¹

 

א. הריאיון כמפתח ל’צְדָדִיִּים'    🔗

בקיץ 1994 התפרסם ב’חדרים' (מס' 11), ריאיון עם ס. יזהר, מפורט וגלוי לב הרבה יותר מן המקובל אצלו, שערכה הלית ישורון, ושהסתיים במילים: “וכבר אמרתי יותר מִדי”.²

אפשר לשער, שבתקופה זו, שקד על כתיבת סיפורי הספר ‘צְדָדִיִּים’, שהופיע, לאחר שכמה מסיפוריו פורסמו במרוצת השנה ב’דבר ראשון'. ואין זה משנה אם הסיפורים עובדו מתוך טיוטות שהיו במגירה, או שנכתבו מחדש בתקופה האחרונה. הגרעין הריאליסטי בכל סיפור שהוא הפיגום הנושא את הבניין השלם, היה אולי קיים משכבר במגירה, אבל הבניין השלם הוא אחר ושונה מזה של התקופות הקודמות. בעיני זהו ספר של תיקון, כפי שאנסה להסביר בהמשך.

רמז לכך, שבשעה שנתן את הריאיון היה עסוק בסיפורי ‘צדדיים’, אפשר למצוא בדבריו בסוף הריאיון: “אני לא מדבר על דברים שאני עושה. [– – –] על השולחן שלי מגובבים דברים. אבל לא אגיד. מפריע לי להגיד. עצם הדיבור כבר מבריח מישהו בתוכי כמו איזה שפן” (עמ' 235).

עוד אפשר לשער, כי תשובות אחדות בריאיון זה, לא רק מסכמות את דרכו הספרותית עד כה, במיוחד ‘ימי צקלג’ ושני הספרים המאוחרים ‘מִקְדָמוֹת’ (1992) ו‘צַלְהָבִים’ (1993), אלא גם ואולי בעיקר, מבטאות את הלך־נפשו והרגשתו של יזהר בשעת כתיבת סיפורי ‘צדדיים’. ולא פחות משהוא מדבר על כתיבתו בעבר, הוא מדבר על כתיבתו בהווה.

בכל אופן, דברים שאמר באותו ריאיון, הולמים להפליא את מה שהרגשתי בזמן קריאת ‘צְדָדִיִּים’. עדות חיצונית זו של היוצר, העמיקה וחידדה את אופן קריאתי בסיפורים, חיזקה וביססה את התרשמותי מהם.

קראתי את הריאיון לפני ‘צדדיים’, אחר־כך קראתי את ‘צדדיים’ ושוב חזרתי אל הריאיון. קריאה משולבת זו חיזקה אצלי את ההכרה שריאיון זה הוא מפתח לא רק לעולמו של יזהר וליצירתו עד הריאיון, אלא לא פחות ובעיקר, מפתח לספר ‘צדדיים’ שהתרקם באותו זמן.

שני מושגי־מפתח חוזרים בריאיון זה – ושניהם קשורים זה בזה – המילים: “צַד” ו“צְדָדִי” והמילים: “שיווי־משקל”; ו“שני קטבים”. אלה הם גם שני מושגי־המפתח להבנת מרבית סיפורי ‘צְדָדִיִּים’.

 

ב. "מילה יפה היא מילה פתוחה, – ריבוי המשמעויות של שם הספר    🔗

באותו ריאיון דיבר יזהר על יחסו למילה ואמר: “מילה יפה היא מילה פתוחה” (עמ' 227) והסביר את משמעות השמות של שני ספריו האחרונים: ‘מִקדמות’ ו’צַלהבים'.

השם ‘צְדָדִיִּים’ גם הוא שם פתוח. כבר עצם הצורך לבטא אותו יוצר בעיה כיצד: צְדָדַיִים או ‘צְדָדִיִּים’. כמובן, כל צורת ביטוי מוליכה למשמעות שונה. הכתיב המלא שלו בשני יו’דין מוליך לצורת הקריאה של שני צְדָדִים, בצורת הזוגי שלהם, צְדָדַיִים, כמו יָדַיִם; ואילו השם האנגלי: Asides מוליך לקריאה של: צְדָדִיִּים, כלומר, משהו צְדָדִי, שולי, בריבוי. יזהר עצמו אמר לי שהקריאה הנכונה היא צְדָדִיִּים.

ייתכן, שיזהר לא רק צפה את המבוכה של הקורא בעניין השם, אלא אף הזמין אותה ויצר אותה, כדי לתת את שתי המשמעויות ביחד, כשצורת קריאה אחת, אינה מבטלת את האחרת, אלא, אדרבה מוסיפה עליה. אבל, גם אם זה היה בלתי צפוי, הרי המבוכה קיימת, גם משום שאין השם מנוקד.

זאת ועוד. משתמע ממנה גם צוֹדֶה, במובן זוֹמם רעות; וגם מְצוֹדֵד, נאה ומפתה; גם צָדָה במובן ארב למישהו וגם מְצַדֵּד במובן תומך, נוקט צד. שני צמדי מובנים אלה, של הזומם רע ושל הנאֶה והמושך, המשתמעים מתוך שם הספר, מקופלים בתוך הסיפורים, ומבטאים את המורכבות, הרב־צדדיות, ובעיקר את אי־ההעדפה של צד אחד בלבד.

