בֵּית בֶּרְנַרְדָה אַלְבָּה: מחזה, בשלוש מערכות

 

הנפשות    🔗

בֶּרנַרדָה בת ששים

מַרְיָה חוֹסֵפָה בת שמונים

אַנגוּסטִיָס, בת ברנרדה בת שלושים־ותשע

מַגדַלֵנָה, בת ברנרדה בת שלושים

אֲמֵליָה, בת ברנרדה בת עשרים־ושבע

מַרטיריוֹ, בת ברנרדה בת עשרים־וארבע

אֲדֵלָה, בת ברנרדה בת עשרים

לָה־פּוֹנסיָה, סוכנת משׁק־הבית בת ששים

משרתת בת חמישים

פּרודֶנסיה בת חמישים

קבצנית

אשה א'

אשה ב'

אשה ג'

אשה ד'

עלמה

 

מערכה ראשונה    🔗

חדר לבן־מבהיק בביתה של ברנרדה אֶלבּה. כתלים מגושמים. דלתות בתבנית קשת. עליהן מתוחות יריעות־יוּטה, שאימרתן עשויה פיפים וציציות. כסאות מעשה־נצרים. תמונות של נוף דמיוני עם נימפות ומלכים מעולם האגדה. קיץ. הבמה שרויה בדומיה בת־צללים. עם הרמת המסך היא ריקה מאדם. נשמע קול פעמוני הכנסיה.

המשרתת: (נכנסת) צלילי הפעמונים כבר הולמים בין רקותי.

לה פונסיה: (נכנסת. אוכלת פרוסת־לחם ונקניק) למעלה משתי שעות של אניה ותאניה. באו גלחים מכל הכפרים. מראה הכנסיה הדור. בשעת המספד הראשון התעלפה מאַגדַלנה.

המשרתת: היא נתייתמה יותר מכולן.

לה פונסיה: היא היחידה, שאהבה את אביה. אח! יבורך האל, נשארנו שעה קלה בלעדיהן. באתי לאכול.

המשרתת: אילו השגיחה בך בּרנארדה!…

לה פונסיה: היא צמה היום ומן הסתם רוצה היתה שכולנו נגווע ברעב! האדונית! מולכת בכיפה! הפלנו אותה בפח! פתחתי את קדרת־הנקניקים שלה.

המשרתת: (בעקת־לב) שמא תתני לי פרוסה בשביל ילדה, פונסיה?

לה פונסיה: היכנסי וקחי לך גם מלוא־חופן אפונים. היום לא תרגיש בזאת!

(קול מאחורי הקלעים) בּרנארדה!

לה פונסיה: הזקנה. האם היא סגורה היטב?

המשרתת: סגורה ומסוגרת.

לה פונסיה: שימי גם את הבריח! אצבעות לה כמפתחות של גנבים.

הקול: בּרנארדה!

לה פונסיה: (צועקת) היא כבר באה! (אל המשרתת) צחצחי יפה־יפה כל דבר. אם לא יהיו הכלים נוצצים, תמרוט ברנארדה את מעט השׂערות שנותרו לי.

המשרתת: איזו אשה!

לה פונסיה: עריצה כלפי כל הסובבים אותה. מסוגלת להתיישב על לבך ולהתבונן כיצד תהיי גוססת שנה תמימה מבלי שיימחה אותו חיוך של כפור הטבוע בפרצופה הארור. צחצחי, צחצחי את הקערות!

המשרתת: מרוב צחצחה ידי שותתות דם.

לה פונסיה: היא הנקיה בנשים, הצנועה מכולן, הנעלה מכולן, אכן, זכה בעלה המסכן למנוחת עדן!

(הלמוּת הפעמונים נפסקת)

המשרתת: באו כל קרובי המשפחה?

לה פונסיה: רק קרוביה. קרובי בעלה שונאים אותה. הם באו כדי לראות ברמינן ולהצטלב לפני גופתו.

המשרתת: יש די כסאות?

לה פונסיה: די והותר. יישבו להם על הרצפה. מאז מת אביה של ברנארדה חדלו הבריות מלהסתופף בצל קורת הבית הזה. אינה רוצה שיראוה באחוזתה, ארורה!

המשרתת: אתך נהגה בעין יפה.

לה פונסיה: זה שלושים שנה כובסת אני את סדיניה; שלושים שנה סמוכה לשולחנה, אוכלת פירוריה; ערה על משמרתי כשהיא משתעלת; ימים ארוכים מציצה בחרכים להתחקות על מעשי השכנים כדי לספר באזניה. אין ולא היו בינינו שום סודות, ואף־על־פי־כן, קללה על ראשה! תמקנה עיניה בחוריהן!

המשרתת: מה אַת סחה, אשה?!

לה פונסיה: אולם כלבת־בית טובה אנוכי. נובחת כשרומזים לי לנבוח ונושכת בעקבם של קבצנים כשהיא משסה אותי בהם. בנַי עובדים את אדמתה, שניהם כבר נשויים. אך בוא יבוא היום ואגיד: די!

המשרתת: ואז, בזה היום…

לה פונסיה: בזה היום אסתגר עמה בחדר, ואטיל רוק בפניה שנה שלימה. “ברנארדה, בשביל זה, ובשביל זה, גם בשביל זה”, עד שאַרפה ממנה והיא מעוכה כלטאה זאת הנתונה בידי הנערים, יען כי היא דומה לה, היא ובנות־בטנה גם יחד! ודאי, אין בלבי קנאה על חייה. הוא הניח לה חמש נקבות, חמש בנות מכוערות. חוץ מאנגוסטיאס, הבכורה, מזרע בעלה הראשון, והעשירה — אף שכולן משופעות במעשי־רקמה ותחרים וכותנות של פשתה משובחת, הרי חלקן בירושה רק לחם צר וענבים.

המשרתת: מילא, מי יתן והיה לי אשר להן.

לה פונסיה: כל קנייננו — זוג ידים ובור אחד באדמת הבורא.

המשרתת: וזוהי הנחלה היחידה שמורישים למי שאין לו כלום.

לה פונסיה: (מאצל ארון הכלים) הכוס הזאת — כתמי־לכלוך טבועים בה.

המשרתת: אי־אפשר להדיח אותם לא בסבון ולא בסמרטוט.

(קול פעמונים)

לה פונסיה: תפילה אחרונה. אלך להאזין. זמרתו של הכוהן שלנו חביבה עלי. ב“אבינו שבשמים” עלה קולו והתרומם כמו כד־מים המתמלא לאט־לאט. אמנם כשהגיעה התפילה סמוך לקצה, נתפלטה מגרונו קריאת תרנגול. ואף־על־פי־כן זמרתו קוסמת. ואולם לא היה עוד בעל־קול כשמש הישיש טרוֹנצ’אפּינוֹס. בתפילת־האשכבה לאמי, נשמתה עדן, הוא שהנעים בקולו. הכתלים נזדעזעו, ובהפטירוֹ “אמן”, כאילו זאֵב פרץ אל בית־התפילה. (מחקה את הקול) אַאאמממממן! (משתעלת)

המשרתת: אַת תפצחי את גרגרתך.

לה פונסיה: הייתי מפצחת משהו אחר! (יוצאת צוחקת. המשרתת מוסיפה לנגב. קול פעמונים)

המשרתת: (בחקותה את צלילי־הפעמון) דין, דין, דאן. דין, דין, דאן. יכפר השם על עוונותיו.

קבצנית: (נכנסת, עמה ילדה קטנה) יהיה השם ברוך!

המשרתת: דין, דין, דאן. מי יתן וימתין לנו הקבוּר שנים רבות! דין, דין, דאן.

הקבצנית: (בקול רם וקצת נרגזת) יהיה השם ברוך!

המשרתת: (נרגזת) יהי השם ברוך ומבורך!

הקבצנית: באתי לבקש את השיריים.

(הפעמונים משתתקים)

המשרתת: הראי לי את עורפך וחפשי לך את הרחוב. השיריים של היום הם בשבילי.

הקבצנית: לך יש דואג למזונותיך! בתי ואני — גלמודות אנחנו!

המשרתת: גם הכלבים גלמודים, והם חיים.

הקבצנית: לי הם נותנים את השיריים תמיד.

המשרתת: החוצה! מי הרשה לכן להיכנס? כבר השארתן לי טביעות־רגליים על הרצפה! (יוצאות. מוסיפה לנקות) כן. לה רצפות משוחות בשמן, ארגזים, כנים, מיטות פלדה, ולנו לענה לָשׂוֹבע, סוכות של טיט, קערה אחת וכף אחת. מקוה אני, כי יבוא יום וכולנו נלך לאבדון ולא יימלט אפילו אחד שיספר עלינו. (הפעמונים חוזרים ונמצלצלים) כן, כן, יהיו מצלצלים בפעמונים! יביאו ארון מופז־שוליים ואלונטית לשאתו! תשכב בקברך כשם שאני אשכב בקברי! השתעמם לך, אנטוניו מאריה בֶּנאבידֶס, מכורבל בחליפתך היפה ונעול בנעליך הגבוהות! השתעמם! שוב לא תרים את שמלתי מאחורי דלת הדיר שלך! (מירכתי הבמה נכנסות שתים־שתים, נשים בבגדי־אבל ומטפחות גדולות. בידיהן מניפות שחורות. הולכות בצעדים מתונים. הבמה מתאכלסת בהן לאט־לאט. המשרתת נותנת קולה ביללה) אבוי, אנטוניו מאריה בּנאבידס, שוב לא תראינה עיניך את הכתלים האלה, לא תאכל לחם בבית הזה. אהבתיך יותר מכל משרתיך. (מושכת בשערותיה) ומה זכותי כי אוסיף לחיות אחריך? מה טעם עוד לחיי?

(לאחר שנכנסו מאתים הנשים מופיעה ברנארדה ועמה חמש בנותיה)

בּרנארדה: (למשרתת) שקט!

המשרתת: (ביבבה) בּרנארדה!

בּרנארדה: פחות קינות — יותר מעשים. לוּ השתדלת להרבות נקיון למען יתקיימו ימי האבל כראוי. לכי! לא כאן מקומך. (המשרתת יוצאת בוכיה) דרכם של עניים כדרך החיות. הם קורצו, כביכול, מחומר אחר.

אשה א': גם העניים מתייסרים בסבלם.

בּרנארדה: אך הסבל משתכח מלבם לפני קערת־האפונים.

נערה: (ביראה) צריך לאכול כדי לחיות.

בּרנארדה: בשנותיך אין פוצים פה לפני גדולים.

אשה א': הסי, בתי.

בּרנארדה: לאיש לא נתתי שילמדני לקח. מותר לשבת. (יושבות. אתנחתא. בקול רם) מאגדאלנה, אל תקוֹנני. אם חפצך לקונן, עשי זאת תחת מיטתך. שמעת?

אשה ב': (לברנארדה) האם התחלתם בעבודת העונה?

בּרנארדה: אתמול.

אשה ג': השמש קופחת כעופרת.

אשה א': זה שנים לא חש בשרי כשרב הזה.

(אתנחתא. כולן מנפנפות במניפות)

בּרנארדה: המוכן משקה הלימונים?

לה פונסיה: כן, ברנארדה. (על מגש גדול מלא ספלים לבנים היא מביאה את המשקה ומכבדת את האורחות)

בּרנארדה: תני גם לגברים!

לה פונסיה: הם כבר שותים בחצר.

בּרנארדה: ייצאו להם בדרך שבאו. איני רוצה שיעברו מכאן.

הנערה: (לאנגוסטיאס) פפה אל רומאנו היה עם הגברים בשעת המספד.

אנגוסטיאס: הוא היה שם.

בּרנארדה: שם היתה אמו. היא ראתה את אמו. את פפה לא ראינו, לא אני ולא היא.

הנערה: נדמה היה לי…

בּרנארדה: ואם היה מישהו הרי זה דאראחאלי האלמן. עמד בקרבת דודתך. אותו ראינו כולנו.

אשה ב': (בצד בהשפלת קול) מרשעת, רעה ממרשעת!

אשה ג': (באותו האופן) לשון של סכינים!

בּרנארדה: חלילה להן לנשים בכנסייה לשאת עין אל הגברים, חוץ מן הכוהן העוטה שמלה. להפנות ראש, משמע — לבקש חמימוּתה של הפאנה¹.

אשה א': (בהשפלת קול) לטאה ישישה צרוּבת־שמש!

לה פונסיה: משתוקקת לחוּמוֹ של גבר!

בּרנארדה: הללויה!

כולן: (מצטלבות) יתגדל ויתקדש לעולם־ועד!

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה: חוֹן את עבדך אנטוניו מאריה בנאבידס, תן מנוחה לנפשו ועטרהו בנזר תפילתך.

כולן: אמן!

בּרנארדה: (קמה על רגליה ושרה) Requiem acternam donate eis domine

כולן: (על רגליהן. מזמרות נוסח גרגוריאני) Et lux perpetua ab eis

אשה א': חזקי למען תתפללי לנפשו.

(יוצאות בזו אחר זו)

אשה ג': יהי רצון ולא תחסר פת־לחם חמה מביתך.

אשה ב': וקורת־גג למען בנותיך.

(עוברות על פני בּרנארדה ויוצאות כולן. אנגוסטיאס יוצאת בדלת המוליכה אל הפּאטיוֹ²)

אשה ד': תזכי ליהנות מזרע כלולותיך.

לה פונסיה: (נכנסת ובידה ארנק) מנחת הגברים, ארנק של כסף, להזכרת נשמתו.

