עלילת אהבה, בארבע תמונות

הנפשות

דוֹן פֶרלימפּלין

בֵּליסה

מַרקוֹלפה

אמה של בּליסה

שדוֹן א'

שדוֹן ב'

 

פרולוג    🔗

בביתו של דון פרלימפלין. כתלים ירוקים. כסאות ושאר רהיטים צבועים שחור. בירכתי הבמה גזוזטרה, שממנה נשקפת גזוזטרתה של בליסה. פרלימפלין לבוש מקטורן ירוק, לראשו פאה נכרית לבנה ומסולסלת. מארקולפה, המשרתת, לבושה שמלת־פסים לפי נוסח קלאסי.

פרלימפלין: כן?

מארקולפה: כן.

פרלימפלין: מדוע כן?

מארקולפה: כיון שכן.

פרלימפלין: ואם אומר לך לא?

מארקולפה: (בארשת־פנים חמוצות) לא?

פרלימפלין: לא.

מארקולפה: הגד נא לי, סניור שלי, מדוע לא?

פרלימפלין: הגידי לי, עקרת־בית עקשנית, מדוע כן? (אתנחתא)

מארקולפה: עשרים ועוד עשרים הם ארבעים….

פרלימפלין: (מקשיב) הלאה.

מארקולפה: ועוד עשר — חמישים.

פרלימפלין: ובכן?

מארקולפה: אדם בן חמישים — שוב אינו תינוק.

פרלימפלין: כמובן.

מארקולפה: עלולה אני למות כל רגע.

פרלימפלין: כמובן.

מארקולפה: (בוכה) ומה יהא עליך אם תישאר גלמוד בעולם?

פרלימפלין: יהיה מה שיהיה.

מארקולפה: עליך, איפוא, להתחתן.

פרלימפלין: (בפיזור־נפש) כן?

מארקולפה: (בנעימה תקיפה) כן.

פרלימפלין: (במורת־רוח) אבל, מארקולפה… מדוע כן? בהיותי נער קטן חנקה אשה אחת את חתנה. הוא היה סנדלר. זאת איני יכול לשכוח, תמיד סבור הייתי. כי לא אקח לי אשה. די לי בספרי. מה ברכה תצמח לי מזאת?

מארקולפה: חיי הנישואים רבי־קסמים הם, סניור שלי. אין תוכם דומה לברם. מלאים הם דברים כמוסים. ואין זה נאה, כי דברים אלה ייאמרו מפי משרתת… אני כבר..

פרלימפלין: מה?

מארקולפה: הסמקתי.

(אתנחתא. נשמעים צלילי פסנתר)

קולה של בליסה:

דּוֹדִים, דּוֹדַי.

בֵּין זְרוֹעוֹתַי הַחֲשׁוּקוֹת

שׂוֹחָה הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ דָג.

בֵּין אַגְמוֹנִים שּׁוֹקְטִים הַמַּיִם,

דּוֹדִים, דּוֹדַי.

הַתַּרְנְגוֹל,

יֵלֵךְ הַלַיְלָה עִם צִלּוֹ!

אוֹ אַל יֵלֵךְ הַלַּיְלָה! לֹא!

מארקולפה: ראה תראה, סניור שלי, אני אצדק.

פרלימפלין: (מגרד ראשו) זמרתה נאה.

מארקולפה: אשה ראוּיה לסניור שלי: בּליסה לבנת־העור.

פרלימפלין: בליסה… וכי לא מוטב ש…

מארקולפה: לא… קרב הנה! עכשיו. (אוחזתו ביד ומוליכה אותו אל הגזוזטרה) הגד: בליסה.

פרלימפלין: בליסה…

מארקולפה: בקול רם.

פרלימפלין: בליסה!

(מתגלה הגזוזטרה מהבית שכנגד ומופיעה בליסה, כולה מזהירה ביופיה. היא ערומה למחצה)

בליסה: מי קורא לי?

(מארקולפה מסתתרת מאחורי הוילון)

מארקולפה: ענה!

פרלימפלין: (רועד) אני קראתי לך.

בליסה: כן?

פרלימפלין: כן.

בליסה: מדוע כן?

פרלימפלין: כיון שכן.

בליסה: ואם אומר לך לא?

פרלימפלין: אתעצב אל לבי… יען כי… גמרנו אומר שעלי לשׂאת לי אשה.

בליסה: (צוחקת) מי האשה?

פרלימפלין: אַת…

בליסה: (רצינית) אבל… (בקול צעקה) אמא, אמא, אמי שלי!

מארקולפה: הכל הולך למישרים.

(יוצאת האֵם בפאה נכרית גדולה נוסח המאה הי"ח, עטורת ציפרים, סרטים, פניני־זכוכית)

בליסה: דון פרלימפלין רוצה להתחתן עמי. מה עלי לעשות?

האֵם: ערב טוב ומבורך, שכני שלי, איש־חמודות. תמיד סיפרתי באזני בתי המסכנה, כי לך החן והליכותיה היפות של אותה גברת כבודה, שהיתה אמך־הורתך ואשר לא זכיתי להכירה.

פרלימפלין: רב תודות!

מארקולפה: (זועפת מאחורי הוילון) גמרתי אומר ש….

פרלימפלין: גמרנו אומר ש…

האֵם: שנכרות ברית־נישואים, לא כן?

