גם אם עולמם היה והנהו שונה ואחר.

ד

ואסיים דברי, דברי הערכתי, הערכת־עראי, על הסופר הגדול, בשתים קטנות, שאפשר הן גדולות. אחת –זכר שיחה עם ר׳ בנימין, שענינה הוכחת־המוכיחים על צדקתה ועיווּתה. חזרתי על טענתי, כי אמנם המוכיח רשאי ואף חייב להתעורר על מה שנראה לו ביצירי המסַפרים כסילופה או עיקומה של דמות חייהם של אבותינו ואבות אבותינו, אך המבקר לא דיו בכך, אלא חובתו להבין על שום מה המספרים ראו אותה כפי שראו והראו אותה כפי שהראו. אמר לי ר׳ בנימין: הרי הכרת את אבותיך ואבות־אבותיך וספרך “ממחוז הילדות” מעיד, כשם שאני הכרתי את אבותי ואבות־אבותי וספרי “מזבורוב עד הנה” (לימים: “מזבורוב עד כנרת”) מעיד, ואין אנו בנים יחידים לאותה עדות, וגדולים וחשובים העמיקוה, ודבריהם סותרים את מסַפרי ההשכלה וגרוריה, אלא מה, מנדלי אמן גדול היה, ולגביו כולנו שרטטים צנועים, אך זכור, כי כל מיני טירור קשים, וטירור האמנות בכללם. אחרת: שיחה עם אברהם קריב עצמו, והוא סניף לשיחות הרבה בינינו, אם טנדו אם בחבורה (ביחוד בזימוני־השבתות במִסדר “בני אמונה”), וענינה מיאונו להעניק פרס ביאליק ל“ימי ציקלג” של ס. יזהר והסכמתי להעניק לו פרס ישראל על כך. אף עתה חזרתי על הבחנתי בין זכות המוכיח וחובת המבקר ובת־קולו של הויכוח נתגלגלה אף לחוַת־הדעת שקראתיה, עם סדר מתן הפרס, והוא דבר האשמה של דור הורים ומורים, שהורישו להם לבניהם מצוקי ארץ אך לא הנחילום שרשי־עם.

החרדה על הנחלה הזאת והמסירות להנחילה היא־היא העיקר הגדול בכל מעשיו של אברהם קריב –המשורר, המבקר, המוכיח, מורה העם ומחנכו.

[י״ז אדר ב׳ תשל״ו]

מאמר ב: בין לאו והן

קשה עלינו קשירת־הספד על בני־דורנו ראשונים, אשר בזכותם ומכוחם גדלנו, ובהיאספם משדה החיים ומערכתם, הם אוספים עמהם את אורם החי, שהיינו נאותים לו, ואת צילם החי, שחסינו בו; ובהיותנו חסרים אותם, אותם עצמם, לא יקל עלינו התנחום, כי ירשתם אין לה מיתה עולמית, שהרי העדרם עושה אותנו, בני־דורם, יורשים־עד־ארגיעה, שכן אחרית־עקירתם שלהם עצמם היא כראשית־עקירתנו. ואם קשה עלינו קשירת־הספד עליהם הראשונים; קשירת־הספד על בני־דורנו אחרונים, בני־גילנו, על אחת כמה וכמה. הלא כמותם ועמהם עדרנו באותה מערכת־חיים ועשיה, ועקירתם ממנה היא כהמשך עקירתנו ותגברתה, ובהעדרם, המורגש לנו כהעדר עצמנו, לא יקל התנחום, תנחום זכר הדרך המשותפת־לא־משותפת שעשינו.

ב

אמרתי: הדרך המשותפת־לא־משותפת, שהרבה שוני הביוגרפיה עושה והרבה שוני העמידה בה עושה. אם לביוגרפיה – אברהם קריב קומתו ושיעורה מיוחדים היו לא בלבד משום אָפיוֹ, אופי נועז של דובר־אמת בסתר ובגלוי, ואינו חושש מבדיקת אמִתות, ואמתו בכללן; ולא בלבד משום כשרונו, כשרון אמן, שכוח ביטויו משמש בשלמוּת את כוח תפיסתו בשירה ובהגות, אלא אף משום עצם המצע של הביוגרפיה שלו – יליד עיירה ליטאית, היא סלובודקה בעיבורה של קובנא, שזו וזו נתפרסמה בלמדניה, גדל בשני אגפי הקצה של החינוך שבדור – תחילתו בבית־המדרש הישן, עילוי בישיבות ליטא ובילורוסיה המהוללות, והמשכו בבית־המדרש החדש, מטעמם של ביאליק וקלוזנר, באודיסה, והמעבר, כמובן, כמעבר מעולם לעולם, אך גשר גדול ביניהם, והוא גשר הלשון, הספרות, התרבות, שכולו בבית ומבית, ובבוא עת בירור הטיפולוגיה של תלמידי־ישראל, תתבלט חשיבותה המיוחדת של קבוצת הסופרים והחכמים, שעלו על הגשר הזה, ובכוחו ומכוחו נשמרו מפצעי חודה של החציצה, שהטילה האקסטרניות הנודעת, לא כל־שכן הגימנסיה הלועזית, הלא היא חציצת הלשון והאוירה והנפש, אשר רבו כן רבו חלליה. קבוצה זו ושכמותה דרך חינוכם כבר היה בה מעין בבוּאה של החינוך, שלא ניתן בשלמות אלא בארץ־ישראל. כשנתגלגל הדיבור בינינו על כך, אמר לי: צא וראה כמה נשרו מעמָנו והלכו לשדה־לעז ולשדה־נכר מחמת החציצה הזאת, ועלינו להלל את שניצלו ברצונם וכוחם מסכנותיה, אך יתר על־כן עלינו להודות להורינו ששמרונו מפניה. ואמנם, כדבריו כן הוא – הרי די היה שר׳ שלום מרדכי טשאטשקיס ישלח את בנו, שמואל יוסף, לבית־הספר של הבארון הירש ולאחריו לגימנסיה הפולנית בבוצאץ׳, שנפסיד את אחד מגדולי הסופרים העברים.

ג

הוא־הוא הגשר, שעמד לו לאברהם קריב ולכמותו בתמורות חייהם וחליפותיהם – הלא היא הדבקות בשרשי העם ויסודותיו, יסודות הרוח וכליו, וראש־כליו – הלשון. הדבקות הזאת, פרי האמונה החלוטה עמדה לו אף עם המהפכה – גם בימים, שנלהב לה והאמין באפשרויותיה הגדולות, והאפשרות העברית בכללן, גם בימים שרדיפות של אויבים־מחוץ, ונגישׂות של מרשיעים־מבית סתמו את השליית האפשרות הזאת, וקבוצת ותיקי סופרי העברים, וביאליק בראשה, נמלטו מחמת המציק הכפול בעור שיניהם ממש, וצעירי הסופרים ירדו למחתרת העברית, ומי לנו כאברהם קריב להכרתה והערכתה של חבורת־הנאמנים הזאת ואסופתו “הענף הגדוע” ומאמריו וזכרונותיו האחרים יוכיחו. היא־היא המחתרת, שקצתה נמלטה לארצנו וניצלה לחיים וליצירה, וקצתה סופה נחנקה, אך סוף־סופה באה לה התעוררות, שאנו עדיה עתה.

בבוא אברהם קריב לארצנו, לאחר שש־עשרה שנות־ישיבה בברית־המועצות והוא בן שלושים וארבע, כבר ידענו עליו, ולא בלבד משום שהודיעונו עליו מוריו וראש להם ח. נ. ביאליק, יוסף קלוזנר, שלמה צמח, וכלל הודעתם על דרך הגדרתו כאגוז קשה; ולא בלבד משום שהודיעונו עליו מיודעיו וידידיו, וראש להם דן פינס, אלא אף שהוא, קריב, לא פירסם אלא קומץ־דברים מועט, נבלטה בתוך שיטיהם, וביחוד ביניהם, אישיות, ולא ייפלא כי מיד עם בואו נכבשנו לה, והיתה בנו הרגשה, כי גור־אריה עלה מבבל, או בלשון פשוטה: היתה בנו ודאות, כי נוסף לנו סופר גדול; ובימים ההם, בעוד הפמליה הגדולה של סופרי העברים עמנו, היתה זו סברה נועזת, אך היא התאמתה עד־מהרה, ואף יתר על הקיווּיים הצרורים בה.

ד

כדי להטעימכם מה ממידת דרך־ארץ, שעמידתו הצנועה והאמיצה כאחת השרתה עלינו, אעידה, ברשותכם, בחינת מִבשׂרי חזיתי: כעורכו של מוסף “דבר” הייתי טורח לעוררו להיות במשתתפיו ומשנענה, נהגתי בו כדרך המשמש זיותני־הדור, והייתי מביא את עלי־ההגהה לביתו, כדרך שנהגתי בטשרניחובסקי, שופמן, פיכמן ולחובר, עליהם השלום. והיא, מידת־הכבוד כלפיו, לא פחתה, ואדרבה רבתה, גם בהירקם רומן, ואינטימי ביותר, בינינו – ביחוד בימי פעולתה של החבורה “בני אמונה” שהיתה מתכנסת, שבת־שבת, בביתנו, וכמותו כמשה אהרן ויזן, אליעזר שטיינמן ויצחק צימרמן בראשי־המדברים, וכמה מחוטי חזותו וחזיתו, שם שזירתם. ולעת־מצוא עוד ידובר בזה.

אך אלה ימים מאוחרים במקצת, בהיות האיש בראשית חיזוקה של הרביזיה, שהיתה טבור־פעולתו, ומשמה ולשמה נעשה איש ריב ומדון ורבים נעשו לו אישי ריב ומדון, וכמותו כמותם נהגו לפי הכלל: במלחמה כבמלחמה. אך ימים אלה קדמו להם ימים אחרים, והרוצה לידע רוחם ומִזגם, וביחוד ענינם, ילך אצל מאמריו ראשונים, שנתפרסמו בארצנו, מהם כמין המנון לנוסח אודיסה, וביחוד יטול בידו את בכור ספריו “עיונים” ויכיר, עד מה המנהג הפשוט להעמידו אומר לאו אינו כדין, שכן בדפי הספר הזה, המעלה לפנינו דיוקנאותיהם של מובהקי סופרינו, הוא כולו אומר הן, בחינה שנתקיימה לו ובו גם לאחר תקופת הרביזיה גם בתוכה, והוא ענין שקולו ובת־קולו של הפולמוס, שכפה עליה על הביקורת ועל הפובליציסטיקה שלנו, עלולים היו להשכיחו ואף השכיחוהו לשעה ארוכה למדי.