בּרנארדה: הביעי תודתי לפניהם וכבדי אותם בכוס יין־שרף.

הנערה: (למאגדאלנה) מאגדאלנה…

בּרנארדה: (למאגדאלנה שהתחילה לבכות) הסי! (כלפי הנשים שזה עתה יצאו מן החדר) לכו לבתיכן ורננו על כל מה שראיתן כאן! מי יתן ושנים רבות לא תדרוך רגלכן על סף ביתי!

לה פונסיה: אף אחת לא תתלונן עליך. כל הכפר בא.

בּרנארדה: כן. כדי להציף את ביתי זיעת־שמלות וארס־שפתיים.

אמליה: אמא, אַל תדברי כך!

בּרנארדה: כך ראוי לדבר בכפר מקולל זה, שאין לו נחל. כפר של בארות, שבו לעולם ישתו את המים בחשש, שמא מורעלים הם.

לה פונסיה: הסתכלי ברצפה וראי מה הן עשו בה!

בּרנארדה: ממש כאילו עדר של עזים דישדש בה. (לה פונסיה מטאטאה את הרצפה. אל אדילה) בתי, תני לי את המניפה.

אדילה: הא לך זאת. (נותנת לה מניפה עגולת־צורה ומשובצת פרחים אדומים וירוקים)

בּרנארדה: (זורקת את המניפה לרצפה) מניפה כזאת נותנים בידי אשה אלמנה? תני לי מניפה שחורה ולמדי כיצד לכבד את אבל אביך.

מארטיריו: קחי את שלי.

בּרנארדה: ולך?

מארטיריו: לי לא חם.

בּרנארדה: אם כן, בקשי לך אחרת. היא תהיה דרושה לך. בשמונה שנות האבל לא תיכנס לבית הזה רוח הנושבת ברחוב. נהיה נוהגות כאילו חסמנו דלתות וחלונות בלבינים. כך היה בבית אבי וכך היה בבית סבי. בינתיים תוכלו לשקוד על רקמת חפצי הנדוניה. עשרים חבילות של בד־לבן שמורות בארגז, מהן אפשר לגזור סדינים וציפיות. מאגדאלנה תוכל לרקום אותם.

מאגדאלנה: אחת היא לי.

אדילה: (בנעימה של מרירות) אם לא תרצי לרקום אותם, יישארו בלא רקמה, וסדיניך יהיו אז יפים משלנו.

מאגדאלנה: לא שלי ולא שלכן. אני יודעת, שלא אלך לחופה. בוחרת אני לשאת על גבי שקים לטחנה. כל דבר שבעולם, רק לא שבתי ימים על ימים בחדר אפל זה.

בּרנארדה: זו מנת־חלקה של כל אשה.

מאגדאלנה: הנשים — גזע ארור.

בּרנארדה: בבית הזה ייעשה כל מה שאני מצווה. לא־עוד תוכלי להשמיע תלונות באזני אביך. חוט ומחט לאשה. שוט וסוס לגבר. כך נוהגים בני־אדם, שנולדו בבית אמידים.

קול: בּרנארדה! פתחי לי את הדלת!

בּרנארדה: (בקול רם) לכי ופתחי לה!

(נכנסת המשרתת)

המשרתת: בקושי גברתי עליה. על אף שמונים שנותיה, חסונה אמך כאלון.

בּרנארדה: יש לה למי להידמות. כמוה־ממש היה גם סבי.

המשרתת: בליל־השימורים הוצרכתי כמה פעמים לסתום את פיה בסמרטוט, יען כי ביקשה לקרוא לך, שתתני לה את מי־השופכין ואת בשר־הכלב, כפי שהיא מכנה את האוכל שאַת נותנת לה.

מארטיריו: היא זוממת משהו לא טוב!

בּרנארדה: (למשרתת) הניחי לה לצאת אל החצר, שתשפוך מעט את לבה.

המשרתת: טבעותיה ועגילי האחלמה הוציאה מן התיבה שלה ונתקשטה בהם. אמרה, כי רוצה להתחתן.

(הבנות צוחקות)

בּרנארדה: לכי עמה ושימי לב, שלא תקרב אל הבאר.

המשרתת: אַל תהיי חוששת! היא לא תפיל עצמה אל הבאר.

בּרנארדה: לא מטעם זה אלא בגלל השכנים, שיכולים להשקיף עליה מן החלונות.

(המשרתת יוצאת)

מארטיריו: נלך להחליף בגדים.

בּרנארדה: כן, אבל את השביסים אל תחליפו, חלילה! (נכנסת אדילה) ואנגוסטיאס?

אדילה: (בכוונה משתמעת לכאן ולכאן) ראיתיה מציצה בין החרכים של השער האחורי. הגברים הלכו אז לבתיהם.

בּרנארדה: ואַת? מה מעשיך על־יד השער?

אדילה: הלכתי לראות אם התרנגולות הטילו.

בּרנארדה: אבל זה היה לאחר שתם ביקור הגברים!

אדילה: (בהטעמה) אמנם כן, אך כמה מהם נשתהו עוד זמן־מה.

בּרנארדה: (זועפת) אנגוסטיאס! אנגוסטיאס!

אנגוּסטיאס (נכנסת) מה חפצך, אמא?

בּרנארדה: מדוע הסתכלת ובמי?

אנגוּסטיאס: לא הסתכלתי בשום איש.

בּרנארדה: האם מן הנימוס הוא, שאשה בת־מעמדך תרוץ עם חכה ביד לצוד לה גבר ביום קבורת אביה? עני לי! למי קרצת בעין יפה? (אתנחתא)

אנגוּסטיאס: אני…

בּרנארדה: אַת!

אנגוּסטיאס: בשום איש!

בּרנארדה: (ניגשת אליה ומכה אותה) בת־חמודות! מתוקה מדבש!

לה פונסיה: (באה בריצה) ברנארדה, הירגעי־נא. (מחזיקה בה)

אנגוּסטיאס: (בוכה)

בּרנארדה: החוצה! כולכן החוצה!

(יוצאות)

לה פונסיה: היא עשתה זאת בלי שתיתן דעתה על כך. אף־על־פי שלא טוב המעשה, כמובן. באמת חרה לי הדבר, כשראיתיה חומקת אל עבר החצר. עמדה אצל החלון והאזינה לגברים, אשר דבריהם, כרגיל, אינם כל־כך נחמדים לאוזן.

בּרנארדה: ולשם זה הם באים לבקר אבלים? (בסקרנות) ומה היתה שיחתם?

לה פונסיה: שוחחו על פאקה לה רוסֵטה. אמש הם קשרו את בעלה אל אחד האבוסים, ואותה הרכיבו על עכוזתו של סוס וטילטלוה אל ירכתי כרם־הזיתים.

בּרנארדה: והיא?

לה פונסיה: היא, זה נעם לה מאוד. מספרים, כי היתה חשופת שדיים ומכסימילאנוֹ נצמד אליה כאילו פורט היה על גיטארה. גועל־נפש!

בּרנארדה: ומה קרה?

לה פונסיה: מה שצריך היה לקרות. חזרו כמעט עם שחר. פאקה לה רוסטה פרועת־שער וראשה עדוי נזר־פרחים.

בּרנארדה: המוּשחתה היחידה שיש לנו בכפר.

לה פּוֹנסיה: כי אין היא בת־המקום. באה ממרחקים. גם אלה, שהלכו עמה, אף הם בניהם של נכרים. הגברים בני המקום אינם מסוגלים למעשים כאלה.

בּרנארדה: לא. אבל עסק זה חביב עליהם, והם מסיחים בו בחשק־לשון, ומלקקים אצבעות כשהוא מתרחש.

לה פונסיה: והם גלגלו עוד מיני מעשיות.

בּרנארדה: (במין פחד מעבירה עיניים מקצה החדר ועד קצהו) אילו מעשיות?

לה פּוֹסניה: אני בוֹשה לספר.

בּרנארדה: ובתי האזינה להן?

לה פונסיה: כמובן!

בּרנארדה: חוטר מגזע הדודות שלה: לבנות־בשר וחלקלקות הזוקפות עיניים של איילים לשמע מחמאה, שמפיק פיהו של כל סַפר קטן. אה, כמה צריך לעמול כדי לנטוע מידה של צניעות בלב הבריות, שלא תהא דעתן פזיזה מדי!

לה פונסיה: בנותיך כבר הגיעו לפרקן וראויות לחתנים! אין להן טענות מופרזות אליך. אנגוסטיאס ודאי זה מכבר עברה את סף השלושים.

בּרנארדה: בת שלושים ותשע בדיוק.

לה פונסיה: שערי בנפשך! ולא זכתה עדיין לחתן…

בּרנארדה: (בזעף) אף אחת מהן לא זכתה לחתן ולא דרוש להן חתן! גם כך יוכלו להתקיים יפה מאוד.

לה פונסיה: לא נתכוונתי לפגוע בך.

בּרנארדה: מהלך מאה מילין מכאן לא תמצאי אפילו אדם אחד, שיהא ראוי להתקרב אליהן, גברי המקום אינם בני מעמדן. רוצה אַת, כי אתן אותן בידיהם של סתם רועי־בקר?

לה פונסיה: בדין, איפוא, שתעתיקי אל איזה כפר אחר.

בּרנארדה: ככה. למכור אותן!

לה פונסיה: לא זאת, ברנארדה, להחליף… הרי בכל מקום אחר הן תהיינה העניות.

בּרנארדה: בלעי את לשונך הרעה!

לה פונסיה: אי־אפשר לדבר אליך. האם רוחשות אנו אמון זו לזו, או לא?

בּרנארדה: לא. אַת משרתת לי ואני משלמת לך. ותוּ לא!

המשרתת: (נכנסת) כאן נמצא דון ארתוּרוֹ, שבא להסדיר את חלוקת הירושה.

בּרנארדה: זהו. (אל המשרתת) התחילי לסייד בחצר. (ללה־פונסיה) ואַת אספי את כל בגדי המת בארגז הגדול.

לה פונסיה: כמה מחפציו יכולנו לנדב.

בּרנארדה: מאומה. אף לא כפתור אחד! אף לא המטפחת שכיסתה את פניו.

(יוצאת לאיטה, זוקפת ראש וסוקרת את משרתותיה. אלה יוצאות אחריה. נכנסות אמליה ומארטיריו)

אמליה: לקחת את סמי־הרפואה?

מארטיריו: מה תועלת לי בהם!

אמליה: בכל־זאת בלעת אותם.

מארטיריו: הכל אני עושה בלא אמונה: כמו שעון.

אמליה: מאז בא הרופא החדש רוח אחרת מפעמת בך.

מארטיריו: אני חשה עצמי כקודם.

אמליה: שמת לב? אדלאידה לא היתה בהלוויה.

מארטיריו: ידעתי. חתנה אינו מניח לה, שתצא מפתח־הבית. לפנים היתה נערה עליזה, ועתה אפילו חדלה מלפרכס את פניה.

אמליה: איני יודעת מה טוב יותר: שיהיה לך חתן, או שלא יהיה לך חתן?

מארטיריו: זה היינו־הך.

אמליה: אשמה בכל אותה לשון־הרע של הבריות, אשר אינה מניחה לנו לחיות. על אדלאידה עברו, בודאי, ימים קשים.

מארטיריו: היא מפחדת מפני אמא שלנו. כי אמא לבדה נהירה לה פרשת־חייו של אביה, וכיצד זה רכש לו את נחלתו. כל פעם שהיא מבקרת אצלנו, מחטטת אמא בפצעיה. בקוּבה הרג אביה את בעלה של אשתו הראשונה כדי להתחתן עמה. אחרי־כן עזב אותה כאן והסתלק עם אשה אחרת. ולאשה זו היתה בת והוא קשר אתה קשרי־אהבה. את העלמה הזאת, כלומר, אמה של אדלאידה, לקח לו לאשה, לאחר שאשתו השניה מתה בשגעונה.

אמליה: ומנוּול זה, מדוע איננו חבוש בבית־האסורים?

מארטיריו: מכיון שהגברים מחפים זה על זה, ואיש אינו תובע אותם ליתן את הדין.

אמליה: אבל אדלאידה אינה אשמה בכך.

מארטיריו: לא. אלא שהדברים מתגלגלים־ונישנים. בעיני נראה הכל כמין חזרה איומה. גם לה צפוי אותו גורל עצמו אשר לאמה ולסבתה; הרי שתיהן נשותיו של הגבר, אשר הוליד אותה.

אמליה: איום!

מארטיריו: מוטב שלא לראות פני גבר לעולם. עוד בהיותי ילדה קטנה פחדתי מפני הגברים. הייתי מסתכלת בהם שעה שרותמים היו את השוורים, או עומסים על גבם שק תבואה אגב צעקות ודשדוש־רגלים, ותמיד יראתי, כי הנה, אגדל ואראה עצמי לפתע־פתאום מוטלת בין זרועותיהם. אך אלוהים עשׂני כעוּרת־פנים וחלושת־גוף ושׂם חייץ ביני לבינם.

אמליה: אַל תדברי כך! אנריקה הומאנאס חיזר אחריך, אַת נשאת חן בעיניו.

מארטיריו: דברים שבדו הבריות מלבם! פעם אחת עמדתי בכתונת־לילה מאחורי החלון עד אור הבוקר, יען כי הודיעני, על־ידי בתו של המשרת שלו, כי יבוא אלי, אך הוא לא בא. כל אלה פתפותי־ביצים! אחר־כך נשא לו אשה אחרת, עשירה ממני.