פרלימפלין: אמנם כן.

בליסה: אבל, אמא… ואני?

האֵם: אַת מסכימה, כמובן, דון פרלימפלין הוא בעל נפלא.

פרלימפלין: אני תקוה, כי כן אהיה, סניורה.

מארקולפה: (קוראת לדון פרלימפלין) כמעט תם ונשלם.

פרלימפלין: אַת מאמינה?

(פרלימפלין ומארקולפה משוחחים חרש)

האֵם: (לבליסה) לדון פרלימפלין נחלאות רבות, בנחלאות הרבה אווזים וכבשים. את הכבשים מביאים לשוק, בשוק משלמים תמורת הכבשים מטבעות. במטבעות משיגים יופי… והיופי הוא משאלתם של רוב הגברים.

פרלימפלין: ובכן…

האֵם: נרגשת אני עד עמקי הלב… בליסה… הכנסי פנימה… אין זה מן ההגינות, שעלמה כמוך תקשיב לשיחות מסויימות.

בליסה: להתראות… (יוצאת)

האֵם: היא חבצלת לבנה. האם ראית את קלסתר־פניה? (מנמיכה את קולה) אילו ראית אותה מבפנים! כולה מעדנים… אבל… סליחה. לא עלי לשפוט על דברים כאלה. לפני אדם בן הדור החדש ובעל־נסיון כמוך.

פרלימפלין: כן?

האֵם: כן… זאת אמרתי בלי שמץ לגלוג.

פרלימפלין: לא אמצא מלים בפי להביע את כל הוקרתנו.

האֵם: הו! הוקרתנו!.. עדינות־נפש בלתי מצויה! הוקרת־הלב והוקרתך אתה… ירדתי לסוף כוונתך… הבינותי… אף־על־פי שזה עשרים שנה לא היה לי כל מגע־ומשא עם גבר.

מארקולפה: (מן הצד) החתונה.

פרלימפלין: החתונה…

האֵם: בכל עת שתרצה… אף־על־פי (מוציאה ממחטה ובוכה) שלכל אֵם באשר היא אם… להתראות… (יוצאת)

מארקולפה: סוף־סוף.

פרלימפלין: אי, מארקולפה, מארקולפה, מה העולם אשר בו את אומרת להטילני?

מארקולפה: עולם הנשואים.

פרלימפלין: אם לדבר בגילוי־לב, אני צמא… למה אינך מביאה לי מים? (מארקולפה מתקרבת אליו ולוחשת לו דבר־מה באזנו) כלום יֵאֳמֵן כי יסוּפּר?

(נשמע הפסנתר. הבמה שרויה באפלולית. בליסה פותחת את הוילאות בגזוזטרתה, היא כמעט עירומה, ומזמרת בנעימת־געגועים)

בליסה:

דּוֹדִים, דּוֹדַי.

בֵּין זְרוֹעוֹתַי הַחֲשׁוּקוֹת

שׂוֹחָה הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ דָג.

מארקולפה: עלמה נאה.

פרלימפלין: כולה מעדנים… תוכה צחוֹר ולוֹבן… התהיה מסוגלת לחנוק אותּי?

מארקולפה: הַפחֵד את האשה בּעתָּה והיא מתמוטטת!

בליסה:

דּוֹדִים, דּוֹדַי…

הַתַּרְנְגוֹל,

יֵלֵךְ הַלַיְלָה עִם צִלּוֹ!

אוֹ אַל יֵלֵךְ הַלַּיְלָה! לֹא!

פרלימפלין: מה היא אומרת, מארקולפה? מה היא אומרת? (מארקולפה צוחקת), ומה מתרחש בי? מה מתרחש?

(הפסנתר מוסיף לנגן. מעל הגזוזטרה חולפת סיעת ציפרים של נייר שחור)

מסך

 

תמונה ראשונה    🔗

חדר בביתו של דון פרלימפלין. בטבורו מיטה גדולה עם אפריון וכרי פלומה. בכתלים מסתמנות שש דלתות. הראשונה מימין משמשת לפרלימפלין בצאתו ובהיכנסו. ליל־הכלולות.

(מארקולפה עומדת אצל הדלת הראשונה משמאל, בידה פמוט ובו נר)

מארקולפה: ליל־מנוחות.

קול בליסה: (מבפנים) ליל מנוחות, מארקולפה.

(נכנס פרלימפלין, לבוש הדר)

מארקולפה: ליל ברכה של כלולות על הסניור שלי.

פרלימפלין: היי שלום, מארקולפה. (מארקולפה יוצאת. פרלימפלין על בהונות רגליו מכונן צעדיו כלפי החדר שבצד השני ומסתכל בעד הדלת.) עדויה בשפעת סרטיך, דומה את, בליסה, כגל. אַת מפילה עלי אותו פחד עצמו, שחשתי בים בהיותי נער. למן הרגע שבאת מן הכנסיה נתמלא חלל הבית רחשי מסתורין, ובכוסות נתלהטו המים מאליהם. אח, פרלימפלין!… אַיך, פרלימפלין? (יוצא על בהונותיו)

(מופיעה בליסה לבושה חלוק־שינה רב־מידות ומשופע סרטים צבעוניים. שערה סתוּר וזרועותיה חשופות)

