רקע
דב סדן
סביביו נשֹערה מאד – על אברהם קריב

 

מאמר א: שלוש עטרות    🔗

כדרכה של דמות, שגילוייה עזים ומרובים, אף דמותו מרובת־הפנים של אברהם קריב אורבת לה הסכנה של צמצום־ראִיה, וממילא צמצום־הערכה. ואכן, סכנה זו לא נשמרה מפניה אפילו ההודעה הקצרה על פטירתו, שנתפרסמה, על נוסחה האחיד, ברוב העתונים, ושנחסרו ממנה לפחוֹת עשר שנות־עשייתו האחרונות, באופן שלא נזכרו כלל אחרוני ספריו, אלה כרכי כתביו הכנוסים, שפירסמם ברבים. ואם דברי ההספד ביום לוָייתו וקבורתו נזהרו, במעט או בהרבה, מכך, באה שיחת־רדיו באותו ערב, שבה נוסו כלי־כיבוי קטנים בבעֵרה גדולה, והחזירתנו לאותו צמצום.


ב    🔗

שלוש עטרות נתעטרה תעודת־חייו של אברהם קריב – שתים עטרות־ורדים, עטרת המשורר ועטרת המבקר, אחת עטרת־קוצים, עטרת המוכיח, והיא שבלטה ביותר, שכך אָפיה של הוכחה ותוכחה נותן, שהיא נשמעת ברמה, כשם שהמריבה סביבה נשמעת ברמה, כרוח דרושו של הכתוב: סביביו נשֹערה מאד. וביותר אם לפנינו מוכיח־המוכיחים – גם יל״ג, גם מנדלי, גם פרישמן, גם ברנר, מוכיחים היו, איש־איש כתכונתו וכמדרגתו, ודבר תוכחתם וטיבה הוא עיקר המצע של מוכיחם, בין מסתפק בבדיקת המה שלהם, בין מפליג לבדיקת האיך שלהם, ולפי שגם מוכיח־המוכיחים פרוז לתוכחה, לא ייפלא דבר השגה עליו, ואמנם המשיגים רבו כן רבו, ובאשר סערה לשמה לא תחסר גם מהומה שלא לשמה.

והיא הנסיבה, שהעלימה את שאר גילוייו שלפני דברי־התוכחה, שנקלטו בו אימי הדור ויִסוריו, ולאחריהם, הלא היא שירתו, בין בחלקתה הקטנה יותר, חלקת הפיוט, בין בחלקתה הגדולה יותר, חלקת הביקורת. אשר לחלקה הראשונה – לא רבה שירתו, שכינסה במגילת־ספר, ועל־פי יסודותיה הנהירים והמוצקים, הקלאסיים, לא היה בה כביכול מהולמה של שירת־הדור ועיקר־נעימתה, ועל־כל־פנים לא נחשבה כשירת־היום. אך דרכו של היום, שלא בלבד אתמול לפניו אלא אף מחר אחריו, ולא תיפלא בזה רביזיה, ואפילו קרובה למדי. ואשר לחלקה האחרונה – הרי לצד (ואולי אפילו: כנגד) הלאו הזעֵף והמתמרמר של המוכיח, בקע ועלה ההן הנלהב המתפעל של המעריך, וככוחו לקרוע את לבבנו בספירת האמת, כוחו לפקוח את עינינו בספירת האמנות, והשכיל ביותר באשר האמת והאמנות נראו לו כנשקי אהדדי, ומלוא הראִיה של שתי הפנים אף הוא ענין של מחר, ואפילו קרוב למדי.


ג    🔗

כך מחר, אך לעת־עתה כדרך הטבע הוא, כי ידובר הרבה על פן־המוכיח, שמתוך החשבון שבינו לבין נפשו, כפה על רבים כמעשה־חשבון זה וכזה על דרך הפולמוס הגדול שהתגלע מעברים, ובת־קולו מתגלגלת והולכת עד עתה. הבודק בו באותו פולמוס, אם בשיטיו אם ביניהם, מוצא, כי גם טוֹבי משיגיו לא פחות משבאו ללמדוֹ נמצאו למדים ממנו, והצד השוה הוא: שלא כתחילת הויכוח – סופו. כי הנה כמעט שנשכחה להם למשיגיו נקודת־המוצא, והיא ההנחה המקובלת, כי הערכתו של פרישמן על מפעל־סיפורו של מנדלי, כפי שבאה על ביטויה בפתח שלושת הכרכים – דהיינו, כי לפנינו עצם מציאותה של כנסת ישראל כאמִתה, וכי הערכתו של ברנר על הערכת עצמנו בשלושת הכרכים ההם, היא עצם ממשותה של נפש איש ישראל כאמִתה, שוב אינה הנחתם של המשיגים ההם, והנחות אחרות, מהם מִפלטים שלא מן הענין, בפיהם, ועל־כל־פנים שוב אין הנחתם של פרישמן וברנר כשרה כמושכל בהוראה ובחינוך, כדרך שנראה לפני דור, ביחוד בעיני טיפוס המורים, בחורי־ישיבה שנתפקרו ומחמת תסביכי מריבתם עם הוריהם וסביבת גידולם לא נפטרו ממידתם של אותם מישראל שהם שונאי עצמם, ודבקו בהם תלמידיהם, גם אם עולמם היה והנהו שונה ואחר.


ד    🔗

ואסיים דברי, דברי הערכתי, הערכת־עראי, על הסופר הגדול, בשתים קטנות, שאפשר הן גדולות. אחת –זכר שיחה עם ר׳ בנימין, שענינה הוכחת־המוכיחים על צדקתה ועיווּתה. חזרתי על טענתי, כי אמנם המוכיח רשאי ואף חייב להתעורר על מה שנראה לו ביצירי המסַפרים כסילופה או עיקומה של דמות חייהם של אבותינו ואבות אבותינו, אך המבקר לא דיו בכך, אלא חובתו להבין על שום מה המספרים ראו אותה כפי שראו והראו אותה כפי שהראו. אמר לי ר׳ בנימין: הרי הכרת את אבותיך ואבות־אבותיך וספרך “ממחוז הילדות” מעיד, כשם שאני הכרתי את אבותי ואבות־אבותי וספרי “מזבורוב עד הנה” (לימים: “מזבורוב עד כנרת”) מעיד, ואין אנו בנים יחידים לאותה עדות, וגדולים וחשובים העמיקוה, ודבריהם סותרים את מסַפרי ההשכלה וגרוריה, אלא מה, מנדלי אמן גדול היה, ולגביו כולנו שרטטים צנועים, אך זכור, כי כל מיני טירור קשים, וטירור האמנות בכללם. אחרת: שיחה עם אברהם קריב עצמו, והוא סניף לשיחות הרבה בינינו, אם טנדו אם בחבורה (ביחוד בזימוני־השבתות במִסדר “בני אמונה”), וענינה מיאונו להעניק פרס ביאליק ל“ימי ציקלג” של ס. יזהר והסכמתי להעניק לו פרס ישראל על כך. אף עתה חזרתי על הבחנתי בין זכות המוכיח וחובת המבקר ובת־קולו של הויכוח נתגלגלה אף לחוַת־הדעת שקראתיה, עם סדר מתן הפרס, והוא דבר האשמה של דור הורים ומורים, שהורישו להם לבניהם מצוקי ארץ אך לא הנחילום שרשי־עם.

