לאורך שביל־חיים, שנמתח על פני עשרות שנים, נכתבו לסירוגין הסיפורים והרשימות המכונסים בספר זה – חלק מהם פורסם במרוצת הזמן בכתבי־עת שונים, ורובם רואה כאן אור לראשונה.

החלוקה לשערים – יסודה בסמיכות הנושא, או הלך־הרוח, של היחידות הבודדות בכל שער: סדר רציפותן של אלה אינו צמוד למועד חיבורן מבחינת מוקדם ומאוחר. השער “משם” כולל

פרקי־סיפור מחיי הנוער היהודי באוקראינה בימי מלחמת העולם הראשונה.

א.א.

בסודם

מאת

אהרן אשמן

---

השתקן

מאת

אהרן אשמן

הילד הקטן, בן־השמונה, הגיע ארצה עם אמו האלמנה בין ראשוני הניצולים מן השואה.

–הוא יודע עברית מצוין – המליצה עליו אמו לפני המורה הצעירה – אני ובעלי המנוח למדנו בגולה בגימנסיה עברית ודיברנו עברית בבית.

המורה נרכנה אל הילד – כפות ידיה לחוצות בין ברכיה, ושערה השופע, הגלי, מתלכסן לעבר כתפה: קולה התרונן בליבוב: – אתה רוצה ללמוד אצלינו?

הילד שתק. הוא כוסס ציפורן בין שיניו, ומבטו הפוזל כלשהו נשתלח מתחת למצחו – דרוך, מרתיע.

–מדוע הוא שותק? – שאלה המורה את האם.

–הוא כזה… – מלמלה האם, וכף ידה על שכמו של הילד זעה וקומטת את חולצתו, קומטת ומיישרת חליפות – הוא כזה. מאז… מהמחנה… אבל הוא ידבר. הוא ילד טוב.

המורה הזדקפה והתנשמה. עיניה חלפו על פני חדר־הכתה. על סף החלון עמד עציץ, שמתוכו הזדקר שיח גמוד, נוקשה, קוצני. מבטה של המורה נשתהה על הצמח, וחיוך מריר חלף על שפתיה.

אחרי שעות העבודה יש לה למורה הרב עניינים לענות בהם, אך התלמיד החדש מעסיק את מוחה גם בשעות־הפנאי. עברו כבר שבועות מספר, והיא טרם הצליחה להוציא מלה מפיו. הנסיונות השונים לא נשאו פרי. היא השתדלה לקרב אותו – הושיבה אותו אל השולחן הראשון בשורה האמצעית, עוררה אותו להשתתפות בשיחה, הטילה עליו תפקידי־עזר, שהקטנים כה להוטים אחריהם ומתכבדים בהם – לשוא: הוא הוסיף להצטדד ולשתוק.

“השתדלותי היתרה מעוררת בו חשדנות” – חשבה המורה, ואז נקטה תכסיס הפוך: העבירה אותו לקצה הטור על יד הקיר וחדלה להמריצו להשתתפות. היא ציפתה, שאדישותה תעורר אותו לבקש את תשומת ליבה. גם טכסיס זה לא הואיל.

בהפסקות לא התערב התלמיד החדש בין הילדים ולא לקח חלק במשחקיהם. הם ידעו את קורותיו ולא הטרידוהו. אחד התלמידים ניסה פעם למשוך אותו בעל־כורחו אל המעגל, והוא נשך את ידו. לאט־לאט הסיחו הילדים דעתם ממנו, ו“השתקן” – כפי שקראו לו ביניהם לבין עצמם – נדמה בעיניהם כמין חפץ או רהיט, רהיט משונה, הנושא את עצמו…

יום אחד קרה הדבר.

את חללה של הכיתה, השרויה באור מעומעם של בוקר־חורף סגרירי, פילחה קריאה קולנית:

– המורה, השתקן מצביע!

חריקה רדופה של כסאות מוזזים ענתה על הקריאה. הילדים קפצו ממקומותיהם ופנו אחורנית לעבר המצביע. היה זה שיעור בסיפורי־המקרא, ובספרים הפתוחים בלטה תיבת־נוח מעל פסי גלים זיגזגיים. – הוא מצביע! הוא מצביע! הוא רוצה לדבר! – נתלהלהו קולות בתהייה וגיחוך – הוא רוצה לענות.

השתקן עמד – ראשו נטוי מעט קדימה ואצבעו שלוחה, כמורה על משהו הנמצא הרחק, מעבר לכותלי החדר. – טוב, טוב.. הסבירה פנים המורה – ענה, חביבי, ענה: איך אתה מתאר לעצמך את המבול, את האנשים בזמן המבול, את החיות, את הכול, הכול…

המורה נשענה על השולחן וראשה שקע מעט בין כתפיה, כולה – הקשבה. – כולם ברחו, ברחו – חיות, אנשים – ברחו… פלט הילד בנשימה כבדה, בקול חלול–וצעקו, נורא צעקו: אמאות ואבאות צעקו: “איפה הילד, שלי? איפה הילד שלי?” והילדים צעקו: "איפה אמא שלי? איפה אבא שלי? והכלבים נבחו, גם האריות והדובים וכל החיות…

התלמידים עמדו מסומרים למקומותיהם ולא גרעו עין מפניו של המדבר. שני כתמים אדומים צצו בלחייו, וקולו הלך ונצטלל. – המים באו מכל צד. רוצים לברוח לצד זה – בא גל גדול, “טח” על הפנים! לצד השני –בא גל גדול, “טח” על הפנים! מטפסים על הגדרות, אחר כך על העצים, גבוה־גבוה, עד הקצה. ואחר־כך נעשה לילה, חושך, חושך שחור…

הוא עצם עיניו בחוזקה, הידק שמורותיהן ופרש ידיו לצדדים: – לא רואים כלום, כלום, לא שומעים כלום, כלום. רק בכי, כזה ארוך, ארוך, בלי הפסקה: ווּ־וּ־ו…

הוא האריך ביללה עולה ויורדת, כשהוא מניע את גופו ימינה ושמאלה, והשומעים לטשו עיניהם ונדחקו זה אל זה. המורה נשכה שפתיה, ועורק כחלחל זע בצווארה. – ובבוקר יצאה השמש, ועוד היו אנשים, לא הרבה, גם ילדים, למעלה, גבוה־גבוה על העצים, אבל כבר לא היה להם כוח, והם נופלים – “טח” לתוך המים, “טח” לתוך המים. ודובים לא היו כבר, ואריות לא היו כבר – כולם טבעו, אבל דגים היו, כאלה גדולים, עם פה כזה גדול, עם שיניים כמו סכינים, ולשון אדומה בחוץ, כמו כלבים… והם טורפים, קורעים רגליים, ידיים, לועסים ובולעים, לועסים ובולעים… – אוי אמא! – לחשו הילדים ברטט ועצרו נשימתם. – ואחר כך ירדו המים, ירדו, ירדו, והאדמה נעשתה יבשה. ואז לא רואים כלום, כלום – רק נעליים על האדמה, המון נעליים, קטנות וגדולות, עם שרוכים, בלי שרוכים, עם כפתורים, בלי כפתורים, ערימות, ערימות של נעליים שחורות, צהובות, לבנות… – מדוע אין השַׁמש מצלצל? – ניתרה המורה ממקומה בבת־קול שהוּקה – השעה עברה כבר.

היא אצה אל הדלת, מלכסנת את ראשה ומסתירה את פניה מעיני התלמידים.

הללו לא השגיחו בה. מבטיהם היו צמודים אל “השתקן”, שעמד חיוור, עיניו עצומות למחצה, נראה כממשיך סיפורו לעצמו, בתנועת־שפתיים, באפס קול.

---

תקן, סבא

מאת

אהרן אשמן

מילונו של דידי הקטן עודנו מצומצם. שגורים בפיו כשני תריסרים שמות־עצם, ושתי מילים: “כן” ו“לא”.

כמה רעננות ומלאות של נפש בשתי המלים הקצרות. ה“לא” מבוטא בתקיפות, כשזוויות הפה מתמשכות כלפי מטה, וה“כן” מתובל בגירגור רך המשווה ל“כ” כוון של “ג” – “כגן”, והוא מודגש בסיפוק והנאה – ההנאה המיוחדת לאלה השמחים להסכים, לתת… “כגן” – מלווה בחיוך המעכל את הסנטר ובהטיית־חן של הראש המתולתל.

אך הנה הנצו הפעלים הראשונים, והם נושרים מפיו של דידי על דרך הצווי המוחלט: “זוז!” “עזוב!”.

זוז, סבא! – אל תתפוס את המקום, שהוא יעד לדובון שלו.

עזוב סבא! – אל תסייע לו לעלות על כסאו הרם והנישא: הוא יכול בעצמו.

אך שונה בנעימתו מכל הציוויים האחרים הוא הציווי: “תקן, סבא!”. ציווי זה בא לעולם לאחר שסבא הוכיח, לפי תומו, את כוחו בתיקונים. מעל השולחן הצעצועי נתלשה הטבלה, וסבא קל הדעת, הפזיז, האץ להושיע, חפז וקרא: “תן, דידי, אני אתקן”. נטל את הטבלה העגולה, כיוון את ארבעת המסמרונים הנעוצים בה כלפי ארבעת הנקבים בראש הרגל היחידה, דפק מלמעלה בקוביה, – והשולחן עומד על כנו.

דידי נתן שתי עיניו בסבא במבט מרוכז, רציני – דומה, שסיכם אותה שעה לעצמו: כך־איפוא, מכאן למדנו משהו על טיבו של שבט זה – שבט ה“סבאים”: יודעי־תיקון הם.

ומאז, אך עובר סבא את המפתן, מיד מקדם דידי את פניו, וצעצוע שבור בידיו: “תקן, סבא!” – בבטחון, בפשטות ודאית שאינה בת־ערעור.

לימים דבקה בו, בסבא, מין תחושת־אחריות מיוחדת לגבי אומנותו החדשה, ושעה שנכדו מושיט לו צעצוע שבור, מתפרכסת בו ברגע הראשון חרדה כלשהי: מה יהיה אם אכשל הפעם, והתיקון לא יעלה בידי?

אוזר סבא את כל תבונת כפיו כדי לעמוד בנסיון.

הנה נשברה רגלו של כסא קטן: “תקן, סבא!” – ברוך השם! עוקצים להם לשני השברים בקצותיהם, והם מתיישבים איכשהו, נאחזים זה בזה, נהדקים – הכסא עומד הכן, ולו רק עמידה עראית.

עיני הדובון נשרו, הלכו לאיבוד: “תקן, סבא!” – תוקע סבא שני כפתורים קטנים, לתוך הארובות הריקות, והדוב – שוב עינו בראשו.

נשמט גלגל מן העגלה הקטנה – תוקע סבא קיסם דק בנקב שבסדן, והרכב חוזר והולך למישרים.

אך הנה העניק מישהו לדידי צעצוע מסוכן ביותר: ברווז קטן עשוי חלַב קרוּש, שתוכו חלול. תפס דידי את הברווז בעכוזו השמנמן, הוורוד, ומשך במקורו הירוק, המצחיק – אוי, אסון: נתפרד הברווז ונחצה לשניים: הגוף והצוואר ביד ימין, הראש עם המקור ביד שמאל: “תקן, סבא!”.

אובד־עצות אוחז סבא את שני החלקים בידיו, ממשמש בהם, מקרב האחד לשני – ללא הואיל. ראשו של הברווז נופל על השולחן, וקו השסע בשולי הצוואר בוהה לחלל העולם: “תם ונשלם”.

רגע אחד! הרי אפשר לרכך מעט את החלב בשוליים, מהרהר סבא, לחמם מעט ולהדביק את שני החלקים. כמו להכעיס אין למצוא את קופסת הגפרורים. – תקן סבא! תקן סבא! – עווית של בכי בקולו ובפניו של דידי. הגבות מתכווצות, ופחד – פחד מפתיע בבגרותו – מכבה את האורות בעיניו של הפעוט.

הנה נמצאו הגפרורים. השלהבת הקטנה מחליקה על שפת השסע, החלב מפשיר, מתרכך, החלקים מתאחים, נדבקים זה לזה, אצבעו של סבא מחליקה על מקום החיבור, מוחה את הסימנים – הברווז קם לתחייה, בריא ושלם. רסיס–־הדמעה בעיני דידי מתמלא אור: עולם ניצל מחורבנו….

ברך את “הגומל”, סבא!

ומעתה, הווי מתפלל השכם והערב על כושר התיקון שיתקיים בידך כל זמן תמיד, כי מה יהיו פני עולמנו, אם תאבד, חלילה, האמונה מלב נכדך, שיש תקנה לכל פגם ולכל מעוּות – מוכרח להיות – ויהי מה!

---

אין דבר

מאת

אהרן אשמן

– מה? אתה רוצה לבכות?

מבטו החמור של האב, מבט מדביר של עיניים שחורות, תקיפות, ננעץ בפניו של רפי בן־התשע, הצנום והזריז.

רפי מהדק בכפות ידיו את הברך, שנחבלה בנפלו מעל אופניו, וקימטי הכאב משני עברי אפו הקצר הולכים ומתיישרים. – גיבורים?…– פוטר האב בנעימה של מזכיר נשכחות. – אינם בוכים – עונה רפי בקול מריר, מעוך. – גיבורים אומרים?… – אין דבר – מסיים רפי, ובת־צחוק קנוטה חושפת את קצות שיניו המכורסמות. – בסדר.

האב טופח על שכמו של רפי בשביעות־רצון: ככה, בן, ככה. אין מקום בדורנו לפינוק, לרגשנות. לכול יש להתייחס באורח ספורטיבי.

אוהב רפי את צילי אחותו הקטנה, בת החמש – ילדה שמנמונת, המצחיקה מאד במאמציה לחקות את תעלולי אחיה הגיבור; אך לעולם אין רפי מחבק את צילי, או מנשק לה: האב הרגיל את הילדים לסלוד מחיבוקים ומנשיקות. קרובי־המשפחה, שנתקלו לא פעם בסלידתם זו של הילדים – שוב אינם מנסים לעבור את גבול האסור.

אחת היא הדודה – הדודה החולה, הגלמודה, המרותקת למיטתה – שאינה משלימה עם סייגים. כל פעם שהמשפחה מזדמנת אליה לביקור, הריהי אוחזת ברפי האהוב עליה ומחבקת אותו ברעבתנות נלהבת, כאילו רצתה להערות עליו את שארית חייותה.

רפי מקמט את אפו במורת־רוח ומשתמט מבין זרועותיה בסרבנות עיקשת. – הוא אינו סובל נשיקות וחיבוקים – מצטדקת האם – באמת, הוא אינו רגיל בכך. אנחנו לא מנשקים אותו.

הדודה החולה, התולה את סלידתו של הילד במחלתה, אינה עונה דבר. יושבת היא על מיטתה, שעוּנה אל הקיר, מטפחתה קשורה מתחת לסנטרה, והיא מנענעת בראשה כמסכימה לדברי האם: אך עיניה – העיניים ששמרו על מלוא יופיין מימי הנעורים – יוקדות בצער ועלבון.

רפי מפצה את הדודה על השתמטותו מלטיפות ומציע לה למשש את שרירי זרועו. – ברזל! נכון? – מתאמץ הוא לעבּות את שריריו ולהבליטם. – מותק שלנו, חומד שלנו, בחור אמיץ שלנו – רוגשת הדודה ומושיטה לרפי את גומי־הלעס, החביב עליו יותר מכל מיני ממתקים.

רפי תוחב את הגומי לתוך פיו וממהר לחצר. צילי אצה אחריו. בחצר מוטלת שׂוכה עבה, שקוּצצה מעץ האקליפטוס, לאחר שנופו פשט מחוץ לתחום וסיכן את רעפי גגו של השכן. השׂוכה יבשה מכבר, והיא נשענת על הקרקע בגידמי ענפים קטועים – נדנדה מצוינת. והנה גם צמיג ישן של מכונית – צמיג שלם וקשה, שאפשר לגלגלו ולהרקידו לאורך הסימטה. ושם, בפינת החצר, תיבת־עץ, שצמודים לה ארבעה גלגלים קטנים – מרכבה מצוינת להוביל בה את צילי בדהרת סוס אביר.

ליד מיטתה של הדודה משׂתרכת שיחה יגעה על מכאובים ומחלות, רופאים ורפואות – והאב מרוצה שהילדים אינם מתענינים ביותר בדודה החולה, שהם משחקים להם בחצר, מחוץ לאווירה זו של צער ומועקה.

אך שעות רבות אחרי הביקור, בערב, כשהאם משטחת את הסדין על מיטתו של רפי, והוא עומד ומכפתר את הפיג’מה המפוספּסת, הגדולה ממידתו, הרינו שואל פתאום: – אמא, את יודעת למה הדודה שמה מטפחת על הראש וקושרת תחת הסנטר? – למה? – כדי שלא יראו איך שאצלה הצוואר נפוח נורא. – הרי לך, חושבת האם, איך הרגיש בדבר, והלא נדמה, שהחולה אינה מעניינת אותו כלל…

– ולמה אצלה הצוואר – – די, די לפטפט, עכשיו צריך לישון – משסעת האם את רפי וממהרת לכבות את האור.

יום אחד, בעת ארוחת־הצהריים, כשאבא ואמא התווכחו על התוצאות המשוערות של תחרות־הכדורגל הקרובה, זקף רפי פתאום את מזלגו כלפי מעלה, צימצם מבטו באיזו נקודה סמויה, רחוקה, ופרט בדיבור משוך, עגמומי" כל־כך הרבה זמן הדודה חולה, אני חושב שהיא כבר לא תבריא.

דומה, כאילו אי־בזה חיכו לחוות־דעתו של רפי, והיא שהכריעה את הכף. למחרת נפל הדבר: הדודה החולה נפטרה סוף־סוף מייסוריה הממושכים…

אחרי ההלוויה היו עיני האם אדומות מבכי, והאב דרש ממנה לרחוץ את פניה ולהתרענן: הילדים ירגישו, יתחילו לשאול, לחקור… – כלום סבור אתה, שצריך להעלים מהם את הדבר? – שאלה האם בהתרסה כבושה. – לא צריך להעלים – נפתל האב, אבל אין צורך ברגשנות. עובדה! עובדה שאינה שונה מעובדות אחרות. ולא עכשיו, אפשר לספר להם באחד הימים, בהזדמנות, דרך־אגב.

ההזדמנות לא נשתהתה. אותו יום עצמו, עם ערב, הפסיק רפי ל“נגר” בחדר הילדים והופיע על סף חדר־ההורים, כשהפטישון הקטן – מרביץ המסמרים – בידו: – כבר הרבה זמן לא היינו אצל הדודה, מתי אנחנו הולכים אליה? האב שירבב את ראשו מאחורי העתון, שקרא בו, והחליף מבט מהיר עם האם, שדיללה אותה שעה את הפרחים באגרטל. – לא נלך אל הדודה – ענה במתינות – הדודה איננה כבר. – היא מתה – פסק רפי בראש מורד, ועיניו מביטות מתחת למצחו. – ה… המ… – אישר האב בנהימה וחזר לעיין בעתון.

האם מוללה בין אצבעותיה את גבעולי הפרחים והתבוננה ברפי מרחוק, מעבר לכתפה. – ושמו אותה בקבר? רפי טלטל את פטישו בתנועה נחרצת כלפי מטה. – כמובן, – ענה האב כלאחר־יד, פתח את העתון, הפכו וקיפלו ברישרוש עסקני. – ומן הקבר כבר לא חוזרים אף פעם – הפטיר רפי כלפי עצמו, וחזר והאריך בהדגשה “אף פעם”.

האב הצניח את העתון על ברכיו: “אמור־נא, מה עשית שם בפטיש? שמעתי איך דפקת כל הזמן”.

– חכה, חכה – פלפל רפי בשמורותיו בקוצר רוח – וזה… וזה כואב מאד כשמתים?

האב כבר הספיק לקום ולאחוז בידו של רפי: “בוא, תראה לי מה הצלחת “לנגר” שם”.

רפי פסע פסיעה ונעצר: – אבל אפילו כשכואב מאד והולכים לקבר, אז – – אז אין דבר! נכון? – והוא זקף סנטרו כלפי האב, והפיקה שבגרונו זעה, כאילו התאמץ לבלוע משהו. – נכון, נכון – מילמל האב ומשך אותו אחריו לחדר הסמוך.

בערב, לפני השינה, תקפה את הילדים משובה בלתי רגילה. האב לא היה בבית, והאם לא הצליחה לכפות עליהם את השכיבה במיטותיהם בשעה הקבועה. הילדים הבחינו, שבעצם האם נהנית מתעלוליהם, והתהוללו בלי הפוגה. צילי היתה “מסמר הערב”. היא ניפחה את לחייה וטפחה עליהם באגרופיה, הפשילה את שערותיה הבהירות מן העורף לעבר הפנים ונהמה בּוּ־ בּוּ־ בּוּ־ מפחיד, סגרה את בובתה באמבטיה על שהיא ילדה רעה, ואחר־כך ביקשה סליחה בשמה, התייפחה והבטיחה להיות ילדה טובה….

רפי התגלגל על הרצפה בבולמוס של צחוק: אמא, אמא, הביטי על המצחיקנית הזאת, אפשר למות ממנה…

מתוך צחוקו הקולני של רפי הפציע איזה צליל מוזר, רסוק, שצבט בליבה של האם. היא כיבתה את האור והכריחה את הילדים לשכב.

רק עתה, לאחר שהילדים נרדמו והיא שבה לחדר־ההורים, הבחינה האם במשק הגשם שהתחיל לרדת לפני שעה קלה. במשק הגשם התערבה המיית הרוח וקירקושו של איזה פח מדולדל, שהיה מתרעש מםעם לפעם בהפסקות קצובות. היא נשענה במרפקה על המזנון והסתכלה בדגים הקטנים שהתרוצצו בבריכת הזכוכית. נוגה זרחני היה נסוך על מישטח האיזוב בקרקעית הבריכה ועל הסלעים הקטנים המגובבים בתוכה. בין הסלעים נמשכו נקיקים אפלוליים ונזדהרו מינהרות בהירות. הדגיגים נעו בלי־הרף, כפפו זנבותיהם בגמישות ויישרו אותם חליפות, צללו למטה וצפו אל על, התחבאו והגיחו – כמו שיחקו משחק רב־תעלומות.

– דומה, שהללו מסוגלים לחיות לעולם – הירהרה האישה – אם יחליפו להם את המים כסדר. אני אזקין ואסתלק, צילי תעמוד פה במקומי ותתבונן בהם, והם ישתעשעו להם – יגלשו למטה ויצופו למעלה, ירדפו זה אחר זה, יחוגו זה מסביב לזה ללא טעם, ללא תכלית – אותה התנועה, אותה ההבעה הקרושה בנקודות־העיניים השחורות.

“אפשר למות ממה”… נתהדהד לפתע בקרבה אותו ניב־רחוב שנפלט מפי רפי במין פעייה משונה של צחוק עם בת־קול של יבבה… מראה הבריכה, עם הדגים המנצנצים בתוכה, נסוג ונגוז מעיניה, והיא ראתה את עצמה צועדת בלוויה המתמשכת בנתיב העפר ליד גדר עצי השיטה הריחנית. היא הולכת ומוחה את הדמעות במטפחתה, והבושׂם הדק, המתוק של פרחי השיטה מגרה את הנחיריים במין עליצות טורדנית.

שריקת הרוח בחוץ – שריקת־חתף חזקה – החזירה את האם אל חדרה ואל מראה הבריכה שעל המזנון. השריקה רפתה ונסתיימה באנקה חרישית. – לא, אנקה זו לא מן החוץ היא באה – הבחינה האם בשנייה – מכאן היא נשמעת, מקרוב.

מיהרה ופתחה את הדלת לחדר־הילדים. פס אור נמתח על הרצפה, עלה והאיר את מיטות הישנים. צילי ישנה במנוחה, אך רפי שכב בעיניים פקוחות, מכווץ ורועד ואגרופיו לחוצים אל סנטרו.

– מה לך, רפי? – שאלה האם, כשהיא נרכנת למראשותיו.

רגע אחד לטש רפי כנגדה עיניים תוהות, לא מכירות, ומיד קפץ וכרך ידיו על צווארה. – אוי, אמא, אמא… – לחש בקול חנוק. – הס, הס, אל תעיר את צילי – לחשה האם, אספה אותו אל חיקה ויצאה לחדר המואר, כשרפי נלחץ אליה, ושיניו נוקשות בצמרמורת. – מה כואב לך? אמור, מה כואב לך? – לא כואב לי, כלום לא כואב לי – חילחלו ההברות בגרונו בהתאמצו להבליג על הבכי. – בודאי חלמת משהו – ספר, ספר! – כן, חלמתי. נורא־נורא. ראיתי שצילינקה שלנו מתה ולקחו אותה שמה – את יודעת לאן – – –

היבבות העצורות הרעידו את צלעותיו וסיכסכו את תווי פניו. – טפשון, מה אתה מדבר? בוא תראה: הלוא היא במיטה, היא ישנה. – כן, אני יודע, אני יודע… אבל אני רואה שהיא מתה. ואני צועק, כל כך צועק: אבא, אמא, צילינקה מתה! – ואתם, אתם…

בכיו של רפי פורץ את המעצור, והדברים נתלשים מקרבו במטח־מחאה: ואתם, אתם אומרים “אין־דבר, אין־דבר”… אני צועק בכל הכוח “צילינקה מתה!” ואתם –אין ־דבר;– הכול –אין דבר. ועוד לא מרשים לבכות – אסור לבכות… אסור לבכות…

– מי זה אומר שאסור לבכות? – אתם, אתם, תמיד אתם אומרים: “גיבורים לא בוכים”… “גיבורים לא בוכים”…

הוא כבש את ראשו, שהאם החליקה עליו בשתיקה, בשקע הרך שבין צווארה לכתפה, ודמעותיו זלגו מהר־מהר, כמו התחרו עם טיפות הגשם, שחדרו בעד סריגי התריסים ונתגלגלו על פני השמשות.

קול הרוח לא נשמע עוד, אך הפח המדולדל הוסיף להתרעש במפתיע, כמתעורר מפעם לפעם מסיוט־לילה שומם, ברזילי.

---

"ללוֹם"

מאת

אהרן אשמן

יואבי. – האם יתואר, שיואב – שר־הצבא התנכי, זה הנושק את יריבו ודוקרו למוות תוך כדי נשיקה – נקרא בקטנותו בפי צרויה אמו בשם החיבה “יואבי”?

אולי. אולי גם צרויה חפנה בימים ההם את יואבי שלה לבין זרועותיה, והוא שיפשף תלתליו הזהובים בלחייה, ועינו זוהרות…

מכל מקום, יואבי בן־זמננו נהג לעשות כך.

הוא בא לעולם עם גמר מלחמת העצמאות. עם ליבלוב שמחת הניצחון, בעוד הדגלים החוגגים מתנשקים עם תכלת־הרקיע האביבית.

אמו הצעירה, שהרגישה בחלחלה מתוקה את מרצו הדורסני של התינוק בשעת יניקה, פסקה בוודאות: “יואב” יהיה שמו, שר־צבא הוא מלידה. – יואב… יואב… – לעס האב את השם בחיוך של מבוכה, ובראשו התרוצצו כחזיזים קיטעי־פסוקים חדים: “ויכהו שם החומש”, “בני־צרויה קשים ממני”, “ויקח שלושה שבטים ויתקעם בלב אבשלום”…

האב נכנע, אך כל פעם שהוא נוטל את התינוק בזרועותיו, עולים הפסוקים במוחו, מכרכרים לפני עיניו, ודווקא ברישומם המיוחד, כפי שקרא אותם בספר התנ"ך הישן של סבו, על רקע הנייר העתיק, שצבעו צהבהב־אדמדם, גון־דם מטושטש…

אןלם באחד הימים, כשהופיע החיוך הראשון על פני יואב, נצטפצפה האם בשירבוב שפתיים ־ “יואבי” – והסיוט רפה: “יואבי” הוא משהו שונה לגמרי מ“יואב”.

יואבי מחייך, ואז הוא נמס כליל, עובר על גדותיו ומשתפך לתוך ליבך. יואבי מטלטל ידיו ורגליו השמנמנות עם צמידי החריצים בקיפליהם, ממצמץ בעיניו לתפוס סרט צבעוני הטופח על חוטמו, – ואתה מתפקע מצחוק למראה תנועותיו.

אך הנה הגיעה שעת־סעודה ליואב, והאם עודנה טרודה במטבח, שבויה בידי סיר עיקש המפגר ברתיחה – הו, עתה אין זכר ל“יואבי”, עתה הרי זה “יואב” מכף רגל ועד ראש: צריחתו בוקעת שחקים ומבטו מתפזל כלשהו, מציץ מן הצד במין רשע כמעט מפוכּח, דומה שאתה קורא בו ממש: “לו חרב בידי, לו חרב בידי”…

התינוק הולך וגדל. לימים הזדקף והתחיל להלך, נופל וקם ו“מתנכר במעלליו”.

מנגינה עולה מתיבת הרדיו, ו“יואבי” מאזין בעיניים הוזות, שקויות אור־פלא.

ו“יואב”? – יואב ניגש לאורח, שנזדמן לביקור, ומסלק אותו מעל כסא מושבו בהטחת צו קצר, מוחץ: “לך!” לאחר שהפולש הזר מפנה את העמדה, ויואב אינו מצליח להשתלט עליה בכוחות עצמו, הריהו טופח בכף־ידו על מושב־הכסא, תפוחי־לחייו מתכדרים בבליטוּת תוקפנית, וגזירה שרירותית נקלעת לעבר האב: “פה!” – ודי לאבא חכימא…

“יואבי” מתגלגל על פרוות הדשא הרכה בגינה הסמוכה ומתרפק על הכלבלב “באמבי” –יצור כלאיים, שמחצית פניו לבנה, ומחציתו השניה שחורה: העין שבמחצית הלבנה בהירה וחסודה, והעין שבמחצית השחורה – זוממת ונוכלנית. בעדנה רבה כובש “יואבי” את ראשו הזהוב בצלעותיו של הכלבלב, מלטף חרטומו הלח, תוחב את האצבעות לתוך פי הכלבלב, מתחת למטלית לשונו, ומהגה בהברות משוכות, מתפנקות: באמבי, ביאיבי, ביאיבי (חביבי).

ו“יואב”? – יואב תופס מקל־הפקר המוטל בגינה, עובר בשבילים וחובט בזרוע נטויה את כל התינוקות בדרכו במין צהלת־קרב קולנית.

“יואבי” נצמד לספר תמונות, ואין כוח בעולם שינתקו מעליו. שעה ארוכה הוא מדפדף ומתבונן, ולאחר מכן הוא מדפדף ומתבונן, ולאחר מכן הוא מניף את הספר, מהלך בחדר ומכריז בהנאה ובגיוון עשיר של מבע וצליל: "מוּנה! מוּנה!… (תמונה) – הביטי איך הוא מתפעל מהתמונות, תראי – הוא יהיה צייר! – אומר האב לאם, ונימת פורקן בקולו.

אך כעבור רגעים מועטים ניגשת הדודה החיילת, וחובשת לראשו של יואבי את כובעה – הכובע הירוק־כהה, שטוטפת הנחושת מתנוצצת בחזיתה: הביטו, הביטו, הריהו בדיוק רב־האלוף שלנו!

משונה: באמת, פרצוף צבאי מובהק. חיתוך־פה סגור ומכונס, בוהק־פלדה בעיניים הכחולות, והמעבר מן הלחיים העגולות אל הסנטר אומר קפידה של מרוּת: “חזק ונתחזק!” – איש־מלחמה: יואב!

רק באחת נינוח הלב מטירדת ההפכים, זה מתרחש שעה שהילד עונה על ברכת “שלום” לבא וליוצא. הוא אינו מנפנף את כפו, כמנהג הקטנים – מרים הוא את היד, כופף אצבעותיה וזוקפן חליפות" “ללום!” “ללום!”

אותו רגע מתלכדים “יואב” ו“יואבי” ליישות אחת, והתחומים ביניהם בטלים ונעלמים. – “ל – – לום!” הברה ראשונה ממותחת ברוך, והשניה – קצרה, נקשנית, כהולם־פעם. – “ל – – לום!” העיניים מאירות בחן וחסד, ובו בזמן מתהדקות השפתיים עם הברת הסיום בהבעה עזה, נחרצת.

גל משחרר מציף את לב האב: כך, בני, כך – במלוא הזוהר, אך גם במלוא התוקף: שלום! שלום!

---

מה יש לבכות

מאת

אהרן אשמן

– שולה תמשיך:

שולה הסלידה אפוֹן דק, מנומש, ותלתה במורה הממושקפת עיניים שואלות־נבוכות.

– מן המקום שהפסיק נחום: “ויהי בבוקר” – –

שולה נרכנה אל הספר. הקדימוה קצוותיה הזהובות, שנפלו משני עברי הפנים והאהילו על הדף. האותיות השחורות כירכרו ונתלכדו למערבולת דחוסה, וקולות הילדים הטיחו מסביב: “המורה, אני! – אני! – אני אמשיך!”

– אה, שולה כבר שוב חולמת! – הפטירה המורה ברוגזה.

תוהה היתה המורה על תלמידתה החביבה, שנשתנתה כל־כך בזמן האחרון: הילדה העליזה, הדברנית, הצחקנית, נעשתה סגורה, מכונסת, ומבטה שהיה גלוי ומישיר ניכחו, נעשה מלוכסן, מתחמק ואורב. מתאמצת היא להקשיב בזמן הלימוד, אך אינה קולטת; מסתכלת, ואינה רואה.

– מה קרה לך? מה זה התחלת פתאום – – המורה כבשה את מלת־הגינוי שעלתה על לשונה.

שולה הרכינה את ראשה בשתיקה. האם אפשר לספר את הדבר המבלבל את דעתה ומטריד אותה, עולה ומזדקר במפתיע מעל גבי הלוח השחור, או מבין השורות שבספר?

לפני חודש קרה הדבר. אותו יום חשה שולה בגרונה ולא הלכה לבית־הספר. היא שכבה במיטה, צווארה בתחבושת, והם שניהם – אמה ואותו גבר זר, שעיר – ישבו לחוצים זה אל זו בחדר הסמוך, בזווית, אך שולה ראתה אותם משתקפים כבמראה במחציתה של דלת־הזכוכית הפתוחה משמאל למראשותיה. הם דיברו בלחישה, אך שולה שמעה ברור את דברי האם, שעצמה עיניה באנחה: “כן, יקירי, אני רוצה להיות מאושרת”, והגבר לטש שיניים צחורות, ושפמו העבה החליק על פניה של האם, על פיה, על עיניה, על צווארה…

שולה פרצה בצעקה, ושניהם מיהרו אל מיטתה וגחנו אליה.

– מה לך? – מילמלה האם בחרדה.