בליסה: המשרתת הפיצה בחדר בושם של קורנית ולא של מנתה כאשר ציויתיה… (ניגשת אל המיטה) ומארקולפה לא פרשה את סדיני־הפשתן היפים. (בזה הרגע נשמעים צלילים ערבים של גיטארות. בליסה משכלת ידיה אל חזה) אח! המבקשני בלב שוקק, ימצאני. צמאוֹני לא ירווה לעולמים, כשם שלא ירווה צמאון הבריכות המתמלאות לאין סוף. (הנגינה נמשכת) אח, רבון העולמים, מה נפלאה הנגינה הזאת! מה נפלאה! כנוצתן החמה של הברבורים!… אח! האם אני זו? או שמא זו הנגינה? (נותנת על גופה חלוק קטיפה אדומה רחב־ידים ומשוטטת בחדר. בהידוֹם הנגינה נשמעות חמש שריקות) הם חמישה!

(מופיע פרלימפלין)

פרלימפלין: אני מפריעך!

בליסה: הייתכן?

פרלימפלין: חפצך לישון?

בליסה: (בנעימה אירונית) לישון?

פרלימפלין: הלילה צונן במקצת (משפשף בידיו. אתנחתא)

בליסה: (בלשון חורצת) פרלימפלין.

פרלימפלין: (ברעדה) מה חפצת?

בליסה: (בקול סתמי) שם נאה הוא פרלימפלין.

פרלימפלין: נאה מזה הוא שמך, בליסה.

בליסה: (צוחקת) או! חן, חן!

(אתנחתא קצרה)

פרלימפלין: רציתי לומר לך דבר־מה.

בליסה: מה?

פרלימפלין: היססתי בלבי… אבל…

בליסה: אמוֹר!

פרלימפלין: בליסה… אהבתיך!

בליסה: הו! קאבּאלריטוֹ… זוהי חובתך.

פרלימפלין: כן?

בליסה: כן.

פרלימפלין: מדוע כן?

בליסה: (בפינוק) כיוָן שכן.

פרלימפלין: לא.

בליסה: פרלימפלין!

פרלימפלין: לא, בליסה, לפני שנשאתי אותך לא אהבתיך.

בליסה: (בלעג) מה אתה סח?

פרלימפלין: התחתנתי.. מכיון שהתחתנתי, אבל לא אהבתי אותך. לא יכולתי לשוות לנגד עיני את מראה גופך עד שראיתי בעד חריר המנעול שעה שלבשת את בגדי כלולותיך. אז, רק אז חשתי באהבה. אז! כמין חתך עמוק של תער בגרוני.

בליסה: (בסקרנות) אבל יתר הנשים?

פרלימפלין: אילו נשים?

בליסה: אלו שהכּרת לפנים.

פרלימפלין: וכי יש נשים אחרות?

בליסה: אתה מפתיעני.

פרלימפלין: אני הופתעתי לפנַיך. (אתנחתא. נשמעות חמש שריקות.) מה זה?

בליסה: האורלוגין.

פרלימפלין: חמש?

בליסה: כבר עת לישון.

פרלימפלין: התרשיני, שאפשוט את מעילי?

בליסה: כמובן. (מפהקת) בעלי הפעוט. כבה את האור, אם רצונך בכך.

פרלימפלין: (מכבה את האור. בקול מושפל) בליסה.

בליסה: (בקול רם) מה יש, נערי?

פרלימפלין: (בקול מושפל) כיביתי את האור.

בליסה: (בפינוק) ראיתי…

פרלימפלין: (בקול נמוך מאד) בליסה…

בליסה: (בקול רם) מה יש, כשפן שלי?

פרלימפלין: אני מעריץ אותך!

שני שדונים יוצאים משני קצות הבמה ופורשים מסך אפרורי. הבמה שרויה באפלולית. חלילים מחללים בקול נעימה חלומית. על השדוֹנים להיות שני נערים קטנים. הם יושבים על גבי קונכית הלחשן, פניהם אל הקהל.

שדון א': כיצד העסקים בחושך?

שדון ב': לא בנקל ולא בקושי.

שדון א': ככה.

שדון ב': ומה אתה מדמה בנפשך? אין לך מלאכה נעימה מאשר לחפות על חטאי זולתך.

שדון א': חטאים, שהקהל חייב לגלותם.

שדון ב': שאם לא תדקדק לחפות על הדברים בזהירות…

שדון א': לא יהיו מתגלים לעולמים.

שדון ב': ובלעדי כיסוי וגילוי זה…

שדון א': מה היה בסופן של הבריות המסכנות?

שדון ב': (מסתכל בוילון) שלא ישתייר אפילו סדק אחד.

שדון א': כי הסדוקות של היום הן החתומות של מחר.

(צוחקים)

שדון ב': שאם כל־כך ברורים הדברים…

שדון א': מדמה לו, אדם, שאין צורך לגלותם…

שדון ב': ודוחק עצמו בערפל להוציא לאור סודות, שכבר ידועים לו.

שדון א': ועל־כן אנחנו פה. אנו השדונים!

שדון ב': ההכרת את פרלימפלין?

שדון א': הכרתיו בעודנו ילד.

שדון ב': ואת בליסה?

שדון א': הכרתיה הכר היטב. מחדרה היה עולה בושם עז כל־כך, שפעם אחת נרדמתי והתעוררתי בין צפרני החתולים שלה.

