רקע
דב סדן
הולך חשכים ונוגה לו – על ירוחם טולקס

בבואי להקדים דברי־מבוא לאסופת מסותיו ומאמריו של ירוחם טולקס (“בסוד סופרים והוגים”, תל־אביב, תשל״ז) הוריתי היתר לעצמי לפתוח בעיר הורתו וגידולו, בלזא, ודרכו בה וממנה. אך קודם־כל אזכיר, שראוי להיזהר ושלא להימשך לתמונה המקובלת שמעלים, כדרך־הטבע־וההרגל, שמה וזכרה – בירת שושלת הצדיקים לבית רוקח, החל במיסדה, ר׳ שלום, דרך בנו ר׳ יהושע ונכדו ר׳ ישכר־בר עד נינו ר׳ אהרן, שעיר שליטתם אין בה אלא מי ומה שהם נאים ויאים לה, לאמור: עיר שכולה חסידים, וחסידי־רבם בלבד. עד היכן חובת הזהירות מגעת – כמעט מבשׂרי חזיתי. מגודל במשפחה, שרבו כן רבו בה חסידי השושלת הזאת מדורות, ומהם ביחוד חסידי מרת איידלה, בת ר׳ שלום, ראיתי בדמיוני את העיר ההיא כדמות חסידיה בעיר־מולדתי, ברודי, שהיו לה בה שני מקדשי־מעט – בית־המדרש על שם יוֹלס והקלויז על שם מאצ׳ב, שהיו משונים מעט בנוסח התפילה, וביחוד בקצבה; ורבים מהם, ובכללם, ואף בראשם, דודי־זקני וצעירי־בניו, היו נוסעים שנה־שנה, לימים הנוראים, לפקוד את רבם; עד לבוב במחלקה השלישית ומלבוב לבלזא במחלקה הרביעית, שפעלה בקו־רכבת זה בלבד, והיא מחוה של אדיבות מטעם שלוחי הקיסר לטובת ארנקם הרזה. ובשוב דודי־זקני ובניו, היו מפליגים בשבח החצר, שבה שימש כראש הגבאים, נגיד ומצַווה, שאֵרנו ר׳ אורי לוקמאן (נכדו בן־ציון ויטלר פירסם את העיר בפזמונו הנוסטאלגי “מיין שטעטעלע בעלז”), כשם שהיו מפליגים בשבח העיר כולה, שהיא קודש ויושביה קדושים, שאין בה, כהיות בעירנו, לא גלוחים ולא לובשי־קצרות, שהרי כולם כאחד חסידי הרב (כידוע, אין תארוֹ: דער בעלזער רבי אלא: דער בעלזער רב, והיינו מלגלגים על שלא דייקו להבחין בכך). הלכך היתה זו לי, לימים, בחזקת חידוש וחדשה, בשמעי כי החצר ההיא והעיר ההיא אינן שתים שהן אחת, ואיפכא מסתברא. ולא עוד אלא נודעתי, כי מה שהיה הוא שהוֹוה – מה לפנים, לפני דורות, העיר נחלקה, אלה נמשכים לר׳ אהרן משיח ואלה נמשכים לר׳ שלום רוקח, אף עתה, בדורות אחרונים, כך – החצר היתה, אמנם, בחינת ממשלה, אך לא נעדרה גם אופוזיציה, שכמה וכמה פנים לה – אם מחלוקת משפחות יריבות, תחילה בתוך המלכות, ולימים מחוצה לה, ועצם המחלוקת כצד של סיוע, ישיר או עקיף, לאחרוני המחנה הישן (המתנגדים על מהדורתם – חבורתם “ישרי־לב”), או לראשוני המחנה החדש (כשיירי משכילים, ביכורי־ציונים). ודאי, הקורא בספרות המשופעת על שושלת בלזא, החל מ“דובר שלום” וסיפורי־מעשיות, דרך המונוגרפיות כשל ר׳ מתתיהו גוטמן, ר׳ אברהם יצחק ברומברג, וכלה בקבוצת ספריו של ר׳ ישראל קלאפהולץ, לא יתעורר על כך, אבל דיו בקריאת הפולמוס שבין שני יוסף – יוסף מרגושס (בנו של ר׳ שמואל מרגושס, מראשי “מחזיקי הדת” ועורך עתונם) מזה ויוסף פאלק (יליד בלזא ותושבה, מראשי ציוניה, שהִרבה לתאר במאמריו וסיפוריו את העיר, רחשה ואישיה) מזה, שיתעורר על כך, וביותר שיוסף רובין וחבריו הושיטו לו זה מקרוב את הקובץ הגדול שבעריכתו – ספר־הזכרון של קהילת בלזא, שניתן ללמוד ממנו, ובמפורט, על הדיפרנציאציה של חלקי האוכלוסיה ופלגותיהם, והיא מגוּונה ומסועפת הרבה.