אמליה: ומכוערת כמו שד.

מארטיריו: מה איכפת להם לגברים כיעור־הפנים! בעיניהם העיקר נחלאות, צמדי־שוורים ובת־כלבים נכנעת, שתכין להם סעודה.

אמליה: אח!

(נכנסת מאגדאלנה)

מאגדאלנה: מה אתן עושות?

מארטיריו: סתם יושבות.

אמליה: ואַת?

מאגדאלנה: שוטטתי בכל החדרים. סתם לשם טיול. להסתכל בתמונות־הרקמה, מעשה־ידי סבתא שלנו, בכלבלב־הצמר ובכושי הנאבק עם אריה — כל אותם דברים שאהבנו כל־כך כשהיינו ילדות קטנות. היו אז ימים עליזים יותר. החתונות היו מתמשכות עד עשרה ימים והבריות לא אהבו לשון של רכילוּת. היום נוהגים ביתר טוּב־טעם. הכלות נותנות על פניהן הינוּמה, כמנהג הערים הגדולות, ויין שותים מבקבוקים, ואנו נרקבות כאן בגלל “מה יאמרו הבריות”.

מארטיריו: אלוהים יודע מה היה קורה בימים ההם!

אמליה: (למאגדאלנה) אחד משרוכי נעליך הוּתר.

מאגדאלנה: ומה בכך?

אמליה: תדרכי עליו ותפלי.

מאגדאלנה: אחת פחות!

מארטיריו: ואַדילה?

מאגדאלנה: אח! לבשה את שמלתה הירוקה, שתפרה ליום־הולדתה, יצאה לחצר והתחילה מקרקרת: “תרנגולות! תרנגולות, הבטנה וראינה!” התמוגגתי מצחוק.

אמליה: אילו ראתה זאת אמא!

מאגדאלנה: זאטוטה מסכנה! היא צעירה מכולנו ועדיין שוגה בחלומות. מה לא הייתי נותנת, שתהיה מאושרת!

(אתנחתא. אנגוסטיאס נכנסת, חוצה את הבמה, בידיה מַגבות)

אנגוּסטיאס: מה השעה?

מאגדאלנה: כפי הנראה, כבר שתים־עשרה.

אנגוּסטיאס: כל־כך מאוחר?

אמליה: בעוד רגעים מעטים נשמע את האורלוגין.

(אנגוסטיאס יוצאת)

מאגדאלנה: (בהטעמה) אתן כבר יודעות במה העניין? (מורה כלפי אנגוסטיאס)

אמליה: לא.

מאגדאלנה: מילא.

מארטיריו: איני יודעת למה אַת רומזת…

מאגדאלנה: זאת מיטיבות אתן לדעת ממני. תמיד שתיכן צמודות ראש אל ראש כצמד רחלות הממתיקות סוד ואינן מגלות אותו לזולתן. כוונתי לפֶּפֶּה אֶל רוֹמאנוֹ!

מארטיריו: הא!

מאגדאלנה: (בנעימה חקיינית) כל הכפר רוחש. פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ עומד לשאת לו לאשה את אַנגוּסטיאס. אמש סובב את הבית סחור־סחור. אני חושבת, כי בקרוב ישגר אלינו שליח.

מארטיריו: אני שמחה. גבר כהלכה.

אמליה: גם אני. אנגוּסטיאס — יש לה מכל טוב.

מאגדאלנה: שתיכן לא שמחות.

מארטיריו: מאגדאלנה, מה אתך?

מאגדאלנה: אילו בא איש בשל תואר־פניה של אנגוּסטיאס, בשל אנגוּסטיאס האשה, גם לבי היה שמח, אבל הוא בא בשל הממון. אף־על־פי שאנגוּסטיאס היא אחותו, הרי בינינו לבין עצמנו, מותר לנו לומר, כי זקנה היא וחולנית ופחות מחוננת במעלות מכולנו. ואם בהיותה בת עשרים דמתה למקל בלבוש־שמלה, מה מראה לה עכשיו שהיא בת ארבעים.

מארטיריו: הבלים! המזל מאיר פנים למי שאינו מצפה לו כלל.

אמליה: מכל־מקום, היא אומרת את האמת! בידי אנגוּסטיאס כל כספו של אביה. בבית הזה רק היא עשירה, ועכשיו, משנפטר אבינו ומחלקים את הירושה, באים לבקש אותה!

מאגדאלנה: פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ הוא עלם בן עשרים־וחמש והנאה מכל בחורי הכפר. מטבע־הדברים היה אילו חיזר אחריך, אמליה, או אחרי אדילה שלנו, בת העשרים, ואילו הוא נתן עינו באפל שבחפצי הבית הזה, באשה אחת אשר ממש כאביה מסננת את דיבורה דרך אפה.

מארטיריו: ואולי דרך דיבור זה מוצא חן בעיניו!

מאגדאלנה: מעודי לא סבלתי את לשונך החנפה!

מארטיריו: סהדי במרומים!

(נכנסת אדילה)

מאגדאלנה: כבר הסתכלו בך התרנגולות?

אדילה: ומה היה עלי לעשות?!

אמליה: אילו ראתה אותך אמא, היתה מושכת אותך בצמותיך!

אדילה: הרבה חלומות קשרתי בשמלה זו. אלבש אותה — חשבתי — בחגיגה אצל הבאר, כשאוכלים אבטיחים. שמלה נאה מזאת לא היו רואים שם.

מארטיריו: שמלה חמודה.

אדילה: והולמת אותי להפליא. יפה־ממנה לא גזרה עוד מאגדאלנה.

מאגדאלנה: ומה אמרו לך התרנגולות?

אדילה: הגישו לי מנחת־פרעושים, שניקרו את רגלי כמו כברה. (צוחקת)

מארטיריו: תוכלי לצבוע אותה בשחור.

מאגדאלנה: מוטב, תתני אותה לאנגוּסטיאס כשי־כלולות לה עם פּפּה אֶל רומאנו.

אדילה: (בהתרגשות כבושה) אבל פּפּה אֶל רומאנו…

אמליה: וכי לא שמעת?

אדילה: לא.

מאגדאלנה: ובכן, אַת יודעת כבר.

אדילה: לא ייתכן!

מאגדאלנה: כסף יענה את הכל.

אדיליה: האם על־כן בא לאחר ההלוויה והציץ בעד השער? (אתנחתא) ואדם זה מסוגל…

מאגדאלנה: מסוגל לכל דבר. (אתנחתא)

מארטיריו: במה אַת מהרהרת אדילה?

אדילה: אני מהרהרת בכך, שאֵבל זה ירד עלי בימים הקשים ביותר של חיי.

מאגדאלנה: תתרגלי.

אדילה: (גועה בכי מר) לא אתרגל. איני יכולה להיות סגורה על־מסגר. איני רוצה, שבשרי יהא דומה לבשרכן; איני רוצה, שלובן־גופי יאבד בין החדרים הללו. מחר אצא לי לבושה בשמלתי הירוקה ואטייל ברחוב. אני אצא מכאן!

(נכנסת המשרתת)

מאגדאלנה: (בנעימה של ציווּי) אדילה!

המשרתת: מסכנה! כמה כואבת נפשה על אביה… (יוצאת)

מארטיריו: שתקי!

אמליה: מה שצפוי לאחת צפוי לכולנו.

(אדילה נרגעת)

מאגדאלנה: המשרתת כמעט שמעה את דבריך.

(מופיעה המשרתת)

המשרתת: פּפּה אֶל רוֹמאנו קרב ובא מקצה הרחוב.

(אמליה, מארטיריו ומאגדאלנה רצות בחפזון)

מאגדאלנה: נלך לראות!

(יוצאות מהר)

המשרתת: (לאדילה) ואַת אינך הולכת?

אדילה: אין זה נוגע אלי.

המשרתת: הוא עומד לפנות בקרן־הרחוב, תיטיבי לראותו מחלונך. (יוצאת)

(אדילה נשארת על הבמה כפוסחת על שתי הסעיפים; כעבור רגע קל אף היא נחפזת אל חדרה. נכנסות ברנרדה ולה־פּוֹנסיה)

בּרנארדה: חלוקת־ירושה ארורה!

לה פונסיה: בחלקה של אנגוּסטיאס כסף־תועפות!

בּרנארדה: כן.

לה פונסיה: בחלקן של האחרות סכומים קטנים יותר.

בּרנארדה: שלוש פעמים כבר אמרת לי זאת, ואני לא רציתי להשיב לך. קטנים יותר — לאין־ערוך! זאת אַל תזכירי לי עוד. (נכנסת אנגוסטיאס, פניה מפורכסות יתר־על־המידה) אנגוּסטיאס!

אנגוּסטיאס: אמא.

בּרנארדה: נוֹעזתּ להתפרכּס? לרחוץ פניך ביום מותו של אביך?

אנגוּסטיאס: הוא לא היה אבי. אבי זה מכבר הסתלק מן העולם. האינך זוכרת?

בּרנארדה: חובך לאדם זה, אב אחיותיך, גדול מאשר חובך לאביך. הודות לו גדל הונך שבעתיים!

אנגוּסטיאס: נחכה ונראה!

בּרנארדה: מתוך דרך־ארץ! למען כיבוד זכרו!

אנגוּסטיאס: אמא, הרשי לי לצאת.

בּרנארדה: לצאת? כן, אבל לאחר שאסיר את הפוך ואת הסומק מעל פניך. רכרוכית! נאפופה! תמונה נאמנה של פרצוף דודתך! (משפשפת את פניה במטפחת ומסירה את הפירכוסת בכוח) עכשיו, לכי!

לה פונסיה: בּרנארדה, אַל תהיי מחמירה כל־כך!

בּרנארדה: אמי השתגעה, אך דעתי מיושבת עלי ואני אחראית למעשי.

(כל הבנות חוזרות)

אדילה: מה קרה?

בּרנארדה: לא קרה מאומה.

מאגדאלנה: (לאנגוּסטיאס) אם הריב הוא עניין הירושה, אַת העשירה מכולנו, שימי ידך על הכל.

אנגוּסטיאס: סכרי את פיך!

בּרנארדה: (רוקעת ברצפה) אַל תשלו את נפשכן, לא תוכלו לי! כל עוד לא הוציאוני מכאן לכבדני בסעודת עפר, אמשול בכל אשר לי ובכל אשר לכן!

(נשמעים קולות. נכנסת מאריה חוֹספה, אמה של בּרנארדה, זקנה מופלגה, ראשה וחזה עטורים פרחים)

מאריה חוספה: איפה המאנטיליה שלי? שום חפץ השייך לי לא יהיה לכן! לא טבעותי ולא שמלת־המלמלה השחורה שלי. כי אף אחת מכן לא תתחתן. אף לא אחת! בּרנארדה, הביאי לי את מחרוזת־הפנינים שלי!

בּרנארדה: (למשרתת) למה נתת לה להיכנס?

המשרתת: (רועדת) היא חמקה מידי!

מאריה חוספה: חמקתי, יען כי רוצה להתחתן, רוצה להתחתן עם גבר יפה, מאלה השוכנים על חוף הים, כי הגברים פה בורחים מפני הנשים.

בּרנארדה: שתקי, אמא!

מאריה חוספה: לא, לא אשתוק. איני רוצה עוד לראות את הבתולות הללו, שלבן הנכסף לחתונה נשחק לאבק. רוצה אני לשוב אל כפר־מולדתי. בּרנארדה. בּרנארדה. אני רוצה גבר, שיקחני ויתן לי נחת.

בּרנארדה: סגרו אותה על מסגר!

מאריה חסופה: הניחי לי ללכת, בּרנארדה!

(המשרתת אוחזת במאריה חוֹספה)

בּרנארדה: עזרו לה, כולכן!

(כולן תופשות לזקנה ומושכות אותה)

מאריה חוספה: אני רוצה להסתלק מכאן! בּרנארדה! רוצה להתחתן על חוף הים, על חוף הים!

מסך

 

מערכה שניה    🔗

חדר לבן בביתה של בּרנארדה. משמאל דלתות לחדרי־השינה. בנות ברנארדה יושבות על שרפרפים ותופרות. מאגדאלנה רוקמת. אתן לה פּוֹנסיה

אנגוּסטיאס: כבר גזרתי את הסדין השלישי.

מארטיריו: זה בשביל אמליה.

מאגדאלנה: אנגוּסטיאס, האם לרקום גם את ראשי־התיבות של פּפּה?

אנגוּסטיאס: (בקול יבש) לא.

מאגדאלנה: (צועקת) אדילה, לא תבואי?

אמליה: ודאי רובצת לה במיטתה.

לה פּוֹנסיה: היא לא כתמול־שלשום. ראיתיה מהלכת באין מנוחה. רועדת ונפחדת כמי שיש לה לטאה בין שדיה.

מארטיריו: יש לה מה שיש לכולנו — לא פחות ולא יותר.

מאגדאלנה: לכולנו, חוץ מאנגוּסטיאס.

אנגוּסטיאס: אני חשה את עצמי בכי־טוב, ומי שעינה צרה בי — תיפח רוחה.

מאגדאלנה: על־כל־פנים יש להודות, כי אַת עולה עלינו בגיזרתך הדקה ונועם הליכותיך.

אנגוּסטיאס: למזלי הטוב, לא יארכו הימים ואצא מן הגיהנום הזה.

מאגדאלנה: ואולי, לא תצאי!

מארטיריו: נפסיק את השיחה הזאת.