החרדה על הנחלה הזאת והמסירות להנחילה היא־היא העיקר הגדול בכל מעשיו של אברהם קריב –המשורר, המבקר, המוכיח, מורה העם ומחנכו.


[י״ז אדר ב׳ תשל״ו]


 

מאמר ב: בין לאו והן    🔗

קשה עלינו קשירת־הספד על בני־דורנו ראשונים, אשר בזכותם ומכוחם גדלנו, ובהיאספם משדה החיים ומערכתם, הם אוספים עמהם את אורם החי, שהיינו נאותים לו, ואת צילם החי, שחסינו בו; ובהיותנו חסרים אותם, אותם עצמם, לא יקל עלינו התנחום, כי ירשתם אין לה מיתה עולמית, שהרי העדרם עושה אותנו, בני־דורם, יורשים־עד־ארגיעה, שכן אחרית־עקירתם שלהם עצמם היא כראשית־עקירתנו. ואם קשה עלינו קשירת־הספד עליהם הראשונים; קשירת־הספד על בני־דורנו אחרונים, בני־גילנו, על אחת כמה וכמה. הלא כמותם ועמהם עדרנו באותה מערכת־חיים ועשיה, ועקירתם ממנה היא כהמשך עקירתנו ותגברתה, ובהעדרם, המורגש לנו כהעדר עצמנו, לא יקל התנחום, תנחום זכר הדרך המשותפת־לא־משותפת שעשינו.


ב    🔗

אמרתי: הדרך המשותפת־לא־משותפת, שהרבה שוני הביוגרפיה עושה והרבה שוני העמידה בה עושה. אם לביוגרפיה – אברהם קריב קומתו ושיעורה מיוחדים היו לא בלבד משום אָפיוֹ, אופי נועז של דובר־אמת בסתר ובגלוי, ואינו חושש מבדיקת אמִתות, ואמתו בכללן; ולא בלבד משום כשרונו, כשרון אמן, שכוח ביטויו משמש בשלמוּת את כוח תפיסתו בשירה ובהגות, אלא אף משום עצם המצע של הביוגרפיה שלו – יליד עיירה ליטאית, היא סלובודקה בעיבורה של קובנא, שזו וזו נתפרסמה בלמדניה, גדל בשני אגפי הקצה של החינוך שבדור – תחילתו בבית־המדרש הישן, עילוי בישיבות ליטא ובילורוסיה המהוללות, והמשכו בבית־המדרש החדש, מטעמם של ביאליק וקלוזנר, באודיסה, והמעבר, כמובן, כמעבר מעולם לעולם, אך גשר גדול ביניהם, והוא גשר הלשון, הספרות, התרבות, שכולו בבית ומבית, ובבוא עת בירור הטיפולוגיה של תלמידי־ישראל, תתבלט חשיבותה המיוחדת של קבוצת הסופרים והחכמים, שעלו על הגשר הזה, ובכוחו ומכוחו נשמרו מפצעי חודה של החציצה, שהטילה האקסטרניות הנודעת, לא כל־שכן הגימנסיה הלועזית, הלא היא חציצת הלשון והאוירה והנפש, אשר רבו כן רבו חלליה. קבוצה זו ושכמותה דרך חינוכם כבר היה בה מעין בבוּאה של החינוך, שלא ניתן בשלמות אלא בארץ־ישראל. כשנתגלגל הדיבור בינינו על כך, אמר לי: צא וראה כמה נשרו מעמָנו והלכו לשדה־לעז ולשדה־נכר מחמת החציצה הזאת, ועלינו להלל את שניצלו ברצונם וכוחם מסכנותיה, אך יתר על־כן עלינו להודות להורינו ששמרונו מפניה. ואמנם, כדבריו כן הוא – הרי די היה שר׳ שלום מרדכי טשאטשקיס ישלח את בנו, שמואל יוסף, לבית־הספר של הבארון הירש ולאחריו לגימנסיה הפולנית בבוצאץ׳, שנפסיד את אחד מגדולי הסופרים העברים.


ג    🔗

הוא־הוא הגשר, שעמד לו לאברהם קריב ולכמותו בתמורות חייהם וחליפותיהם – הלא היא הדבקות בשרשי העם ויסודותיו, יסודות הרוח וכליו, וראש־כליו – הלשון. הדבקות הזאת, פרי האמונה החלוטה עמדה לו אף עם המהפכה – גם בימים, שנלהב לה והאמין באפשרויותיה הגדולות, והאפשרות העברית בכללן, גם בימים שרדיפות של אויבים־מחוץ, ונגישׂות של מרשיעים־מבית סתמו את השליית האפשרות הזאת, וקבוצת ותיקי סופרי העברים, וביאליק בראשה, נמלטו מחמת המציק הכפול בעור שיניהם ממש, וצעירי הסופרים ירדו למחתרת העברית, ומי לנו כאברהם קריב להכרתה והערכתה של חבורת־הנאמנים הזאת ואסופתו “הענף הגדוע” ומאמריו וזכרונותיו האחרים יוכיחו. היא־היא המחתרת, שקצתה נמלטה לארצנו וניצלה לחיים וליצירה, וקצתה סופה נחנקה, אך סוף־סופה באה לה התעוררות, שאנו עדיה עתה.

בבוא אברהם קריב לארצנו, לאחר שש־עשרה שנות־ישיבה בברית־המועצות והוא בן שלושים וארבע, כבר ידענו עליו, ולא בלבד משום שהודיעונו עליו מוריו וראש להם ח. נ. ביאליק, יוסף קלוזנר, שלמה צמח, וכלל הודעתם על דרך הגדרתו כאגוז קשה; ולא בלבד משום שהודיעונו עליו מיודעיו וידידיו, וראש להם דן פינס, אלא אף שהוא, קריב, לא פירסם אלא קומץ־דברים מועט, נבלטה בתוך שיטיהם, וביחוד ביניהם, אישיות, ולא ייפלא כי מיד עם בואו נכבשנו לה, והיתה בנו הרגשה, כי גור־אריה עלה מבבל, או בלשון פשוטה: היתה בנו ודאות, כי נוסף לנו סופר גדול; ובימים ההם, בעוד הפמליה הגדולה של סופרי העברים עמנו, היתה זו סברה נועזת, אך היא התאמתה עד־מהרה, ואף יתר על הקיווּיים הצרורים בה.