(צוחקים)

שדון ב': ענין זה היה…

שדון א': ברור כלבנה!

שדון ב': כל העולם שיער זאת.

שדון א': והרכילוּת היתה רצה ומגיעה לכל פינה נסתרת.

שדון ב': לכן לא נרים לפי שעה את המסך רב־התועלת, המשמש תריס לחברה האנושית.

שדון א': לא נרים. שלא יוודע דבר.

שדון ב': נפשו של פרלימפלין, הקטנה והנפחדת כאפרוח זה שנתקבע, עולה כפורחת ומתנשאה עתה למרומים.

(צוחקים)

שדון א': הקהל רוחו מתקצרת עליו.

שדון ב': והצדק עמו. נלך?

שדון א': נלך. מין צינה מתוקה כבר חולפת בבשרי.

שדון ב': חמש קאמליות של כפור נפתחו עם שחר בכתלי האלקוב.

שדון א': חמש גזוזטראות על פני העיר.

(קמים על רגליהם וחובשים ברדסי־תכלת גדולי־מידה)

שדון ב': דון פרלימפלין, הנגמול לך רעה אם טובה?

שדון א': טובה… יען כי אין זה הוגן להציג לעיני הקהל את מזלו הרע של אדם טוב.

שדון ב': אמת נכון, אחי. לא הרי “ראיתי” כהרי “שמעתי”.

שדון א': מחר ידע כל העולם.

שדון ב': והוא שחפצנו.

שדון א': רכילוּת פירושה עולם.

שדון ב': שששקט!…

(נשמעים צלילי החלילים)

שדון א': נלך באפלולית?

שדון ב': נלך נא, בן־לילית.

שדון א': כן?

שדון ב': כן.

(פורשים את המסך. פרלימפלין על מיטתו. על־ידו בליסה. חמש הגזוזטראות פתוחות לרווחה. בעדן בוקע נגהו הלבן של הבוקר)¹

פרלימפלין: (בהקיצו משנתו) בליסה, בליסה, עני לי!

בליסה: (עושה עצמה כמתעוררת) פרלימפליניון שלי, מה אתה רוצה?

פרלימפלין: סַפּרי מהר!

בליסה: מה עלי לסַפּר לך? לא עת רבה אחריך נרדמתי גם אני!

(פרלימפלין יורד ממיטתו, מהלך במעילוֹ הירוק)

פרלימפלין: למה פתוחות הגזוזטראות?

בליסה: כי הלילה נשבה רוח עזה מאין כמוה.

פרלימפלין: למה צמודים לגזוזטראות חמישה סולמות היורדים עד הקרקע?

בליסה: משום שכך נוהגים בארצה של אמי.

פרלימפלין: ושל מי הם חמשת הסוֹמבּררוֹס שאני רואה מתחת לגזוזטראות?

בליסה: (זונקת מן המיטה) של השיכורים העוברים ושבים, פרלימפליניון אהוב־נפשי!

(פרלימפלין מביט בה ועומד משתומם)

פרלימפלין: בליסה! בליסה! ולמה לא? הרי אַת מפליאה להסביר כל דבר. אני תמים־דעים אתך. ולמה זה לא יהא כך?

בליסה: (בנעימה של פינוק) אינני משַקרֶרֶת.

פרלימפלין: ואני — אהבתי מתחזקת בי מרגע לרגע!

בליסה: אני שמחה על כך.

פרלימפלין: זו לי פעם ראשונה שאני טועם טעם של אושר. (מתקרב אליה ומחבקה. אך בו ברגע נרתע מעליה) בליסה. מי נשק לך? אל תשקרי, אני יודע!

בליסה: (מיטיבה את שערה) אני מאמינה, כי אתה יודע. בעלי הקטן הוא לץ גדול! (בקול מושפל) אתה! אתה נשקת לי!

פרלימפלין: כן. אני נשקתי לך… אבל… אילו נשק לך עוד מישהו… אילו נשק לך מישהו אחר… את אוהבת אותי?

בליסה: (מרימה זרועה החשופה כדי לחבקו) כן, פרלימפלין, קטנטנטין.

פרלימפלין: אזי… מה איכפת לי! (מחבק אותה) את בליסה?..

בליסה: (בפינוק וקול נמוך) כן! כן! כן!

פרלימפלין: ממש כאילו היה זה חלום!

בליסה: הביטה, פרלימפלין, סגור נא את הגזוזטרות, כי עוד מעט והבריות יקיצו משנתן.

פרלימפלין: מדוע? כיון ששנינו רדמנו לשובע, הבה ונזוּן עינינו באור הזריחה. אין זה מוצא חן בעיניך?

בליסה: כן, אבל… (יושבת על המיטה)

פרלימפלין: מימי לא ראיתי את זריחת החמה. (בליסה נכנעת וצונחת על הכרים) זהו חזיון תעתועים… הוא מזעזע את נפשי!… כלום אין זה יפה בעיניך? (מתקרב למיטה) בליסה… את ישנה?

בליסה: (מתוך נמנום) כן.

(פרלימפלין ניגש על בהונותיו ומכסה אותה בשמיכה אדומה. אור עז זהוב נוהר מן הגזוזטרות. סיעות של צפרי־נייר חוצות אותן בטיסתן בעוד קול פעמוני הבוקר מנסר באויר)

פרלימפלין:²

דּוֹדִים, דּוֹדַי,

נִפְצַעְתִּי בֵּין עֵינַי,

אַהֲבָתִי שׁוֹתֶתֶת דָּם,

קוֹל הַזָּמִיר נָדָם.