הקריאה: צְדָדִַּיים מבטאת גם מצב. מצב של בין לבין, שבאותו ריאיון קרא לו יזהר: “מצבי תפר” (עמ' 222); מצבים לא גמורים, עוזבים את א' ויוצאים אל ב' אבל עדיין לא מגיעים, “כמו הכנה לקראת” (עמ' 222). ואולי בעיקר, מעיד שם הספר על עמדת התצפית הכפולה שבחר לו המספר: של מי שמתבונן מן הצד, מבוּדָד, לא שייך, צְדָדִי, בורח מן השיירה, ויושב ומתבונן בין “אִבֵּי הנחל” אם לנקוט לשון ביאליקאית, ובה בשעה גם נמצא בתוכה ומעורב.

ובלשונו בריאיון: “אם יש דבר אחד שקשה להגיד, הולכים הצידה ונותנים במטאפורה נוחה יותר, והמילה החסרה עוקפת אותה בשלום על ידי דיבור מהצד. אני לא כך. כותב מבפנים ומבחוץ יחד” (עמ' 231).

על שאלת המראיינת: “אותו מספר נדמה שכשם שהוא רוצה להעיד הוא גם רוצה ‘לפרוש לו הצִידה’” ענה יזהר:

“ודאי שניהם קיימים. אבל יש כאן שני מיני אופי ושניהם ישנם בי: האופי המדבר אל העולם והאופי המתנזר מן העולם. המתנזר, השוקע בעצמו, המתכנס, הלא נותן לגעת בו, להציץ לתוכו, והאחר, שיוצא ומדבר אל העולם, שמבקש מגע, ולפעמים אפילו מתערב בפוליטיקה ונותן עצות. ביניהם יש מתח. לפעמים קרע” (עמ' 224).

זאת ועוד. שם הספר במובנו המקורי, מן הצד, מבטא לא רק עמדה כפולה זו של שייכות ואי־שייכות בעת ובעונה אחת, אלא גם את התפיסה שנקודת המבט הצדדית שלו מאפשרת לו לראות את שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ומכוחה נוצר אותו איזון מתוח.

באותו ריאיון דיבר יזהר כמה פעמים בשבח הצדדי. ובד בבד גם בזכות ההכרח של הראייה של שני צדדים יחד, של שיווי משקל מתוח. שיווי משקל מתוח הוא, לדעתי, הישגו המרכזי של יזהר בספרו זה. הפרת שיווי המשקל המוסרי, שקרתה בארץ־ישראל, יש לה שני קצוות: גירוש הערבים מצד אחד, והריגתו של יחיעם בקרב, מן הצד השני.³ בעקבותיה של הפרת שיווי המשקל באות השאלות המוסריות הכבדות שנשארות אמנם פתוחות בסיפורים אלה, אבל מתוך מגמה להציג בהם גם את הצד השני, והפעם “הצד שלנו”: “והמלחמה הזאת האמנם הייתה הכרח? האמנם יש מלחמות שהן מוצדקות? ואם היתה זאת מלחמת הגנה, הגנה על מה? או במה אתה טוב יותר מהאחר שהולך להילחם בלי שאלות?” (עמ' 223).

בהמשך, אדגים מתוך הסיפור: “המחסום האחרון” שיש תשובה על שאלה זו, והיא: שהיה הכרח במלחמה.

מצד אחד עומדת האמונה של אבא שלו, ומן הצד השני האכזבה מעולם זה שאינו מתנהג כפי שציפו ממנו; ועוד: מצד אחד ניצב הטבע הראשוני “שדות האלוהים” ומצד שני הנוף שיישבו אותו “שדות האלוהים שהפכו אותם לפרצלציה לקבלנים” והעץ שכרתו אותו “בשביל כביש” (עמ' 224). ביטוי זה: “שדות אלוהים פתוחים וכל דרכיו עפר”, נזכר למשל, בסיפור "השעטה לחולדה" (עמ' 98), שבו מתוארת חדוות ההליכה, לפני “אחיסמך” ו“מצליח” ו“בית החרושת למלט”; כשם שב“מבילו ועד תל־נוף” מתוארת חדוות הנסיעה בלילה, בחושך “האמיתי”: “רק ריק סביב ורק חושך” (עמ' 24). אבל, ויש גם אבל, בסיפור זה כמו באחרים, בצד החשוך והריק יש סכנות ונפילות, ואילו בצד המואר יש חברים, ויש עזרה הדדית.

‘צְדָדִיִּים’ מתמודד עם האכזבה הכפולה, ומציג באומץ את כל הצדדים, ואף מאמץ אותם, אם כי בכאב גדול כפי שנאמר בריאיון: “רציתי שהעולם לא יאכזב אותי, כי אני כל כך מאמין ביפה. פוטנציאל האכזבה היה, משום שיחיעם נהרג. ועוד קודם – אחי. והעולם שקיבלתי מאבא שלי, התמים והנאיבי – נפגע, וחטפתי” (עמ' 221).