ד    🔗

כדי להטעימכם מה ממידת דרך־ארץ, שעמידתו הצנועה והאמיצה כאחת השרתה עלינו, אעידה, ברשותכם, בחינת מִבשׂרי חזיתי: כעורכו של מוסף “דבר” הייתי טורח לעוררו להיות במשתתפיו ומשנענה, נהגתי בו כדרך המשמש זיותני־הדור, והייתי מביא את עלי־ההגהה לביתו, כדרך שנהגתי בטשרניחובסקי, שופמן, פיכמן ולחובר, עליהם השלום. והיא, מידת־הכבוד כלפיו, לא פחתה, ואדרבה רבתה, גם בהירקם רומן, ואינטימי ביותר, בינינו – ביחוד בימי פעולתה של החבורה “בני אמונה” שהיתה מתכנסת, שבת־שבת, בביתנו, וכמותו כמשה אהרן ויזן, אליעזר שטיינמן ויצחק צימרמן בראשי־המדברים, וכמה מחוטי חזותו וחזיתו, שם שזירתם. ולעת־מצוא עוד ידובר בזה.

אך אלה ימים מאוחרים במקצת, בהיות האיש בראשית חיזוקה של הרביזיה, שהיתה טבור־פעולתו, ומשמה ולשמה נעשה איש ריב ומדון ורבים נעשו לו אישי ריב ומדון, וכמותו כמותם נהגו לפי הכלל: במלחמה כבמלחמה. אך ימים אלה קדמו להם ימים אחרים, והרוצה לידע רוחם ומִזגם, וביחוד ענינם, ילך אצל מאמריו ראשונים, שנתפרסמו בארצנו, מהם כמין המנון לנוסח אודיסה, וביחוד יטול בידו את בכור ספריו “עיונים” ויכיר, עד מה המנהג הפשוט להעמידו אומר לאו אינו כדין, שכן בדפי הספר הזה, המעלה לפנינו דיוקנאותיהם של מובהקי סופרינו, הוא כולו אומר הן, בחינה שנתקיימה לו ובו גם לאחר תקופת הרביזיה גם בתוכה, והוא ענין שקולו ובת־קולו של הפולמוס, שכפה עליה על הביקורת ועל הפובליציסטיקה שלנו, עלולים היו להשכיחו ואף השכיחוהו לשעה ארוכה למדי.

עד היכן היה במה שפירסם בבכור ספריו כולו במזל אמירת הן, אעידה, ברשותכם, מעשה משעשע, ואף הוא בחינת מבּשׂרי חזיתי – מעשה שכתבתי מאמר וענינוֹ כשמו: “כנסת סופרים אצלנו”, וסירבו ארבעה עורכים לפרסמו, ואברהם קריב, ששמחתי למסור לו עריכת מוסף “דבר”, בכללם, ואפילו בראשם, והיא לי עדות, כי אותה שעה לא היה ברביזיה; ואפילו אם ביצבצו בו ניצניה, לא היה מאושש בה. כי מה שאמרתי באותו מאמר לטובת רביזיה וזכותה להלכה ולמעשה אמרתי; דהיינו, כי הערכת ספרות וסופריה אין בה לא טאבו ולא דוֹגמה ולא אפיפיוריות; ואדרבה הספרות וסופריה היא כפנקס העשויה והחייבת שתתבקר יום־יום, שעה־שעה, והשאלה אינה לזכותה של הרביזיה אלא למהותה, שכשם שיש ביקורת יש לא בלבד ביקורת־הביקורת אלא אף ביקורת־ביקורת־הביקורת. וטעם דחייתו של אברהם קריב היה, בערך, כטעמו של אותו גדול, שביקש לחמוק מפולמוס הגט מקליווא: שלא להבזות בעלי קרנַיִם בעיני המון־עם. ולא יצאו ימים מרובים והוא שהטיל פולמוס, שהיה מכלל הפולמוסאות הגדולים והקשים, אך גם המבורכים, בדעת־הקהל שלנו.


ה    🔗

וַדאי, האמת ניתנה להיאמר, כי בעלותו בנתיב־המריבה, ובהרחיבו אותו כדי רביעיה: יל״ג, מנדלי, ברנר, פרישמן, לא נתן דעתו על כך, שהראשון והאחרון שבהם יותר משהיו בעצם שעת מריבתו, חזיונות אקטואליים, שחלה עליהם ביקורת, היו חזיונות היסטוריים, שחל עליהם המחקר, ואילו השנַים שבאמצע טעמים מיוחדים גרמו להם, להיותם נחשבים כפוזיציות קיימות ועומדות, לא בלבד בתודעתו של הדור אלא בעיקר בהוָייתו, אף שהיה זה דור רחוק ממנדלי ובינתו ואף רחוק מברנר וחזותו, ואם נחשבו כדרך שנחשבו, הכריעה בכך הערכת מנדלי, שטיפחה ביאליק, וּנחלוה המורים, ונחלפו להם, בסיפורי מנדלי, אמנותו הקיימת מעֵבר לזמנו ואמִתוֹ הגדורה בזמנו; כשם שהכריעה בכך הערכת ברנר, שטיפחוה בני גילו וגורלו, אחים לסבכי חייו, ונחלוה בני דור שהיה אחר ושונה ממנו. אכן, אברהם קריב עשה מלחמתו ברוב תנופה, ואף יריביו עשוה כן, אך דומה, כי גדול מנצחונם נצחונו – אמנם בבוא פולגיו, בין המבקרים שבהם בין ההיסטוריונים שבהם, להוכיח על שהתעלם מן הכלל הגדול, כי אין המסַפר מראה אלא מה שעיניו רואות ואינו מתאר אלא מה שבינתו מגדת לו, ושעל־כן אין לבוא עליו בתביעה שיהא מראה מה שבן דור שלאחריו יראה ושיהא מתאר מה שבינתו של בן דור שלאחריו תהא מגדת לו. הוכחה זו וכמותה שבפי פולגיו דינה עמה, אך אין בה לשנות מן העובדה, כי הוא, הקטיגור, כפה עליהם, על משיגיו, תפקיד של סניגורים, וביותר שהרחיב את תחום הקטיגוריה ולימים כלל בה חטיבות של טשרניחובסקי וממילא נגע בברדיצ׳בסקי, כשם שכלל בה חטיבה של ביאליק ולא פסח על אחד־העם, ונמצא כופה על הדור ויכוח גדול וחמוּר, שבמהלכו גם החריפים שבסניגורים שוב לא חזרו על נקודת־המוצא, והיא השאלה, האומנם מסכת סיפוריו ותיאוריו של מנדלי היא האספקלריה הנאמנה של ממשות כל כנסת ישראל, ואפילו בשעתו, והאומנם מסכת סיפוריו וניתוחיו של ברנר היא האספקלריה הנאמנה של נפש כל בית ישראל, ואפילו בשעתו, או כמותם כמאפו וכסמולנסקין וכברוידס ושלפניהם ושלאחריהם, שכבודם מעֵבר למקומם ולזמנם מונח, אף כי אמִתם במקומה ובזמנה עומדת. ואם לדקדק, לא ענין מבקרים הוא, הבוחנים את הקרוב על קירבתו האקטואלית, אלא ענין חוקרים הוא, הבודקים את הרחוק על רחיקותו ההיסטורית, ונמצא, שגישתו של אברהם קריב, על כיוונה ומִזגה ונעימתה, שגגה ביסודה. ולא היא. כי אם להוסיף ולדקדק, הרי שגגה כוללת היא – פני החיים של העם, על כללו, על גלויותיו ופלגותיו, היו, גם לפני דור ודור, מרובים ושונים מכפי שתפסום סיפורי המשכילים ויורשיהם, וגדול־העלילה שבהם, מנדלי. אבל גם אנו גם בנינו נהגנו לראות את כסלון ושכמותה, כאילו כל בית ישראל המה. והוא הדין ברחשו של העם, על יחידיו, יחיד־יחיד על קושיותיו ופירכותיו, היה גם לפני דור פתוח למבואי־חיים ועשיה מרובים ושונים, מכפי שתפסום משוררי היחיד, ומשורר ההתלבטות בראשם, אך גם אנו גם בנינו נהגנו לראות את יריעת שכול וכשלון וקמטי יסוריה, כאילו כל נפש ישראל המה, ולא עוד אלא דומה היה, שההיפנוז של הני תרי צנתרי עשוי להשכיח, ואמנם כמעט שהשכיח, כי בינתים שיגשגה ועלתה פרוזה רבת־פנים, בין בלשון העברית בין בלשון היהודית ובמקצת אף בלשונות לעז, והיא הראתה, במראות מאליפים, פנים אחרות הן של המציאות והן של הנפש. ולא רחוקה ההשערה, ואדרבה כמה וכמה סימוכים ברורים לה, כי אברהם קריב היתה בו יד ההיפנוז הזה, ובבואו להיחלץ ממנו, לא הסתפק באמירת הן לסופרים ויציריהם, הטעונים, לפי ביקורת דעת עצמו, אמירת הן, אלא הפליג לאמירת לאו לסופרים ויצירתם הטעונים, לפי ביקורת דעת עצמו, אמירת לאו, ולפי שאמירת ההן שלו, כמשפטה, לא העלתה פולמוס, לא הוצרכה הגנה, ואילו אמירת לאו, כמשפטה, העלתה פולמוס והוצרכה הגנה, התרחבה והלכה ואף התעמקה והלכה, ושורת הגיונה של הקטיגוריה והסניגוריה עשה את שלו ואדהכי ואדהכי תסתייע, אף תסתיים, שמעתתא.