לְכָל סַכִּין שְׁנֵי לְהָבִים,

אֲבוֹי, אֲבוֹי לָאוֹהֲבִים!

קוֹל הַזָּמִיר נָדָם,

אַהֲבָתִי שׁוֹתֶתֶת דָּם.

דּוֹדִי נִשְׁכַּח, דּוֹדִי נִשְׁכַּח —

עַל צַוָּארִי הַשֶׁלַח נָח.

דּוֹדִים, דּוֹדַי,

בּוֹכֶה הַמָּוֶת בְּעֵינַי…

הוֹשִׁיטִי יָד, אַהֲבָתִי,

כִּי אֲנוּשִׁים פְּצָעַי, בִּתִּי!

פְּצָעַתְנִי וּבָרְחָה, נָאוָה,

אָמוּת, אָמוּת מֵאַהֲבָה.

מסך

 

תמונה שניה    🔗

חדר־אוכל של פרלימפלין. הפרספקטיבות משובשות שיבוש חינני. השולחן על כליו צבועים כמו בסעודת־ערב פשוטה.

פרלימפלין: תעשי כאשר אמרתי.

מארקולפה: (בוכה) אל ידאג לב אדוני.

פרלימפלין: מארקולפה, על מה את מוסיפה לבכות?

מארקולפה: על מה שאתה כבר יודע. בליל החתונה נכנסו חמישה גברים דרך הגזוזטרות. חמישה! נציגי חמשת גזעי הארץ. איש אירופה בעל־זקן, אדום־עור, כושי, צהוב, ואיש אמריקה הצפונית. אתה לא ידעת דבר.

פרלימפלין: אין בכך כלום.

מארקולפה: שער בנפשך, אתמול ראיתיה עם אחר.

פרלימפלין: (בענין) הכיצד?

מארקולפה: והיא לא הסתירה פנים ממני.

פרלימפלין: אולם אני מאושר, מארקולפה.

מארקולפה: סניור שלי, אתה מתמיה אותי.

פרלימפלין: מאושר עד בלי סוף. דברים הרבה למדתי, והעיקר: יכולני לראותם בעיני רוחי.

מארקולפה: סניור שלי, אתה אוהב אותה יתר־על־המידה.

פרלימפלין: לא במידה שהיא ראויה.

מארקולפה: הנה היא באה.

פרלימפלין: לכי לך!

(מארקולפה יוצאת ופרלימפלין מסתתר בפינה נכנסת בליסה)

בליסה: אפילו לא הצלחתי לראות את פניו. כשטיילתי בחורשה, הכל הלכו אחרי. רק הוא לא הלך. ודאי עור שחום לו ונשיקתו צורבת וריחנית כצפורן וכרכום גם יחד. לעתים יעבור תחת גזוזטרתי ובעצלתיים יניף ידו לאות ברכה, המרעידה את חזי.

פרלימפלין: המ…

בליסה: (נפנית) הוי, פחד הפלת עלי!

פרלימפלין: (מתקרב אליה בחיבה) שמתי לב, כי אַת מדברת אל עצמך.

בליסה: (מוטרדת) הנח לי!

פרלימפלין: רוצה את לטייל?

בליסה: לא.

פרלימפלין: רוצה את, כי נלך לבית־קפה?

בליסה: אמרתי: לא!

פרלימפלין: סלחי לי.

(בעד החלון נזרקת אגרת כרוכה על אבן. פרלימפלין מרים אותה)

בליסה: תן לי את האגרת.

פרלימפלין: למה?

בליסה: מפני שהיא בשבילי.

פרלימפלין: (בלגלוג) ומי אמר לך?

בליסה: פרלימפלין! אל תקרא בה!

פרלימפלין: (בנעימה של התבדחות) מה רצונך לומר?

בליסה: (בוכה) תנה לי את האגרת!

פרלימפלין: (מתקרב) בליסה המסכנה! מאחר שאני מבין לרוחך, הריני נותן לך את הנייר הזה, שהוא כל־כך יקר בעיניך… אני תוהה על משמעותם של דברים. ואף שנפצעתי פצע עמוק, אבין כי חזיון־אדירים מתחולל בנפשך.

בליסה: (בעדינות) פרלימפלין!

פרלימפלין: ידעתי, כי את בוגדת בי ותוסיפי לבגוד.

בליסה: (בארשת חננית) לא ידעתי גבר אחר זולת פרלימפליניון שלי.

פרלימפלין: על־כן חפצתי לעזור לך כמצוות כל בעל הוגן, שאשתו אשה למופת… ראי! (סוגר את הדלתות וכמו מפעמת בו רוח מסתורית) ידעתי הכל… מיד נתתי לנפשי דין־וחשבון. אַת צעירה לימים ואני זקן בא בימים… מה יש לעשות! אף־על־פי־כן, אני יורד לסופם של דברים. (אתנחתא. בקול מושפל) הוא עבר מכאן?

בליסה: שתי פעמים.

פרלימפלין: והוא רמז לך רמזים?

בליסה: כן… אלא שהיה ברמזיו אבק של בוז… והוא אשר הכאיב לי!

