הילד הקטן, בן־השמונה, הגיע ארצה עם אמו האלמנה בין ראשוני הניצולים מן השואה.
–הוא יודע עברית מצוין – המליצה עליו אמו לפני המורה הצעירה – אני ובעלי המנוח למדנו בגולה בגימנסיה עברית ודיברנו עברית בבית.
המורה נרכנה אל הילד – כפות ידיה לחוצות בין ברכיה, ושערה השופע, הגלי, מתלכסן לעבר כתפה: קולה התרונן בליבוב: – אתה רוצה ללמוד אצלינו?
הילד שתק. הוא כוסס ציפורן בין שיניו, ומבטו הפוזל כלשהו נשתלח מתחת למצחו – דרוך, מרתיע.
–מדוע הוא שותק? – שאלה המורה את האם.
–הוא כזה… – מלמלה האם, וכף ידה על שכמו של הילד זעה וקומטת את חולצתו, קומטת ומיישרת חליפות – הוא כזה. מאז… מהמחנה… אבל הוא ידבר. הוא ילד טוב.
המורה הזדקפה והתנשמה. עיניה חלפו על פני חדר־הכתה. על סף החלון עמד עציץ, שמתוכו הזדקר שיח גמוד, נוקשה, קוצני. מבטה של המורה נשתהה על הצמח, וחיוך מריר חלף על שפתיה.
אחרי שעות העבודה יש לה למורה הרב עניינים לענות בהם, אך התלמיד החדש מעסיק את מוחה גם בשעות־הפנאי. עברו כבר שבועות מספר, והיא טרם הצליחה להוציא מלה מפיו. הנסיונות השונים לא נשאו פרי. היא השתדלה לקרב אותו – הושיבה אותו אל השולחן הראשון בשורה האמצעית, עוררה אותו להשתתפות בשיחה, הטילה עליו תפקידי־עזר, שהקטנים כה להוטים אחריהם ומתכבדים בהם – לשוא: הוא הוסיף להצטדד ולשתוק.
“השתדלותי היתרה מעוררת בו חשדנות” – חשבה המורה, ואז נקטה תכסיס הפוך: העבירה אותו לקצה הטור על יד הקיר וחדלה להמריצו להשתתפות. היא ציפתה, שאדישותה תעורר אותו לבקש את תשומת ליבה. גם טכסיס זה לא הואיל.
בהפסקות לא התערב התלמיד החדש בין הילדים ולא לקח חלק במשחקיהם. הם ידעו את קורותיו ולא הטרידוהו. אחד התלמידים ניסה פעם למשוך אותו בעל־כורחו אל המעגל, והוא נשך את ידו. לאט־לאט הסיחו הילדים דעתם ממנו, ו“השתקן” – כפי שקראו לו ביניהם לבין עצמם – נדמה בעיניהם כמין חפץ או רהיט, רהיט משונה, הנושא את עצמו…
יום אחד קרה הדבר.
את חללה של הכיתה, השרויה באור מעומעם של בוקר־חורף סגרירי, פילחה קריאה קולנית:
– המורה, השתקן מצביע!
חריקה רדופה של כסאות מוזזים ענתה על הקריאה. הילדים קפצו ממקומותיהם ופנו אחורנית לעבר המצביע. היה זה שיעור בסיפורי־המקרא, ובספרים הפתוחים בלטה תיבת־נוח מעל פסי גלים זיגזגיים. – הוא מצביע! הוא מצביע! הוא רוצה לדבר! – נתלהלהו קולות בתהייה וגיחוך – הוא רוצה לענות.