ו    🔗

ולענין השמעתתא נתעוררתי עליה זה־מקרוב, בהתיצב, בבית כבוד נשיא המדינה, המסַפר והפובליציסט הנחשב, אהרן מגד, לבאר, כיצד תמורות הימים וחילופיהם נותנים, כי קריאתנו באותו סופר וספריו משתנית, ולא מה ואיך שקראנו ונראה לנו עיקר בהם קודם, הוא מה ואיך שאנו קוראים ונראה לנו עיקר בהם עתה. כוונתו היתה לגדול מסַפרי העברים, שהקימה לנו גולת־רוסיה מתוך המהפכה ולאחריה, חיים הזז, והביא המבאר כמה וכמה דגמים מסיפוריו, שלא כדרך שנקראו לו לאחר מלחמת־ששת־הימים נקראו לו אחרי מלחמת־יום־הכיפורים. ודאי שעצם דבריו פרוזים לבדיקה, ועוד נימא ביה מִלתא, אבל לא הזכרתים עתה לגופם, אלא לשם קל־וחומר – מה חליפה של רצועת־ימים קצרה כל־כך על אירועיה, שאין להכריע, אם הם תאריכים של היסטוריה או תאריכים של כרוניקה, מוחזקת לו לאחד מטובי־סופרינו החיים עילה של שינוי ראִיה ופירוש באיזה מאגפי כתביו של סופר גדול שהלך לפני שלוש שנים לעולמו, שרשרת המהפכות בחיי עמנו למן הסופות בנגב, התעוררות חיבת־ציון, ביל״ו ועם־עולם, הגירת רבבות ועליית אלפים, מלחמת־העולם הראשונה ומלחמת־העולם שלאחריה, שהראשונה פתחה בפרעות אוקראינה והאחרונה סיימה ברצח יהודי אירופה ומחייתם מעל פניה, ומבית – מלחמת העם לפלגותיו לעצם קיומו, המשכו, כבודו ויצירתו, פריחת ספרות ישראל וחכמתה ללשונותיה, נטיעת ישובים ובכללם ובראשם ישוב הישובים בארצו ותקומת מדינתו – אלה וכאלה אינם עילה לקריאה אחרת של סופרינו וספרותם? וקריאה אחרת משמעה פירושים אחרים, דגשים אחרים, וממילא הארה אחרת, שהיא לא אחת, לכרחה, האפלה אחרת.


ז    🔗

הארכתי מעט בספרי הרביזיה של אברהם קריב – ועיקרם “אדברה ויִרוַח לי”, “עטרה ליָשנה”, “נרתק את השלשלת”, אף שכוונתי להטיל את הזרקור על ספריו אחרים, שלפניה ושלאחריה, ספרי אמירת ההן שלו – דברי מסותיו היפות להפליא על סופרי הדור, כפי שמצאנום בספרו הנזכר “עיונים” וכפי שבאו על הרחבם בספרו “מיתרים ומערכות”, שראוי להביא קטע ממבואם, הבא לבאר, כי המאמרים האלה “רובם כתובים מתוך זיקה שבלב אל הסופרים שמדובר בהם, אלא אם כן כשלצורך הבלטת החיוב שבספר המדובר נתבקש להשוותו לסופר שמאידך גיסא. ואין משמעו של דבר, שהמחבר תמים־דעים עם כל הסופרים, שעליהם בא כאן הדיבור. הבדלי־דעות לא מנעו אותו מהערכה חיובית, ואפילו לא מזיקה פנימית, להוציא דעות שנוגעות בציפור הנפש. מאמרי הערעור והפולמוס יבואו בכרך מיוחד”.

עד כאן דבריו, שניתן להוסיף עליהם, כי מאמרי הערעור והפולמוס אמנם באו ובכרך מיוחד “משלשום ועד הנה”, אך שני חלקים בו – החלק האחד, שהמחבר רואה אותו מכוון אל העבר ותמציתו מקופלת בשמו: כמהפכת זרים, והיא אסופת מאמרי הרביזיה אשר שת נוספות להם; החלק האחר מכוון להוֹוה, וענינו הוָייתה והוָיותיה של מציאותנו החדשה, מציאותה של מדינת־ישראל.