ב    🔗

ומקרה־לא־מקרה הוא, כי שני הסופרים המובהקים שהעמידה העיר הזאת בימינו, יוסף פאלק וירוחם טולקס, מקורבים הם לאותה משפחה תקיפה, שחלקה על משפחת החצר ושלטונה, ובין רצתה ובין לא רצתה הקלה על החדירה והספיגה של רוחות אחרות, שהיו מנשבות מעבָרים, כשם שאין זו פליאה, כי שנים לא מעטות לפני מלחמת־העולם הראשונה נמשכו מצעירי העיר לאגודה הציונית והעברית, הלא היא אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, ובכלל הבחורים המעטים של בני גליציה, אנשי העליה השניה, נמצא גם בן העיר הזאת מאיר וויינשלבוים (“מאיר׳קה בעל־נס”), כך אין זו פליאה, כי שנים מרובות לפני מלחמת־העולם השניה חזקה פה התנועה הציונית, בעיקר במזל מפלגת “התאחדות צעירי־ציון”, ובראשה פינחס ברגר, ואחריו יוסף פאלק, שכבר יצא לו מוניטון כמשורר וכמסַפר, וביחוד במזל “גורדוניה” ובראשה אהרן ראובן מאיר, ממיסדי קבוצת שילר, שידעתי את פעולתו מקרוב, ואעידה עליה שני זימונים.

הזימון האחד היה בעיבורו של יער, שנתכנסו סניפי “גורדוניה” בסביבה – וזכורים לי ממחנכיהם ופעיליהם גימפל יוסט מסניף ראוָה רוסקה (ובחניכיו חיים וילקנפלד הוא חיים צדוק, עתה שר־המשפטים); שלמה מיר והמשוררת רחל קרמפף מקריסניפולי (קריסטינופול) ואחרים, ועמהם המון נערות ונערים שהיו, כדבר המשורר, עליזים־מתרוננים, אהבת ציון בלבם ולשון העברים בפיהם, ורבים מהם שנחלצו לארצנו ונאחזו בה.

הזימון האחר היה בחוצות בלזא – עלייתם של ראשוני חלוציה, פינחס ברגר ורפאל ביטרמאן נעשתה ברוב פומבי, ודגלים בה ולפידים בה, ואפילו כלי־זמר בה שהובאו ממקום אחר וכמובן רוב התגרות בה, או כפי שהיו אומרים היום: הפגנה של נוכחוּת. עד היכן כוחה של החלוציות הגיע – לא יצאו ימים מרובים ואחותו של הצדיק ר׳ אהרן רוקח, היא מרת הנלה, שהיתה בסוד חבורת הציונים גם היא, עלתה ובנתה את ביתה בארצנו.


ג    🔗

וראיתי לדבר על שינוי הוֶסת, שחל בעיר החסידית המפורסמת ההיא, כדי להעמידנו על מסגרת הגידול של מחבר הספר שלפנינו – הוא, הניצב בקרוב על סִפה של שנת־השׂיבה, נולד וגדל פה וישב פה במשך כעשרים שנה וביתו נשקו בו ישן וחדש, פנים וחוץ – כמובן, יראת־שמים ואהבת תורה ומצוות, וממילא לימוד בחדר של דרדקי, אבל גם ביקור בבית־הספר הממשלתי, שכן אביו לא הסתפק במה שבנו למד בחדר, שׂכר לו גם מלמד־בית, שילמדוֹ חומש לפי הסדר מבראשית ברא, יתר על לימוד פרשת השבוע (אולי בת־קול של מחלוקת על סדר הלימוד וראה בזה מאמרי: לשבת בראשית, בספרי: גלגל המועדים, תשכ״ד, עמ׳ 190–179) וכן לא הסתפק במה שבנו גרס בחדר, אלא שכר לו גם מלמד־בית שילמדוֹ בערב־שבת וביום־שבת שיעורים בגמרא, ואף לא הסתפק, להבדיל בין קודש לחול, במה שבנו למד לשון זרה, היא הלשון הפולנית, בבית־הספר, אלא הוסיף עליה לימוד הלשון הגרמנית, שנחשבה ואף היתה להם, ליהודי גליציה, לשון תרבות כללית; והוא, אביו עצמו המורה, בעל־פה ובכתב, וביחוד בכתב, שהיה מעודד את בנו להתאמן בו, ואף נותן לו דורון של כך וכך פרוטות על כל גליון, שכתבוֹ בכתב נאה ובלשון רהוטה.