אני רואה ב“צְדָדִיִּים” ספר של השלמה, ספר של בגרות גדולה, ספר של איזון מתוך ידיעה ומתוך הכאב, לא רק שזהו טבעו של עולם, אלא בעיקר, שכך צריך להיות, שני הצדדים יחד, כל אחד בתורו ובעת ובעונה אחת.

זהו ספר של תיקון, של ראיית שני הצדדים, קודם כל במישור העקרוני הכולל, האנושי כללי, אבל בד בבד גם במישור הלאומי־ציוני והאישי־פרטי. אם יש כאן הכרעה, הרי היא לטובת הכרח קיומם של שני הצדדים יחד: השגרתי והיוצא דופן, הפריצה והחזרה ממנה, היחיד והרבים כל אחד בשעתו, הכרח המלחמה והסבל של שני הצדדים; הנוף והאדם; הפתוח והסגור.

בניגוד לספרים הקודמים, בעיקר המוקדמים, שבהם המציאות היא, כפי שהעיד “באותו מצב שבו הקרב עוד לא הוכרע” (עמ' 221) הרי בספר זה הוא מצליח “לשמוע את הדברים המוחנקים האלה נאמרים נכון” ושולח את הגיבורים שלו לשטחים שהוא שולט בהם ולא הם בו כבעבר (עמ' 222).

אולי לראשונה, יש בספר חדש זה השלמה עם העובדה שהעולם של ילדותו חייב להשתנות. לאחר שהוא כואב את “שדות האלוהים” ש“עכשיו הפכו אותם לפרצלציה לקבלנים” אמר: “אני עמדתי במקום שיכולתי לראות את ההללויה הגדול, שעכשיו הוא מוכרח להשתנות. אין לו ברירה” (עמ' 224).

יש בריאיון הודאה אמיתית בצורך של ריסון הביקורת על צד אחד בלבד, וההכרח לראות את שני הצדדים, גם בהקשר של יחיד ורבים, יחיד וציבור, יהודים וערבים. הודאה זו, אם לא לומר “הכאה על חטא”, שמקורה בהרגשה של החמרת יתר בסיפורים הקודמים, שבהם הועדף צד אחד, באה לידי “תיקון” ב’צְדָדִיִּים'.

יזהר בוחן את עצמו ביחס לחלומו של אבא שלו ולשִׁבְרוֹ: “אני מצד זה או אני מצד זה. איפה אני? אני אדבר על אותם הדברים שהוציאו אותי משיווי המשקל שלי” (עמ' 20).

בעוד שבספרים אחרים, אין מלכתחילה איזון והנטייה היא “לטובת” הטבע, הריק, הבראשית, הלפני, אותו עולם שאליו שייכים גם הערבים; הרי בספר ‘צְדָדִיִּים’ הושג אותו שיווי משקל מתוח, כואב, יודע ומשלים, ששני הצדדים יחד, הם סוג של צורך ב“סדר מסוים”, ב“שיווי משקל פנימי, שכל זמן שלא משיגים אותו מרגישים שלא בנוח”. הערבים מתוארים בו בכפל־ראייה, שאיננו אופייני לסיפוריו הקודמים של יזהר. השגה זו אינה קלה והיא כרוכה בוויתור, עד כדי בגידה בהכרעות הקודמות לטובת אחד הצדדים:

“לכל אדם יש סוג של שיווי משקל קיומי שנולד אתו. [– – –] למעשה אתה עונה על צורך בשיווי משקל פנימי, שכל זמן שלא משיגים אותו מרגישים שלא בנוח. אסור למעול בשיווי המשקל הזה. זו הבגידה הנוראה ביותר באמת שלך. קשה לעמוד יחידי באמת שלך”, עמ' 221).

הביטחון הקודם המוצק, שאת אי־הצדק עושה רק צד אחד, לצד אחר, שוב אינו קיים: “זו הייתה רעידת אדמה מוסרית, שהציונות הלכה להתגשם ולא כפי שאני חשבתי שזה ייעשה ולא כפי שאבא שלי אמר שזה ייעשה. חשבתי שיש אמות מידה מוסריות ויש דברים שמותר ויש דברים שאסור. [– – –] אבל אחר כך הייתי בתוך המלחמה” (עמ' 223). ו“אבל” זה חשוב מאוד, זהו אולי אבל שלא הופיע קודם, והצטרף לאותה ראייה של שני הצדדים המאפיינת ספר זה.

במקומות רבים אחרים באותו ריאיון דיבר בזכות הצדדיוּת, במובן שוּליוּת, מן הצד. מה שצדדי הוא זה שמוליך למרכז לעיקר: “לפעמים, כמו אצל פרוּסט, עובר, חלק גדול מהחיים הצעירים שלו, [של הסופר] אבל פתאום בגלל משהו, אולי צדדי, אולי מקרי, פתאום הוא יודע איך צריך לדבר. וכשהוא יודע זה הולך” (עמ' 217).

מבין סיפוריו של גנסין, נזכר הסיפור “אצל”: “כשהוא בורח מבית הקפה, מהאנשים שמדברים על עסקי הספרות, עוזב את כולם בצד, יושב על אחד העצים” (עמ' 218).

“מן הצד” ו“על־יד” יכול גם להיהפך, למרכז, לחשוּב ביותר, באמצעות “הגילוי הפתאומי” (219).

