רקע
נורית גוברין
"הזכרונות חיים – והחיים הם זכרונות"

1

 

א. בין דב סדן למשה שמיר    🔗

הופעת ‘עד הסוף’, החלק השלישי של הטרילוגיה ‘רחוק מפנינים’ מאת משה שמיר, היא יום חג לספרות העברית.

זה נראה אולי כמשפט מליצי בנוסח הדורות הקודמים, שאינו יאה לתקופה “הכסחיסטית” של תרבות המקומונים של היום, ובכל זאת, אני עומדת מאחוריו, ואיני נרתעת מלהשתמש בו, גם אם יאשימו אותי בכך, שאינני הולכת עם רוח־הזמן.

השילוב שבין טקס הענקת פרסי קרן דב סדן, מיסודו של זליג לבון, לבין ערב העיון המוקדש לטרילוגיה של משה שמיר, הוא לא רק טבעי והולם, אלא אף מתבקש כמעט מאליו, ויש רק להצטער על שדב סדן ז"ל שוב איננו עמנו ולא זכה לברך על המוגמר.2

אין ספק, שלא נטעה הרבה, אם נקבע, שיש לדב סדן חלק לא מבוטל בעידודו של משה שמיר לחזור ולעסוק ברומן ההיסטורי, בדרך שהוא עוסק בו, ובכך להיות נאמן לעצמו. בכך מתעלם משה שמיר, ואף “מצפצף” על מי שמינו את עצמם כנותני־הטון בספרות ובביקורת וכקובעי־הטעם הקולקטיבי של הקוראים, שרשימות הביקורת המעקמות את האף שלהן, כמעט צפויות מראש.

בוודאי לא אטעה הרבה אם אומר, שהקשר ההדוק והמיוחד בין משה שמיר לבין דב סדן גלוי ברבים בחלקו בלבד, ורובו עדין טמון בחליפת המכתבים שביניהם ובזיכרונו של משה שמיר. ולדעתי, זהו נושא מרתק מאין כמותו, שבוודאי עוד יעסקו בו.

קבלת הפנים החמה שבה קיבל דב סדן בשנת תשי“ד (1954) את הרומן ההיסטורי של משה שמיר ‘מלך בשר ודם’ היא כיום כבר חלק מתולדות הספרות העברית. סדן ראה בספר ובמחברו תשובה לחרדתו ולפחדם של בני דורו, שמא ארץ ישראל “אינה נעשית לאחד ממרכזי ספרותנו” ו”אין בו כוח" [במרכז הארץ־ישראלי החדש] להעמיד דור־צעירים חדש שימשיך את “תעודתו בתחום תרבותנו, וראש לה תחום־ספרותנו”. משה שמיר, שסדן ראה בו את הנציג המובהק של דור צעירי־הסופרים וספרו ‘מלך בשר ודם’, שסדן ראה בו את “נקודת המפנה המכרעת”, שימשו לו דוגמה מופתית שיש עתיד לתרבות ולספרות העברית בארץ־ישראל, ובדור החדש יש כוח “לחלץ את עצמו מגזירת־המיצר לחירות־המרחב”.3


 

ב. הז’אנר של הטרילוגיה    🔗

הז’אנר של הטרילוגיה הוא מן הנדירים בספרות העברית, ובמיוחד בספרות העברית של התקופה האחרונה, בין השאר בגלל קוצר־הנשימה של התקופה, של הקורא ושל היוצר כאחד. אין זמן ואין סבלנות, הכל צריך להיות מהיר מאוד ומיידי מאוד, כחלק מההלם התקשורתי של התקופה המודרנית.

מי שבכל זאת מחליט ללכת כנגד הזרם ולבחור בז’אנר זה, מסתכן מלכתחילה בכך שיאשימו אותו באריכות ובשיעמום. ואלה לא תמיד תלויים ביצירה אלא בחוסר־מיומנותו של הקורא ובחוסר־מוכנותו לשקוע לתוך הקריאה, ולהתמסר לה.