שולה שתקה. מבטה המבוהל נדד מן האם אל הגבר, ואחר־כך עצמה את עיניה והיפנתה ראשה הצידה: ממיפתח חולצתו של הגבר נראה דבלול שיער שחור, כאילו נשא בחיקו איזו חיה צמרירית, מפחידה…

ולאחר מכן –

לאחר מכן היה יום חורף בהיר. ענן בודד חלף על פני שמיים כחולים והצליף זרזיף־מטר קצר. שולה רצה מבית־הספר, כשילקוטה מקשקש על גבה וטיפות הגשם מרצדות על שערותיה. היא טסה על המדרגות, פרצה אל הטרקלין בצחוק מצלצל ונשארה קפואה על הסף: אמא ישבה בכורסה התפוחה, העמוקה, ישבה מצונפת, וכף ידה מכסה על עיניה. מתחת לכף היד השתלשלו שני שבילים דקים, לחים… אבא עמד ליד השולחן – ידו האחת ממשמשת בזקנקנו הצהבהב, וידו השניה מתופפת באמצעות רוטטות על זכוכית השולחן. חסר היה את משקפיו, ומבטו, שמבעד לזגוגיות המשקפיים נראה תמיד רך ומושך־חסד, היה עכשיו מוזר, דוקרני ומרושע…

ואחר־כך – – אותו טיול שנתקע בזכרונה של שולה, חדר עמוק כקוץ שאין להוציאו. היה זה הטיול הרגיל עם אמא העובר תמיד בשעשועים ושמחה, אך אותו יום שום דבר לא עלה יפה, וגרוע מכול היה “משחק־התחרות” החביב ביותר. היתה זאת תחרות ריצה: שתיהן – שולה והאם – היו מתכופפות בדריכות, סופרות שלוש, ו־עוף! קדימה, אל המטרה שנקבעה מראש. האם היתה מטלטלת ידיה וראשה כמתאמצת בכל כוחה להגיע הראשונה, אבל, למעשה, היתה בולמת בכוונה את התקדמותה, כדי ששולה תזכה בתחרות. שולה ידעה זאת, ומראה האם המפגרת, כביכול, על אף כל “מאמציה”, היה מצחיק אותה עד להתלעלע. הפעם, כשהגיעה שולה למטרה ופנתה אחורנית, ראתה את האם עומדת בנקודת־המוצא: היא אפילו לא התחילה לרוץ, עמדה נשענת בגבה אל אחד העצים שבגינה ונראתה כישנה בעינים פקוחות.

ובסוף – –

בסוף בא יום ההולדת של שולה. וכשנתפזרו האורחים – מבוגרים וילדים – ישבה שולה בין אבא ובין אמא לטקס־הנעילה. שנה־שנה היו נוהגים כך: היא יושבת ביניהם, כל אחד מההורים נותן אל פיה משיירי המעדנים ונושק על הלחי המופנית אליו, והיא מפשילה זרועותיה על צוואריהם ומקרבת ראשיהם זה לזה עד ששפתיהם נפגשות, והם מתנשקים. הפעם הרגישה מתוך חלחלה טמירה, שהראשים מתנגדים למשיכתה, נעצרים, מסרבים להתקרב – סירוב מכוּוץ, עקשני.

– אילו סיפרתי למורה את הכול – הירהרה שולה לא פעם – האם היתה מבינה? כלום היתה מפסיקה לקרוא לי “חולמת” וחוזרת ללטף את ראשי בהפסקות?

מכל מקום, הפעם לא צדקה המורה. שולה לא “חלמה” בשיעור זה. היא רק התבלבלה כשנתבקשה להמשיך בקריאה, אבל כל העת, עקבה בדריכות אחרי סיפור־המעשה הנלמד – הסיפור על תרמיתו של לבן הארמי, שנתן ליעקב את לאה במקום רחל. שולה ספגה בלהיטות כל פרט וגם השתתפה בשיחה הכללית עם גמר קריאת הפרק.

– מדוע לא גילתה לאה את האמת ליעקב מיד? מדוע חיכתה עד הבוקר, עד שיעקב הכיר בעצמו?

– היא פחדה, היא פחדה! לבן היה “הורג” אותה – נצטווח־קולות בה

מולה.

– היא היתה רמאית! רמאית כמו אבא שלה! – התריסו קולות אחרים.

– לא! לא! – בקע פתאום קולה של שולה. היא קפצה ממקומה, כשפניה לוהטים, אך מיד נתכופפה, עיניה מלאו דמעות, והיא המשיכה בקול שבור, מבקש רחמים: “לאה – – היא – – היא פשוט רצתה להיות מאושרת”…

– אה! – אה! מאושרת! מה פתאום מאושרת? – הברות קטועות של תהייה וליגלוג ניסרו בהמולה.

– בכל אופן, מה יש כאן לבכות! – סיננה המורה בין שפתיים מכווצות, והמתח הכללי התפרק בבת־אחת בצחוק רעשני, שמילא את חלל החדר והתגלגל כנחשול מעל לראשה הכפוף של שולה: באמת, פתאום לבכות! מה קרה? מה יש כאן לבכות?…

---

כמוֹך

מאת

אהרן אשמן

עם צילצול הפעמון להפסקה עוד היו פני הילדים לוהטים, ועיניהם מרחפות בעולם של חיי־נשמות. הם נדחקו אל המורה תאיבי־הבעה, ובשסעם זה את זה, נחפזו להריק מה שלא הספיקו, או לא יכלו לבטא בזמן השיעור.

המורה היה מאושר לא כל יום מתרחש שיעור כזה. “ואהבת לרעך כמוך”, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – מה רבה היתה התענינותם של הפעוטים! מה כנה היתה השתתפותם בשיחה! הלבבות נפתחו, והפיות דובבו בהתלהבות. הצנועים שבהם הביאו דוגמאות של מעשים טובים, מעשי חסד ואהבה שנעשו לעיניהם על־ידי אחרים, והנוטים להתבלטות הרימו על נס את מעשי עצמם.

יהושוע, ה“מזיק” שבכיתה, זה הגוץ, שציצת־שיער עקשנית מזדקרת בזווית מצחו כקרן זעירה, היה מאדים ומחוויר חליפות. לא אחת התעורר גם הוא להגיד דבר־מה, אך מבטי הילדים, מבטים מייסרים שהצליפו עליו מעברים כקרני זרקורים מצטלבים, הזכירו לו את “מעשיו הטובים” והעתיקו מלים מפיו. אך המורה היה בטוח, שבאווירה חמה זו, ששׂררה בכיתה, נמס גם ליבו של ה“מזיק”, ובמשך מספר ימים, לפחות, לא יציק לחבריו.

התלמידים יצאו להפסקה. המורה התהלך בחדר־הכיתה הריק, פסע אילך ואילך, ובחזהו מין קלות רוננת. השולחנות השרוטים והחרותים, החלונות המאובקים, הרצפה המצולקת – הכל עטה חג. הוא נשם לרווחה: אח, אותם הספיקות המעיקים על הלב… אך הנה קוו־אור פולח את הערפל, ושוב דרכך ברורה לפניך. עיקר־העיקרים – חינוך האדם, לשחרר אותו מן האנוכיות, מצרוּת־העין, רק זה עשוי לפתוח פתח לגאולת העולם.

“ואהבת לרעך כמוך” – כמוך ממש, – ודי. כל השאר יבוא מאליו…

– מורי! – יהושע, יהושוע! – הוא מרגיז נורא, כל הזמן מושך אותי בצמות וקורא לי – “פרה אדומה” הוא קורא לי, וכל מיני שמות, אני אפילו מתביישת לספר…

אגרופיה של רבקה האדמונית שיפשפו את העיניים הדומעות, וכתפיה הרזות זעו מבכי עצור.

– יהושע! – מילמל המורה במבוכה – הלוא זה עכשיו… “ואהבת לרעך כמוך”, הלא גם אתה –

– “כמוך, כמוך”… רטן יהושוע מתוך שפופרת שפתיו המלאות, הסמוקות, וציצית שערו העקשנית בזווית המצח מתריסה כלפי מעלה – “כמוך”, “כמוך”… אבל לי לא איכפת אם מושכים לי בשערות, לי לא איכפת אם קוראים לי שמות…

---

בסבך

מאת

אהרן אשמן

ניסן, בנו של השכן, ילד פיקח, שלשונו בפיו כחרב המתהפכת – הוא שנטפל ליוסי ומירר את חייו.

– כן, כן, ילדים – פיזזו שרירי פניו של ניסן – זה כבר ידוע: הוא ינק בקטנותו אצל גויה, אצל פילצ’יכה, אשתו של פילקה חוטב־העצים, הגזלן.

התדהמה רבה: פנים משתרבבים, פיות נפערים, עיניים נבלטות.

– מה אתם לוטשים עיניים כעגלים? – שוטף ניסן – אינכם מאמינים? באוזניי שמעתי. אמו סיפרה אצלנו. הוא היה קטנטן, “כזה”… ואביו היה אז חולה, ואמו נצטרכה לנסוע עם אביו הרחק־הרחק, אל רופא גדול. השאירה אותו אצל דודתו ושׂכרה את פילצ’יכה הכובסת, שתבוא להיניק אותו כל יום, שלוש פעמים ביום.

– או־אה… – מעווה את פרצופו דודיק החיוור – חלב של גויה… כמו חזיר…

– הוא “טרייף, טרייף”… – צווח ילד אחר – אסור יהיה לו להניח תפילין כשיהיה בר־מצווה.

– אפילו עכשיו אסור לו לקחת סידור ביד.

– פילצ’יכה פילצ’יכה! – פרצה רננה כללית מסביב ליוסי, וניסן מנצח על המקהלה.

יוסי, שבדרך כלל לא היה רגיל למחול על עלבון, עמד הפעם כהלום רעם. הוריד ראשו והידק אצבע ימינו בין שיניו.

כך נשאר עומד בלי־נוע גם לאחר שפסקה הרננה והילדים נשתתקו. בדיחות־הדעת פגה, ובעלי־המוסר התחילו לגלגל בזכותו של המלוּגלג:

– הוא אינו אשם, לא הבין כלום, היה תינוק.

– לתינוקות אין אוכל אחר. אילמא ינק – היה מת.

הדברים לא חילצו את יוסי מן ההלם, ובשובו הביתה עדיין היה ראשו שח ואצבעו בין שיניו.

–מה קרה, אמור! – השתדלה האם לדובב אותו – היכו אותך בחדר? חטפו ממך משהו? – שלוף את האצבע, דבּר דבר!

– “פילצ’יכה! פילצ’יכה!” נזדעק יוסי, והדברים הופלטו מפיו כמכיתת־ברזל שנגרסה במאמצים – מדוע מסרת אותי לינוק אצל פילצ’יכה?

– טיפש, מי זה בילבל את מוחך שם ב“חדר”?

– לא. לא. זאת אמת. את סיפרת לאמו של ניסן. אני יודע הכול.

יוסי נדחק לתוך הכוך החשוך שבין תנור־החורף לתנור־האפייה ונצטנף שם כקיפוד. רק לאחר שידולים מרובים, ובעיקר לאחר שאמו נשבעה, כי תספר לו את האמת לאמיתה – יצא מפינתו ואכל את ארוחתו הקרה.

האם עמדה בדיבורה. היא סיפרה.

סיפוריה של האם על מעשים שהיו – מעשים הקשורים בעברה, בנעוריה, או באב המנוח ומחלתו הממושכת, היו מרתקים את ילדיה יותר מן המעשיות הנפלאות על שדים ורוחות, נסיכים ובנות־מלכים. יוסי, יהודה אחיו הגדול ממנו בשנתיים, וזינה, אחותו הצעירה ממנו, היו בולעים בצימאון כל מלה מאותם הסיפורים, שבהם היו הם עצמם משולבים כציוּני־עתים: מעשה זה קרה כשיהודה נולד, ומעשה פלוני כשיוסי חלה באדמת, וזינה טרם באה לעולם. ואם־כי כל המסופר התרחש כאן בין הכתלים הנמוכים האלה, שאין הילדים נותנים דעתם עליהם כל ימות השנה, אף־על־פי־כן, שעה שהאם מספרת הכל עוטה אור פלאי, היוצא כאילו מאיזה מקור נסתר וממלא את חלל החדר.

נימים רכות, רווּיות התנצלות כאובה, רוטטות בקולה של האם, כשהיא מספרת על מחלתו של האב המנוח:

לא היה רופא, חובש, מנחש וידעוני שלא דרשתי אליהם. יום אחד באים ומספרים, כי באחד הכפרים, המרוחק מן העיירה מהלך כמה ימים, מתגורר איזה “סב”, גוי זקן עושה־פלא, המרפא בעשבים ולחשים, ואין הוא מקבל חולים אלא אחת לחודש, בליל מולד הירח. כמה נתייסרתי עד שעלה בידי לשדל את החולה להזדקק לאותו “סב”. – “עבודה זרה – היה טוען – את כופה עלי עבודה זרה, וסופי יורש גיהינום. מהעולם הזה כבר נתקפחתי, ועל־ידך אפסיד גם את חלקי בעולם הבא”. סוף־סוף נתרצה. נסענו והגענו לאותו כפר. חכינו מספר ימים, ובלילה הראשון למולד הירח הואיל אותו זקן להכניסנו לחצרו. את החולה הושיב על הקרקע, עשה הקפות מסביבו, מקיף ומלחש, תולש שערות מראשו ומזקנו, טובלן בצלוחית מים, מים עכורים, שורפן באש ומצווה על החולה לשאוף את הריח אל קרבו. היה אביכם המסכן מציית להוראות בעיניים עצומות ואומר “תהילים” בלחש. לאחר־מכן הוליך אותנו ה“סב” אל הגן שמאחורי ביתו, העמיד את החולה ליד אחד השיחים, פקד עליו למלא את כובעו עפר, להזדקף מלוא קומתו על בהונותיו ולזרוק אל מול הירח. סירב אביכם. זאת לא רצה לעשות בשום פנים אז נתן לי ה“סב” צרור שרשים יבשים, כתומים, אמר לשחוק אותם כשנחזור הביתה, למהול בחלב של עז שחורה ולהשקות את החולה שלוש כפות לפני זריחת החמה ושלוש לאחר שקיעה. למעלה משלושים עיזים היו אז בעיירה, אך, כמו להכעיס, לא נמצאה ביניהן אף אחת שחורה כולה, ועד שאנו מחשבים חשבונות ומטקסים עצה לקנות עז שכזו, אבדו השרשים, וכך יצאה כל הטירחה ועוגמת־הנפש לבטלה…

לא עברו ימים מרובים, והנה נודע כי לעיר המחוז בא פרופסור מן הבירה, רופא מומחה מאין כמוהו – סיפרו הבריות – ממש מחייה מתים. אתה, יוסי, תינוק היית אז, כבין חודשיים, אי־אפשר היה לטלטל אותך בדרך ארוכה. מה לעשות? מינקת לא ניתן למצוא בעיירה. היו שתי יולדות צעירות, שתנובתן הדלה הספיקה בקושי לצאצאיהן. מה לעשות? באין ברירה הפקדתי אותך בידי הדודה הניה ושכרתי את פילצ’יכה, שילדה אז את נסטיה שלה והיתה שופעת חלב כפרה בריאה, שתבוא להיניק אותך שלוש פעמים ביום – נו, מה אתה כבר מסתמר כחתול פראי? – מרתיעה את עצמה האם לעבר יוסי, שהחוויר, נשך את שפתו התחתונה וכבש ראשו בחזהו – הרי לא שמעת את העיקר. העיקר, שאתה, “תכשיט” שכמותך, לא ינקת אצלה כלל. אף טיפת־חלב אחת משלה לא באה אל פיך. כשחזרנו הביתה מצאנו אותך גוסס כמעט. הדודה הניה נפלה למשכב מרוב ייסורים. רק נטלה אותך פילצ’יכה בחיקה – סיפרה הדודה הניה – מיד צידדת את ראשך והתחלת לגעות בבכי, וכך בכית כל אותם שלושה ימים ולילות, שהייתי מחוץ לבית, ולא רצית ליטול את הדד לתוך פיך. לא הועילו שום תחבולות. השכנים אמרו, כי יתכן שאתה מבחין בזרותה. מה עשו? הלבישו את הגויה בשמלותי שנשארו בבית, כיסו את פניה – לשווא! נאלצים היו לכלכל אותך בתה מתוק – כפית בכל חצי שעה – וקצת חלב־פרה מהול במים. אילו התמהמהתי עוד יום אחד, מי יודע אם הייתי מוצאת אותך בחיים.

– כמשה… כמשה רבּנו, שסירב לינוק אצל בת־פרעה… – מתנחם יוסי בליבו, זוקף ראשו ומבטו מתרפק על פני אמו הקורנים כנגדו.

אל אוזני הילדים ב“חדר” הגיע הסיפור למחרת, כשהוא מתובל לא מעט: יוסי לא רק שלא ינק אצל פילצ’יכה – הוא ירק על דדיה ובעט בהם ברגליו, הרתיע עצמו מחיקה וכמעט שנפל לארץ והתפוצץ לולא הקדימה הדודה הניה וחטפה אותו בזרועותיה.

הילדים השתאו אל יוסי. קסמו להם תנועות פניו וגופו, בהם המחיש את עלילת הסיפור, כך כשסיים בהכרזה של זחיחות־הדעת – “כמשה, כמשה רבנו” – נהפך הגלגל בן־רגע.

– “יוסי רבנו! יוסי רבנו!” – צחק אחד הילדים בקינטור, ומיד נצטרפו כל השאר, בהילולא: הוא שקרן! בודה מליבו. “קפץ”, “בעט”, “ירק” – שקר וכזב! הוא ינק. ואפילו מיצמץ בשפתיו… ליקלק בלשונו – פילצ’יכה!

דמו של יוסי התגעש בו והציף את פניו. הוא זינק אל חבריו באגרופים קפוצים, והם התפזרו לעברים. לקריאות הגנאי, שהופרחו אליו מרחוק, נוסף כינוי חדש: – הביטו – נשמע קול – איך הוא בוער כולו: פילקה! פילקה השיכור, פילקה הגזלן!

– פילקה חוטב העצים! פילקה הגזלן! – צהלה כל החבורה.

המום וקודר חזר יוסי הביתה. הוא הודיע בשיניים הדוקות, שמהיום והלאה לא ילך עוד ל“חדר”. האם ניחשה את הסיבה, אך לא ניסתה אליו דבר. היא החליטה לעוזבו לנפשו לפי שעה: בין כה וכה הימים הם ימי פרוס הפסח; אחרי החג היא תסור ל“חדר” ותקח דברים עם המלמד.

מרובה היתה העבודה לקראת החג, ויוסי תרם חלקו בחריצות יתירה, אך עשה הכל בשתיקה ובעיניים מושפלות. דבר אחד היה מנקר במוחו כל הזמן: האמת? איך להגיע לתכליתה? מי יערוב לו כי סיפורה של האם – הוא הנכון? אולי לשאול את דודה הניה… אבל אם אמא גמרה אומר להעלים, אז בוודאי הזהירה על כך גם את הדודה. אפשר לשאול את פילצ’יכה עצמה. לעתים קרובות שוכרים אותה בעיירה לעבודת כביסה. הוא יכול ללכת בעקבותיה, כשהיא חוזרת לביתה לעת־ערב, לגשת אליה מחוץ לעיירה בדרכה אל הכפר. אבל איך ישאל אותה, והוא אינו יודע לדבר בלשונה – ולו גם ידע – לא, הוא היה מתבייש…

יום לפני ערב החג ירד גשם ומיסמס את שארית השלג לדייסה אפורה, מרופשת. יוסי בוסס בה בלי הפוגה, אץ למלא כל מיני שליחויות. יהודה אחיו הצליח להשתמט וכמעט לא יצא מן הבית. בערב נזכרה האם, שהספסל הישן מהמטבח לא הוכנס הביתה יחד עם כל הכלים שהוצאו לשיפשוף והדחה.

– יוסי, קפוץ החוצה והכנס את הספסל! – פקד יהודה.

יוסי סירב, וקטטה נפלה בין האחים.

– די לכם, די – גערה האם, ששכבה כבר עייפה במיטתה וזינה לצידה – לא איכפת שיישאר הספסל בחוץ עד הבוקר. איש לא יחמוד את ה“מציאה” הזאת.

אך הקטטה לא פסקה. כשהתחילה האחים להתפשט לשכיבת־לילה עוד הטילו זה בזה חיצי חידודים.

– פילצ’יכה! – התיז פתאום יהודה לעבר יוסי.

שוב נתרגש על יוסי אותו בולמוס־חימה שהטיל פחדו על חבריו המתקלסים. פקעת קשה, צורבת, כעין תפוח אדמה לוהט שנבלע על קליפתו, עלתה מתחת לחזהו אל גרונו – כפות ידיו נתקשו לפטישי־אגרופים, והוא נגח בגבו של יהודה נגיחה עזה, מוחצת.

יהודה נפל בצעקה, וראשו נחבט ברגל המיטה. האם חפזה בבהלה ממשכבה, וזינה אחריה. שתיהן התרוצצו בחדר בכותנות הלילה, בעוד יהודה שוכב על הרצפה – ברכיו הרפופות מזדקרות לצד אחד, וראשו הפצוע נוטה לצד השני

– מים! מים! מגבת! – צעקה האם.

היא אזרה את שארית כוחה, שהותיר בה יום העמל המייגע, והעלתה את הפצוע אל משכבו, שפכה מים על פניו עד שפקח את עיניו ופלט אנחה. ציוותה האם על זינה שתשכב לישון, והיא עצמה ישבה ליד יהודה שעה ארוכה, הרטיבה מגבות בחילופים וחבשה לראשו.

כל אותה שעה שכב יוסי מקופל תחת שמיכתו, עוצר נשימתו ואוזניו דרוכות. האם לא דיברה אליו, כך כשנפנתה לשכב, עברה על ידו, נתעכבה לרגע קט וצבטה את זרועו צביטה עמוקה, עוקרנית:

– גז־לן! – סיננה בין שיניה בלחישת־קצף בוטה.

לבו של יוסי שקע, וראשו הפך חלל ריק: “גזלן” אמרה… את “פילקה” הבליעה…

“פילקה גזלן”, “פילקה גזלן” – חזר יוסי בפני עצמו באפס־קול. אין מנוס. זהו. לא רק הזוהמה מהחלב הטמא של הגויה חדרה אל קרבו – דבקה בו גם רישעותו של הגוי – בעלה של הגויה, פילקה הגזלן. אותה “רציחה” דורסנית שהתלקחה בו כלפי חבריו ב“חדר”, אותה “רציחה” שנתקרשה באגרופיו בנגחו את אחיו – רק מקור אחר לה: “עשֹיו”, גילגולו של קיין הארור…

אבל כיצד? כיצד חדרה לתוכו אותה רציחה של הגוי הגזלן? – אם צדק ניסן חברו שפרסם קלונו ברבים, ואם אמא בסיפורה שיקרה לו מתוך רחמנות – מכל מקום, הרי לא הגוי הוא שהיניק אותו, אלא היא – הגויה… הגויה טמאה, היא אוכלת כל דבר־פיגול, אבל הרי את פילקה בעלה אין היא אוכלת, אם־כן כיצד העבירה לו, לרך היונק, את גזלנותו?

מסביב לנקודה זו נלבטה מחשבתו של יוסי, חותרת לשווא למצוא את פשר התעלומה, עד שנתייגע וצלל לתוך תרדמה טרופה משובשת בחלומות: הנה הוא בא לבית־הכנסת להתפלל, אך חבריו שומטים את הסידור מבין ידיו – “כאן מקום קדוש, אתה – לך להתפלל בקלויסטר, עם פילקה!” – יהודה הפצוע נוטה למות, והוא – יוסי – נופל על צווארו ומנשקו בבכי, אך אמא וזינה מנתקות אותו בכוח ודוחפות אותו החוצה… – מן הכוך שליד תנור־החורף מגיחים פילקה ופילצ’יכה זוגתו בדמות יצור אחד משונה המושיט לשון ארוכה וצוחק צחוק פרוע.

עששית הנפט בחדר דלקה עדיין במעומעם. השלהבת הדועכת היבהבה וסיכסכה את הצללים על הקירות. יוסי התהפך בשנתו מצד אל צד, ומפעם לפעם הרעידו את גופו ריטוטים קצרים כניצנוצי ברקים בשמי־סגריר.

---

התפללי חנה'לה

מאת

אהרן אשמן

רותי בת השמונה, שבעיניה הבהירות מתלחלח צחוק־רצון תמידי ושפתה העליונה, המשוכה כלפי מעלה, חושפת טור שיניים זעירות, מתאימות להפליא – רות זו אפיקורסית גמורה היא, כופרת בעיקר.

– טפשה, אין אלוהים, אני יודעת. רק האדוקים אומרים ככה – מתריסה רותי כלפי חנה’לה חברתה, בת־השכנים.

ויואליק, בן השש, אחיה של רותי, מקמר את מצחו המעוגל, תולה את עיניו הכחולות בשמיים הרחוקים וקודד אותם באצבעו הקטנה: “וזה אפילו לא שמיים. זה נדמה ככה, אבל זה אוויר – את מבינה, רק אוויר. אין שמיים. אבא שלי אומר: אם עפים באווירון למעלה־למעלה, גבוה־גבוה, אז אף פעם לא יכולים להגיע לשמיים – רק אוויר, אוויר, אבא יודע.”

– טפשים חושבים שזה שמיים – מסייעת לו רותי.

בת השכנים אינה נכנעת. היא אינה מתווכחת. אך ראשה וצמתה הקטנה נעים בעקשנות: יש שמיים, ויש אדוני. יש. יש. יש.

– אדוני? – צוחקת רותי – את ראית אותו?

– לא ראיתי אותו, אבל אני יודעת. אי אפשר לראות אותו.

– הוא מתחבא? – לוטש יואליק עיניים מופתעות – אולי הוא פה באיזה מקום – אני מפחד…

– לא צריך לפחד – מחייכת חנה’לה ופניה החיוורות מתלהטות – הוא טוב. כל מה שאני מבקשת הוא עושה לי, ה־כול.

אך הנה נכנס האב והילדים נשתתקו. הוא בא בצעדים מהירים, תחב אצבעותיו בבלוריתו הפרועה והפשיל ראשו אל השעון שעל הקיר: “שש פחות רבע.”

רק עתה הבחינו הילדים כי שימשות החלון האפילו בדימדומי הערב. רות ויואליק התחילו עוקבים אחרי המחוג הגדול, שזחל אט־אט. בסיומן של כל חמש דקות הרטיט המחוג בזיע קל, ואז זעו גם שמורות הילדים המסתכלים בעיפעוף קצר. האב התהלך בחדר בפה קפוץ, ומפעם לפעם העביר מבטו מן החלון אל השעון וחוזר חלילה. יראה סתומה כבשה את ליבה של בת־השכנים: נדמה היה לה, כי אבא של רותי ויואליק יסתער אל השעון וישמטהו מעל הקיר.

השעון צילצל שש, ויואליק פרץ בבכי: “אמא כבר במשטרה… כבר לקחו אותה…”

מתחילה כעס האב על יואליק, ואחר־כך ניסה להשקיטו: “עד שבע עוד מותר ללכת בחוץ. הרחוב מלא אנשים.”

יואליק התייפח ביתר עוז ודרש שיילכו כולם לחפש את אמא. גם רות לא יכלה להתאפק, מחתה דמעה בחשאי ואמרה: "לא נכון, אבא, אתה רוצה שלא נדאג, אני קראתי – “עוצר משש בערב עד חמש בבוקר” – גם חנה קראה.

האב הודיע שהוא יורד למטה להעיף עין בשכונה וביקש מבת־השכנים שתישאר עם הילדים עד שובו. יואליק נאחז במעילו של האב ופרץ בצווחה: “אל תלך, יתפסו גם אותך.”

האב שמט את כנף מעילו מידי יואליק, גער בו שלא יהיה “צורח כחמור”, ויצא.

חנה’לה חשבה: לא נכון לומר “צורח כחמור” – המורה מתקן תמיד שהחמור “נוער” ולא “צורח”. היא נתכוונה להעיר על כך לרותי, אך ברגע זה ניגש יואליק, שבכיו נתקטע בבת־אחת, ואמר בתרעומת, כממשיך בשיחה שפתח בה בינו לבין עצמו: “ואפילו זרקו פצצה היום”…

עיני הילדים התרחבו. הדומיה בחדר נעשתה צלולה יותר, מתוחה מאד, והרהיטים התערטלו בזרות…

– וגם ירו ברובים – המשיך יואליק בנשימה אחת – ואתם יודעים, מן הרובה יוצא כדור כזה עם חוד, שעושה חור, חור קטן פה בלב, ואז מתים. – “אוי אמא!” – התייפח יואליק מחדש, מבוהל מדברי עצמו.

רות השתדלה להרגיע את האח הקטן. היא לא דיברה אליו – פחדה שאם תפתח פיה להגיד דבר־מה, תפרוץ גם היא בבכי – רק החזיקה בכפות ידיו של יואליק, לחצה אותן, ליטפה אותן, ובפניה עירוב של פחד ותחנונים.

יואליק הוסיף לצרוח. רות הירפתה ממנו במבוכה. רצה אל הדלת ופתחה אותה קימעא, משם מיהרה אל החלון, הזדקפה על בהונותיה והצמידה את אפה אל השימשה. היא נשמה ברהיטות, דוק־הבל כיסה את השימשה, ופתאום פנתה בבת־אחת לאחור, נשכה את שפתה התחתונה ופשטה ידיה לעבר חנה: “התפללי, חנה’לה, התפללי לאלוהים, שאמא שלנו תבוא. אני מבקשת, התפללי מיד.”

רגע קט נשארו ידיה פשוטות, ויואליק נשא אליה פנים נדהמות עם שני שבילים לחים על לחייו.

– לא־לא, רותי – נרתעה חנה’לה, וצמתה הקטנה נתפרכסה על עורפה – למה זה אני? הלא זאת אמא שלך. את התפללי, בעצמך התפללי.

– לא־לא, הוא לא ישמע בקולי – התחננה רותי – תמיד אמרתי עליו דברים לא טובים. התפללי, חנה’לה, אותך הוא אוהב. בעצמך סיפרת.

חנה’לה הסמיקה, הורידה ראשה, ואצבעותיה הדקות לפתו את מסעד הכיסא הניצב לפניה. כשחזרה והפשילה ראשה, היו פניה חיוורות מהרגיל, אך קולה הדק היה צלול ובוטח: “אדוני, אדוני הטוב שלי, עשה ככה, שאמא של רותי ויואליק תבוא הביתה. רחמנות על רותי ויואליק. עשה, שאמא שלהם תבוא. עשה ככה. אני מבקשת ממך.” –

היתה דממה. הילדים עמדו קשובים. המחוג הגדול זחל בעצלתיים, ובסוף כל חמש דקות הרתיע עצמו בזיע קל ונקישה עמומה.

– אפילו אין שומעים כלום – התרעם יואליק.

–היא תבוא, תבוא. אני יודעת – לחשה חנה’לה.

עברו עוד דקות אחדות. יואליק התחיל לפטפט על בית־האסורים. הוא היה בטוח שאמא תוחזק שם עד הבוקר.

אף אחד מהילדים לא ראה בעיניו בית־כלא, אך הם ידעו שיש שם ברזילים בחלונות, שאין מיטות, והאסירים ישנים על קש, פשוט קש המונח על הרצפה. ויואליק הוסיף “שיש שם אפילו עכברים גדולים, יותר גדולים מחתולים.”

הילדים מילמלו בלחש ואזניהם דרוכות לכל רחש מבחוץ.

והנה חרקה דלת הפרוזדור ונשמע קול צעדים במעלה המדרגות. מישהו מהקומה השניה שאל: “אסתר – את? באמת אסרו אותך?”

– בוודאי. הייתי כבר במשטרה. תארי לך, חשבתי שכבר אצטרך ללון שם. פתאום מישמשתי בכיסי ומצאתי פיסת־נייר – תרופה שרשם לי הרופא לפני שבועיים – את יודעת. הראיתי להם, אמרתי שהלכתי לבית מרקחת, וזה דחוף. תארי לעצמך, אמצאה כזאת ניצנצה במוחי – והם שיחררו אותי – אמצאה כזאת – פתאום.

היה זה קול אמא המפכפך וצוחק, מפכפך וצוחק.

האב האיץ: “בואי כבר, הילדים לבדם בחדר. יואליק נקרע מרוב בכי.”

יואליק לא בכה. האם התפלאה שהילדים לא פרצו לקראתה בצהלת חדווה. הם עמדו בלי־נוע, וכשחיבקה אותם ולחצה אותם אל חזה, ליכסנו עצמם, ועיניהם הפליגו אל בת־השכנים, שפניה נהרו כלפיהם ברוך. יואליק זקף כנגדה מבט־פליאה שוקק, ורותי החליפה אתה חיוך דק, מאוֹתת, חיוך של ברית־סתרים…

---

חיה קטנה

מאת

אהרן אשמן

הילד החולה היה הולך ומחלים הרופא לא הירשה עדיין להורידו מהמיטה, והוא היה מתלבט בה בצריחת קצף.

– כחיה קטנה בסוּגר – רוטן האב.

– צייר לו משהו – מגלגלת האם בזכותו של הפעוט – וישתוק.

האב מצייר כיד דמיונו ושרירות אצבעותיו.

– מה זה, אבא?

– עץ.

– ושם למעלה?

– ציפור קטנה.

– ופה למטה?

– חתול.

– מה הוא עושה?

– נשען אל העץ בשתי כפותיו, הקדמיות.

– למה?

– רוצה לטפס למעלה.

– למה?

– לאכול את הציפור.

– ח־ח־ח, גם הם משחקים ככה?…

כשהרים האב את ראשו מעל הציור, ראה את עיני בנו, כאומר: מה שאבא מסוגל להמציא…

רגע תהה האב, ומיד נזכר: אכן, זהו הדבר… הרי זה המשחק החביב ביותר על הזאטוט: אבא פוער פה גדול, לוטש עינים ונוהם: “אתה חיה קטנה, אני אוכל אותך”, והוא – הפעוט – מפרכס ומתמוגג מצחוק תחת השֹֹפם העבה, הזוחל על הבשר, זוחל ומדגדג…

“כך אפוא נצטייר בדמיונו ענין החתול והציפור: משחק, החתול מדגדג את הציפור בשֹפמו – סיכם האב לעצמו – איזו השגה מצחיקה!”…

הצחוק, שנתבטבט בחזהו של האב, לא עבר את פתחי פיו. העיפרון שצייר בו נשמט מבין אצבעותיו, והוא גרף במחי־זרועות את “החיה הקטנה” אל חיקו וגהר מעליה בחצי גופו, כמו ביקש לדחות ולעצור בכל יכולתו את הרגע, בו תעמוד החיה הקטנה על טעותה – ותהיה בן־אדם…

חסדים

מאת

אהרן אשמן

---

וירטוּאוז

מאת

אהרן אשמן

בימים ההם היה בו משום חידוש. היה זה מנגן־הרחוב הראשון שהופיע בעיר הצעירה – והוא עיוור.

העיר הצעירה, הריפרופית, שחיבורה לקרקע נראה עדיין כחיבור שאינו בר־קיימא – כמו נוסף לה עם הדמות הזאת נופך של יתר־קבע, יתר־מסורת.

בתווי פניו של המנגן העיוור ובמראהו הכללי, לא היה שמץ מאותו קסם נאצל, שסופרים רומנטיים רגילים לשוות לטיפוס כזה. עיניו לא היו “פקוחות לרווחה ומישירות ניכחן במין מבט מסתורי” – הן היו עצומות, משוקעות מתחת לשמורות דבוקות, ממוקמקות; עור פניו היה מגוּמם ממחלת אבעבועות, וחוטמו הפחוס כלשהו התלכד עם שפתו העליונה, המופשלת בזיקור של חרטום. אך התהייה התמימה, הילדותית, הנסוכה על כל ישותו, היתה כובשת את הלב. ישיבתו על השק המרופט בפינת הרחוב ההומה היתה חסרת־שלווה בימים הראשונים. היתה בישיבה זו מהמתיחות והנכונות לרתיעה של מהלך על שפת מידרון תלול. תנועות אצבעותיו, בפורטו על המנדולינה השעונה לרגליו המקופלות, היו רופסות, והצלילים נידרדרו מאופקים, ביישניים אך דווקא הססנות זו והארשת של חוסר־ישע דיברו לליבם של עוברים ושבים והניעו את היד אל הארנק…

בסמוך למנגן, על השק, עמדה קופסת־פח, והמטבעות נשרו אל תוכה בנקישות תכופות, מרנינות. לפנות־ערב, בלכתו הביתה, היה העיוור מריק את היבול אל חיקו, וכל הדרך היתה ידו תומכת בהנאה את התלולית המתבלטת על חזהו.