אנגוּסטיאס: ועוד: טובה נדוניה הגונה בתוך ארגז מאשר עינים יפות מתחת למצח!

מאגדאלנה: אזני האחת קולטת והשניה פולטת.

אמליה: (ללה פּוֹנסיה) פתחי את הדלת אל החצר, שמא תפוח עלינו מעט רוח רעננה.

(לה פונסיה פותחת את הדלת)

מארטיריו: אמש לא עצמתי עין, בגלל החום.

אמליה: גם אני לא.

מאגדאלנה: קמתי ממיטתי לשאוף מעט אויר צח. ראיתי ענן שחור ומסוער, אפילו ירדו כמה טיפות גשם.

לה פּוֹנסיה: השעה היתה אחת אחר חצות, אש עלתה מחיק האדמה. גם אני קמתי. אנגוּסטיאס עדיין עמדה עם פּפּה אצל החלון.

מאגדאלנה: (בנעימה אירונית) בשעה מאוחרת כל־כך? ואימתי הלך לו?

אנגוּסטיאס: למה תשאלי אימתי, מאַגדאלנה? הלא במו־עיניך ראית?

אמליה: ודאי הלך באחת וחצי אחר חצות.

אנגוּסטיאס: כן. מנין לך זאת?

אמליה: שמעתי שיעולו ושעטת סוסתו.

לה פּוֹנסיה: אבל אני שמעתי את קול צעדיו המתרחקים בארבע לפנות בוקר.

אנגוּסטיאס: ודאי היה זה איש אחר.

לה פּוֹנסיה: אני בטוחה, שזה היה הוא.

אמליה: גם לי נדמה כך.

מאגדאלנה: מוזר עד מאוד! (אתנחתא)

לה פּוֹנסיה: שמעי־נא, אנגוסטיאס. מה אמר לך, משקרב אל חלונך בפעם הראשונה?

אנגוּסטיאס: לא־כלום. מה צריך היה לומר לי? דברים הנאמרים בשיחה.

מארטיריו: באמת, דבר תמוה; שניים שאינם מכירים זה את זה נפגשים פתע־פתאום ליד סורג של חלון וכבר הם חתן וכלה.

אנגוּסטיאס: ובכן, זה לא הכאיב לי.

אמליה: ואני, מי יודע איך הייתי נרעשת.

אנגוּסטיאס: לא, מכיון שכל גבר הנצמד אל סורג של חלון יודע מפי הולכי־רכיל למיניהם, כי עתידים לומר לו “כן”.

מארטיריו: יפה: אך בכל־זאת עליו היה לומר לך זאת.

אנגוּסטיאס: ברור!

אמליה: (בסקרנות) וכיצד אמר לך?

אנגוּסטיאס: פשוט מאוד: “יודעת אַת, כי אני מחזר אחריך; אני צריך לאשה טובה שהליכותיה נאות, והרי אַת כזאת. אילוּ רק ענית לי, שאַת מסכימה”.

אמליה: דברים כאלה עשויים לבייש אותי!

אנגוּסטיאס: גם אותי, אלא שצריך להתגבר.

לה פּוֹנסיה: והוא אמר עוד משהו?

אנגוּסטיאס: כן, כל העת דיבר הוא.

מארטיריו: ואַת?

אנגוּסטיאס: אני לא יכולתי. כמעט פרח לבי מתוך גרוני. פעם ראשונה עמדתי עם גבר לעת לילה.

מאגדאלנה: וגבר חמוד כזה.

אנגוּסטיאס: לגמרי לא מכוער.

לה פּוֹנסיה: דברים כאלה מתרחשים בין אנשים למודי נסיון כלשהו. הללו מדברים ומספרים ומניפים ביד… בפעם הראשונה, כשבעלי אֶבאריסטוֹ־אֶל־קוֹלין ניגש אל חלוני… חה, חה, חה!

אמליה: מה קרה?

לה פּוֹנסיה: החושך היה סמיך. ראיתיו ובבואו אמר “ערב טוב”. עניתי לו “ערב טוב”. עמדנו והחרשנו למעלה ממחצית השעה. זיעה רחצה את כל גופי. ואז קרב אֶבאריסטו הלוך־וקרוב, ממש כאילו ביקש להסתנן בעד הסורג. הוא הנמיך קולו ואמר: “בואי, רוצה לחוש בך!”

(צוחקות)

אמליה: (רצה־ומציצה בחור המנעול) אי! דמיתי, כי אמא שלנו באה.

מאגדאלנה: היתה מצעקת בנו מצפרני רגליה!

(מוסיפות לצחוק)

אמליה: שששקט!… יכולים לשמוע!

לה פּוֹנסיה: אחר־כך נהג כשורה. לא עלה בלבו אלא רעיון אחד. גידול צפרים, והוא גידלן, עד שמת. אתן עדיין רווקות, אך כדאי שתדעו, כי שבועיים אחר החתונה מחליף הגבר את המיטה בשולחן. ואחר־כך את השולחן בבית־מרזח, ואשה שאינה מרכינה ראש סופה להרקיב בדמעות בפינה נידחת.

אמליה: ואַת הרכנת ראש.

לה פּוֹנסיה: אני ידעתי כיצד לשלוט עליו!

מארטיריו: הנכון, שהיית חובטת בו לפעמים?

לה פּוֹנסיה: כן. פעם כמעט יצא מתחת ידי בעין פוזלת.

מאגדאלנה: אשה למופת!

לה פּוֹנסיה: אני מבית־מדרשה של אמך; יום אחד אמר לי מה שאמר לי ואני קטלתי לו את צפֳריו בעֱלי של מכתש.

(צוחקות)

מאגדאלנה: אדילה זאטוטה, אַת מפסידה משהו!

אמליה: אדילה! (אתנחתא)

מאגדאלנה: אלך לראות מה לה. (יוצאת)

לה פּוֹנסיה: נערה זו אינה כשורה.

מארטיריו: ודאי. כמעט אינה ישנה.

לה פּוֹנסיה: ומה היא עושה?

מארטיריו: מנין לי לדעת מה היא עושה?

לה פּוֹנסיה: לך נוח יותר לדעת זאת — ביניכן חוצץ רק קיר אחד.

אנגוּסטיאס: הקנאה אוכלת בה.

אמליה: אַת מפריזה.

אנגוּסטיאס: יכולתי לומר לה זאת בעיניה. מהן מתחיל להציץ טירוף.

מארטיריו: אל תדברי על טירוף. במקום הזה הס־מלהזכיר מלה זו.

(באות מגדאלנה ואדילה)

מאגדאלנה: ובכן, לא ישנת?

אדילה: כל גופי כואב.

מארטיריו: (מתוך כוונה סמויה) לא ישנת טוב הלילה?

אדילה: ישנתי.

מאראיריו: ובכן?

אדילה: (בקול מוּרם) עזבו אותי לנפשי! ישנה או ערה — אין זה עסקכן. בגופי שלי אני עושה כחפצי!

מארטיריו: התכוונתי לטובתך!

אדילה: לטובתי או לטובת סקרנותך. הייתן שטופות בתפירה? ובכן, המשיכו לתפור. הייתי רוצה להיות סמויה מן העין, לשוטט בחדרים בלי שתשאלו אותי מאין אבוא ולאן אלך.

המשרתת: (נכנסת) בּרנארדה קוראת לכן. רוכל־הסרטים בא. (יוצאת. בצאתה מסתכלת מארטיריו באדילה בעין חודרת)

אדילה: אַל תביטי בי עוד! רצונך — אתן את עיני לך, שצעירות הן מעיניך, ואת גבי — למען יזדקף גבנונך. אבל בעוֹברי על פניך, הפכי את ראשך!

(מארטיריו יוצאת)

לה פּוֹנסיה: הלא אחותך היא, ודוקא זו הרוחשת לך חיבה יתרה!

אדילה: שומרת על צעדי בלי־הרף. לעתים מציצה אל חדרי, כדי לראות אם אני ישנה. אינה נותנת לי לנשום. ותמיד: “מה צר לי על פניך, ומה צר לי על גופך שלא יהיה לאיש!” רק זאת לא! את גופי אתן למי שארצה.

לה פּוֹנסיה: (בהטעמה והנמכת קול) לפּפּה אֶל רוֹמאנו. לא כן?

אדילה: (מופתעת) מה אַת אומרת?

לה פּוֹנסיה: אומרת מה שאני אומרת, אדילה.

אדילה: הסי!

לה פּוֹנסיה: (בקול רם) סבורה אַת, שלא שמתי לב?

אדילה: השפילי את קולך!

לה פּוֹנסיה: הניסי הרהורים אלה מלבך!

אדילה: מה אַת יודעת?

לה פּוֹנסיה: עיני הזקנות רואות בעד הכתלים. לאן אַת הולכת בקומך בלילה?

אדילה: רעם יכה את עיניך!

לה פּוֹנסיה: כשמדובר בכמו־אלה, ראשי כולו עין וידי מלאות עינים. לשוא הוֹגעתי את מוחי לדעת מה אַת זוממת. למה עמדת כמעט עירומה בחדרך המואר, לפני חלון פתוח, בשעה שפּפּה בא בפעם השניה לשוחח עם אחותך?

אדילה: לא נכון!

לה פּוֹנסיה: אַל תהיי נוהגת כילדה קטנה! הניחי לה לאחותך! ואם פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ מוצא חן בעיניך, התאפקי! (אדילה בוכה) ועוד: הגידי, מי יבוא ויטען, כי לא תוכלי להתחתן עמו? אחותך אנגוסטיאס ידועת־חולי. היא תצנח בלידתה הראשונה. צרת־מותניים היא וזקנה. למוּדת־נסיון אני ואוכל לומר לך: היא תמות. ואז ינהג פּפּה כמנהגם של כל האלמנים בארץ זו: יקח לו לאשה את הצעירה והיפה בבנות, וזאת הלא אַת! תקוה זו יכולה אַת לשמור בלבך. עתה שכחי את תאוות־נפשך וחלילה לך מלעבור על חוקי האלוהים.

אדילה: דומי!

לה פּוֹנסיה: לא אדום!

אדילה: לכי לעסקיך! כלבּה רחרחנית! בוגדנית!

לה פּוֹנסיה: אחריך אלך כצל.

אדילה: במקום לנקות את הבית ואחר־כך לעלות על משכבך ולהתפלל למֵתַיך, את נוברת כחזירה בעניינים אשר בינו־לבינה כדי להטיל בהם את רירך.

לה פּוֹנסיה: אני עומדת על משמרתי! והוא המונע את הבריות מלירוק, בעברם על־יד שער ביתנו.

אדילה: איזו אהבה עזבה לאחותי קפצה פתאום עליך!

לה פּוֹנסיה: אהבה איני רוחשת אף לא לאחת מכן, אלא שרצוני לחיות בבית הגון, לא אתן, כי חרפה תכסני לעת־זקנה.

אדילה: עצתך עצת־שוא. החמצת את המועד. לא רק עליך, המשרתת, אלא גם על אמי־הורתי אפסח כדי לכבות את האש העולה ממתני ומגרוני. מה תוכלי לומר עלי? שאני נסגרת בחדרי ואיני פותחת את דלתי? שאיני ישנה בלילות? גמישת ידים אני יותר ממך! אדרבה, נסי לתפוש את הארנבת!

לה פּוֹנסיה: אַל תתגרי בי, אדילה, אַל תתגרי בי! יכולה אני להרים צעקות, להעלות אורות ולהזעיק בפעמונים.

אדילה: הביאי לך שבעים ושבעה לפידים ותלי אותם על קירות הדיר. את המתרגש לבוא — לא ימנע בשר־ודם.

לה פּוֹנסיה: גבר זה מצא חן בעיניך כל־כך!

אדילה: כל־כך! בהביטי אל תוך עיניו נדמה לי, כי גומעת אני את דמו לאט־לאט.

לה פּוֹנסיה: איני יכולה להקשיב לדבריך.

אדילה: ואף־על־פי־כן תקשיבי! לפנים יראתי מפניך. אבל עכשיו חזקה אני ממך!

(נכנסת אנגוּסטיאס)

אנגוּסטיאס: תמיד מתנצחות!

לה פּוֹנסיה: בודאי! נתעקשה, כי אצא בחום הזה ואביא לה מי־יודע־מה מן השוק.

אנגוּסטיאס: קנית לי צלוחית של בושם?

לה פּוֹנסיה: היקר שבבשׂמים. והפּוּך. הנחתי אותם על הדלפק בחדרך.

(אנגוסטיאס יוצאת)

אדילה: ועתה אף לא הגה!

לה פּוֹנסיה: עוד נראה!

(נכנסות מארטיריו, אמליה, מאגדאלנה)

מאגדאלנה: (לאדילה) הראית את הסרטים?

אמליה: אלה של אנגוסטיאס בשביל סדיני־הכלולות שלה — נהדרים.

אדילה: (למארטיריו המביאה כמה סרטים) ואלה?

מארטיריו: אלה שלי. בשביל כותונת.

אדילה: (בסארקאזם) סימן ששרויה אַת במצב־רוח טוב.

מארטיריו: (בהטעמה) אני לבדי אסתכל בה. אין אני צריכה להציג את עצמי לפני שום אדם.

לה פּוֹנסיה: שום אדם אינו רואה אותנו בשעה שרק כותונת לבשרנו.

מארטיריו: (בהטעמה ובהביטה אל אדילה) לעתים — כן. אבל בגדי־הגוף הפנימיים קוסמים לי. אילו הייתי עשירה, כי עתה תפרתי לי אותם מבד הולאנדי. בזאת אני רואה אחד התענוגות המעטים, שעוד נותרו לי.