השתקן עמד – ראשו נטוי מעט קדימה ואצבעו שלוחה, כמורה על משהו הנמצא הרחק, מעבר לכותלי החדר. – טוב, טוב.. הסבירה פנים המורה – ענה, חביבי, ענה: איך אתה מתאר לעצמך את המבול, את האנשים בזמן המבול, את החיות, את הכול, הכול…
המורה נשענה על השולחן וראשה שקע מעט בין כתפיה, כולה – הקשבה. – כולם ברחו, ברחו – חיות, אנשים – ברחו… פלט הילד בנשימה כבדה, בקול חלול–וצעקו, נורא צעקו: אמאות ואבאות צעקו: “איפה הילד, שלי? איפה הילד שלי?” והילדים צעקו: "איפה אמא שלי? איפה אבא שלי? והכלבים נבחו, גם האריות והדובים וכל החיות…
התלמידים עמדו מסומרים למקומותיהם ולא גרעו עין מפניו של המדבר. שני כתמים אדומים צצו בלחייו, וקולו הלך ונצטלל. – המים באו מכל צד. רוצים לברוח לצד זה – בא גל גדול, “טח” על הפנים! לצד השני –בא גל גדול, “טח” על הפנים! מטפסים על הגדרות, אחר כך על העצים, גבוה־גבוה, עד הקצה. ואחר־כך נעשה לילה, חושך, חושך שחור…
הוא עצם עיניו בחוזקה, הידק שמורותיהן ופרש ידיו לצדדים: – לא רואים כלום, כלום, לא שומעים כלום, כלום. רק בכי, כזה ארוך, ארוך, בלי הפסקה: ווּ־וּ־ו…
הוא האריך ביללה עולה ויורדת, כשהוא מניע את גופו ימינה ושמאלה, והשומעים לטשו עיניהם ונדחקו זה אל זה. המורה נשכה שפתיה, ועורק כחלחל זע בצווארה. – ובבוקר יצאה השמש, ועוד היו אנשים, לא הרבה, גם ילדים, למעלה, גבוה־גבוה על העצים, אבל כבר לא היה להם כוח, והם נופלים – “טח” לתוך המים, “טח” לתוך המים. ודובים לא היו כבר, ואריות לא היו כבר – כולם טבעו, אבל דגים היו, כאלה גדולים, עם פה כזה גדול, עם שיניים כמו סכינים, ולשון אדומה בחוץ, כמו כלבים… והם טורפים, קורעים רגליים, ידיים, לועסים ובולעים, לועסים ובולעים… – אוי אמא! – לחשו הילדים ברטט ועצרו נשימתם. – ואחר כך ירדו המים, ירדו, ירדו, והאדמה נעשתה יבשה. ואז לא רואים כלום, כלום – רק נעליים על האדמה, המון נעליים, קטנות וגדולות, עם שרוכים, בלי שרוכים, עם כפתורים, בלי כפתורים, ערימות, ערימות של נעליים שחורות, צהובות, לבנות… – מדוע אין השַׁמש מצלצל? – ניתרה המורה ממקומה בבת־קול שהוּקה – השעה עברה כבר.
היא אצה אל הדלת, מלכסנת את ראשה ומסתירה את פניה מעיני התלמידים.
הללו לא השגיחו בה. מבטיהם היו צמודים אל “השתקן”, שעמד חיוור, עיניו עצומות למחצה, נראה כממשיך סיפורו לעצמו, בתנועת־שפתיים, באפס קול.
מילונו של דידי הקטן עודנו מצומצם. שגורים בפיו כשני תריסרים שמות־עצם, ושתי מילים: “כן” ו“לא”.
כמה רעננות ומלאות של נפש בשתי המלים הקצרות. ה“לא” מבוטא בתקיפות, כשזוויות הפה מתמשכות כלפי מטה, וה“כן” מתובל בגירגור רך המשווה ל“כ” כוון של “ג” – “כגן”, והוא מודגש בסיפוק והנאה – ההנאה המיוחדת לאלה השמחים להסכים, לתת… “כגן” – מלווה בחיוך המעכל את הסנטר ובהטיית־חן של הראש המתולתל.
אך הנה הנצו הפעלים הראשונים, והם נושרים מפיו של דידי על דרך הצווי המוחלט: “זוז!” “עזוב!”.
זוז, סבא! – אל תתפוס את המקום, שהוא יעד לדובון שלו.
עזוב סבא! – אל תסייע לו לעלות על כסאו הרם והנישא: הוא יכול בעצמו.
אך שונה בנעימתו מכל הציוויים האחרים הוא הציווי: “תקן, סבא!”. ציווי זה בא לעולם לאחר שסבא הוכיח, לפי תומו, את כוחו בתיקונים. מעל השולחן הצעצועי נתלשה הטבלה, וסבא קל הדעת, הפזיז, האץ להושיע, חפז וקרא: “תן, דידי, אני אתקן”. נטל את הטבלה העגולה, כיוון את ארבעת המסמרונים הנעוצים בה כלפי ארבעת הנקבים בראש הרגל היחידה, דפק מלמעלה בקוביה, – והשולחן עומד על כנו.