לימים נעשתה ישיבתו מאוששת יותר, ונגינתו – ערה ובטוחה, משתפרת מיום ליום. העיוור תלה את נדיבות ליבם של העוברים ושבים באיכות הנגינה, ושקד להוסיף ולהתמחות בה. את המיתרים היה מרעיש עתה בקלות ובעוז, וצלילי המנדולינה נישאו בצהלה על פני המולת הרחוב. עוברים ושבים התחילו מתעכבים לפעמים לידו, שוהים קימעה ומאזינים…

תשומת־לב זו גרמה לו למנגן קורת־רוח מרובה, אך דבר אחד נעלם ממנו – החיוך האירוני על שפתי המאזינים שנתלווה להקשבתם…

יום אחד נאלץ העיוור לציין בוודאות: ההכנסות נתמעטו. תלולית המטבעות, שהורקו מהקופסה אל החיק, נצטמקה. מה הסיבה – הירהר בחרדה – אולי מישהו מוציא את הכסף מקופסתו? – לא יתכן. שמיעתו הדקה, התופסת כל רחש קל, ושיח ושיג לה עם כל משב־רוח חולף, היתה מגלה את המעשה מיד. וזולת זאת, איך יעז מישהו “לשלוח יד במלאכת רעהו” בראש־חוצות, לעיני הבריות… לא, אין איש גונב ממנו. פשוט, נצטמצם השפע, העוברים ושבים קופצים ידיהם. מה הטעם? – אין זה אלא ענין של התחרות… בוודאי הופיע באיזור מישהו, השני – זה האויב המסתורי האורב בכל שדות־החיים לאיש המצליח…

שלוות נפשו נטרדה. לעתים קרובות היה מפסיק את נגינתו באמצע, מפשיל ראשו, מתאמץ לקלוט את צליליו של ההוא, העושה אי־בזה בלהטיו ומסיג את גבולו. ואף־על־פי שלא גונבה לאזניו שום בת־קול, הלכה ונתחזקה בו הדיעה, שההוא קיים, ומן ההכרח למצוא תרופה כנגדו. מסביב לנקודה זו התלבטה מחשבתו בלי־הרף עד שיום אחד, בדרך למקום מושבו הקבוע ברחוב, הבריקה ההמצאה וחלפה בו כזיק לוהט: לשיר! לצרף שירה לנגינה. הרי קולו נאה למדי, ואם יפתח פיו, וקולו בשיר יתמזג עם צלילי המנדולינה – מובטח לו שכל אותן בריות שנקטה נפשם ממנו, יעריכו את יתרונו ויפתחו שוב את הארנקים…

היתה ראשית סתיו. היום היה בהיר ושקט. הרוח הרעננה, הלטפנית, החליקה על עורפו של העיוור, הפריחה סביבו רישרושי עלים וציוצי ציפורים. רגיל היה לפזם לפעמים לעצמו בין כותלי מגורתו הדלה, אך מעולם לא השמיע את קולו בחוץ. זו היתה הפעם הראשונה. תחילה נבהל מעט. קולו היה אטום כלשהו, מרוסק, אך במהרה נצטלל ונשתלב יפה בנגינתו. קולו היה עדיין רוטט במקצת, צרוד כלשהו, אך חם ונעים. העיוור עצמו כה שקע בהקשבה לזימרתו, עד שכמעט הסיח דעתו מן התכלית…

לאחר שעה קלה התנער – אף פרוטה אחת לא פקדה עדיין את קופסתו… מעולם לא נהג למשמש בתוך קופסתו לפני כלות היום. עתה לא עצר כוח להבליג. הוא שילשל את כפו לתוך הקופסה והוציאה בחיפזון, כטובל ברותחים – הקופסה היתה ריקה. חלחלה קצרה כיווצה את גרונו – ולאחריה עלה בו מרי עיקש. הוא הרעים את מיתרי המנדולינה במחי־אצבעות נחרץ, וקול זימרתו הוטל לחלל האוויר – תקיף ותובע.

צעדים נעצרו בקירבתו. משמאלו – נשמע רחש גפרור ניצת, מימינו – טריקת קופסה של פוך־נשים. הוא כבר ניחש במעומעם את המעגל – מעגל המאזינים המיוחל, המעודד.

אבל מה זה? משהו לא כשורה, לא כשורה… החוש המיוחד – נחלת כל עשוקי־האור – העביר אל הכרתו את הגלים הטמירים הנאצלים מהווייתם של העומדים במחיצתו: חש שאינם מאזינים – הם מסתכלים. הנה הם פונים איש אל רעהו. הברות קטועות. שיפשוף סוליה במרצפת. כעכוע־גרון. נשיפת נחיריים. ציחקוקים כבושים. – מטבע יתומה נופלת סוף־סוף לתוך הקופסה כטיפה צייקנית של ענן־אכזב… וקול נשמע במורת־רוח: "אף זהו קבצן?!… ובצחוק קצר: “הריהו ארטיסט מושלם, ממש – וירטואוז.”…

שעה ארוכה דמם העיוור. ידיו נחו על הכלי המונח בחיקו, וראשו נטה מעט אל כתפו. הדברים ששמע הדהדו באזניו והלמו ברקותיו. לאט־לאט הלכה ונתחוורה לו מלוא משמעותם, והוא ירד לעומקם…

למחרת לא הביא את הכלי. הוא ישב על שקו, ידו הימנית כרוכה בתחבושת ותלויה ברצועת־בד קשורה על עורפו. בידו השניה היה שלט: “ידי נשברה בתאונה. לא אוכל עוד לנגן. רחמו, אנשים טובים!”

לא דיבר דבר. ישב רכון, וראשו שמוט, נשען על חזהו.

המטבעות נפלו שוב אל תוך הקופסה, נשרו רצופות ותכופות כניטפי גשם־ברכה.

---

אולי ירחם

מאת

אהרן אשמן

יום חורף אפור ולח. השמים עכורים ודולפים לפרקים. הנוסעים העומדים בתור ומחכים למכונית, דומים לחשׂיף כבשים, שהצטופפו בין גדרות תחת שמי־סגריר. ראשי האנשים מכונסים לתוך צווארוניהם הזקופים, הפנים חמוצים והמבטים מרים, שוממים. מחסום־המתכת, הסוגר על התור מימין ומשמאל, קר ולח, כף־היד שנוגעת באקראי במשענת החלקה, המזיעה, נאספת בסלידה.

מחוץ למחסום, על המדרכה, בראש התור מן הצד, עומד הוא, בר־נש קיפח, שמעילו הפרום יורד לו למטה מברכיו, כפות־ידיו תקועות בשרוולים, ראשו מופשל מעט אחורנית ועיניו עצומות. לא־לא, הוא אינו קבצן רגיל. איו הוא משתדל לעורר רחמים, אינו פושט יד ואינו מחנן קולו בבקשת־נדבה. הוא אך עומד ומתפלל לרצונו, מתיחד לו עם קונו בראש חוצות ושופך שיח לפניו.

מתנועע הוא פנים ואחור ומסלסל בנעימה: “איי, עקיבא בן מהללאל היה אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי חטא”.

ורידים כחלחלים זעים בפניו של המתפלל, פיקת הגרון מזדקרת, והשפה התחתונה הבשׁרנית, משתרבבת ברפיון. “איי, הסתכל בשלשה דברים – –” חוזר הוא על הפסוק בגיוון של נוסח והטעמה, והקול עולה בתהודת־חזה כבדה, שלוח לאוויר החורפי, לחלל־העולם הצמרמר. הוא מפסיק לרגע כמחכה לתשובה. שקט מסביב, רק הברוש הגבוה שבחצר הסמוכה מנענע לעבר המדרכה את קצה צמרתו – נענוע חרישי, חסוד…

אך כשהמתפלל מסיים וחוזר ומתחיל מחדש, מתעורר התור האדיש מקיפאונו: פלוני מושך בכתפיו בקוצר־רוח, אלמוני מחייך בלעג ומביט סביבותיו למצוא שותף לתגובתו. בחורה אלגנטית מותחת כפפותיה בהרמת גבות־עיניים: “אכסמפלר חדש!”…

הוא אינו נותן דעתו על הנעשה במחיצתו. מופרש ומובדל לעצמו הוא ממשיך להתנועע כעובר לפני התיבה, וקולו מוסיף להשתפך בתוספת הדגשה: “דע מאין באת ולאן אתה הולך”, והלחן ספוג אנחה ותביעה, התחטאות וקובלנה.

פני העומדים בתור הולכים ומרצינים, ואוירה של נכאים מלפפת את העדה הקטנה הכבושה במחסום המתכת כבתוך סוּגר. איזו חרדה כמוסה, מגוחכת, אך תקיפה הולכת ונשחלת לתוך הלבבות: באמת, באמת – “מאין באת” – את זאת יודע כל אחד מהמחכים למכונית, אבל “לאן אתה הולך”, – הו, זהו עסק ביש, מי יכול לדעת בימינו היכן יסיים הילוכו. וכי ידעו זאת הנוסעים שעשו דרכם באותה מונית אומללה, שהמשאית הכבדה מעכה ופצפצה אותה לרסיסים על אם־הדרך? או אותם נוסעי המכונית, שקטר הרכבת הסתער עליה וידרסנה בשצף מרוצתו? או אותם נוסעי הג’יפ שגלש אמש במידרון, התגלגל עשרות מטרים ונשאר רבוץ בתחתית הגיא, גגו למטה וטלפי־גלגליו פשוטים כלפי מעלה? – כל אותן כרוניקות על תאונות־דרכים, שהעין עוברת עליהן בריפרוף קל, הגיחו עתה ברורות ובולטות ונצטיירו בעליל, במוחשיות אכזרית.

“אוי, דע מאין באת, ולאן, אתה הולך” – דומה שנימת תאנייה, בת־קולו של הספד, משתזרת לתוך התפילה, והקמטים בצידי פיו של המתפלל קובצים הבעה של צידוק הדין.

במעלה־הרחוב, שם בקצה האופק של השמיים העמוסים חשרת עננים, נבקע פתאום צוהר של תכלת רעננה, ובבוּאה של אור בהיר נמתחת כאלונטית מזהירה לאורך הכביש הרטוב. – אך לא, גם בזאת אין תנחומים: הרחוב הארוך, המפליג אל שער הזוהר בשיפולי הרקיע, נראה כפרוזדור המזמין מהכא להתם…

את הפורקן מביאה המכונית המיוחלת, המגיעה סוף־סוף בחריקה ושריקה, שכולה בטחון ושרירות של “עולם הזה”. העומדים בתור מתפרקים ומשתזבים, אך בעוברם על יד המתפלל הם משפילים מעט את הראש ומטילים בחיפזון את המטבע אל כיסו בתנועה זהירה, משדלת, כמתן כפרה ופדיון־נפש: אולי ירחם…

---

זמירות חדשות

מאת

אהרן אשמן

איש לא שעה היום אל כנר־הרחוב. הוא ישב, כרגיל, על שרפרפו, על סף המבוא המקורה של הבית הגדול הפונה לרחוב. את כינורו החזיק על ברכיו, ועל המדרכה, בסמוך לרגליו, בהתה תיבת העץ – נרתיק הכינור – שקטיפת מירפדה נשחקה מכבר. הקשת הבטלה התנמנמה לה בתוך המיכסה של התיבה.

אף מטבע אחד לא הוטל עדיין לתוך התיבה הפתוחה. את כל היבול קצרו היום הם – שני הקבצנים הזרים, אורחים פורחים, שהופיעו בבוקר במעלה הרחוב בהמולה קולנית של צלצלי נחושת ובעבועי־תוף.

בתוף היכה הנמוך מבין השניים, השחרחר, הגחכני, שחתימת זקן עגלגל עטרה את פניו החיוורים־אפרוריים, כובעו שמוט לצד העורף, שרוולי מעילו ומכנסיו המטולאים קצרים מכפי מידתו, ושתי עיניו – שתי טיפות דיו שחורות – משוטטות וקורצות בעליצות של הפקר.

השני, שהקיש בצלצלים, היה גבוה וכחוש מחברו. פניו הגרומים מגולחים, וזיפי שיער־שיבה מבצבצים על לחייו. לראשו חבש מצנפת אדומה עם ציצה מרוטה, חזהו היה נתון באפודה צרה, שריקמת־פתילים זהבהבת־דהויה הקיפה את מיפתח צוארונה וכפתוריה. מהחלק האחורי של סרבל השתלשלה, כאליה של כבש, יותרת עשויה קפלים רחבים. את הצלצלים – קעריות נחושת עם פיתוחי שריגים – סובב האיש בין אצבעות ימינו בזריזות, ובשמאלו החזיק קופסת פח לקבלת הנדבות.

הפרוטות עפו אל תוך הקופסה מכל צד, וצילצולן נתמזג במוסיקה זו של תוף ומצלתיים, מוסיקה שאין בה לחן, אלא חזרה בלתי פוסקת של קצב פוחז, קל, עליז, חסר־דאגה. עוברים ושבים צחקו כלפי הזוג, משכו בכיתפיהם והעניקו להם את מטבעותיהם מתוך תחושת פורקן, כאילו שניים אלה, המגוחכים כל כך בלבושם, הילוכם ונגינתם, פרקו גם מכל הנתקלים בהם את הרצינות הכבדה של עמל הקיום, ושיוו לכל הענינים המטרידים משמעות אחרת, חדשה, לא־איכפתית.

הכנר הביט אחרי השניים בתהייה, ולאחר שנעלמו במורד הרחוב תלה את מבטו בעץ הבודד שעמד בשולי הכביש ממול, כאילו נתכוון לבקש עצה מפיו, העץ היה ערום ויבש, ורק זלזל יחיד, ירוק ורענן, השתרבב מתוך סיקוס שבגזע ונע ברוח הקלה.

בהיסח הדעת התחילו אצבעותיו של הכנר לגשש בין המיתרים ולתלוש מהם צלילים בודדים. הנה היבהב משהו באוויר וירד למטה – המטבע הראשונה צללה אל קרקעיתה המרופדת של התיבה. הכנר לא הרים את ראשו, הוא הכיר את הנעליים: זוהי המטרונה המזדקנת, שתרמילי לחייה הצבועות גולשים משני עברי סנטרה בחשיבות של קפידה. כן, זו לא תבגוד בו לעולם, לא תוותר על התענוג הכפול שהיא מפיקה יום־יום מנדבתה – תענוג של רחמנות מהולה בסלידה. כדרכה השירה גם הפעם את המטבע מגבוה, ללא הטיית־גוף כלשהי, אחר־כך פנתה הצידה, רקקה על המדרכה ומחתה את הרוק בסוליית הנעל המגוהצת.

הרקיקה לא היתה מוצדקת, שכן טרם נדף מן הכנר ריח ייו־שרף, שעליו היה מוציא את שלל־יומו. טרם השיגה ידו היום לזכות בלגימה וחסרונה של זו הציק לו מאד. בשיפולי חזהו מצד שמאל כבר רחשה אותה מציצה תבענית, עיקשת, נוקבת כמקדח, העולה לאט־לאט אל הגולגולת ומערפלת את העיניים. לו היה יכול להעביר את הקשת על כינורו! בימים שהשיגרון הארור מרפה מיד ימינו, הוא עושה זאת, ואז רבים הם הנעצרים תוך הילוכם ועומדים להקשיב לנגינתו. אמנם, גם בשעות נדירות אלה אין הוא מצליח לחזור לקדמותו, לאותה שלמות עילאית שהיתה מנת־חלקו בעבר הרחוק, בימים שהיה חולש על במות הקונצרטים, אפוף קורי־זוהר שנמשכו אליו מעיניים רושפות של המוני אדם קסומים, עוצרי נשימה. עכשיו, גם באותן פעמים נדירות שהוא תופס את הקשת, הרי היא מדדה פתאום, או גולשת הצידה. ואז משתנק גרונו ונשימתו נפסקת לרגע־קט, אף כי המאזינים ברחוב לעולם אינם משגיחים בכך – הם הולכים שבי אחרי קסם הצליל שנשאר רווה, חם ומשכר.

מן ההכרח שישתלט היום על הקשת – היום, כשאורחים־פורחים אלה הולכים וכובשים את הרחוב, כשכינורו הולך ונהדף מעמדתו האחרונה על ידי הילולה זו של צלילים נבובים. הוא ניסה לתרגל את אצבעות ימינו, לכפוף וליישר אותן חליפות. כאב חריף חילחל בפרקים הנוקשים המחורצבים. הוא הידק את שפתיו והמשיך בתרגילו. כאב האצבעות שיכך את המציצה הדורסנית בשיפולי החזה. הנה נפוג גם הכאב. האצבעות היו חופשיות – הוא הרים את הקשת. קם והשעין את סנטרו אל הכינור. שולי מכנסיו נתגבבו בקפלים צפופים על נעליו המרופטות, הברכיים הרופפות היו כפופות, אך מהמותניים ולמעלה היה גופו זקוף ומאושש.

ציפור קטנה חלפה באוויר, עמדה על העץ ממול, הטילה על ימין ועל שמאל פרט־ציפצופים מהירים, מתלהלהים, ומיד נעקרה והפליגה לתוך התכלת הזיוותנית, טסה ונעלמה.

במבוא המקומר נתהדהדו הצלילים הראשונים של “מחול הצוענים”. הם עלו במתיחת כנפיים רחבות, מלאים חיוּת ונועם ודבקות עמוקה.

“היום אתה מנגן בקשת? – נחמד”…לחשה ברנן־אושר כבוש ילדה קטנה, דקת גיזרה, שנשאה בידה תיק של תווי־נגינה. שערותיה הערמוניות היו מעונבות מעל לקודקודה וגלשו כ“זנב־סוס” לעבר הגב. חיוך קל נחבא בחפתים של זוויות עיניה הסיניות, ושיניה העליונות, הבולטות קימעא כלפי חוץ, הבהיקו בניצנוץ לחלוחי.

מכל ה“נותנים” הקבועים היתה הילדה היחידה שנהגה להחליף דברים עם כנר־הרחוב. היא התחילה בכך מן היום הראשון להופעת הכנר במבוא. שעה ארוכה עמדה אז מן הצד והתבוננה באצבעותיו הגוששות בין המיתרים ופורטות עליהם בצביטה.

– בדיוק כמו שאני עושה לחתול שלנו – צחקה הילדה – מאחור אני מתגנבת אליו ותופסת באוזניו…

הוא הרים אז את ראשו והסתכל בה בעיניו הגדולות, הבולטות, שצבען כחול־דהה ודוק מימי עוטף אותן ומטשטש בהן את תחומי האישון. צחוקה נפסק מיד, והיא התקרבה אליו בזהירות:

– אני מנגנת פסנתר. פעמיים בשבוע אני מקבלת שיעור. היא הרימה למולו את תיק־התווים שלה, והוא הניע את ראשו דומם.

– אבל מדוע אינך מנגן בקשת?

הכנר זקף כנגדה את אצבעות ימינו המעוקלות.

–במלחמה? – שאלה הילדה בזיקור־שפתיים עגמומי.

– לא – הסב הכנר את ראשו הצידה – מחלת־פרקים.

– ואין לך אמא?

– אמא? – משך הכנר בכתפיו, והילדה מיהרה לתקן:

– אשה, אני חושבת.

– אשה! – כמעט שהיתה – חייך הכנר והמשיך בראש מורד כמדבר אל נפשו. – היינו מתחתנים לולא, לולא…

– לולא חלית? – פלטה הילדה, וכמו נבהלה ממוצא־פיה: החפתים בזוויות עיניה נתכווצו, והיא מיהרה והטילה לתוך תיבת הכינור את כל המעות הקטנות שניתנו לה אותו יום לקניית “דברים טובים”.

וכן עשתה מאז, כל פעם שהלכה לשיעור הנגינה. לעתים רחוקות נזדמן לה לשמוע את הכנר מנגן בקשת. במקרים נדירים אלה היה מטה כינורו לעברה, כמחווה קידה לפניה, כמרמז שנגינתו מוקדשת לה. מדוע לא עשה זאת הפעם? רק הציץ בה כנבהל מהופעתה והיפנה מבטו ממנה. האם הוא שתוי היום עד כדי כך שאינו מכיר אותה?

ההיא ידעה שהכנר שותה לשוכרה, והמטרונה המזדקנת קראה לה פעם הצידה והסבירה לה ש“ילדה קטנה אינה צריכה להיכנס בדברים עם קבצן שיכור”. היא לא ענתה לאשה, רק הניעה את “זנב־הסוס” בהתרסת ביטול: לו ידעו כולם מה שהיא יודעת, לא היו מתרעמים על הכנר בגלל שיכרותו ולא היו קוראים לו “קבצן שיכור”…

ואף־על־פי־כן, מדוע הוא מתעלם ממנה היום? היא התקרבה אל התיבה והטילה לתוכה את מעותיה, שׂיכלה אצבעותיה, שתהיינה המטבעות מנקשות זו על גבי זו למען ישמע…

הכנר רק ליכסן את עיניו לעברה, ומבטו הנפחד גלש ממנה אל המטבעות. עורק סמוי נתרעד מזווית פיו לצד אוזנו, והמציצה בשיפולי חזהו הגיחה מחדש בקפיצה דורסנית. להרף עין, מבלי שהפסיק את נגינתו, ניצנצה לעיניו דמות המלצר החיגר המעמיד לפניו את הבקבוק על השולחן המרוּבב, שם במסבאה הקטנה שבסימטה. ידו האוחזת בקשת התחילה להתרופף, אך ברגע זה היכה שוב על אזניו מטח הצלילים הרפויים – קול התוף והצלצלים החוזר ומתקרב. רוגזה כבדה גאתה בקרבו ומחתה את דמותו המפתה של המלצר ואת התשוקה המציקה. תשוקה אחרת כבשה את כל ישותו; היא הבקיעה פתאום מתוך תאים נידחים בנפשו שדממו זמן כה רב סגורים ואטומים: להחזיק בהם, בכל אלה שנעצרו להאזין לו, לתפוס בציצית ראשם, לשלוף אותם מאדישותם, למוגג, להשכיר, להיות שוב –ולו עוד רק פעם אחת – אותו אשף הממזג עשרות לבבות להווייה אחת שמתרפקת על מיתריו ונתלית בקצה קשתו.

קלות נפלאה, שכמותה ידע רק בימים הרחוקים, המאושרים, השתפכה באצבעותיו, והוא ניגן עתה את פרק הנעילה של היצירה. המנגינה הסתלסלה ברוך, מרפרפת במשובה קוסמת, מתחמקת וחוזרת, טופפת בגמישות חיננית. אצבעותיו פיזזו, החליקו־ריחפו כפרפרים, אך ארשת פניו היתה חמורה ושליווה. המצח והאף הגדולים, הכבדים, האפילו כליל על הפה המטושטש ועל הסנטר הרפוף, המהדק את הכינור אל הכתף. שערותיו הקלושות נתפרדו ונתרווחו. הוא ניגן בעינייים עצומות וחש את עצמו כמפליג לתוך חלל האוויר, גורר בעקבותיו המוניות של בני־אדם השטים אחריו בידיים פשוטות אל איזה ענן רחוק עוטה אור חכלילי.

ח – ח – ח! – התנפץ פתאום באוזניו רעם של צחוק. הוא פקח את עיניו, ידו האוחזת בקשת צנחה למטה. מולו עמדו השנייים, המתופף והמצלצל, כשהם מקישים בכליהם, והקהל הומה כנגדם. פרצופים שטופי צחוק היבהבו מסביב, ראשים הופשלו אחורנית. פיקות־צוואר הזדקרו, פימות שמנות פירכסו בהנאה יתרה:

– תזמורת סימפונית – אה?!

– תוף ומצילתיים, ושמחה עד לב השמיים!

– להטוטרים שכאלה!

– Funny! Funny! – – הלמה בעקבים גבוהים תיירת גוצה, מתלעלעת מצחוק.

– זמירות חדשות! זמירות חדשות! – קרא בנהמת־צחוק גבר בעל גוף, כשהוא מטלטל כתפיים ומשפשף בהנאה את קודקודו הקרח.

קעריות הנחושת פירפרו בלי הרף וכמו קינטרו זו את זו והתקוטטו; התוף הטיל נזיפות קטועות רטנניות. הפעם עשו השניים את מלאכתם ביתר התלהבות, ביתר גיחוך של הפקר: המתופף ליכסן את ראשו וקרץ בעיניו, והמצלצל קירטע תחתיו והרקיד את היותרת של סרבלו. המטבעות הנזרקות לתוך הקופסה רדפו זו את זו, מכרכרות ונוקשות בדפנות הכלי.

השמש הגבוהה שפכה על הכול אור מסנוור. באמצע הכביש התנוצץ בבוהק חוצפני איזה שבר־זכוכית רב־קצוות, וקירות הבתים שטופי הנגוהות התערטלו כליל וגיחכו במחשוף כתמים ופצלות של טיח מקולף.

הכנר ניצב קפוא על עומדו. כל המראות והקולות התערבו אצלו למרקחה אחת, לסחרחורת משונה. מכל הקריאות שנישאו מסביב, נתקעה באוזניו ברורות רק קריאתו של הגבר הקרח: “זמירות חדשות!” קריאה זו ניסרה במוחו כלחן מוסיקלי החוזר בלי סוף בעירבוביה ססגונית של גירסות שונות.

פרוטה אחת! רק פרוטה אחת – אתה מרשה לי? – צרחה הילדה באוזני הכנר, כשהיא תומכת מותניה בידיה מרוב צחוק.

את כוונתה הבין הכנר רק כאשר משכה בשרוולו ורמזה לו באצבעה לתוך תיבת הכינור, ואחר־כך לעבר זוג יריביו

– בשבילם! בשביל המצחיקנים השניים, רק פרוטה אחת!

פניו של הכנר תפחו ונתלקחו. בתנועה מהירה גחן אל התיבה, חפן את כל המעות, שהיו בתוכה, והטיל את המטבעות לעבר השניים:

– הידד זמירות חדשות! הידד, צלצלים! יחי התוף! – צעק הכנר כשצחוקו טורף את פניו ומרעיד את כל גופו – צחוק צרוד ומרוסק, מעלה בת־קול של יללה.

שני הקבצנים זחלו על המדרכה וליקטו בלהיטות את המטבעות המפוזרות, כשהם מעיפים לרגעים מבטים הססניים אל רגליו של הכנר, כחוששים לבעיטת־פתע.

הכנר הצוחק הפשיל ראשו אחורנית. הוא לא ראה את המבטים התוהים שהחליפו ביניהם העומדים מסביב, לא ראה את הילדה – מכירתו הטובה – מצטנפת על יד הקיר ונושכת את אגרופה.

---

ככלות הברכה

מאת

אהרן אשמן

– “בריאות הגוף יתן לכם אלוהים! – דשנים ורעננים תהיו! – תזכו לחיים מאושרים! – מזל נהיר יהא לכם! – תרוו נחת ועונג מבניכם ובני־בניכם!” ־

נופת צוף נוטפות השפתיים, והחריצים, שבזוויות העיניים ומשני עברי האף, שופעים חסד וחנינה. לא כשלמי־תודה ניתנות הברכות, – מקדמות הן כל עובר ושב בטרם שלח ידו אל כיסו, מוגשות הן ללא תנאי, בנעימה ובסבר־פנים ־ תמצית ידידות ואהבת־הבריות.

– "אושר ונ־־חת יהיו מנת חלקם־חלקכם! – או־־רך ימים שאננים יתן לכם אלוהים! – וכף מיד המשוטחת, יותר משהיא בית־קיבול למתת הזולת, הריהי מעין הגש המציע פרי־מגדים ערב לחך.

אין הדמות משתנה ממקום למקום ומשעה לשעה במעגל שעות היום. ממותניו ולמטה לחוץ האיש אל הקיר הגובל עם המדרכה, ממותניו ולמעלה – נטוי מעט קדימה כמחווה קידה של אדיבות. והברכות חוזרות ומשתלשלות, כשהנעימה וארשת הפנים אינם מתקפחים, אינם מתקהים, אינם מאבדים אף קורט מזו החביבות המצודדות. אם מענה־לשון מאולף כאן, מקצוע – אזי גם שחקן־אמן לא היה מצליח לשמור כך על רעננות התפקיד בהצגה הנערכת יום־יום מבוקר עד ערב.

עוברים ושבים, הכפויים בהילוכם החפוז לבולמוס של יצרים ועיסוקים טורדניים, נעצרים למשמע הברכות מתוך הפתעה והתנערות נעימה, כמו נפל פתק־זכייה לרגליהם, ומשהו בקרבם, משהו דרוך וקשוח, מתרופף, מתרווח, מפשיר.

–“שפע של נ־־חת יהא לכם! – לאורך ימים תזכו! – ישועות ונחמות יהיו מנת־חלקכם!” – הד רחוק מגיע לאוזניים, בת קולן של ברכות נעתרות בשמחות יהודיות משכבר הימים, שמחות עממיות נלבבות עם הרבה מאור־נפש עמוקה. בתי הרחוב האפורים, הדהויים, אחת כמו מצהילים פנים בבת־אחת, והכלת במרומים מוסיפה זיו. ריח־עדנים עולה בנחיריים, ריח הרקיקים הנפלאים, רקיקי־החתונה, שהיו ממולאים שקדים כתושים וציפת אגוזים מטוגנים בשמן ודבש. מראה שולחנות מרפרף במחזה, שולחנות עוטים צחור מפות גדולות, גולשות לרצפה, ועליהם מנורות־כסף גבוהות, מחוטבות, מיתמרות אל־על; קול כינור רוטט וממלל מתקשר בלב וצובטו צביטת דוויי מתוק. עם הטלת המטבע לתוך כף היד נדמה לו לנותן שלא יצא ידי חובתו, שקיבל מאת המברך הרבה יותר מערך הנדבה.

לימים נעלם האיש. חולפים שבועות וירחים עד שמבורכיו מתרגלים לאט־לאט להעדרו של הצליל המרנין, צליל הברכה, במסכת הצלילים של מגרופית הרחוב ההומה.

כמעט נמחה זכר האיש, והנה חזר ובא. – הזהו?

אין ספק, הוא זה. אך שוב אינו משנה את במקומו, אינו עובר ממדרכה למדרכה. יושב הוא על שרפרף נמוך, גבו נטוע בקיר שמאחוריו, ראשו כפוף וסנטרו נשען על חזהו. רגליו תפוחות, עטופות וכרוכות במטליות לבנות, פשוטות בלי־נוע כשני קנקנים עבים. משקפיים כהים, כמעט שחורים על אפו – ספק מגוננים על העיניים, ספק מסתירים מבט חדש… והיד לופתת קערית קטנה, שחוקה.

דומם יושב האיש. אין עוד ברכה בפיו – נסתם מקור הברכה, דומה, נשתתק האיש מחמת הרגשה כובלת – הרגשת הדיסוננס, העלול להיווצר מצירוף זה של ברכות מתוקות עם חזות מרה של גוף רצוץ…

אמנם, המראה עצמו יש בו כדי להכמיר את הלב ולהמריץ מתן של חסד. אך מוזר הדבר: דווקא אלה שהכירו את האיש מקודם, מלפני התמורה, נוהגים כלפיו בהתעלמות, כמתוך הרגשת־אשמה, כאילו הם־הם שעשקו את האיש והציגוהו ככלי ריק. האם לא פגעה בו הקללה רק משום שהריק על האחרים את כל אוצר הברכה שהיה ברשותו, ביזבז ללא שיור, וכך נשאר חסר־מגן, פרוז ומעורטל לכל פגע, לכל מדווה וחולי?…

על־כל־פנים, עתה הם מצדדים עצמם, ממהרים לעבור על פניו, כביכול טרודים במשהו מטושטש, משהו מסקרן ביותר, הנמצא בסמוך, באלכסון, או הלאה־הלאה, בגובה, מעל לשדרות העצים הנוהרות אל הים…

---

חסדים

מאת

אהרן אשמן

הרחוב היה שטוף־שמש, ופס הצל על המדרכה, בסמוך לבתים, האפיל עבות כמריחת־מכחול דשנה. העצים המתולתלים התנאו בראשיהם הגזוזים, ועלים בודדים פירפרו מפעם לפעם. על הכביש נעו כלי־רכב ללא הפוגה, ושאון הגלגלים הבליע את הלמות צעדיהם של העוברים ושבים על המדרכות. הללו – ומהם גם כבדי־פסיעה, שפניהם מודאגות – נראו כמחליקים ומרחפים.

הנערה, שעמדה על־יד שלט־הברזל הירוק, חיכתה לאוטובוס הנוסע לשפת הים. דווקא בימים אלה, ימי חול־המועד של סוכות, קוסמת לה הרחיצה בהשכמה, המים הצוננים אינם מלטפים ומפנקים

– הם מספיגים רעננות, מרהיטים את הדם בעורקים. שני אוטובוסים מלאים עברו בלי להיעצר. היא המשיכה לחכות, מעבירה את משקל גופה חליפות מרגל שמאל לימין ומימין לשמאל, וירכיה התמירות, המחוטבות, זעות מתחת לשמלה הדקה.

– דויד! דויד!

– הללו, זיוה!

– אתה לים?

– כן.

– עשה עמי חסד!

– עלי!

בעוד רגע ישבה הנערה על סוס־הברזל מאחורי גבו של הבחור. הרכב נעתק ודהר קדימה בנחירה ונשיפה. חולצתו הלבנה של הבחור התנפחה ברוח כמפרש, ושולי שמלתה של הנערה ורעמת שערותיה התנפנפו וטפחו במשובה.

אץ האופנוע, מדביק כלי־רכב אחרים ועובר על פניהם, ובכל עקיפה, כשהוא נוטה מעט באלכסון אגב מרוצתו השוקקת, נאחזת הנערה בכיתפי הבחור המוצקות, ואז הוא חש על גבו את לחיצתו המקרבת ודוחה של שד בתולי מלא וגמיש…

הזקן בא ממעלה הרחוב, מקום שם מתגבהת מתוך קרחת אילנות כיפת בית־הכנסת הלבנונית. הוא הפסיע על המדרכה זקוף, גדול וכבד. מתחת לתיתורת מגבעתו השחורה הבהיקו בחיוורון צח פניו הבשרניים וזקנו הלבן היורד על חזהו. כפות ידיו התפוחות, המכוסות כישות צהבהבה, חבקו בהנאה את האתרוג והלולב ונשאו אותם דרך חירות וחג, מאחורי הפינה של סימטה צדדית יצאה זקנה שחוחה, ופניה אל מעלה הרחוב לעבר בית־הכנסת. לסוטה כהה עטפה את גבה, ומן המותניים ולמטה השתלשלה־התרחבה שמלה בהירה זרועה פרחים קטנים, סגולים. שערות־השיבה ביצבצו משני עברי המטפחת שעל ראשה, והמון הקמטים הדקים על לחייה וסנטרה היו נסוכים חיוך מחונן לקראת האור, ירק־העצים והתנועה מסביב.

המרחק בינה לבין הזקן הלך והצטמצם. צעדו של הזקן היה רופס, אך בוטח, והזקנה שדישדשה בפסיעות־סירוגין של רגליה הקורסות, הבחינה באתרוג והלולב האחוזים ביד הגבר. היא התנערה וחפזה לקראתם בהתרגשות. נמוכה היתה מן הזקן, ורק לאחר שנשאה ראשה בהתאמצות הגיע מבטה אל פניו:

– במחילה מכבודכם, עשו נא עמי חסד… קשה לי להגיע לבית־הכנסת.

– אה! נתרווח הזקן בריתוי – נטילת־לולב? מדוע לא?

הם עמדו במקום שנפגשו, באמצע המדרכה של הרחוב הסואן. הזקנה תיקנה את כנפות המטפחת מתחת לסנטרה, והזקן נתן את האתרוג והלולב בידיה הרועדות.