 

ג. מחזור סיפורים    🔗

לכאורה עוד קובץ של סיפורי ילדות מתקופת המנדט, מתוך התרפקות נוסטלגית על העבר; לכאורה עוד ספר על הווי בית־הספר, הפנימייה, יחסי מורים ותלמידים, ותלמידים בינם לבין עצמם; אהבה ראשונה, יחיד מול החבורה; בני המשפחה: האב, האם, האח הגדול. מתגנבים לספר הדי הזמן, העולים המגיעים לארץ בגלל עליית הנאצים לשלטון, משפחות תוהות ואבודות (“פסנתר בודד בלילה”). הספר מדבר גם על נערים ונערות ללא משפחותיהם, (“גילה”); יחסי יהודים־ערבים בתקופת “מאורעות 1936” (“יריות בוואדי פיג’אס”); מלחמת השחרור (“מבילו לתל־נוף”). וכן מביא הספר את תמונות ההווי של אותן שנים: נסיעה לירושלים (“הנארי⁴ ביער הרצל”); הנשק בתקופת המאורעות (“יריות בוואדי פיג’אס”); חדר האוכל בקיבוץ (“השעטה לחולדה”) ועוד פלחי־הווי רבים.

כל אלה אמנם מצויים בספר, ובדיוק היסטורי ריאליסטי גדול, עד כדי אפשרות זיהוי הדמויות, המאורעות, המקומות. אבל, כל אלה הם חומרי גלם, שמהם לש יזהר את ראיית העולם, שלו, שלפיה, כביטויו באותו ריאיון “הפנטסטי מדבר עם הריאליסטי”.

'שער הברזל הגדול" בבן־שמן, הפתוח או הסגור איננו רק ריאליה, אלא הוא ייצוג סמלי של בפנים ובחוץ, של הסדר הטוב והפריצה ממנו; של ההתפרצות ושל הריסון וכאלה הם מרבית “האביזרים” בסיפורים: צלצולי הפעמון המכריזים על הסדר הקיים, וההתעלמות מהם מבטאת את הכרח הפריצה של רוח האדם החופשית ואי ההליכה בתלם.

לכאורה, סיפורי ‘צְדָדּיִּים’ הם השלמות לסיפורי יזהר הקודמים, שלא קשה לשבץ אותם במקמם, ולהראות, כיצד כל סיפור ב’צדדיים' קשור אליהם, מתחבר אליהם, משלים אותם או נשר מהם ונעשה עצמאי.

למעשה, באים סיפורים אלה להשלים ולאזן את זוויות הראייה הקודמות והחד־צדדיות, שאכלסו את מרבית היצירה שקדמה להם. לא מעטים הם סיפורי תיקון המשלימים את הצד השני החסר, ויחד מראים את ה“צדדיים”. ראיית שני הצדדים גם יחד, הוא המכנה המשותף למרבית הסיפורים, והוא המחשק את סיפורי הספר ליחידה אחת, למחזור של סיפורים.

לצִדה של ראיית עולם עקרונית זו מחשקים את סיפורי הספר גם יסודות נוספים המשותפים למרביתם והופכים אותם מסיפורים בודדים ועצמאיים, לסיפורי מחזור הקשורים זה בזה. יסודות אלה, שבכולם שילוב של דבר והיפוכו, הם: הטון שהוא שילוב של פתוס וגיחוך אירוני; מערכת הזמנים הכפולה, הנעה בין קִרבה לריחוק; דמות המספר הרואה את עצמו “אז” ו“שם”, כמו גם “כעת” ו“כאן”; וכך גם שאר הדמויות המוארות בהרואיות ולגלוג גם יחד.

האפשרות לראות את “הצדדיים” יחד, נעשית בכוחו של הטון השולט בסיפורים: הנובע משילוב של מערכת הזמנים מקרוב־מרחוק. זהו שילוב של פתוס והתלהבות נעורים ללא מרחק יחד עם הומור ואירוניה עצמית ממרחק־השנים.

במרבית הסיפורים (להוציא את שני האחרונים), נקודת המבט היא של שני צדדים יחד. גוברת בהם הראייה של השלמה והתפשרות. ההבנה, שאין צד אחד עדיף ואין צד אחד גובר או מנצח, וראוי לו לעולם להישאר כך. שני הצדדים קיימים כאחד, פעם מתגלה זה ופעם זה; פעם העולם פתוח; בחושך, ריק, וגורם לאיזו התפעמות, אבל חשוב שאפשר לחזור אחר־כך לצד המואר, עם החברים (“מבילו לתל־נוף”). כל צד לעצמו בלתי אפשרי וכך גם הדמויות. לכל אחת יש רגע של התגלות והתעלות, אבל אין היא יכולה להישאר בו ועליה לחזור למציאות היום־יומית השגרתית. ההתגלות נותנת טעם לשגרה, אבל השגרה שומרת על האדם שלא יישרף ברגעי ההתגלות שלו (“חרלמוב”). מחד־גיסא העולם הריק והפתוח, ללא הערבים שגורשו, חסר, אבל גם ללא סכנות; ומאידך־גיסא – בעולם המואר והמבוית, יש חברים ויש עזרה הדדית (“מבילו לתל־נוף”). לא רק הערבים גורשו, אלא גם ילדינו נהפכו לפליטים (“המחסום האחרון”).