עד היכן היה במה שפירסם בבכור ספריו כולו במזל אמירת הן, אעידה, ברשותכם, מעשה משעשע, ואף הוא בחינת מבּשׂרי חזיתי – מעשה שכתבתי מאמר וענינוֹ כשמו: “כנסת סופרים אצלנו”, וסירבו ארבעה עורכים לפרסמו, ואברהם קריב, ששמחתי למסור לו עריכת מוסף “דבר”, בכללם, ואפילו בראשם, והיא לי עדות, כי אותה שעה לא היה ברביזיה; ואפילו אם ביצבצו בו ניצניה, לא היה מאושש בה. כי מה שאמרתי באותו מאמר לטובת רביזיה וזכותה להלכה ולמעשה אמרתי; דהיינו, כי הערכת ספרות וסופריה אין בה לא טאבו ולא דוֹגמה ולא אפיפיוריות; ואדרבה הספרות וסופריה היא כפנקס העשויה והחייבת שתתבקר יום־יום, שעה־שעה, והשאלה אינה לזכותה של הרביזיה אלא למהותה, שכשם שיש ביקורת יש לא בלבד ביקורת־הביקורת אלא אף ביקורת־ביקורת־הביקורת. וטעם דחייתו של אברהם קריב היה, בערך, כטעמו של אותו גדול, שביקש לחמוק מפולמוס הגט מקליווא: שלא להבזות בעלי קרנַיִם בעיני המון־עם. ולא יצאו ימים מרובים והוא שהטיל פולמוס, שהיה מכלל הפולמוסאות הגדולים והקשים, אך גם המבורכים, בדעת־הקהל שלנו.

ה

וַדאי, האמת ניתנה להיאמר, כי בעלותו בנתיב־המריבה, ובהרחיבו אותו כדי רביעיה: יל״ג, מנדלי, ברנר, פרישמן, לא נתן דעתו על כך, שהראשון והאחרון שבהם יותר משהיו בעצם שעת מריבתו, חזיונות אקטואליים, שחלה עליהם ביקורת, היו חזיונות היסטוריים, שחל עליהם המחקר, ואילו השנַים שבאמצע טעמים מיוחדים גרמו להם, להיותם נחשבים כפוזיציות קיימות ועומדות, לא בלבד בתודעתו של הדור אלא בעיקר בהוָייתו, אף שהיה זה דור רחוק ממנדלי ובינתו ואף רחוק מברנר וחזותו, ואם נחשבו כדרך שנחשבו, הכריעה בכך הערכת מנדלי, שטיפחה ביאליק, וּנחלוה המורים, ונחלפו להם, בסיפורי מנדלי, אמנותו הקיימת מעֵבר לזמנו ואמִתוֹ הגדורה בזמנו; כשם שהכריעה בכך הערכת ברנר, שטיפחוה בני גילו וגורלו, אחים לסבכי חייו, ונחלוה בני דור שהיה אחר ושונה ממנו. אכן, אברהם קריב עשה מלחמתו ברוב תנופה, ואף יריביו עשוה כן, אך דומה, כי גדול מנצחונם נצחונו – אמנם בבוא פולגיו, בין המבקרים שבהם בין ההיסטוריונים שבהם, להוכיח על שהתעלם מן הכלל הגדול, כי אין המסַפר מראה אלא מה שעיניו רואות ואינו מתאר אלא מה שבינתו מגדת לו, ושעל־כן אין לבוא עליו בתביעה שיהא מראה מה שבן דור שלאחריו יראה ושיהא מתאר מה שבינתו של בן דור שלאחריו תהא מגדת לו. הוכחה זו וכמותה שבפי פולגיו דינה עמה, אך אין בה לשנות מן העובדה, כי הוא, הקטיגור, כפה עליהם, על משיגיו, תפקיד של סניגורים, וביותר שהרחיב את תחום הקטיגוריה ולימים כלל בה חטיבות של טשרניחובסקי וממילא נגע בברדיצ׳בסקי, כשם שכלל בה חטיבה של ביאליק ולא פסח על אחד־העם, ונמצא כופה על הדור ויכוח גדול וחמוּר, שבמהלכו גם החריפים שבסניגורים שוב לא חזרו על נקודת־המוצא, והיא השאלה, האומנם מסכת סיפוריו ותיאוריו של מנדלי היא האספקלריה הנאמנה של ממשות כל כנסת ישראל, ואפילו בשעתו, והאומנם מסכת סיפוריו וניתוחיו של ברנר היא האספקלריה הנאמנה של נפש כל בית ישראל, ואפילו בשעתו, או כמותם כמאפו וכסמולנסקין וכברוידס ושלפניהם ושלאחריהם, שכבודם מעֵבר למקומם ולזמנם מונח, אף כי אמִתם במקומה ובזמנה עומדת. ואם לדקדק, לא ענין מבקרים הוא, הבוחנים את הקרוב על קירבתו האקטואלית, אלא ענין חוקרים הוא, הבודקים את הרחוק על רחיקותו ההיסטורית, ונמצא, שגישתו של אברהם קריב, על כיוונה ומִזגה ונעימתה, שגגה ביסודה. ולא היא. כי אם להוסיף ולדקדק, הרי שגגה כוללת היא – פני החיים של העם, על כללו, על גלויותיו ופלגותיו, היו, גם לפני דור ודור, מרובים ושונים מכפי שתפסום סיפורי המשכילים ויורשיהם, וגדול־העלילה שבהם, מנדלי. אבל גם אנו גם בנינו נהגנו לראות את כסלון ושכמותה, כאילו כל בית ישראל המה. והוא הדין ברחשו של העם, על יחידיו, יחיד־יחיד על קושיותיו ופירכותיו, היה גם לפני דור פתוח למבואי־חיים ועשיה מרובים ושונים, מכפי שתפסום משוררי היחיד, ומשורר ההתלבטות בראשם, אך גם אנו גם בנינו נהגנו לראות את יריעת שכול וכשלון וקמטי יסוריה, כאילו כל נפש ישראל המה, ולא עוד אלא דומה היה, שההיפנוז של הני תרי צנתרי עשוי להשכיח, ואמנם כמעט שהשכיח, כי בינתים שיגשגה ועלתה פרוזה רבת־פנים, בין בלשון העברית בין בלשון היהודית ובמקצת אף בלשונות לעז, והיא הראתה, במראות מאליפים, פנים אחרות הן של המציאות והן של הנפש. ולא רחוקה ההשערה, ואדרבה כמה וכמה סימוכים ברורים לה, כי אברהם קריב היתה בו יד ההיפנוז הזה, ובבואו להיחלץ ממנו, לא הסתפק באמירת הן לסופרים ויציריהם, הטעונים, לפי ביקורת דעת עצמו, אמירת הן, אלא הפליג לאמירת לאו לסופרים ויצירתם הטעונים, לפי ביקורת דעת עצמו, אמירת לאו, ולפי שאמירת ההן שלו, כמשפטה, לא העלתה פולמוס, לא הוצרכה הגנה, ואילו אמירת לאו, כמשפטה, העלתה פולמוס והוצרכה הגנה, התרחבה והלכה ואף התעמקה והלכה, ושורת הגיונה של הקטיגוריה והסניגוריה עשה את שלו ואדהכי ואדהכי תסתייע, אף תסתיים, שמעתתא.

ו

ולענין השמעתתא נתעוררתי עליה זה־מקרוב, בהתיצב, בבית כבוד נשיא המדינה, המסַפר והפובליציסט הנחשב, אהרן מגד, לבאר, כיצד תמורות הימים וחילופיהם נותנים, כי קריאתנו באותו סופר וספריו משתנית, ולא מה ואיך שקראנו ונראה לנו עיקר בהם קודם, הוא מה ואיך שאנו קוראים ונראה לנו עיקר בהם עתה. כוונתו היתה לגדול מסַפרי העברים, שהקימה לנו גולת־רוסיה מתוך המהפכה ולאחריה, חיים הזז, והביא המבאר כמה וכמה דגמים מסיפוריו, שלא כדרך שנקראו לו לאחר מלחמת־ששת־הימים נקראו לו אחרי מלחמת־יום־הכיפורים. ודאי שעצם דבריו פרוזים לבדיקה, ועוד נימא ביה מִלתא, אבל לא הזכרתים עתה לגופם, אלא לשם קל־וחומר – מה חליפה של רצועת־ימים קצרה כל־כך על אירועיה, שאין להכריע, אם הם תאריכים של היסטוריה או תאריכים של כרוניקה, מוחזקת לו לאחד מטובי־סופרינו החיים עילה של שינוי ראִיה ופירוש באיזה מאגפי כתביו של סופר גדול שהלך לפני שלוש שנים לעולמו, שרשרת המהפכות בחיי עמנו למן הסופות בנגב, התעוררות חיבת־ציון, ביל״ו ועם־עולם, הגירת רבבות ועליית אלפים, מלחמת־העולם הראשונה ומלחמת־העולם שלאחריה, שהראשונה פתחה בפרעות אוקראינה והאחרונה סיימה ברצח יהודי אירופה ומחייתם מעל פניה, ומבית – מלחמת העם לפלגותיו לעצם קיומו, המשכו, כבודו ויצירתו, פריחת ספרות ישראל וחכמתה ללשונותיה, נטיעת ישובים ובכללם ובראשם ישוב הישובים בארצו ותקומת מדינתו – אלה וכאלה אינם עילה לקריאה אחרת של סופרינו וספרותם? וקריאה אחרת משמעה פירושים אחרים, דגשים אחרים, וממילא הארה אחרת, שהיא לא אחת, לכרחה, האפלה אחרת.

ז

הארכתי מעט בספרי הרביזיה של אברהם קריב – ועיקרם “אדברה ויִרוַח לי”, “עטרה ליָשנה”, “נרתק את השלשלת”, אף שכוונתי להטיל את הזרקור על ספריו אחרים, שלפניה ושלאחריה, ספרי אמירת ההן שלו – דברי מסותיו היפות להפליא על סופרי הדור, כפי שמצאנום בספרו הנזכר “עיונים” וכפי שבאו על הרחבם בספרו “מיתרים ומערכות”, שראוי להביא קטע ממבואם, הבא לבאר, כי המאמרים האלה “רובם כתובים מתוך זיקה שבלב אל הסופרים שמדובר בהם, אלא אם כן כשלצורך הבלטת החיוב שבספר המדובר נתבקש להשוותו לסופר שמאידך גיסא. ואין משמעו של דבר, שהמחבר תמים־דעים עם כל הסופרים, שעליהם בא כאן הדיבור. הבדלי־דעות לא מנעו אותו מהערכה חיובית, ואפילו לא מזיקה פנימית, להוציא דעות שנוגעות בציפור הנפש. מאמרי הערעור והפולמוס יבואו בכרך מיוחד”.

עד כאן דבריו, שניתן להוסיף עליהם, כי מאמרי הערעור והפולמוס אמנם באו ובכרך מיוחד “משלשום ועד הנה”, אך שני חלקים בו – החלק האחד, שהמחבר רואה אותו מכוון אל העבר ותמציתו מקופלת בשמו: כמהפכת זרים, והיא אסופת מאמרי הרביזיה אשר שת נוספות להם; החלק האחר מכוון להוֹוה, וענינו הוָייתה והוָיותיה של מציאותנו החדשה, מציאותה של מדינת־ישראל.