היא לחשה את הברכה בעצימת עיניים, אך לשווא ניסתה לנער את הלולב לסיום – ידיה הרועדות לא נשמעו לה. הלולב נע הנה והנה, אך אותו רישרוש נחמד, העולה כרגיל מקצה הלולב, כשמנערים אותו כהלכה – לא עלה, לא עלה…

בבת צחוק מתנצלת החזירה את הלולב והאתרוג לידי הזקן:

– תודה יפה. הקדוש־ברוך־הוא בעצמו זימן אתכם. מי יודע כמה הייתי משׂ‏ּּ‎‏תרכת עד שהייתי מגיעה לבית־הכנסת. עכשיו אפנה לי ואסור לבית כלתי. תודה יפה.

– חלילה, חלילה… – נענה הזקן בפנים מאירות – לא צריך להודות. מצווה גדולה זימנת לידי – לסייע לנטילת־לולב, מצווה יקרה מאד…

המדרכה היתה שטופת־שמש. שאון כלי־הרכב הבליע את צעדי העוברים ושבים, והם נראו כמחליקים ומרחפים. השמיים מעל ניתכו בנהרה, ותכלתם עמוקה ורווה.

משם

מאת

אהרן אשמן

---

בוגד

מאת

אהרן אשמן

סמיון וסילביץ, המורה להיסטוריה בכיתה השמינית של הגימנסיה, לא טרח הרבה בהוראת המקצוע.עם כניסתו לכיתה נהג לשבת מיד על הקתדרה, להרכיב רגל על רגל ולמשוך בזהירות את המכנסיים מן הברך ולמעלה, כדי לשמור על הקמט המגוהץ בקפידה. לאחר־מכן היה מחליק באגודל ימינו על ציפורני היד השמאלית, משרבב שפתיו ופולט לעבר התלמידים מבלי להרים ראש: " נו – ס, רבותי, ספרו נא את הפרק שהכנתם אתמול". הפסקה קצרה עוצרת נשימה, ומיד מתפרפרים עפעפיו של סימיון וסילביץ בבת־אחת, מבט מהיר מקיף את הכיתה, ואצבעו פולחת את האוויר כחץ שלוח: “אתה!”

התלמיד שהועלה בחכה מספר את תוכן הפרק. אחרים ממלאים אחריו, מעירים הערות. סמיון וסילביץ מפטיר בסיכום קצר, ולסוף: “נו – ס, רבותי, פצחו־נא לשיעור הבא עוד פרק: מעמוד… עד עמוד… להתראות רבותי”.

עם כניסת רוסיה למלחמה לבשה רוח חדשה את המורה להיסטוריה. גלגל המאורעות הוציא אותו ממסלולו הרגיל. הוא התחיל לנאום בשיעורים, לשאת מדבּרותיו על עמים וארצות, על תעודתה הקדושה של רוסיה ועל חובת הפרט למולדת בשעה זו. לדעתו, עתיד נצחונה של רוסיה (עצם הניצחון אינו מוטל בספק, כמובן) לתרום להגברת השפעתה בשני חלקי תבל: אירופה ואסיה. לגבי אירופה תימשך "קריעת החלון שפתח בה פטר הגדול בשעתו, אך הכיוון יהיה שונה: גליציה, צ’כיה, סרביה, בולגריה – פרוטקטורט רוסי על העמים הסלאביים. לגבי המזרח תחודש המסורת הביזנטית: שלטון התרבות הנוצרית בקונסטנטינופול והכנסת הארץ הקדושה, על קבר ישו הנמצא בה, תחת כנפי הפראבוסלאביות.

שמואל טורנר לא עצר כוח להבליג. הוא החוויר, אך קולו היה שקט: “על הארץ הקדושה ישנם טוענים ותיקים יותר מן הרוסים, והם לא יוותרו”.

המורה הבין את הרמז והשיב מניה־וביה, שרוסיה חזקה למדי בשביל לדכא את אויביה הפנימיים ולשים לאל את ניכלי היהדות העולמית.

מאז דבק בשמואל הכינוי “המשיח היהודי”. תלמידי הכיתה היו מקנטרים אותו ומטרידים אותו בלי הרף עד שיום אחד הגיע הדבר לידי שערוריה, ולא בשיעור להיסטוריה, כפי שניתן היה לצפות, אלא בשיעורו של האדון אוקסדורף – המורה לשפה הגרמנית.

ההפסקה לפני אותו שיעור ארכה יתר על המידה, התלמידים התגודדו במסדרון הרחב, וניקיטה פבלוביץ, מדריך הכיתה, שקומתו הכפופה רשמה באוויר דמות משולש שווה־צלעות, מיצמץ בעיניו וסינן הברות קטועות על ימין ועל שמאל: “הוא כאן, רבותי, הוא כאן. לא איחר אלא חושש הוא…”טורנר, המבודד זה כבר מעדת התלמידים, עמד מן הצד שעון אל סף החלון ומעיין בספר, אך אזנו קלטה את הדברים.

ביריוקין המסורבל, הגברתן שבכיתה, טחן בכבדות: יאמר סוף סוף, ניקיטה פבלוביץ היקר, מה העינין? למה מענה את נפשותינו?.

–זה ענין עדין, רבותי! – השיב מדריך הכיתה והעביר בתנועה מהירה על קצה אפו את מטפחת־הפסים שלו – מבינים אתם, בבית־הספר הטכני ערכו לו התלמידים אתמול אוב־סטרוק־ציה. את המלה האחרונה לחש ניקיטה פבלוביץ במין עליצות שבאימה, ומיד הוסיף בארשת רצינית: “כמובן, מצד אחד כל רוסי נאמן…הרגש הפטריוטי ובייחוד הנוער… שפת האויב…לא רצו בשום אופן – השיעור לא התקיים. אמנם, מצד שני – לא היתה שום פקודה רשמית… אבל הנוער, הרגש הפטריוטי” –

הפעמון הודיע את גמר ההפסקה. המדיך תחב בחיפזון את מטפחת הפסים אל הכיס האחורי של זיגו ומיהר להסתלק. התלמידים נכנסו לכיתה. התלמידים הרוסים לא חיבבו את ה“גרמנית” – היא נקלטה על־ידם בקושי, ולחמן –היהודי השני בכיתה, שבניגוד לשמואל שקד מאד לטשטש את מוצאו, היה מסרס לשם סולידריות, גם את המלים שהיו שגורות בפיו.

כשנכנס המורה, אוקסדורף שררה דממה בכיתה. שמואל היה היחידי שקידם את כניסתו בעמידה, ומבטי־זעם הועפו אליו מכל צד. אוקסדורף ישב, החליק על שפמו ולרגע החזיק בקצהו הימני בהירהור.

מן הספסל הראשון בטור האמצעי, נשמע קולו של יאשקה סובול, נער שפניו גלויים ותמימים, ורק בזוויות פיו רוחשת ארשת זדונית: “האדון אוקסדורף, רצוני לדעת: הוא גרמני?”

אוקסדורף האדים בבת אחת פרץ הדם לפניו שתפחו וכבדו, אך הוא ענה בשקט: "אם זה מעניין אתכם – אני גרמני, אך אזרח רוסי הנני. נולדתי בקורלנדיה. אבי זקני כבר היה נתין רוסי, ורבים מקרובי־משפחתי מכהנים במשרות חשובות בפקידות. בכלל, רבותי, ניסה להוסיף בקול רך יותר – אך כאן הזדקר ראשו הקיפח של זכארין, שהטיל באוקסדוף מבט לגלגני מתוך קיטניות עיניו: "סליחה, מר אוקסדורף, בגמנסיות הגרמניות מלמדים רוסית?

–לא.

חבל מאד – פרץ לחמן בצחוק מידרדר – לפי שאם יחדלו ללמוד אצלנו גרמנית, היה יכול מר אוקסדורף לקבל משרה בגימנסיה גרמנית כמורה לרוסית. מדוע לא?

אוקסדורף האדים שוב, ראשו שקע בין כתפיו ועורקי מצחו הכחילו. הוא קם ונשען בכפות ידיו על הקתדרה: “אדון לחמן, אין ברצוני להגיב על הגסות הערמומית שבדבריך, אבל משום־מה יחדלו ללמוד אצלנו גרמנית?”

– משום שאין אנו מחויבים לגרגר בשפת־הז’ידים המגונה, שהיא שפת אויבינו. – פלט ביריוקין כטוחן חצץ בין שיניו.

– שתוק, אידיוט! – צעק אוקסדורף ודפק באגרופו על הקתדרה. התלמידים הופתעו. אף אחד לא תיאר לעצמו שקולו המתון, העצור, של אוקסדורף עשוי להפיק צליל רועם כל כך.

– אויבים… אויבים… – ליאות־פתאם הורגשה בדיבורו – בני אדם אויבים הם, אולם שפה? שפת גיטה ושילר – שפת ז’ידים מגונה? הלא תבושו.

התכוון להמשיך אך מבטו נתקל ביאשקה סובול, שראשו נשען על כף־ידו ועל פניו ארשת השתתפות־בצער לגלגנית.

אוקסדורף הצטנף ופקד בטון מעשי־שיגרתי: להוציא את הספרים.

– לא להוציא! – קרא ביריוקין – כשהגרמנים ילמדו בגימנסיות שלהם רוסית, נלמד אנחנו גרמנית.

דממת־קיפאון עמדה בכיתה. מו הקומה התחתונה עלה צחוק ילדים משתעשעים וקול דפיקת דלת נסגרת.

– הביטו, הביטו! – קרא יאשקה סובול והורה באצבעו לעבר הספסל הראשון בטור השלישי.

כולם קפצו ממקומותיהם. אחדים נדחקו קדימה, והיושבים במקומות הרחוקים עלו על הספסלים.

– טורנר! טורנר! המשיח היהודי! הוא הוציא את הספר! – עברו הקריאות כלשונות־אש בערימת קש יבש.

שמואל שתק. שפתיו היו הדוקות וכפות־ידיו מונחות על הספר הפתוח. עם תחילת ההתגרות באוקסדורף ניצנצה בו הרגשת רווחה: הנה עוברת הכוס על מישהו אחר זולתו… אך חיש־מהר חלפה הרגשה זו, והתעורר חפץ לעמוד לימין המותקף: כבן־ברית נעשה לו, כשותף לגורל.

ובכן אדוני המורה, – נהם ביריוקין כשהוא עומד על הספסל וזרועותיו חותרות באוויר – הלא כה אמרתי “שפת הז’ידים”, והנה הוכחה:שמולקה שומר לה אמונים…

– ז’יד ארור! מנוול! בוגד! לך לגרמניה!

קריאות האיבה סערו מסביב, העיניים נשתלהבו והונפו אגרופים. מישהו זינק ובמחי־יד העיף את ספרו של שמואל מעל השולחן. הספר פירפר באוויר כצפור פצועה ונפל על הרצפה סמוך לקתדרה. שמואל מיהר אליו להרימו, אך בו ברגע בעט מישהו בספר והפריחו הלאה. מיד נמצאו שותפים למשחק, והספר, שנקלע מאחד לאחר בבעיטות ובתרועות עליזות, נתמעך ונתמרטט, וקרעים־קרעים ממנו נתפזרו בחדר. שמואל התלבט בין הרגליים הבועטות לאסוף את הקרעים עד שחרטום עבה של מגף מסומר ננעץ בצלעותיו. הוא פנה לאחור ושיקע את אגרופו בפרצוף הקרוב ביותר.

– גם להכות הוא מעז! – שאג ביריוקין – אם־כן, הרביצו בו, בחורים, ויספר לאמו־זקנתו.

הוא קפץ מן הספסל והטיל עצמו לתוך המערבולת.

– אספסוף חמאי! פראים! – צעק שמואל עם שהוא מתאמץ להתגונן. עיניו נתערפלו. בפיו חש טעם נוזל חמים.

אוקסדורף, שניסה ללא־הצלחה להפריד בין המתכתשים, פתח את הדלת וקרא לתוך המסדרון: “ניקיטה פבלוביץ! חושה! תיגרה! מכים זה את זה!”

מדריך הכיתה הגיח מפרוזדור צדדי, מסיט עצמו עקלקלות, שט ונראה כעומד על מקום אחד. ממול, בקצה המסדרון, הופיע המנהל. שניהם, המנהל והמדריך, הגיעו לכיתה יחדיו. שמואל עמד ליד הקתדרה כשידו מהדקת את הממחטה לשפתיו השסועות.

– אמרתי לאדוני – סינן אוקסדורף מתחת לשׂפמו לעבר המנהל – אמרתי לו שאיני רוצה בשערוריה.

– מה תאמר לחניכיך, ניקנטה פבלוביץ? – התיז המנהל אל פני מדריך הכיתה, כשהוא מחליק את זקנקנו המחודד.

– מה לעשות, פיוטר דנילוביץ? – משך המדריך בכתפיו הרזות – לא שיערתי! יתן דעתו: בוגרים סמכתי על בינתם על חוש המידה.

– טוב שיסע המנהל וזקנקנו נזדקף דרך שּׂררה – לכו כולכם הביתה. הדבר יתברר היוזמים יתנו את הדין.

– מה יש לברר? – נתמתק קולו של יאשׁקה סובול – הכל ברור בהחלט. לא נוכל לשאת את החוצפה היהודית של טורנר. הוא אשם הכול.

צרור של קריאות נרגנות התנפץ באוויר:

– הוא העליב אותנו! – “אספסוף חמאי” קרא לנו! פגע ברגשותינו הפטריוטים! – הוא אוהד את הגרמנים – בוגד!…

ככה?!הבינותי. גם המורה להיסטוריה התאונן עליו… – יותרת לחייו הסמוקות של המנהל נלחצה אל צווארונו הלבן, הקשה, וגלשה מעבריו ברוב משמעות – “בלי יד מסכסכת, בלי רוח מרדנית לא תיתכן הפרת־סדרים”. הרים ראשו, כשיתד זקנקנו מכוונת כלפי שמואל: “אם־כי איני מצדיק את הוונדליזם הזה – אצבעו רמזה על קירעי הספר הפזורים – אבל מצד שני עליך לדעת, כי בגימנסיה שלנו, הנאמנת לקיסר ולמולדת, לא תיתכן שום התעללות ברגשותיו של בן־רוסיה אמיתי. הואילה נא לסור אל לשכתי. שם נסיים שיחתנו”.

שמואל לא גרע עינו מפני המנהל. הוא היה בטוח, שהאובסטרוקציה כלפי אוקסדורף הוסכמה מראש בין המנהל לבין מדריך הכיתה. שהמדריך אף הכשיר את התלמידים לכך בהפסקה, בסיפורו על השערוריה במוסד האחר, בבית־הספר הטכני. שמואל התייסר עתה על הסתבכותו וחש שזו לא היתה אלא פוּרקן לסיבלו בכיתה בחדשים האחרונים. גל של אדישות, שנתרגש עליו פתאום, שטף את ההירהורים כהרף עין.

– בעצם, צדק סובול, אדוני המנהל – אמר בראש מוּרד – אף אני סבור כמוהו: אין מה לברר. לי בוודאי הכל ברור…

הוא עזב את הכיתה בצעדים מרושלים, ירד במדרגות אל הקומה התחתונה, חצה את החצר המרוצפת ויצא אל הרחוב.

---

קרוּסלה

מאת

אהרן אשמן

לסביבת גן־העיר נקלע שמואל טוּרנר עם רדת־הלילה. צלילי תזמורת צבאית בקעו מתוך הגן. מעל לשער התנוססה מודעה" “חגיגה גדולה לכבוד גדוד הפרשים. ריקודים. שעשועים. הגרלה. – כל ההכנסה לטובת הצלב האדום”.

– אולי דינה שם? – חלף במוחו הרהור־בזק – היא אוהבת לרקוד.

התקרב והציץ בעד סריגי השער. על רחבת הריקודים ריפרפו שובלי שמלות, ומגפי הקצינים הבהיקו כפרפרי־לילה מוזרים. סולד היה שמואל ממראה הקצינים המגוהצים. דיכדוך־נפש וטינה סתומה היו תוקפים אותו, כשנתקל בהם, בעוברם ברחוב – מצלצלים בדרבונות שבמגפיהם וצופים על סביבותיהם ביהירות.

היה בדעתו לפנות הצידה ולהתרחק מן המקום, לולא נטפל אליו אותה שעה מיוּדעו האקסטרן הנצחי – בחור מזוקן, לבוש ברישול.

– אבל תשמע, אבל תשמע – אכף הלה, כשהוא מושך את שמואל בשרוולו – הרי זה ברור כשמש, שהאינטרנציונל השלישי בגד ברגע המכריע. הוא לא התקומם נגד המלחמה. הסוציאל־דמוקרטיה פשטה את הרגל. אפשר היה לחזות מראש

---

– שמואל ידע כבר, שזוהי פתיחה לנאום טורדני ארוך:

– יש לי פגישה כאן – נפלה הברה מפיו, שהוא עצמו הופתע ממנה, ומיד מיהר אל אשנב הקופה, קנה כרטיס ונכנס לגן.

בפנים עמדה ההמולה בעיצומה. שמואל נבלע בהמון המסתכלים, שהקיפו את רחבת הריקודים. רעמה התזמורת. פיסות־הנייר הצבעוניות, שהוּעפו מפעם לפעם, ריחפו באוויר כפתותי־שלג, ורצועות הסרפנטין התפתלו כנחשים דקים, צנחו ונכרכו על ראשים וכתפיים. זיקוקים המריאו בקול נפץ אל על, עפו בשריקה חדה, עגו־חגו במרומים האפלים, ולאחר תהייה קצרה בשיא עלייתם נפחו נפשם בעשן קל ורסיסי דמעה דולקים.

התזמורת נשתתקה, ואז בקעה ועלתה מנגינה רעשנית, צרודה, סואנת בקישקוש צלצלים, תקיעת חלילים ונקישות־תוף רהוטות.

– הקרוסלה! הקרוסלה!

שמואל נסחף עם הזרם לעבר הקרוסלה, שסבבה על צירה במהירות גוברת. קולותיהם של הרוכבים על סוסוני־העץ והיושבים בסירות – שברי־צחוק וקריאות־שמחה – נישאו כעלים מתערבלים ברוח.

דינה! – הלא זה צחוקה של דינה, הצחוק המשתפך כאשד של גבישים, מבריקים, מצלצלים.

כן, זאת היא – לחש שמואל. הנה חלפה ביעף, ראשה נטוי אחורנית, הפה מחייך, ושפע השיער מצבע הקינמון, המזהיב באור החשמל, מתבדר מסביב לראשה. היא נעלמה עם הסיבוב וחזרה ונראתה שוב. הנה נרכנה אל הקצין, היושב לידה – גבר צעיר, אדמוני, רחב־גרם: היא טפחה על כתפו, והוא כרך ידו על מותניה: נשתחררה מחיבוקו ואיימה עליו באצבעה – נושכת קצה שפתה ושיניה מבהיקות.

שמואל עמד מסומר למקומו והוסיף להסתכל בקרוסלה, אך שוב לא ראה לפניו אלא אופן גדול הסובב באוויר ומסחרר זהרורים מטושטשים, ורק נקודה אחת ברורה ריתקה את מבטו הדרוך עד לכאב. בנקודה זו ראה את השניים, כאילו היו קבועים ועומדים לנגד עיניו בלי־נוע.

– שמואל! שמואל! – האשה הצעירה עמדה על גבו של סוס־רכוּבה, נאחזת בחבלים שלצידיה. הקרוסלה סיימה אט־אט את סיבובה האחרון. החבלים הלכו והתאנכו, הסוסים והסירות השתפלו. האשה בירכה את שמואל בהנפת־יד, כשבפניה עירוב של חדווה ודאגה. שמואל התעורר מקיפאונו. נדמה היה לו שהוא עמד כאן שעות, וכל ההמון מסביב מתבונן בו ותוהה עליו. עלה בו הרצון להצטמצם, להתחמק באין־רואים לבן העצים, להשתטח ולכבוש בקרקע את פניו הבוערים…

– שמואל! – צללה הקריאה שנית ונקטעה בצעקת־פתע. הוא ראה את דינה נשמטת מעל הסוס וצונחת מטה. המחכים בתור השׂתערו קדימה ומילאו את הקרוסלה שנתרוקנה, ואז חזרה ונגלתה דינה לעיני שמואל, כשהיא צועדת לעברו בצליעה, נשענת על זרוע הקצין בן־לווייתה.

בכור־שטן! – צחק הגבר וטפח על שוקו שמתחה את מכנסי־הרכיבה הצרים – אין זה הוגן מצידך, גברת דינה. אם מתחשק לך לנקוע את הרגל. היה עלייך לדחות את הדבר עד גמר הריקודים. היכן אמצא לי עכשיו בת־זוג כלבבי?

דינה הושיטה את ידה לשמואל, שהגיע אליה בריצה, הישהתה את כפו בכפה והעמיקה להביא לתוך עיניו.

– מה קרה? איפה נחבלת? בברך? בואי, שבי על הספסל. – להזמין מרכבה?

– לא, לא. זה לא רציני, התמתחות קלה בקרסול.

שילבה זרועה בזרועו בהתרפקות חשאית: “אתה מצד זה, ומר יאבורסקי מהצד השני – אהיה מדדה על קביים… אגב, תכירו: הקצין יאבורסקי, הסטודנט שמואל טוּרנר, דודני.”

שמטה ידיה מזרועות הגברים ונשענה על כיתפיהם. שמואל ענה ברפיון על לחיצתו הנמרצת של הקצין, כשמבטו צונן, מסוגר. יאבורסקי בדק את שמואל בסקרנות כבושה בעיניו הכחולות־ירקרקות, הצופות כמבעד דוק לח, זוהר.

הם ישבו על ספסל מרוחק מאחורי עץ עבות.

– ובכן, גברתי, אין לי כל חשק לשמש לך קב־משען, מוטב אעלה ארוכה לרגלך הנקועה, – הקצין גלש מן הספסל לקרקע ופקד על דינה שתושיט את הרגל.

– קודם־כל – התעמלות. יישור וכפיפה מן הברך ולמטה. כך. עוד פעם. עוד. – כואב?

דינה לא ענתה, רק המשיכה להניע את הרגל. הספסל היה שרוי באפילה, והיא קירבה את ראשה לעבר שמואל, ושפתיה הלוחשות פיזזו על אוזנו ונסכו לתוכה את נשימתה החנה: “נבהלת? חשבת שרגלי נשברה?”…

שמואל ליטף את ידה בלאט: “הצעקה הזאת”…

– והלא בעצם לא קרה דבר…

– איך זה? נקיעת־קרסול אינה דבר של מה־בכך.

– נקיעת־קרסול? סבור אתה באמת –

– טוב. מספיק. – עלה מלמטה קולו של הקצין. עכשיו נחבוש את הקרסול בקישור חזק שיקיף את המקום פעמיים ושלוש. אדון, סליחה –

– “טוּרנר” – באה דינה לעזרתו.

– כן. אדוני. תן לי, בבקשה, את הממחטה שלך. שלי בלבד לא תספיק. כך. טוב. ועכשיו, ידידיי, המשיכו, המשיכו להתלחש בחשיכה, אבל הזהרו: אצלי – שמיעה של כלב־צייד.

– אל תדבר שטויות – אמרה דינה – התנהג בחשיבות, כיאה ל“רופא אורטופד”…

– “אור־טו־פד” – סילסל הקצין בנעימה – לא, זה יותר מדי אינטלגנטי לגבי בן־כפר כמוני. אני מסתפק בתואר “וטרינאר”.

– איזה רמז “דק”… גיחכה דינה – לא אדוני, אין אני מוכנה להימנות בין יצורים הנתונים לטיפולו של “וטרינאר”!… יניח את רגלי, בבקשה. יניח – אמרתי, אני אבעט.

– אדרבה – צחק יאבורסקי – וזו תהיה ראייה חותכת, שאת זקוקה לטיפולו של “וטרינאר” דווקא…

– דינה צחקה ושמטה ראשה על כתפו של שמואל, שלחש בתהייה: “אם־כן, מה זה היה איפוא? עדיין לא אמרת לי” –

– מה זה היה? אתה מתכוון לקרסול? זה היה… זה היה… סלח לי שהבהלתי אותך. כשהבחנתי בך – – כשראיתי איך אתה מביט בי, הרגשתי שאני ראויה לעונש, לפורענות, שמשהו צריך לקרות לי, משהו מייסר, מכאיב… איך אני אשמה שלא קרה לי דבר. אך אילו ידעת אתה שלא קרה כלום, הרי היית בורח, לא היית רץ לקראתי – נכון?

שמואל לא ענה. הוא אחז בידה של דינה בחשיבה, פירט אצבעותיה אחת־אחת וצירפן חליפות, כמו ציפה שהן תגלינה לו בתנועתן האילמת אותו משהו בנפשה, שהתחמק מתפיסתו.

הקצין ישב עדיין על הקרקע. הוא כבר קשר את שתי הממחטות וחיברן, אך בטרם יחבוש את הקרסול התחיל לעסותו בקלות. לאט־לאט החליקו אצבעותיו במעלה הרגל, מיעכו את הקיבורת, עברו את הברך והעפילו הלאה…

אה, מגע זה של אצבעותיו, המגע המוּכר לה, הנוסך שיכרון, המשתק את הרצון, את ההתנגדות… דינה חשה את הזרם המסעיר העולה מקצותיהן של אצבעות אלה אל ליבה, אל מוחה – זרם הנושא עילפון מתוק, מהול בחלחלה.

ניתרה ממקומה במאמץ והתנודדה סהרורית:

–מרכבה! עלי להיות בבית. אני צריכה מיד – הניחו לי. הניחו.

רצה בראש מוּרד כשידיה מושכות כלפי מעלה את שולי שמלתה הארוכה ונעלמה בין העצים.

– עמוד, ידידי, עמוד! – הקצין פרשׂ זרועותיו וחסם את הדרך בפני שמואל – אם אתה תדלוק אחריה, הרי אדלוק אני אחריך. בתוכנית החגיגה אין “מספר” כזה…

– איך אתה מעז – רגש שמואל.

– שקט. אל תתרגש, אדוני הסטודנט. – נימה לגלגנית־מלטפת היתה בקולו של הקצין. הוא הפשיל את זרוע על שכמו של שמואל וכמעט משכוֹ אחריו אל פנס־החשמל מעבר לפניה האפלה:

– הבט – נפנף בשתי הממחטות הקשורות: הלא ברית־ידידות כרתנו, קשרנו קשר…

רק עתה התבונן שמואל בפני הקצין בתשומת־לב והכירו: הוא זה, הוא – יאבורסקי הצעיר, בנו של הסוכן באחוזה, החכורה על־ידי הדוד בּרזון, אביה של דינה. שמואל נולד וגדל בעיירה הסמוכה לאותה אחוזה, ועכשיו, בהביטו בפני הקצין, צפה התמונה בזכרונו: השוק בעיירה, ויאבורסקי הצעיר עובר רכוב על סוסו המטופח, מגלבו משתרבב לאורך מגפיו הנוצצים, ועיניו חצופות. – צרכניה החליט יאבורסקי להקים בכפר בשביל האיכרים, שלא יזדקקו לחנוונים היהודים – “הנצלנים הנוכלים”… חנווני העיירה מלווים אותו בקללות־חשאין ומטכסים עצה איך לקדם את פני הרעה בעזרת ברזון הגביר, חוכר האחוזה.

– כן, טרם היתרנו את הקשר… – מחרה שמואל אחרי הקצין בקול עמום.

– ודינה קלת־רגליים היא. לא תשיגנה, ואיך הצליחה לשטות בנו – אה? חבלה… נקיעת־קרסול… תעלול שכזה! מתחשק לה פתאום… אני מכיר אותה. אני יודע…

את המילים האחרונות ביטא יאבורסקי בצימצום־עיניים ובארשת מיוחדת. שמואל חש צמרמורת קלה: “הוא יודע. מה הוא יודע?”…

הבליג וענה באדישות: “יתיר נא את הממחטות”.

יאבורסקי החזיר לשמואל את הממחטה:

– ועכשיו בוודאי תזדרז להסתלק, כדי לשכוח את פרצופי השׂנוי. ואני סבור הייתי, שיש לנו עוד דברים להחליף ביננו.

הפעם נשמעה בקולו נימה כנה, מפייסת – הזמנה לגילוי־לב. שמואל הסתכל שוב באיש שׂיחו. עלי־העצים נעו, ונגוהות החשמל נשתברו ביניהם. תשלובת אור וצל טישטשה את הבעת פניו של הקצין. שמואל הוריד ראשו.

– בוא, נערי. – יאבורסקי היטה את שמואל בשילוב זרוע אל המדרגות שהובילו למשעול צדדי. מדרון סלעי, גבוה, שחצה את הגן לשניים, גלש מן המשעול למטה. בתחתית הגיא העמוק ניצנצו אורות־בתים כגחליליות, וציבורי הסלעית בצלעותיהם של המדרונות התלולים הקדירו עפעפיהם – שיחים מדובללים שבלטו בין הנקיקים.

– כך, כך… פתח יאבורסקי – עוגמה… לבטים… הכול בעטיו של הגיל הצעיר. נעורים – משמע העדר המידה הנכונה. הפרזה בכול. לעזאזל, כמה כוחות מתבזבזים לריק. אבן עלי־דרך – הר! ומסתערים לסלקו, לעוקרו, לפורר אותו… והרי זו אבן, ותו לא. הדוף בקצה נעלך והתגלגלה הצידה – את צידה את מכיר זה כבר?

שמואל נעמד וניסה לשחרר את זרועו, אך הקצין החזיק בו: “אה, שוב מסתמר אתה, נכון לשלוף ציפורניים. אינך רוצה לדבר – לא אכריח. אני מכיר את דינה מילדותה.”

שמואל נדרך והסב ראשו של הדובר. הקצין הדליק סיגרה והמשיך, כשהוא לוגם מפעם לפעם ומאריך בנשיפה: קטנה היתה ממני בשלוש שנים. פרחחית שובבה. היתה מטפסת על ערימת הדגן בגורן וקופצת למטה לתוך הדייש. אני הופך ומגלגל אותה, והיא מטלטלת ידיים ורגליים לנער את הקש, צוחקת כמטורפת: מדגדג…מדגדג…

– היכן היה זה? – לא התאפק שמואל.

– אצלנו בכפר, באחוזה שחכר אביה. את דינקה הקטנה היו שולחים מזמן לזמן אלינו, לאחוזה. האם היתה חולנית, היתה נוסעת תכופות לחוץ־לארץ, להתרפא. ואז היתה דינקה מתארחת באחוזה, בביתו של הגזבר – יהודון כזה ממושקף, בעל גב עגול וראש קרח. והיתה כל האחוזה משועבדת לה, לדינקה. הכל פינקוה כנסיכה ושמרו את צעדיה. אף אותי הכניסו לשירות. מצוּוה הייתי ללכת בעקבותיה, לשמור עליה. אם דינקה נפלה, או התלכלכה, או קרעה את שמלתה, היתה אבא רחימא מכה אותי מכות רצח: “אמרתי לך, את ה”פּננקה" שמור! אאבד את המשרה בגללך." – שכירו של ברזון היה אבי, סוכן האחוזה. ודינקה זו ידעה לנצל את המצב כהלכה.

השדונת הקטנה התעמרה בי להנאתה, ואם ניסיתי להתנגד, היתה מאיימת עלי: “טוב, הנה אספר לאביך.” יום אחד שיחקנו ליד האגם, בסמוך לגן־הפרי. אגם מלאכותי היה זה, לא עמוק, בשביל האווזים. מוזנח היה האגם, נרפש, מעוטר תלוליות של גרוטאות, ופניו מכוסים שיירי קליפות רקובות. התעקשה דינקה שאכנס לאגם ואתפוס לה בן־אווז קטן. היא רקעה ברגליה ואיימה שתיכנס בעצמה לתוך המים, אם לא אביא לא את בן־האווז מיד־מיד־מיד. ניסיתי למשוך אותה אחריי, הבטחתי לה תריסר בני־אווזים משם, מן הלול שבחצר, אך היא בשלה: “את זה, רק את זה!” – סוף דבר: נאלצתי לבוסס במים הנרפשים ולרדוף אחרי בן־האווז הארור. וההוא, בן־כלבה, התערב בין האחרים – להקה שלימה – וכולם יחד החליקו ועברו במהירות מצד אל צד, ובסוף – נמלכו ויצאו מתוך המים ליבשה, ואני אחריהם. נשתלהבתי. מוכן הייתי לרדוף אחריהם עד הגיהינום הששי. ממכנסיי המופשלים נשתלשל אחד למטה שעה שהייתי במיים, נרטב ונזדהם עד למעלה מן הברך. הבוץ ניתז ודבק בפניי, ובידי היתה קליפת דלעת שנתכוונתי לזרוק באווזים המתמלטים.

– ברווז! ברווז! עכשיו אתה בעצמך ברווז! – קפצה דינקה כנגדי, צוחקת עד דמעות, מתפתלת, טופחת על שוקיה ומקנטרת בניגון: “ברווז מלוכלך! ברווז מרופש!”

שמואל פרץ בצחוק. “דינקה, דינה יקרה” – לחש באפס־קול. נזכר בתמונתה של דינה, תצלום מימי הילדות שראה בחדרה, דמות זרה ורחוקה, שונה כל־כך מאותה הוויה נשית מבוגרת, שקסמה לו והממה את חושיו, – והנה בן־אדם זה המהלך לצידו כמו נפל רוח־חיים באותו תצלום – פרצוף רזה של ילדה עם צמה היורדת על גבה ומבט קנטרני, מהתל. השלים לו הקצין איזו חוליה שחסרה לו בשרשרת, ושמואל הרגיש פתאום כלפי יאבורסקי משהו מעין קירבה והכרת־תודה.

– אח, נוח לך לצחוק, אדוני הסטודנט, אבל אני – יאבורסקי הטיל את בדלי הסיגריה אל הגיא – אני לא צחקתי אז. חמתי בערה בי להשחית, רצתי אליה ונשכתי את זרועה, כאן – למעלה מן המרפק. היא צווחה, ואני צרחתי כנגדה, וצריחותיי החרישו את קולה: " עכשיו לכי, מנוולת, ספרי לאבא, שילקה אותי, שיפשוט את עורי מעלי, ואני אחנוק אותך בלילה. אקח את המגבת הארוכה, אחנוק אותך ואתלה על ארובת הגג, ואת תהיי תלויה שם – כן־כמו אותו גור־חתולים שתלה סטיופה, בן הכובסת. – הפסיקה לצווח, בבת אחת. שתקה, ורק לטשה אלי עיניים מבוהלות, סקרניות. וכך הלכנו זה לצד זו, שותקים, עד שנכנסה לבית. היא לא גילתה דבר לאיש, ואחרי ארוחת הצהריים יצאה לחצר עם קופסת המרמלדה בידיה וחלקה לי מנה הגונה מן המעדן. עד אותו יום לא עשתה זאת: היתה מתענגת לראות אותי מלקק שפתיי בקינאה, כשהיא זוללת בכל־פה את הממתק הצבעוני הנמרח על לחייה. נו – ומאז, כמובן, התידדנו.