לה פּוֹנסיה: סרטים אלה יפים לכיפה של תינוק וכותונת של טבילה. בשביל ילָדי לא השיגה ידי לקנותם אף פעם. הבה ונראה אם אנגוסטיאס תשתמש בהם לילדיה־היא. משתתחיל ללדת תינוקות, לא תחדלנה לתפור מבוקר עד ערב.

מאגדאלנה: לא אתפור אפילו תפר אחד.

אמליה: ומה גם שלא כדאי לגדל ילדים של זרים. הביטי וראי מה מַראֶה להן, לאותן נשים שבסימטה, המקריבות עצמן למען ארבעה גדיים לא־להן.

לה פּוֹנסיה: אך מנת־חלקן יפה משלכן. שם, לפחות, נשמע קול צחוק וקול תגרה.

מארטיריו: אם כן, לכי ושרתי אותן!

לה פּוֹנסיה: לא. לי הועיד הגורל בית־נזירות זה.

(נשמעים קולות של פעמונים מרוחקים כמבקיעים בעד חומות)

מאגדאלנה: הגברים שבים ממלאכתם.

לה פּוֹנסיה: לפני דקה אחת היה שלוש.

מארטיריו: בשמש הזאת!

אדילה: (יושבת) אח! אילו ניתן גם לנו לצאת אל השדות!

מאגדאלנה: (יושבת) כל מעמד ומעמד חייב לעשות את שלו!

מארטיריו: (יושבת) זהו!

אמליה: (יושבת) אח!

לה פּוֹנסיה: אין בעולם חדוות־חיים אלא זו השוֹרה עכשיו בשדות. אתמול בשעות הבוקר הגיעו הקוצרים. מארבעים עד חמישים בחורים חמודים.

מאגדאלנה: מנַין באו השנה?

לה פּוֹנסיה: ממרחקים. ממחוז ההרים באו. בחורים עליזים! כאילנות צרובים באֵש, הריעו בקול וזרקו אבנים! אמש הגיעה לכפר אשה ששׂמלתה רקומת קשקשים. היא רקדה לצלילי אקורדיון וחמישה־עשר מהם נשאו ונתנו עמה, שתלך בחברתם לכרם. ראיתי אותם מרחוק. ההוא, שלקח עמה דברים, בחור ירוק־עינים היה, הדוק ומוצק כאלומת־חטים.

אמליה: כלום ייתכן?

אדילה: מדוע לא ייתכן!?

לה פּוֹנסיה: לפני שנים התארחה בכפר אחת הנשים הללו ואני עצמי נתתי כסף לבני־הבכור, שילך עמה גם הוא. הגברים זקוקים לדברים כאלה.

אדילה: להם סולחים הכל.

אמליה: להיוולד אשה — אין לך עונש גדול מזה.

מאגדאלנה: אפילו העינים שלנו לא שלנו הן.

(נשמע קול זמר רחוק הולך־ומתקרב)

לה פּוֹנסיה: הם עוברים עכשיו. יש בפיהם שירי־זמר נפלאים.

אמליה: עכשיו יוצאים לקצור בשדות.

מקהלה:

(נשמע קול תופים וקאראניקאס³. אתנחתא. כולן מקשיבות בתוך דומית הקיץ הרווּיה שמש)

אמליה: והשרב אינו טורד אותם!

מארטיריו: הם קוצרים בין להבות־אש.

אדליה: הייתי רוצה להיות קוצרת ומהלכת כה־וכה להנאתי. כך משתכח מלב כל מה שמכרסם בו.

מאגדאלנה: מה עליך להשכיח?

אדילה: כל אחת נושאת משהו בסתר לבה.

מארטיריו: (ממעמקים) כל אחת!

לה פּוֹנסיה: הסו! הסו!

מקהלה:

לה פּוֹנסיה: איזה זמר!

מארטיריו: (בכיסופים)

אדילה: (בלהט)

(קול הזמר הולך ומתרחק)

לה פּוֹנסיה: עכשיו הם עוברים את פינת הרחוב.

אדילה: הבה נציץ בהם בעד החלון שבחדרי.

לה פּוֹנסיה: הזהרו, פן תפתחו את התריסים לרווחה, הללו מסוגלים להידחק כדי לראות מי מתבונן בהם.

(שלושתן יוצאות, מארטיריו נשארת. היא יושבת על השרפרף, ראשה בין ידיה)

אמליה: (מתקרבת) מה לך?

מארטיריו: החום מציק לי.

אמליה: ורק זה מציק לך?

מארטיריו: אני משתוקקת לימי נובמבר, ימים של גשם, של כפור, רק לא ימי קיץ אלה, העשויים לבלי־קץ.

אמליה: גם ימים אלה יעברו ושוב יבואו.

מארטיריו: כמובן. (אתנחתא) מתי נרדמת אמש?

אמליה: אינני יודעת. אני רודמת כמו בול־עץ. למה?

מארטיריו: לא כלום. לי נדמה, כי שמעתי קולו של מישהו בדיר.

אמליה: כן?

מארטיריו: בשעה מאוחרת מאוד.

אמליה: ולא נבהלת?

מארטיריו: לא. קול זה שמעתי בלילות גם קודם לָכן.

אמליה: עלינו לשים לב. ואולי היו שם הרועים?

מארטיריו: הרועים באים בשש.

אמליה: ואולי סוסה צעירה שלא אולפה.

מארטיריו: (מסננת בין שיניה מתוך כוונה מודגשת) כך, כך! סוסה צעירה שלא אולפה.

אמליה: עלינו לפקוח עינים!

מארטיריו: לא. לא. אל תוציאי הגה, אולי זה מין חשד עמום, שנתגנב בי.

אמליה: אולי. (אתנחתא. מתכוננת לצאת)

מארטיריו: אמליה.

אמליה (אצל הדלת) מה? (אתנחתא)

מארטיריו: לא כלום. (אתנחתא)

אמליה: למה קראת לי? (אתנחתא)

מארטיריו: שמך נמלט מפי בלי־משים. (אתנחתא)

אמליה: לכי, שכבי מעט.

אנגוּסטיאס: (פורצת בזעף אל הבמה — ניגוד בולט לשקט ששרר קודם). איפה תמונתו של פּפּה, שהיתה תחת כּרי? מי בּכן לקחה את התמונה?

מארטיריו: אף לא אחת.

אמליה: כאילו היה פּפּה דיוקן־הכסף של בּרתוֹלוֹמה הקדוש.

אנגוּסטיאס: היכן היא התמונה?

(נכנסות לה־פּוֹנסיה, מאגדאלנה ואדילה)

אדילה: איזו תמונה?

אנגוּסטיאס: אחת מכן הסתירה אותה מעיני.

מאגדאלנה: אינך מתביישת לומר זאת?

אנגוּסטיאס: היתה בחדרי ועכשיו איננה.

מארטיריו: ואולי ברחה לחצר בחצות־הלילה? פּפּה אוהב לשוטט לאור הירח.

אנגוּסטיאס: בלי הלצות! לכשיבוא אספר לו.

לה פּוֹנסיה: זאת אַל תעשי! עוד מצוא־תימצא. (זוקפת עיניה באדילה)

אנגוּסטיאס: הייתי רוצה לדעת מי מכן לקחה אותה!

אדילה: (בהביטה אל מארטיריו) אחת מהן! כל אחת מהן זולתי.

מארטיריו: (בהדגשה) כמובן!

בּרנארדה: (עם כניסתה) מה השערוריה הזאת בתוך דומיית השרב! שכנינו ודאי הדביקו אזנַים לכותל.

אנגוּסטיאס גנבו את תמונת חתני.

בּרנארדה: (בזעף) מי? מי?

אנגוּסטיאס אלה!

בּרנארדה: מי בּכן (שתיקה) השיבי מי! (שתיקה. ללה־פונסיה) חפשי בחדריהן, פשפשי במיטותיהן! (לה פונסיה יוצאת) כל זה ירד עלי, כיוָן שלא משכתי ברסן ביתר עוֹז. אבל מעתה תרעדו מפני גם בחלום. (לאנגוסטיאס) אַת בטוחה?

אנגוּסטיאס כן.

בּרנארדה: אַת חיפשת חפּשׂ היטב?

אנגוּסטיאס כן אמא. (כולן שרויות בדומית דכאון)

בּרנארדה: בסוף ימַי אתן משקות אותי רעל־תמרורים, ששום אֵם בעולם לא טעמה עוד כמוהו. (ללה־פונסיה החוזרת) מצאת?

לה פּוֹנסיה הנה היא.

בּרנארדה: היכן מצאת אותה?

לה פּוֹנסיה היא היתה…

בּרנארדה: הגידי ללא היסוס.

לה פּוֹנסיה (בתמיהה) בין סדיני מיטתה של מארטיריו.

בּרנארדה: (למארטיריו) באמת?

מארטיריו: באמת!

בּרנארדה: (מתקרבת ומכה אותה) מכות של גיהנום על ראשך! עיט צבוע! חרחרנית זורעת קוצים!

מארטיריו: (בזעף) אַל תגעי בי, אמא!

בּרנארדה: אגע בך כאוות־נפשי!

מארטיריו: ואני לא אתן לך! אַת שומעת? סורי ממני!

לה פּוֹנסיה אל תפגעי בכבוד אמך!

אנגוּסטיאס (מחזיקה בברנארדה) הניחי לה! רחמי עליה, אמא!

בּרנארדה: גם דמעות אינן מתקשרות בעיניה.

מארטיריו: לא אבכה להנאתך.

בּרנארדה: למה לקחת את התמונה?

מארטיריו: וכי איני יכולה להתלוצץ ולהתל פעם באחותי? מה צורך לי בתמונה?

אדילה: (קופצת בחמת־קנאה) לא לצון היה זה, מעולם לא חיבבת מישחקים. משהו אחר הסעיר את רוחך וביקש להתפרץ החוצה. דבּרי בלב פתוח!

מארטיריו: שתקי! אם אפתח את פי, גם קירות הבית הזה יסמיקו מגודל הבושה.

אדילה: לשון רעה שורצת כזבים!

בּרנארדה: אדילה!

מאגדאלנה: נטרפה דעתכן!

אמליה: רוצות לתלות בנו מחשבות־פיגול.

מארטיריו: מעשיהן של אחרות רעים משלי.

אדילה: עד שלפתע מתפשטות ערומות והנהר סוחפן.

בּרנארדה: מושחתה!

אנגוּסטיאס אין זה עווני, שפּפּה אֶל רומאנו נתן בי עין.

אדילה: בשל ממונך!

אנגוּסטיאס: אמא!

בּרנארדה: שקט!

מארטיריו: בשל שדותיך וגניך.

מאגדאלנה: הצדק אתה!

בּרנארדה: שקט, אמרתי! מראש ראיתי את הסערה המתרגשת, אך לא שיערתי שהיא תפרוץ כל כך מהר. אה, איזה כפור של שנאה הורדתן על לבי. אבל עדיין איני זקנה ובידי חמש שרשראות בשבילכן. הבית הזה בנה אבי למען לא יגונב אפילו לעשבים. איזה שממוֹן לוחץ עלי. החוצה! (יוצאות. ברנארדה יושבת מדוכדכת. לה־פונסיה עומדת סמוכה לקיר. ברנארדה מתאוששת ורוקעת ברגליה על הרצפה) אני אַראֶה להן את נחת־זרועי! ברנארדה, זכרי, זוהי חובתך.

לה פּוֹנסיה: מותר לי לומר משהו?

בּרנארדה: דבּרי. צר לי, שאזניך שמעו. זר בקרב המשפחה — לעולם פגע־רע הוא.

לה פּוֹנסיה: מה שראיתי ראיתי.

בּרנארדה: את אנגוּסטיאס יש לחתן שעה אחת קודם.

לה פּוֹנסיה: ברור. יש להוציא אותה מכאן.

בּרנארדה: לא אותה, אותו!

לה פּוֹנסיה: בודאי, אותו יש להרחיק מכאן. מחשבה נבונה חשבת.

בּרנארדה: לא חשבתי. יש דברים שאי־אפשר גם־אסור לחשוב עליהם. אני מצוה.

לה פּוֹנסיה: ואַת סבורה, שהוא ילך מכאן בחפץ־לב?

בּרנארדה: (מתרוממת) מה אַת חורשת?

לה פּוֹנסיה: הוא, ללא ספק, ישא את אנגוסטיאס לאשה.

בּרנארדה: דבּרי! יודעת אני את נפשך ורואה את סכינך.

לה פּוֹנסיה: מעודי לא חשבתי, כי דבר־אזהרה כמוהו כסכין.

בּרנארדה: את רוצה להזהיר אותי?

לה פּוֹנסיה: איני מרשיעה אותך, בּרנארדה, אני רק אומרת לך: פקחי את עיניך וראה־תראי.

בּרנארדה: וראה־אראה — מה?

לה פּוֹנסיה: תמיד היית בעינַי אשה טובת־שכל. רוע־לבם של הבריות השכלת להריח ממרחקים. לא־אחת דמיתי, כי אַת מיטיבה לקרוא במחשבות. אבל פרי בטנך הוא פרי בטנך. עכשיו אַת מהלכת כעיוורת.

בּרנארדה: מה מתכוונת למארטיריו?

לה פּוֹנסיה: אכן, למארטיריו… (בסקרנות) מה־טעם הסתירה את התמונה?