בסיכומו של דבר אפשר לומר, כי לפי ספריו, ענינם וטיבם, יצירתו של אברהם קריב תרי אנפין לה ובה, אך הוא חשבון־למיעוטא. כי באמת תלת אנפין לה ובה – השאלה, שהייתי שואל וחוזר ושואל אותו: אימתי אתה מַראנו מה שראו עיניך, מראה פאר תחת אפר, הוא הקדים ושאל את עצמו, ואף השיב על כך. והכוונה היא לא בלבד למונוגרפיה הנלבבה שלו על ליטא מכורתו, שקיוה להרחבתה, כפי שלמדתי מדברי־התפעלותו על נסיונותיו המעמיקים של אברהם מנס להעמיד דיוקנה של יהדות ההלכה, נוסח מתנגדוּת ליטא. הכוונה היא לצלילתו במעיינות־השתיה, תרתי משמע, של קניני־רוחנו ותרבותנו – אילו היה סיפק בידו ונוסף על ספרו הגדול על תקופת־שׂגבנו הרחוקה ביותר “שבעת עמודי התנ״ך”, וספרו הגדול על אגדת חז״ל, הנמצא עתה תחת מכבש הדפוס, וספרו הגדול על תקופת־חיותנו הקרובה ביותר – אסופת ערכי ספרות המוסר והחסידות, ספרים על העושר המרהיב שבאמצע הגדול – והרי על אותו אמצע רב־התקופות ומשופע־הרבדים, שהזרמים והאָפנות הרחיקונו מהם, נסב עיקר המלחמה, שהרביזיה הנידונית אינה אלא חלק בה וממנה – וכשם שאנו שמחים על מה שהפיק עטו, עט־הזהב (כגון התקנת מבחר כתבי המהר״ל ומבואו להם), כך אנו מצֵרים על מה שלא הספיק להפיקו, אך רמזיו ורמזי־רמזיו, הזרויים אילך ואילך, מלמדים על רוחב מוּטוֹת־כנפיו, ומה עשוי היה להוסיף על מה שעשה בגודל בקיאותו ובעומק האינטואיציה שבו. ידענו כן ידענו, כי רבים המערערים על האינטואיציה, וחובה לנו להודות, כי היא פרוזה לשגגות ורבים חלליה. אך מי מונה ושוקל חללי מי ומה מרובים יותר, אם בחללה של האינטואיציה וניחושה, אם בחללו של החיקור וניתוחיו. על־כל־פנים וַדאי הוא, כי סופר כאברהם קריב, שצלל בכל אוצרות ספרותנו, קניניהם ולשונם, ובא מהם וקסמים בידו, כוחו עמו לקיים את יציריו לאורך־ימים.

ח

ואף במלאכות אחרות ידיו רב לו, אם כי לא תמיד היה טובו בידו – מעשי־תרגומו מרובים, ועשה כולם במלוא־מסירות, אך חלקם עשה במלוא־התלהבות, הכל לפי טיבו של הספר ולפי ענינוֹ בו, והצד השוה היא מלאכת־מחשבת, שהעשירה את לשוננו על־פי דרכה. כדרך־דוגמה לשוני יחוסו ניתן להביא את שלושת הטולסטויים שתירגמם – לא כיִחוסו אל ליב ניקולאיֶביץ (“ילדות, נעורים, עלומים”), שהיה יִחוס של הפלאה, יחוסו לאלקסיי האחד (“הנסיך סרברייני”), שהיה יִחוס של חיבה, ויחוסו לאלקסיי האחר (“פטר הראשון”) שהיה יחוס של שעה, וצרכה ואף אָפנתה. אך דומה כי מכלל תרגומיו ראוי לַיַחד את החלקה היהודית, בין סיפורים (דויד פינסקי), בין זכרונות (אברהם ליֶסין), ורישומי־מסורות (א. ליטוין), בין מסות (ישראל אפרויקין) וראוי להבליט את שעשה לו לי. אפרתי (משה קראסניאנסקי) שתירגם חלק מספרו הגדול, המתאר מלחמתו של איש יהודי לתורתו ולמצווֹתיה בתָפתוֹ של משטר סטאלין ועינוייו.

וזאת לזכור, כי ימי האיש רוב יגיעה נאמנה, שלא מנעה ממנו צוק־עתים, וביותר שגם תכונתו וגם תפיסתו הקשו עליו – היתה עליו אימת השגרה ונמלט וחזר ונמלט ממנה, באופן שלא האריך שבת ישיבת־קבע במקום־עבודתו – היה עורך ב“דבר” והלך, היה עורך “מאזנים” ופרש, היה עורך ב“עם עובד” ועזב, עבד ב״מוסד הרב קוק״ וזנח, עבד במוסד ביאליק ונטש – וּודאי הפסדו החמרי, שהיה תלוי ברפיון, היה מרובה, אך שכרוֹ שנשכר היה מרובה ממנו – סופר בן־חורין, שעיקר מעשיו כנפשו, לנפשו, מנפשו. הלכך אין צריך להאריך, כי גם במחיצת המוסדות, שנתבקש להם, ובכללם אף מחיצתנו, מחיצת האקדמיה ללשון העברית, נהג כמנהג כבדהו וחשדהו – הוא אמנם פקד את ישיבותינו, התמיד בסיועו הפורה בועדות־המינוח, אך גם פה לא עזבתו אימת השגרה. וגם לכאן יפה המימרה ששמעתיה מפיו, לאמור: מוסדות־הרוח כמוסדות הכוח – אורך שליטתם מכלה את שליטיהם ומנַוון את נשלטיהם. אבל הכתלים האלה שמור בהם הד דבריו הנמרצים והנלבבים כאחד, שהיה משמיעם בתוכם, והרי הם אך נטף בנהר דבריו, שהעלם בספריו הרבים; ויהי זכרו, זכר סופר, אדון חירותו ועבד אמונתו, לברכה.

[כ״ט אדר ב׳ תשל״ו]

מאמר ג: פן ופנים

זו לי הפעם השלישית, מאז עזב אברהם קריב את ארצות־החיים, ליחד עליו את הדיבור ברשות־הרבים, כדי לתפוס פָן אחד או אחר באישיותו ופעלה. ותהי ראשית נסיוני הקצר בעצם ימי אֵבל השבעה, ובכלל דברַי ראיתי להתעורר בקצרה על שתים תמיהות קטנות שהן גדולות, ואעמוד עליהן עתה באריכות מעט.

תמיהה ראשונה – ההודעה של פטירתו, כלשונה האחיד בכל עתונותנו כולה, העידה כי המנהג הטוב, שהיה מצוי בהם בעתונינו לפנים, שהיו מושיבים, בתוכם או לצדם, אוּצ׳וֹני יֶבריי, אשר, בהיפקד איש ראוי ונחשב, היה משכיל לכתוב, במטבע קצר אך ממַצה, את קורותיו של הנפקד ועשיותיו, הוא כמנהג שנתבטל; שכן תחת האיש הטוב והמיטיב הזה, באה סוכנות־מודיעין והיא ממציאה לכל מערכות העתונים הודעה אוניפורמית, שניכר בה, כי מה שנמצא לה לסוכנות־המודיעין בלקסיקון שלפניה היא מודיעה ומה שלא נמצא לה בו אינה מודיעה. ואכן, ההודעה ההיא כללה מה שנאמר עליו, על אברהם קריב, בלקסיקון של ג. קרסל, ולפי שהוא יצא לאור עשר שנים קודם, הרי כל שנעשה בידי האיש במשך העשור, כאילו לא היה ולא נברא. והרי דווקא בשנים האלו הִרבה לעשות ולפרסם ברבים, וספריו, וראש להם כתביו המכונסים: “מיתרים והערכות” (תשל״ב), וכן “משלשום ועד הנה” (תשל״ג) יוכיחו.

תמיהה אחרונה – לא יצאו אלא שעות מעטות לקבורתו של האיש, ורשות־השידור עשתה את שהיא בלבד מסוגלה לעשות: להשמיענו את קולו, וודאי דבר נחשב הוא, אלא שראתה להביא מריבת־דברים שבינו לבין צמד מראיינים, שכדרכם של הרבה שכמותם הצליחו להעמיד את עצמם נוצחים ואת איש־שיחם נצוח, והיא הצלחה שאינה קשה במערכת־היחוסים בין תדיר ושאינו־תדיר, אך בחיי האיש תקנת־מעמדו היא באפשר, מה שאין כן בתום־חייו שתקנת־מעמדו שוב אינה באפשר, ושעל־כן שיחה כזאת, וביותר בשעה סמוּכה לסתימת פיו החי, נוח לה שלא נבראה משנבראה.

ב

ולענין המשך נסיוני לדבר בו בסופר הנפטר – כוונתי לדברי, שהובאו פה בפרק הקודם, שנאמרו בתוך אֵבל־השלושים, במליאת האקדמיה ללשון העברית ומשמה, שהוא היה בכלל חבריה והיה מעוֹרה במעשיה ומעורב במושביה, ועיקר־דברַי הבחנה בינו כמוכיח ובינו כמבקר, שכבר טרחתי לנמקה בחייו, ואף במעמדו, ועם כל הקשיים המתגלים בה, והם אמנם קשיים מרובים, הנני אדוק בה עד עתה. לכאורה פרדוקס הוא – לא קריב, הבא להעריך אח מנדלי, פרישמן, ברנר ודומיהם, כקריב הבא להעריך את שלום עליכם, עגנון, א. א. קבק ודומיהם, ושני מיני קריב אלה אינם כקריב הבא להעריך את יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, דבורה בארון ודומיהם, והפרדוקסיות שבחלוקה היא בכך, כי ככלות הכל כל ההערכות האלו מרועה אחד ניתנו, והאחדות הזאת ניכרת יפה־יפה ודיה קפיצה מחלקה לחלקה, כדי להעמידנו על כך.

ואף־על־פי־כן, החלוקה חלוקה, וההבדל הוא בדגש, שלא כאָפיוֹ בחלקה האחת הוא אָפיוֹ בחלקה האחרת, ואם להסתפק בהבדלה כוללת יותר, הרי בחלקה האחת הדגש הוא בבחינת האמת – דהיינו, בבחינת המתואר ומהימנותו, או נאמר בפשיטות: מה היא מידת האמת, על טיבה ודרכה, בכתיבתם של המסַפרים מנדלי, פרישמן, ברנר מזה, ושל שלום עליכם, עגנון, א. א. קבק מזה, כשענין בדיקת האמנות על טיבה ודרכה היא כביכול כטפלה לעיקר; ואילו בחלקה האחרת הדגש הוא בבחינת האמנות – דהיינו, בבחינת המתאר ויכלתו, או נאמר בפשיטות: מה היא מידת האמנות על טיבה ודרכה, בכתיבתם של המשוררים, כשענין בדיקת האמת על טיבה ודרכה היא כביכול כטפלה לעיקר. ולא בכדִי הבדלנו בין החלקה האחת, שקראנו להם לנערכיה מסַפרים, ולבין החלקה האחרת, שקראנו להם לנערכיה משוררים, כי אף שלא מצינו לו לקריב מבליט לפנינו חילוק גדול זה, הוא מונח ביסודו, שהוא מבחין בין האֶפּיקן החייב באובייקטיביות ובין הליריקן המותר בסובייקטיביות; וגם אם אין זו חלוקה מדוקדקת, ופרישמן היה מתקשה להצטמצם על אותה שכנות שנקבעה לו פה; ודבורה בארון היתה מתקשית להתגדר באותה שכנות שנקבעה לה פה, הרי שוני התביעה, מעם החלקה האחת מזה ומעם החלקה האחרת מזה, בעינו עומד; ושעל־כן חייב היה התובע להיות, בחלקה האחת, מוכיח, ורשאי היה, בחלקה האחרת, להיות מבקר.