סיפורו של יאבורסקי מוטט את המחיצה בין השניים. שמואל כמו יצא מאחורי המיתרס שבו התבצר כלפי הקצין, ושוב לא מצא את הדרך הזרה. משהו הפשיר בו בחשיכה, ובדממה שמסביב כמעט שכח את בן־לוויתו והפטיר כמדבר לנפשו: "אני – רק שתי שנים – מזמן שהתחלתי ללמוד בעיר הזאת. לא הכרתי את דינה קודם־לכן. שתי שנים, אבל זה היה מספיק כדי –

– כדי להתאהב ולהתענות כראוי… – השלים יאבורסקי

– רציתי לומר כדי להבין במידה מסויימת… אבל גם זה נכון: זמן מספיק כדי להתענות, לסבול הרבה…

לפני שעבר מן העיירה לעיר הפלך, לא ביקר שמואל אף פעם בבית הדוד ברזון, ואף הוא – הדוד – לא פקד מעולם את בית אחותו האלמנה, רק מתנות־ידו העידו על מציאותו. אחרי חג־הסוכות היתה מגיעה עגלה מלאה וגדושה שׂוכות־עצים להסקת התנור בחורף, ולפני חג הפסח – שק תפוחי־אדמה ושני אווזים מפוטמים. דבורה האלמנה היתה מייגעת את עטה שעה ארוכה במכתבי־התודה למיטיבה. בעיר־הפלך עמדו לו לשמואל קשריו של הדוד העשיר וסייעו לפתוח לפניו את שער בית־הספר התיכון. דינה עזרה לו בהשגת שיעורים פרטיים – בני־טובים שרצו ללמוד עברית – ואף היא עצמה נעשתה תלמידתו. לעתים קרובות, באמצע השיעור, היתה סוגרת פתאום את הספר, מושכת ב“כרבולתו” – כך קראה לבלוריתו השופעת, – וגוררת אותו לטיול בחוץ. שמואל נוכח במהרה, כי יותר משהוא שואף להקנות לדודנית את תלמודו והשקפותיו, הריהו נכסף להסתכל בפניה, להלך לצידה, לשמוע את צחוקה, לנשום את ניחוח שערותיה, לגעת בכף ידה, לתהות על עיניה המשנות את גונן מצבע העינבר השקוף לירוק כהה. היא היתה קשובה מאוד לשיחתו, אך ברגע שניסה לרמוז על יחסו אליה, היה נתקל בחיוכה הדק ובמבטה המהתל, הקנטרני.

– אפשר לומר כמובן, שדינה היא גחמנית, הפכפכנית – – אבל זה לא הכול… זה לא ממצה… זוהי נפש עשירה, מורכבת… מורגשת התלבטות, תעייה – ערגה למשהו אחר, משהו נעלה מן ההוויה היומיומית, השגרתית…

– קולו של שמואל נתקפל לתוכו פנימה, ונהפך למילמול חרישי.

– “ליטרטורה”, אדוני הסטודנט, “ליטרטורה” – חתך יאבורסקי, ושמואל ננער כמי שטולטל בשנתו – מרחף אתה בעננים, מקטיר קטורת: “התלבטות, תעייה, ערגה”… – יודע אתה שדינה היתה כבר נשואה?

– אבל איזה קשר –

– ושבעלה מת?

– כן, אולי גם זה השפיע –

– “השפיע”… “השפיע”… קינטר יאבורסקי – פיוטים נחוצים לך, נערי. – “התפוח הבשל רוצה להיאכל”, הנה כל החוכמה כולה, שינגסו בשיניים חזקות וילעסו בתאבון.

–איזה דיבורים הם אלה? – רעד קולו של שמואל – איך אפשר… הרי זו סתם ליצנות גסה –

– “ליצנות גסה!” – צחק יאבורסקי כשהוא משלב ידיו מאחורי גבו, אני יודע, נערי: אתם שניכם מטיילים… משוחחים שיחות מלומדות, מסתכלים בשקיעות, נאנחים מול הירח – “ביאטריסה” מצאת לך “ביאטריסה”!

פתאום נרכן והתיז אל פניו של שמואל בלחישה מפעפעת:

– ואיפה היתה "ביאטריסה זו שלך שלשום, בלילה – אה? אצלי, במלון, ערומה, לצידי, על הדרגש הצר, הצבאי. כן. ובעלה מת? בעל מצוין.

פתאום חשקה נפשו למות. פה זה היה. מכאן, מן המשעול קפץ למטה. התרסק. בעל־חלומות היה כמוך, וזה יהיה גם סופך.

משך את ראשו לבין כתפיו המורמות, הפסיע נמרצות ונעלם בחשיכה, במפנה המשעול. ממרחק־מה עוד נשמע למקוטעין צילצול הדרבונות.

---

הביתה

מאת

אהרן אשמן

הרכבת זזה. שריקת הקטר התגלגלה על פני מישטח שדות קצורים, והדיה נמוגו במרחקים. פרות רועות בשיפולי הסוללה זקפו ראשיהם והקשיבו לתיקתוק הגלגלים בעיניים תוהות. ליאות מיישנת־מרגעת כבשה את שמואל ונמזגה לתוכו כשיקוי־מרפא. הוא השתטח על אחד הספסלים בקרון הריק למחצה והניח את ראשו על חבילתו.

בסמוך ישבו איכרים מספר, שחזרו מן העיר אחרי משפט בעסקי־קרקעות. זקן, שעורפו מדולדל ומקומט כעורף הצב, הדליף את טירטורו הכבד על הראשים המיוגעים:

– מכיוון שאותו מיצר, כלומר – המיצר הישן הקיים מדור־לדור – מן הסכר מוצאו, שם הוא מתחיל (המקל המסוּקס שבידו הדגיש את ה“שם” בדפיקה פסקנית) ומשם הריהו פונה שמאלה, הולך ונמשך עד האבן הגדולה בקצה אחוזתו של הכומר. קבלה היא בידי. מימות אבי־זקני. אחר־כך, המתינו –. המקל ניתק מריצפת הקרון וניתלה באוויר.

– מה בצע? – הטיח כנגדו איכר צעיר – אתה, סבא, במקל, והפריץ כנגדך במפה – שחור על גבי לבן – זהו!

– הרף, אל תבלבל. תן לסיים. – ומקלו של הזקן ירד לריצפה ונשׂתרך בין הרגליים המפושׂקות לתאר את הגבול: אחר־כך ימינה, במשעול, לאורך בית הקברות, מצד האשוּחים, מצד האשוּחים, עמיתיי החנוּנים! – קרא הזקן בריתחה – היטב זוכר אני. ינוקא הייתי אז – כזה… את האווזים נהגתי לשדה באותו משעול עצמו…

שמואל קלט את הדברים, כשהוא הולך ומתנמנם, ולעיניו המתערפלות נתמשכו משעולי־שדות מסוּיגים קירות חיים של שיבלים מתנועעות, ביצבצו דגניות חבויות, ובית־הקברות הכפרי הופיע במראה על עצי הדובדבנים שבו ועשביו הדשנים, הגבוהים.

הוא נרדם. שכוב היה אפרקדן, ראשו שקוע בחבילה שמראשותיו, וכובעו המכסה על פניו זע ימינה ושמאלה עם תנועת הקרון, זע ומגלה חליפות זווית־מצח מקומרת, צלע־אף מתרחב בקצהו ובדל־אוזן שקוף.

כשהתעורר ופקח עיניו, כבר נטתה השמש לצד מערב. הרכבת עמדה. נערות כפריות צבאו על הקרונות מבחוץ והכריזו בקולי־קולות על מימכרן: פירות, כותח טרי, לביבות־בשר. הקטר המפוחם נזף בטרדניות בשריקה זועפת, הטיל כנגדן סילונות אדים ותימרות עשן, ונמלט.

דימדומי השקיעה נשתלחו על פני המישור. שמואל הביט בעד החלון ושלווה רוויית־רוך מילאה את נפשו. כך היה חש בילדותו, בהתעוררו מתרדמה לאחר בכייה ממושכת על משאלה שלא ניתנה לו…

האיכרים ירדו. הרכבת המשיכה לרוץ בדרכה. צללי־ערב פשטו בקרון הריק, ורק באמצע הריצפה רטטה שלולית־אור קטנה. מהקרון הסמוך הציץ אברך זלדקן, ומיד הסב ראשו אחורנית:

– ריק, יהודים, ריק. בואו לכאן!

בין המתלקטים לקרון, הכיר שמואל שניים מבני עיירתו: את קלמן הסרסור ור' נוח סוחר־הפשתים.

– נו, כמה יש לנו כבר? – התרוצץ האברך הזלדקן – ששה? האדון הסטודנט אף הוא יצטרף למנין. מי זה יתן לו לברוח מכאן? בעל־כורחו נצרפהו. רק את הכובע יחבוש נא לראשו, אין דבר – לא יזיע בו עכשיו: החום פג. ובכן, יש לנו כבר שבעה – ברוך השם! נחוצים עוד שלושה. נמצא, אם ירצה השם, נמצא עוד שלושה יהודים, – שידל את עצמו בנעימה, ותוך כדי דיבור חזר ופרח לקרון הסמוך.

שמואל חבש את כובעו והתבונן מן־הצד בבני עיירתו.

קלמן הסרסור היה כרוך אחרי סוחר־הפשתים המסורבל ודאג לרווחתו:

– יתן לי, ר' נוח את מזוודתו, ואשים אותה על האיצטבה – אה? אינו רוצה? אם־כן, אשים אותה כאן, תחת הספסל.

המ… נהם הסוחר, יושב בהרווחה וכריסו מתרבצת על שוקי רגליו הקצרות – אבל מעט מים… צריך ליטול ידיים לפני התפילה.

– באמת, באמת. – נתחמצו פניו של קלמן – איך אפשר בלי נטילת ידיים?… אבל בשעת הדחק אפשר לצאת ידי חובה, כמדומה לי – – – לפי ה“שולחן ערוך”, עימעם הסוחר לתוך זקנו, אפשר להסתפק – – בקהווה, למשל? – הרתיע קלמן בשמחה – בקבוק מלא קהווה יש לי בחבילתי.

– מילא.

– סוחר־הפשתים פשט ידיו לתוך חללו של החלון הפתוח, והסרסור יצק עליהן את הקהווה מבקבוקו. האברך הזלדקן הצליח בינתיים להשלים את המנין. שני אברכים מבין הנוספים החזיקו בעתון. האחד, קצר־ראייה, נבר בחוטמו בין השורות, והשני, גבוה הרבה יותר וזקנקן נאה לסנטרו, הביט לתוך העתון מעל ראש חברו והצטחק בשביעת־רצון:

– מה אמרתי לך? עכשיו רואה אתה מה כוחו של האשכנזי. הביא את “פוני” לבין אגמי־המים ושנה לו פרק כהלכה. לבין הביצות! כמו שנאמר “וישׂאהו רוח ויתקעהו ימה סוף” – מפלה גמורה!

– זה אתמול כתב העורך של “האזרח” – משך בכתפיו קצר־הראיה

– שצבאנו הולך מחייל אל חייל.

– עורך “האזרח”! – שירבב חברו את שפתיו בביטול – משה מסיני!… יודע אתה מה קרה ערב המלחמה הקודמת – מלחמת רוסיה ביפאן? יום אחד לפני הכרזת המלחמה פירסם סוקולוב, נחום סוקולוב הגדול, עורך “הצפירה”, מאמר ארוך והוכיח באותות ומופתים, כי מלחמה בין רוסיה ליפאן לא תיתכן. בשום אופן. שומע אתה? – ממש כך. והנה קם “פוני” ועשה את ההפך מזה: לא חשש כלל שעל־ידי כך יתבדה תלמיד־חכם בישראל…

הזלדקן טפל פעם ופעמיים על הספסל הקידמי, וקולו הדק התנגן בהנאה ובחדוות־נצחון: “אשרי יושבי ביתך”… חלל הקרון נתמלא מילמול חשאי, שנתערב בו שאון הגלגלים וצילצול הזגוגיות בחלונות, שרעדו מטילטולי הקרון. רצועות הארגמן והזהב בשולי האופק דעכו ולבשו גון תכול־אפור. האלון הבודד, הרחק בלב השדות, שזהורית אחרונה דלקה עדיין בצמרתו, נראה במרוצת הרכבת כסובב על עומדו ופורש זרועותיו לארבע רוחות העולם העוטף צל.

יהודים התפללו ברצינות עסקנית. יהודים הנושאים בקירבם את הכול

– את מולדתם הקדומה, את אלוהיהם. את אמונתם – התפללו בקרון־הרכבת כמו בבית־הכנסת. הספסלים המשחירים, השחוקים ושׂרוטים, עם ציבורי החבילות והמזוודות, לא הפריעו בעדם. הנה עמדו דום בתפילת ה“שמונה־עשרה”, רגליהם מצומדות ופניהם לצד מזרח. זה עוצם עיניו, אחר כובש מצחו בכף ידו, מישהו פולט אנחה קטועה, – ושמואל חש שאווירה קרובה, חמימה, ספוגה עצבות מתוקה מלפפת אותו מסביב וחודרת לתוכו פנימה. יתכן, כי גם בשעה זו, אגב תפילה, לא אחד מהם מוסיף להגות במשׂאו ומתנו, בשקי הדגן המוטלים במחסן, בחבילות הפשתים שבעלייה, בטירדות משפחה ופגעי־חיים שונים – ועם זאת, חש הוא, שמרחפת על כולם איזו השראה מיוחדת, היונקת מעולמות אחרים הרחוקים מעולם המעשה. וטוב לו לעמוד גם הוא כמותם, ללחוש את הפסוקים השגורים עדיין על פיו, כשעיניו צופות באופק הכבוי, ורוח הערביים הקלה, החרישית, מתנשבת בעד החלון ומחליקה על פניו וצוארו.

אה! – שיפשף הזלדקן את כפות ידיו בקורת־רוח עם גמר התפילה – חטפנו “מנחה”. מזלי הוא. “יאהר־צייט” לי, ומאמש הייתי דואג, שמא אחמיץ את ה“קדיש” האחרון.

– כן, כן, – נענה האברך הגבוה – מזלך הוא ש“פוני” טרם התחיל להעביר במסילה זו את צבאו לעבר הגבול האוסטרי. איך היינו מתפללים במעמד חיילים?

– “במעמד חיילים?” – חזר קצר־הראייה – כשיתחיל מסע הגדודים, תהיה הכניסה לרכבת זו אסורה לאזרחים – גויים ויהודים כאחד.

– איי, איי – נאנח קלמן – לפני חמש שנים, כשהוּחל בסלילת הקו אמרתי: יהודים, לא לטובתנו מהתכוון “פוני”, אל מעיו של הקיר"ה מפלס הוא את המסילה הזאת…

– לא יזכה לכך – רטן ר' נוח, כשהוא מושך כלפי מעלה את גביניו העבותים – עד ש“פוני” יחגור את מכנסיו, יעבור הקיר"ה ועד קיוב יגיע.

– הלוואי – התפתל הזלדקן – ידיו ועיניו נשואות למעלה – הרי אז ניסע ל“ימים נוראים” אל הרבי מצ’ורטקוב באין מפריע. חסל סדר גבולות ומבריחים. קום וסע הלוך וחזור – תענוג!

– העיקר, הפרנסה – חינן קולו הסרסור – כל הסחורות ממקומותינו היו נשלחות לקיר"ה. עתה ננעלו השערים, והכול מונח כאבן שאין לה הופכין: דגן ופשתים, ביצים ועורות – לאן ילך כל זה?

– על השאלה המרה ענתה שריקה ארוכה של הקטר בלווית קול פעפוע תוסס של אדים נפלטים. הרכבת נעצרה. הסרסור חפז להוציא את מזוודתו של הסוחר מתחת לספסל:

– יורדים, ר' נוח! הנה המזוודה שלו.

העיירה שכנה במרחק שלוש פרסאות מן הרכבת. הסוחר עלה לכרכרה היחידה שחיכתה לנוסעים, והסרסור פרש לירכתי המסילה והפליג ברגל בשביל החוצה את השדות.

שמואל מסר את מטענו – מזוודה וחבילה – לידי העגלון:

– מסור אותם לדבורה האלמנה ברחוב העגלונים, אני הולך ברגל.

מחר אשלם לך.

קלמן לא הרחיק הרבה, ושמואל הדביק אותו במהרה ונילווה אליו.

– מי לך בעיירתנו? – שאל קלמן.

– יליד העיירה אני – ענה שמואל.

– זהו – נעצר הסרסור וטפח על שכמו – כל הדרך הסתכלתי בך, פניך היו מוּכרים לי – עכשיו נזכרתי: הרי אתה בנה של דבורה האלמנה, אביך היה אהרון־משה החזן. יהודי יקר היה אביך. בעל־תפילה למופת, ה“מנחה” שלו בערב יום־כיפור – עד היום טעמה אצור בעצמותיי. נוסח! נוסח כפשוטו, בלי סילסולים וקפנדריות, אבל איזו מתיקות!

שמואל כמעט לא הכיר את אביו, שמת עליו בילדותו. שמורה היתה בזכרונו בבואה מטושטשת של יהודי גבוה, רחב־כתפיים, לבוש קפּוטה ארוכה, ושׂערות־שיבה בזקנו. גנוזות היו בתוכו גם תחושות עמומות הקשורות בדמות אביו, משהו נעימות מופלאה, שחש שעה שאביו החזיק אותו על ברכיו, ושמחה שהציפה אותו, כשהיה עומד לצד אביו על הספסל בבית הכנסת… אביו מגולל את ספר התורה המוטל פתוח על הבימה, מושך ומעביר לצידו את יריעות הגווילים הצהובים מידי יריבו המחזיק בספר־התורה מהעבר השני: חלקו של אבא הולך ומתעבּה, וחלקו של היריב הולך ודל, הולך ומצטמק…

ברור ביותר זכוּר היה לו המראה האימתני: תבנית־גוף ארוכה־ארוכה שׂרוּעה על הרצפה, מכוסה סדין לבן, ושני נרות דולקים למראשותיה. הוא, הקטן, אינו משיג בדיוק מה זה “אבא מת”. נדמה לו, כי שם מתחת לסדין עושה אבא משהו חשוב ורציני מאוד, משהו מעין “בירכת־כוהנים”, ולכן כולם כה נלחצים אל הקירות וצועדים בזהירות.

כשגדל, היו בני העיירה מזכירים לו לעיתים קרובות את אוּמנותו של אבא, מקלסים את נועם קולו וחוזרים על קיטעי־תפילה לפי הנוסח שלו.

אך קלמן הסרסור, המהלך לצידו, לא חדל כל הדרך מלפזם את זמירות אביו בקול רפה אך מלא רגש, שחברו לו כמקהלה צירצורים של המוני חרגולים ושירת צפרדעים באגמים הרחוקים. העיירה לא נראתה עדיין, אך מעל ההרים שמעבר לה ניצנצנו אורות הכפר הקלושים.

– איזה חזן! איזה חזן! – משך קלמן בהתפעלות – וצדיק היה האיש, צדיק אמיתי, בלא גוזמה. זוכר אני אותה שנה, כשנגמר בנינו של בית־הכנסת החדש ורק תנורים חסרו בו – הכסף לא הספיק. איך אפשר להתפלל בחורף בבית כנסת שאין בו תנורים? והנה בא אביך והציע לגבאים שיעבור לפני התיבה ב“ימים נוראים” ללא־תשלום, ובדמי החזנות יקימו את התנורים בבית. וכך הווה. בדמי החזנות נבנו שני התנורים העגולים העומדים שם עד היום. הוא, אביך, כבר היה חולה אותה שנה. בשארית־כוחו התפלל. לא עברה חצי שנה, והאיש שבק חיים. תפילה אחרונה התפלל אז כשליח־ציבור. היתה זו מסירות נפש לטובת הכלל – ממש מסירות־נפש.

את דבר התנורים, שנבנו בזכות אבא, ידע שמואל עוד בימי ילדותו. שמור עמו זיכרם של אותן ימי־חורף, טרופי־סופה, כשהיה חוצה את תילי השלג, המאַבּכים קטורת לבנה, ומבקיע לו דרך אל בית־הכנסת לומר “קדיש”. לעיתים רחוקות היה מצליח להתחמם מעט ליד “התנורים של אבא”. לרוב היו גדולים וחזקים ממנו הודפים אותו הצידה. היה חוזר הביתה בבכי, ואמו בוכה יחד אתו: “הרי בשארית כוחותיו התפלל למען התנורים האלה, חלבו ודמו משוקעים בקירותיהם”…

“אמא, אמא” – לחש שמואל וחונק דמעה בגרונו. צעירה היתה עוד בימים ההם, יכלה להינשא שנית, ואף הציעו לה שידוכים, אך היא באחת: “בני לא יהיה בן־חורג, די לו שהוא יתום”… וכך עברו ימים ולילות, שנים ארוכות, בעמל מפרך, בדחקות, בייסורים, והעיניים השחורות, המבריקות, עששו בלא־עת, האצבעות נתקשו וציפּורניהן נתגדמו ונתרסקו משיפשוף, גרידה, הדחה…

– נו, אתה הגעת כבר – הוציא קלמן את שמואל מהירהוריו – הרי כאן גרה דבורה אמך, ואני עקרתי מכאן לרחוב השוק. – לילה טוב.

---

ארנבות

מאת

אהרן אשמן

דבורה האלמנה שלחה ידה במסחר־הביצים לאחר שנוכחה כי בעלה החולה חשׂוך מרפא, ועליה לפרנס את המשפחה. אותו מסחר היה נפוץ בכל העיירות שבאיזור הגבול האוסטרי, ועסקו בו, בעיקר, נשים. כל תגרנית מסוג זה היתה חולשת על מספר כפריות מהסביבה, שהיו מצוּמתות לה בזכות סכומי^־כסף שקיבלו מידה כמקדמות על חשבון יבול העופות. דבורה הצליחה לרכוש לעצמה כמאתיים “נתינות”, שלכל אחת מהן הוקדש דף־חשבון בפנקס העבה, השמור בקמטר. היא ידעה לקנות את לב הגויות בפרוסות חלה לבנה של שבת ובעוגות מיוחדות שאפתה לשם כך – עוגות משופעות בסוכר ובזעפרן, ששיווה להן מראה נחושת־קלל. הכפריות היו מסיחות לפני דבורה את כל מצוקותיהן, ובעצתה היו מנדבות לקופת מאיר בעל־הנס מתוך אימון מלא בקדוש היהודי שישיב אליהן את לב בעליהן הסוררים, או את חלב הפרה שנידלדל בעטיה של שכנה־מכשפה…

קרונות רבים היו מריצים על מסילות הברזל את מאגרי הביצים למדינת הקיר"ה. עם פרוץ המלחמה נפסק היצוא ונסתם מקור פרנסתה של דבורה. הכפריות מכרו את מרבית העופות לשחיטה, ומלאי הביצים במחסנה. של דבורה נעשה, כעבור מספר שבועות, טרף לעכברים. הם משכו אל קרבם עד הטיפה האחרונה את החלבון והחלמון דרך נקב זעיר שנקבו בקליפות הביצים. הביצים החלולות לא נבדלו למראית עין מאלה שלא נפגעו, אך בבואן בין האצבעות היו קליפותיהן נפרכות בנפץ קל, מדהימות בריקותן.

יום אחד עברה השמועה כי ניתן לשמר את הביצים במי־סיד בצירוף תערובת כימית הידועה למומחים. דבורה, בדומה לתגרניות האחרות, שילשלה לידי אותם מומחים את פרוטתה האחרונה, בתקווה להציל את שארית הפליטה שבמחסן. הביצים שוּקעו במי־סיד בתוך בורות שנחפרו בחצר. מיכסי־העץ, שסגרו על הבורות, היו מנוקבים לשם איוורור. “בית־עלמין שלי” – כינתה דבורה, בינה לבין עצמה, בורות אלה. בקושי היתה מרימה לפעמים קצה מיכסה ומציצה פנימה. כתמי־לובן היו מהבהבים מבעד לקרום העכור של מי־הסיד שהצהיבו.

את פרנסתה מצאה עתה דבורה בגביית החובות הרשומים בפנקסה. יום־יום יצאה אל הכפרים, ובשובה היה הסל שעל זרועה מלא ממגד שדה וגן, מתנובת בקר וצאן. הכפריות נענו ברובן בעין יפה וליווּ במנוד־ראש את האלמנה המסכנה, שנשבר מטה־לחמה.

שמואל טוּרנר היה מתייסר למראה האם החוזרת מן הכפרים, כשגבה משתוחח מכובד הסל שעל זרועה. היו עוד עשרות משפחות בעיירה, שהמלחמה הרסה את מעמדן, וצעירים לא מעטים התלבטו כשמואל בייסורי מצפון על שאינן מסייעים בידי ההורים.

עלה בדעת שמואל, שיתכן להחלץ מן המחסור על ידי עבודת סבּלנות בתחנת־הרכבת הסמוכה.

– עבודה זו – אמר לקבוצת החברים שנתכנסו אצלו לעת ערביים – עשויה לשמש גם את המטרה הרחוקה: תהיה זו הכשרה לקראת הגשמת החלום המשותף – חיים של יגיע־כפיים בארץ־האבות.

בנימין רבינזון החיוור היה מוכן לתמוך בשמואל:

– לי נראה הדבר בהחלט – פתח בהתלהבות, ומיד שיסע את עצמו וקמץ את שפתיו הדקות הסמוקות מאד, כאילו ספגו לתוכן את מירב הדם של גופו הרזה. ידיו היו חזקות למדי בנגינה על כינורו, אך מה ערכן לגבי טעינת שקים כבדים?

גדליה זינגר חייך בזכוכית משקפיו: “מה סמיכות יש בין טעינת שקים לעבודה חקלאית ביהודה, או בגליל? אין בכך שום הכשרה, ואם משום פרנסה – הרי עד שיתמחו בטעינה עד כדי שׂכר של ממש, בוודאי תסתיים המלחמה, ולא יהיה צורך בדבר. כל בר־דעת מביו כי מלחמה זו, שעולה לכל הצדדים בקרבנות עצומים, תסתיים במהרה.”

ענין המלחמה, שהעלה גדליה, הסיח את הדעת מרעיון העבודה. נפלה שתיקה. מן המטבח נשמע שיעולה של דבורה. צללים כבשו את החדר, ופסי־חרג משקיעת החמה חלפו על פני כלי־הנחושת – סירים וקנקנים, שזה כבר בטל שימושם, אך נשמרו מסודרים על גבי הארון שבפינה.

פרץ רוזין הפר את השתיקה אגב שיפשוף כפות־ידיו הארוכות: "אגיד לכם את האמת – – איני יודע איך אתם – אתם אולי – – אבל אני – אינני אופטימיסט. אני מרגיש, זה יגיע אלינו. כבר מדברים על הקדמת הגיוס – בני עשרים, בני תשע־עשרה, וזה כבר הולך בעקבותיי, עולה על גבי –

– שום דבר לא יקפוץ על גבך – פלט כנגדו זכריה דונסקי בצחוק קצר, קטוע. אביך לא התרושש עדיין, יתקין לך משהו, ותשתחרר…

פרץ ניתר ממקום מושבו על הספה הישנה שהעלתה בת־קול של קפיצים חלודים.

– מה? אני? בשום אופן. התחבולות היהודיות האלה מעוררות בי גועל־נפש.

– שוב אין אלה תחבולות יהודיות דווקא – נתנער חיים זוּסקין, כשהוא מטיל אחורה את השיער הגולש על מצחו – צא וראה את הפצועים החוזרים בזמן האחרון אל הכפרים. אחדים אינם מעלימים כלל איך הגיעו לידי כך…

שמואל עקב כל העת אחרי השיחה וביקש הזדמנות להחזיר את הגלגל לענין הצעתו, אך דברי חיים הוציאו אותו מגידרו:

– מה אתה סח בר־נש? אם מישהו חובל בגופו שם, בחזית, בחפירות, כשמסביב קוצר המוות, ואדם מוכה פחדים עד כדי טירוף – הרי זה דבר אחר לגמרי. אבל לנסוע בכוונה תחילה ל“עושה^־מלאכה”, להזמין אצלו “תוצרת”: עין, אוזן, שבר, רגל שמוטה – מתוך חשבון – מבין אתה – חשבון קר…

הוא הניע ראשו בסלידה והשתתק. שוב היתה שתיקה כללית.

עובדיה רוט עמד ליד החלון, מתבונן בזבוב בודד, שהתלבט על גבי השימשה העליונה, המוארה עדיין, במאמץ נואש להבקיע לו דרך החוצה. קולו של עובדיה נסתנן לתוך הדממה כמסיח לעצמו:

– אם נישאר בחיים, אולי נצליח להגשים את חלומנו: אודיסה, ומשם לחוף יפו. אך למה נרמה את עצמנו? אנו נהיה יחידים, הרוב יישאר כאן, הכלל היהודי. הם יצטרכו לחיות כאן, להילחם על זכויותיהם. לשם כך מוכרחים להוכיח שהיינו אזרחים נאמנים, שתרמנו את חלקנו –

– להוכיח! שוב להוכיח! – גרשון וולפובסקי קפץ מעל כסאו כנשוך־נחש, כתפיו הרחבות הרתיעו כלפי מעלה – מעט הוכחנו? בכל מלחמה עד עתה נשפך דם יהודי. מה הועיל הדבר? מה קרה ממלחמת יפאן ועד עתה? עשר מעלות ירדנו, עד משפט בייליס הגענו. אני מצפצף על כל ההוכחות. שוב אינני רוצה להוכיח. מה יש לי כאן – אני שואל אתכם – מה יש לי? החיים שלי – זהו מה שיש לי, ואת זה לא אתן מרצון. בשום אופן. גם לא אטיל מום בגופי. אם יגיע תורי, אצטרף אל ה“ארנבות”. גם זוהי מלחמה, מלחמה שלי. אתם רוצים לקחת אותי, ואני מתחמק. אני מתחבא. כחפרפרת. בחור אשב, באדמה, עד יעבור זעם. חיי נחוצים לי.

– איסריל שד מדבר מתוך גרונו, התיאוריות שלו… – התריס גדליה.

– איזה איסר? – שאל שמואל.

– איסר החיגר, הרוקח – השיב גדליה – הוא “אבי־הארנבות”, הפטרון שלהם.

שמואל יצא לעיר הפלך זמן קצר לאחר שאיסר הופיע בעיירה, ולכן לא הכירו מקרוב. עתה נזכר בסיפורים אודותיו שהגיעו לאוזניו. בגיל חמש־עשרה, והוא כבר צולע אז ברגלו השמאלית, ברח איסר מבית אביו הרב, התגלגל בניכר שנים רבות, למד בעיר הבירה והשתתף בתנועות מהפכניות. אביו ואמו נהרגו בפרעות שלאחר תבוסת רוסיה במלחמת יפאן, והבית בן שתי הקומות, הבנוי לבינים שרופות עם עצי־שיטה מתולתלים בחזיתו, עבר לידי דודו. כשחזר איסר לעיירה, ניסה הדוד לפצות אותו ב“חדר מיוחד על כל המוכן”, אך איסר לא הסכים לכך. הוא השיב לעצמו את נחלת הוריו, קנה שביתה בבית ופתח בו בית־מרקחת. רבים הטילו ספק בכשרוּת תעודתו, תעודת־הרוקחים, אך אפילו דודו, ששמר לו טינה, לא העז לדבר על כך בפומבי. משום־מה הוחזק איסר בעיירה לאדם מסוכן, שיש לנהוג בו זהירות. היה משהו מטיל אימה במבט הקפוא של עיניו האפורות מתחת לגבות העבותות.

– מה לו לאיסר – בעל־מום שכמותו – ולעסק זה של ה“ארנבות”? – תמה שמואל.

– הוא עצמו, אמנם, בר־מזל, הלוואי על כל ישראל… – זכריה דונסקי קינח בצחוקו הקטוע את ה“חוכמה” שנשרה מפיו – אך הוא השליט עצמו על העסק הזה… מס הטיל על כולם, לא על ה“ארנבות” המתחבאים, כמובן, – על הגבירים, על אלה שבניהם משוחררים מעבודת־הצבא. “מס־פדיון” הוא קורא לזה. והם נותנים. נאנחים ונותנים. גם בארסקי, גם שפירא, גם חיימסון וכל האחרים. מוראו של איסר עליהם. נו, וכשיש כסף, אזי מסתדרים… המשטרה, אמנם, עורכת חיפושים מפעם לפעם, אך הכל ידוע מראש, ושום “ארנבת” לא נתפסה עוד עד היום.

– “ארנבות”… מחבואים… – לחש שמואל, ואצבעותיו ממוללות את דבלול השיער בזווית מצחו – הרי זה מאוס. אפשר עוד להבין אם הפרט – פלוני או אלמוני – בוחר בדרך זו, אך לעודד ולארגן – זוהי שיפלות! – שיפלות?! – נתפרכס גרשון וולפובסקי – סתם פיטפוט! שיפלות כלפי מי? כלפי המולדת? כלפי העם השליט? מה הם רשאים לתבוע מאתנו עבור הפרעות, הבזיונות, הנגישׂות, העלילות? מצפוני נקי. אם באחד־הימים אהיה ל“ארנבת”, לא ארגיש שום מוסר־כליות.

– אבל כלפי עצמך… כלפי ערך־האדם שבך… האדם שנהפך לארנבת. איזו בושה!.. – שמואל לא העלה את הדברים על שפתיו: קול נפץ של זכוכית נשברת נשמע ממטבח – “אמא… אמא… ידיה הרועדות”… סח לעצמו. שוב לא היה בטוח שיעמוד בנסיון, אם יגיע תורו…

---

הכשרה

מאת

אהרן אשמן

אדמימות של בוקר פרחה בשולי המזרח. שלושת החברים נפגשו מחוץ לעיירה, על־יד בית־המרחץ, ושמו פניהם אל תחנת הרכבת.

השביל שצעדו בו הבחורים חצה את השדות באלכסון, ונמשך לאורך גידרות־גנים, עשויים כלונסאות ומקלעות־ענפים. לרגלי הגדרות, במחבואים, החליפו ציפורים ציוצי־שחרית, ולפרקים הגיחו בטיסת־בזק, חגו באוויר ופירפרו במקום אחד כמשכשכות במים. בעמק השתרע ערפל חיוור, שזחל כלפי מעלה והתרפק ברישול על מידרוני ההרים המיוּערים, מגביה עצמו וחוזר ושוקע.

— חבריא, איזה בוקר — אה? צח וטהור. דומה לבוקר של ימי “סליחות”, או שחרית לאחר ליל־חתונה, משהו כזה… בנימין לא מצא את הביטוי הממצה ונשתתק בחיוך של מבוכה.

— חתונה או גט… — טילטל גרשון את כתפיו — אין לדעת כיצד יעלה הנסיון…

— הנסיון יעלה יפה — פסק שמואל, וצעדיו הנמרצים קובעים מסמרות בדברים — תורה זו לא בשמיים היא. העיקר: בנחת, לא בחיפזון. בעבודה יש לנקוט מנהג של איכרים. ראיתם איך איכר חוטב עצים? — הפשיל שרווליו, ירק אל כפות ידיו, הניף את הגרזן: הך! הך! — הפסקה; מתיישר, מביט סביבו, מחליק שׂפמו וחוזר חלילה. כך דרכו של פועל ממש.

מצד שמאל, בדרך העפר הרחבה, עברה בדהרה הכירכרה של נוּדלמן הסוכן — הקבלן לעבודת הטעינה בתחנת הרכבת. הבחורים החישו צעדיהם, וכשהגיעו אל התחנה, כבר היה נוּדלמן מתרוצץ בין קרונות המשא, בודק, רושם, מעביר ממסילה למסילה ומפזר פקודותיו על ימין ועל שמאל.

שמואל, גרשון ובנימין היו דולקים אחריו ותוקעים לתוך אוזניו דברי־סירוגין, שנבלעו בהמולה של חריקת גלגלים ובלמים. לאחר שעמד סוף־סוף על בקשתם של השלושה, התחיל נוּדלמן מטלטל ידיו כנגדם:

— מה פתאום? אין זו עבודה ליהודים. לטעינת קרונות נחוצות כתפיים של גוי. או שמא מבקשים אתם לקפח את המעיים, כדי להיפטר מעבודת הצבא — אה? אם כן, מוטב שתפנו ל“מומחה”, שיתקין לכם משהו כגון זה…מה לכם ולי?

— אדון נודלמן, יתן לנו קרון אחד, ינסה, בבקשה… — חינן בנימין קולו — ובמחיר שהוא משלם לסבלים הגויים. אותו המחיר. לא יותר. אפילו פרוטה אחת.

בנימין נאחז בנקודה זו של המחיר וחזר עליה בעקשנות, כאילו מסירת העבודה הוסכמה כבר, ורק המחיר מעכב.