אין צריך רוב דברים, כדי להסביר, כי לפנינו דוגמה של הלכה למעשה בתפיסת החינוך, כפי שטיפח אותה מעמד־הבינַים של יהודי גליציה, שמשאת־נפשו היתה לאזן בין הקודש, שהוא עיקר, ובין החול, שהוא מִשנה לו, ואפילו טפל לו, כדי להעמיד את הטיפוס הנרצה המקיים, בשמירת הפרופורציות הנאותות, את האמירה: צו גאט און צו לייט, לאמור: להשם ולבריות, על דרך הפירוש: וואָס צו גאָט איז צו גאָט, און וואָס צו לייט איז צו לייט, או נאמר: אשר לבורא – לבורא, אשר לבריות – לבריות. חוקרי החינוך ראוי להם שיעמדו על כך, כדי לקבוע, עד־מה שיטת־בינַים זו, שנהגה בשכבת־הבינַים בעיירות גליציה, היה בה צד שוה למטבע החינוך של חרדי אשכנז המודרניים: טוב תורה עם דרך־ארץ, וביִחוד עד כמה היה בה צד שונה ממנה, ועיקרו בנטיעתו של החינוך הזה בהוָיה קיבוצית על תכונותיה העממיות. אבל אין לשכוח, כי לא כחפץ האבות הרגשת ילדיהם, שקשתה עליהם החציצה שבין היסוד מבית – בבית, בבית־התפילה, ברחוב העיירה, שהכל שופע חמימות, ובין היסוד מחוץ – בבית־הספר הנכרי כדרכו בעיר הזאת, – שהכל שופע קרירוּת – כיתה של קטנים, ששלושה או ארבעה ילדי היהודים היו בטלים בארבעים ילדי הגויים, אוקראינים ופולנים, שהיו שונאים אלה את אלה, ועם גמר מלחמת־העולם הראשונה שנאתם כדי מלחמת־דמים הגיעה, אך כמעשה מואב ומדיָן עשו שלום ביניהם לשנאת בני־ישראל, וכרוב שליט התנכלו לו למיעוט הנשלט ברוב ביזויים ונגישׂות. והריני מדגיש נקודה זו, המיוחדת לעיר זו ושכמותה, שכן בערי־גליציה אחרות או שהיו בתי־ספר עממיים מיוחדים, מטעם הקהילה וביחוד מטעם קרן הבארון הירש, והיו ילדי היהודים ומוריהם היהודים כבינם לבין עצמם, והחציצה שבין הבית והכיתה חציצת הלשון, שהבית שלטה בו לשון יהודית והכיתה שלטה בה תחילה לשון הגרמנים ולימים לשון הפולנים; או שהיו בתי־ספר עממיים כלליים, ומהיות העיר רובה יהודים, ואם שלחו ילדיהם לבתי־הספר, היו תלמידיהם רובם יהודים. שונה מבחינה זו היה מעמד בית־הספר העממי בעיר כבלזא, – הקהילה, הנתונה ברשות חסידיה ושליטתם, סירבה להקים בית־ספר, ולא עוד אלא אף היה כעין הסכם חשאי בין החצר ובין הרָשות, שעל־פיו נעשתה העקיפה על חובת־הלימוד בבית־הספר כהיתר הגמור, כשם שהיה הסכם חשאי בין החצר ובין ראשי המתבוללים בלבוב, שקרן הבארון הירש תפסה על העיר הזאת (והוא המשך ההסכם בענין איסור פתיחת סמינַר לרבנים נאורים, וראה בזה את הנובילה של יוסף פאלק על ר' מרדכי פלץ, שהיה כעין שר־החוץ של חצר־בלזא). ומכאן כפל היסורים, שנתיסרו מעט הילדים, שאבותיהם רצו בהשכלתם הכללית של בניהם, שכן התייסרו מידי בני־גילם, ילדי החסידים מזה וילדי הגויים מזה.


ד    🔗

ולא בא הציור הכולל הזה אלא כדי לבלט את הדגם היחיד, הוא הנער הנידון לנו, שמעמדו היה מעוררו לבקש מפלט לעצמו, והוא מוצאו בשבתות אחר־הצהרים, בקחת אותו אביו לאגודה הציונית שבעיר, ובה נמצא לו רוב ענין, בכתבי־עת ובספרים ונגלה לו טעמה של קריאה, שנעשתה לו, לאורך חייו, רום תאוה. ודאי, תחילה חָמרי־הקריאה שימשו לו בערבוב, ונטל מכל הבא ביד וכל מִנחה ערבה לו, וביותר דברי־אגדה – “צאנה וראינה” ומדרשיו, קהל־חסידים וסיפורי פלאיו, משלי המגיד מדובנא וחכמתם, אולם לימים גובר כושר ההבחנה וחוש־הברירה, נוסח אוטודידאקט, שתלמודו ודרך־תלמודו ברורים לפניו.

אבל הנער שתים רעות הקדימו להתדפק על פתח גורלו – אסון־יתמותו וסכנת־עיורונו. בן שבע מתה עליו אמו, והניחה ארבעה אפרוחים והוא, ירוחם, בכורם; אביהם נושא אשה אחרת, אלמנה חשׂוכת־בנים, והיא קרובת אמם, אך לא יצאו שנתים ואף אביהם, שעמל לפרנס בצמצום אך בכבוד את ביתו, מת גם הוא. אמם־חורגתם חוזרת אל קרוביה והיתומים נפרדים, בבואם בחסותם של שאֵרי־משפחה שונים. והוא, ירוחם, ואחיו הצעיר שמואל, באים לבית דודם הטוב ומיטיב, ר׳ פייבל טאובה (הלא היא משפחת טאובה שמרדה על החצר ושלטונה), ואילו האחיות הקטנות נשלחו לשאֵר־משפחה שבכפר.

קשה יתמוּת וקשה פרידת אחאים, באה סכנת העיוָרון ומחדדת צערם, – והיא סכנה שריחפה עליו מינקותו ממש, והרופאים המומחים שבדקו בו, לא העלימו, כי גזירה היא שסופה לבוא, בין תקדים בין תאחר. ואמנם, צלה של הגזירה הזאת התעבה והלך לאורך מסילת־חייו, ששיבשתה הסתירה הנוראה בין טעם־החיים ובין אפשרותו.