בּרנארדה: (מבקשת לחפות על בתה) בסופו של דבר היא אומרת, שביקשה להתל באחותה. מה עוד יכול היה להיות?

לה פּוֹנסיה: (באדישות) ואת מאמינה בזאת?

בּרנארדה: (בנעימה נמרצת) לא רק מאמינה: זה כך!

לה פּוֹנסיה: די לנו בזאת. המדובר הוא באנשי ביתך. אך מה היה אילו דיברנו בשכנתך?

בּרנארדה: את מתחילה לחשוף חודו של הסכין.

לה פּוֹנסיה: (באותה אכזריות) בּרנארדה, כאן מתרחש דבר חמוּר מאוד. אין אֶת נפשי להרשיעך, אבל את מנעת מבנותיך קורטוב של חופש. מארטיריו היא חולת־אהבה, תגידי מה שתגידי. למה אסרת עליה להתחתן עם אֶנריקה הומאַנאַס? ולמה באותו יום שהוא קרב אל חלונה שלחת כי יודיעו לו, שעליו לא לשוב עוד?

בּרנארדה: הייתי חוזרת ונוהגת כך עוד אלף פעם! כל־עודני בחיים לא אֶתן, כי דמם של בני הוּמאַנאַס יתערב בדמי! אביו רועה־צאן היה.

לה פּוֹנסיה: ועיניך הרואות עד־אנה הגעת בגאוותך!

בּרנארדה: לי גאווה, כי יש לי על מה להתגאות. ולך אַיִן, כי אַת יודעת אֶת מוצאך.

לה פּוֹנסיה: (במשטמה) אַל תזכירי לי זאת. כבר זקנתי. תמיד הייתי אסירת־תודה לך על שהבאת אותי בצל קורתך.

בּרנארדה: (ביוהרה) אין זה ניכר בך!

לה פּוֹנסיה: (בשנאה מומתקת ברכוּת) מארטיריו תשכח זאת.

בּרנארדה: ואם לא תשכח — אוי ואבוי לה! איני מאמינה, שזהו דווקא “הדבר החמור מאוד” המתרחש כאן. כאן לא מתרחש מאומה! היית רוצה שיתרחש! ואם ביום מן הימים יתרחש הדבר, היי בטוחה, שהוא לא יפרוץ בעד הקירות הללו.

לה פּוֹנסיה: זאת איני יודעת. גם בכפר מצויים אנשי־סגולה, המיטיבים לקרוא מרחוק בהרהורי־לבם של זולתם.

בּרנארדה: ואיזו שמחה היית רואה אותי ואת בנותי דורכות על מפתנו של בית־זונות!

לה פּוֹנסיה: אין איש יודע מה יהא בסופו!

בּרנארדה: ואני את סופי יודעת. ואת סוף בנותי! בית־הזונות היה נאה לאשה ידועה, שכבר מתה.

לה פּוֹנסיה: בּרנארדה, נהגי כבוד בזכרה של אמי!

בּרנארדה: אזי אַל תציקי לי בהרהורי־התועבה שלך!

לה פּוֹנסיה: (אתנחתא) מוטב שלא אכניס את ראשי בעניינַיך.

בּרנארדה: זו היא חובתך וכך צריכה היית לנהוג. לעבוד ולשתוק. במצוָה זו חייב כל מי שמשׂתכר למחייתו.

לה פּוֹנסיה: אלא שאין אנו יכולות לנהוג כך. האינך סבורה, כי פּפּה יצלח יותר כבעל למארטיריו או… יתר על כן!… לאדילה?

בּרנארדה: איני סבורה כך.

לה פּוֹנסיה: אדילה. זוהי כלתו האמיתית של אֶל רוֹמאנוֹ!

בּרנארדה: לא לפי טעמו של אדם מתקיימים הדברים.

לה פּוֹנסיה: ואולם רק בעמל רב תטי אותם מנתיבם הטבעי. לי נדמה, כי לא טוב אם פּפּה יתחבר לאנגוּסטיאס, כך נדמה לי, וכך נדמה לאחרים, ואפילו לאבנים כך נדמה. מי חכם ויגיד אם הללו יוכלו לעמוד על דעתם.

בּרנארדה: שוב באותו עניין! שוב אַת מזדחלת אלי כדי למלא את לילותי בחלומות רעים. איני רוצה להבין אותך: שאם אהיה יורדת לסוף דעתך, אצטרך לשלוח את צפרני אל פרצופך.

לה פּוֹנסיה: עד שפיכת דם לא נגיע!

בּרנארדה: למזלי, בנותי רוחשות לי כבוד ומעודן לא המרו את פי.

לה פּוֹנסיה: אמנם כן! אבל למן הרגע שתעזבי אותן לעצמן יתעופפו אל הגג.

בּרנארדה: אסקול אותן באבנים והן יירדו משם!

לה פּוֹנסיה: תמיד היית אשה אמיצת רוּח!

בּרנארדה: תמיד אהבתי תבשילים מפולפלים!

לה פּוֹנסיה: אולם מה משונה הכל! לראות את אנגוּסטיאס בגיל זה, כל־כך נלהבת לחתנה! גם הוא נראה מאוהב מאוד! סיפר לי בני־הבכור, כי בעוברוֹ מכאן עם הבקר, בארבע וחצי בבוקר, עדיין היו שטופים בשיחה.

בּרנארדה: בארבע וחצי?

אנגווּסטיאס: (נכנסת) שקר!

לה פּוֹנסיה: כך סיפרו לי.

בּרנארדה: דבּרי אַתּ!

אנגוּסטיאס: זה שבוע ימים הולך לו פּפּה הביתה באחת אחר חצות. ימיתני האֵל אם שיקרתי!

מארטיריו: (נכנסת) גם אני שמעתי, כשהלך בארבע.

בּרנארדה: כלום ראית במו־עיניך?

מארטיריו: לא רציתי לגשת לחלון. אינכם משוחחים בעד החלון שבסמטה?

אנגוּסטיאס שוחחתי בעד החלון שבחדרי.

(מופיעה אדילה על סף הדלת)

מארטיריו: אז…

בּרנארדה: מה זה מתרחש פה?

לה פּוֹנסיה: פקחי עיניך ותדעי! מסתבר, שפּפּה היה בארבע בבוקר על־יד אחד החלונות של ביתך.

בּרנארדה: את יודעת זאת בוַדאוּת?

לה פּוֹנסיה: בחיינו אין שום דבר שנדעהו בוַדאוּת.

אדילה: אמא, אל תקשיבי לאשה הרוצה שכולנו נלך לאבדון.

בּרנארדה: אני אדע מה פשר השמועות! אם אנשי המקום מבקשים להוציא עלינו דיבה, תתנפץ מזימתם בסלע. ובעניין זה — יד לפה! מתנכלים להטיל בנו בוץ כדי להביא עלינו כליה.

מארטיריו: אני — אינני אוהבת לשקר.

לה פּוֹנסיה: ובכן יש משהו.

בּרנארדה: אין כל מאומה. באתי לעולם כדי לחיות בעינים פקוחות. ושוב לא אעצום אותן אלא ברדתי לקבר.

אנגוּסטיאס אני זכאית לדעת.

בּרנארדה: אינך זכאית אלא לציית. איש לא יוציא דיבות רעות עלי. (ללה פונסיה.) ואַת אַל תתערבי בענייני הבית הזה. בלא ידיעתי לא ייעשה כאן אף לא צעד אחד!

המשרתת: (נכנסת) המון רב נתקהל בחוץ וכל השכנים עומדים על יד השערים.

בּרנארדה: (ללה פונסיה) רוצי והוודעי על הנעשה שם! (הבנות ממהרות לצאת) לאן? תמיד הייתן נשים סקרניות ומחללות־אבל. אתּן, לחצר!

(יוצאות. בּרנארדה אחריהן. נשמעים הדי קולות מרוחקים. מארטיריו ואדילה נכנסות ומקשיבות בלי שיעיזו לצעוד צעד מן הדלת)

מארטיריו: תני שבח והודיה, שלא התרתי את לשוני!

אדילה: גם לי היה מה לומר.

מארטיריו: ומה יכולת לומר? אין רצייה דומה לעשייה!

אדילה: עושה מי שיכול לעשות והמקדים לעשות. את רצית, אך לא יכולת.

מארטיריו: לא תרחיקי לכת.

אדילה: לי יהיה הכל!

מארטיריו: אני אתלוש אותך מזרועותיו.

אדילה: (בנעימה של בקשה) מארטיריו, הניחי לי!

מארטיריו: אף אחת לא תזכה בו!

אדילה: הוא יקח אותי אל ביתו!

מארטיריו: ראיתי כיצד הוא חיבק לך!

אדילה: לא רציתי בזאת! נגררתי כמשוכה בחבלים.

מארטיריו: המוות יקדימך ויטרוף אותך!

(מופיעות מאגדאלנה, אנגוסטיאס. הרעש הולך וגובר)

לה פּוֹנסיה: (נכנסת יחד עם בּרנארדה) בּרנארדה!

בּרנארדה: מה קרה?

לה פּוֹנסיה: בתה של ליבּראדה, הבתולה, ילדה ילד ואיש אינו יודע מי האב.

אדילה: ילד?

לה פּוֹנסיה: וכדי לכסות על חרפתה, המיתה את הוולד והטמינה אותו תחת גל אבנים, אלא שהכלבים, הרחמניים לעתים יותר מן הבריות, הוציאוהו משם, וכמו מונהגים ביד אלוהים, הניחוהו בפתח ביתה. עכשיו רוצים להרוג את האֵם, גוררים אותה בחוצות. הגברים באים מכרם־הזיתים, רצים וצועקים עד להחריד את חלל השדות.

בּרנארדה: כן, שיבואו כולם בענפי־זית וקתות של מגרפות, שיבואו כולם ויהרגוה.

אדילה: לא, לא, שלא יהרגו אותה!

מארטיריו: כן, גם אנחנו יוצאות!

בּרנארדה: המשרכת דרכיה תבוא על שכרה.

(מן החוץ נשמע קול צעקת אשה וקול המולה רבה)

אדילה: יניחו לה, שתמלט נפשה! אתן, אַל תצאנה!

מארטיריו: (מסתכלת באדילה) תשלם מה שחייבת לשלם!

בּרנארדה: (מתחת לקמרון) חסלו אותה בטרם יבואו השוטרים! גחלים במקום שם חָטאָה!

אדילה: (ידיה על בטנה) לא! לא!

בּרנארדה: הרגו אותה! הרגו אותה!

מסך

 

מערכה שלישית    🔗

ארבעה כתלים לבנים־תכולים שבחצר הפנימית בביתה של בּרנארדה אלבּה. לילה. התפאורה פשטנית ביותר. פתחי־הדלתות מוארים באור הבא מבפנים ונוסך נוגה רפה על הבמה. בטבורה של הבמה שולחן, עליו מנורת־נפט מסוככת. בּרנארדה ובנותיה אוכלות. לה פּונסיה טורחת בהגשת המאכלים. פּרוּדנסיה יושבת מן־הצד. עם הרמת המסך שרויה הבמה בדומיה המושבתת רק בשקשוק צלחות וכלי־אכילה.

פּרוּדנסיה: אני הולכת. שעת ביקורי נתארכה מאוד. (קמה)

בּרנארדה: שבי עוד מעט, פּרוּדנסיה. אין אנו מתראות כלל.

פּרוּדנסיה: וכי לא הזעיק הפעמון לתפילת ערבית?

לה פּוֹנסיה: עדיין לא.

(פּרודנסיה יושבת)

בּרנארדה: ומה שלום בעלך?

פּרוּדנסיה: ללא שינוי.

בּרנארדה: גם הוא אינו מראה את פניו.

פּרוּדנסיה: את יודעת את הֶרגליו. למן היום שרָב עם אחיו בעניין הירושה, איננו יוצא משער הבית. הוא מציב סולם ומטפס אל מעבר הגדר והחצר.

בּרנארדה: גבר כהלכה. ובתך?

פּרוּדנסיה: לא סלח לה.

בּרנארדה: הצדק עמו.

פּרוּדנסיה: אינני יודעת מה לומר לך. אני מתייסרת על כך.

בּרנארדה: בת המַמרה את פי הורתה — לא בת היא כי אם אויבת.

פּרוּדנסיה: אני נותנת למים לזרום. אין לי עוד אלא נחמה אחת: לבקש מפלט בכנסיה. אך כיון שעיני כּוֹחָן הולך ורופף, אצטרך להוקיר רגלי גם משם, כי איני רוצה שהנערים יהיו מתקלסים בי. (קול דפיקה עזה בכותל) מה זאת?

בּרנארדה: הסוס המַרביע. הוא סגור ובועט בקיר. (בקול צעקה) אִסרוּ את רגליו ויצא לחצר! (משפילה את קולה) נתייחם כנראה.

פּרוּדנסיה: תביאו אותו אל הסוסות הצעירות?

בּרנארדה: לפנות בוקר.

פּרוּדנסיה: השכלת להגדיל את עדרך.

בּרנארדה: בזכות הכסף והתלאות.

לה פּוֹנסיה: (נכנסת לדבריה) יש לה ממיטב העדרים שבמחוז. חבל, שהמחירים ירוּדים.

בּרנארדה: רוצה מעט גבינה ודבש?

פּרוּדנסיה: איני רעבה.

(שוב בעיטה בכותל)

לה פּוֹנסיה: אל־אלוהים!

פּרוּדנסיה: עברתני חלחלה בחזה.