בסיכומו של דבר אפשר לומר, כי לפי ספריו, ענינם וטיבם, יצירתו של אברהם קריב תרי אנפין לה ובה, אך הוא חשבון־למיעוטא. כי באמת תלת אנפין לה ובה – השאלה, שהייתי שואל וחוזר ושואל אותו: אימתי אתה מַראנו מה שראו עיניך, מראה פאר תחת אפר, הוא הקדים ושאל את עצמו, ואף השיב על כך. והכוונה היא לא בלבד למונוגרפיה הנלבבה שלו על ליטא מכורתו, שקיוה להרחבתה, כפי שלמדתי מדברי־התפעלותו על נסיונותיו המעמיקים של אברהם מנס להעמיד דיוקנה של יהדות ההלכה, נוסח מתנגדוּת ליטא. הכוונה היא לצלילתו במעיינות־השתיה, תרתי משמע, של קניני־רוחנו ותרבותנו – אילו היה סיפק בידו ונוסף על ספרו הגדול על תקופת־שׂגבנו הרחוקה ביותר “שבעת עמודי התנ״ך”, וספרו הגדול על אגדת חז״ל, הנמצא עתה תחת מכבש הדפוס, וספרו הגדול על תקופת־חיותנו הקרובה ביותר – אסופת ערכי ספרות המוסר והחסידות, ספרים על העושר המרהיב שבאמצע הגדול – והרי על אותו אמצע רב־התקופות ומשופע־הרבדים, שהזרמים והאָפנות הרחיקונו מהם, נסב עיקר המלחמה, שהרביזיה הנידונית אינה אלא חלק בה וממנה – וכשם שאנו שמחים על מה שהפיק עטו, עט־הזהב (כגון התקנת מבחר כתבי המהר״ל ומבואו להם), כך אנו מצֵרים על מה שלא הספיק להפיקו, אך רמזיו ורמזי־רמזיו, הזרויים אילך ואילך, מלמדים על רוחב מוּטוֹת־כנפיו, ומה עשוי היה להוסיף על מה שעשה בגודל בקיאותו ובעומק האינטואיציה שבו. ידענו כן ידענו, כי רבים המערערים על האינטואיציה, וחובה לנו להודות, כי היא פרוזה לשגגות ורבים חלליה. אך מי מונה ושוקל חללי מי ומה מרובים יותר, אם בחללה של האינטואיציה וניחושה, אם בחללו של החיקור וניתוחיו. על־כל־פנים וַדאי הוא, כי סופר כאברהם קריב, שצלל בכל אוצרות ספרותנו, קניניהם ולשונם, ובא מהם וקסמים בידו, כוחו עמו לקיים את יציריו לאורך־ימים.


ח    🔗

ואף במלאכות אחרות ידיו רב לו, אם כי לא תמיד היה טובו בידו – מעשי־תרגומו מרובים, ועשה כולם במלוא־מסירות, אך חלקם עשה במלוא־התלהבות, הכל לפי טיבו של הספר ולפי ענינוֹ בו, והצד השוה היא מלאכת־מחשבת, שהעשירה את לשוננו על־פי דרכה. כדרך־דוגמה לשוני יחוסו ניתן להביא את שלושת הטולסטויים שתירגמם – לא כיִחוסו אל ליב ניקולאיֶביץ (“ילדות, נעורים, עלומים”), שהיה יִחוס של הפלאה, יחוסו לאלקסיי האחד (“הנסיך סרברייני”), שהיה יִחוס של חיבה, ויחוסו לאלקסיי האחר (“פטר הראשון”) שהיה יחוס של שעה, וצרכה ואף אָפנתה. אך דומה כי מכלל תרגומיו ראוי לַיַחד את החלקה היהודית, בין סיפורים (דויד פינסקי), בין זכרונות (אברהם ליֶסין), ורישומי־מסורות (א. ליטוין), בין מסות (ישראל אפרויקין) וראוי להבליט את שעשה לו לי. אפרתי (משה קראסניאנסקי) שתירגם חלק מספרו הגדול, המתאר מלחמתו של איש יהודי לתורתו ולמצווֹתיה בתָפתוֹ של משטר סטאלין ועינוייו.

וזאת לזכור, כי ימי האיש רוב יגיעה נאמנה, שלא מנעה ממנו צוק־עתים, וביותר שגם תכונתו וגם תפיסתו הקשו עליו – היתה עליו אימת השגרה ונמלט וחזר ונמלט ממנה, באופן שלא האריך שבת ישיבת־קבע במקום־עבודתו – היה עורך ב“דבר” והלך, היה עורך “מאזנים” ופרש, היה עורך ב“עם עובד” ועזב, עבד ב״מוסד הרב קוק״ וזנח, עבד במוסד ביאליק ונטש – וּודאי הפסדו החמרי, שהיה תלוי ברפיון, היה מרובה, אך שכרוֹ שנשכר היה מרובה ממנו – סופר בן־חורין, שעיקר מעשיו כנפשו, לנפשו, מנפשו. הלכך אין צריך להאריך, כי גם במחיצת המוסדות, שנתבקש להם, ובכללם אף מחיצתנו, מחיצת האקדמיה ללשון העברית, נהג כמנהג כבדהו וחשדהו – הוא אמנם פקד את ישיבותינו, התמיד בסיועו הפורה בועדות־המינוח, אך גם פה לא עזבתו אימת השגרה. וגם לכאן יפה המימרה ששמעתיה מפיו, לאמור: מוסדות־הרוח כמוסדות הכוח – אורך שליטתם מכלה את שליטיהם ומנַוון את נשלטיהם. אבל הכתלים האלה שמור בהם הד דבריו הנמרצים והנלבבים כאחד, שהיה משמיעם בתוכם, והרי הם אך נטף בנהר דבריו, שהעלם בספריו הרבים; ויהי זכרו, זכר סופר, אדון חירותו ועבד אמונתו, לברכה.


[כ״ט אדר ב׳ תשל״ו]


 

מאמר ג: פן ופנים    🔗

זו לי הפעם השלישית, מאז עזב אברהם קריב את ארצות־החיים, ליחד עליו את הדיבור ברשות־הרבים, כדי לתפוס פָן אחד או אחר באישיותו ופעלה. ותהי ראשית נסיוני הקצר בעצם ימי אֵבל השבעה, ובכלל דברַי ראיתי להתעורר בקצרה על שתים תמיהות קטנות שהן גדולות, ואעמוד עליהן עתה באריכות מעט.