פרלימפלין: אל פחד. לפני שבועיים ימים ראיתי את העלם הזה לראשונה. יכול אני לומר לך בתכלית הכנוּת, שיפיו הכני בסנוורים. מעודי לא ראיתי גבר שבו נתמזגו סגולות הגבר וסגולות היצור המעודן בדרך כל־כך הרמונית. חשבתי עליך מבלי דעת למה.

בליסה: את פניו לא ראיתי… אבל…

פרלימפלין: אל תהיי חוששת לדבּר אלי… יודע אני, כי את אוהבת את העלם… עכשיו אני הוגה לך אהבה של אב לבתו… אני כבר התנערתי מכל ההבלים… ככה זה…

בליסה: הוא כותב אלי אגרות.

פרלימפלין: ידעתי.

בליסה: אולם אינו מראה את פניו.

פרלימפלין: מוזר.

בליסה: על־כן אדמה… שהוא בז לי.

פרלימפלין: מה רבה תמימותך!

בליסה: באחת אין לפקפק: הוא אוהב אותי כאשר חפצתי…

פרלימפלין: (בסקרנות) כך?

בליסה: האגרות אשר באוּני מידי גברים אחרים… ואשר לא זכּיתי אותם במענה, כי שמרתי אמונים לבעלי הפעוט, לא דיברו אלא על ארצות נפלאות, על חלומות ועל לבבות פצועים… ואילו אגרותיו! אתה מבין…

פרלימפלין: דברי. אין את צריכה להסס.

בליסה: אגרותיו מדברות עלי… על גופי…

פרלימפלין: (בלטפו את זרועותיה) על גופך!

בליסה: מה בצע לי בנפשך — כותב לי. הנפש חוף־מבטחים לחלושים, לגיבורים מעוכי גבורה, ליצורים אכולי פגעים. הנשמות היפות, בליסה, שוכנות על גדות המוות, מורכנות על ראשי־שיבה וידים חיורות. בליסה, לא בנפשך חשקה נפשי, כי אם בגופך המפרכס, בגופך הלבן והרך!

פרלימפלין: ומי העלם היפה?

בליסה: אין איש יודע מי הוא.

פרלימפלין: (בחַקרנות) שום איש?

בליסה: שאלתי את פי כל רעיותי.

פרלימפלין: (מסתורי ונועז) ולו אמרתי לך, כי יודע אני מי העלם?

בליסה: הייתכן?

פרלימפלין: חכי. (ניגש אל הגזוזטרה) הנהו!

בליסה: (רצה) כן?

פרלימפלין: זה עתה עבר את פינת הרחוב.

בליסה: (בקול חנוק) אח!

פרלימפלין: הואיל וכבר זקנתי, חפצתי למסור את נפשי עליך. המעשה שעתיד אני לעשות לא עשאו איש מעולם. אבל עומד אני מחוץ לעולם ומחוץ למוסרן המגוחך של הבריות. היי שלום!

בליסה: אנה תלך?

פרלימפלין: (ליד הדלת, בגאוה) יבוא יום ותדעי הכל! יבוא יום!

מסך

 

תמונה שלישית    🔗

גן עצי־ברושים ותפוחי־זהב. עם הרמת המסך באים פרלימפלין ומארקולפה לגן

מארקולפה: הגיעה השעה?

פרלימפלין: לא. עדיין לא.

מארקולפה: אבל מה חשבת, סניור שלי?

פרלימפלין: כל מה שלא חשבתי לפני־כן.

מארקולפה: (בוכה) אני אשמה!

פרלימפלין: הוֹ! אילו ידעת מה רבה הוקרת לבי לך!

מארקולפה: לפנים הכל היה פשוט. בוקר בוקר הייתי מגישה לך קפה בחלב וענבים….

פרלימפלין: כן… הענבים! הענבים! אבל… אני עצמי? דומני, כי מני אז חלפו מאה שנה. קודם לכן לא יכולתי לתת את דעתי על אותם דברים מופלאים שיש בעולמנו… הייתי בא ועומד לפני שערם… ואילו עכשיו? אהבתה של בליסה פתחה לפנינו אוצר־חמדה שלא ידעתי על קיומו… התביני? אני עוצם את עיני ו…רואה כל מה שאחפוץ לראות… דרך משל… רואה אני את אמי שעה שבאות הפֵיות שבסביבה לבקר אצלה. אוֹ! את ודאי יודעת מה מראיהן של הפיות… פעוטות… הפלא ופלא! יכולות לרקוד על אצבעי הקטנה.

מארקולפה: כן, כן, הפיות, הפיות, אבל… מה באותו ענין?

פרלימפלין: באותו ענין! אח! (בסיפוק) מה אמרת לאשתי?

מארקולפה: אף שאיני טובה לשליחות אשר כזאת, אמרתי לה מה שצווית עלי לומר… שאותו עלם צעיר… יבוא הלילה בשעה העשירית בדיוק אל הגן, עטוף באדרתו האדומה, כדרכו תמיד.

פרלימפלין: והיא?

מארקולפה: נדלקה כמו ציץ של גרניוֹן, שלחה ידיה אל לבה ועמדה ונשקה בלהט לצמותיה היפות.

פרלימפלין: (בהתלהבות) אכן, נדלקה כציץ של גרניון? ומה… מה אמרה?