על הסתירה הזאת העמידני רופאו הנאמן, המומחה הגדול והאיש הנפלא, פרופ׳ יעקב לנדוי (בנו של ר׳ מנדל לנדוי, מראשוני המצטרפים להרצל, והיא הצטרפות שעלתה לו בקיפוח כהונתו בגליציה וטילטלתו לבוטושאן, שבני־קהילתה הושיבוהו על כסא־רבנותה). לאמור: טעם־חייו של ידידנו, הספר וקריאתו, והקולמוס וכתיבתו, הוא כמעיין גדול המתגבר והולך, ואילו אפשרותו, הוא כוח־ראייתו, הוא כיוּבל קטן המתיבש והולך, וכל מה שחכמת־הרפואה יכולה לעשות אינה הצלת־קבע, שאינה באפשר, ואף הצלת־עראי קשה בלא מעט הקריאה והכתיבה, הנוטל טעם חייו ומשמעם, ומי כוחו לגזור גזירה כזאת ומי כוחו לקבלה.


ה    🔗

ואותו רופא אציל הסמיך לדבריו אלה תמיהה, שכמותה כתביעה – לכתוב תולדתם של שנתעוורו מאהבת־התורה ומחיבת־הדעת, גם לשם הוכחת הסתירה הטרגית ההיא וגם לשם תוכחתה. ולא היה בידי לשמשו בזה אלא בידיעה מועטה – והעיקר בה לא היו אלה שנתקפח מאור עיניהם ונתפצה להם באבר אחר, כגון מה ששמעתי על הצדיק הסומא ר׳ מלכ׳ל רובין, שישב בעירנו (ויִחדתי עליו את הדיבור בספרי ממחוז הילדות, בפרק על אמו, מרת איידלה הרבנית), וששיניו שימשו אותו באומנותו והיא שמאוּת של אבני־חפץ, או כגון מה שידעתי על האמן הסומא פרופ׳ אֶרליך שמנענעי הפסנתר שימשו אותו באמנותו (ובנעורי שימשתי אותו ואת שכנו ד״ר ראובן בירר, מראשוני הציונים שנסתמא בזיקנתו, שגרתי ממולם, ברחוב־הקלעים בלבוב); העיקר היו אלה שנתקפח מאורם משום שקריאתם, וביחוד עיונם, הכהו את עיניהם העששות – מהם שידעתי משמועה רחוקה, כגון ר׳ שלמה מונק, מהם שידעתי מפגישה קרובה – ר׳ שמעון ברנפלד ור׳ אביגדור אפטוביצר, שרוב ימיהם היתה תלויה מעליהם סכנת עיורונם, והיו נתונים לאותה דילֶמה: לא יקראו ולא יעיינו – יינטלו מהם חייהם; יקראו יעיינו – תינטל אפשרותם.

ולא יפליאנו, כי מחבר הספר שלפנינו שידע כגורל הזה ראה להדגישו וכן בכתבוֹ על ר׳ אברהם משה לונץ, לאמור: "אז נתברך האיש ביזמה ובמרץ רב, ונתקיים בו דבר הנביא: ׳הולך חשכים ונוגה לו׳, שׂתום־העין דמה לגלוי־עינים לכל דבר״ (עמ׳ 109), ואף בכתבו על ר׳ שמעון ברנפלד, לאמור: "עשרות בשנים היה ברנפלד שרוי באפלה גמורה, משלקה מאור־עיניו לחלוטין. אף־על־פי־כן הסיע אבנים גדולות והוסיף נדבכים חשובים בבנין עולמו של ישראל. ספריו ומאמריו הרבים נתחבבו, כאמור, על הקוראים בשל לשונם וסגנונם שהיו למופת בפשטותם וקלותם״ (עמ׳ 123).

ודאי, חילוק גדול יש בין חוקרים, כפי שהיו לונץ וברנפלד, איש־איש על־פי דרכו, לבין מבקר, כפי שהוא טולקס, שלא הסתפק בתחומה של ספירת התפארת אלא הפליג גם לספירת החכמה, וכליו אחרים ושונים, אך יש בו לא בלבד מגורלם המר של שני החוקרים האלה, אלא אף מתנחומם הערֵב – דייקנותו של הראשון וקלותו ופשטותו של האחרון.