אבל יש גם סכנה ממשית לכותב הטרילוגיה, אחת מִנִּי רבות. מדרך הטבע נמשכת כתיבתו של ז’אנר זה שנים הרבה, והשינויים הגדולים והמהירים שחלים במשך זמן הכתיבה, לעתים שינויי מציאות מן הקצה עד הקצה, עלולים לשבש את כוונותיו המקוריות ואת תכנונו הראשוני. שכן, מן המפורסמות הוא, שכל רומן היסטורי מקיים את חובת הנאמנות הכפולה ואת המתח המתמיד בין הנאמנות לתקופה ההיסטורית שאותה בחר לתאר ועל רקעה לפרושׂ את העלילה ואת הגיבורים, לבין הנאמנות האקטואלית לזמנו ולמקומו.

במקרה זה: הספר הראשון ‘יונה מחצר זרה’ הופיע בשנת תשל“ד (1973), השני ‘הינומת הכלה’ – תשמ”ד (1984) והשלישי – ‘עד הסוף’ בשנת תשנ"ב (1991), כלומר, לפנינו תקופה של 15 שנה לפחות, וזאת, בלי לקחת בחשבון את שנות הכתיבה שקדמו להופעת הספר הראשון ומה לא קרה במרוצת שנים אלה?!

איך מקיימת הטרילוגיה נאמנות זו, והאם ואיך ניצלה מִן הסכנה של השינויים החיצוניים שחלו מראשיתה של התקופה ועד לסיומה, זוהי אחת השאלות הנכבדות שעל המחקר לעסוק בהן.


 

ג. אחד־העם: עבר ועתיד"    🔗

כותרת דברי הפתיחה שלי: “הזכרונות חיים – והחיים הם זכרונות” (עמ' 105) לקוחה מן השיחה שקיימה לאה, הגיבורה המרכזית של הטרילוגיה, עם “האני המספר”, יעקב גבריאלי, בעלה (הלא־רשמי) של בת־אחיה זיוה, שהוא פצוע־מלחמה (עמ' 19). בשיחה זו מקופל, אולי, הרעיון המרכזי המחבר ומהדק את שלושת חלקי הטרילוגיה יחד. השניים דנים בשאלה: אם “הזכרונות חיים” כפי שאמרה לאה, או “אם החיים הם זכרונות”, כפי שמעדיף המספר יעקב גבריאלי, ולמעשה אין הדבר מוכרע ושתי האפשרויות כאחד קיימות: “פעם הזכרונות חיים – ופעם החיים הם זכרונות”.

המתח בין זרימתו הסדירה, ההגיונית והאוטומטית של הזמן לבין פריעת הסדר שלו, חוסר ההיגיון שבו, הקפיצות קדימה ואחורה בעבר ובהווה, פריצתו של העבר אל ההווה והשפעתו על ההתרחשות – זהו המתח הקיים ביסודה של טרילוגיה זו. ערבוב סדר הזמנים, ערבוב מאורעות העבר באלה של ההווה, בחייהן של הדמויות הפועלות ובמעשים הנעשים, זוהי גם הטכניקה המרכזית הנקוטה בטרילוגיה ושמכוחה מתרחשות העלילות ופועלות הדמויות.

הרקע האקטואלי הוא הצטברות של רגעים דומים בעבר, החודרים לתוך ההווה ומשפיעים עליו. אי־אפשר להבין את ההווה ובמיוחד את העתיד מבלי שיודעים את מה שקרה בעבר, את ההיסטוריה. הכל שייך, הכל מעורב, הכל נלקח בחשבון.

כידוע, הז’אנר של הטרילוגיה מחייב, בין השאר, אחדות של עלילה ודמויות המחוברות יחד בתבנית רעיונית־אידיאולוגית.

במסגרת הרעיונות, שאני מציעה לחקור, בהקשר לרומן זה, אני מציעה לבדוק את הקשר בין מסתו של אחד־העם: “עבר ועתיד” לבין הטרילוגיה, ובמיוחד החלק האחרון שלה ‘עד הסוף’, ואני מעזה להציע מסה זו כתשתית־הרעיונית של הטרילוגיה.