תמיהה ראשונה – ההודעה של פטירתו, כלשונה האחיד בכל עתונותנו כולה, העידה כי המנהג הטוב, שהיה מצוי בהם בעתונינו לפנים, שהיו מושיבים, בתוכם או לצדם, אוּצ׳וֹני יֶבריי, אשר, בהיפקד איש ראוי ונחשב, היה משכיל לכתוב, במטבע קצר אך ממַצה, את קורותיו של הנפקד ועשיותיו, הוא כמנהג שנתבטל; שכן תחת האיש הטוב והמיטיב הזה, באה סוכנות־מודיעין והיא ממציאה לכל מערכות העתונים הודעה אוניפורמית, שניכר בה, כי מה שנמצא לה לסוכנות־המודיעין בלקסיקון שלפניה היא מודיעה ומה שלא נמצא לה בו אינה מודיעה. ואכן, ההודעה ההיא כללה מה שנאמר עליו, על אברהם קריב, בלקסיקון של ג. קרסל, ולפי שהוא יצא לאור עשר שנים קודם, הרי כל שנעשה בידי האיש במשך העשור, כאילו לא היה ולא נברא. והרי דווקא בשנים האלו הִרבה לעשות ולפרסם ברבים, וספריו, וראש להם כתביו המכונסים: “מיתרים והערכות” (תשל״ב), וכן “משלשום ועד הנה” (תשל״ג) יוכיחו.

תמיהה אחרונה – לא יצאו אלא שעות מעטות לקבורתו של האיש, ורשות־השידור עשתה את שהיא בלבד מסוגלה לעשות: להשמיענו את קולו, וודאי דבר נחשב הוא, אלא שראתה להביא מריבת־דברים שבינו לבין צמד מראיינים, שכדרכם של הרבה שכמותם הצליחו להעמיד את עצמם נוצחים ואת איש־שיחם נצוח, והיא הצלחה שאינה קשה במערכת־היחוסים בין תדיר ושאינו־תדיר, אך בחיי האיש תקנת־מעמדו היא באפשר, מה שאין כן בתום־חייו שתקנת־מעמדו שוב אינה באפשר, ושעל־כן שיחה כזאת, וביותר בשעה סמוּכה לסתימת פיו החי, נוח לה שלא נבראה משנבראה.


ב    🔗

ולענין המשך נסיוני לדבר בו בסופר הנפטר – כוונתי לדברי, שהובאו פה בפרק הקודם, שנאמרו בתוך אֵבל־השלושים, במליאת האקדמיה ללשון העברית ומשמה, שהוא היה בכלל חבריה והיה מעוֹרה במעשיה ומעורב במושביה, ועיקר־דברַי הבחנה בינו כמוכיח ובינו כמבקר, שכבר טרחתי לנמקה בחייו, ואף במעמדו, ועם כל הקשיים המתגלים בה, והם אמנם קשיים מרובים, הנני אדוק בה עד עתה. לכאורה פרדוקס הוא – לא קריב, הבא להעריך אח מנדלי, פרישמן, ברנר ודומיהם, כקריב הבא להעריך את שלום עליכם, עגנון, א. א. קבק ודומיהם, ושני מיני קריב אלה אינם כקריב הבא להעריך את יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, דבורה בארון ודומיהם, והפרדוקסיות שבחלוקה היא בכך, כי ככלות הכל כל ההערכות האלו מרועה אחד ניתנו, והאחדות הזאת ניכרת יפה־יפה ודיה קפיצה מחלקה לחלקה, כדי להעמידנו על כך.

ואף־על־פי־כן, החלוקה חלוקה, וההבדל הוא בדגש, שלא כאָפיוֹ בחלקה האחת הוא אָפיוֹ בחלקה האחרת, ואם להסתפק בהבדלה כוללת יותר, הרי בחלקה האחת הדגש הוא בבחינת האמת – דהיינו, בבחינת המתואר ומהימנותו, או נאמר בפשיטות: מה היא מידת האמת, על טיבה ודרכה, בכתיבתם של המסַפרים מנדלי, פרישמן, ברנר מזה, ושל שלום עליכם, עגנון, א. א. קבק מזה, כשענין בדיקת האמנות על טיבה ודרכה היא כביכול כטפלה לעיקר; ואילו בחלקה האחרת הדגש הוא בבחינת האמנות – דהיינו, בבחינת המתאר ויכלתו, או נאמר בפשיטות: מה היא מידת האמנות על טיבה ודרכה, בכתיבתם של המשוררים, כשענין בדיקת האמת על טיבה ודרכה היא כביכול כטפלה לעיקר. ולא בכדִי הבדלנו בין החלקה האחת, שקראנו להם לנערכיה מסַפרים, ולבין החלקה האחרת, שקראנו להם לנערכיה משוררים, כי אף שלא מצינו לו לקריב מבליט לפנינו חילוק גדול זה, הוא מונח ביסודו, שהוא מבחין בין האֶפּיקן החייב באובייקטיביות ובין הליריקן המותר בסובייקטיביות; וגם אם אין זו חלוקה מדוקדקת, ופרישמן היה מתקשה להצטמצם על אותה שכנות שנקבעה לו פה; ודבורה בארון היתה מתקשית להתגדר באותה שכנות שנקבעה לה פה, הרי שוני התביעה, מעם החלקה האחת מזה ומעם החלקה האחרת מזה, בעינו עומד; ושעל־כן חייב היה התובע להיות, בחלקה האחת, מוכיח, ורשאי היה, בחלקה האחרת, להיות מבקר.


ג    🔗

וחובה לומר, כי המצוי אצל ספרות ההערכה על קריב, אינו יכול להתעלם מכך, כי עיקר התגובה על כתיבתו ניתן לתוכחתו ואך במעט ניתן לביקרתו, ושעל־כן מצינו, כי אמירת־הלאו שלו העלתה פולמוס – חריפות כנגד חריפות, שנינות כנגד שנינות, ואף גערה כנגד גערה, או בקיצור: אִבחת חרב כנגד אִבחת חרב, ואילו אמירת־ההן שלו, שגם בה שיקע את כל עצמו, את מזגו וסברו ואת כשרונו וטעמו, לא העלתה קולות ובנות־קולות, וּודאי כי דיספרופורציה זאת אין בה כדי יציאת חובה למלוא הופעתו, וההשלמה הזאת הנדרשת כבר עתה, ותידרש רב־יתר בהמשך הימים.

ידענו כן ידענו כי שאלת המה אין חיטיה חריפות בשוק ההערכה ואפנתה ושאלת האיך עדיפה הימנה, אבל שאלה היא, אם הכלל הזה המקובל עתה הוא אף כלל צודק, מה־גם מבחינת אָפיו של עמנו ודרך יצירתו, שלא מצינו בה, כי האמת היתה נדושה לו בעקב, ואילו האמנות היתה לו גוּלת־הכותרת, ואדרבא, הקורא פרשה במקרא או השונה הלכה במשנה, ואלה, סוף־סוף, ספרי־היסוד שלנו, ואף מסד־השתיה של סופרינו האחרונים, ובכללם קריב, חניכה של ישיבת־סלובודקה הישנה ושל ישיבת אודיסה החדשה, שלא יכול היה שלא להיפלא לפלס הנפלא שבין מידת־האמת ומידת־האמנות, אשר בד בבד ישאו, גם במקרא גם במשנה, ויהי לו הפלס הזה כמשאת־נפש, בחינת מה שהיה הוא שיהיה, והרבה ניתן להאריך בזה, ואם לא נאריך עתה, הרינו כמי שנמנע לכתוב סוף־פסוק וממירו בפסיק.

