(מה שסיפרו עליו אנשי שבלי)

הוא הגיבור הראשי בפואימה “קוצו של יוד” ליל"ג. שנה את סדר האותיות של השם ר' ופסי הכזרי ואז יתקבל השם ר' יוסף זכריה. בפואימה הוא מתואר כקנאי ללא־רגש, מוכן ומזומן בגלל קוצו של יוד של ספר קדוש להרוס את חייה של עגונה צעירה.

תאוריהם של אנשי שבלי מוסרים על ר' יוסף זכריה, תמונה מנוגדת ממש לזו של ר' ופסי ליל"ג. ובכך תמימי־דעים גם החרדים וגם הלא־חרדים.

לאמיתו של דבר היה ר' יוסף זכריה אדם גדול, בעל מידות טובות ונאצלות.

מלבד גדולתו בתורה היה גם משכיל, ועל כך עובר המשורר בשתיקה בפואימה שלו. הרב ידע היטב את הפילוסופיה של ימי הביניים וגם ספרות יפה. הוא קרא את מאפו, את אד“ם הכהן, מיכ”ל, ואפילו את יל"ג. הוא היה מקבל את עתון־האפיקורסים “הצפירה” ואהב ביחוד את הלוח של חיים זליג סלונימסקי בגלל החישובים המתמטיים, שנמצאו שם.

פעם נכנס לביתו המגיד המפורסם מקלם – שהיה מסתער על המשכילים והיה מזעזע את לבותיהם של יהודים חרדים בתאורי הגיהנום – ומצא את הגאון הגדול, כשהוא מעין בלוח “הצפירה”. המגיד מקלם נרתע מפחד וקרא: “אוי צלם בהיכל!” הקפיד עליו ר' יוסף זכריה ואמר לו: עם הארץ! מפני מה אתה צועק?! כלום יודע אתה מה כתוב שם?! אם אינך יודע, שתוק!

בעניני כשר וטרפה לא היה עוד מקל כמוהו. במשך שעות היה מחפש בספרים, בשביל להכשיר בהמה של קצב עני.

בגלל בריאותו הרופפת, וכן משום שלא רצה להבטל מתלמוד תורה הוא קיים “מנין” בביתו. ל“מנין” זה היו באים יהודים פשוטים: בעלי מלאכות, בעלי־עגלות וחנוונים עניים, שהיו טרודים בעסקי פרנסה ולא יכלו לבלות זמן רב בבית־המדרש.

ר' יוסף זכריה לא זו בלבד שלא היה מעכבם בתפילתו, אלא היה מסיים לפניהם. בשבתות ובימים־טובים היו מסיימים אצלו את התפילה שעה אחת קודם שסיימו אותה בבתי־מדרש שבעיר.

אפילו ביום־הכיפורים היה מדלג על הרבה פיוטים. אנשי ה“מנין” שלו היו מטיילים או ישנים ברוב שעות היום, ובשעה שנמצא יהודי נועז ושאל אותו בזהירות: רבי, הרי יום־הדין היום, ויש להתכונן – היה הרב משיב לו בחיוך: תהיה לך שנה טובה גם בלי פיוט, הרי בין וכך אין אתה מבין מה שנאמר שם.

בכל סמכותו היה מגן על עניי העם בפני הגבירים, הגבאים ובעלי מכס־הבשר, ולא נתן להם להעלות אפילו בפרוטה אחת את המכס לבשר כשר.

פעם רצו גבירי־העיר להעלות את המכס לבשר כשר ובאו להתייעץ עם הרב, אך הוא גרש אותם מביתו.

הוא שנא את גאוותם של הגבירים, ובכל הזדמנות הסביר להם, שאין הוא מחשיב כלל את כספם ופשיטא שמעולם לא רצה לקבל מהם דבר.

הוא גר בבית קטן והתפרנס משכר מועט שבמועט. לעצמו לא היה זקוק לשום דבר. היה אוכל פעמיים ביום פרוסת חלה וכוס חלב. מלבושים לא תפר לעצמו, משום שישב כל ימיו בביתו. אולם אפילו לחיים כאלה יכלה הרבנית רק בקושי לנהל את משק ביתה. פעם הגדילו ראשי הקהל את שכירותו של הרב והיו שולחים אותה לרבנית. פעם מסר השמש במקרה לידי הרב את דמי השכירות, מנה הרב את הכסף ושאל מפני מה קיבל היום יותר. גימגם השמש וגילה, שראשי הקהל העלו את שכרו; החזיר הרב את ההוספה וציווה, שלעולם לא יוסיפו לעשות כן.