בּרנארדה: (קמה זועפת) וכי עלי לחזור על כל דבר פעמַים? הוציאו את הסוס שיתגולל בקש! (אתנחתא. אחר־כך כמדברת על האורוותן). ובכן, סגוֹר את הסוסות באורווה, ואותו התֵּר, שאם לא כן יהרוס לנו את הקירות. (מַפסיעה אל השולחן ויושבת) אח, איזה חיים אלה!

פּרוּדנסיה: אַת נאבקת כגבר.

בּרנארדה: ממש כך. (אדילה קמה) לאן?

אדילה: לשתות מים.

בּרנארדה: (בקול רם) הביאי כד מים קרים. (לאדילה) אַת יכולה לשבת.

(אדילה יושבת)

פּרוּדנסיה: ואנגוּסטיאס, מתי היא מתחתנת?

בּרנארדה: מקץ כמה ימים יבואו לבקש אותה.

פּרוּדנסיה: אַת שמחה!

בּרנארדה: בודאי.

אדילה: (למאגדאלנה) שפכת את המלח!

מארטיריו: מזלך הביש לא ישתנה לרעה.

אמליה: זה תמיד סימן רע!

בּרנארדה: די! הבלים!

פּרוּדנסיה: (לאנגוּסטיאס) כבר שלח לך טבעת?

אנגוּסטיאס: הנה, הסתכלי! (מושיטה לה טבעת)

פּרוּדנסיה: טבעת יקרת־ערך. שלוש פנינים. בימי עלומי היו הפנינים מסמלות דמעות.

אנגוּסטיאס: אולם במרוצת הימים נשתנו הדברים.

אדילה: ואני חושבת שלא. הדברים מסמלים מה שהם מסמלים תמיד. טבעת של אירושין דינה שתהא משובצת יהלומים.

פּרוּדנסיה: כך נאה יותר.

בּרנארדה: עם פנינים או בלעדיהן — העניינים הם לפי מחשבות־לב־איש.

מארטיריו: או לפי עצת־אלוהים.

פּרוּדנסיה: שמעתי כי רהיטי־הבית הדוּרים הם.

בּרנארדה: ששה־עשר אלף ריאל שילמתי במחירם.

לה פּוֹנסיה: (נכנסת לדבריהן) היפה מכולם הוא הארון עם הראי.

פּרוּדנסיה: מימי לא ראיתי רהיט אשר כזה.

בּרנארדה: בימינו היו נותנים ארגזים.

פּרוּדנסיה: העיקר, שיהא בסימן טוב.

אדילה: זאת אין לדעת.

בּרנארדה: אין סיבה שלא יהא כך.

(נשמעים קולות פעמונים מרוחקים)

פּרוּדנסיה: פעמון אחרון לתפילת ערבית. (לאנגוסטיאס) עוד אבוא, שֶתַראי לי את הסבלונות.

אנגוּסטיאס: בכל עת שתרצי.

פּרוּדנסיה: לילה טוב וברכה!

בּרנארדה: שלום עליך, פּרוּדנסיה!

חמש הבנות יחדיו: לכתך לשלום פּרוּדנסיה!

(אתנחתא. פּרוּדנסיה יוצאת)

בּרנארדה: כבר סעדנו. (קמות)

אדילה: אצא לי עד השער, לחלץ עצמותי ולשאוף מעט רוּח.

(מאגדאלנה יושבת על שרפרף הסמוך לקיר)

אמילה: אני נלווית אליך.

מארטיריו: גם אני.

אדילה: (בשנאה כבושה) לא אלך לאיבוּד.

אמליה: לעת לילה טוב לצאת בצוותא. (יוצאות)

(בּרנארדה יושבת ואנגוּסטיאס מפנה את הכלים מעל השולחן)

בּרנארדה: כבר אמרתי לך, שתקחי דברים עם אחותך מארטיריו. עניין התמונה לא היה אלא מהתלה, שאַת חייבת לשכוח.

אנגוּסטיאס: אַת יודעת, שהיא אינה אוהבת אותי.

בּרנארדה: הלב לבדו יודע את מחשבותיו. איני נדחקת אל לב זולתי, אבל רצוני בהדרת־פנים ושלום־בית. התביני?

אנגוּסטיאס: כן.

בּרנארדה: ובכן, הכל כשורה.

מאגדאלנה: (כמעט ישנה) ביחוד שאַת עוזבת אותנו בקרוב. (נרדמת)

אנגוּסטיאס: דומה, השעה מאוחרת.

בּרנארדה: מתי נסתיימה אמש שיחתכם?

אנגוּסטיאס: בשתים־עשרה וחצי.

בּרנארדה: מה אומר פּפּה?

אנגוּסטיאס: הוא נראה לי פזוּר־נפש. מדבר אלי, אך לבו כאילו הוגה במשהו אחר. אני שואלת אותו מה לו, הוא עונה לי: “לנו הגברים דאגות משלנו”.

בּרנארדה: עליך למעט לשאול. וכשתתחתני — למעֵט־ולמעֵט. דבּרי אליו בשעה שהוא מדבר אליך והביטי בו בשעה שהוא מביט בך. נהגי כך ולא יבואו עליך צרות.

אנגוּסטיאס: אמי, אני סבורה, שהוא מסתיר ממני הרבה דברים.

בּרנארדה: אַל תשתדלי לגלוֹת את הדברים הללו, אַל תציקי לו בשאלות, והעיקר: שלא יראה אותך בוכה לעולם.

אנגוּסטיאס: צריכה הייתי להיות שמחה, ואין אני שמחה.

בּרנארדה: אין בכך כלום.

אנגוּסטיאס: לעתים קרובות אני סוקרת את פּפּה היטב־היטב ומראהו נמוג ונעלם מאחורי סריגי־החלון כבתוך תימרת־אבק, שמַעלים העדרים.

בּרנארדה: דברים אלה באים בגלל חולשת־הגוף.

אנגוּסטיאס: מי יתן והיה כך!

בּרנארדה: הוא יבוא הלילה?

אנגוּסטיאס: לא. הוא הלך העירה עם אמו.

בּרנארדה: ובכן, הלילה נעלה על משכבנו בשעה מוקדמת. מאגדאלנה!

אנגוּסטיאס: היא ישנה.

(נכנסות אדילה, מארטיריו ואמליה)

אמליה: איזה לילה אפל!

אדילה: אי־אפשר לראות במרחק שתי פסיעות.

מארטיריו: לילה יפה לגנבים ולמבקשי־סתר.

אדילה: הסוס עמד בטבּוּרה של החצר. לָבָן! קומתו הגביהה כפליים, ומלאה את חלל החשיכה.

אמליה: אמת. הוא הפיל פחד. מראהו כרוח־רפאים.

אדילה: והכוכבים בשמים כאגרופים.

מארטיריו: זו עמדה והסתכלה בהם עד נקיעת צואר.

אדילה: ואַת, אולי, אינך אוהבת אותם?

מארטיריו: מה שמתרחש למעלה־מן־הגג אין זה מענייני. די לי בדברים המתחוללים בתוך הבתים.

אדילה: זה יאה לך!

בּרנארדה: יאה לה כשם שיאה לך.

אנגוּסטיאס: לילה טוב.

אדילה: אַת הולכת לשכב?

אנגוּסטיאס: כן. פּפּה לא יבוא הלילה. (יוצאת)

אדילה: אמא, למה בשעה שנופל כוכב או מאיר ברק יש לומר:

בּרנארדה: אנשי קדם ידעו צפוּנות, אשר אנו כבר שכחנו.

אמליה: אני עוצמת עיני, שלא לראותן.

אדילה: אני לא. אני אוהבת לראות, איך כל דבר דוֹמם ושהיה־דוֹמם שנים על שנים מתחיל דוהר אחוּז־להבות.

מארטיריו: אבל הדברים האלה אינם נוגעים אלינו.

בּרנארדה: ומוטב להסיח מהם את הדעת.

אדילה: איזה לילה של זיו! בחפץ־לב הייתי ממתינה עד שעה מאוחרת מאוד, כדי להתענג על הצינה הנושבת מן השדות.

בּרנארדה: אבל עלינו לשכב. מאגדאלנה!

אמליה: היא חולמת חלומות־ביכּוּרִים.

בּרנארדה: מאגדאלנה!

מאגדאלנה: (במורת־רוּח) עזביני לנפשי!

בּרנארדה: אל משכבך!

מאגדאלנה: (מתרוממת נרגזה) לשום איש אינך נותנת מנוח! (יוצאת הלוֹך ורטוֹן)

אמליה: ליל־מנוחה! (יוצאת)

בּרנארדה: לכו גם אתן!

מארטיריו: מדוע לא יבוא הלילה ארושׂה של אנגוּסטיאס?

בּרנארדה: הוא נסע.

מארטיריו: (מסתכלת באדילה) אהא!

אדילה: להתראות בבוקר! (יוצאת)

מארטיריו: (נוטלת לגימת מים ויוצאת, בהביטה כלפי הדיר)

לה פּוֹנסיה: (בהיכנסה) אַת עדיין פה?

בּרנארדה: אני נהנית מן השקט הזה. איני רואה בשום מקום אותו “דבר חמוּר מאד” המתרחש כאן, לדעתך.

לה פּוֹנסיה: בּרנארדה, מוטב שלא נפתח בשיחה זו.

בּרנארדה: בין כתלי הבית הזה אין מקום לשום פקפוקי־סרק. שום דבר לא ישתמט מעיני.

לה פּוֹנסיה: שום דבר אינו מתרחש מבחוץ. נכון. בנותיך חיות כערוכות וסדורות בארון־הכלים. אלא שלא אַת תוכלי ולא זולתך יוכל לפקוח עינים על הנעשה לפנַי־ולפנים.

בּרנארדה: בנותי נושמות להן בשלוה.

לה פּוֹנסיה: זה עניינך. אַת אֵם הבנות. לי די שאני צופה הליכות ביתך.

בּרנארדה: עכשיו שתיקה קפצה עליך.

לה פּוֹנסיה: אני יושבת לי בפינתי בשקט.

בּרנארדה: לאמיתו של דבר, אין לך מה לומר. אילו עלו עשבים בבית הזה, כי־עתה דאגת להביא את הכבשים של השכנים, שיהיו מלחכים פה.

לה פּוֹנסיה: אני מסתירה יותר משאַת משערת.

בּרנארדה: האם מוסיף בנך לראות את פּפּה בארבע לפנות בוקר? והבריות המוסיפים הם להכות־בלשון ולרנן אחרי הנעשה בבית הזה?

לה פּוֹנסיה: איש אינו מרנן.

בּרנארדה: מפני שאיש אינו יכול לרנן. מפני שאין טרף לשיניהם. וכל זה בזכות עינַי הקרועות לרווחה.

לה פּוֹנסיה: בּרנארדה, איני רוצה להסיח בזה, כי אני יראה מכוונותיך. אך אַל יהי לבך כל־כך בטוח!

בּרנארדה: לבי סמוך־ובטוח.

לה פּוֹנסיה: מי יודע? הרעם מכה במפתיע. ואולי במפתיע יורדת המכה המשתקת את הלב.

בּרנארדה: פה לא יקרה מאומה. ניצבתי על משמרתי, כדי למנוע אותם דברים, שאַת חוששת מפניהם.

לה פּוֹנסיה: אכן, אשריך וטוב לך.

בּרנארדה: בודאי טוב.

המשרתת: (נכנסת) כבר שטפתי את הכלים. התצווי עלי עוד משהו, בּרנארדה?

בּרנארדה: (מתרוממת) שום דבר. אלך לנוח.

לה פּוֹנסיה: מתי להעיר אותך?

בּרנארדה: אַל תעירי אותי! הלילה אישן לי לָשׂוֹבע. (יוצאת)

לה פּוֹנסיה: כשאין בכוחו של אדם לצלוח את הים, מוטב שיפנה לו עורף.

המשרתת: כל־כך יהירה, שהיא עצמה נותנת מַסווה לעיניה.

לה פּוֹנסיה: לא אוכל לשנות ולא כלום. ביקשתי למנוע דברים, אך הדברים מהלכים עלי אימה. החשה אַת בדממה הזאת? בכל חדר כלואה סופה. ביום שתפרוץ — היא תשטוף את כולנו. אמרתי לה מה שהיה לי לומר.

המשרתת: בּרנארדה חושבת, כי איש לא יוכל לה, ואינה יודעת מה כוחו של גבר בין נשים לבדן.

לה פּוֹנסיה: אין לתלות את הקולר רק בצוארו של פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ. אמנם, אשתקד חיזר אחרי אדילה וזו דבקה בו כמשוגעת. לא היתה צריכה לָמוּש ממקומה, ולא להסית את יצרו. גבר לעולם גבר.

המשרתת: יש אומרים, שהוא משך את אדילה לשיחה לעתים קרובות.

לה פּוֹנסיה: אמת. (בהשפלת קול) ולא לשיחה בלבד.

המשרתת: מי יודע מה עלול לקרות כאן!

לה פּוֹנסיה: הייתי מאושרת אילו יכולתי להפליג בים ולהתרחק מבית־מדנים זה.

המשרתת: בּרנארדה שוקדת על הכנת החתונה, ואפשר שלא יקרה שום דבר.

לה פּוֹנסיה: הפירות גמלו יתר־על־המידה. אדילה גמרה בנפשה לפעול ויהי־מה. שאר הבנות עומדות ומשגיחות בלי־הרף.

המשרתת: גם מארטיריו?