ג

וחובה לומר, כי המצוי אצל ספרות ההערכה על קריב, אינו יכול להתעלם מכך, כי עיקר התגובה על כתיבתו ניתן לתוכחתו ואך במעט ניתן לביקרתו, ושעל־כן מצינו, כי אמירת־הלאו שלו העלתה פולמוס – חריפות כנגד חריפות, שנינות כנגד שנינות, ואף גערה כנגד גערה, או בקיצור: אִבחת חרב כנגד אִבחת חרב, ואילו אמירת־ההן שלו, שגם בה שיקע את כל עצמו, את מזגו וסברו ואת כשרונו וטעמו, לא העלתה קולות ובנות־קולות, וּודאי כי דיספרופורציה זאת אין בה כדי יציאת חובה למלוא הופעתו, וההשלמה הזאת הנדרשת כבר עתה, ותידרש רב־יתר בהמשך הימים.

ידענו כן ידענו כי שאלת המה אין חיטיה חריפות בשוק ההערכה ואפנתה ושאלת האיך עדיפה הימנה, אבל שאלה היא, אם הכלל הזה המקובל עתה הוא אף כלל צודק, מה־גם מבחינת אָפיו של עמנו ודרך יצירתו, שלא מצינו בה, כי האמת היתה נדושה לו בעקב, ואילו האמנות היתה לו גוּלת־הכותרת, ואדרבא, הקורא פרשה במקרא או השונה הלכה במשנה, ואלה, סוף־סוף, ספרי־היסוד שלנו, ואף מסד־השתיה של סופרינו האחרונים, ובכללם קריב, חניכה של ישיבת־סלובודקה הישנה ושל ישיבת אודיסה החדשה, שלא יכול היה שלא להיפלא לפלס הנפלא שבין מידת־האמת ומידת־האמנות, אשר בד בבד ישאו, גם במקרא גם במשנה, ויהי לו הפלס הזה כמשאת־נפש, בחינת מה שהיה הוא שיהיה, והרבה ניתן להאריך בזה, ואם לא נאריך עתה, הרינו כמי שנמנע לכתוב סוף־פסוק וממירו בפסיק.

ופסיק למה – כדי להוסיף ולהעיר, כי הייתי בשותפי המריבה שהשיגו על תוכחתו, מתוך שתים טענות. טענה ראשונה – רובי קטרוגיו של קריב על מנדלי ועל הנמשכים לו, נשמעו ימים רבים לאחר שנקודת־הראות השונה וההפוכה משל מנדלי נעשו כדרך השליט בפרוזה שלנו, שענינה תיאור חיינו בדורות האחרונים, ואילו קריב ראה להשקיע כאותו להט במאמרי־ההן שלו, כדרך שהשקיעוֹ במאמרי־הלאו שלו, היה מסייענו גם הוא לראות את התמורה העצומה בתפיסת מהותם וערכם של חיי אבותינו בעיירות ישראל והיה מבליט עד־דק את ההבדל שבין התפעלותו של פרישמן על המה של מנדלי, שהיתה גוזמה בעלמא, לבין התפעלותו של ביאליק על האיך של מנדלי שלא היתה גוזמה כל־עיקר, והרי רובה של הפרוזה בספרותנו על שתי לשונותיה, רחק ממנדלי וראייתו. טענה אחרונה – מנדלי מרודפי השלמוּת של עשייתו היה, ונהג לחזור עליהם על כתביו ולהוסיף בסיתותם, מירוקם ושיבובם, אך שלושה אלה שחלו בימי־עמידתו אף על המה שלו, חלו בזיקנתו בעיקר על האיך שלו, והסתירה שבין דיוקן החיים המתוארים, שהיה ישן ומיושן, ובין כליו המתארים, שהיו חדשים ומחודשים, היא סתירה, ואם נמצאו שלא הורגשה להם, ובשל הכלים המתארים וחידושם נראה להם הדיוקן המתואר ויָשנוֹ לא כממשותו, דהיינו כפוזיציה היסטורית, אלא כתדמיתו, דהיינו כפוזיציה אקטואלית, שפולמוסה של השעה הולמה – אתם תלון משוגתם. ופה, אמנם, נקודת־אחיזה לקטרוג, ביחוד בשדה־החינוך בארצנו, שכן הטיפוס המצוי של המורה שלנו, שהטביע את חותמו בתלמידי הדור, היה, מבחינת הביוגרפיה המצויה שלו, בחור־ישיבה שנחמץ וחמיצותו אכלה בו, על דרך מריבת־סתר עם אביו בבית, עם מלמדו בחדר, עם רבו בישיבה וכדומה, ואם ניערת אותו יפה־יפה מצאת כי מתחת לשלהבתו של מה שנקרא לו רוח־התחיה, עוד עָמם רמצוֹ של המשכיל שנתאחר. אבל דומה, כי תחת להרבות בקטרוג על המורה, ראוי היה לערער על חומר־ההוראה, שהממונים עליו לא מעטים היו בהם עשויים כאותם המורים, וביותר ראוי היה לבעל־כשרון כקריב לא בלבד להרבות ולהעמיק במה שעשה, ויפה עשה, הלא היא הטלת הזרקור על מי שראה והראה את כוליות חיי היהודים, כאשר ראו והראו רבים וכן שלמים, אלא בעיקר לצרף את עצמו ולהוסיף להם ולמעשה־תיאורם וציורם, ומחברתו הקטנה על ליטא מכורתו מרמזת, כי היה בכוחו להעמיד גאלריה של דמויות וטיפוסים, מעולמה של הלמדנות והמוסר, הראויים ואף מסוגלים לערער עד היסוד את יחידות התיאור שמנדלי נטלו, כסברתו, ושכמה וכמה סופרים נחשבים וראש להם פרישמן בקלוּת־סברוֹ וברנר בחומרת־רוחו, הניחו בידו כמין מונופולין גם מעֵבר למקומו ומעֵבר לשעתו.

עד כאן חיזוק לשני נסיונותי, נסיונות הערכתי הקודמים. ועתה על נסיוני השלישי, שעיקרו הארה של שאלה קטנה, שהיא גדולה: פרידתו, על טיבה ומשמעה, מעמָנו, בלשון אחר: חשבון־נפשו האחרון אשר אלה שהתבוננו בו מקרוב יודעים כל פרטיו, ואף אלה שהתבוננו בו מרחוק, אינם מנוערים מידיעת קצתם. ואם מותר לי לסמוך על התבוננותי, הרי הם בעיקר שני קוים.

ד

על הקו האחד שמעתי מפי המו״ל שלו, ידידי מרדכי ניומן – לאחר צאת הכרך הראשון של כתבי קריב המכונסים, סוּדר כרך שני לו, וכבר היה מוּגה ומעומד, וציוה המחבר לעכבו, והוא עומד בעיכובו עד עתה. גניזה זו על מה שלא נמצא לו כשר להנחילו לרשות־הרבים, אומרת דרשני, והנדרש לה אפשר לו שיפרשה בכמה פנים, אך הצד השוה הוא בהכרה, כי מִנהגו זה של קריב היה כמנהג המצווה לביתו.

על הקו האחר שמעתי מפי אלמנתו, מרת אביבה – איש־מכאובות וידוע־חולי ויודע אחריתו קרובה, נתן לבו על שירתו, שכבר חנן אותה ושב לחננה, בשובו לכנסם באופן שהוסיף ממה שהחסיר או ממה שלא היה עדייו במהדורה הראשונה, והספר הזה היה, אמנם, אחרון בני טיפולו, באופן שיצא מעולמו, עולם היצירה, – דרך שיר ובכלי שיר. הלא כה דברו עם ספר שיריו במהדורה קמאה (תשי״ב): “ולוֹ, לספרי זה, משפט הבכורה, אף־על־פי שקדמו לו בדפוס שני ספרים אחרים, כי בת־השיר נגלתה עלי ראשונה, והיא־היא ארחה עמי כל אותן שנות יתמות ונכר והאהילה עלי בטליתה של הלשון העברית, בזמן שדבר קיומו של עולם עברי היה בשבילי מעֵבר לכל מציאותי. זכות עמדה לי בימים ההם, שרחשי לבי מצאו להם מפלט בשיר המצורף מכ״ב אותיות שנותרו עמי לפליטה, ויהי לי גחלת לחמם תחת אוּרם הקר של כוכבים זרים. ואולם בשנות שבתי בארץ נתבעתי בראשי לתחומים אחרים, ושירתי הוזנחה לפרקים ממושכים. זמרת הארץ, שפעמה בלבי. בכפר ובעיר, בעמק ובהר, נתקפחה על־ידי כך, כאשר יעיד הספר הזה”. ואילו במהדורה בתראה, שיצאה מקץ עשרים שנה לקודמתה (תשל״ו) ייאמר: “לצד ליריקה אישית וגישושים אישיים לתפיסת־עולם, מהם גם הרחק מעבר לרוחות מצויים בספר שירים, בעלי שייכות מובהקת לזמנם. בקבוצת השירים ׳תחת כוכב זר׳ ניתנה ארשת לבדידות העברית בנכר העוֹיֵן והאטום. גם אלה שירים אישיים הם, אף הם שייכים לפרשת הנסיונות של אנשים מבני עמנו, בגלגולי הזמנים. המהפכה הרוסית באה בסערה אדירה, שגרמה לטלטלת־לבבות עזה גם היא. אדם צעיר־לימים כמעט מן הנמנע היה שלא יסונוַר מחזיזיה, שלא ייגרף אחר בשורתה. בספר הזה נשתמר שיר אחד, שאין רחוק ממנו ממערכי רוחו של המחבר, והוא פריוֹ של אותו סינווּר. אף־על־פי־כן נכלל בין שיריו לא רק משום שהוא פרט ביוגרפי של אחת משעות־החיים של כותבו, אלא משום שהוא גם ציון לטלטלתו של אותו דור. אך כותב הדברים האלה רשאי להעיד על עצמו, שהפכחון לא איחר לבוא עליו. אז נשארתי לבדי עם כ״ב האותיות המיותמות. היו זמנים, שלא ניתן לי לראותן חרותות אלא על־גבי מצבות בבית־העלמין היהודי. ויש שבהעלותי בחשאי שורותי על הכתב, דומה היה עלי, שאני עצמי בדיתי לי שפה רחומה זו, שבה אני מפקיד את סוד שיחי”. והבאתי דבריו אלה ואלה לא בלבד לגופם, אלא כדי להבליט, כי כשם שהאיש גזר גניזה על ספר מספריו, ספרי־הביקורת, כך גזר גילוי, שהוא גילוי־משנה, על ספר מספריו, הוא ספר־שיריו, ודרישתו זו אף היא אומרת דרשני, והנדרש לה אפשר לו שיפרשה בכמה פנים, אך הצד השוה הוא בהכרה, כי מנהגו זה של קריב היה כמנהג המצווה לביתו.

