מגמתו של חיבור זה להבין ולתאר את יצירתו של עגנון כמלאכת אמנות של מלים. ואם לנקוט לשון של שלילה: אֵיני מתכוון להגיע דווקא לחקר עולמו הרוחני והנפשי של היוצר או לפענוח קשריו אל תרבות ישראל, כשם שלא אבקש לתארו תאור דיאכרוני מדוקדק של ראשון ראשון ואחרון אחרון, אף שכוונות אלה, שכבר נתגשמו בחלקן אצל קודמי, גם הן מובלעות במידה מסוימת בעבודתי.

עיקר הכוונה היתה לבדוק, הן בחתכים לרוחב והן על־ידי עיון מקרוב במידגם של יצירות, מה הן סגולותיה האמנותיות של יצירה זו. איני מנתק אמנות ממשמעות; נהפוך הוא: נראה לי, שאפשר להגיע לחקר משמעויותיה ותכוּלתה של היצירה אך־ורק אם נבין היטב מה הם גורמי התבנית והסגנון שמתוכם ובאמצעותם משמעות זו נמסרת. בכל הבדיקת שערכתי היה יחס הגומלין שבין משמעות ותבנית נר לרגלי. בכללה של העבודה נדונו בעיקר בעיות תבניתיות. ביקשתי לראות כיצד נתארגנה היצירה ומה הם חוקי המבנה שלה.

לצורך זה חילקתי את הספר לשלושה חלקים. פתחתי בפרקים הדנים באמות־הבניין של המחבר. ניסיתי לעיין שם באמות־המידה שהדריכו את עגנון, במשׂים ובל־משׂים, בעיצוב יצירתו. מצינו שעגנון אינו בעל־דברים בענייני ביקורת, בניגוד לכמה וכמה מבני דורו, אך ביקשתי למַצות מה־שאפשר מתוך הערות־אגב שלו במסות הנוגעות לעצמו ולאחרים.

נסתבר, שהמאבק לריחוק ראייה, דהיינו דרכי עקיפין וסטיליזציה־סיגנוּן, להבעת רעיונות ורגשות העסיק אותו יותר מכל; ומתח זה מתגלה כבר באחת מיצירות־הנעורים, “בארה של מרים”, שלעומת “שלל הסנטימנטאליוּת” שלה כבר הכין לו המחבר הצעיר מנגנוני השהיה ואיפוק שונים.

לאחר־מכן עברתי, בחלק השני, לעיין בנדבכי הבניין של היצירה. כאן ביקשתי לעמוד על צורות התבנית השונות שבאמצעותן עוקף עגנון את האמירה הישירה ושבעטיין נושאת יצירתו אופי רב־משמעי ואירוני, כשהמובלע חשוב בה מן החשוף. מצינו תחבולות ושיטות שונות להבלעת הגלוי ולהעמקתו, אם על דרך הזימונים והתקבולות המופיעים ביצירות ריאליות ולא־ריאליות, ואם על־ידי “סטיות” שונות המַקנות ממד מתוחכם ליצירותיו הקוֹמיות (ומופיעות גם ביצירות שקומִיוּתן מדומה בלבד). הפניתי את תשומת־הלב אל הסיפור הלא־ריאלי, שעיקרו הוא הסמוי והמובלע, וניסיתי לבדוק כיצד בנויים סיפורים מסוג זה, על־פי היחס שבין טקסט סמוי לטקסט גלוי. נדבכים אלה הניכּרים־לעין בכלל יצירתו של עגנון איפשרו את תפישת המבנים גופם.

בחלק השלישי־האחרון תיארתי איפוא שלושה סיפורים ושלושה רומאנים מסוגים שונים וניסיתי לראות כיצד גורמי המבנה השונים מתרכּבים ונעשים שלימות אמנותית אחת.

ההבנה הפנימית של מבנים אלה היא בסופו של דבר מגמתי העיקרית. יכולים אנו להבחין בגורמי מבנה שונים שאינם מיוחדים ליצירה זו או אחרת, אבל אף אלה מקבלים כמובן משמעות חדשה ותפקיד שונה משהם מצטרפים ומתרכבים לכלל מבנה חדש. תיפקודם של הגורמים הללו בתבניות שונות, דרך עיצובן של אלה ומה משתמע מדרכי ההתרכבות של המבנים – כל זה ביקשתי לחקור בחלק האחרון של ספרי. יחסי הגומלין בין מה שמכנים משמעות לבין הגורמים המעצבים אותה נבדקו כאן ככל האפשר; משום שרק עיון מדוקדק כזה עשוי לקרב את הקוראים לכלל המשמעויות המשתמעות מן היצירה. יש להטעים, שכל גורם וגורם וכל שינוי בתיפקודו של אחד מהם משנה לא רק את “תבניתה” של היצירה אלא משנה עמו את משמעותה (ועיין בפרק “היתה כאלמנה”). עיון תבניתי מדוקדק הוא בסופו של דבר נסיון להתקרב ככל האפשר ללב־לבה של היצירה. ה“ניתוח” המתאר את המרכיבים אינו בא להפריד ולפרק, הפרדה לשם הפרדה, אלא כדי לחזור ולהגיע לשלימות חדשה ומלאה יותר. אנו מבקשים לתפוש תפישה מקיפה ככל־האפשר אותה מהות שאנו נתפשים לה, ולתאר לעצמנו באורח ראציונַלי (והרי הביקורת אינה יכולה אלא לדבר בלשון של מושגים על מוצגים אילמים כשהם־לעצמם) מה הבינונו, ממה נהנינו ובאלו דרכים הגיעה אלינו אותה משמעות מהַנה.

עניינִי ביוצר, המצטייר לי כגדול הסופרים היהודים בדורנו. אֵיני אומר טלית־שכולה־תכלת, ומכל־שכן איני טוען כי ש. י. עגנון נולד מהול ויצירתו לא הוצרכה להתפתח־ולהתגבש במשך הזמן. לא התעלמתי (במקום שהיה צורך בכך) מחולשותיה של יצירה זו, אך בסיכומם של דברים ניסיתי להעמיד את הקורא בעיקר על הכוח העצום הגלום בה. סיפוֹרת עגנון היא יצירה של דורות לדורות והיא בחינת הפוֹך בה והפוך בה דכוּליה בה. כל דור קורא ויקרא עגנון משלו, וכבר נמצאו ועוד יימצאו שבעים פנים בעגנון. כאמור, ניסיתי להבין יצירה זו כמיטב יכולתי ולהתקרב אליה ככל־האפשר. איני יודע אם הגעתי לחקר האמת ואינני יכול בעניין זה אלא לקוות שנסיון זה ישרת את בני דורנו כראוי להם וכראוי ליצירה.