כידוע, טען אחד־העם במסתו זו, “כי ה’אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחבור זכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד” והוא הדין גם ב“אני הלאומי”. דברי אחד־העם במסתו זו (משנת תרנ"א) נראים לי כתשתית האידיאולוגית שאותה באה הטרילוגיה להמחיש ולממש. מהו האידיאל של “האני הלאומי השלם”? –

“ירחיבו “החכמים” את העבר על חשבון העתיד ויבואו אחריהם “הנביאים” ויחזקו את העתיד על יסוד העבר, ומשניהם יחד יתרחב ויתחזק ה”אני" הלאומי."

ובסיום:

“דרכו [של ה”אני" הלאומי הנצחי של עם־ישראל] כבר כבושה ומוגבלת לפניו על ידי עצמותו, ועצמותו – יסודה, מעבר וסופה, לעתיד."

לדעתי, זה מה שמנסה משה שמיר לעשות בטרילוגיה זו, מתוך אותה תחושה של שליחות המפעמת אותו, כדי לבדוק בשביל דורו והדורות שאחריו, את מהות הקשר שבין העם והארץ, ובעיקר את הסכנה והסיכוי להמשך, לעתיד.

יוסף לידור, בן דמותו של יוסף לואידור, שנרצח יחד עם ברנר, אמר בפגישתו הראשונה עם לאה, כפי שנרשם בזיכרונה, יום לאחר הגיעהּ לארץ:

“יש עין רואה. בעת ובעונה אחת רואה העין את עברן ואת עתידן. היא האחדות, היא הגורל” (עמ' 72).

הטרילוגיה בכלל והספר האחרון בפרט, מגרים אותי להמשיך ולעסוק בהם, שכן עוד הרבה מאוד דברים יש לי לומר עליהם. אבל במסגרת זו אסתפק בשלוש הערות נוספות בלבד.


 

ד. סכנת הזיהוי בין דעותיו הפוליטיות של שמיר לבין המשמעות העולה מיצירתו    🔗

מתוך קריאה במאמרי הביקורת השונים,4 אני רוצה לחזור ולהזהיר מפני הזיהוי הפשוט והקל בין דעותיו של שמיר האיש, האזרח, בעל הדעות הפוליטיות המסוימות, לבין הדעות הפוליטיות של אחד או כמה מגיבוריו. וגם להפך, ואולי בעיקר להפך: אין לעשות את היצירה מקור לזיהוי דעותיו הפוליטיות של משה שמיר האיש וללמוד ממנה עליהן.

כשמשה שמיר רוצה להביע דעה פוליטית מסוימת הוא כותב מאמר, ואם הוא שלם עמו הוא גם מכנס אותו בקבצי מאמריו. אבל כשהוא רוצה להביע משמעות מורכבת יותר, שאינה חד־משמעית, המוליכה לכיוונים שונים ואף מנוגדים – הוא בתחום הספרות. המסרים האידיאיים העולים מיצירתו בכלל ומטרילוגיה זו במיוחד, אינם זהים עם אלה המובעים במאמריו. והנה, למרות שכל אחד יודע זאת, אין רבים מן המבקרים עומדים בפני הפיתוי הגדול, כשהמדובר במשה שמיר, כיוון שהפיתוי לזיהוי, כנראה, גדול מאוד.

לכאורה, אפשר “להוכיח” זהות זו באמצעות ציטטות מתוך דברי הגיבורים, אבל לאמיתו של דבר, ציטטות אלה לא רק מוּצאות מתוך הקשרן אלא בעיקר אפשר לשלוף כנגדן ציטטות אחרות ואף מנוגדות, שרק בהצטרפן יחד הן מבטאות את המוּרכבוּת הכוללת של היצירה, שנשמעים בה קולות רבים, מנוגדים וסותרים.

אזכיר רק ברמז את הדוגמה הידועה של חיים הזז, שהוא אחד בדבריו שבעל־פה ואחר ושונה ביצירתו המורכבת והעמוקה.