לה פּוֹנסיה: היא הגרועה מכולן. מַעיין של רעל. רואה, כי אֶל רוֹמאַנוֹ לא נועד בשבילה, ומוכנה להוריד מבוּל על העולם אילו היה זה בידה.

המשרתת: כולן רעות־לב!

לה פּוֹנסיה: אלה הן נשים ללא גבר, זה הכל, בעניינים כמו אלה שוכחים גם קרבת־דם. שקט! (מאזינה)

המשרתת: מה יש?

לה פּוֹנסיה: (מתרוממת) כלבים נובחים.

המשרתת: ודאי עבר מישהו על פני השער האחורי. (נכנסת אדילה בחצאית־לילה וחזייה)

לה פּוֹנסיה: עוד לא שכבת?

אדילה: אני צמאָה. (שותה מהכוס שעל השולחן)

לה פּוֹנסיה: חשבתי, כי נרדמת כבר.

אדילה: העיר אותי הצמאון. ואתן אינכן הולכות לישון?

המשרתת: כבר.

(אדילה יוצאת)

לה פּוֹנסיה: נלך.

המשרתת: בשנת־הלילה נזכה לבטח. בשעות היום אין בּרנארדה נותנת לי להינפש.

לה פּוֹנסיה: קחי את המנורה.

המשרתת: הכלבים, נטרפה דעתם.

לה פּוֹנסיה: הללו יטרידו את שנתנו. (יוצאת)

(הבמה כמעט שרויה באפילה. נכנסת מאריה חוֹספה וכבשׂה בזרועותיה)

מאריה חוֹספה:

(יוצאת מזמרת)

(נכנסת אדילה, מסתכלת לצדדין בשימת־לב וחומקת־נעלמת בדלת החצר. יוצאת מארטיריו מדלת אחרת. עומדת מדוכאה באמצע הבמה ואורבת בזהירות. אף היא לבושה בחצאית־לילה. מתעטפת בסוּדר שחור קטן. נכנסת מאריה חוֹספה וניצבת כנגדה)

מארטיריו: לאן פניך, סבתא?

מאריה חוֹספה: באת לפתוח לפני את הדלת? מי אַת?

מארטיריו: כיצד באת לכאן?

מאריה חוֹספה: ברחתי. מי אַת?

מארטיריו: שובי אל משכבך!

מאריה חוֹספה: אַת מארטיריו. אני רואה אותך. מארטיריו, שפניך מָרים כשל קדושה. ואי־מתי כבר תלדי תינוק? לי יש כבר. (מורה על הכבשה)

מארטיריו: מנין לך כבשׂה זו?

מאריה חוֹספה: יודעת אני, כי זו כבשׂה. אך מדוע לא תוכל כבשה להיות תינוקת? טובה כבשה מלא־כלום. בּרנארדה ליאוֹפארדה, מאגדאלנה, הרעם יכלנה!

מארטיריו: אַל תצעקי!

מאריה חוֹספה: נכון. חושך כבד בכל מקום. מכיון שלי שער־שיבה, אַת סבורה שלא אוכל ללדת בנים, אבל אני יכולה — בנים על בנים ועל בנים. תינוק כזה יהיה לו שער־שיבה ויהיה לי עוד תינוק אף לו שער־שיבה ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, לכולנו שׂיער כשלג, ואנו נהיה כמו הגלים בים, בזה אחר זה, בזה אחר זה. ואחר־כך נשב לנו ולכולנו ראשי־שיבה ואז נהיה לקצף לבן של ים. למה אין רואים כאן קצף לבן של ים? פה רואים רק בגדי־אבל.

מארטיריו: הסי! הסי!

מאריה חוֹספה: לשכנתי היה ילד ואני הייתי מביאה לו ממתקים, ואחר־כך היא היתה מביאה לי ממתקים וכך היתה עושה תמיד, תמיד, תמיד. לך יהיה שער־שיבה, אבל אליך לא יבואו השכנות. עלי ללכת, אבל אני פוחדת, כי ינשכו אותי הכלבים. אולי, תלוויני עד פאַת השדה? אני אוהבת שדות. אני אוהבת בתים, אבל בתים פתוחים לרווחה ורוחשים שכנות שכוּבות על המיטות עם עולליהן הרכים, והגברים נחים על כסאות בחוץ. פּפּה אֶל רוֹמאוֹ הוא ענק־אדם. כולכן אוהבות אותו. אבל הוא יבוא ויזלול אתכן, יען כי אתן גרעינים של חיטה. לא גרעינים של חיטה. צפרדעים כרותות־לשון!

מארטיריו: די! לכי למיטתך. (דוחפתה)

מאריה חוֹספה כן, אבל אַת תפתחי לי את הדלת אחר־כך, כן?

מארטיריו: בודאי.

מאריה חוֹספה: (בקול בוכים)

(מארטיריו נועלת את הדלת ממנה יצאה מאריה חוֹספה ומכוננת צעדיה אל דלת החצר. שם היא עומדת כמהססת, אך מפסיעה שני צעדים).

מארטיריו: (בהשפלת קול) אדילה. (אתנחתא. מתקרבת אל הדלת. בקול רם) אדילה! (מופיע אדילה. שערה סתור במקצת)

אדילה: למה את קוראת לי?

מארטיריו: עזבי את הגבר הזה!

אדילה: מי אַת כי תצווי עלי?

מארטיריו: לא זה המקום הראוי לאשה בת־טובים.

אדילה: מה עז חפצך להיות במקומי?!

מארטיריו: (בקול רם) הגיעה השעה שאפתח את פי. כך אין להמשיך עוד!

אדילה: אין זו אלא התחלה. היה בי כוח להקדים צעד, כי לי הרוח והאש, שאַת חסרה. פני המוות ראיתי מתחת לגג הזה, ויצאתי לבקש את אשר לי, את השייך לי.

מארטיריו: גבר חסר־נפש זה בא למען אחרת. אַת עומדת לה לשטן.

אדילה: הוא בא למען כספה, אבל את עינו תמיד נשא אלי.

מארטיריו: לא אתן לך, שתחטפי אותו. הוא יוליך לחופה את אנגוּסטיאַס.

אדילה: אַת מיטיבה לדעת ממני, שאין הוא אוהב אותה.

מארטיריו: אני יודעת.

אדילה: את יודעת, יען כי ראית שהוא אוהב אותי.

מארטיריו: (בנעימה של יאוש) כן.

אדילה: (מתקרבת אליה) הוא אוהב אותי. אותי.

מארטיריו: נעצי בי סכין, אבל אל תשובי לומר זאת.

אדילה: על־כן את מתאמצת, שלא אלך אליו. לך לא איכפת אם יחבק אשה, שאיננו אוהב. גם לי לא איכפת. יכול הוא להיות עם אנגוּסטיאס אפילו מאה שנה. אבל אם הוא מחבק אותי, הרי זה מבהיל אותך, יען כי גם אַת אוהבת אותו, אַת אוהבת אותו.

מארטיריו: (בדרך דרמתית) כן! אומר לך זאת בלא מסווה על פני: כן! לבי מתבקע כרימון מלא תמרורים. אני אוהבת אותו!

אדילה: (עטה עליה ומחבקת אותה) מארטיריו, מארטיריו, אינני אשמה!

מארטיריו: אַל תחבקי אותי! אל תנסי לרכך את עיני! דמי איננו עוד דמך. אפילו אֶרצה לראות בך את אחותי, איני רואה אלא אשה אחרת. (דוחה אותה)

אדילה: אין מוצא. מי שנגזר עליו להיחנק — ייחנק. פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ — שלי הוא. הוא הביאני בין שיחי־האגמון על שפת הנחל.

מארטיריו: היה לא יהיה!

אדילה: שוב לא אוּכל לחיות תחת גג־בלהות זה לאחר שטעמתי את טעם שפתיו. אהיה מה שהוא חפץ כי אהיה. יקום עלי כל הכפר וישרפני באצבעות של אש; ירדפוני האומרים, כי צנועים הם, ואני אשים עלי את נזר־הקוצים העוטר את הנשים, שאוהבן הוא גבר נשׂוי.

מארטיריו: שתקי!

אדילה: כן. כן. (בהשפלת קול). נלך לישון, ניתן לו שיקח את אנגוּסטיאס. אין זה איכפת לי כבר, אך אני אלך לי ואגור באיזה בית קטן ובודד, ושם יראה את פני בכל עת שירצה, בכל עת שיתגעגע עלי.

מארטיריו: כל עוד טיפת־דם אחת מפעפעת בגופי — היה לא יהיה!

אדילה: לא רק אותך החלושה. גם סוס שנזדקף אכריע על ברכיו בכוחה של אצבע קטנה זו.

מארטיריו: אַל תרימי קולך. אני מתרתחת. לבי מלא כוחות גיהנום, על־כרחי אני נחנקת בהם.

אדילה: הורו אותנו לאהוב אשה את אחותה. אלוהים, כנראה, עזבני לבדי בלב החשיכה, כי אני רואה אותך כאילו לא ראיתיך מימַי.

(נשמע קול שריקה, אדילה רצה אל הדלת, מארטיריו חוסמת את הדרך בפניה)

מארטיריו: לאן?

אדילה: סורי מן הדלת!

מארטיריו: עברי אם תוכלי!

אדילה: סורי! (נאבקת עמה)

מארטיריו: (בקול צעקה) אמא! אמא!

(מופיעה בּרנארדה. בגלימת־לילה ועטופה בסודר שחור)

בּרנארדה: שקט! שקט! כמה אומללה אני, שאין רעם תחת ידי;

מארטיריו: (מורה כלפי אדילה) היא היתה עמו! ראי, שמלתה, — מלאה גבעולי קש!

בּרנארדה: זה משכבן של נשים שנוֹלדוּ בלי מזל! (זועפת ניגשת לאדילה)

אדילה: הקץ לקולות אלה של בית־אסורים! (חוטפת מידי אמה את מקלה ושוברתו) זה סופו של מַטה המושלת. אף לא צעד אלי! איש מלבדו לא יצווה עלי, רק פּפּה!

מאגדאלנה: (בהיכנסה) אדילה!

(נכנסות לה פּוֹנסיה ואנגוּסטיאס)

אדילה: אני אשת־חיקו, (לאנגוּסטיאס) התבשרי אַת, ולכי לחצר ובשרי גם לו! הוא יהיה השליט בבית הזה. הנהו בחוץ, נושם כאריה.

אנגוּסטיאס: אל־אלוהים!

בּרנארדה: הרובה! היכן הרובה?!

(יוצאת בריצה. אחריה יוצאת מארטיריו. מופיעה אמליה בירכתי הבמה, ראשה נשען אל הכותל ומביטה בהולת־עינים)

אדילה: איש לא יעכב בידי! (רוצה לצאת)

אנגוּסטיאס: לא תימלטי כמנצחת! חמסנית! חרפת הבית!

מאגדאלנה: הניחי לה, שתלך ולא נראה את פניה לעולם!

(נשמע קול־ירייה)

בּרנארדה: (נכנסת) העיזי לחפש אותו עכשיו!

מארטיריו: פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ איננו עוד!

אדילה: פּפּה! אֵלי! פּפּה! (יוצאת בריצה)

לה פוֹנסיה: הרגת אותו?

מארטיריו: לא. עלה על סוסתו וברח.

בּרנארדה: זו לא היתה אשמתי. אין אשה מיטיבה לירות.

מאגדאלנה: למה איפוא אמרת?

מארטיריו: (בהיכנסה) בשבילה! נחלי דם הייתי שופכת על ראשה.

לה פּוֹנסיה: ארורה.

מאגדאלנה: שדים נכנסו בה!

בּרנארדה: מוטב ככה. (נשמע קול חבטה בדלת). אדילה, אדילה!

לה פונסיה: (לפני הדלת) פתחי!

ברנארדה: פתחי! הכתלים לא יכסו על הבּושה.

המשרתת: (נכנסת) השכנים התעוררו!

בּרנארדה: (בקול נמוך אבל כשואג) פתחי, שאם לא — אני עוקרת את הדלת! (אתנחתא. כולן שותקות) אדילה! (נרתעת מן הדלת) הביאי לי פטיש!

(לה פּוֹנסיה דוחפת בחוזקה ויוצאת. בצאתה פולטת צעקה ונכנסת)

בּרנארדה: מה?

לה פוֹנסיה: (נותנת ידיה על צוארה) קץ אשר כזה אַל יבוֹאנוּ, ריבונו של עולם!

(הבנות נרתעות אחורה. המשרתת מצטלבת. בּרנארדה נותנת קולה בצעקה ומפסיעה קדימה)

לה פוֹנסיה: אַל תיכנסי!

בּרנארדה: לא, לא אני. פּפּה! אתה חי ודוהר בחשכת החורשה, אך בוא יבוא יומך ותפול. הורידו אותה מן התלייה! בתי הלכה לעולמה בתולה! שאוה אל חדרה והלבישוה בגדי־עלומיה. ולא לפצות פה! היא מתה בבתוליה. יש להודיע שעם שחר יצלצלו הפעמונים שתי פעמים.

מארטיריו: אשריה, שזכתה להיות שלו.

בּרנארדה: שום בכי. את המוות יש לראות פנים אל פנים. שקט! (לאחת הבנות) דוֹמי, אמרתי! (לאחרת) דמעות תזילי כשתהיי לבדך! דמעות תזילי כשתהיי לבדך! כולנו נצלול בים של אֵבל. היא, בת זקוניה של בּרנארדה אַלבּה, מתה בבתוליה. שמעתן!? שקט. שקט אמרתי! שקט!

מסך