הדמויות מגיעות להתרוממות נפש, עד כדי התגלות שמימית; או נקודת פריצת המוסכמות וחזרה מבויתת אליהן, והן נעות בין פתוס הרואי לבין גיחוך סלחני (“חרלמוב” עמ' 35); כאותו המורה לטבע “חסיד שחיפש קדושה ונואש ורק נשארה לו מאז ההתפעלות הענקית של חסיד, שלא תמיד מצאה את הגזע או את הגדר להתכרך עליהם ולהגיע לכלל התעלות” (“הו, הו, הזלזלת”, עמ' 68). כך המתח בין הדיבורים הנלהבים של אוריאל בזכות העבודה היצרנית של המשכילים וחוסר יכולתו לקצור תלתן ללא סכנה לקרובים אליו (“תחת פיקוסים ענקיים”, עמ' 74). כך גם המנגנת והשומע ב“פסנתר בודד בלילה”; האופנוען בחושך (“מבילו לתל־נוף”); המורה יהודית הפורעת את הסדר הטוב בנסיעתה הפרועה על האופנוע יחד עם המורה השני (“עוד קרן שמש”). המורה בשיעור לדוגמה, מדגים את ההכרח של חופש המחשבה והאמירה ללא פחד (“פורץ גדר ישכנו נחש”) והמורה לטבע בטיול בחוץ מגיע לאקסטזה רליגיוזית הרואית ומגוחכת כאחד (הו, הו, הזלזלת").

ההשלמה בין שני הצדדים היא, אולי, הפיוס שיש בספר הזה; חוסר הכרעה לצד אחד וההכרה שיש צורך בשני הצדדים יחד. בכמה מן הסיפורים נעשה גם תיקון להעדפת צד אחד, כנגד הצד “שלהם” בסיפורים הקודמים.

קיימת בספר ההכרה שלכל אדם, ולכל מצב יש שני צדדים, וקיימת בו היכולת לראות את שני הצדדים יחד, ואת חשיבותו של כל אחד בשעתו, וכיצד לא ייתכן זה ללא זה. לכן, כל מצב, כל דמות וכל מאורע מתוארים על שני צדדיהם: היום־יומי והחד־פעמי, השגרתי והיוצא־דופן, המתפרץ והמרוסן, ואין יתרון לזה על זה ואין העולם יכול בזה ללא זה. אוי לו למי שרק הולך בתלם, ואוי לו למי שפורץ רסן כל הזמן. כי יש גבול ואין הכל הפקר.

זה ספר בשִבחהּ של דרך האמצע, של הפשרה, של “כל דבר טוב לשעתו”, של סלחנות המבוגר לקיצוניות של הנעורים, של אירוניה עצמית מבודחת, ומלאה הומור, בד בבד עם התלהבות נעורים קיצונית.

בספר מכונסים סיפורים שכל אחד מהם עצמאי, אבל בד בבד מחובר לאחרים, בכמה וכמה חוטי חיבור: דמותו של המספר כאיש צעיר חניך ומורה ומגשים; דמותו של המורה כנביא הרואי ומגוחך כאחד. ב“פורץ גדר ישכנו נחש”: הוא יחזקאל, ירמיהו וישעיהו גם יחד (עמ' 56): ב“הו, הו, הזלזלת”: אביזוהר המורה לטבע “רץ כנביא לפנינו” (עמד 65); “ופרס ידיו כאליהו הנביא” (עמ' 67) ועוד.

דמותו של המורה הצעיר, בן־דמותו של המספר, שהוא תמיד “דל ורזה” בעל בלורית, פרוע ומרושל בהופעתו החיצונית (“פורץ גדר ישכנו נחש”; “יריות בוואדי פיג’אס”; “הנארי ביער הרצל” ועוד) – מאחדת גם היא סיפורים רבים ויוצרת מעין “פואמה פדגוגית”: לא בהכאת סרגל כובשים את לב התלמידים, אלא דווקא בהפגנת כושר גופני (“יריות בוואדי פיג’אס”) ובהרצאת דברים נלהבת בין שחקן לנביא (“פורץ גדר ישכנו נחש”). המורה שהוא גם סטודנט צעיר בעצמו משתף את תלמידיו בהתרגשותו מן הגיאולוגיה ומדביק אותם בה (“הנארי ביער הרצל”). מורה צעיר זה מתואר בהתלהבות הנעורים שלו אז כמו גם בהתבוננות מאוחרת מבודחת, של המבוגר המביט בו ממרחק השנים, באירוניה ובהזדהות גם יחד.

דמויות אחרות עוברות מסיפור לסיפור, כגון: גבריאל ב“גילה” וגבריאל ב“השעטה לחולדה”; פסוק ושִברו: “פורץ גדר ישכנו נחש” מהסיפור בשם זה חוזר ב“הו, הו הזלזלת” (עמ' 67).