ה

ומה פירוש הצוָאה וציווּיה, אם לא בקשה או תביעה, השערה או וַדאות, כי שירתו תיראה כחלק נחשב ואורגני ביצירתו, ולא עוד אלא כל שכתב מעֵבר לשירתו ומחוצה לה ראוי שייבחן לאורה, ואמנם, כדעתי וכטעמי סופה של הערכת יִחודו של קריב שתעמוד במזל זה; ואולי קרובה השעה לנסותו. אולם לעת־עתה אעיר על הקושי שבהגדר החשיבות הראשה בסוגי־יצירה שיוצרם אחד – בין הוא, כמקרה יעקב שטיינברג, גם משורר, גם מסַפר, גם מַסאי וסימן להערכת עצמו בעיני עצמו, כי בחייו טרח על הוצאת כתביו בשלושה כרכים, ולכל סוג בשלושת הסוגים הקדיש כרך אחד, על שמותיו הפשוטים אך ברורים: שירים, סיפורים, רשימות. ועינינו הרואות, כי הביקורת, המקפלת כשלושה דורות תחתיה, התנודדה במתן הבכורה – בני־דורי נתנוּה למסתוֹ; צעירים יותר נתנוה לסיפורו; צעירים יותר נתנוה לשירתו, וההכרעה שבמיני־נתינה אלה וסדרה, יותר משהיא תלויה במשקלו של הסוג, היא תלויה בצרכו של השוקל, והאמת היא ביציאת־חובה כלפי שלשתם. בין הוא כמקרה יעקב פיכמן – גם משורר גם מבקר (הבטיח גם רומן “בין החופים” ושירטט תכנית מפורטת של סיפור, אך לא כתבם) וההכרעה המקובלת היא לצד המשורר, וככל המשוער אף תתמיד כן. אבל לא כמקרה זה הוא מקרה אברהם קריב – וקרוב לו יותר מקרה אשר ברש או יעקב רבינוביץ, שאין כמעט זוכר ומזכיר שיריו של זה ושיריו של זה, וסכנה זו אורבת לכאורה גם למקרה שלפנינו עתה, ולא היא. שנַים אלה, ברש ורבינוביץ, קיימו בשיריהם דרך ברור ומבורר של האימפרסיוניזם, אף שהיו כמיני פטרונים של האקספרסיוניזם – א. צ. גרינברג, א. שלונסקי – ולא בלבד כעורכים, אלא אפילו כמו״לים, כביכול מודים בתמורת הדרכים ובחילופי הטעמים, אף שוַדאי לא הסתלקו מן האמונה, שהיא מאומתת בנסיון, כי מה שהוסט היום, אפשר לו שישוב מחר, וביותר שיש מחר לאחר זמן. מבחינה זו קריב דומה יותר ליעקב שטיינברג, שלא זז ממסלולו, ואפילו נתן היכר לכך, שלא ויתר על ההברה המלעילית, ולא שת לבו לבדידותו זו, שלא היתה אלא רמז לבדידותו הכוללת יותר, וסימנך, כששאלתיו על כך, השיב, כמשפטו בשיחה, בלשון יידיש, לאמור: איך מוז מיין מוזע אָנטון א שווערן פעלץ, זי זאל קענען דורכווינטערן שווערע ווינטערס, אוודאי האט עס שלונסקי לייכטער, ער שיקט די מוזע ארויס, אין דער פיזשאמע, אויף דער פראָמענאדע. לאמור: חייבני להלביש את בת־שירתי פרוָה כבדה, שעליה לחרוף חרפים קשים. ודאי, שלונסקי קל לו יותר, שהוא משלח את בת־שירו בפיז’אמה על־פני הטיילת. גם אברהם קריב בת־שירתו לבושה כמין פרוָה כבדה, לבוש שלשום, שתהיה אולי גם לבוש מחר. כי מוצאה מזמנים אחרים ומבואה לזמנים אחרים.

ו

הטלנו תיבת אולי, גם אם דברי ימי השיבה וחילופיהם מסייעים להטיל תיבת וַדאי, אך אין יודע אם הקפיצה הברורה בין אולי וּודאי תהא בגדר ימי דורנו, וממילא ימי דורות שלאחרינו ידברו.

[כ״ג תמוז תשל״ו]

בבואי להקדים דברי־מבוא לאסופת מסותיו ומאמריו של ירוחם טולקס (“בסוד סופרים והוגים”, תל־אביב, תשל״ז) הוריתי היתר לעצמי לפתוח בעיר הורתו וגידולו, בלזא, ודרכו בה וממנה. אך קודם־כל אזכיר, שראוי להיזהר ושלא להימשך לתמונה המקובלת שמעלים, כדרך־הטבע־וההרגל, שמה וזכרה – בירת שושלת הצדיקים לבית רוקח, החל במיסדה, ר׳ שלום, דרך בנו ר׳ יהושע ונכדו ר׳ ישכר־בר עד נינו ר׳ אהרן, שעיר שליטתם אין בה אלא מי ומה שהם נאים ויאים לה, לאמור: עיר שכולה חסידים, וחסידי־רבם בלבד. עד היכן חובת הזהירות מגעת – כמעט מבשׂרי חזיתי. מגודל במשפחה, שרבו כן רבו בה חסידי השושלת הזאת מדורות, ומהם ביחוד חסידי מרת איידלה, בת ר׳ שלום, ראיתי בדמיוני את העיר ההיא כדמות חסידיה בעיר־מולדתי, ברודי, שהיו לה בה שני מקדשי־מעט – בית־המדרש על שם יוֹלס והקלויז על שם מאצ׳ב, שהיו משונים מעט בנוסח התפילה, וביחוד בקצבה; ורבים מהם, ובכללם, ואף בראשם, דודי־זקני וצעירי־בניו, היו נוסעים שנה־שנה, לימים הנוראים, לפקוד את רבם; עד לבוב במחלקה השלישית ומלבוב לבלזא במחלקה הרביעית, שפעלה בקו־רכבת זה בלבד, והיא מחוה של אדיבות מטעם שלוחי הקיסר לטובת ארנקם הרזה. ובשוב דודי־זקני ובניו, היו מפליגים בשבח החצר, שבה שימש כראש הגבאים, נגיד ומצַווה, שאֵרנו ר׳ אורי לוקמאן (נכדו בן־ציון ויטלר פירסם את העיר בפזמונו הנוסטאלגי “מיין שטעטעלע בעלז”), כשם שהיו מפליגים בשבח העיר כולה, שהיא קודש ויושביה קדושים, שאין בה, כהיות בעירנו, לא גלוחים ולא לובשי־קצרות, שהרי כולם כאחד חסידי הרב (כידוע, אין תארוֹ: דער בעלזער רבי אלא: דער בעלזער רב, והיינו מלגלגים על שלא דייקו להבחין בכך). הלכך היתה זו לי, לימים, בחזקת חידוש וחדשה, בשמעי כי החצר ההיא והעיר ההיא אינן שתים שהן אחת, ואיפכא מסתברא. ולא עוד אלא נודעתי, כי מה שהיה הוא שהוֹוה – מה לפנים, לפני דורות, העיר נחלקה, אלה נמשכים לר׳ אהרן משיח ואלה נמשכים לר׳ שלום רוקח, אף עתה, בדורות אחרונים, כך – החצר היתה, אמנם, בחינת ממשלה, אך לא נעדרה גם אופוזיציה, שכמה וכמה פנים לה – אם מחלוקת משפחות יריבות, תחילה בתוך המלכות, ולימים מחוצה לה, ועצם המחלוקת כצד של סיוע, ישיר או עקיף, לאחרוני המחנה הישן (המתנגדים על מהדורתם – חבורתם “ישרי־לב”), או לראשוני המחנה החדש (כשיירי משכילים, ביכורי־ציונים). ודאי, הקורא בספרות המשופעת על שושלת בלזא, החל מ“דובר שלום” וסיפורי־מעשיות, דרך המונוגרפיות כשל ר׳ מתתיהו גוטמן, ר׳ אברהם יצחק ברומברג, וכלה בקבוצת ספריו של ר׳ ישראל קלאפהולץ, לא יתעורר על כך, אבל דיו בקריאת הפולמוס שבין שני יוסף – יוסף מרגושס (בנו של ר׳ שמואל מרגושס, מראשי “מחזיקי הדת” ועורך עתונם) מזה ויוסף פאלק (יליד בלזא ותושבה, מראשי ציוניה, שהִרבה לתאר במאמריו וסיפוריו את העיר, רחשה ואישיה) מזה, שיתעורר על כך, וביותר שיוסף רובין וחבריו הושיטו לו זה מקרוב את הקובץ הגדול שבעריכתו – ספר־הזכרון של קהילת בלזא, שניתן ללמוד ממנו, ובמפורט, על הדיפרנציאציה של חלקי האוכלוסיה ופלגותיהם, והיא מגוּונה ומסועפת הרבה.

ב

ומקרה־לא־מקרה הוא, כי שני הסופרים המובהקים שהעמידה העיר הזאת בימינו, יוסף פאלק וירוחם טולקס, מקורבים הם לאותה משפחה תקיפה, שחלקה על משפחת החצר ושלטונה, ובין רצתה ובין לא רצתה הקלה על החדירה והספיגה של רוחות אחרות, שהיו מנשבות מעבָרים, כשם שאין זו פליאה, כי שנים לא מעטות לפני מלחמת־העולם הראשונה נמשכו מצעירי העיר לאגודה הציונית והעברית, הלא היא אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, ובכלל הבחורים המעטים של בני גליציה, אנשי העליה השניה, נמצא גם בן העיר הזאת מאיר וויינשלבוים (“מאיר׳קה בעל־נס”), כך אין זו פליאה, כי שנים מרובות לפני מלחמת־העולם השניה חזקה פה התנועה הציונית, בעיקר במזל מפלגת “התאחדות צעירי־ציון”, ובראשה פינחס ברגר, ואחריו יוסף פאלק, שכבר יצא לו מוניטון כמשורר וכמסַפר, וביחוד במזל “גורדוניה” ובראשה אהרן ראובן מאיר, ממיסדי קבוצת שילר, שידעתי את פעולתו מקרוב, ואעידה עליה שני זימונים.

הזימון האחד היה בעיבורו של יער, שנתכנסו סניפי “גורדוניה” בסביבה – וזכורים לי ממחנכיהם ופעיליהם גימפל יוסט מסניף ראוָה רוסקה (ובחניכיו חיים וילקנפלד הוא חיים צדוק, עתה שר־המשפטים); שלמה מיר והמשוררת רחל קרמפף מקריסניפולי (קריסטינופול) ואחרים, ועמהם המון נערות ונערים שהיו, כדבר המשורר, עליזים־מתרוננים, אהבת ציון בלבם ולשון העברים בפיהם, ורבים מהם שנחלצו לארצנו ונאחזו בה.