— מה העבודה הזאת לכם? — נתרכך מעט נודלמן — בחורים בני־אבות, משכילים. נו, מילא, אם מתעקשים אתם — הרי כאן ערימה של שקים מלאים שעועית. הסירו את המיכסה וטענו בקרון זה. השעינו קרש אל סף הקרון, טלטלו ועלו!

— האחרונים! האחרונים! — נצטווח נודלמן וטס לעבר פועל־התחנה המרכז את קרונות המשא, ותוך כדי ריצה החזיר פניו אל הבחורים, שהיו שרויים עדיין בתדהמה לנוכח הסכמתו הפתאומית של הקבלן: “זאת לדעת, על זקני אין לומדים את מלאכת הגילוח. אם תקלקלו, אנכה משׂכרכם. כאן אין חכמות. הסכמת — נרתמת, משוך עד יציאת נשמה!”

את השק הראשון נשא שמואל. ברגע שבנימין וגרשון העמיסו את השק על גבו, חש כאילו הר ירד עליו. הגידים מתחת לאוזניים נתמתחו, ואיזו צבת אכזרית הידקה בין מלתעותיה את ליבו, את ריאתו ואת כל קרביו. הנה עלה על הקרש המוביל לקרון. רגליו כמו יצאו מרשות בעליהן וחדלו לקבל מרוּת. הן תעו לצדדים, קרסו, התעקמו, נעקרו בפזיזות, ופתאום נצמדו לקרש כמסמרות נטועים. סוף־סוף עבר את מיפתן הקרון, וכשנטה אחורנית לפרוק את המשא מעל גבו, נמשך אחרי השק הצונח והתפרקד עליו. הוא פרץ בצחוק. גרשון ובנימין נתלוו אליו. כל הזמן עקבו השניים אחרי הילוכו של שמואל בנשימה עצורה, ועכשיו צחקו אתו יחד.

אך השקים היו עוד רבים, וכולם היו צריכים לעבור במסילה זו — מן הערימה עד מעבר למפתן הקרון, על פני הקרש הנטוי באלכסון, השוקע במקצת עם כל פסיעה, קולט את כף הרגל והודף אותה חזרה כלפי מעלה.

את השק השני נשא גרשון. שמואל ובנימין נאלצו לתמוך בו מעבריו עד שנכנס לקרון. גרשון היה גונח ומתבדח: רק כלה חסר אני — שושבינים יש לי כבר…

הגיע תורו של בנימין. מיפתחי השׂקים היו תפורים בחוט־משיחה, והזוויות הזדקרו כאוזניים ארוכות, מחודדות. בנימין החליק על אוזני השק, שנועד לעלות על גבו, כמי שמבקש לקנות ליבה של חיה רעה לפני שיגע בה נגיעה של ממש. אך הפיוס היה לשווא. השק נצמד אל גבו כברדלס טורף, נועץ צפרנים, משסע ומדביר. בנימין פירפר ורעד. ברכיו נקשו זו לזו. לא הועילה תמיכת החברים — הרגליים מעדו, נתרופפו, הידיים תשו, אחיזתם נתפוגגה, ואוזני השק נשמטו מבין האצבעות. השק צנח על הקרש, ושמואל וגרשון גלגלוהו במעלה והכניסוהו אל הקרון. בנימין עמד עלוב ומדוּכדך:

— לא עלה בידי, לא עלה… — התנצל במילמול חרישי — מה לעשות? זרע קדושים… משפחת שוחטים ורבנים, “כלי־קודש”…

הוא מישמש את שריריו הרופסים:

— צרור “שמות”… ציציות בלות… חבל שלקחתם אותי, והנה — באמת, קילקלתי…

—בבקשה, בבקשה, בלי “על־חטא” ובלי קינות — טפח שמואל על כתפו של בנימין, שכבש פניו קרקע — כאן, פשוט, נחוץ אירגון, חלוקת־עבודה. הנה פה, בשולי הערימה נניח מספר שקים כמישורת. אתה, בנימין, תגלגל את השקים מראש הערימה ותציג אותם כך, במעומד, כשאוזניהם כלפי מעלה, ואנחנו — אני וגרשון — ניתן כתף ונסחב. אחר כך נתחלף. תספיק לנסות שנית.

בנימין התאושש. התפקיד שהוטל עליו לא היה למעלה מכוחו. הוא היה מגלגל בזה אחר זה שני שקים כריסניים אל קצה המישורת ומזקיפם, ועד שחבריו היו עומסים אותם ועולים לקרון, היה נח ומחליף כוח.

שמואל נשא את השקים בפה קפוץ, חושש לבזבז את כוחו בדיבורים, וגרשון עשה את מלאכתו בבדיחות הדעת: התלוצץ, המשיל משלים, ומפעם לפעם קרץ עין אל בנימין: “חזק ואמץ!”

לאחר שעה קלה נראו בתחנה איכרי הכפרים הסמוכים, שבאו לעבוד בטעינה. קרונם של שלושת הרעים היה מובדל ומרוחק מהשאר, והאיכרים לא השגיחו בו. הם באו אחד־אחד, וגם בחבורות קטנות. פשטו את מעיליהם, פרקו את תרמילי הצידה, ועל הקרקע נתגבבו תלוליות מנומרות, שבלטו מהן שלוחות־שרוולים וחרטומי־מגפיים. שמש הבוקר הטיחה זהב עמום על מחשׂופי החזה והעורף השׂעירים. האיכרים עבדו בקצב מרושל ויציב. הם התנהלו מן המטען אל הקרונות, הלוך וחזור, בתנועה מדודה. בכל אחד מהם היה מכוּון יפה אותו מנגנון מסדיר ומווסת, הפוסק לכל פעולה את שיעור המרץ הדרוש לביצועה. אחדים מהם, שטענו חבילות חציר כבוש וכבר מילאו את קרונם עד מחציתו, ישבו לנוח. הם שוחחו, עישנו, ועם העשן עלה ממקום מושבם צחוק מהדהד.

שמואל וגרשון כבר הספיקו אף הם למלא את קרונם עד מחציתו. כל עצמותיהם ביקשו מנוחה, אך הם חששו להפסיק. נדמה היה להם, שאיבריהם המשותקים למחצה, העושים את שליחותם מתוך קיהות, ימרדו בהם בשעת ההפסקה, ושוב לא יוכלו להניע אותם.

בנימין לא היה עייף כמותם. אדרבה, נדמה היה לו שרק עתה התנער כהלכה, ודמו זורם בעורקיו ביתר עוז.

— עכשיו תורי. אני מוכרח… — ואצבעותיו לפתו את אוזני השק המעומד בחמדה ביישנית, אך פניו הביעו החלטה תקיפה.

– המתן, המתן — נענה לו שמואל בחיוך מעודד — רק נגביה את המישׁורת, שלא תצטרך להתכופף הרבה.

— הי, ידידים רחימאים! — התנפץ פתאום מאחוריהם קול איכר שקרא לחבריו בצהלה שבליגלוג — הביטו, יהודונים עובדים בטעינה!

תוך רגעים מועטים היו שלושת הרעים מוקפים קהל איכרים שעטו עליהם בהמולה, חזותיהם מתקמרים במיפתחי־הכותנות, ובעיניהם — עליזות־רשע.

—הו־הו, נאשי ז’ידקי… (היהודונים שלנו)

— מוישה, איפה ה“קפּוטה”?

— הבט, כיצד הוא מהלך על גבי הקרש! איזה מין עיגולים ופיתולים הוא מצייר ברגליו!

— כתרנגולת בביצה!

— כמו קלשון על פני המים!

בנימין צעד ועלה בקרש, כשהשק עמוס על גבו. הוא התקדם בסטיות מן הקוו הישר. שיניו ננעצו בשפתו התחתונה. זיעה קרה עלתה במצחו. עיניו לא ראו דבר מלבד רצועת הקרש המשתפעת וחלל הפתח הבוהה בקצה. נדמה היה לו, שהקרש נטוי על פני תהום, שגועשים בה יצוריי־אימים פעורי־לוע, מייללים וצוחקים ומצפים למפלתו. שברי פסוקים היו מנסרים במוחו, פסוקי תפילה ופסוקי תנ"ך מגירסה של ילדות: “אנא ה‘, הושיעה־נא… אנא ה’, הצליחה־נא… פן תשמחנה בנות פלשתים… פן תעלוזנה בנות הערלים”… האין הוא מקדש־השם העולה למוקד, או לוחם עתיק היוצא למלחמת־ביניים, שכבוד כל ישראל תלוי בנצחונו?

איכר גוץ, שאפּו השׂרוע נראה כמו כפתור גדול בעל שני נקבים, התחיל מזמר, כשהוא ממולל ברגליו:

" יהודינו הם בני־חייל — מי כתייש, מי כאייל!"…

והקהל מסביב ענה במקהלה — בשריקה, בציפצוף ובקריאות צרחניות. בנימין התקדם. רק עוד צעד אחד הבדיל בינו לבין פתח הקרון. פתאום ניטלטל הקרש וזע מן הקצה עד הקצה. בנימין נטה אחורנית, ומיד הוּסט בבת־אחת קדימה. הוא הירפה מן השק ואחז במזוזת הפתח. השק נפל לארץ ונתרטש. השעועיות התפזרו. צחוק אדיר רעם מסביב.

שמואל הבחין מי הכשיל את בנימין. היה זה איכר בעל הדרת־פנים כבדה, שעמד כל העת מאחורי המתהוללים, וברגע האחרון שירבב רגלו בין העומדים לפניו וטילטל את הקרש במכת־עקב חזקה. עתה, לאחר מעשה, העמיד פני תם, הניף ראשו כלפי מעלה והאהיל על עיניו כמבקש לקבוע את שעת היום על פי גובה השמש בשמיים. שמואל נתרטט. חימה עזה התלקחה בו. הוא זינק אל האיכר, וצווח אל פניו: מנוול! חזיר!

תשפוכת קללות ומכות־אגרופים הליטה את שמואל והעלימה אותו מעיני חבריו. גרשון גלש מערימת השקים, נתכוון לבוא לעזרת שמואל, אך רגליו נשאוהו במעלה הקרש אל בנימין הניצב בפתח הקרון, וכך עמדו שם שניהם אחוזי תדהמה ואיבריהם כבולים.

אך הנה נתפלגה המערבולת. שמואל הגיח ורץ במעלה הקרש אל פתח הקרון, כשפניו שטופות דם ושערותיו פרועות. כשהגיע אל הפתח דחף את בנימין וגרשון פנימה ומשך בדלת להגיפה. איכרים אחדים פרצו לעלות כדי לתפוס את הבורח. שמואל הדף ברגלו את הקרש מקצהו העליון. הקרש נשמט מפתח הקרון וצנח לקרקע. הרודפים מעדו ונפלו. איכר אחד מבין הנופלים, שראשו נחבט אל ברזל המסילה, מישמש במקום הפצע, הסתכל בכובעו המלוכלך בדם ונאק: “את הגולגולת ריסקו הארורים — דמי שפכו — הביטו אנשים טובים!”

באפלולית הקרון הסגור עבדו שלושת הרעים בחיפזון קדחתני. הם משכו את השקים וצברו אותם כמיתרס על יד הדלת הסגורה. מבחוץ סערה המולה. אגרופים ורגליים בועטות חבטו על הדלת בחימה שפוכה.

— כלוּנס! הביאו את הכלונס — שם על־יד העגלה.

— להכות בדלת! להכות ולשבור!

— אין צורך! טריז הבו, טריז ברזל, לתקוע מלמטה, להזיז!

מה אתם עושים כאן? הי, מטופשים! דעתכם נטרפה?

היה זה קולו החד של נודלמן, ואחריו — קולו הצרוד של מנהל־התחנה:

— מה זה? מי כאן? שרירות? דין לעצמכם?

האיכרים נסתלקו וחזרו לעבודה, מנהמים ורוטנים בינם לבין עצמם.

הבחורים יצאו מהקרון. נודלמן התנפל עליהם:

—שוטים! בטלנים! מה זה עוללתם כאן? עם האיכרים אתם מסכסכים אותי. חוללו מהומה ורוצצו שק שעועית. לכו מכאן, ואל תדרוך עוד כף רגלכם בתחנה. פרוטה לא אשלם לכם!

נודלמן לא קיים את איומו. וכשחזרו הבחורים לעיירה, היו משלשלים מפעם לפעם את ידיהם לתוך כיס המכנסיים, והידיים התעדנו על רישרושו החשאי של שטר־הכסף, שכר עבודה ראשונה על מותקה ולענתה. הם לא ידעו במה ימשיכו מחר, גם לא חשבו על כך. העיקר, שההתחלה נעשתה. הנסיון שנתנסו בו היום נראה להם כרכוש וודאי. הם צעדו בשתיקה והפקירו את פניהם המיוּזעים לרוח הקלה.

— אבל הייתי כבר על־יד הפתח… עוד פסיעה אחת… — הפסיק את השתיקה בנימין, ספק פונה אל חבריו, ספק מסיח לנפשו.

— ואתה — פנה גרשון לשמואל, כשהוא הודף אותו במרפקו — מדלייה אתה נושא על המצח — חבורה כחולה עם פס אדום מסביב…

שמואל העביר חרש את אצבעו על החבורה וממנה על הצלקת שנמשכה באלכסון מן הלסת אל האוזן:

— אין דבר — לחש, כשמבטו מפליג למרחקים, אל מעבר לבתי העיירה המצטופפים באופק, אל מעבר להרים המאפילים מאחוריהם — אין דבר, גם זוהי הכשרה…

---

בשוֹרה

מאת

אהרן אשמן

באחוזת הפריץ שוּכּנה פלוגה של המשטרה הצבאית האזורית, שנועדה להילחם בעריקות מן החזית ובהשתמטות מן הגיוס שפּשו באוכלוסיה. הסריקות בכפרים ובעיירות הלכו ותכפו, מצב ה“ארנבות” החמיר, והם הוזהרו על ידי המשטרה האזרחית, ה“ידידותית”, שלא לצאת מן הבתים ולהיות נכונים לרדת למחבואיהם, או להתמלט ליערות שבסביבה.

זה מספר שבועות שאפריים בּלקין כלוא בחדרו — חדר צר, שהשכיר לו מוטי הסנדלר, והמתיחות המתמדת מעיקה עליו, טורפת את שנתו ומחבלת בתיאבונו.

היום, יום ששי בשבוע, התעורר אפריים אחרי תנומה קצרה לפנות־בוקר, הציץ בחלון, והרגשת פוּרקן צלחה עליו. בחוץ שׂרר ערפל כבד של שילהי־חורף, וענפי עץ־התפוח שבחצר נראו כשטים בים חוורוור. במזג־אוויר כזה אפשר להעז — קרוב לשעת הערביים, כמובן — ולצאת מן הבית. הוא ילך לבקר את סוניה — גמר בלבו — את סוניה מולדאבסקי היפהפיה, בתו של מולדאבסקי הגביר.

שנה תמימה הורה אפריים בּלקין את סוניה לשון וספרות רוסית. בשיעוריו הירבה לקרוא אתה שירי־אהבה לוהטים, וסוניה הבחינה בעיניו הבולטות, הרעבות, את ערגתו אליה.

— אתה מיטיב כל כך להסביר את הדברים — אמרה לו — עד שאני בטוחה שאתה מאוהב במישהי…

אגב כך הצלילה סוניה את צחוקה המגרה והפשילה ראשה. צווארה החטוב להפליא קסם לאפריים עד כדי כאב, ושפתיו הבשׂרניות הרטיטו… אך סוניה ממהרת לבלום אותו, בהוסיפה ברצינות מקפיאה:

— עליך להיזהר מאד, אדון בלקין היקר, שלא תתאהב באחת קלת־דעת והפכפכנית, כמוני למשל — אני מדברת גלויות — אחת כזאת מסוגלת לשחק בריגשותיך ולשבור את לבך ללא תקנה…

אפריים ידע, שאין לו סיכוי לזכות באהבתה של סוניה ומצא לו ניחומים בכך, שגם שום צעיר אחר בעיירה לא שבה את ליבה. סוניה העדיפה את קציני הצבא, שחנה בסביבה, והרחיקה מעליה את צעירי העיירה, שהיו מחזרים אחריה ומתחרים על תשומת ליבה.

לביקוריו של המורה לשעבר התיחסה סוניה בריתוי: היא נהנתה לשמוע מפיו את דברי־הרכילות והרינונים מאחורי גבה, שהוא היה אוגר למענה ומספר באוזניה. הבעת פניו בשעת מעשה העידה, שהוא עושה את הדבר בהרגשת סלידה כלפי עצמו, וסוניה עקבה אחרי נפתוליו בבת־צחוק ערמומית.

— פטפוטים אלה מעניינים אותי, בעצם, כשלג של אשתקד, אבל נעים לי להיווכח, שאתה, אדון בלקין, מסור לי כל כך וחס על שמי הטוב…

הדברים עולים בזכרונו של אפרים עתה, כשהוא עומד ומתגלח לקראת הביקור הקרוב. הוא שומע את הנעימה המתחנחנת ורואה את המבט השלוח אליו — מבט הצופן זילזול תוך ליבוב מעוּשה… דבלולי קצף הסבון נושרים מפי התער בלולים בזיפי־זקן אל הנייר הפרוש על השולחן. אפריים מתבונן אל עיניו הבולטות ושפתיו הבשׂרניות, המשתקפות במראה שממולו, ומשהו מתקשה בקרבו ומקוממו נגד הביקור הצפוי, שבוודאי ינחיל לו, ככל קודמיו, מפח־נפש והשפלה.

— טיפש! סמרטוט שכמותך! — מטיח אפריים כלפי הדיוקן שבמראה, ועם זאת חש הוא בצבת האכזרית המהדקת את ליבו במלתעותיה, בעוד איזה יתוש טורדני מנקר במוחו: אבל אתה תלך, אתה תלך… אתה תלך…

האדיל, הסנדלרית, מכניסה לחדרו את ה“מלאייה” הטרייה של יום ששי, ובצידה משלוח מכפר מולדתו, שהביא אחד האיכרים בהזדמנות. המשלוח הוא מטעם אמו ואחותו, ובו — מכתב וגליון של העתון הרוסי “הדגל”, שאחותו שוקדת להעבירו לסירוגין לידי אחיה.

ה“מלאייה”, זו העוגה האפויה מקמח־תירס, שתוכה הגרעיני שמן ומתוק, רומזת לאפריים כמיפלט מחיבוטיו שתקפוהו בשעת הגילוח. תיאבונו המוּשבת מתעורר בבת־אחת, והוא מכלה את המאפה בלהיטות ומתאפק בקושי שלא לבקש מהסנדלרית פרוסה נוספת.

ניפנה אל המכתב. במעטפה מצא, נוסף למכתב, שטרות־כסף אחדים — התמיכה החודשית הקבועה, מתת האם והאחות, המאפשרת את קיומו מיום שמצבו כ“ארנבת” שיבש את פרנסתו מהוראת־שעות.

יודע אפריים שאמו ואחותו הרווקה, ששׂערותיה הולכות ומלבינות, מתפרנסות בדוחק רב מן החנות הדלה, שהוריש להן האב המנוח, והן חוסכות מפיהן, כדי לספק לו את קיצבתו החודשית. הן עושות זאת ברצון: אפריים הוא גאוותן ותוחלתן היחידה. לפני המלחמה הצליח אפריים ה“אֶקסטרן” לעמוד בבחינות חיצוניות ולקבל תעודת בוגר־גימנסיה; האם והאחות בטוחות, שאפריים מחונן בכשרונות נדירים, ומצפות ליום, שיוכל להמשיך את לימודיו ולהצדיק את התקוות שהן תולות בו.

את המכתב כתבה האחות. היא משתדלת לשכנע את האח היקר, שלא יתייסר בשל התמיכה שהוא נאלץ לקבל. היא והאם אינן מחסרות מעצמן מאומה. אדרבה, בזמן האחרון נוסף להן מקור־הכנסה. ביתם, כרוב בתיהם של היהודים הספורים בכפר, נהפך לאכסניה לסוללי הכביש הצבאי החדש העובר בסמוך לכפר. לעבודה זו גויסו המוני איכרים ממחוזות רחוקים, הם וסוסיהם ועגלותיהם. האם והאחות העמידו את שני החדרים של הדירה לרשות המתאכסנים, והן שתיהן מסתפקות במטבח, המשמש להן עתה גם כמקום מגורים. ההכנסה הנוספת באה להן, לשתי הנשים, בעיקר, מאפיית לחם. מאפייה אין בכפר, ושתי הנשים לשות ואופות, בהפסקות קטנות, יומם ולילה, כדי לספק לאיכרים הזרים את הלחם שהוא מזונם העיקרי. “המחנק שבדירה קשה יותר מן העבודה — כותבת האחות — ריח ה”מחורקה" שהם מעשנים, וצחנת חיתולי־הרגליים, שהם מתירים לקראת לילה, מרעילים את האוויר."

אפריים מהרהר בסיבלותיהן של הנפשות הקרובות לו, המתענות בעבודה מפרכת ובמחנק, כדי לסייע לו עד יעבור זעם. מה טוב היה אילו ניתן לו, במקום התגנבות לביקור אצל סוניה, להחליק מן העיירה אל הכפר ולהימצא במחיצת נפשות אלה האוהבות אותו בכל מאודן, ולו רק שעות מועטות. אך ברגע שמשתלבת סוניה בהירהוריו, חולף בחזהו משב־צינה חריף כאיבחת־מאכלת: אתה תלך, אבל אתה תלך, תלך…

— אני אלך! — כמעט צועק אפריים בקוצר־רוח, כמבקש להיפטר ממישהו אלים הדוחף ומדרבן אותו מאחוריו.

— אני מוכרח ללכת — חוזר הוא ואומר בשקט אחרי שהות־מה של שתיקה — אבל הרי אי־אפשר לבוא אל סוניה סתם, ללא עילה כלשהי…

דברי רכילות אין לו, לאפריים, מאחר שלא יצא החוצה זה שבועות מספר. מן ההכרח למצא דבר אחר, משהו מעניין, מסקרן, שהוא רואה חובה לעצמו להביא לידיעתה של סוניה. מבטו נפל על העתון. בעתון “הדגל” הליברלי, המתקדם, מתפרסמים פליטונים שנונים של הסופר־העתונאי ג. א., שבהם מובלעים רמזים על מאורעות מדיניים וחברתיים, והרמזים מלוּוים אימרות־כנף מבריקות, שסוניה מקבלת אותם מאפריים בשמחה, כדי להשתמש בהם בשיחותיה עם שואפי־צילה החדשים.

— יש, יש — לחש אפריים, כשמצא בעתון מתחת לקו השחור העבה את פרי עטו של הסופר הנודע. נתפרקד במיטתו וקרא את הפליטון, כשהוא תר בעיון אחרי צימוק כלשהו… — לשווא! שום דבר לא העלה בחכּתו גם לאחר קריאה חוזרת. יתר על כן, הדברים נראו לו תפלים בהחלט — גיבוב משפטים ריקים ללא קשר ביניהם, כאילו הוּעלו על הנייר במצב מטושטש של שיכּרות או דימדום מתוך חום.

— לא יתכן — שוקל אפריים בינו לבין עצמו — עתון אחראי, בעל מוניטין בציבור, לא יפרסם דברי הבאי. ושמא אין זה אלא מסווה — עלה בדעתו — שמא גנוז בין השיטין איזה סוד, איזו הודעה ליחידי סגולה, שבידיהם הוראות מוקדמות כיצד לפענח את הצפון, לפצח את הקליפה ולהוציא את הגרעין…

קפץ ממיטתו ומיהר אל השולחן, פרשׂ עליו את העתון, נשען עליו במרפקיו, פישׂק רגליו ושעה ארוכה עמל לקרוא את הדברים ישר והפוך, מנסה לקשור סופי שורות בתחילתן, מצרף מלים בודדות בדילוגים שיטתיים — לשווא.

ניתק מן השולחן והתחיל פוסע בחדר, סובב אילך ואילך, כשרגליו הקצרות שוזרות חוט מסובך של עיגול בתוך עיגול, והוא משנן לעצמו בעקשנות, כשם שהיה משנן לפני הבחינות את כללי הדקדוק הרוסי ותאריכי מעשים ומאורעות מדברי הימים: “אבל כאן צפון משהו, בלי ספק צפון משהו!” ומוחו מתלבט וחותר למצוא תחבולה חדשה לגילוי התעלומה.

“אקרוסטיכון!” – הבזיקה המלה במוחו, לאחר שנתיאש כבר ממאמציו ונשען ברפיון על דופן המראשותיים של מיטתו, כשרגליו קורסות תחתיו. — “אקרוסטיכון!” אותה תחבולה ידועה, שהשתמשו בה משוררים בימי הביניים, כדי לשבץ בריקמת שיריהם שמות שרים ונדיבים, אנשי חסדם.

התנער. עט מחדש על העתון והתחיל לצרף זו לזו את האות הראשונה מכל שורה בפליטון. ניצוצות נדלקו בשרשי שערותיו: מן האותיות הראשונות במספר שורות נצטרפו המלים “ראספוּטין נרצח”.

המשיך ללקט בקדחתנות את האותיות הראשונות וכשהגיע לסיום ופלט את נשימתו העצורה, ידע את יום הרצח, וכן שהרוצחים הם אצילים חשובים מהפמליה של חצר־המלכות, ושגופת הנרצח הוטלה לתוך נהר הניבה; ידע שבקרב האוכלוסיה של עיר הבירה מתפשטת תסיסה עצומה, והימים הקרובים “עשויים לפתוח דף חדש בתולדות רוסיה.”

— דף חדש! דף חדש! — נופף אפריים את העתון כאילו היה זה נס המרד. “דף חדש בתולדות רוסיה!” — הרי זה רמז ברור למהפכה. מהפכה — משמע עירעור כל היסודות הישנים, תמורה כללית במישטר, במערכת החוקים. מהפכה נושאת בחוּבה גם סיכוי להפסקת המלחמה — חסל סדר “ארנבות” ומחבואים!

פחז על אפריים יצר פראי של פעלתנות, שביקשה לה מוצא. הסתער על השולחן וסחב אותו כשתי אמות קדימה, הפך עליו את שני השרפרפים הרעועים שנמצאו בחדר, הרכיב עליהם את מזוודתו הקרועה, ועל כל אלה הטיל את המיזרן הבלה של מיטתו.

— אל הבריקדות! אל הבריקדות! — פרצה צווחה מגרונו.

— מה קרה, אדון סטודנט? — הקישה הסנדלרית על הדלת.

— לא כלום! לא כלום! — קרא אפריים ומיהר לאחוז בידית המנעול מבפנים ולמשוך אותה אליו בחוזקה.

הסנדלרית לא ניסתה לפתוח, ולאחר שהות־מה הירפה אפריים מן הידית, פירק בשקט את ה“בריקדה” והחזיר כל דבר למקומו, אך לא יכול להרגע: בשׂורה שכזאת, והוא היחידי השולט בה! איך יכלא אותה בקרבו, ולא יפיצנה ברבים? — לא, לא, קודם־כול אל סוניה. היא אינה אוהבת אותו, היא לא תתפתה לאהוב אותו גם עכשיו, לגבי כך אין לו אשליות, אבל, לפחות, תדע להעריך אותו כיאות!

נזדקף על בהונותיו, הוריד מעל הקולב הצמוד לקיר את אדרתו, אדרת־החורף המהוהה, לבש אותה בחיפזון, זקף את הצוארון ויצא לרחוב.

ליתר זהירות צידד עצמו אפריים לדרך עקיפין בסימטאות האחוריות המוצפות בוץ, שהלבינו בו זעיר פה, זעיר שם בלובן עכור טלאים של שלג, שלא נאכלו עדיין עד תומם על ידי הערפל. התרגשותו טרם פגה. גיאה היה על הבשורה השמורה עמו, על אותן מילות־קסם שבכוחן להסעיר את כל העיירה המנומנמת, השקועה בתמס מרופש זה של ראשית אביב. תיאר לעצמו את תגובתה של סוניה על הבשורה, איך תתלה בו עיניים מורחבות, תנשוך את שפתה התחתונה ותגרד קלות באצבעה את גבת עינה הימנית, כדרכה עם שמיעת דבר הנשׂגב מתפיסתה ברגע הראשון.

מתוך היסח הדעת החטיא אפריים את האבנים, שהיו פזורות בבוץ באי־סדר לעזרת עוברים ושבים. הוא דרך בבוץ עד לשולי מכנסיו וכשנכנס למסדרון בית מולדאבסקי, הטביע כל צעד שלו את חותמו המלכלך על רצפת הקרשים הממורקת. הוא הקיש על דלת חדרה של סוניה ופתח מבלי לחכות לתשובה. סוניה ישבה ליד שולחן התישפּורת, והקרזול לסילסול השערות בידה.

—השטיח! השטיח! — קראה סוניה בבהלה למראה נעליו.

— ריבולוציה! רי־בו־לו־ציה! — הכריז אפריים בלחש שבצעקה, פיו קרוע לרווחה, ועיניו יוצאות מחוריהן. הוא לא התקדם לעבר סוניה ורק ניפנף ממקום עמידתו ליד הדלת, את העתון הקמוט ששלף מכיס אדרתו.

— אלוהים אדירים! מה אתה סח? — הקרזול נפל מידי סוניה על הרצפה. היא ניתרה מן הכורסה, וחטפה את העתון מידיו של אפריים — ריבולוציה? ממש ריבולוציה, היכן זה כתוב?

— תהיה, תהיה! היא על הסף. ראספוטין נרצח!

— איזו הפתעה מרעישה תהיה זאת לקצין ז’ולקובסקי! — חשבה סוניה, לאחר שאפריים הסביר לה בעליל איך גילה את הסוד, בהוליכו את אצבעה מאות לאות בראשי השורות.

— וזאת היא באמת התגלית שלך, אדון בלקין, או מישהו הראה לך? — שאלה סוניה בהטיית־ראש ספקנית־חייכנית, וידיה האוחזות בעתון צמודות מאחורי גבה.

— מה זה עולה על דעתך, סוניה יוסיפובנה? — שעות על שעות התלבטתי, עד אפיסת־כוחות הגעתי, ופתאום — אינטואיציה!

— אינטואיציה?! — חזרה סוניה, וגבות עיניה מתנופפות למעלה — אני מאמינה לך, אדון בלקין. רק התלוצצתי… ואני הראשונה לקבלת הידיעה?

— ה־רא־שו־נה! — מדשן אפריים כל הברה, וריגשה חמה בכל ישותו.

סוניה השפילה עיניה לרגע קט, ומיד התנערה בחיפזון: אני מצטערת מאד, אדון בלקין היקר, אני מוכרחה לצאת מיד, דחוף מאד. אילו איחרת דקות מספר, כבר לא היית מוצא אותי. חבל מאד, אבל אתה סולח לי, אדון בלקין — נכון?

הניחה את העתון על שולחן התישפּורת ומיהרה אל ארון הבגדים, הוציאה את אדרתה ואת מצנפת־החורף העגולה, הפחוסה, שאימרה של פרווה אפורה־בהירה מקיפה אותה, ואגב התנאוּת לפני המראה הוסיפה בשטף: “הרי זה, באמת, חביב מצדך, אדון בלקין, שבאת אלי מיד, שאני הראשונה שנודע לה הדבר מפיך. וכמה זה נפלא שניחנת בכישרון כזה. אינטואציה! כוחות עליונים” —

אפריים עמד עדיין במקום שנעצר עם כניסתו — במרחק פסיעה מן הדלת. הוא לא קלט את דבריה של סוניה, רק נעימת הקול התרוננה באוזניו, כשתנועות ידיה, צוארה, מותניה, שוזרות איזה מטווה של חלום מסביבו.

סוניה חפנה את העתון מן השולחן, קיפלה בזריזות ושילשלה לתוך ארנקה.

— הרי לא איכפת לך שהעתון יישאר בידי עד מחר — ניפחה שפתיה בהתפנקות כשניגשה אליו — ומחר תיכנס אחר הצהריים, נגלגל בנחת שיחה על כוס תה של מנחה. ועכשיו, באמת, באמת, תסלח לי… — רכסה בעדינות את הכפתור העליון באדרתו של אפריים ופנתה אל הדלת.

בחוץ הציעה לו שילווה אותה עד בניין הדואר, אולם לאחר מספר צעדים סקרה מן הצד את שולי מכנסיו הסחופים, המידבקים לנעליים המרופשות:

— רגע אחד, אדון בלקין, איך זה שכחנו… הלא אסור לך להתהלך בחוץ, ועוד לאור היום…

— אין דבר… כמעט לילה כבר… והערפל סמיך למדי… — קולו של אפריים היה חלוש, נחבא בגרונו.

— אבל הפנסים דולקים כבר, מאירים… ואני שמעתי שיש גם חשש למצוד הלילה…

— סתם שמועה. על מצוד מודיעים לנו מראש… זה מסודר.

— לא, בשום פנים. לא אסכים שתסתכן בגללי. הלא נתראה מחר. מחר, אחר־הצהריים, אל תשכח!

המלים האחרונות הופרחו על ידי סוניה כבר בהליכה. לאחר מספר צעדים ניפנפה לו בידה ונעלמה.

אפריים נשאר נטוע במקום עמידתו. לאט־לאט התאושש ונתפכּח. יבושת צחיחה פשטה בפיו. הרגיש כאילו נתרוקן כולו בבת־אחת. עתה חזה את הכול בבהירות. היא ביקשה, כמובן, להיפטר ממנו. נתחרטה. לא נאה לה, שמישהו ממחזריה יראה עם מי היא מופיעה ברחוב… בוודאי מחכה לה שם בקירבת הדואר איזה קצין שחצן. עכשיו יש לה הפתעה בשבילו. היא מסוגלת אפילו לייחס לעצמה את ענין ה“אקרוסטיכון”, הגנדרנית המופקרת הזאת… — עלה בו פתאום חרון עז, שהכה כפטיש בראשו.

ניפנה לחזור לחדרו באותה דרך־עקיפין, שעבר בה קודם בלכתו אל סוניה. נזכר איך עמד כל הזמן בחדרה ליד הדלת, נזהר שלא ללכלך את השטיח היקר. מדוע לא ליכלך אותו, לכל הרוחות? — התחיל דורך בבוץ ללא הבחנה, מבוסס בחוזקה בתוך השלוליות, שאור נרות השבת מבעד לחלונות הבתים הנמוכים השתקף בהן במהופך, טופח בנעליו ורומס בזעף, כאילו היה אותו שטיח שׂנוי פרושׂ עתה תחת רגליו, והוא מלכלכו מן הקצה עד הקצה, מכפּישו ומקמטו והופכו לסחבה מזוהמת.

---

שברים

מאת

אהרן אשמן

יום שלישי. יום השוק. אביב בא לעולם. השמים מתקערים מעל לעיירה בהירים־מחייכים, מנומרים בעננות צחורות.

חיים־חנא, המוכר כלי־חרס, קם לפני עלות השחר, התפלל, אמר תהילים־של־יום ויצא מביתו אל החנות. מהלך חיים־חנא בשופי, זקנקנו הצהבהב, המקריח על לחייו, מסורק במעוגל אל מתחת לסנטרו, עיניו הכחולות מסתכלות בכוכבים האחרונים ההולכים ומתעממים, ונחיריו שואפים בהנאה את האוויר המשובב בצינתו הקלה. מהרהר הוא במעשי הבורא המחדש את הזמנים ונוהג בעולמו בחוכמה — מין תשלובת של דברים האחוזים זה בזה, מורכבים זה על גבי זה, ממש כמערכת הכלים שבחנותו: סיר בתוך סיר, אילפּס בתוך אילפס וצלחת בתוך צלחת — טורים מאונכים זה ליד זה, כשהרצפה מלמטה והתקרה מלמעלה מהדקות ומשמרות את המעמד. כך גם השלטון במדינה; ראש־השוטרים, זליבודה, למשל, רשע זה המפיל אימתו על הכול — מהו? כלום אינו כלי בטור? יש נמוך ממנו במעלות הסולם, ויש גבוה ממנו, וגבוה מעל גבוה — ה“צאר” — הקיסר בכבודו ובעצמו, שממנו משתלשל כוח השׂררה ועובר מכלי אל כלי ועד זליבודה הוא מגיע, ואף למטה ממנו, אל השוטר הפשוט הכפוף לפקודתו.