מארקולפה: היא נאנחה, ולא עוד. אבל כיצד היא נאנחה!

פרלימפלין: אח, כן!.. נאנחה כפי שלא נאנחה אשה מעולם! נכון?

מארקולפה: אהבתה מפליגה עד לטירוף.

פרלימפלין: (ברטט) הוא הדבר! דרוש לי, כי תאהב את העלם הזה יותר משהיא אוהבת את בשרה. ואין ספק, שהיא אוהבת אותו.

מארקולפה: (בבכי) בשמעי זאת, אני כולי מתחלחלת. כיצד ייתכן הדבר! דון פרלימפלין, כיצד ייתכן? אתה, במו ידיך, נוטע בלב אשתך את הרע בכל החטאים!

פרלימפלין: יען כי חסר־כבוד הוא דון פרלימפלין ומבקש להתבדח. כּן! הלילה יבוא אהובה החדש, האלמוני של הסניורה שלי. מה עוד נותר לי מלבד הזמרה? (מזמר לו) דון פרלימפלין אין לו כבוד! אין לו כבוד!

מארקולפה: להווי ידוע לך, סניור שלי, כי למן הרגע הזה הנני רואה עצמי פטורה משירותי אצלך. כי המשרתות בושת־פנים להן.

פרלימפלין: הו, מארקולפה תמימתי! מחר תהיי בת־חורין כעוף השמים! חכי־נא עד מחר… ועתה לכי וקיימי את חובתך. התעשי כאשר ביקשתיך?

מארקולפה: (בצאתה ובמחותה את דמעותיה) מה עוד אוכל לעשות? מה עוד?

פרלימפלין: טוב! זו היא הדרך הנכונה.

(נשמעים קולות ערבים של סרנאדה. דון פרלימפלין מסתתר מאחורי שיחי שושנים)

בליסה: (מבפנים מזמרת)

לְאָרְכּוֹ שֶׁל חוֹף הַנַּחַל

בִּטְלָלִים טוֹבֵל הַלַּיְלָה.

קולות:

בִּטְלָלִים טוֹבֵל הַלַּיְלָה.

בליסה:

בֵּין שָׁדֶיהָ שֶׁל בֵּלִיסָה

מֵחֶמְדָּה פְּרָחִים יָמוּתוּ,

קולות:

מֵחֶמְדָּה פְּרָחִים יָמוּתוּ,

פרלימפלין:

מֵחֶמְדָּה פְּרָחִים יָמוּתוּ!

בליסה:

וְעֵירֹם יָשִׁיר הַלַּיְלָה,

עַל גִּשְׁרֵי נִיסָן יָשִׁיר לוֹ.

קולות:

עַל גִּשְׁרֵי נִיסָן יָשִׁיר לוֹ.

בליסה:

אֶת גּוּפָהּ תִּרְחַץ בֵּלִיסָה

בְּשֶׁמֶן נַרְדִּיוֹן וָמֶלַח.

קולות:

בְּשֶׁמֶן נַרְדִּיוֹן וָמֶלַח.

פרלימפלין:

מֵחֶמְדָּה פְּרָחִים יָמוּתוּ,

בליסה:

לַיְלָה אֲנִיסוֹן וָכֶסֶף

עַל גַּגּוֹת דּוּמָם נוֹגֵהַּ.

קולות:

עַל גַּגּוֹת דּוּמָם נוֹגֵהַּ.

בליסה:

כֶּסֶף שֶׁל מַרְאוֹת וָמַיִם.

אֲנִיסוֹן צְחוֹר־יְרֵכַיִךְ.

קולות:

מֵחֶמְדָּה פְּרָחִים יָמוּתוּ,

(בליסה מופיעה בגן לבושת הדר. הלבנה מאירה את הבמה)

בליסה: מה הקולות הממלאים בהרמוניה מתוקה פינה יחידה זו של הלילה? חשתי בלהט גופך ויגונו, עלם חמודות שלי… הו! הענפים זעים…

(מופיע גבר לבוש אדרת אדומה וחוצה את הגן בזהירות)

בליסה: שקט… כאן! כאן! (הגבר רומז בידו, כי שוֹב ישוב). אח! כן… שובה, מחמל נפשי! יסמין נטול שרשים צף ודוֹאֶה באויר. בגופי הבוכה יתרסקו השמים הלילה! לילה שלי, ליל מנתה ואבן־התכלת…

(מופיע פרלימפלין)

פרלימפלין: (מופתע) מה מעשיך פה?

בליסה: אני מטיילת.

פרלימפלין: רק זאת?

בליסה: מטיילת בלילה הבהיר.

פרלימפלין: (במרץ) מה עשית פה?

בליסה: (מופתעת) וכי לא ידעת?

פרלימפלין: איני יודע דבר.

בליסה: אתה שלחת לי את הבּשׂוֹרה.

פרלימפלין: בליסה… אכן, אַת מחכה לו?

בליסה: ביתר תשוקה מאשר תמיד!

פרלימפלין: (בעוז) מדוע?

בליסה: כי אהבתיו.

פרלימפלין: ובכן, בוא יבוא.

בליסה: ניחוח בשרו בוקע בעד בגדיו. אהבתיו! אהבתיו, פרלימפלין! נדמה לי שאני אשה אחרת!