משה שמיר, ככל שהוא חד־משמעי בדבריו שבעל־פה ובמאמריו שבכתב באשר לעתידה של מדינת ישראל ועתידו של עם ישראל, והתהליך ההיסטורי שהוא עֵד לו ולוקח חלק בו, אינו כזה בטרילוגיה זו. היצירה נשארת פתוחה באשר לעתיד, הכל פתוח, הכל בלתי ודאי והאפשרויות פתוחות לכאן או לכאן: החיוב והשלילה, התקווה והקטסטרופה, הלידה והמוות, החורבן והבנייה, ההתפרקות וההתקרבות, הפרידה והפגישה, המלחמה והשלום ועוד הרבה.

לכן, המעגליות והמחזוריות הם המאפיינים את המאורעות ההיסטוריים, כמו את חיי האומה, את חיי המשפחות והפרטים שבתוכה.

אולי דווקא הוגו הוא המבטא את “האני מאמין”, ואם לא לבדו, הרי קולו הוא אחד הקולות החשובים והמרכזיים הנשמעים ביצירה, ובמיוחד באקורד האחרון שלה:

“אי אפשר לברוח” לחשה לאה. “את זה למדתי ממישהו” [מברנר, נ. ג.]

והוגו עונה לה:

“מארץ לארץ אפשר. מהגורל היהודי אי־אפשר. נכון?” (עמ' 465)

ובהמשך:

“החטא הוא בחוצפה, להבין מה, יקרה, לנהוג כאילו אתה, מסוגל לדעת את העתיד. [–––] כאילו אפשר בכלל לדעת מה טוב לנו ומה רע לנו, [–––] מה טוב יהיה מחר ומה רע, מה לטובה במה שקרה ומה לרעה. [–––] ובכל־זאת אין אנו יודעים דבר. ביחס לעתיד – שום דבר” (עמ' 467).


 

ה. טענות קבועות וצפויות    🔗

המבקרים מתפתים לכמה טענות צפויות עד מאוד, בשעה שמדובר ברומנים אידאיים והיסטוריים מסוג זה, המתגלות מחדש, בכל עצמתן גם במה שכתבו ועוד ייכתב על הטרילוגיה של שמיר. יש הרגשה שעצם הז’אנר הספרותי סופח אליו דרך קבע טענות קבועות של הביקורת ואביא שתיים מהן:

1. שגורה הטענה לבטל ולזלזל בקטעים הגותיים, אידיאולוגיים והיסטוריוזופיים, המשובצים בסיפורים וברומנים מסוג זה, בנימוק שהם מפריעים את רצף העלילה, מלאכותיים, הופכים את הגיבורים לנושאי אידיאות מופשטוֹת ומשעממוֹת. טענה זו, המוצאת לה מהלכים בקרב הקוראים, במיוחד אלה שסבלנותם קצרה, ימיה כימי הרומן האידיאי בספרות העברית, שלו מסורת ארוכה ומפוארת. אין כמעט יצירה ספרותית מסוג זה שלא טענו כנגדה טענות מסוג זה במיוחד בדורה. מקץ שנים, ממרחק השנים, חזרה בה הביקורת, ואדרבה שיבחה דווקא קטעים הגותיים אלה וראתה בהם חלק אינטגרלי של היצירה, ואמצעי הכרחי לאפיון הדמויות ויצירת המשמעות (ברנר “מכאן ומכאן”, סיפורי ברדיצ’בסקי, ועוד הרבה).

2. חוזרת הטענה ביחס לרומן רחב־יריעה, שהגיבור/ה המרכזי שבו אינו חזק דיו כדי להעמיס עליו את כל כובדה של ההיסטוריה היהודית, ולהמחיש באמצעותו ודרכו את גלגוליה ואת גלגולי הפרט. גם זו אחת מאותן טענות החוזרות בכל הדוגמאות מסוג זה שהן תמיד נכונות ומוטעות בעת ובעונה אחת.