דידי נתן שתי עיניו בסבא במבט מרוכז, רציני – דומה, שסיכם אותה שעה לעצמו: כך־איפוא, מכאן למדנו משהו על טיבו של שבט זה – שבט ה“סבאים”: יודעי־תיקון הם.
ומאז, אך עובר סבא את המפתן, מיד מקדם דידי את פניו, וצעצוע שבור בידיו: “תקן, סבא!” – בבטחון, בפשטות ודאית שאינה בת־ערעור.
לימים דבקה בו, בסבא, מין תחושת־אחריות מיוחדת לגבי אומנותו החדשה, ושעה שנכדו מושיט לו צעצוע שבור, מתפרכסת בו ברגע הראשון חרדה כלשהי: מה יהיה אם אכשל הפעם, והתיקון לא יעלה בידי?
אוזר סבא את כל תבונת כפיו כדי לעמוד בנסיון.
הנה נשברה רגלו של כסא קטן: “תקן, סבא!” – ברוך השם! עוקצים להם לשני השברים בקצותיהם, והם מתיישבים איכשהו, נאחזים זה בזה, נהדקים – הכסא עומד הכן, ולו רק עמידה עראית.
עיני הדובון נשרו, הלכו לאיבוד: “תקן, סבא!” – תוקע סבא שני כפתורים קטנים, לתוך הארובות הריקות, והדוב – שוב עינו בראשו.
נשמט גלגל מן העגלה הקטנה – תוקע סבא קיסם דק בנקב שבסדן, והרכב חוזר והולך למישרים.
אך הנה העניק מישהו לדידי צעצוע מסוכן ביותר: ברווז קטן עשוי חלַב קרוּש, שתוכו חלול. תפס דידי את הברווז בעכוזו השמנמן, הוורוד, ומשך במקורו הירוק, המצחיק – אוי, אסון: נתפרד הברווז ונחצה לשניים: הגוף והצוואר ביד ימין, הראש עם המקור ביד שמאל: “תקן, סבא!”.
אובד־עצות אוחז סבא את שני החלקים בידיו, ממשמש בהם, מקרב האחד לשני – ללא הואיל. ראשו של הברווז נופל על השולחן, וקו השסע בשולי הצוואר בוהה לחלל העולם: “תם ונשלם”.
רגע אחד! הרי אפשר לרכך מעט את החלב בשוליים, מהרהר סבא, לחמם מעט ולהדביק את שני החלקים. כמו להכעיס אין למצוא את קופסת הגפרורים. – תקן סבא! תקן סבא! – עווית של בכי בקולו ובפניו של דידי. הגבות מתכווצות, ופחד – פחד מפתיע בבגרותו – מכבה את האורות בעיניו של הפעוט.
הנה נמצאו הגפרורים. השלהבת הקטנה מחליקה על שפת השסע, החלב מפשיר, מתרכך, החלקים מתאחים, נדבקים זה לזה, אצבעו של סבא מחליקה על מקום החיבור, מוחה את הסימנים – הברווז קם לתחייה, בריא ושלם. רסיס–־הדמעה בעיני דידי מתמלא אור: עולם ניצל מחורבנו….
ברך את “הגומל”, סבא!
ומעתה, הווי מתפלל השכם והערב על כושר התיקון שיתקיים בידך כל זמן תמיד, כי מה יהיו פני עולמנו, אם תאבד, חלילה, האמונה מלב נכדך, שיש תקנה לכל פגם ולכל מעוּות – מוכרח להיות – ויהי מה!
– מה? אתה רוצה לבכות?
מבטו החמור של האב, מבט מדביר של עיניים שחורות, תקיפות, ננעץ בפניו של רפי בן־התשע, הצנום והזריז.
רפי מהדק בכפות ידיו את הברך, שנחבלה בנפלו מעל אופניו, וקימטי הכאב משני עברי אפו הקצר הולכים ומתיישרים. – גיבורים?…– פוטר האב בנעימה של מזכיר נשכחות. – אינם בוכים – עונה רפי בקול מריר, מעוך. – גיבורים אומרים?… – אין דבר – מסיים רפי, ובת־צחוק קנוטה חושפת את קצות שיניו המכורסמות. – בסדר.