ו    🔗

ובבואנו להמשיך במה שהפסקנו נאמר, כי לכאורה האיש ידע את נתיבו, שחפצו פילסוֹ בתוך אסונו ומתוכו – אוהב הספר וסופריו, שעיקר חותמם בכ״ב האותיות, בלשון העברים, וכלוַאי להם שחותמם אחר, בכל לשון ששמע. ואף שהנתיבה שנסתייעה בזיקתו לתנועה החלוצית העברית, נראית, לפי דרכו, כמובנת מאליה, צריכה היתה הכרעה, ואביא שתי ראיות לכך, ראָיה ראשונה לצורך ההכרעה, הוא אחיו הצעיר, שמואל, ברוך־כשרון אף הוא, ואף סגולת אמנות לו, והיא סגולת הציור, ואם כי גידולם שוה – דרכם שונה, ומה שאירע במשפחות הרבה, אירע גם פה ועתה. האח הבכור – לציונות, והאח הצעיר – לקומוניזם, ודיוקנו על תכונתו המרדנית ומסירותו לאמונתו מצויר בספר־הזכרון של בלזא, וחבל על שאבד בגולה רחוקה, בלנינאבאד אשר בחבל טאג׳יקיסטאן, והוא ניחם על דרכו, וסימנך: אחרון־מכתביו, ובו פריסת שלומו ליוסף פאלק ולאהרן ראובן מאיר, שהם לו עתה הקרובים בחבריו, ובקשה מאחיו ירוחם שיאמר קדיש אחריו. ראָיה אחרונה לצורך הכרעה בתוך הכרעה – כי הנה חברו הגדול ממנו בשנים ובנסיון, יוסף פאלק, שקדם לו גם בציונות וגם בכיוונה, אולם בדרכו כסופר הכריע לצד לשון יידיש, גם אם קרוב היה אצל הספרות העברית החיה ורוב דבריו נתפרסמו בחייו בתרגום עברי, מה שאין כן חברו הצעיר, ומצד מה אף תלמידו, ירוחם טולקס, שהכריע לצד לשון עברית, וסופריה בראשי משפיעיו אם לשירה, למן ביאליק ועד א. צ. גרינברג; אם לסיפור ולמסה – מ. י. ברדיצ׳בסקי, י. ח. ברנר; אם להגות שהיא תורת־חיים – א. ד. גורדון. אָפקה של התעניינות זו הרחיב וקרקעה העמיק את החלטתו והוא בן עשרים, להכשיר את עצמו להוראה והניח (תרפ״ח) את עיר־מולדתו והלך לוינה, שבה נרשם כתלמיד בפדגוגיון העברי מיסודו של ר׳ צבי פרץ חיות (שנפטר שנה קודם, אך רוחו היתה כמשוטטת בין כתלי־המוסד), ולמד בו תורה מפי מורים נחשבים, והעיקר – קרא ספרים הרבה, ופה אף נרקמה ראשית חלומו, חלום סופר. וכל אלה בזכותו של הבית החם והרחים, ביתו של ר׳ משה מינצר, אחרון עילויי ז׳ולקיב (ולעניין דמותו ראה מה שכתבתי בו, הן במסגרת תיאור חבריו בימי־נעוריו בספרי “כוכב נידח”, הן בהספדי עליו שנדפס תחילה ב“דבר” ונכלל בספר־הזכרון של קהילת בלזא). היה זה למדן מופלג ואיש־ מידות נבון ופיקח, שלא חשש במזדמן לעיין בספרים של ניימארק, ברנפלד, קלוזנר, והגה חיבה לרנ״ק כהמשך החיבה שהגה לו רבה של עיר־מולדתו, ז׳ולקיב, ר׳ צבי הירש חיות, והתבונן בטובת עין במצעדיו של שארו ובן־חסותו. ואלה היו, אמנם, מצעדים צנועים אך בטוחים – לומד ומלמד, קיים בחינת קנה לך רב ועשה לך חבר, ואפילו במספר רבים, ולא עוד אלא זכה שרבו נעשה חברו, כמשפט היחסים שנתרקמו בינו לבין מורו אברהם בן יצחק (סונה) שנאהב עליו עוד קודם שקרא אפילו שורה אחת משלו, ואך שמע שיעוריו, שאף הם היו בכלל שירה. אמת, יחסו לתלמידו היה על דרך שמאל דוחה וימין מקרבת, שלא להניח פתח גדול מדי להצצה מפנים לסתריו, אך גם הפתח שהניח נראה כרחבו של אולם, וביותר הדברים אמורים בשהייתם המשותפת, במשך כמה חדשים בבית־מרפא בהרים. ראוי היה שהזכרונות האלה יועלו על הכתב, והיתה בידנו השלמה לספרה של לאה גולדברג, הדנה בתקופה מאוחרת יותר. ממה שהגיעני מזכרונות אלה, אעלה שלושה שרטוטים מועטים אך נחשבים. השרטוט האחד – עוצם התלהבותו של המשורר העברי המודרני הזה לשני שיאי שירתנו – ר׳ שלמה גבירול (שהיה יודע שיריו בעל־פה ומבארם, והפליא ביחוד בביאור “עבי שחקים”) וח. נ. ביאליק (הרצאתו עליו, עם יובלו הששים, היתה אדירת־רושם). השרטוט האחר – פתחונו בפני חזיוני הספרות וחידושי פריצותיה (“יוליסס” לג׳ויס). השרטוט האחרון – שוב בענין ביאליק, שבהיותו בוינה, הצטער על העדרו של בן־יצחק ממנה ובהיוָדע לו מקומו בבית־המרפא שוב לא הספיק לפקדו ושלח לו גלויה, והיא־היא שנמצאה עם מותו של בן־יצחק בבגדו.