הזימון האחר היה בחוצות בלזא – עלייתם של ראשוני חלוציה, פינחס ברגר ורפאל ביטרמאן נעשתה ברוב פומבי, ודגלים בה ולפידים בה, ואפילו כלי־זמר בה שהובאו ממקום אחר וכמובן רוב התגרות בה, או כפי שהיו אומרים היום: הפגנה של נוכחוּת. עד היכן כוחה של החלוציות הגיע – לא יצאו ימים מרובים ואחותו של הצדיק ר׳ אהרן רוקח, היא מרת הנלה, שהיתה בסוד חבורת הציונים גם היא, עלתה ובנתה את ביתה בארצנו.

ג

וראיתי לדבר על שינוי הוֶסת, שחל בעיר החסידית המפורסמת ההיא, כדי להעמידנו על מסגרת הגידול של מחבר הספר שלפנינו – הוא, הניצב בקרוב על סִפה של שנת־השׂיבה, נולד וגדל פה וישב פה במשך כעשרים שנה וביתו נשקו בו ישן וחדש, פנים וחוץ – כמובן, יראת־שמים ואהבת תורה ומצוות, וממילא לימוד בחדר של דרדקי, אבל גם ביקור בבית־הספר הממשלתי, שכן אביו לא הסתפק במה שבנו למד בחדר, שׂכר לו גם מלמד־בית, שילמדוֹ חומש לפי הסדר מבראשית ברא, יתר על לימוד פרשת השבוע (אולי בת־קול של מחלוקת על סדר הלימוד וראה בזה מאמרי: לשבת בראשית, בספרי: גלגל המועדים, תשכ״ד, עמ׳ 190–179) וכן לא הסתפק במה שבנו גרס בחדר, אלא שכר לו גם מלמד־בית שילמדוֹ בערב־שבת וביום־שבת שיעורים בגמרא, ואף לא הסתפק, להבדיל בין קודש לחול, במה שבנו למד לשון זרה, היא הלשון הפולנית, בבית־הספר, אלא הוסיף עליה לימוד הלשון הגרמנית, שנחשבה ואף היתה להם, ליהודי גליציה, לשון תרבות כללית; והוא, אביו עצמו המורה, בעל־פה ובכתב, וביחוד בכתב, שהיה מעודד את בנו להתאמן בו, ואף נותן לו דורון של כך וכך פרוטות על כל גליון, שכתבוֹ בכתב נאה ובלשון רהוטה.

אין צריך רוב דברים, כדי להסביר, כי לפנינו דוגמה של הלכה למעשה בתפיסת החינוך, כפי שטיפח אותה מעמד־הבינַים של יהודי גליציה, שמשאת־נפשו היתה לאזן בין הקודש, שהוא עיקר, ובין החול, שהוא מִשנה לו, ואפילו טפל לו, כדי להעמיד את הטיפוס הנרצה המקיים, בשמירת הפרופורציות הנאותות, את האמירה: צו גאט און צו לייט, לאמור: להשם ולבריות, על דרך הפירוש: וואָס צו גאָט איז צו גאָט, און וואָס צו לייט איז צו לייט, או נאמר: אשר לבורא – לבורא, אשר לבריות – לבריות. חוקרי החינוך ראוי להם שיעמדו על כך, כדי לקבוע, עד־מה שיטת־בינַים זו, שנהגה בשכבת־הבינַים בעיירות גליציה, היה בה צד שוה למטבע החינוך של חרדי אשכנז המודרניים: טוב תורה עם דרך־ארץ, וביִחוד עד כמה היה בה צד שונה ממנה, ועיקרו בנטיעתו של החינוך הזה בהוָיה קיבוצית על תכונותיה העממיות. אבל אין לשכוח, כי לא כחפץ האבות הרגשת ילדיהם, שקשתה עליהם החציצה שבין היסוד מבית – בבית, בבית־התפילה, ברחוב העיירה, שהכל שופע חמימות, ובין היסוד מחוץ – בבית־הספר הנכרי כדרכו בעיר הזאת, – שהכל שופע קרירוּת – כיתה של קטנים, ששלושה או ארבעה ילדי היהודים היו בטלים בארבעים ילדי הגויים, אוקראינים ופולנים, שהיו שונאים אלה את אלה, ועם גמר מלחמת־העולם הראשונה שנאתם כדי מלחמת־דמים הגיעה, אך כמעשה מואב ומדיָן עשו שלום ביניהם לשנאת בני־ישראל, וכרוב שליט התנכלו לו למיעוט הנשלט ברוב ביזויים ונגישׂות. והריני מדגיש נקודה זו, המיוחדת לעיר זו ושכמותה, שכן בערי־גליציה אחרות או שהיו בתי־ספר עממיים מיוחדים, מטעם הקהילה וביחוד מטעם קרן הבארון הירש, והיו ילדי היהודים ומוריהם היהודים כבינם לבין עצמם, והחציצה שבין הבית והכיתה חציצת הלשון, שהבית שלטה בו לשון יהודית והכיתה שלטה בה תחילה לשון הגרמנים ולימים לשון הפולנים; או שהיו בתי־ספר עממיים כלליים, ומהיות העיר רובה יהודים, ואם שלחו ילדיהם לבתי־הספר, היו תלמידיהם רובם יהודים. שונה מבחינה זו היה מעמד בית־הספר העממי בעיר כבלזא, – הקהילה, הנתונה ברשות חסידיה ושליטתם, סירבה להקים בית־ספר, ולא עוד אלא אף היה כעין הסכם חשאי בין החצר ובין הרָשות, שעל־פיו נעשתה העקיפה על חובת־הלימוד בבית־הספר כהיתר הגמור, כשם שהיה הסכם חשאי בין החצר ובין ראשי המתבוללים בלבוב, שקרן הבארון הירש תפסה על העיר הזאת (והוא המשך ההסכם בענין איסור פתיחת סמינַר לרבנים נאורים, וראה בזה את הנובילה של יוסף פאלק על ר' מרדכי פלץ, שהיה כעין שר־החוץ של חצר־בלזא). ומכאן כפל היסורים, שנתיסרו מעט הילדים, שאבותיהם רצו בהשכלתם הכללית של בניהם, שכן התייסרו מידי בני־גילם, ילדי החסידים מזה וילדי הגויים מזה.

ד

ולא בא הציור הכולל הזה אלא כדי לבלט את הדגם היחיד, הוא הנער הנידון לנו, שמעמדו היה מעוררו לבקש מפלט לעצמו, והוא מוצאו בשבתות אחר־הצהרים, בקחת אותו אביו לאגודה הציונית שבעיר, ובה נמצא לו רוב ענין, בכתבי־עת ובספרים ונגלה לו טעמה של קריאה, שנעשתה לו, לאורך חייו, רום תאוה. ודאי, תחילה חָמרי־הקריאה שימשו לו בערבוב, ונטל מכל הבא ביד וכל מִנחה ערבה לו, וביותר דברי־אגדה – “צאנה וראינה” ומדרשיו, קהל־חסידים וסיפורי פלאיו, משלי המגיד מדובנא וחכמתם, אולם לימים גובר כושר ההבחנה וחוש־הברירה, נוסח אוטודידאקט, שתלמודו ודרך־תלמודו ברורים לפניו.

אבל הנער שתים רעות הקדימו להתדפק על פתח גורלו – אסון־יתמותו וסכנת־עיורונו. בן שבע מתה עליו אמו, והניחה ארבעה אפרוחים והוא, ירוחם, בכורם; אביהם נושא אשה אחרת, אלמנה חשׂוכת־בנים, והיא קרובת אמם, אך לא יצאו שנתים ואף אביהם, שעמל לפרנס בצמצום אך בכבוד את ביתו, מת גם הוא. אמם־חורגתם חוזרת אל קרוביה והיתומים נפרדים, בבואם בחסותם של שאֵרי־משפחה שונים. והוא, ירוחם, ואחיו הצעיר שמואל, באים לבית דודם הטוב ומיטיב, ר׳ פייבל טאובה (הלא היא משפחת טאובה שמרדה על החצר ושלטונה), ואילו האחיות הקטנות נשלחו לשאֵר־משפחה שבכפר.

קשה יתמוּת וקשה פרידת אחאים, באה סכנת העיוָרון ומחדדת צערם, – והיא סכנה שריחפה עליו מינקותו ממש, והרופאים המומחים שבדקו בו, לא העלימו, כי גזירה היא שסופה לבוא, בין תקדים בין תאחר. ואמנם, צלה של הגזירה הזאת התעבה והלך לאורך מסילת־חייו, ששיבשתה הסתירה הנוראה בין טעם־החיים ובין אפשרותו.

על הסתירה הזאת העמידני רופאו הנאמן, המומחה הגדול והאיש הנפלא, פרופ׳ יעקב לנדוי (בנו של ר׳ מנדל לנדוי, מראשוני המצטרפים להרצל, והיא הצטרפות שעלתה לו בקיפוח כהונתו בגליציה וטילטלתו לבוטושאן, שבני־קהילתה הושיבוהו על כסא־רבנותה). לאמור: טעם־חייו של ידידנו, הספר וקריאתו, והקולמוס וכתיבתו, הוא כמעיין גדול המתגבר והולך, ואילו אפשרותו, הוא כוח־ראייתו, הוא כיוּבל קטן המתיבש והולך, וכל מה שחכמת־הרפואה יכולה לעשות אינה הצלת־קבע, שאינה באפשר, ואף הצלת־עראי קשה בלא מעט הקריאה והכתיבה, הנוטל טעם חייו ומשמעם, ומי כוחו לגזור גזירה כזאת ומי כוחו לקבלה.

ה

ואותו רופא אציל הסמיך לדבריו אלה תמיהה, שכמותה כתביעה – לכתוב תולדתם של שנתעוורו מאהבת־התורה ומחיבת־הדעת, גם לשם הוכחת הסתירה הטרגית ההיא וגם לשם תוכחתה. ולא היה בידי לשמשו בזה אלא בידיעה מועטה – והעיקר בה לא היו אלה שנתקפח מאור עיניהם ונתפצה להם באבר אחר, כגון מה ששמעתי על הצדיק הסומא ר׳ מלכ׳ל רובין, שישב בעירנו (ויִחדתי עליו את הדיבור בספרי ממחוז הילדות, בפרק על אמו, מרת איידלה הרבנית), וששיניו שימשו אותו באומנותו והיא שמאוּת של אבני־חפץ, או כגון מה שידעתי על האמן הסומא פרופ׳ אֶרליך שמנענעי הפסנתר שימשו אותו באמנותו (ובנעורי שימשתי אותו ואת שכנו ד״ר ראובן בירר, מראשוני הציונים שנסתמא בזיקנתו, שגרתי ממולם, ברחוב־הקלעים בלבוב); העיקר היו אלה שנתקפח מאורם משום שקריאתם, וביחוד עיונם, הכהו את עיניהם העששות – מהם שידעתי משמועה רחוקה, כגון ר׳ שלמה מונק, מהם שידעתי מפגישה קרובה – ר׳ שמעון ברנפלד ור׳ אביגדור אפטוביצר, שרוב ימיהם היתה תלויה מעליהם סכנת עיורונם, והיו נתונים לאותה דילֶמה: לא יקראו ולא יעיינו – יינטלו מהם חייהם; יקראו יעיינו – תינטל אפשרותם.