רשע הוא זליבודה, מתאנה וסוחט שלמונים מפקידה לפקידה, ועם זאת לא פעם אתה נזקק לו לטובתך. גוי שיכור המתפרץ לסימטה ומאיים למגר ולשבר — מי מניח כפו עליו? — זליבודה. גויה כפרית, שזוכה מן הכלים במשיכה ומצניעה בסלה — מי מוקיע קלונה במענה לשון מפולפל ורושם עוונה — כתוב וחתום — למען תבוא על עונשה כדין? — שוב זליבודה.

— אה ר' זנוויל, גם הפעם הקדמת אותי — בוקר טוב.

— בוקר טוב, חיים־חנא, בוקר טוב — רוטן ר' זנוויל הזקן, הנאבק במנעול הישן, הסרבן, של חנותו.

אלמן הוא ר' זנוויל ומופלג בשנים, אך מחזיק הוא בחנותו בעקשנות, אינו מסכים להיות סמוך על שולחנם של בניו. הסחורה בחנותו דלה ומיושנת — קדירות מעוּותות, שתחתיתן עקומה, כדים פגומים שידיותיהן מלוכסנות או שׂרועות ביותר, עציצים משונים, עתיקים — מימי נפוליאון, כפי שמתלוצצים השכנים. לעתים רחוקות מזדמן לו, לר' זנוויל, קונה — מאלה שלהוטים אחרי מיקח זול, אך הוא אינו נוטש את חנותו. בידיים רועדות מוציא הוא את הכלים אל מדרכת הקרשים שלפני החנות, ומכניסם לעת ערב. מתקיים הוא בצימצום. צרור־חיסכון שמור עמו מהשנים הטובות, והוא סומך עליו שיספיק לו עד מאה ועשרים.

— יהיה פדיון היום ר' זנוויל — מה אתה סבור?

— מה אני סבור? למה אני צריך להיות סבור? יש לנו אלוהים בשמים? הא — יש?

— הבוץ עדיין שולט בדרכים. הגויים חסים על סוסיהם. — מגרד חיים־חנא מתחת לזקנקנו בדאגה.

הבוץ, החוסם את הדרכים מחוץ לעיירה, שולט עדיין גם ברחובותיה בלי מצרים. מלבד רחובות מספר במרכזה, מוצפת העיירה לבּה רכיכה, שחורה, תשפוכת שוות צבע ומראה, המתקרשת מעט בלילות, ועם שחרית נזהרים עוברים ושבים ומנסים על כל צעד את הקרום העליון, בטרם יציגו כף־רגל. אף־על־פי־כן לא מעטות הן ההפתעות: הגלד העליון נפרך פה ושם תחת רגלי הדורך, והתמיסה השחורה ניתזת בסילון על בגדיו.

דאגתו של חיים־חנא לגורלו של יום־השוק הולכת ומתאמתת. השעות זוחלות בעצלתיים. החנוונים הבטלים מנדדים רגליהם לאורך המדרכה, מחליפים דברים ביניהם, מעלים זכרונות על קַדרים מומחים — אמנים במקצועם, על הרפתקאות בדרכים בנסיעות להבאת סחורה, על קנוניות והסגת־גבול במיקח וממכר. הדברים יגעים: הציפייה לקונים מנקרת בחוּבם של המדברים והשומעים. הלשונות נכמשות. מפעם לפעם מאהיל מישהו מן החבורה על עיניו, צופה לקצה הסימטה ושומט ידו במורת־רוח, עד שפורשים כולם — איש איש לחנותו.

טסוֹ־טסוֹ־טסוֹ — נשמע פתאום ציקצוק לשונו של איכר המזרז את סוסיו. הנה נראים במבוא הסימטה גם ראשי הבהמות, כפופים במאמץ־משיכה ונחיריהם פולטים אד לבן. — לא, אין זה קונה. הסוסים הבריאים מאחוזת הפריץ הם, והעגלה עמוסה שקים מלאים.

— איך מגיעים מכאן אל מוטקה הארוך, סוחר התבואה? — שואל האיכר המרושל, הצועד ליד העגלה, ושוטו תחת בית שחיו.

— היכן הוא טרוֹפים היום? הלא הוא המוביל תמיד את התבואה! — משיב לאיכר מנדל ה“אמריקני”, שמזה שנים חזר מאמריקה, אך עדיין שמה מכתיר אותו, ופארה עליו: טבעת־זהב כבדה על אצבעו, וכובע קשה, עגלגל, על ראשו.

— הרי לך עסק עם ז’ידים — מעווה האיכר את פניו כלפי מנדל — שואל בן־אדם “איך עוברים כאן?”, והוא לך — “היכן טרופים?”

— שומעים אתם? — מנהם מנדיל מתוך כריסו לחלל הסימטה — נתחמץ מזלו, שיש לו עסק עם “ז’ידים”. ובכן, מצווה לפייסו ולפצותו… — קורץ מנדל לעבר חיים־חנא.

— סע, סע הלאה — אומר מנדל לאיכר ותעצור שם מול חנותו של היהודי ההוא, בעל הזקן הצהבהב. מוטקה הארוך הוא שכנו. הוא יסביר לך. החנוונים, שכוונתו של מנדל נתפסת על ידם, מתנערים מן השיממון ומצטחקים זה לזה.

— בוא, מכובדי, בוא — מגלגל חיים־חנא במאור־פנים כלפי האיכר המתקרב — רק התקדם־נא עוד מעט, לבל תחסום את הכניסה לחנותי.

הסוסים מתקדמים, עוברים את גבול החנות ושוקעים בבת־אחת עד לברכיים במהמורה של בוץ.

— ארורים! — מקלל האיכר את החנוונים הכובשים את צחוקם, מוציא את השוט מבית שחיו ורוצע את הסוסים עד להשחית. הבהמות מיטלטלות בכבדות, מתחככות אל היצוּל בצלעותיהן, מרתיעות עצמן לצדדים ולאחור, עד שמתלכדות במאמץ משותף ומושכות את העגלה קדימה כדי שתי פסיעות. עתה שפל הבוץ מברכיהם של הסוסים, אך גלגלי העגלה נעלמים כליל, ובית־קיבולה נח על מישטח הבוץ כעריבה גדולה.

החנוונים אינם חוסכים “עצות” מן העגלון המבולבל:

— אתה, בן אדם, רתום את הסוסים מאחורי העגלה, בחזרה ימשכו ביתר־חשק…

— מלח, בזוק להם מעט מלח מתחת לזנב — מצפצף משה “סלק” — הצרבת באחוריהם תצמיח להם כנפים…

— שפוך לך לתוך מכנסיך! — צורח כלפיו האיכר בחימה שפוכה.

— חיים־חנא טופח לאיכר על כתפו בחיבה: "אתה, מכובדי, חזור לאחוזה והבא אתך עוד זוג סוסים לעזרה. את יום־השוק אתה מקלקל לנו.

— מחריא אני עליך ועל יום השוק שלך — מטלטל האיכר את אגרופיו באוויר — שדים ארורים, בני השטן! תקעו בן־אדם לתוך מהמורה, ועוד מרחיבים פה עליו, מתעללים — ילדי־זנונים שכמותם!

הסוסים המדולדלים, המלוכלכים, מתנשמים חרש וצלעותיהם עולות ויורדות. האיכר הפרוע מגשש להתקרב אל העגלה כדי להוריד את השקים.

ר' זנוויל ממשמש בגבחתו, וקולו מנסר כעולה מקדירה סדוקה: "יהודים. רחמנות על הסוסים —

אה? והאיכר — מה יהיה בסופו?"

— אותו, את המגדף, לימדנו לקח. אבל, הסוסים, הסוסים… צער בעלי חיים. יהודים, אין ברירה, מוכרחים להטות כתף…

חיים־חנא מתכופף, מסלק את הכלים, שהוציא למדרכה, ומערים אותם בזווית מחוץ לחנות. מי שהוא מזדרז לשים שני קרשים באלכסון, מן המדרכה אל פי העגלה. האיכר מגלגל עליהם את השקים מן העגלה למדרכה, וידיים עסקניות, התאבות לעזור, מסדרות אותם במעומד.

העגלה מרוּקנת כבר, אך הסוסים המיוגעים עומדים כמסמרות נטועים ומסרבים לזוז.

האיכר הממורמר מתחכם לשנות את הכיווּן: — אחורה! — חובט הוא על פניהם של הסוסים — אחורה, בהמה מלוכלכת!

הסוסים מרטטים, מקרטעים — העגלה הריקה זזה בחריקה, ואז הם חשים, שהכובד מאחוריהם פחת, ומתחילים לציית.

האיכר מחזיק את היצוּל בכפותיו, משעין עליו את חזהו ודוחפו אחורה בכל כוחו, והחנוונים מסייעים בגניחות־עידוד: “עוד מעט! עוד מעט!”…

הגלגלים האחוריים מבצבצים כבר, כשהם מנטפים דבלולי בוץ מחישוקיהם וסרניהם. האיכר מצדד עצמו במפתיע לעבר המדרכה, כדי להתרחק מהמהמורה. היצול האחוז בכפותיו מזדקר בבת־אחת כלפי מעלה, מביך את הסוסים הצונפים בבהלה, מרתיעים עצמם במשיכה חזקה אחורה ומיד בחזרה, קדימה. היצול נשמט מידי האיכר, צונח כלפי מטה ונהדף באלכסון אל תוך ערימת הכלים של חיים־חנא.

בתוך המהומה המתחוללת עומד חיים־חנא ומאיים על האיכר באגרופיו:

“את כל הסחורה פוצצת לי, שלם תשלם את הנזק עד פרוטה אחרונה!”

שלם! שלם! — צועקים החנוונים — שלוף את הצרור מחיקך!

— כסף דורשים אתם? את הכינים רשאים אתם ללקט מתוך כותונתי! — משיב האיכר, וחיוך ממוסמס בשׂפמו.

— את האוריאדניק אני מביא מיד, את זליבודה — קורא משה “סלק”, ופורש בריצה.

— בוסר אני עליכם ועל האוריאדניק שלכם! — הסתמר האיכר, טפוּ עליכם! הפריץ ישלם לכם! “תשלום מלא” תקבלו מידו!… — מחה את פניו בשרווּלו, יישב את כובעו על גוגלתו ונסתלק.

—צריך לעצור אותו! — צועק מנדיל האמריקני.

— איך תעצור? תתכתש אתו? עוד זה חסר לנו, הא? — טוען כנגדו ר' זנוויל — העיקר, השקים פה, הסוסים פה, היצוּל בתוך שיברי הכלים? יבוא זליבודה, יעשה פרוטוקול.

בעוד הללו מתווכחים ביניהם, מהלכת איטה, אשת חיים־חנא מסביב לשברי־הכלים ומחטטת בתוך הערימה. איטה הביאה לבעלה את ארוחת־הצהריים, ולמראה ההרס הריהי מקוננת בניגון של תחינה על “קבר־אבות”: “חמש־עשרה קערות, עשרים וחמש צלחות מזוגגות — אבוי לראשי! עשרים סירי־מישרה, שמונה קדירות בישול, אילפסים, עציצים — חורבן שכזה!”

— יהודים, יהודים!— בוקע קולו הצורמני של משה־סלק החוזר דחוף ומסוער, טס ועולה לעגלה על גבי הקרשים הנטויים באלכסון, מגביה עצמו על בהונותיו ומכריז בנשימה מקוטעת: “הורידו אותו! יהודים, הורידו אותו! המשיח שלנו בא!”

— מה אתה מתנפנף שם כתרנגול? — נוזף “האמריקני” — דבּר דברים ברורים: מה הורידו? את מי הורידו?

אותו, אותו גופא! את ה“ימח שמו” הגדול! את ניקולקה! את הכתר לקחו ממנוּ, מהפכה עשו, גם אצלנו, בשוק. תפסו. מובילים אותו. בלי כובע בלי חרב. מובילים מרחוב לרחוב. גם לכאן יגיעו.

התדהמה מתגלגלת להמולה סואנת. הכול מדברים בערבוביה: דווקא אלינו?! — מפטרבורג עד כאן?!

— והמשפחה? — והשרים?

— הנה! הנה! באים כבר! — מכריז משה “סלק”.

במבוא הסימטה רוגשת המונייה טרופה, מטלית אדומה מתנפנפת באוויר, וקולות שיר מתנשאים: “קום, התנער, העם העובד!” אידל הספּר, השחור כצועני, וגלמן רופא השיניים, ששׂפמו מטופח ומשקפי־צבט על חוטמו, צועדים באמצע, וביניהם גורר עצמו האוריאדניק זליבודה — ידיו קשורות בחבל, ראשו מגולה, ועל סגינו בולטים כתמים בהירים — עקבות הענידים והחגורה שנתלשו. את חרבו של זליבודה עם המטלית האדומה בראשה נושא המורה הכפרי הצולע, שלסתותיו הבולטות ועיניו היושבות עמוק בחוריהן משוות לפניו ארשת־אימים.

בתוך הסימטה מתפלגת ההמונייה לשני טורים הצועדים על גבי המדרכות. ליד חנותו של חיים־חנא עולה המורה הכפרי לתוך העגלה, וזליבודה מעפיל אחריו על גבי הקרשים הנטויים, כשהוא נדחף מלמטה במכות־אגרוף ובעיטות.

— קרא! — פוקד המורה על זליבודה ותוקע לידו את הגליון שהוציא מחיקו.

זליבודה עומד גלוי ראש, קצות שפמו תלויים למטה, ובין שערותיו הדלות מבהיקות בהרות ברודות. כל דמותו מביעה פחד והכנעה קהה. קולו חנוק, והדברים שהוא קורא מן הגליון אינם מגיעים לאוזן.

— הרם קולך בּרבּוס"! — שואג המורה — את פקודות הצאר קראת תמיד בקול חזק וצלול!

האוריאדניק מגביר קולו בבת־אחת כתוקע בחצוצרה, והקהל פורץ בצחוק ותשואות.

— “המניפסט הראשון מטעם הממשלה הזמנית המהפכנית לכל אזרחי רוסיה החופשית!” — זליבודה מיידה את הדברים לתוך הקהל, וקולו מלוּוה תהודה משונה כפורץ מקימרון גולגלתו.

חיים־חנא לא הקשיב לקריאה. ירדה עליו “מרהשחורה”: לכלים השבורים אין תקנה, ולהפסד שוב לא יהיה תגמול. לפני מי יבוא בתביעה, ומי יעמוד לו?… המלך הוּרד מכסאו, וזליבודה — פנה הודו, פנה זיוו. סדר העולם היציב נתערער ונתמוטט, דומה עליו, שכל צריפי־החנויות שבסימטה נתקעקעה אחיזתן בקרקע, וכל טורי־הכלים שבתוכן נתפרקו והתנפצו.

בואי! — לחש לאשתו. נעל את דלת החנות, ושניהם החליקו וחמקו בחשאי.

הדי הקריאות דלקו אחריהם: הלאה שלטון היחיד! — מוות ל“ברבוסים”! — יחי החופש! — תחי המהפכה! הוּרא! הוּרא!

---

תמוּרה

מאת

אהרן אשמן

משגברה מחלתו של בנימין זילבּר, אספה אותו ארוסתו, בתיה התופרת, אל מעונה. בנימין שכב בחדר הגדול, והדלת בין חדר זה לחדר הקטן –חדרה של בתיה – היה פתוח כל שעות היום והלילה. גם בשנתה קלטה בתיה כל רחש בחדר הסמוך, ואך נשמע שיעולו של בנימין, מיהרה לקום ולהשקותו חלב חם. בבקרים שמרה עליו, שלא יקום ממיטתו עד שתפוג צינת השחרית.

ביום ההפגנה לכבוד המהפכה ביקש בנימין לקום בהשכמה ולצאת לגזוזטרה.

בתיה השתדלה להניא אותו מזה, אך הוא דחה בתוקף את שידוליה. ובסוף פלט במרירות: “אל תקברי אותי חיים”…

– אני מרושע, כפוי טובה – לחש לעצמו אחר כך, כשבתיה פנתה ועזבה את החדר בשתיקה.

בתיה לא רק טיפלה בו בשקידה ובאהבה – בשבועות האחרונים היתה היא החוליה היחידה המקשרת אותו עם העולם החיצוני. מפיה היו מגיעים אליו הדים מן התמורה שהתחוללה בעיירה: המולה רעשנית של התארגנות אגודות ומפלגות, של אסיפות ומיטינגים. בתיה, שהומרצה על ידו לחרוג לפרקים מן ההסגר הביתי, שגזרה על עצמה, היתה מספרת לו אחר־כך בהתלהבות על המתרחש בחוץ, כשהיא יושבת לצידו, וזרועה העגלגלת, הרכה, כרוכה על צווארו הצנום.

יודע בנימין, שאותה מימרה מרה על קבורת־חיים, הנפלטת מפיו כנגד בתיה מזמן לזמן, מכאיבה לה מאד. עכשיו היא יושבת בוודאי ליד מכונת התפירה ומרטיבה אותה בדמעותיה, אך הלא היתה צריכה להבין, שהיום אינו יכול לוותר. מוכרח הוא, מוכרח לראות בעיניו – ולו רק אפס קצה של תהלוכת ההפגנה. הרי לא ייצא לרחוב – הוא רק יישב במרפסת ויעיף עין.

אזר כוחותיו הדלים והתלבש בעצמו, את הנעליים קירב אל משכבו בשירבוב רגל, ובעודו שוקל איך להעלותן מן הרצפה – ראה את בתיה עומדת בפתח, עיניה לחות, אך על שפתיה חיוך חם…

היא העלתה את הנעליים על כפות רגליו, קשרה את השׂרוכים, תמכה בו ביציאתו לגזוזטרה והושיבה אותו בכורסה, סמוך למעקה המסורג. לאחר־ מכן הביאה סוּדר גדול ועטפה בו את רגליו עד למעלה מן הברכיים, נתנה אצבעותיה בשפעת שערותיו הסבוכה, פילגה וחיברה חליפות:

– בימי, רק לא להתרגז… הכל יהיה טוב. עוד חודש חודשיים – מרעיפה בתיה באנחת ציפייה – הקיץ יגיע לעיצומו, נצא לקרים, יאלטה או סימפרופול, הלא עכשיו יבוא קץ לכל ההגבלות… נשב בהרים, בין הכרמים. אתה תבריא שם, בימי, תשוב לאיתנך בשלמות. כמה זה יהיה נהדר… – ועכשיו אלך להכין לך ארוחת בוקר, מסיימת בתיה בחופזה. בטרם יגיב החולה על חזון התוחלת שלה…

בנימין נשאר לבדו. השמש הגביהה כבר, והרחוב מוצף אור. אך המרפסת שרויה עדיין בצל, וכשנוגע בנימין בסריגי המעקה, הריהו חש צינה ורטיבות.

– אולי באמת הקדמתי מדי – היסס לרגע, אך מראה הרחוב מסיח דעתו מן החשש. הבתים ממול מבהיקים במחשוף קירות קלופי־טיח. על שני עצי השיטה, בחזית ביתו של מנדל סוחר הפשתים, מוריקים זלזלים חדשים, שהאור האביבי כמו הימסה את ירקותם. על גדר קרשים גבוהה, שלוחותיה השחירו ונתרווחו זה מזה כשיניים רעועות, מתנוססות כרזות מצוּירות. המבשרות את ההפגנה הקרובה.

במודעה המרכזית מטעם מועצת המהפכה בולטת שמש אדירה, שקרניה מעטירות פני איש־צבא המנופף דגל אדום; אותיות מסולסלות מצטרפות בה לכתובת: חופש, אחווה, שוויון. מודעות קטנות יותר מכתרות את המודעה הגדולה במפוזר ונראות כמפזזות סביבה. הצבע השולט בכולן הוא אדום – אודם ארגמני דחוס, אודם הלבינה השרופה ואודם הכרמיל הלוהט. המהפכה מתגלמת בציורי דמויות שונות: נפּח פזוּר־רעמה הולם בפטישו על הסדן, וגיצים דולקים פולחים את החשיכה מסביב; ענק מנתק את אזיקי הברזל הכובלים את ידיו ורגליו; איכר גלוי חזה זורע בתנופה שדה רחב־ידיים. פה ושם נראים ציורים תמימים, המזכירים כרטיסי ברכה: יונים צחורות נושאות סיסמאות במקוריהן, מלאכים פרושׂי־כנפיים סוככים על תינוק רך בעריסתו. על המודעה מטעם המפלגה הציונית מתנוסס הציור הידוע “וגר זאב עם כבש”.

– מאיין צצו בין לילה כל המפלגות והאירגונים האלה – מהרהר בנימין – ומי הם האמנים האלמונים, תופשי המכחול ובוחשי הצבעים? – כתמים יוקדים על לסתותיו, סנטרו נשמט ברפיון, והוא חש את עצמו כפיס־עץ שבור, שהזרם פלטו אל החוף.

קול חבטות, שנשמע ברחוב, מעורר שוב את סקרנותו. מעבר לכביש חובטת סימה ריינס, בעלת המלון, מרבד שחוק, המעלה תימרות אבק.

– סימה, למה נטפלת למרבדים עם שחרית?

בנימין אינו רואה את השואלת, אך מכיר הוא את קולה. זאת היא הגברת וינטר, שקולה הצורמני הבריח את בעלה אל מעבר לים.

– נטפלתי למרבדים מאחר שהבנות נטפלו אלי… – עונה הגברת ריינס – צו, הן אומרות, צו מטעם המועצה: לקשט את הבתים לכבוד ההפגנה.

– אוי ואבוי לי – מצטרחת הגברת וינטר– איפה אקח להם קישוטים? מה דעתך על השטיח הירוק שלי – זה, מחדר השינה?

– השטיח הירוק שלך יפה מאד, אך מוטב תמצאי משהו אדום. הכול אדום עכשיו.

– הרי לך גזירה חדשה! – הולך ומתרחק קולה של הגברת וינטר– מה יעשו לי? יחרימו את המרבד? יטילו קנס?

בבית הסמוך למלון, משמאל, טורחת נוסיה גלמן הצחקנית, בתו של רופא השיניים, לקבוע שני דגלים אדומים במבוא הבית. בחור, שבנימין אינו מכירו – כנראה, אורח מעיירה סמוכה – עוזר על ידה. מהסימטה המתלכסנת ימינה מגיחה בחיפזון רעיה מירקין, בתו של הצלם מירקין, ונעצרת בבת־אחת למראה הדגלים: “אלי, שניים, שני דגלים! נוּסיה, זוהי חזירות. אני לוקחת ממך אחד, בלא דין ודברים –”

במקום לענות לחברתה מציגה לפניה נוסיה את הבחור הזר, המושיט לה יד, כשמבטו מכוּון לתוך חולצתה, למטה מצווארה…

כל יום אתמול התרוצצה רעיה להשיג בד אדום לדגלים, ולא נמצא לה, כי נחטף מן החנויות ואזל. הבוקר נזדרזה להמשיך בחיפושים, ורק עתה הרגישה כי מרוב חיפזון לא רכסה את הכפתור העליון בחולצתה.

– הרי זה ממש בושה מפני אדם זר – הסמיקה רעיה – בושה שלא – – שאין בעיירתנו בד אדום די־הצורך.

אגב שיחה מושכת רעיה בקצות המטפחת שעל גבה ומכסה את המחשוף.

– הו, צוחק הבחור, נוסיה יכולה להשיא לך עצה!

–שתוק! – רוקעת נוסיה ברגלה דרך גינדור, ומספרת לרעיה כיצד שיכנעה אמש את אמה להקריב את התחתונית האדומה שלה על מזבח המהפכה…

– איזו אמצאה! מתפעלת רעיה – לי עצמי יש תחתונית כזאת. מהר הביתה! להתראות בהפגנה!

אור השמש, שהספיק כבר לכבוש את רצפת הגזוזטרה, הגיע עד נעליו של בנימין. חום נעים נמסך לתוך אצבעותיו, ועניין הדגלים בין שתי הצעירות העלה חיוך רפה על שפתיו.

על־יד המודעות התלקטה בינתיים חבורה של בעלי־בתים, כשילדים מתגודדים סביבם.

– נו, מועדים לשמחה! – נדחק לתוך החבורה קופּל צימזון הגוץ, כשתיק הטלית ותפילין תחת בית שחיו – אמרתם היום “יעלה ויבוא” לכבוד החג, יהודים?

– וכי מה אתה סבור? – מחליק מטוס השוחט את זקנו הרחב – באמת יום־טוב. כל השנים מתפללים “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”…

– אל נא בחופזכם – מעיר מישהו ספקן – כל זמן שהוא עצמו, ה“ימח שמו”, עודנו חי וקיים, אין כל בטחון שהגלגל לא יחזור אחורנית…

– דברים בטלים! – מתרתח קופּל – הוא עצמו גולם גמור היה כל ימיו, טפש מטופש. בכוחם של השׂרים ישב על כסא המלכות. עכשיו כל רבי־המלוכה עשו יד אחת נגדו!

– מתאווה הייתי לדעת מה יעשו בו שם בעיר פּרם שבסיביר, הן לא ימליחו אותו שם… – המסיח, ראובן ה“מוכר־תבואה”, בולש במבטו הערמומי בעיני האחרים, המבינים את הרמז, אך מתאפקים כולם ושותקים… רק יוּדיל מוהליבר, המלמד המודרני, מפטיר אחרי שיעול קצר: "סבורני, שלא נשב “שבעה” אחריו, אם יקויים בו “ונקיתי דמם לא נקיתי”…

אותו ספקן, שבנימין אינו מכירו, מתחלחל ונרתע, פונה לכאן ולכאן ומתנפל פתאום על הילדים: “מה הם מתלבטים כאן ה”שקצים" הללו? לאן אתם מטפסים? אל תגעו במודעות, ממזרים שכמותכם!"

צילצול פעמונים קטנים משתפך בחלל האוויר. שלוש כּירכּרות עוברות בדהרה, בכיוון לבית־הנתיבות. חלקי הנחושת בריתמת הסוסים מתנוצצים. הגלגלים משתקשקים, ורצועות השוטים שבידי העגלונים מתפרכסים ומשמיעים ניפצוץ עליז. הילדים נוטשים את המודעות ורודפים אחרי הכּירכּרות.

– אצים להביא את “החברים” החשובים!

– נאומים יהיו בהפגנה.

– בימת קרשים גדולה כבר הקימו בשוק.

חבורת ה“בעלי בתים” מתפרדת. כל אחד פונה לעברו. הספקן מושך ראשו לבין כתפיו וחומק אל הסימטה.

– בימי, ארוחת הבוקר שלך כבר מוכנה. – מודיעה בתיה.

– איני רעב עדיין. הביאי לי רק מעט חלב.

בתיה מביאה את החלב. היא לא עשתה עדיין את תסרוקתה, ואור השמש קושר בשערותיה קווי זוהר אווריריים. בנימין נדלק למראיה בתשוקת חיים עזה, הנחנקת מיד: אסור, אסור לו לקלוט את פניה בכפות ידיו ולהצמיד שפתיו אל פיה… גרונו מתכווץ, ושיעול כבד, מחרחר, פורץ מחזהו.

החלב הגיע ברגע הנכון. בנימין שותה אותו בגמיעות קטנות, ובתיה נשענת, בידיים שלובות על חזה, אל המעקה וצופה אל הרחוב.

–הבט, הבט – צוחקת בתיה מבלי להפנות ראשה – הרי זה שמואל, שמואל טוּרנר שלנו, בסגין של חיילים!

שמואל הגיע אל הגזוזטרה בצעד מהיר, הגביה עצמו בקפיצה וישב על הסורג, כשרגליו משולשלות כלפי חוץ. הוא טפח על גבה של בתיה וניפנף ידו כלפי בנימין:

– מזל טוב, יושבים כבר על המרפסת! אבל, זוז מעט קדימה. השמש האביבית יפה לבריאות, מדוע אתה יושב בצל?

בנימין מחה לאט־לאט את החלב מעל שפתיו:

– גם לך מגיע “מזל טוב”, כבר לבשת את הסגין…

– כן. השׂגנו, כל החבורה שלנו. –ענה שמואל בנימה של יוהרה.

בתיה שילבה זרועותיה על עורפּה:

– ובכן, המפלגה היחידה, שתופיע בהפגנה עם חיילים מתנדבים בשורותיה, היא המפלגה הציונית דווקא?…

– נראה, שכך הוא. בהפגנה נצעד בצוותא, עם דגל משלנו.

שמואל הסיט כובעו אחורנית, ובנימין לא יכול לגרוע עין מפניו השופעים בריאות ורעננות. לפני שחלה, לא קינא בנימין מעולם בעליונותו הגופנית של שמואל. הוא, פשוט, היה חוסה בצילו. עכשיו לא יכול לכבוש את המרירות התוססת בחובּו:

– משמע, הצלחת לבלבל את המוח למספר בחורים, גורר אותם לאבדון. – נשימתו נטרפה, אך הוא הצליח לכבוש את השיעול.

התרגשותו של בנימין מידבקת בשמואל:

– אתה טועה, בימי, שום בילבול־מוח. פשוט, ענין של יושר. פירעון שטר. חייבים להוכיח וקודם כל לעצמנו – שהיינו “ארנבות” לא מתוך פחדנות. השתמטנו מן הגיוס מפני שהיינו מקופחים. פטרנו עצמנו מן החובה דוגמת “מוטיל בן פייסי” אצל “שלום־עליכם”: “אנו יתומים!”… עכשיו שוב אין אנו יתומים. בנים אנו למולדת, שאינה מפלה אותנו לרעה. כל השערים פתוחים לפנינו, כל הזכויות.

בנימין נשך את שפתו: “כל השערים”… “כל הזכויות”… יש לך מולדת נדיבה… טרייה לגמרי… וזו, העתיקה, שחלמנו עליה, שלמענה רצינו לשמור על עצמנו ולהישאר בחיים – מוכרים. מוכרים את הבכורה בנזיד עדשים. תוכל לגור בפטרוגרד הבירה, ללמוד באוניברסיטה –

– הנח, בימי, הנח – שיסע שמואל במורת רוח – לא מוכרים שום דבר, לא מתכחשים –

בתיה רמזה לשמואל שלא יפליג בוויכוח.

– די מספיק אמרה מצטחקת – אין לכם פה קהל בשביל דיסקוּסיה. – אמור־נא, שמואל, באיזו שעה תתחיל ההפגנה?

– בעשר. – ענה שמואל וקפץ למטה אל המדרכה – תהיה צפירה מיוחדת מבית החרושת לסוכר. זה יהיה האות. ועלי לזוז. יש עוד עניינים לסדר. ואתך, בימי, עוד נברר את הכול, עוד נדבר. הייה בריא!

בתיה ניגשה אל המעקה, הפשילה ראשה ושאפה את האוויר האביבי, כאילו משכה אותו אל קרבה מאיזה רובד אחר, גבוה, קרוב יותר לשמיים הרחוקים.

עיניו של בנימין תעו סביבו. מבטו נתקל בכינורו שלא נגע בו מאז נפל למשכב. הכינור היה תלוי בחדרו, על הקיר מול פתח המרפסת, נתון בעטיפת בד לבן. אמש, כשאור הירח נפל על עטיפת הכינור, נראתה לו זו כתכריך לבן המלפף גוויה ומשתנץ סביב לגרונה, ושעה ארוכה נדדה שנתו.

"צריך לומר לבתיה, שתוריד את הכינור מהקיר – חשב, אך בו־ברגע שבה והשתלטה עליו המרירות, שהתסיסה בו השיחה הקצרה עם שמואל.

– כך, כך… – פלט באנחה כבדה – הכול לריק, לשווא… לשם מה היו המחבואים, הפחדים, הסבל… לנו יש ייעוד אחר – היה אומר הוא – אנו נהיה דרושים בחזית אחרת"…

בתיה לא נפנתה אליו, היא דיברה כמתוך חלום: “הלא אי־אפשר לעמוד מן הצד… מוכרחים לפעול, לחיות…”

– את מצדיקה אותו. – אמר בנימין בקול שבור – ככה זה, הצדק תמיד עם החזקים, הבריאים…

בתיה נרעדה. שוב עלו הדמעות בעיניה. היא הרתיעה עצמה לעבר בנימין, כרעה לרגליו וכבשה את ראשה בין ברכיו. בנימין החליק באצבעותיו על כתפיה בשתיקה.

בדיוק בעשר בקעה השריקה המיוּחלת. היא פרצה מתוך לוע הארובה השחורה של בית־החרושת לסוכר, תרועה אדירה מלוּוה קילוח עז של אדים לבנים. הילדים שטיפסו על גדרות ועצים, כאילו נתכוונו לחטוף את השריקה באוויר, נשתלשלו במהירות למטה והתעופפו לכל עבר: “שרקו כבר! שרקו!”

כל העיירה השתתפה בהפגנה. במרכז צעדו חברי מועצת המהפכה, חברי המפלגות והאגודות, ובראש –חבורת המתנדבים מבין “הארנבות” לשעבר.

המון נלווים – זקנים, נשים וטף – נגרפו וחברו לתהלוכה כמסגרת חיה, שהסתגלה ללא הפוגה לתנאי המעבר ברחובות: התכווצה והתמתחה, נפרמה ונקרעה, וחזרה ונתחברה. הילדים לא הירפו. בניתורים, בדילוגים ובנפתולי־עקיפין התגברו על כל המכשולים. ילדה קטנה, זהובת־שיער דישדשה בנעליים גדולות מכפי מידתה והתאמצה להדביק את אחרוני המפגרים.

היה שקט רב, נושם חרדת־קודש. המקהלה, שאורגנה ברגע האחרון על ידי מוטל החייט, שרה שירי מהפכה בלוויית חליל וכינור.

“קרבן נפלתם במלחמת גורל, קרבן אהבה למולדת”. –הקולות המו בעוגמה כובשת־לב, והחליל עם הכינור סילסלו את המנגינה ביבבה עצורה. יהודים מכובדים צעדו לבושים בקפוטות־השבת, ועל פניהם ארשת של צקוּן־לחש, של “תפלה זכה” בהתקדש יום־הכיפורים.

האוויר היה רך וממוזג. הזלזלים החדשים על העצים והעשבים התינוקיים, שהציצו מבין הגדרות, רחצו באור מלטף, והלבבות שנתרכּכו ונתמוגגוּ אף הם, הפיקו פטורי־ציצים של אמון ורעוּת.

– סליחה, חבר, אתה מסתיר.

– בבקשה, חבר, עמוד לפניי, זה לא יפריע לי.

“חבר”, חבר" – ריפרפה המלה הטובה בלי הרף. בפי הנשים צילצלה כנשיקה, ובפי הגברים התנפנפה במלוא עומס החיבה האנושית, מלאה ורווה כראשה של שיבולת בשלה. נתפרקו מחיצות. יהודים וגויים צעדו במעורב, החליפו חיוכים לבביים ומבטי ידידות – אדם נגע בשכנו, כמו בעצמו ובשרו.

שמואל צעד קל ומתרונן. כל אותה התקשרות איתנית, שהיתה מוטבעת בעימקי הווייתו, לאדמה זו, להרים אלה, לעצים, לנחלים, למראות ולצלילים, שבהם היו משולבות חוויותיו מן הרגע שיצא לאוויר העולם – התקשרות שנלחם בה והשתדל לדכאה, להימלט ממנה אל הנופים הרחוקים, נופי החלום והכיסופים – התקשרות זו השתלטה עליו כעת וכבשה את כל ישותו.