ז    🔗

וכשם שמחברנו התרעה עם המשורר הנערץ עליו, אברהם בן־יצחק, כן התרעה עם המספר הנערץ עליו, ג. שופמן, והיא הערצה שניטעה בו עוד בקדמת־נעוריו, וינקה מהפלאתם של טובי־העברים בגליציה, בשבת המספר ביניהם, מהם שנאמנו לו גם בשבתו לימים בוינה ובכפר ווצלסדורף שבשטיירמארק. עם חבורת הנאמנים נמנה בית יוסף פאלק ובית מרטין ראטשפרֵכֶר, משורר יהודי־גרמני, שעמד לפרסם, בתרגומו, אסופה גדולה של סיפורי שופמן, ובכלל החבורה ירוחם טולקס, שניצל לו חלק ממכתביו של המספר אליו, מהם המעידים על מידת־מסירות, המצוינה ברמה אנושית, הבולטת על רקע הימים, ימי שלטונה של החיה החוּמה, והשתוללותה, כשהמספר העברי הגדול כשבוי בכפר ומַשׂטמתו, חושש לזוז ממקומו שלא יילכד באין מציל, מפקפק אם יצליח להימלט, – ואמנם, הגיעו בנפשכם: סופר עברי יליד רוסיה ואשתו ארית שנתגיירה ועניותו מדכדכתו ומִשענוֹ הוא מעריצו הצעיר, היושב בוינה ורוב מוקשים אורבים לו ולחייו, והוא אינו יודע מעצור, ובלבד שיוציא את הסופר ממצוקתו, והוא אמנם מחַלצוֹ ממנה.

ראוי צרור מכתביו וגלויותיו של ג. שופמן הכתובים כולם מווצלסדורף, שיתפרסמו ברבים, ואנו לא נביא מהם, לעניננו עתה, אלא קצת קטעים: "קודם־כל תודתי מקרב לב על שהואלת ליטול עליך את הטורח ללמד את בני עברית. יש לי ההרגשה כי בנידון זה אתה האיש – הואילה־נא בטובך להודיעני תהליך הענין. אם הוא מדייק לבוא אליך? טוב שתתנהג עמו ככל האפשר במידת־הדין, – – ושתהא מדקדק עמו כחוט־השֹערה – כתוב לי, מר טולקס החביב, מכתב, ולא רק בנוגע ללימודי בני, תוכל לכתוב לי גם על ענינים אחרים, על הכל – " (6 במרס 1938). הדיבור הוא כשל הנכלא בכלאוֹ, והדאגה היא לבן, בנו של סופר עברי שלשון יצירתו אינה בידו, והוא עתיד, אם ההצלחה תאיר לו ולהוריו, להינצל על דרך עלייתו לארצנו, אך הדאגה לרוח נלוית לה דאגת החומר – עיכוב משלוח מארצות־הברית מצריכו לסכום של מאה מארק והכתובת היא מעריצו הצעיר: “מובן, מר טולקס היקר, שאם יש בכוחך לעשות מה למעני בכיוון זה מיד – הייתי אסיר־תודה לך כל הימים. ברצונך איני מפקפק, אבל התוכל?” (30 אפריל 1938), ולא יצאו אלא ימים מעטים ואנו קוראים: “את החמישים והחמישים קיבלתי –– פעלך זה העמידני על אָפיך לגמרי, רק בכגון זה ניכר היחיד, ניכר האדם. בעת צרה מרגישים זאת במיוחד – אגב, האין לך קושי לקרוא את כתבי [= כתב־ידי]” (4 במאי 1938) ואחרי שלושה ימים: “תודתי העמוקה לך על החמישים היום. וכן, שלחת לי כבר בס״ה [= בסך־הכל] 150 מארק – באמת הגדלת עשה! אבל לבי נוקפני, ידיד יקר, שמא הציקות על־ידי כך לעצמך. אני מהסס מאוד. – ושוב, תודתי העמוקה לך על כל אשר עשית לי, אזכור לך זאת לטובה כל הימים! כי חוץ מן הצד החמרי שבדבר אני שמח מאוד על שרכשתי לי בהיסח־הדעת – הרשני־נא להגיד לך את כל לבי – ידיד, אדם שמעטים כמוך” (7 במאי 1938). ופרשת מצוקתו של הסופר לא תמה, ואדרבה גברה עם תכונת עלייתו, וידידו הצעיר מתרוצץ בין אישים ומוסדות ומעוררם לפעולה, וגדולה הקושיה – איך עשה זאת בימי־אימה אלה, כשמבקשי נפשו רדפוהו וכפשׂע היה בינו לבין דאכאו.