נקודת הראות הכפולה שלטת בכל הסיפורים ומאחדת אותם: מקרוב ומרחוק, ללא מרחק וממרחק השנים; מי שמסתכל מפרספקטיבה על ההתלהבות של אז ונכבש לא־נכבש בקסמה. יש בסיפורים שילוב של אז והיום, רחוק וקרוב, ללא מרחק וממרחק, ובעיקר: פתוס והומור.

מרבית הסיפורים מתחלקים לכמה חטיבות בהתאם למקום ההתרחשות, כשהמשותף להן הוא מבחני המציאות שבהם התעצבה אישיותו של האדם הצעיר. כולם אחוזים בביוגרפיה של המסַפר. הגדולה ביניהם היא חטיבת סיפורי בן־שמן (6 מתוך 15): סיפורי סמינר בית־הכרם (“חרלמוב”; “הו, הו, הזלזלת”); תקופת ההוראה ביבנאל (“יריות בוואדי פיג’ס”). סיפורי בן־שמן, נתפסים כמרכז העולם, מקום בו מתרחשים המאורעות היסודיים בחיי האדם, ושם מתעצבת דמותו. שם מראות השתייה שאותם הוא נושא עמו כל חייו (“פסנתר בודד בלילה”; “טיסת קרן שמש”; “פורץ גדר ישכנו נחש”; “תחת פיקוסים ענקיים”; “גילה”; “הנארי ביער הרצל”). בסיפורי מלחמת השחרור, נבחנת אישיותו הלכה למעשה, והוא נתבע לממש את מה שנטבע בו (“מבילו לתל־נוף”; “השעטה לחולדה” “המחסום האחרון”; “סעודה בפלוג’ה”).

יוצא דופן הוא הסיפור: “בדרך ליריחו”, שהרקע שלו הוא מלחמת ששת הימים ופתיחתו

מזכירה את “מסע באב” של אהרון מגד ואת “בסיס טילים – 1970” של א. ב. יהושע. הוא גם יוצא דופן בעמדתו החד־צדדית, השייכת לסיפוריו הקודמים וחורגת מעמדת ה“צדדיים” של הספר.

יוצא דופן הוא גם הסיפור “גפיר” שחלקו הראשון מתרחש בשנות מלחמת העולם השנייה, לפני מלחמת השחרור וחלקו השני הוא כשלושים שנה מאוחר יותר, בשנות השבעים, באוניברסיטה העברית בירושלים.

סיפורי הספר הם מעין קטלוג של מראות השתייה של יזהר בתקופת לימודיו בסמינר בית הכרם ובתקופת היותו מורה צעיר בבן־שמן, וכמי שהשתתף במלחמת השחרור. קטלוג אישי וקולקטיבי של בן־הדור כאחד.

שתי דוגמאות מתוך 15 הסיפורים ימחישו את מדיניות התיקון ואת שיווי־המשקל המתוח, השולט במרבית הסיפורים.

 

ד. “תיקון” זווית־הראייה החד־צדדית הקודמת    🔗

“המחסום האחרון” הוא אחת הדוגמאות המובהקות, לתיקון שמתרחש בסיפורי הספר, לאיזון של זווית הראייה, ביחס לזווית הראייה הכמעט חד־צדדית בסיפורים הקודמים. זווית הראייה הבלעדית בו היא זווית הראייה היהודית־ישראלית; הפחד מהשמדה; הוויית ילדי הקיבוצים בנגב שנהפכו לפליטים וסבל הוריהם. זהו סיפור ההכרח של המלחמה: הסיפור ממחיש את ההכרח לחסום את הדרך לאויב: לסגור את הפתוח: “אבל אין ברירה, מכאן ועד תל־אביב הכול פתוח” (עמ' 110). זהו המוטיב החוזר בסיפור. במושגים הקבועים של הטרמינולוגיה היזהרית, חל היפוך. לכאורה, זהו עוד סיפור על המאבק הקבוע בין הפתוח, לסגוּר, אבל הפעם, הפתוח הראשון בתחילת הסיפור הוא מסוכן, ויש לסגור אותו למען שמירת החיים, ואילו הפתוח השני, בסוף הסיפור הוא פתוח נינוח. וכך, מקץ שנים, קיבל אותו משפט חוזר, את המשמעות האמיתית שלו: “מכאן ועד תל־אביב אכן הכול פתוח”, אבל כעת ללא הפחד (עמ' 118).

היפוך נוסף מתרחש במילה “ריקים”. בדרך כלל היא משמשת לתיאור הארץ ללא הערבים, לאחר “גירושם”, ואילו כאן משמשת לתיאור הצד היהודי־ישראלי. לא רק אנחנו הפכנו אותם לפליטים, כמו בסיפורים הקודמים המפורסמים, אלא גם הם אותנו.

הסיפור מתאר את ההכרח להוציא את ילדי נגבה, ילדי גת וילדי גן־און, מיישוביהם, לנתקם מהוריהם, להרגיע את פחדיהם, ולמעשה להפכם לפליטים (עמ' 112; 113). בכך מחזיר הסיפור את האיזון למלחמה. הפעם במרכז “הצד היהודי־ישראלי” נקודת המבט “שלנו”: “איך מרגיעים את הקטנים ההם, וחושבים על ההורים בנגבה והם ריקים פתאום” (עמ' 112).