האב טופח על שכמו של רפי בשביעות־רצון: ככה, בן, ככה. אין מקום בדורנו לפינוק, לרגשנות. לכול יש להתייחס באורח ספורטיבי.
אוהב רפי את צילי אחותו הקטנה, בת החמש – ילדה שמנמונת, המצחיקה מאד במאמציה לחקות את תעלולי אחיה הגיבור; אך לעולם אין רפי מחבק את צילי, או מנשק לה: האב הרגיל את הילדים לסלוד מחיבוקים ומנשיקות. קרובי־המשפחה, שנתקלו לא פעם בסלידתם זו של הילדים – שוב אינם מנסים לעבור את גבול האסור.
אחת היא הדודה – הדודה החולה, הגלמודה, המרותקת למיטתה – שאינה משלימה עם סייגים. כל פעם שהמשפחה מזדמנת אליה לביקור, הריהי אוחזת ברפי האהוב עליה ומחבקת אותו ברעבתנות נלהבת, כאילו רצתה להערות עליו את שארית חייותה.
רפי מקמט את אפו במורת־רוח ומשתמט מבין זרועותיה בסרבנות עיקשת. – הוא אינו סובל נשיקות וחיבוקים – מצטדקת האם – באמת, הוא אינו רגיל בכך. אנחנו לא מנשקים אותו.
הדודה החולה, התולה את סלידתו של הילד במחלתה, אינה עונה דבר. יושבת היא על מיטתה, שעוּנה אל הקיר, מטפחתה קשורה מתחת לסנטרה, והיא מנענעת בראשה כמסכימה לדברי האם: אך עיניה – העיניים ששמרו על מלוא יופיין מימי הנעורים – יוקדות בצער ועלבון.
רפי מפצה את הדודה על השתמטותו מלטיפות ומציע לה למשש את שרירי זרועו. – ברזל! נכון? – מתאמץ הוא לעבּות את שריריו ולהבליטם. – מותק שלנו, חומד שלנו, בחור אמיץ שלנו – רוגשת הדודה ומושיטה לרפי את גומי־הלעס, החביב עליו יותר מכל מיני ממתקים.
רפי תוחב את הגומי לתוך פיו וממהר לחצר. צילי אצה אחריו. בחצר מוטלת שׂוכה עבה, שקוּצצה מעץ האקליפטוס, לאחר שנופו פשט מחוץ לתחום וסיכן את רעפי גגו של השכן. השׂוכה יבשה מכבר, והיא נשענת על הקרקע בגידמי ענפים קטועים – נדנדה מצוינת. והנה גם צמיג ישן של מכונית – צמיג שלם וקשה, שאפשר לגלגלו ולהרקידו לאורך הסימטה. ושם, בפינת החצר, תיבת־עץ, שצמודים לה ארבעה גלגלים קטנים – מרכבה מצוינת להוביל בה את צילי בדהרת סוס אביר.
ליד מיטתה של הדודה משׂתרכת שיחה יגעה על מכאובים ומחלות, רופאים ורפואות – והאב מרוצה שהילדים אינם מתענינים ביותר בדודה החולה, שהם משחקים להם בחצר, מחוץ לאווירה זו של צער ומועקה.
אך שעות רבות אחרי הביקור, בערב, כשהאם משטחת את הסדין על מיטתו של רפי, והוא עומד ומכפתר את הפיג’מה המפוספּסת, הגדולה ממידתו, הרינו שואל פתאום: – אמא, את יודעת למה הדודה שמה מטפחת על הראש וקושרת תחת הסנטר? – למה? – כדי שלא יראו איך שאצלה הצוואר נפוח נורא. – הרי לך, חושבת האם, איך הרגיש בדבר, והלא נדמה, שהחולה אינה מעניינת אותו כלל…
– ולמה אצלה הצוואר – – די, די לפטפט, עכשיו צריך לישון – משסעת האם את רפי וממהרת לכבות את האור.
יום אחד, בעת ארוחת־הצהריים, כשאבא ואמא התווכחו על התוצאות המשוערות של תחרות־הכדורגל הקרובה, זקף רפי פתאום את מזלגו כלפי מעלה, צימצם מבטו באיזו נקודה סמויה, רחוקה, ופרט בדיבור משוך, עגמומי" כל־כך הרבה זמן הדודה חולה, אני חושב שהיא כבר לא תבריא.