וראוי גם להזכיר מיני ידידים אחרים, והכוונה היא לא בלבד לתלמידיו הרבים, אם מגודלים, מהם סופרים ומלומדים, ואפילו רב לא נעדר מכללם, אם צעירים, מהם היושבים עתה בקתדראות, כגון קראל בלוך ושמואל נאגלר בחיפה, וגרשון שקד בירושלים, אם חברי אגודות־הנוער החלוציות (החלוץ, גורדוניה, נצ״ח). הכוונה היא גם לאישים מחוץ לתחומם של אלה ואלה, כגון אוסקאר אואלד, שספרו: Gründe und Abgründe עשה בו במחברנו רושם רב, ומשקרא מודעה ב“ארבייטר צייטונג”, כי הוא עומד להרצות ברבים בא להרצאתו, ומשעשתה בו רושם גם היא, נמשך לשאר הרצאותיו, ובהרגישו, כי המרצה כמתחמק מן המחשבה היהודית, כתב לו על כך, בהוכיחו כי יכול היה למצוא חיזוק לכמה מסברותיו בכתביהם של משה הס, אחד־העם, וביחוד של א. ד. גורדון, ואף המציא לו כתביהם, כמידת הימצאם בתרגום לועזי. ומשקראם אואלד נקשרה חליפת־מכתבים רבת־ענין, ביחוד לצד החשבת המקוריות שבהגותו של א. ד. גורדון (והבאתי דבריו במאמרי על גורדוניאנה, “דבר”, י״ט אייר תש״ד). וזאת להעיר, כי אואלד שמו מעיקרו פרידלנדר וכהמרת שמו המרת דתו – שנעשה פרוטסטאנט, אך באותו פרק ראה את עצמו בן־בלי־דת, אביו היה מעסקני האליאנס ושלוחיה, ומשמצא בנו בעזבונו דברים על החסידות, שלחם למ. בובר ולא נענה. לימים כשטולקס היה מקורב לבובר (סייעוֹ בהתקנת כתביו בלשוננו) שאל לו באותו ענין, השיב בובר: איני אוהב מומרים.


ח    🔗

אך נחזיר את עצמנו לימי הדאגה לג. שופמן, שהיו ימי דאגה של הדואג עצמו, בהתלכד טבעת־ההשמד סביב, ובשעה האחרונה ממש עמדו לו רוַח והצלה, שנתקבלה בקשתו להיכלל בתלמידי האוניברסיטה העברית בירושלים, והוא, אמנם, נכלל בהם עם עלייתו (תרצ״ט) וחבש ספסליה ושקד על לימודיו, והתמחה בכמה מקצועות, וביחוד בתולדות ישראל, בהדרכת פרופ׳ יצחק בער, ואף אמר להקדיש חיבור מיוחד על פעלוֹ של גרץ. וכאות התעניינותו בו הוא תרגום כתביו, הכלולים בכרך הגדול “דרכי ההיסטוריה היהודית – מסות, פרקי יומן, איגרות” (תשכ״ט). אבל אם למעשי־תרגום, הרי קדמו ספרים רבים ואחרים, ואין יודע כיצד גבר האיש על מעצורו הקשה, לקוּת־עיניו, ועשה את החַיִל הרב הזה – מלאכת־תרגומו כללה סוגי ספרים וחיבורים שונים, ונזכיר קצתם: של אישי־הדור או עליהם, כגון “בסוד עמי” לצבי פרץ חיות; המונוגרפיה על “הרצל הסופר” לקארל רוזנפלד, על הציונות, אם המוקדמת אם המאוחרת, כגון “חזיוני מדינה” (אוטופיות של אייזלר ואחרים), “מסע ארץ־ישראל” לשמעון ברמן (ספר נחשב ועודו צופה לאור הדפוס); קבוצת כתבים של ב. ברוכוב; על גורל הגולה, ביחוד בימי־השואה: “גורלה הכלכלי של יהדות גרמניה” ליעקב לשצ׳ינסקי, “מסע המוות” למַנפרד רייפר; “הפתרון הסופי של הבעיה היהודית במחנה־ריכוז אַוּשוויץ” לפ. ר. הס, “יומן גיטו וארשה” למנחם (עמנואל) רינגלבלום, וכן דברי־זכרונות, מהם שיצאו במגילת־ספר (מוריץ דניאל אופנהיים), מהם שנכללו במאספים (יהושע טהון), וכן קבוצות מאמרים, שנתפרסמו בעתונות ולימים נכללו בספר (פאול לנדוי). אף לבני־גורלו הקדיש תרגום – “ילדינו העיורים” לב. לוונפלד, וכן “דרכי אל האושר” ללודויג כהן – שניתן בכתב ברייל, ועתה אף בא על הקלטתו.

בקיאותו בכמה וכמה תחומים נתנה, שיהא נדרש ללקסיקאות. ואמנם כתב ערכים באנציקלופדיה העברית הכללית, אך משלא רצה, אף כי יכול, לסמוך בעיקר על זכרונו, הפסיק. לעומת זאת נהנה ממנו רוב עצה ותושיה המכון הביוביבליוגרפי “גנזים” על שם אשר ברש, שעבד בו במשך עשר שנים ומעלה – כאנציקלופדיה חיה היה לו, בעניני ספרותנו בדורות האחרונים, ששימור הידיעות בה ועליה היא מתעודתו של המוסד הזה, עד שמותר היה לומר לו כלשון הכתוב: וכל רז לא אנס לך.