היפוך זה של זווית הראייה, תוך הבנת הצד “שלנו”, מחזיר את האיזון לראייה הקודמת, החד־צדדית, וממחיש את ה“צדדיים” של הספר כולו.

 

ה. בזכות הפריצה – “לא את כל הגדֵרות ולא תמיד”    🔗

אם זהו ספר של איזון מתוח, בין שני הקטבים כמאבק קבוע ובלתי מוכרע, הרי הסיפור “פורץ גדר ישכנו נחש” הוא סיפור מפתח בתוכו. זהו סיפור ארס־פואטי, שבו מבטא יזהר את האני מאמין שלו: החינוכי, הלאומי והקיומי. זהו סיפור של “איפכא מסתברא” של הצגת אי־ההליכה בתלם כמופת, של פריצת הדעות המקובלות. הצגת פרשנות הפוכה למקובל לא רק כפרשנות לשמה אלא כדרך חיים. זוהי חבה אישית ומוסרית לא ללכת בתלם, אם זו האמת שלך, ולהטיף אותה גם לאחרים, גם במחיר של הסתכנות עצמית. בה בשעה, מציב הסיפור גבולות לפריצה זו. לא הכל מותר.

זהו שלמה־קהלת חדש־ישן, מתלהב מפוכח, נלהב־מריר, שהמורה הצעיר והישנוני המתעורר לחיים בשעת השיעור לדוגמה שהוא נותן, מייצג אותו בחכמת צעירים המתוארת מתוך חכמת בעלי הניסיון.

על רקע של חוויה אישית, ממשית, עומד המורה הצעיר למבחן, בתנאים הכי לא מתאימים, במצב שהוא איננו מוכן לו, ומתוך נקודת התחלה גרועה ביותר. דומה שכל הנסיבות החיצוניות פועלות כנגדו. ודווקא אז ללא מערכת של הגנות, וללא הכנה מוקדמת, פורצת ממנו האמת שלו. זוהי פרשנותו לפסוק, המבטא מצב אנושי: אישי וקולקטיבי; כללי ויהודי; לאומי וציוני. זוהי פרשנות, השונה בתכלית מן המקובל, הפוכה ממנה, וממה שבאו בוחניו לשמוע, עד כדי סיכון מעמדו ומִשׂרתו.

המתח בין התוכן הרציני והכבד ללא־מרחק, לבין הטון המבודח שבהם הם מסופרים ממרחק־הזמנים, תורם לאותו איזון מתוח המאפיין סיפור זה, כמו גם את מרבית סיפורי הספר.

כך, למשל, ממרחק־השנים גם לא ברור אם פרשנות הפוכה זו השאירה את חותמה על שומעיה. הפגישה עם האחד שזכר משאירה את האפשרויות פתוחות: האם העובדה שהשומע זכר אותה מקץ שנים מעידה שרק אחד או שאחד זה מייצג את הרבים? האם הביאה פרשנות זו מישהו לקיים מִשְנה זו הלכה למעשה או שמא נשארה בתחום הקוריוז?

מהי פרשנות זו? – במרכז, הפסוק מתוך ספר קהלת פרק י' 8: “חוֹפר גוּמץ בו יפול ופורץ גדר ישכנו נחש”. אין ספק שבמקורו מדבר הפסוק כנגד חפירת בור שעלול להכשיל אחרים, וכנגד פריצת גדר של אחרים, כלומר, כנגד הסגת גבול שעונשה בצִדה. זוהי מידה כנגד מידה, עונש ממין החטא.

פרשנותו של המורה הצעיר לפסוק היא כנגד “הסדר הטוב” ו“בזכות הפריצה” כפי שהוא אומר באירוניה: “הלוא אפשר ואפשר שלא לפרוץ והנחש לא יִשוך אז, ואפשר להסתפק בגדר הקיימת, אפשר לחיות בסדר המקובל, ושום נחש לא יִשוך. כי הנחש לא הגיע לגדר כדי להשתזף, אלא הוא יושב בגדר כדי להפחיד את הפורצים שלא יפרצו” (עמ' 56). אבל זהו האני מאמין, השר שיר הלל לפריצה ולפורצים, לרוח האדם שאיננה הולכת בתלם ואיננה מסתפקת בגדרות אלא תמיד שואפת לפרוץ אותן:

הפורץ הוא “האדם ההוא שאינו מפחד משום נחש ורק הולך ובז לסכנה ופורץ את הגדר” (עמ' 58).

הדוגמאות לפורצים הן מכל הסוגים: “נוסעים ומסעות, ממציאים והמצאות, מגלי עולם ומרחיבי עולם” (עמ' 57). פורצים מכל הסוגים, כדוגמת קולומבוס, וסקו די גמה, גלילאו גלילי, רוזה לוקסמבורג, מקדשי־השם, גיבורים ספרותיים (עמ' 57–58). וגולת הכותרת היא דמות החלוץ הנאמרת באותו שילוב של הרואיות ולגלוג, שממנו מתבררת ראייתה של הציונות כפריצת גדר, על כל המשמעויות המהדהדות בצירוף לשון זה: “הו החלוץ הפורץ”, “הו דמות החלוץ, הו דמות החלוץ” (עמ' 59). ערבוב זה מטבעו שיש בו יסוד של הומור והוא שומר על האיזון בין הרצינות לבין ההתלהבות שבה נאמרים דברים כבדי משקל אלה.