ופסיק למה – כדי להוסיף ולהעיר, כי הייתי בשותפי המריבה שהשיגו על תוכחתו, מתוך שתים טענות. טענה ראשונה – רובי קטרוגיו של קריב על מנדלי ועל הנמשכים לו, נשמעו ימים רבים לאחר שנקודת־הראות השונה וההפוכה משל מנדלי נעשו כדרך השליט בפרוזה שלנו, שענינה תיאור חיינו בדורות האחרונים, ואילו קריב ראה להשקיע כאותו להט במאמרי־ההן שלו, כדרך שהשקיעוֹ במאמרי־הלאו שלו, היה מסייענו גם הוא לראות את התמורה העצומה בתפיסת מהותם וערכם של חיי אבותינו בעיירות ישראל והיה מבליט עד־דק את ההבדל שבין התפעלותו של פרישמן על המה של מנדלי, שהיתה גוזמה בעלמא, לבין התפעלותו של ביאליק על האיך של מנדלי שלא היתה גוזמה כל־עיקר, והרי רובה של הפרוזה בספרותנו על שתי לשונותיה, רחק ממנדלי וראייתו. טענה אחרונה – מנדלי מרודפי השלמוּת של עשייתו היה, ונהג לחזור עליהם על כתביו ולהוסיף בסיתותם, מירוקם ושיבובם, אך שלושה אלה שחלו בימי־עמידתו אף על המה שלו, חלו בזיקנתו בעיקר על האיך שלו, והסתירה שבין דיוקן החיים המתוארים, שהיה ישן ומיושן, ובין כליו המתארים, שהיו חדשים ומחודשים, היא סתירה, ואם נמצאו שלא הורגשה להם, ובשל הכלים המתארים וחידושם נראה להם הדיוקן המתואר ויָשנוֹ לא כממשותו, דהיינו כפוזיציה היסטורית, אלא כתדמיתו, דהיינו כפוזיציה אקטואלית, שפולמוסה של השעה הולמה – אתם תלון משוגתם. ופה, אמנם, נקודת־אחיזה לקטרוג, ביחוד בשדה־החינוך בארצנו, שכן הטיפוס המצוי של המורה שלנו, שהטביע את חותמו בתלמידי הדור, היה, מבחינת הביוגרפיה המצויה שלו, בחור־ישיבה שנחמץ וחמיצותו אכלה בו, על דרך מריבת־סתר עם אביו בבית, עם מלמדו בחדר, עם רבו בישיבה וכדומה, ואם ניערת אותו יפה־יפה מצאת כי מתחת לשלהבתו של מה שנקרא לו רוח־התחיה, עוד עָמם רמצוֹ של המשכיל שנתאחר. אבל דומה, כי תחת להרבות בקטרוג על המורה, ראוי היה לערער על חומר־ההוראה, שהממונים עליו לא מעטים היו בהם עשויים כאותם המורים, וביותר ראוי היה לבעל־כשרון כקריב לא בלבד להרבות ולהעמיק במה שעשה, ויפה עשה, הלא היא הטלת הזרקור על מי שראה והראה את כוליות חיי היהודים, כאשר ראו והראו רבים וכן שלמים, אלא בעיקר לצרף את עצמו ולהוסיף להם ולמעשה־תיאורם וציורם, ומחברתו הקטנה על ליטא מכורתו מרמזת, כי היה בכוחו להעמיד גאלריה של דמויות וטיפוסים, מעולמה של הלמדנות והמוסר, הראויים ואף מסוגלים לערער עד היסוד את יחידות התיאור שמנדלי נטלו, כסברתו, ושכמה וכמה סופרים נחשבים וראש להם פרישמן בקלוּת־סברוֹ וברנר בחומרת־רוחו, הניחו בידו כמין מונופולין גם מעֵבר למקומו ומעֵבר לשעתו.

עד כאן חיזוק לשני נסיונותי, נסיונות הערכתי הקודמים. ועתה על נסיוני השלישי, שעיקרו הארה של שאלה קטנה, שהיא גדולה: פרידתו, על טיבה ומשמעה, מעמָנו, בלשון אחר: חשבון־נפשו האחרון אשר אלה שהתבוננו בו מקרוב יודעים כל פרטיו, ואף אלה שהתבוננו בו מרחוק, אינם מנוערים מידיעת קצתם. ואם מותר לי לסמוך על התבוננותי, הרי הם בעיקר שני קוים.


ד    🔗

על הקו האחד שמעתי מפי המו״ל שלו, ידידי מרדכי ניומן – לאחר צאת הכרך הראשון של כתבי קריב המכונסים, סוּדר כרך שני לו, וכבר היה מוּגה ומעומד, וציוה המחבר לעכבו, והוא עומד בעיכובו עד עתה. גניזה זו על מה שלא נמצא לו כשר להנחילו לרשות־הרבים, אומרת דרשני, והנדרש לה אפשר לו שיפרשה בכמה פנים, אך הצד השוה הוא בהכרה, כי מִנהגו זה של קריב היה כמנהג המצווה לביתו.