נכון הוא, שאין אדם יחיד, ויהיו חייו עשירים ככל שיהיו, יכול להדגים ולייצג את כל המאורעות ההיסטוריים הסוערים של מאה שנות היסטוריה יהודית; אבל, למעשה, כמעט כל אחד יכול. כל מי שלא נולד בארץ, שעבר עליו מה שעבר בגולה, ועלה לארץ ישראל, והתערה בה, נעשה מרצונו או בעל־כורחו, נציג טיפוסי של ההיסטוריה היהודית וזו שבארץ־ישראל, כעֵד או כשמשתתף פעיל.

לאה היא גיבורה מסוג זה: אשת שלמוּת צד אחד; אבל לקויה בקיצוניותה מן הצד האחר: מושכת ומעצבנת, בודדה הכמהה למשפחה ומאמצת אחרים, נותנת מעצמה יתר על המידה, משפיעה ומרתיעה בעת ובעונה אחת, משמשת מצפן ובעלת עצמה מוסרית. אבל בה בשעה יש בה גם חטאים, לוקחת חלק פעיל אבל גם עומדת מן הצד, כמהה לאהבה שהחמיצה ומרעיפה אהבה על הקרובים לה.


 

ו. היסוד הברנרי שבטרילוגיה בכלל וב’עד הסוף' בפרט    🔗

כשהופיע הספר קראתיו בשקיקה ובצער: השקיקה – ברורה. הספר מרתק, סוחף ומעניין.

הצער – על שהספר יצא מאוחר מדי או שספרי ‘ברנר – “אובד־עצות” ומורה־דרך’ יצא מוקדם מדי ולא יכולתי לכלול אותו בו, בפרק הדן בדמותו של ברנר ביצירות הספרות השונות, כדרך שעשיתי לשני חלקיה הראשונים של הטרילוגיה: ‘יונה מחצר זרה’ (תשל"ד) ו’הינומת הכלה' (תשמ"ד).

בספר זה, ‘עד הסוף’, מככב ברנר, אולי יותר מאשר בכל הספרים האחרים בספרות העברית כולה, ורוחו שורה עליו ועל הטרילוגיה כולה.

בשבילי היתה זו חוויה מרגשת ומפעימה במיוחד לחזור ולקרוא על ברנר כפי שמְחַיה אותו משה שמיר בעיני גיבורים שהכירוהו מקרוב, חיו את פרשת הירצחו והרגישו עצמם מחויבים להמשיך את מורשתו, אבל גם להתווכח עמה ולחלוק עליה.

גם משום כך, המשמעות המורכבת העולה מן הספר היא כואבת ומיוסרת, פסימיות שהאופטימיות צומחת מתוכה “בכל זאת”, “אף־על־פי־כן ולמרות הכל”:

שני כוחות מנוגדים יש בטבע, ובהתגוששם זה כנגד זה, משמשים הם בכל זאת מטרה אחת [– – –]. שני כוחות בטבע. האחד – להיכנס לחיים. להשתלב בזרם החיים. לתפוס את מקומו. [– – –] והכוח השני? מה הוא הכוח השני? הרי זה הכוח לצאת מן החיים, הכוח לפנות את מקומו. נא לזכור: לפנות את מקומו לבאים אחריו (עמ' 104).


אדר ב' תשנ"ב



  1. עם הופעת ספרו של משה שמיר ‘עד הסוף’, השלישי בטרילוגיה ‘רחוק מפנינים’, הוצ' עם עובד, 1991.  ↩

  2. הדברים נאמרו בטקס הענקת פרסים מטעם קרן דב סדן מיסודו של זליג לבון, ה׳ באדר ב׳ תשנ״ב (10.3.1992).  ↩

  3. דב סדן, “דרך מרחב. על משה שמיר” [תשי״ד], ׳בין דין לחשבון, מסות על סופרים וספרים׳, הוצ׳ דביר, תשכ״ג, עמ׳ 283–300. המובאה מעמ׳ 290.  ↩

  4. על הספר ראה, למשל, אבנר הולצמן, “אין החיים שלנו לעשות בהם כחפצנו”, ׳הארץ,, 17.1.1992.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!