הילד הקטן, בן־השמונה, הגיע ארצה עם אמו האלמנה בין ראשוני הניצולים מן השואה.

–הוא יודע עברית מצוין – המליצה עליו אמו לפני המורה הצעירה – אני ובעלי המנוח למדנו בגולה בגימנסיה עברית ודיברנו עברית בבית.

המורה נרכנה אל הילד – כפות ידיה לחוצות בין ברכיה, ושערה השופע, הגלי, מתלכסן לעבר כתפה: קולה התרונן בליבוב: – אתה רוצה ללמוד אצלינו?

הילד שתק. הוא כוסס ציפורן בין שיניו, ומבטו הפוזל כלשהו נשתלח מתחת למצחו – דרוך, מרתיע.

–מדוע הוא שותק? – שאלה המורה את האם.

–הוא כזה… – מלמלה האם, וכף ידה על שכמו של הילד זעה וקומטת את חולצתו, קומטת ומיישרת חליפות – הוא כזה. מאז… מהמחנה… אבל הוא ידבר. הוא ילד טוב.

המורה הזדקפה והתנשמה. עיניה חלפו על פני חדר־הכתה. על סף החלון עמד עציץ, שמתוכו הזדקר שיח גמוד, נוקשה, קוצני. מבטה של המורה נשתהה על הצמח, וחיוך מריר חלף על שפתיה.

אחרי שעות העבודה יש לה למורה הרב עניינים לענות בהם, אך התלמיד החדש מעסיק את מוחה גם בשעות־הפנאי. עברו כבר שבועות מספר, והיא טרם הצליחה להוציא מלה מפיו. הנסיונות השונים לא נשאו פרי. היא השתדלה לקרב אותו – הושיבה אותו אל השולחן הראשון בשורה האמצעית, עוררה אותו להשתתפות בשיחה, הטילה עליו תפקידי־עזר, שהקטנים כה להוטים אחריהם ומתכבדים בהם – לשוא: הוא הוסיף להצטדד ולשתוק.

“השתדלותי היתרה מעוררת בו חשדנות” – חשבה המורה, ואז נקטה תכסיס הפוך: העבירה אותו לקצה הטור על יד הקיר וחדלה להמריצו להשתתפות. היא ציפתה, שאדישותה תעורר אותו לבקש את תשומת ליבה. גם טכסיס זה לא הואיל.

בהפסקות לא התערב התלמיד החדש בין הילדים ולא לקח חלק במשחקיהם. הם ידעו את קורותיו ולא הטרידוהו. אחד התלמידים ניסה פעם למשוך אותו בעל־כורחו אל המעגל, והוא נשך את ידו. לאט־לאט הסיחו הילדים דעתם ממנו, ו“השתקן” – כפי שקראו לו ביניהם לבין עצמם – נדמה בעיניהם כמין חפץ או רהיט, רהיט משונה, הנושא את עצמו…

יום אחד קרה הדבר.

את חללה של הכיתה, השרויה באור מעומעם של בוקר־חורף סגרירי, פילחה קריאה קולנית:

– המורה, השתקן מצביע!

חריקה רדופה של כסאות מוזזים ענתה על הקריאה. הילדים קפצו ממקומותיהם ופנו אחורנית לעבר המצביע. היה זה שיעור בסיפורי־המקרא, ובספרים הפתוחים בלטה תיבת־נוח מעל פסי גלים זיגזגיים. – הוא מצביע! הוא מצביע! הוא רוצה לדבר! – נתלהלהו קולות בתהייה וגיחוך – הוא רוצה לענות.

השתקן עמד – ראשו נטוי מעט קדימה ואצבעו שלוחה, כמורה על משהו הנמצא הרחק, מעבר לכותלי החדר. – טוב, טוב.. הסבירה פנים המורה – ענה, חביבי, ענה: איך אתה מתאר לעצמך את המבול, את האנשים בזמן המבול, את החיות, את הכול, הכול…

המורה נשענה על השולחן וראשה שקע מעט בין כתפיה, כולה – הקשבה. – כולם ברחו, ברחו – חיות, אנשים – ברחו… פלט הילד בנשימה כבדה, בקול חלול–וצעקו, נורא צעקו: אמאות ואבאות צעקו: “איפה הילד, שלי? איפה הילד שלי?” והילדים צעקו: "איפה אמא שלי? איפה אבא שלי? והכלבים נבחו, גם האריות והדובים וכל החיות…

התלמידים עמדו מסומרים למקומותיהם ולא גרעו עין מפניו של המדבר. שני כתמים אדומים צצו בלחייו, וקולו הלך ונצטלל. – המים באו מכל צד. רוצים לברוח לצד זה – בא גל גדול, “טח” על הפנים! לצד השני –בא גל גדול, “טח” על הפנים! מטפסים על הגדרות, אחר כך על העצים, גבוה־גבוה, עד הקצה. ואחר־כך נעשה לילה, חושך, חושך שחור…

הוא עצם עיניו בחוזקה, הידק שמורותיהן ופרש ידיו לצדדים: – לא רואים כלום, כלום, לא שומעים כלום, כלום. רק בכי, כזה ארוך, ארוך, בלי הפסקה: ווּ־וּ־ו…

הוא האריך ביללה עולה ויורדת, כשהוא מניע את גופו ימינה ושמאלה, והשומעים לטשו עיניהם ונדחקו זה אל זה. המורה נשכה שפתיה, ועורק כחלחל זע בצווארה. – ובבוקר יצאה השמש, ועוד היו אנשים, לא הרבה, גם ילדים, למעלה, גבוה־גבוה על העצים, אבל כבר לא היה להם כוח, והם נופלים – “טח” לתוך המים, “טח” לתוך המים. ודובים לא היו כבר, ואריות לא היו כבר – כולם טבעו, אבל דגים היו, כאלה גדולים, עם פה כזה גדול, עם שיניים כמו סכינים, ולשון אדומה בחוץ, כמו כלבים… והם טורפים, קורעים רגליים, ידיים, לועסים ובולעים, לועסים ובולעים… – אוי אמא! – לחשו הילדים ברטט ועצרו נשימתם. – ואחר כך ירדו המים, ירדו, ירדו, והאדמה נעשתה יבשה. ואז לא רואים כלום, כלום – רק נעליים על האדמה, המון נעליים, קטנות וגדולות, עם שרוכים, בלי שרוכים, עם כפתורים, בלי כפתורים, ערימות, ערימות של נעליים שחורות, צהובות, לבנות… – מדוע אין השַׁמש מצלצל? – ניתרה המורה ממקומה בבת־קול שהוּקה – השעה עברה כבר.

היא אצה אל הדלת, מלכסנת את ראשה ומסתירה את פניה מעיני התלמידים.

הללו לא השגיחו בה. מבטיהם היו צמודים אל “השתקן”, שעמד חיוור, עיניו עצומות למחצה, נראה כממשיך סיפורו לעצמו, בתנועת־שפתיים, באפס קול.