על הקו האחר שמעתי מפי אלמנתו, מרת אביבה – איש־מכאובות וידוע־חולי ויודע אחריתו קרובה, נתן לבו על שירתו, שכבר חנן אותה ושב לחננה, בשובו לכנסם באופן שהוסיף ממה שהחסיר או ממה שלא היה עדייו במהדורה הראשונה, והספר הזה היה, אמנם, אחרון בני טיפולו, באופן שיצא מעולמו, עולם היצירה, – דרך שיר ובכלי שיר. הלא כה דברו עם ספר שיריו במהדורה קמאה (תשי״ב): “ולוֹ, לספרי זה, משפט הבכורה, אף־על־פי שקדמו לו בדפוס שני ספרים אחרים, כי בת־השיר נגלתה עלי ראשונה, והיא־היא ארחה עמי כל אותן שנות יתמות ונכר והאהילה עלי בטליתה של הלשון העברית, בזמן שדבר קיומו של עולם עברי היה בשבילי מעֵבר לכל מציאותי. זכות עמדה לי בימים ההם, שרחשי לבי מצאו להם מפלט בשיר המצורף מכ״ב אותיות שנותרו עמי לפליטה, ויהי לי גחלת לחמם תחת אוּרם הקר של כוכבים זרים. ואולם בשנות שבתי בארץ נתבעתי בראשי לתחומים אחרים, ושירתי הוזנחה לפרקים ממושכים. זמרת הארץ, שפעמה בלבי. בכפר ובעיר, בעמק ובהר, נתקפחה על־ידי כך, כאשר יעיד הספר הזה”. ואילו במהדורה בתראה, שיצאה מקץ עשרים שנה לקודמתה (תשל״ו) ייאמר: “לצד ליריקה אישית וגישושים אישיים לתפיסת־עולם, מהם גם הרחק מעבר לרוחות מצויים בספר שירים, בעלי שייכות מובהקת לזמנם. בקבוצת השירים ׳תחת כוכב זר׳ ניתנה ארשת לבדידות העברית בנכר העוֹיֵן והאטום. גם אלה שירים אישיים הם, אף הם שייכים לפרשת הנסיונות של אנשים מבני עמנו, בגלגולי הזמנים. המהפכה הרוסית באה בסערה אדירה, שגרמה לטלטלת־לבבות עזה גם היא. אדם צעיר־לימים כמעט מן הנמנע היה שלא יסונוַר מחזיזיה, שלא ייגרף אחר בשורתה. בספר הזה נשתמר שיר אחד, שאין רחוק ממנו ממערכי רוחו של המחבר, והוא פריוֹ של אותו סינווּר. אף־על־פי־כן נכלל בין שיריו לא רק משום שהוא פרט ביוגרפי של אחת משעות־החיים של כותבו, אלא משום שהוא גם ציון לטלטלתו של אותו דור. אך כותב הדברים האלה רשאי להעיד על עצמו, שהפכחון לא איחר לבוא עליו. אז נשארתי לבדי עם כ״ב האותיות המיותמות. היו זמנים, שלא ניתן לי לראותן חרותות אלא על־גבי מצבות בבית־העלמין היהודי. ויש שבהעלותי בחשאי שורותי על הכתב, דומה היה עלי, שאני עצמי בדיתי לי שפה רחומה זו, שבה אני מפקיד את סוד שיחי”. והבאתי דבריו אלה ואלה לא בלבד לגופם, אלא כדי להבליט, כי כשם שהאיש גזר גניזה על ספר מספריו, ספרי־הביקורת, כך גזר גילוי, שהוא גילוי־משנה, על ספר מספריו, הוא ספר־שיריו, ודרישתו זו אף היא אומרת דרשני, והנדרש לה אפשר לו שיפרשה בכמה פנים, אך הצד השוה הוא בהכרה, כי מנהגו זה של קריב היה כמנהג המצווה לביתו.


ה    🔗

ומה פירוש הצוָאה וציווּיה, אם לא בקשה או תביעה, השערה או וַדאות, כי שירתו תיראה כחלק נחשב ואורגני ביצירתו, ולא עוד אלא כל שכתב מעֵבר לשירתו ומחוצה לה ראוי שייבחן לאורה, ואמנם, כדעתי וכטעמי סופה של הערכת יִחודו של קריב שתעמוד במזל זה; ואולי קרובה השעה לנסותו. אולם לעת־עתה אעיר על הקושי שבהגדר החשיבות הראשה בסוגי־יצירה שיוצרם אחד – בין הוא, כמקרה יעקב שטיינברג, גם משורר, גם מסַפר, גם מַסאי וסימן להערכת עצמו בעיני עצמו, כי בחייו טרח על הוצאת כתביו בשלושה כרכים, ולכל סוג בשלושת הסוגים הקדיש כרך אחד, על שמותיו הפשוטים אך ברורים: שירים, סיפורים, רשימות. ועינינו הרואות, כי הביקורת, המקפלת כשלושה דורות תחתיה, התנודדה במתן הבכורה – בני־דורי נתנוּה למסתוֹ; צעירים יותר נתנוה לסיפורו; צעירים יותר נתנוה לשירתו, וההכרעה שבמיני־נתינה אלה וסדרה, יותר משהיא תלויה במשקלו של הסוג, היא תלויה בצרכו של השוקל, והאמת היא ביציאת־חובה כלפי שלשתם. בין הוא כמקרה יעקב פיכמן – גם משורר גם מבקר (הבטיח גם רומן “בין החופים” ושירטט תכנית מפורטת של סיפור, אך לא כתבם) וההכרעה המקובלת היא לצד המשורר, וככל המשוער אף תתמיד כן. אבל לא כמקרה זה הוא מקרה אברהם קריב – וקרוב לו יותר מקרה אשר ברש או יעקב רבינוביץ, שאין כמעט זוכר ומזכיר שיריו של זה ושיריו של זה, וסכנה זו אורבת לכאורה גם למקרה שלפנינו עתה, ולא היא. שנַים אלה, ברש ורבינוביץ, קיימו בשיריהם דרך ברור ומבורר של האימפרסיוניזם, אף שהיו כמיני פטרונים של האקספרסיוניזם – א. צ. גרינברג, א. שלונסקי – ולא בלבד כעורכים, אלא אפילו כמו״לים, כביכול מודים בתמורת הדרכים ובחילופי הטעמים, אף שוַדאי לא הסתלקו מן האמונה, שהיא מאומתת בנסיון, כי מה שהוסט היום, אפשר לו שישוב מחר, וביותר שיש מחר לאחר זמן. מבחינה זו קריב דומה יותר ליעקב שטיינברג, שלא זז ממסלולו, ואפילו נתן היכר לכך, שלא ויתר על ההברה המלעילית, ולא שת לבו לבדידותו זו, שלא היתה אלא רמז לבדידותו הכוללת יותר, וסימנך, כששאלתיו על כך, השיב, כמשפטו בשיחה, בלשון יידיש, לאמור: איך מוז מיין מוזע אָנטון א שווערן פעלץ, זי זאל קענען דורכווינטערן שווערע ווינטערס, אוודאי האט עס שלונסקי לייכטער, ער שיקט די מוזע ארויס, אין דער פיזשאמע, אויף דער פראָמענאדע. לאמור: חייבני להלביש את בת־שירתי פרוָה כבדה, שעליה לחרוף חרפים קשים. ודאי, שלונסקי קל לו יותר, שהוא משלח את בת־שירו בפיז’אמה על־פני הטיילת. גם אברהם קריב בת־שירתו לבושה כמין פרוָה כבדה, לבוש שלשום, שתהיה אולי גם לבוש מחר. כי מוצאה מזמנים אחרים ומבואה לזמנים אחרים.


ו    🔗

הטלנו תיבת אולי, גם אם דברי ימי השיבה וחילופיהם מסייעים להטיל תיבת וַדאי, אך אין יודע אם הקפיצה הברורה בין אולי וּודאי תהא בגדר ימי דורנו, וממילא ימי דורות שלאחרינו ידברו.


[כ״ג תמוז תשל״ו]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49363 יצירות מאת 2727 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!