ולא יפליאנו, כי מחבר הספר שלפנינו שידע כגורל הזה ראה להדגישו וכן בכתבוֹ על ר׳ אברהם משה לונץ, לאמור: "אז נתברך האיש ביזמה ובמרץ רב, ונתקיים בו דבר הנביא: ׳הולך חשכים ונוגה לו׳, שׂתום־העין דמה לגלוי־עינים לכל דבר״ (עמ׳ 109), ואף בכתבו על ר׳ שמעון ברנפלד, לאמור: "עשרות בשנים היה ברנפלד שרוי באפלה גמורה, משלקה מאור־עיניו לחלוטין. אף־על־פי־כן הסיע אבנים גדולות והוסיף נדבכים חשובים בבנין עולמו של ישראל. ספריו ומאמריו הרבים נתחבבו, כאמור, על הקוראים בשל לשונם וסגנונם שהיו למופת בפשטותם וקלותם״ (עמ׳ 123).

ודאי, חילוק גדול יש בין חוקרים, כפי שהיו לונץ וברנפלד, איש־איש על־פי דרכו, לבין מבקר, כפי שהוא טולקס, שלא הסתפק בתחומה של ספירת התפארת אלא הפליג גם לספירת החכמה, וכליו אחרים ושונים, אך יש בו לא בלבד מגורלם המר של שני החוקרים האלה, אלא אף מתנחומם הערֵב – דייקנותו של הראשון וקלותו ופשטותו של האחרון.

ו

ובבואנו להמשיך במה שהפסקנו נאמר, כי לכאורה האיש ידע את נתיבו, שחפצו פילסוֹ בתוך אסונו ומתוכו – אוהב הספר וסופריו, שעיקר חותמם בכ״ב האותיות, בלשון העברים, וכלוַאי להם שחותמם אחר, בכל לשון ששמע. ואף שהנתיבה שנסתייעה בזיקתו לתנועה החלוצית העברית, נראית, לפי דרכו, כמובנת מאליה, צריכה היתה הכרעה, ואביא שתי ראיות לכך, ראָיה ראשונה לצורך ההכרעה, הוא אחיו הצעיר, שמואל, ברוך־כשרון אף הוא, ואף סגולת אמנות לו, והיא סגולת הציור, ואם כי גידולם שוה – דרכם שונה, ומה שאירע במשפחות הרבה, אירע גם פה ועתה. האח הבכור – לציונות, והאח הצעיר – לקומוניזם, ודיוקנו על תכונתו המרדנית ומסירותו לאמונתו מצויר בספר־הזכרון של בלזא, וחבל על שאבד בגולה רחוקה, בלנינאבאד אשר בחבל טאג׳יקיסטאן, והוא ניחם על דרכו, וסימנך: אחרון־מכתביו, ובו פריסת שלומו ליוסף פאלק ולאהרן ראובן מאיר, שהם לו עתה הקרובים בחבריו, ובקשה מאחיו ירוחם שיאמר קדיש אחריו. ראָיה אחרונה לצורך הכרעה בתוך הכרעה – כי הנה חברו הגדול ממנו בשנים ובנסיון, יוסף פאלק, שקדם לו גם בציונות וגם בכיוונה, אולם בדרכו כסופר הכריע לצד לשון יידיש, גם אם קרוב היה אצל הספרות העברית החיה ורוב דבריו נתפרסמו בחייו בתרגום עברי, מה שאין כן חברו הצעיר, ומצד מה אף תלמידו, ירוחם טולקס, שהכריע לצד לשון עברית, וסופריה בראשי משפיעיו אם לשירה, למן ביאליק ועד א. צ. גרינברג; אם לסיפור ולמסה – מ. י. ברדיצ׳בסקי, י. ח. ברנר; אם להגות שהיא תורת־חיים – א. ד. גורדון. אָפקה של התעניינות זו הרחיב וקרקעה העמיק את החלטתו והוא בן עשרים, להכשיר את עצמו להוראה והניח (תרפ״ח) את עיר־מולדתו והלך לוינה, שבה נרשם כתלמיד בפדגוגיון העברי מיסודו של ר׳ צבי פרץ חיות (שנפטר שנה קודם, אך רוחו היתה כמשוטטת בין כתלי־המוסד), ולמד בו תורה מפי מורים נחשבים, והעיקר – קרא ספרים הרבה, ופה אף נרקמה ראשית חלומו, חלום סופר. וכל אלה בזכותו של הבית החם והרחים, ביתו של ר׳ משה מינצר, אחרון עילויי ז׳ולקיב (ולעניין דמותו ראה מה שכתבתי בו, הן במסגרת תיאור חבריו בימי־נעוריו בספרי “כוכב נידח”, הן בהספדי עליו שנדפס תחילה ב“דבר” ונכלל בספר־הזכרון של קהילת בלזא). היה זה למדן מופלג ואיש־ מידות נבון ופיקח, שלא חשש במזדמן לעיין בספרים של ניימארק, ברנפלד, קלוזנר, והגה חיבה לרנ״ק כהמשך החיבה שהגה לו רבה של עיר־מולדתו, ז׳ולקיב, ר׳ צבי הירש חיות, והתבונן בטובת עין במצעדיו של שארו ובן־חסותו. ואלה היו, אמנם, מצעדים צנועים אך בטוחים – לומד ומלמד, קיים בחינת קנה לך רב ועשה לך חבר, ואפילו במספר רבים, ולא עוד אלא זכה שרבו נעשה חברו, כמשפט היחסים שנתרקמו בינו לבין מורו אברהם בן יצחק (סונה) שנאהב עליו עוד קודם שקרא אפילו שורה אחת משלו, ואך שמע שיעוריו, שאף הם היו בכלל שירה. אמת, יחסו לתלמידו היה על דרך שמאל דוחה וימין מקרבת, שלא להניח פתח גדול מדי להצצה מפנים לסתריו, אך גם הפתח שהניח נראה כרחבו של אולם, וביותר הדברים אמורים בשהייתם המשותפת, במשך כמה חדשים בבית־מרפא בהרים. ראוי היה שהזכרונות האלה יועלו על הכתב, והיתה בידנו השלמה לספרה של לאה גולדברג, הדנה בתקופה מאוחרת יותר. ממה שהגיעני מזכרונות אלה, אעלה שלושה שרטוטים מועטים אך נחשבים. השרטוט האחד – עוצם התלהבותו של המשורר העברי המודרני הזה לשני שיאי שירתנו – ר׳ שלמה גבירול (שהיה יודע שיריו בעל־פה ומבארם, והפליא ביחוד בביאור “עבי שחקים”) וח. נ. ביאליק (הרצאתו עליו, עם יובלו הששים, היתה אדירת־רושם). השרטוט האחר – פתחונו בפני חזיוני הספרות וחידושי פריצותיה (“יוליסס” לג׳ויס). השרטוט האחרון – שוב בענין ביאליק, שבהיותו בוינה, הצטער על העדרו של בן־יצחק ממנה ובהיוָדע לו מקומו בבית־המרפא שוב לא הספיק לפקדו ושלח לו גלויה, והיא־היא שנמצאה עם מותו של בן־יצחק בבגדו.

ז

וכשם שמחברנו התרעה עם המשורר הנערץ עליו, אברהם בן־יצחק, כן התרעה עם המספר הנערץ עליו, ג. שופמן, והיא הערצה שניטעה בו עוד בקדמת־נעוריו, וינקה מהפלאתם של טובי־העברים בגליציה, בשבת המספר ביניהם, מהם שנאמנו לו גם בשבתו לימים בוינה ובכפר ווצלסדורף שבשטיירמארק. עם חבורת הנאמנים נמנה בית יוסף פאלק ובית מרטין ראטשפרֵכֶר, משורר יהודי־גרמני, שעמד לפרסם, בתרגומו, אסופה גדולה של סיפורי שופמן, ובכלל החבורה ירוחם טולקס, שניצל לו חלק ממכתביו של המספר אליו, מהם המעידים על מידת־מסירות, המצוינה ברמה אנושית, הבולטת על רקע הימים, ימי שלטונה של החיה החוּמה, והשתוללותה, כשהמספר העברי הגדול כשבוי בכפר ומַשׂטמתו, חושש לזוז ממקומו שלא יילכד באין מציל, מפקפק אם יצליח להימלט, – ואמנם, הגיעו בנפשכם: סופר עברי יליד רוסיה ואשתו ארית שנתגיירה ועניותו מדכדכתו ומִשענוֹ הוא מעריצו הצעיר, היושב בוינה ורוב מוקשים אורבים לו ולחייו, והוא אינו יודע מעצור, ובלבד שיוציא את הסופר ממצוקתו, והוא אמנם מחַלצוֹ ממנה.

ראוי צרור מכתביו וגלויותיו של ג. שופמן הכתובים כולם מווצלסדורף, שיתפרסמו ברבים, ואנו לא נביא מהם, לעניננו עתה, אלא קצת קטעים: "קודם־כל תודתי מקרב לב על שהואלת ליטול עליך את הטורח ללמד את בני עברית. יש לי ההרגשה כי בנידון זה אתה האיש – הואילה־נא בטובך להודיעני תהליך הענין. אם הוא מדייק לבוא אליך? טוב שתתנהג עמו ככל האפשר במידת־הדין, – – ושתהא מדקדק עמו כחוט־השֹערה – כתוב לי, מר טולקס החביב, מכתב, ולא רק בנוגע ללימודי בני, תוכל לכתוב לי גם על ענינים אחרים, על הכל – " (6 במרס 1938). הדיבור הוא כשל הנכלא בכלאוֹ, והדאגה היא לבן, בנו של סופר עברי שלשון יצירתו אינה בידו, והוא עתיד, אם ההצלחה תאיר לו ולהוריו, להינצל על דרך עלייתו לארצנו, אך הדאגה לרוח נלוית לה דאגת החומר – עיכוב משלוח מארצות־הברית מצריכו לסכום של מאה מארק והכתובת היא מעריצו הצעיר: “מובן, מר טולקס היקר, שאם יש בכוחך לעשות מה למעני בכיוון זה מיד – הייתי אסיר־תודה לך כל הימים. ברצונך איני מפקפק, אבל התוכל?” (30 אפריל 1938), ולא יצאו אלא ימים מעטים ואנו קוראים: “את החמישים והחמישים קיבלתי –– פעלך זה העמידני על אָפיך לגמרי, רק בכגון זה ניכר היחיד, ניכר האדם. בעת צרה מרגישים זאת במיוחד – אגב, האין לך קושי לקרוא את כתבי [= כתב־ידי]” (4 במאי 1938) ואחרי שלושה ימים: “תודתי העמוקה לך על החמישים היום. וכן, שלחת לי כבר בס״ה [= בסך־הכל] 150 מארק – באמת הגדלת עשה! אבל לבי נוקפני, ידיד יקר, שמא הציקות על־ידי כך לעצמך. אני מהסס מאוד. – ושוב, תודתי העמוקה לך על כל אשר עשית לי, אזכור לך זאת לטובה כל הימים! כי חוץ מן הצד החמרי שבדבר אני שמח מאוד על שרכשתי לי בהיסח־הדעת – הרשני־נא להגיד לך את כל לבי – ידיד, אדם שמעטים כמוך” (7 במאי 1938). ופרשת מצוקתו של הסופר לא תמה, ואדרבה גברה עם תכונת עלייתו, וידידו הצעיר מתרוצץ בין אישים ומוסדות ומעוררם לפעולה, וגדולה הקושיה – איך עשה זאת בימי־אימה אלה, כשמבקשי נפשו רדפוהו וכפשׂע היה בינו לבין דאכאו.