אבל, וכאן נכנס הגורם המרסן, המאזן, הבולם. יש גבולות. לא הכל הפקר ולא הכל מותר:

כאן השליט יזהר את האיזון המתח המאפיין סיפור זה, ואת מרבית סיפורי הספר. בזכות הפריצה, אבל יש גבולות, לא הכל הפקר.

כאמור, איזון זה בא לידי ביטוי גם בצורת הסיפור ממרחק וללא־מרחק בעת ובעונה אחת. ממרחק־השנים, הטון מבודח. אבל באותו זמן, המצב היה מאוד מלחיץ: המורה הישנוני, שלא התעורר בזמן לקול צלצולי האימים של הפעמון, והוא מופיע בלתי מוכן לחלוטין בפני בוחניו הנכבדים. הוא מרעים עליהם בקולו “האדיר” ומעיר אותם בהתלהבותו, משקל שכנגד לאותו פעמון, שלא הצליח להעיר אותו.

האיזון בא לידי ביטוי גם ואולי בעיקר בטון של הסיפור, בכוחו של ההומור והחיוך, המתאפשרים ממרחק הזמנים. הומור זה יוצר את מידת האיזון הדרושה בין הפתוס של דברי המורה ותוכנם לבין הנסיבות שבהם נאמרו.

דיבורו המתלהב הנע בין זה של “הנביא”, צירוף שלושת הנביאים הגדולים כאחד, “והוא הלך וגדל לפניהם, וקומתו נעשתה יחזקאלית, ותוכחתו ירמיהואית, ומליצתו ישעיהואית” (עמ' 56), לבין זה של “השחקן הגדול” על הבמה. הגיחוך הסלחני הוא גם בכך, שבהתלהבותו איבד את תחושת הזמן ולא שם לב לסיום השיעור. גם ההשפעה על שומעיו נעה בין הזדהות להסתייגות; ספק “שוועת הצילו” ספק “קריאות עורו אחים”⁵ (עמ' 59).

בסיפור, מגניב יזהר את ביקורתו הידועה והקבועה על שיטות ההוראה המקובלות, אבל הפעם כתוכחה מבודחת ברוח האיזון המתוח השורֶה על הסיפור ועל כל הספר.

אחת לאחת נמנות הדרכים המוקבלות שעמדו, ועומדות, לפני המורה כדי לצאת בשלום מן השיעור לדוגמה. בכך שלא בחר בהן, הסתכן, והדגים הלכה למעשה את משנתו “בזכות הפריצה”, לא רק שסיכן את משרתו בשל תוכנם של דבריו הפורץ את המקובל, אלא הסתכן גם בשל דרך ההוראה האישית שבחר, החורגת מן המוסכמות וממה שציפו ממנו בוחניו המכובדים.

יש בסיפור כעין “קטלוג” מקוצר של דרכי ההוראה המקובלות, העוקפות לדעתו את העיקר ומתחמקות ממנו, שיזהר מטיף כנגדן בעקביות זה שנים הרבה:

להזמין את אחד האורחים, המומחה במקצועו, ולכבדו בהשמעת דבריו בפני הכיתה, והמדובר בפרופסורים סימון, ריגר ודושקין (עמ' 55); לפנות אל הריאליה של ארץ־ישראל, הנקראת בפיו כאן בלגלוג “הווי הארץ” ו“מחיי הכפר” (כמו “הז’נר הארץ־ישראלי ואביזריהו” בפי ברנר), ולתאר בפני התלמידים והאורחים את המציאות של חופרי הבורות ומציבי הגדרות כמו גם את מציאותם של נחשים ממינים שונים ושרצים אחרים. אפשרות שלישית היא: לפנות אל הפרשנות ההיסטורית ולבדוק את דבריהם של פרשני התנ"ך לדורותיהם ולפרשם – שיטה מקובלת ומכובדת (עמ' 56).

על כל אלה מוותר המורה הצעיר, הבוחר להתמודד חזיתית עם הפסוק לגופו, ואינו מסתייע בכל דרכי העקיפין.

הסיפור מסתיים בהתמודדות שבין הפעמון הממשי לבין הפעמון האנושי. הראשון, למרות עצמת צלצוליו, אין בכוחו להקיץ נרדמים, ואילו קולו של השני, שהוא צירוף של מורה מגוחך ושל נביא הרואי, מהדהד בזיכרונו של אחד השומעים מקץ חמישים שנה.

אפריל 1996

הערה ביבליוגרפית

*הרצאה במסגרת הסדרה: “ספר פתוח” מטעם החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, י“א באייר תשנ”ו (30.4.1996).

– ‘ראה. כתב־עת לחקר העברית באירופה’, מס' 2, חשוון תשנ“ח (דצמבר 1997), עמ' 87–97. העורך האחראי: אפרים ריבלין; עורך: גדעון קוץ. יוצא לאור בפריס, בשלוש שפות, מטעם המכון לחקר העברית באירופה, באוניברסיטת פריס 8, ו”ברית עברית עולמית".