ט    🔗

הארכנו בענין המחבר, שהוא עלום מדעתה של רשות־הרבים, כדי לסייע להבנת החיבור, שחוליותיו היו גלויות גם קודם, שכן פרקיו נודעו לקהל־הקוראים מעל דוכנים שונים, ועתה מלוא שלשלתם גלוי מדפי הספר שלפנינו, שהוא גולת־הכותרת של המחבר ותעודתו בחיים ובספרות. לפנינו אסופת מסות, הכתובות מתוך אחריות־ידיעה ונקיון־דעת, בסגנון מבורר ומנוּפה, שהגוּת ורגש ממוזגים בו, ובהרצאה המלבבת על תוכה הנועז וברה הרוהה, ואך המבחין יחוש, מה רבה יגיעת העיון והחקר המשוקעת בתוך הטורים הצחים ובינותם. רוחב סקרנותו ועומק התעניינותו בעולמה של הרוח ניכר במגוַנתם העשירה של תחומי הדיון, תחום־תחום על דגשוֹ. ראש להם, כמובן, היא ספרותנו בדורות האחרונים על חזיונותיה, שהיו מוקדי חוָייתו של הדור, שהמחבר נמנה עמו, באופן שחיבורו הוא גם וידוי גם הודאה על מה שתודעתו חבה לחזיונות ההם, וכן חובה לראות את מִבחר האישים הנידונים, וכשם שאין להניח, כי קבוצת המשוררים הנערכים (רחל, חיים לנסקי, ש. שלום) היא מקרה, כך אין להניח, כי קבוצת המסַפרים הנערכים, בין בעברית (ברנר, עגנון, ברש), בין ביידיש (י״ל פרץ, דער נסתר) היא מקרה. והוא הדין בקבוצת הסופרים, שהצד השוה שבהם חפצם ויכלתם למזג את יסוד האמונה ויסוד היופי (הלל צייטלין, בר־טוביה, אברהם חן, אליעזר מאיר ליפשיץ ור׳ בנימין). והוא הדין בתחומה של הגות האומה והתחדשותה בארצה ובלשונה (אליעזר בן יהודה, א״ד גורדון, מ. בובר, צ. פ. חיות, זלמן שזר). הלכך אין להניח, כי הכלל הזה אינו חל בתחום של חכמת ישראל ותולדתו (י. ל. צונץ, משה גידמן, ושלושת שמעון–שמעון ברנפלד, שמעון דובנוב ושמעון ראבדוביץ), וכן בתחומו של מחקר ארץ ישראל (א. מ. לונץ, ג. קרסל), אם כי כאן וכאן נצטרפה נטייתו המיוחדה של המחבר לחקר תולדותינו, תולדות העם וספרותו: כסעיפי הנטיה הזאת נראים שנַים־שלושה גרגירים הבאים, אם חטיבה חתומה ורחוקה יותר (ר׳ מנשה בן ישראל), אם חטיבה צמודה וקרובה יותר (אברהם גולדברג מראוָה, ר׳ יצחק נחמן פישמן מלבוב), היא גם קידת המחבר בפני תקופת־ההשכלה ושלהיה במחוז־ילדותו.


י    🔗

ודאי שלא תפליא תשומת הלב והדעת לספרות בלשון הגרמנית, וראש לה חלקת היהודים בשיאי־שירתה (היינריך היינה, אֶלזה לאסקר־שילר), ולאחריה עיקרה ועצמה, הבאים על יִצוגם בכמה מסופרי־המופת, אם בתחומה של הקלאסיקה (גיתה, הומבולדט) ושל הרומנטיקה (הלדרלין), אם בתחומה של המודרנה, מתוך הדגשת הנאמנות למעלת אדם ואהבת הבריות (ריקארדה הוך, הרמן הסה, אלברט שוייצר). כעדות להתעניינות בגילויים קרובים ביותר של לבטי האמונה הזאת על הפרדוקסיה שבה היא המסה הבודדת שמחוצה לתחומה של הספרות הגרמנית (אלבר קאמי). כללו של דבר: לפנינו אסופת־מסות רבת ענין ועניינים, העשויה להטיל אלומת־אור על־פני מעגל־תרבות גדול, מבית ומחוץ, והיא גם שביב נחמה למחַברה, שגורלו השרוֹ באפלה, שכבר אמרה עליה המשוררת: “מאז אני בריכה בלב הליל / בשרירותם שמים נדיבים / השקיעו בה את כל הכוכבים”. אלא שדומה עלי, כי תיבה שרירות דין להמירה בצמד התיבות: חין־חסד. הלכך מנהגו של המחבר שלנו לתלות בחייו ופעלם, מה שתלה המשורר בעצמו ein stehendes Marschieren – כלומר, צעידה שבמעומד, היא, לפחות בחינת גוזמא קתני, וגוזמא לתרוויהן, ויפה ונכונה הימנה היא הגדרת הנביא: והצנע לכת, כשהדגש הוא גם בתיבת צנע וגם בתיבת לכת.

ונחזיק טובה לאשר עוררו את המחבר לכנס נפוצותיו, וראש להם ג. קרסל, בן־עירו יוסף רובין וידידו שהיה לו לעינים ממש: יצחק יהודה מיילין עליו השלום, ובנו פסח מיילין שיאריך ימים. גם הם גם שאר העוזרים ברוכים יהיו.


[מנחם אב תשל"ו]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49363 יצירות מאת 2727 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!