וראוי גם להזכיר מיני ידידים אחרים, והכוונה היא לא בלבד לתלמידיו הרבים, אם מגודלים, מהם סופרים ומלומדים, ואפילו רב לא נעדר מכללם, אם צעירים, מהם היושבים עתה בקתדראות, כגון קראל בלוך ושמואל נאגלר בחיפה, וגרשון שקד בירושלים, אם חברי אגודות־הנוער החלוציות (החלוץ, גורדוניה, נצ״ח). הכוונה היא גם לאישים מחוץ לתחומם של אלה ואלה, כגון אוסקאר אואלד, שספרו: Gründe und Abgründe עשה בו במחברנו רושם רב, ומשקרא מודעה ב“ארבייטר צייטונג”, כי הוא עומד להרצות ברבים בא להרצאתו, ומשעשתה בו רושם גם היא, נמשך לשאר הרצאותיו, ובהרגישו, כי המרצה כמתחמק מן המחשבה היהודית, כתב לו על כך, בהוכיחו כי יכול היה למצוא חיזוק לכמה מסברותיו בכתביהם של משה הס, אחד־העם, וביחוד של א. ד. גורדון, ואף המציא לו כתביהם, כמידת הימצאם בתרגום לועזי. ומשקראם אואלד נקשרה חליפת־מכתבים רבת־ענין, ביחוד לצד החשבת המקוריות שבהגותו של א. ד. גורדון (והבאתי דבריו במאמרי על גורדוניאנה, “דבר”, י״ט אייר תש״ד). וזאת להעיר, כי אואלד שמו מעיקרו פרידלנדר וכהמרת שמו המרת דתו – שנעשה פרוטסטאנט, אך באותו פרק ראה את עצמו בן־בלי־דת, אביו היה מעסקני האליאנס ושלוחיה, ומשמצא בנו בעזבונו דברים על החסידות, שלחם למ. בובר ולא נענה. לימים כשטולקס היה מקורב לבובר (סייעוֹ בהתקנת כתביו בלשוננו) שאל לו באותו ענין, השיב בובר: איני אוהב מומרים.

ח

אך נחזיר את עצמנו לימי הדאגה לג. שופמן, שהיו ימי דאגה של הדואג עצמו, בהתלכד טבעת־ההשמד סביב, ובשעה האחרונה ממש עמדו לו רוַח והצלה, שנתקבלה בקשתו להיכלל בתלמידי האוניברסיטה העברית בירושלים, והוא, אמנם, נכלל בהם עם עלייתו (תרצ״ט) וחבש ספסליה ושקד על לימודיו, והתמחה בכמה מקצועות, וביחוד בתולדות ישראל, בהדרכת פרופ׳ יצחק בער, ואף אמר להקדיש חיבור מיוחד על פעלוֹ של גרץ. וכאות התעניינותו בו הוא תרגום כתביו, הכלולים בכרך הגדול “דרכי ההיסטוריה היהודית – מסות, פרקי יומן, איגרות” (תשכ״ט). אבל אם למעשי־תרגום, הרי קדמו ספרים רבים ואחרים, ואין יודע כיצד גבר האיש על מעצורו הקשה, לקוּת־עיניו, ועשה את החַיִל הרב הזה – מלאכת־תרגומו כללה סוגי ספרים וחיבורים שונים, ונזכיר קצתם: של אישי־הדור או עליהם, כגון “בסוד עמי” לצבי פרץ חיות; המונוגרפיה על “הרצל הסופר” לקארל רוזנפלד, על הציונות, אם המוקדמת אם המאוחרת, כגון “חזיוני מדינה” (אוטופיות של אייזלר ואחרים), “מסע ארץ־ישראל” לשמעון ברמן (ספר נחשב ועודו צופה לאור הדפוס); קבוצת כתבים של ב. ברוכוב; על גורל הגולה, ביחוד בימי־השואה: “גורלה הכלכלי של יהדות גרמניה” ליעקב לשצ׳ינסקי, “מסע המוות” למַנפרד רייפר; “הפתרון הסופי של הבעיה היהודית במחנה־ריכוז אַוּשוויץ” לפ. ר. הס, “יומן גיטו וארשה” למנחם (עמנואל) רינגלבלום, וכן דברי־זכרונות, מהם שיצאו במגילת־ספר (מוריץ דניאל אופנהיים), מהם שנכללו במאספים (יהושע טהון), וכן קבוצות מאמרים, שנתפרסמו בעתונות ולימים נכללו בספר (פאול לנדוי). אף לבני־גורלו הקדיש תרגום – “ילדינו העיורים” לב. לוונפלד, וכן “דרכי אל האושר” ללודויג כהן – שניתן בכתב ברייל, ועתה אף בא על הקלטתו.

בקיאותו בכמה וכמה תחומים נתנה, שיהא נדרש ללקסיקאות. ואמנם כתב ערכים באנציקלופדיה העברית הכללית, אך משלא רצה, אף כי יכול, לסמוך בעיקר על זכרונו, הפסיק. לעומת זאת נהנה ממנו רוב עצה ותושיה המכון הביוביבליוגרפי “גנזים” על שם אשר ברש, שעבד בו במשך עשר שנים ומעלה – כאנציקלופדיה חיה היה לו, בעניני ספרותנו בדורות האחרונים, ששימור הידיעות בה ועליה היא מתעודתו של המוסד הזה, עד שמותר היה לומר לו כלשון הכתוב: וכל רז לא אנס לך.

ט

הארכנו בענין המחבר, שהוא עלום מדעתה של רשות־הרבים, כדי לסייע להבנת החיבור, שחוליותיו היו גלויות גם קודם, שכן פרקיו נודעו לקהל־הקוראים מעל דוכנים שונים, ועתה מלוא שלשלתם גלוי מדפי הספר שלפנינו, שהוא גולת־הכותרת של המחבר ותעודתו בחיים ובספרות. לפנינו אסופת מסות, הכתובות מתוך אחריות־ידיעה ונקיון־דעת, בסגנון מבורר ומנוּפה, שהגוּת ורגש ממוזגים בו, ובהרצאה המלבבת על תוכה הנועז וברה הרוהה, ואך המבחין יחוש, מה רבה יגיעת העיון והחקר המשוקעת בתוך הטורים הצחים ובינותם. רוחב סקרנותו ועומק התעניינותו בעולמה של הרוח ניכר במגוַנתם העשירה של תחומי הדיון, תחום־תחום על דגשוֹ. ראש להם, כמובן, היא ספרותנו בדורות האחרונים על חזיונותיה, שהיו מוקדי חוָייתו של הדור, שהמחבר נמנה עמו, באופן שחיבורו הוא גם וידוי גם הודאה על מה שתודעתו חבה לחזיונות ההם, וכן חובה לראות את מִבחר האישים הנידונים, וכשם שאין להניח, כי קבוצת המשוררים הנערכים (רחל, חיים לנסקי, ש. שלום) היא מקרה, כך אין להניח, כי קבוצת המסַפרים הנערכים, בין בעברית (ברנר, עגנון, ברש), בין ביידיש (י״ל פרץ, דער נסתר) היא מקרה. והוא הדין בקבוצת הסופרים, שהצד השוה שבהם חפצם ויכלתם למזג את יסוד האמונה ויסוד היופי (הלל צייטלין, בר־טוביה, אברהם חן, אליעזר מאיר ליפשיץ ור׳ בנימין). והוא הדין בתחומה של הגות האומה והתחדשותה בארצה ובלשונה (אליעזר בן יהודה, א״ד גורדון, מ. בובר, צ. פ. חיות, זלמן שזר). הלכך אין להניח, כי הכלל הזה אינו חל בתחום של חכמת ישראל ותולדתו (י. ל. צונץ, משה גידמן, ושלושת שמעון–שמעון ברנפלד, שמעון דובנוב ושמעון ראבדוביץ), וכן בתחומו של מחקר ארץ ישראל (א. מ. לונץ, ג. קרסל), אם כי כאן וכאן נצטרפה נטייתו המיוחדה של המחבר לחקר תולדותינו, תולדות העם וספרותו: כסעיפי הנטיה הזאת נראים שנַים־שלושה גרגירים הבאים, אם חטיבה חתומה ורחוקה יותר (ר׳ מנשה בן ישראל), אם חטיבה צמודה וקרובה יותר (אברהם גולדברג מראוָה, ר׳ יצחק נחמן פישמן מלבוב), היא גם קידת המחבר בפני תקופת־ההשכלה ושלהיה במחוז־ילדותו.

י

ודאי שלא תפליא תשומת הלב והדעת לספרות בלשון הגרמנית, וראש לה חלקת היהודים בשיאי־שירתה (היינריך היינה, אֶלזה לאסקר־שילר), ולאחריה עיקרה ועצמה, הבאים על יִצוגם בכמה מסופרי־המופת, אם בתחומה של הקלאסיקה (גיתה, הומבולדט) ושל הרומנטיקה (הלדרלין), אם בתחומה של המודרנה, מתוך הדגשת הנאמנות למעלת אדם ואהבת הבריות (ריקארדה הוך, הרמן הסה, אלברט שוייצר). כעדות להתעניינות בגילויים קרובים ביותר של לבטי האמונה הזאת על הפרדוקסיה שבה היא המסה הבודדת שמחוצה לתחומה של הספרות הגרמנית (אלבר קאמי). כללו של דבר: לפנינו אסופת־מסות רבת ענין ועניינים, העשויה להטיל אלומת־אור על־פני מעגל־תרבות גדול, מבית ומחוץ, והיא גם שביב נחמה למחַברה, שגורלו השרוֹ באפלה, שכבר אמרה עליה המשוררת: “מאז אני בריכה בלב הליל / בשרירותם שמים נדיבים / השקיעו בה את כל הכוכבים”. אלא שדומה עלי, כי תיבה שרירות דין להמירה בצמד התיבות: חין־חסד. הלכך מנהגו של המחבר שלנו לתלות בחייו ופעלם, מה שתלה המשורר בעצמו ein stehendes Marschieren – כלומר, צעידה שבמעומד, היא, לפחות בחינת גוזמא קתני, וגוזמא לתרוויהן, ויפה ונכונה הימנה היא הגדרת הנביא: והצנע לכת, כשהדגש הוא גם בתיבת צנע וגם בתיבת לכת.

ונחזיק טובה לאשר עוררו את המחבר לכנס נפוצותיו, וראש להם ג. קרסל, בן־עירו יוסף רובין וידידו שהיה לו לעינים ממש: יצחק יהודה מיילין עליו השלום, ובנו פסח מיילין שיאריך ימים. גם הם גם שאר העוזרים ברוכים יהיו.

[מנחם אב תשל"ו]