בין הסיפורים על רוחב דעתו מסופר גם המעשה הזה: פעם בא אליו גביר וביקש, שיבטל את התנאים עם צעיר אחד למדן. לשאלתו “מדוע?” גימגם הגביר, שראה את החתן מנשק את הכלה. ניסה הרב להשפיע על החותן הקנאי, שישקול עוד בדעתו, אולם הלה עמד על שלו – פרחח, המנשק את כלתו, אינו חתן בשבילו. שלח הרב לקרוא אליו את ה“פרחח”, שוחח אתו וראה, שהוא מלא וגדוש תורה והשכלה, וניסה שוב להשפיע על הגביר העקשן שיחזור בו מהחלטתו. לאחר שלא הצליח בכך, עלה פתאום משהו בדעתו, קרא אליו את בתו ושאל את החתן: האם בתי מוצאת חן בעיניך? האם רצונך בה ככלה? הלה גימגם: כן! ואת – פנה הרב אל בתו – האם רצונך בו חתן? הנערה הסמיקה ואמרה אף היא: כן. אם כן, יכולים אתם להתנשק! – קרא הרב לעיני הגביר. וצעיר זה נעשה לחתנו של ר' יוסף זכריה.

כשם שהתייחס בחסד ובפשטות ליהודים פשוטים, כך נהג בחומרה וללא־רחמים ביחסו לרבנים ולמדנים, שהתגאו בתורתם. סיפר לי אהרון פראנק ע"ה את המקרה הבא:

אל ר' יוסף זכריה בא פעם לייזר גורדון, שנתפרסם כעבור זמן. אז עדיין היה רב בקלם. ר' לייזר מטלז רצה לקבל סמיכות לרבנות מידי ר' יוסף זכריה, משום שרצה לקבל את כסא הרבנות בלידס (אנגליה), ושם דרשו ממנו, שיביא כתב־סמיכות מאת ר' יוסף זכריה, הרב משבלי.

ר' יוסף זכריה קיבל אותו בסבר פנים יפות, ביקש ממנו לשבת ושאל: לשם מה צריך יהודי לנסוע לאנגליה? כלום אי־אפשר ללמוד תורה כאן? כלום חסרים כאן ספרים? ולא רצה לתת לו כתב־סמיכות.

וכשר' לייזר התחיל להפציר בו, הוא הסכים, אך תחילה רצה לבחון אותו. פתח גמרא, הראה באצבע ואמר לו: אמור!

חלשה דעתו של ר' לייזר בגלל היחס הזה, אך הוא התחיל “לומר”. משהתחיל לקרוא בגמרא, בא אליו ר' יוסף זכריה בברד של קושיות, וכל־כך הוגיע אותו, עד שהתעלף. לאחר שהשיבו את רוחו, הקפיד עליו ר' יוסף זכריה ואמר: אם אין יודעים תורה, צריך להתעלף? כלום מעטים הם עמי־ארצות בישראל? יהיה עוד עם־הארץ אחד… והוא לא נתן לו כתב־סמיכה. כעבור זמן נתקבל ר' לייזר לרב בטלז וייסד שם את הישיבה המפורסמת באותה עיר.

לר' יוסף זכריה ולר' מרדכי גימפל מרוז’ינוי, אחד מן הגאונים המפורסמים בשעתו, היה נכד משותף. פעם בא הנכד אל סבא להתארח, ור' יוסף זכריה הסביר לו משהו בגמרא. כשהנכד לא הבין את הדברים, אמר הרב: אתה “בור” כמו סבא שלך! הכוונה היתה לר' מרדכי גימפל…

פרט לחולשות אלה של גאון גדול הוא היה אדם טוב, חובב עניים ופשוטי־עם, פשוט בהליכותיו, ולבו היה פתוח להבין אפילו את רוח זמנו.

עליו אפשר לומר, שתורה וחכמה חוברו בלבו יחדיו.