פרלימפלין: בזה נצחוֹני.

בליסה: איזה נצחון?

פרלימפלין: נצחונו של כוח דמיוני.

בליסה: אמת, אתה עזרת לי שאהיה אוהבת אותו!

פרלימפלין: כשם שאעזור לך מיד לבַכּוֹת אותו.

בליסה: (משתוממת) פרלימפלין, מה אתה מדבר!

(האורלוגין מכה עשר מכות. נשמע קול הזמיר)

פרלימפלין: השעה היעודה!

בליסה: הוא חייב להגיע כהרף־עין.

פרלימפלין: הוא פוסח על גדר גני.

בליסה: עוטה אדרתו האדומה.

פרלימפלין: (שולף פגיון) אדומה כדמו.

בליסה: (מחזיקה בו) מה אתה אומר לעשות?

פרלימפלין: (מחבק אותה) בליסה, את אוהבת אותו?

בליסה: כן!

פרלימפלין: משום שאהבתך כה עזה, לא אובה שיעזבך עוד. ולמען יהיה האיש כולו שלך, סבורני שאין מעשה טוב מלנעוץ את הפגיון הזה בלבו האמיץ. הטוב בעיניך?

בליסה: חלילה, פרלימפלין, למען השם!

פרלימפלין: בהיותו מת תוכלי ללטפו במיטתך תמיד, מראהו כל כך יפה והדור, ושוב לא תהיי חוששת שמא יחדל מאהוב אותך. הוא יאהב אותך באהבתם האין־סופית של המתים ואני אהיה פטור מן הזוועה האפלה האופפת את גופך המפואר… (מחבק אותה) גופך שלך!… לעולם לא אוכל לפענחו!!! (בהביטו אל הגן) הביטי, הנה הוא בא. עזביני, בליסה, עזביני (יוצא בריצה).

בליסה: מארקולפה! הביאי לי את החרב התלויה בחדר־האוכל, רוצה אני להתיז את ראשו של בעלי… (צועקת).

דּוֹן פֶרְלִימְפְּלִין,

אִישׁ־מְזִמּוֹת!

אִם תַּהַרְגֵהוּ

הַחֶרֶב תִּשְׁפֹּט!

(מבין הענפים מגיח גבר עטוף אדרת אדומה רחבת־שוליים. הוא בא פצוע ומתנועע)

בליסה: (מחבקת אותו) מי פתח את ורידיך למען יישפך דמך בגני? אהובי! הראֵה לי את פניך לוּ גם כהרף־עין. אַי! מי הכּה אותך למוות?… מי?

פרלימפלין: (בגלותו את פניו) זה עתה נעץ בי בעלך פגיון של זמרגדים זה. (מורה על הפגיון התקוע בחזהו).

ליסה: (מבוהלת) פרלימפלין!

פרלימפלין: ברח בין השדות ולא תראיהו לנצח. רצח אותי, כי ידע שאהבתיך כאשר לא אהבו אותך מעולם… פצעני וצעק: בליסה כבר יש לה נשמה! קרבי אלי. (מסתרח על הספסל)

בליסה: מה? אתה באמת פצוע?

פרלימפלין: פרלימפלין הרג אותי… אח, דון פרלימפלין! זקן ירוק־פנים, ננס חדל־כוח, לא יכולת ליהנות מגופה של בליסה… גופה של בליסה נועד לידיים צעירות יותר ולשפתי־גחלים… ואני לא אהבתי אלא את גופך… את גופך! אך הוא הרג אותי… הרג אותי בענף זה המשולהב אבני־חן.

בליסה: מה עשית?

פרלימפלין: (קודר) התביני? אני הוא נפשי ואת היא גופך… ביען אהבתיני כל כך, הלא תניחי לי באחרון רגעי, כי אמות חובק את גופך.

(בליסה מתקרבת ומחבקת אותו)

בליסה: כן… אַך אֵי העלם? למה רימית אותי?

פרלימפלין: העלם! (עוצם את עיניו. האור על הבמה משתנה. נכנסת מארקולפה).

מארקולפה: סניורה!

בליסה: (בוכה) דון פרלימפלין מת!

מארקולפה: ידעתי! עתה נכרוך אותו בתכריך האדום, אדרת עלומיו, שבה טייל תחת הגזוזטרה שלו.

בליסה: (בוכה) מעודי לא חשבתי, כי הכל מסובך כל כך!

מארקולפה: דבר זה נודע לך מאוחר מדי. אני אקלע לו זר פרחים בדמות שמש של צהרים.

(בליסה מוּכּת־תמהון, וכמו לא מעלמא הדין)

בליסה: פרלימפלין, מה עשית, פרלימפלין?

מארקולפה: אַת כבר אשה אחרת, בליסה. כעת התעטפת בדמו המהולל של הסניור שלי.

בליסה: אבל מי היה האיש הזה? מי היה?

מארקולפה: העלם היפה שלעולם לא תראי את פניו.

בליסה: כן, כן, מארקולפה, אהבתיו. אהבתיו בכל עוז גופי ונפשי. אבל הגידו, היכן הוא העלם עם האדרת האדומה? רבון העולם, איהו?

מארקולפה: דון פרלימפלין, תנוח בשקט… השומע אתה מה שפיה מדבר? דון פרלימפלין… אתה שומע?

(מצלצלים פעמונים)

מסך