“אכן מולדת היא, מולדת – המו הדברים בקרבו – אם אוהבת, שרוח רעה העבירה אותה על דעתה להתנכר לך, להרע; ועתה – פניה קורנים לקראתך, וזרועותיה פתוחות לחבקך.”

על במת הקרשים, בכיכר השוק, עלו בזה אחר זה נואמים צעירים וקשישים, שדיברו בלשון פשוטה, לא־מלומדת, אך מבין שיברי המשפטים השתפך רגש חי ושפע רצון טוב.

הגיע תורו של שמואל. כשעלה לבמה, לא ידע עדיין מה יגיד. הדברים נפלטו מפיו קטועים ורוטטים:

– אנחנו הולכים. התנדבנו בנפש חפצה. בעד האחווה הגדולה. בעד החרות הקדושה – – בעד, בעד כל זה – והוא פשט ידיו לעברים, כמו רצה לסגור בזרועותיו ולאמץ אל חזהו את הקהל כולו, את העיירה וסביבתה על מרחבי השדות והגנים המשׂתרעים עד לאופק.

פתאום נעלם הכול, ולהרף־עין ראה רק את עיני בנימין החולה נעוצות בו בתוכחה יוקדת.

עוד רגע, והוא התנער והגביר את קולו:

– אנחנו ציונים! אין אנו מסתירים זאת. אנו גאים על כך. גם הציונות נרדפה על־ידי המשטר הצארי!

מבטו של בנימין לא הירפה ממנו, לא נרתע מפני הכרזותיו הקולניות ומחיאות־הכפיים שליווּ אותן.

– אין ניגוד בין ציונות לבין מהפכה. ציונות – פירושה: גאולה! שיחרור! לכל עם, לכל האנושות! – תחי המהפכה! יחי החופש!

כשירד מעל הבמה משולהב ונרגש, חלף בדמיונו מראה־בזק של נוף קסום – ים וחולות זהב, ודקלים, חומה ומגדל עתיק וגמלים פוסעים בשיירה, ואור מפציע ומתלקח בעומק – להט קודח מעיני בנימין, מבט צורב, מרשיע.

עפנו

מאת

אהרן אשמן

---

תמונות

מאת

אהרן אשמן

היתה שעת לילה, לאחר חצות. היא עמדה עוד על סיפון האוניה, ועיניה תרו באפלה לתפוס את קו החוף. החוף עודנו רחוק – החליטה – הן רק בשש בבוקר תעגון האוניה בנמל.

גשם דק התחיל לטפטף. היא ירדה אל התא ועלתה על משכבה. שעה ארוכה התהפכה מצד אל צד, ולא יכלה להרדם. הדליקה את החשמל ולקחה בידה את תמונתו.

במשך שנים רבות היתה תמונה זו נוסכת בה נחמה ומרגוע. אליה היתה נמלטת ברגעים של מצוקה, ובה דבקה בכל תמורות חייה. תמונה זו קשרה אותה אליו גם בתקופת נישואיה האומללים עם האחר, שסוף־סוף נתגרשה ממנו.

מרופט הוא התצלום בשוליו ושחוק פה ושם, אך הפנים – פניו – עמדו בעינם. הפנים שפעו קסם לוהט: הבלורית הגדושה התנחשלה לעברים, העיניים הבריקו מתחת לגבות המגולפות להפליא, והשפתיים המלאות התלכדו בחיבור שהביע אומץ וטוב־לב.

היא נזכרה ביום פרידתם. עלה ונצטייר לעיניה בית־הנתיבות הקטן, הבית הלבן, שעצי הלילך ריפדו את גגו בניצה רכה בעלת גוֹן־שעווה חיוור. שם החליפו ביניהם את התמונות – היא נתנה לו את תמונתה וקיבלה מידו את תמונתו – התנשקו, ומישהו, בהול ונדחק, הפריד ביניהם. הקטר שלח שריקה פולחת, והיא נסחפה עם זרם העולים אל הקרונות.

במקום מגוריה החדש, במדינה הרחוקה שמעבר לאוקינוס, עברה עליה תקופת־שנים ארוכה ללא כל ידיעה אודותיו. רק עם תום המלחמה נוצר קשר ביניהם. ממכתביו נודע לה מה שעבר עליו. הוא נכלא בבית־סוהר, נשלח לעבודת־פרך, ברח והתענה במחבואים שונים, נתפס בידי העריצים ונשא בכל האימים של מחנות־ההסגר וההשמדה עד שניצל בדרך נס והגיע אל חופי ארץ חלומותיו.

היא כה הירבתה לקרוא במכתביו עד שידעה אותם כמעט בעל־פה. היתה מתרגשת בייחוד מדבריו על תמונתה: “שמרתי עליה כעל בבת־עיני – כתב לה – היא היתה משענתי בכל נדודיי וסבלי. העיניים השקדיות הנפלאות שלך, החיוך המתוק על שפתייך, וכל אותה סגלגלות התואר, המלאה נעימות וחן – החיו את רוחי: בהם נגנזה כל חמדת החיים של ימי העבר, כל החלומות והתקוות לעתיד.” צפירה חדה וממושכת, הגוררת אחריה שובל ארוך של הדים ובני־הדים, שיסעה את הרהוריה. האוניה עגנה בנמל. היא היתה בין הראשונים שירדו לחוף. בשמיים שטו קירעי עננים, ותכלת זיוותנית הבהיקה במפלשיהם. על המרצפות הרטובות התנוצצו זהרורים עליזים לאין ספור. האוויר היה ספוג לחות רעננה, והיא שאפה אותו בעונג.

הוא כתב לה שיבוא לפגוש אותה, אך בינתיים לא הבחינה בו. ההמולה על הרציף הלכה וגברה. הנוסעים שירדו התרוצצו בין המשרדים ובין מחסני המטען. פה ושם נשמעו קולות צוהלים של קבלת־פנים, סבלים הסיעו עגלות משא והטילו לחלל האוויר אזהרות קולניות לתאבון, ומי החוף טפחו ברעש עמום על הרציף.

היא הקיפה את הרציף פעמים מספר, חצתה אותו ישירות ובאלכסון, בדקה במשרדים ובמחסנים – הוא לא היה בשום מקום. המשיכה לחפש מתוך אי־שקט ופיזור הדעת. ניטלטלה לכאן ולכאן ונתקלה בעוברים ושבים: הדפה מישהו בעל־כרס, נושא תיק, שנהם כנגדה נהימה חוטמנית; התנגשה בזקן אחד שהטיל בה מבט חמוּר, רושף, מתחת לגבות קרחות, ודרכה על רגלה של צעירה טופפת בהילוכה.

הרציף הלך והתרוקן. האשה נעצרה, הציצה בכתובת, שהיתה שמורה בארנקה, והחליטה לנסוע אליו, אל חדרו.

בעלת־הדירה ידעה למי מצפה הדייר שלה, וקיבלה את פני האורחת בשמחה רעשנית. היא התפלאה מדוע לא נזדמן לה להיפגש עם האיש בנמל: “בבוקר השכם יצא, גלוי־ראש, שלא כדרכו, מרוב חיפזון. זר־פרחים היה בידו, מאמש הכין אותו”.

שפוד של קרח ננעץ בלבה של האורחת: הוא היה זה, הוא! זקן שנתקלה בו פעמיים על הרציף… גלוי־ראש היה – הנה נזכרה עתה – וזר הפרחים לחוץ אל חזהו, כתפיו שמוטות, שער ראשו דליל, חריצים עמוקים בלחייו – כולו אחר, אחר לגמרי…

– אומנם, משונה הדבר – מילמלה במבוכה – איך לא נפגשנו, אחכה לו כאן, בחדרו. אפשוט את המעיל, אנוח בינתיים.

כאשר נשארה לבדה בחדר, הרתיעה עצמה לעבר התצלום שעמד על השולחן במסגרת. זאת היתה תמונתה… נרכנה כלפיה כמהופנטת, ורגליה קרסו וכמו איבדו אחיזתן בקרקע. באצבעות רועדות הוציאה את המראה הקטנה מארנקה, הסתכלה, מישמשה מוכנית בדבלולי השיער שנשמטו מתחת למגבעתה, שיער שלבנוניתו האפורה בצבצה מתוך הצבע הצהוב המלאכותי, שדהה בזמן הנסיעה. מפעם לפעם סגרה בשפתיה על שיני הזהב שבפיה וחשפה אותן חליפות, כשאצבעותיה מחליקות ברטט על רשת הקמטים בשיפולי הסנטר.

– אין פלא שגם הוא לא הכיר אותי – לחשה במרירות, ובתנועה נמרצת הטילה את המראה אל ארנקה.

מיום שהחליטה לנסוע אליו, לא חשבה אף פעם על השינויים שהזמן טבע בדמותה ובודאי גם בדמותו, שינויים שכה הפתיעו אותה עתה. היא הגתה רק בדבר אחד: בכוחן המסתורי של התמונות, באותו חוט סמוי מן העין, אך כה אדיר, שתמונות אלה מתחו מלב אל לב, על פני מרחקי יבשות ושנים. עתה תקפה אותה חימה עזה על תמונתה שניצבה כאן על השולחן מול עיניה, התמונה הנוכלת, הבוגדנית – לקרוע אותה, להשמיד ללא־זכר.

– אך מה זה יועיל?… כמו לחש מי על אוזנה – מוטב לברוח מכאן, להסתלק בחשאי, להיעלם. שם, בנמל, על הרציף, הוא לא הכיר אותך, לא שם לב. מבטו רק חלף על פנייך בהיסח הדעת, דרך אגב… אם לא ימצא אותך כאן, לא יזכור כלום מפגישה זו, ודמותך הקודמת, הדמות שבתמונה, תישאר קבועה בליבו גם להבא. יהיה זה מעשה־חסד מצידך: לא לגזול ממנו את חלום נעוריו…

לאט־לאט נתרופפו אצבעותיה שהחזיקו בתמונה. ארשת רכה, עגומה, נתקשרה בזוויות פיה, ודמעות עלו בעיניה. גל חם שטף אותה, גל רחמים על עצמה ועליו: האוּמנם לא תוכל עוד היא להקל מעליו במאומה? האומנם לא ימצא הוא במה להנעים את בדידותה?

אך זו היתה רק חולשה בת רגע. כהרף־עין כבשה את דמעותיה.

“הבנה הדדית, חמלה הדדית – הירהרה בקשיחות – אשליה אווילית. יותר מדי ספג כל אחד מהם את דמות רעהו מאותם הימים, התמונות הללו תעמודנה תמיד כצר ביניהם, כחיץ בלתי מעורער”.

“כשחיים כל השנים יחד – סיכמה לעצמה במנוד־ראש – עוברים את הגשר צעד־ צעד מבלי לחוש במתהווה… לעבור אותו בבת־אחת, בקפיצת־הדרך – אי־אפשר בלי ריסוק איברים…”

התמונה צנחה מבין ידיה על השולחן. עתה שלט בה רק רגש אחד – החרדה שמא יחזור הוא לחדרו בטרם תספיק היא לצאת מכאן. בצעדים זהירים חמקה מן החדר, עברה על בהונותיה ליד דלת המטבח ופנתה לעבר המדרגות האחוריות. רגע אחד נעצרה: “מן ההכרח לכתוב לו משהו, להסביר”….

– באוניה, באוניה יהיה די זמן לחשוב על כך – אמרה לנפשה כמעט בקול – ונחפזה לרדת.

מדרגות העץ הישנות חרקו ונאנקו תחת כפות רגליה.

---

סיגרה

מאת

אהרן אשמן

שני החיילים סגרו את הדלת בזהירות ונשארו עומדים בחוץ, כממתינים שייקראו לחזור.

– קשה – התנשם האחד – היו צריכים לשלוח הודעה, או בעיתון –

– כשהתנדב לתפקיד, הובטח לו ככה, מפני ש… ראית: היא יחידה בבית.

חתול עבר בסימטה, ליכסן ראשו, הצליף בהם מבט מפוחד וחלף במהירות. השניים הפסיעו לעבר השדירה.

– עשתה רושם מוזר, כאילו –

– לא, היא שפויה בהחלט.

– אתה מאמין לה, שהיא כבר ידעה?

– מסתבר.. לא ראית את הסרט על התמונה?

– כן. – אבל איך זה נודע לה?

נעצרו. הקשיבו.

– בוא. היא בוודאי נרדמה שוב.

כשפתחה להם את הדלת היו עיניה עצומות למחצה, אבל לא הם העירו אותה. היא התעוררה בלילה, ולפני שנשמע הצלצול בדלת גמרה מזמן לעשן את בדל־הסיגרה, שהיה מוטל מגחיל באגרטל עד שנותר ממנו רק קוֹרט אפר צונן…

עד כה לא עישנה מעולם, ושנים על שנים היתה נלחמת בבני־ביתה המעשנים – קודם היה זה בעלה, ולאחר־מכן, אחרי הפירוּד – הבן היחיד. הבן הטוב, המסור, הוותרן – כמה היה עקשני בנקודה זו. למריבה של ממש לא הגיע הדבר. איכשהו ידע תמיד לשכך את רוגזתה:

– אימ’לי, נורא לא מתאים לך להתרגז. קמטים מופיעים ליד הפה החמוד שלך. אסון: את תהיי זקנה.

– ואז לא תאהב אותי?

– שטויות. את אף פעם לא תהיי זקנה. תמיד תשארי כזאת – ידיו החזקות עוקרות אותה ממקום עמידתה ומפריחות באוויר – תמיד כזאת: אימ’לי הקטנה, הדקה, היפהפיה.

– עכשיו אתה אומר כך, בן. אבל כשתבוא איזו ברנשית ותחטוף אותך –

– אותי לא חוטפים.

– אתה תחטוף אותה…

– רק אם תהיה אחת כזאת – כמוך בדיוק.

– כמוני? – אז למה היא נחוצה לך? – ושניהם צוחקים.

לפני יומיים “קפץ” לביקור קצר, חטוף. היה לבוש במדיו וילקוט־הגב תלוי על כתפו. לא דיבר הרבה, עישן ושלח אליה את חיוכו בין תימרה לתימרה. פתאום הציץ בשעון היד, הטיל את הסיגרה, הגוחלת בקצה, לתוך האגרטל וחפן את האשה הקטנה אל זרועותיו. נשק פניה מימין ומשמאל, חתם נשיקה שהוּיה על שפתיה ויצא. דקות מספר עמדה המומה. היא ידעה את התפקיד המסוכן המוטל על פלוגתו, אבל לא היה זה הפחד שכבל את גופה – עייפות היתה זאת, עייפות כבדה, שירדה עליה בבת אחת כמפולת. בקושי גררה את רגליה אל הספה. שקעה בשינה אטומה, סמיכה, סופגנית כבור זפת. השעון על השולחן, בסמוך לאגרטל, כבר נשתתק מזמן. האור בין סריגי התריסים הזהיב, הכחיל והאפיר, הזהיב שוב ונתעמעם. פתאום התעוררה: הדף פנימי הזדנק והלם בה ממעמקים. חושך היה בחדר, אך היא ראתה הכול ברור: מישטח חול באור שמש מסנוור. מן הצד – גדר־אבנים רעועה. אבנים בודדות, מפוזרות סביב – חרוכות, מכורכמות. הוא שכב תחת צאלה בלב המישטח, – צאלה יחידה שחורה, יבשה, והחול מאדים מתחתיו. מעילו היה פתוח. כותנתו פרומה, והשערות על חזהו מרטיטות. ראשו זע ברפיון מצד אל צד. רגלו האחת שרועה על הקרקע, השניה כפופה בברך. שפתיו מלחשות. הוא אומר משהו. כן, היא שומעת. מתוך עצמה היא שומעת, מן העומק מגיע הקול, חרישי, גווע: סיגרה סיגרה, מציצה אחת…

קמה, ובידים פשוטות צעדה לעבר השולחן, גיששה ומצאה את הגפרורים, הדליקה את בדל־הסיגרה הכבוי, מצצה ושאפה ארוכות. ראתה את הפצוע שואף ופולט יחד אתה, מוצץ מבדל־הסיגרה שבפיה כשחזהו עולה ויורד, הרגל הכפופה מתיישרת אט־אט, נשמטת לקרקע, פניו מתרגעים, העיניים הפקוחות לרווחה מפליגות מעלה־מעלה, והשיניים מלבינות בחיוך.

הסיגרה אוּכלה עד תום, נוגה חיוור של לפנות־בוקר פשט בחדר. הרהיטים השילו בהדרגה את מעטה הצל. קרן־אור נגעה בתמונה התלויה על הקיר מעל המזנון. האשה התירה את הסרט השחור משערותיה האסופות, כרכה אותו על מסגרת התמונה ונשארה עומדת ממולה – עיניה מקיפות את הדיוקן, שכבר נתבהר כליל, מקיפות אותו ונצמדות אליו, שואבות וסופגות. עמדה כך שעה ארוכה, ידיה תלויות לצידי גופה וראשה מופשל, עד שנשמע הצלצול בדלת.

השניים שנכנסו לא שהו הרבה.

– הוטל עלינו. באנו להגיד לך –

– אין צורך. אני כבר יודעת – קולה היה עמום, מרוסק.

– הוא התנדב. מצאנו אותו –

– אבל אני יודעת כבר – הכול – מילמלה בתנועת ראש סולדת־מתחננת, נשענה בשתי ידיה אל השולחן וראשה שח.

לאחר שיצאו, שמעה את קולו מתבעבע מתוכה, מפציע כנבט העולה מתוך קרקע תחוחה: “אבל, אימ’לי, אל תהיי כזאת. זה באמת לא נורא כל כך”…

נשאה עיניה אליו: יחידי יצאת…

– הלא אמרו לך. התנדבתי.

– מכולם – אתה… בן יחיד לאם בודדה…

– דווקא. לא רציתי שיגידו בפלוגה –

– לא רצית שיגידו… מה שאגיד אני – לא חשוב. מה שיהיה עלי –

– אבל אני אתך, אימ’לי. עכשיו – רק אתך. עכשיו לא נפרדים, שמרי על עצמך.

– לשם מה? מוטב שאידלדל מהר, איבש כמו העץ הזה למראשותיך, אעבור אליך ונהיה יחד.

– חלילה. זה יהיה חידלוני הגמור. תראי, את שמרי על עצמך, השארי צעירה ויפה, התלבשי יפה, אל תצאי מרושלת. אנחנו נשוטט לפנות ערב ברחוב, כמו לפנים, נטייל בשדירה כמו שאהבנו. הבטיחי לי הבטיחי.

רק עתה גאו הדמעות, עלו ונשפכו. בכתה. – ראשה כבוש בכפות ידיה השטוחות על המזנון מתחת לתמונתו, חשה את אצבעותיו מרחפות על שערותיה, וקולו מתחנן בתוכה: הבטיחי, הבטיחי…

היו הפצרותיו חוזרות, משדלות ותובעות בלי־הרף, בהקיץ ובחלום, עד שמקץ ימים מספר נשתלחו ידיה אל תוך ארון הבגדים, כשאצבעותיהן תוהות, מפרידות ובוררות…

– לא, אימילי – שמעה את קולו – לא את השמלה הירוקה, לבשי את החליפה, זו שצבעה חום־בהיר. קחי מטפחת על הראש. סתיו. רוח נושבת בחוץ. את המטפחת ההיא, הכחולה, עם הגוֹן הוורדרד. היא הולמת אותך, נוסכת קרינה ענוגה על פנייך.

בחוץ נשבה רוח. עננים התקשרו בשמיים. בין קירעי העננים זרחו בארות כחולות, עמוקות. הם עישנו מהסיגרות שנקנו בדרך. עישנו שניהם כאחד – פיו מוצץ מבין שפתיה, כשהם עוקבים במרוכז אחרי עיגולי העשן הנחטפים על־ידי הרוח הקלה.

– את רואה – לחש בתוכה – טוב לעשן, ואין מה לחשוש. רק אל תפריזי. חמש סיגרות ביום. מנה קצובה.

שוטטו ברחוב הסמוך, ואחר כך הרחיקו.

– הנה הגן שלך…

היה זה גן־הילדים שביקר בו הבן בקטנותו. הבית הבהיק בלבנוניתו, רק השובך והנדנדה שבחצר היו ירוקים.

– הייתי מוכרחה לשבת פה אתך שבוע ימים, עד שהסכמת להישאר לבדך – זוכר אתה?

– וביום הראשון כבשתי לעצמי את הדוב: זה שלי, זה שלי – ולא נתתי לשום ילד לנגוע בו.

– קניתי אז דוב אחר לגן. את ההוא לקחנו הביתה. עד היום מונח בעלייה, בארגז הצעצועים שלך.

– והנה חנות כלי הנגינה – את זוכרת את המפוחית?

– אם אני זוכרת? על המדרכה רבצת וצרחת. התחבטת וצרחת בקולי ־קולות. היית כבר צרוד –

– והמשכתי לצרוח. חשבתי “עוד מעט, עוד מעט – היא מוכרחה לקנות לי את זה.”

– וזה לא הועיל…

– “זה – לא, בשום אופן” – חזרת ושיננת לי בתוקף – “לא מפוחית ולא חליל ולא חצוצרה, שום דבר שלוקחים לפה: זה מעביר חידקים”…

– אולי היתה זאת אשמתי, בן, שסירבתי לך. חרדתי עליך כל־כך. וזה דבק בך – הזהירות היתירה הזאת. אחר־כך זה הפריע לך, נלחמת בזה, רצית להשתחרר, רצית להוכיח לכולם –

– לא, אימ’לי, אם רציתי להוכיח – אז קודם־כול לי לעצמי…

העננים כבר בערו בשולי המערב. ישבה לנוח על ספסל בשדירה. האדמה בין העצים היתה שרויה באפלה, רק על השביל בין שתי שורות הברושים ריצדו זהרורי השקיעה.

– הנה השביל שלנו, אימ’לי, כמה צחקנו פה!

– כשהייתי הודפת מעלי את העגלה בחוזקה, לא צחקת כלל. העגלה רצה אחורנית במהירות, ואתה ישבת בתוכה בפה פעור, העיניים לטושות, והידיים פשוטות לצדדים –

– כן, פחדתי, אבל איזו שמחה היתה אחר־כך, כשהעגלה חזרה מאליה, ואת תפסת בשתי ידיי ותקעת את ראשך בחזה שלי…

השדירה הלכה והתרוקנה. הרוח שקטה. העננים תפחו, אך הבארות הכחולות לא נסתמו עדיין. ירח צעיר טבל בהם מפורקד, פושט שתי רגלים דקות.

– השביל, השביל… התנגן קול הבן, מתרפק ברוך – רק למען כך אולי כדאי להיוולד שנית –

– עכשיו הייתי מפחדת להדוף את העגלה מעלי. לא הייתי יכולה. הייתי מפחדת שלא תחזור, שהעגלה תרוץ במעלה השביל, תגלוש מצידו השני במורד, הלאה־הלאה עד מעבר לאופק, ושוב לא אמצא אותך לעולם. לא – לחשה – לא תיוולד שנית, לא תהיה עוד נפרד ממני, מחוצה לי, רק בתוכי, תמיד בתוכי…

שלפה סיגרה והציתה.

– החמישית – לחשה פנימה.

זוג זקנים, איש ואשה, שישבו בגינה ממול, ננערו משתיקה ממושכת.

– מה תגיד? השכנה שלנו… הבט איך היא מלובשת.

– גם לעשן התחילה.

– האמהות בימינו… התנחמה מהר. בודאי קבעה פה פגישה למישהו. מחכה…

– בואי, נלך הביתה. מתחיל גשם.

הזקנים הסתלקו. השדירה כבר נבלעה כולה באפלולית. האם עישנה עדיין. קצה הסיגרה נתלהט לפרקים והרחיף על פניה כתם־אור אדמומי, תועה ונעלם. טיפות גשם נפלו לסירוגין מעלי העץ שמאחורי הספסל, צנחו על כתפיה, על מצחה, נקוו במשקעי העיניים העצומות.

היא לא מחתה אותן.

---

איזה

מאת

אהרן אשמן

“איזה אדם נפלא!” – “איזה מקרה מענין” — “איזו הצגה מסעירה!”

עם ה“איזה” מתרטטים נחיריו הדקים של האיש, העיניים מזדהרות וריפרוף של אושר נכרך מסביב לפה. ובעוד הוא הולך ומפליג במסירת הדברים על פירטיהם מתוך שכרון־החוויה האופייני לו, מפנה האשה את עצמה לטירדותיה – טירדות־הבית הקטנות. ידיה ממשמשות בכה ובכה, אך אזנה דרוכה והלב מחיש פעימותיו: כל דבר, שנקלע לחוג ההתרשמות של בן־זוגה, נעשה כה חדש, כה מפעים…

גם כשחלה האיש במחלתו האנושה, והכאבים הנוראים פקדו אותו תכופות יומם ולילה, לא נסתלקו ממנו זה צמאון־החוויה וזו חמידת־החיים – הם מצאו להם אחיזה אף בעולם מצומצם זה של בית־החולים על רופאיו, אחיותיו, העובדים הפשוטים והחולים השכנים.

בבואה לבקר את החולה, מתעכבת האשה שעה ארוכה במסדרון. אחרי משיכת־הכתפיים והתשובות המתחמקות של הרופאים – סימנים המעידים ברור על אובדן כל תקווה – קשה לה מאד להיכנס לחדרו.

ואחר כך, בפנים, כשהיא יושבת על ידו, כובלת את לשונה מבוכת־ההפתעה: גופו של האיש כבר נאכל כמעט כליל, הבשר שוּפה והעור נצטמק באלפי קמטים צפופים, ומהיכן יונקת זו השלהבת הפנימית, הערה, השופעת?… מתייסרת היא בליבה על שיותר ממה שהיא מעניקה לו מהלמות דופקו של העולם החיצוני, הגדול והפתוח, מעניק לה הוא מחוויותיו בעולמו הצר והסגור.

"…איזה אדם נהדר – אותו החולה שם, ביירכתי החדר, את רואה? זה בעל הבלורית הסבוכה, החיוור, הקורא בספר. אה, הנה הניף את הספר לסוכך על פניו – הרגיש, כנראה, שאנו מסיחים בו. אדם בעל כשרונות בלתי מצויים, אני אומר לך, מהנדס־מכונות. המציא אמצאה חשובה מאד – בשטח הקידוח, נדמה לי, זה פשוט מזעזע – את מבינה? מבינה? חברו, חבר מספסל־הלמודים, שבא להתארח אצלו, פישפש באין־רואים בניירותיו, העתיק את אמצאתו, הקדים ורשם אותה על שמו. את מתארת לעצמך את הדבר? חבר נאמן, ידיד־נפש, רע־כאח! זה נורא, זה נורא!… מאז – התחיל ההוא, השוכב פה, לשתות; התמכר לשיכרות, שקע למעלה־ראש עד שחלה, והובא לכאן במצב של קדחת לבנה. עכשיו הוקל לו כבר, קורא ספר, רק קורא, עדיין אינו מדבר עם החולים שעל ידו. עד עתה לא הצליח איש לדובב אותו. עם הרופאים? כן, עם הרופא המטפל בו החליף אתמול מלים אחדות. הרופא טפח לו על שכמו: “נו־נו, לא צריך להתייאש, – עוד תהיינה לך אמצאות רבות”. את יודעת מה הוא ענה לו? “יתכן, אמר, שתהיינה לי עוד אמצאות רבות, דוקטור, אך חברים – חברים לא יהיו לי עוד לעולם”… כך ענה – את מבינה?… ואצבעות החולה לוחצות את ידה של האשה, תאיבות למסור את תמצית הרגשתו, שאין לבטאה במלים.

“…. ואת הזקן ההוא, את רואה? התימני ההוא, השוכב שם בחלוק של פסים. איזה זקן נפלא! זקן מאד, כבן שמונים, את רואה? גבות עיניו לבנות, אך הלחיים כשתי לחמניות מדושנות, שיניים לו בפיו ואף לא סימן של קרחת על הראש. מלחמה מתמדת בינו לבין האחות. ח־ח־ח, תמיד מבקש הוא תוספות בזמן האכילה, ואת השיירים הוא מחביא בארון הלילה, או מתחת לכר־המראשותיים. אחרי חצות הוא מוציא את המלאי ומתחיל ללעוס בתאבון כזה, בשיקשוק כזה של לשון ושפתיים עד שכל שכניו מתעוררים: “מה זה, רבי נסים, סעודת ביניים של חצות לילה?” – “מי שיש לו אשה אחת, עונה רבי נסים, אוכל רק ביום, אבל מי שיש לו שתיים, חייב לאכול גם בלילה” – וזו אמת, ח־ח־ח, שתי נשים לו. את השניה נשא עשר שנים אחרי נישואיו עם הראשונה, שהיתה עקרה ולא העניקה לו בנים”.

צלצול של פעמון־יד נופל לתוך ההמולה הכבושה, הרוגשת מסביב. האחות החיננית, הניצבת באמצע החדר ומצלצלת בפעמון, עונה על מחאות החולים בחיוך מתנצל ובהנפת יד: אין ברירה, הביקור נגמר.

האשה מוכנה לקום. “אין דבר, אין דבר – מעכב בעדה האיש – את רשאית לשבת עוד רגעים מספר, האחות הזאת מוסיפה תמיד דקות אחדות. הו, את צריכה להכיר אותה, אי־זו נערה יוצאת מן הכלל! איזה יחס לחולים, איזו סבלנות! לב זהב; כשהיא רק עוברת בחדר, מתחילים לנשום ביתר־קלות. יתומה, וגדלה בבית יתומים; בכוחות עצמה הבקיעה לה דרך וכבשה לה מעמד. ועכשיו אחד הרופאים פה מתעניין בה. היא עובדת במחיצתו, והוא אינו אדיש כלפיה. הוא לא צעיר – אלמן, ויש לו שני ילדים. חבל, היא ילדה נפלאה – אני אומר לך – ראויה בלי ספק לגורל טוב מזה… מה? כבר מוכרחים לצאת? ובכן, אלווה אותך מעט – הלא מרשים לי. כן, כן, ובחצר עוד נשב מעט. גיליתי שם עץ אחד, אי־זה עץ נהדר! איני יודע איך קוראים לו – יש לו שרשים עבים, שרשים כאלה המזדחלים לעברים, וחופת הענפים עמוסה פרחים סגולים־כחלחלים. כפעמוניות קטנות. הם נושרים עכשיו בלי־הרף ומרפדים את הקרקע. אי־זו פינת חמד, אני אומר לך!”

בשולי מיטתו ישבה האשה עם בוא הקץ. שעות ארוכות, רצופות, ישבה על ידו, הלגימה אותו מפעם לפעם קצת מים פושרים ומחתה את הזיעה מעל מצחו.

“…איזה מין קור משונה – לחש, כשעיניו עצומות למחצה וחיוך רופף נמתח על שפתיו הצרובות – ודווקא לא כואב לי עכשיו, שום דבר לא כואב לי, רק הקור הזה, איזה מין קור פנימי, בתוך־תוכי… לא – לא, אל תוסיפי לי שמיכה, זה לא קור כזה רגיל – זה משהו מיוחד במינו, מעניין מאד, זה איזה מין קור מיוחד, אי־זה…”

החיוך הסקרני, שריחף על שפתיו הצרובות, כמו נתקפל פנימה, והעיניים נתכווצו בחתירה מאומצת למיצוי החוויה האחרונה, המיוחדת במינה, נתכווצו, נעצמו ולא נפתחו עוד.

ידו הקרה נשארה אחוזה בין כפותיה: לא… לא־יתכן… עדיין לא… בין גבות עיניו המכווצות ובסגור השפתיים המחייכות הוסיף לפרפר ה“איזה” שלא הגיע למיצויו המלא, הסופי, ה“איזה” הרוגש, הלא־נירווה, הממשיך לחיות…

---

עפנו

מאת

אהרן אשמן

רוח־שחרית נתנפנפה מחלוני המזרח, נתפרכסה בחלל האויר ונבלמה. תינוק־של־יום, ורוד וצח, שקוע בגבוּביה של כרים וכסתות צחורים – ערימת עננים שקופים בשיפולי המזרח – פקח עיני חדווה ותימהון וסקר את העולם בעצירת נשימה…

עוד רגע – והוא פלט נשימתו בעדנת־רווחה, ומיד נתרטט האקליפטוס הגבוה על גזעו ונופו, נשתכשכה הרוח באווירים שבין הענפים, וריננת המון ציפרים התחילה מנפצת בשיר־עוז, שיר־מלל סוער בדביקות, בשיכרון, בשיכחת־היש. וכשתינוק־של־יום נענה לריגוש הלוהט והוציא לאט־לאט את פרצוף פניו המאיר, נעקרו הציפרים והפליגו לקראתו משוכי־קסם.

נעו עלי־העץ, וכל אחד מהם נתפרפר מן הפטוטרת ועד קצה־הלהב – אף הם ביקשו לעוף אחרי הציפרים. הם רעדו בכל רקמת־נימיהם, התהפכו לכאן ולכאן, טפחו זה על גבי זה ונמתחו בעירגון: לעוף! לעוף! הם טילטלו את עצמם בשאון של התקוממות והטחה עקשנית, מפסיקים המולתם מתוך עייפות ומתנערים מחדש: לעוף לעוף!

אך יד נעלמה אחזה בהם בכוח וריתקה אותם אל הענפים ואל הזלזלים לבלי־הינתק. ובלילה נתלו העלים יגעים וחלמו עטופי דממה וצל. הם ראו את עצמם בעלי־כנף הנישאים בטיסה חוגגת אל התכלת החיוורת שבמזרח, אל נהרת הזהב המפציעה מבין עפעפי תינוק־של־יום. וכשנתעוררו משנתם ונתפכחו מחלומם, בכו בדמעות־טל זעירות שגלשו רסיסים־רסיסים ונפלו מעלה לעלה למטה, אל מישטח־הקרקע הכהה, הרובץ מכונס לתוך עצמו וזומם מזימה אטומה…

עברו ימים. העלים היו רוגשים ביום, חולמים בלילה, ועם שחר היו מזילים רסיסי־דמעות של מפח־נפש. ומרוב געגועים ומצוקת־לב של תאוה לא־באה הלכו ונצטמקו, הלכו ונתכרכמו עד שחדלו מריגושם ונתלו אבלים ואדישים.

ואז – כשגוועה אחרית־הכוסף ונסתלקו החלומות ויבשה הדמעה – אז, באחד הבקרים נתרחש הפלא: נשתכשכה רוח הבוקר באווירים שבין הענפים, הציצו פני תינוק־של־יום מאירים ומחייכים, והציפרים נעקרו והפליגו לקראתו במשיכת־קסם כבירה. נתרטט העץ על גזעו ונופו, והעלים, שצמקו ונתכרכמו, ננערו פתאום ונעקרו, נעקרו והפליגו בחלחלה מתוקה, בעליצות טרופה, סהרורית: עפים אנחנו, עם הציפרים עפים אנחנו, עפים! עפים!

אבל היכן הציפרים? לאן נעלמו? לא־לא, אין ברצוננו לעוף לכאן, למטה, אל המישטח האפור, הרובץ מכונס לתוך עצמו וזומם מזימה אטומה. לשם אנו רוצים לעוף, לשם; עם הציפרים קלות הכנפיים; אל התכלת החיוורת, אל נהרת הזהב בין עפעפי תינוק־של־יום.

העלים התפתלו, הרתיעו במעופם לכאן ולכאן ועד הרגע האחרון קיוו להתרומם, לכוון את עצמם לצד הנכון…

ורק כשנחו על הקרקע בצניחה אחרונה, ליאה ונכנעת, הבינו שזו היתה נפילה. וכשאצבע החידלון הקרה חלפה בנגיעה קלה על פני חוט השדרה המצומק והניסה מתוכו את קורטוב הלחלוחית האחרון, זעו מעט ולחשו בחיוך גווע: אין דבר, יהא זה מתוך נפילה, אבל עפנו, עפנו. עפנו…