דומה, כאילו אי־בזה חיכו לחוות־דעתו של רפי, והיא שהכריעה את הכף. למחרת נפל הדבר: הדודה החולה נפטרה סוף־סוף מייסוריה הממושכים…
אחרי ההלוויה היו עיני האם אדומות מבכי, והאב דרש ממנה לרחוץ את פניה ולהתרענן: הילדים ירגישו, יתחילו לשאול, לחקור… – כלום סבור אתה, שצריך להעלים מהם את הדבר? – שאלה האם בהתרסה כבושה. – לא צריך להעלים – נפתל האב, אבל אין צורך ברגשנות. עובדה! עובדה שאינה שונה מעובדות אחרות. ולא עכשיו, אפשר לספר להם באחד הימים, בהזדמנות, דרך־אגב.
ההזדמנות לא נשתהתה. אותו יום עצמו, עם ערב, הפסיק רפי ל“נגר” בחדר הילדים והופיע על סף חדר־ההורים, כשהפטישון הקטן – מרביץ המסמרים – בידו: – כבר הרבה זמן לא היינו אצל הדודה, מתי אנחנו הולכים אליה? האב שירבב את ראשו מאחורי העתון, שקרא בו, והחליף מבט מהיר עם האם, שדיללה אותה שעה את הפרחים באגרטל. – לא נלך אל הדודה – ענה במתינות – הדודה איננה כבר. – היא מתה – פסק רפי בראש מורד, ועיניו מביטות מתחת למצחו. – ה… המ… – אישר האב בנהימה וחזר לעיין בעתון.
האם מוללה בין אצבעותיה את גבעולי הפרחים והתבוננה ברפי מרחוק, מעבר לכתפה. – ושמו אותה בקבר? רפי טלטל את פטישו בתנועה נחרצת כלפי מטה. – כמובן, – ענה האב כלאחר־יד, פתח את העתון, הפכו וקיפלו ברישרוש עסקני. – ומן הקבר כבר לא חוזרים אף פעם – הפטיר רפי כלפי עצמו, וחזר והאריך בהדגשה “אף פעם”.
האב הצניח את העתון על ברכיו: “אמור־נא, מה עשית שם בפטיש? שמעתי איך דפקת כל הזמן”.
– חכה, חכה – פלפל רפי בשמורותיו בקוצר רוח – וזה… וזה כואב מאד כשמתים?
האב כבר הספיק לקום ולאחוז בידו של רפי: “בוא, תראה לי מה הצלחת “לנגר” שם”.
רפי פסע פסיעה ונעצר: – אבל אפילו כשכואב מאד והולכים לקבר, אז – – אז אין דבר! נכון? – והוא זקף סנטרו כלפי האב, והפיקה שבגרונו זעה, כאילו התאמץ לבלוע משהו. – נכון, נכון – מילמל האב ומשך אותו אחריו לחדר הסמוך.
בערב, לפני השינה, תקפה את הילדים משובה בלתי רגילה. האב לא היה בבית, והאם לא הצליחה לכפות עליהם את השכיבה במיטותיהם בשעה הקבועה. הילדים הבחינו, שבעצם האם נהנית מתעלוליהם, והתהוללו בלי הפוגה. צילי היתה “מסמר הערב”. היא ניפחה את לחייה וטפחה עליהם באגרופיה, הפשילה את שערותיה הבהירות מן העורף לעבר הפנים ונהמה בּוּ־ בּוּ־ בּוּ־ מפחיד, סגרה את בובתה באמבטיה על שהיא ילדה רעה, ואחר־כך ביקשה סליחה בשמה, התייפחה והבטיחה להיות ילדה טובה….
רפי התגלגל על הרצפה בבולמוס של צחוק: אמא, אמא, הביטי על המצחיקנית הזאת, אפשר למות ממנה…
מתוך צחוקו הקולני של רפי הפציע איזה צליל מוזר, רסוק, שצבט בליבה של האם. היא כיבתה את האור והכריחה את הילדים לשכב.
רק עתה, לאחר שהילדים נרדמו והיא שבה לחדר־ההורים, הבחינה האם במשק הגשם שהתחיל לרדת לפני שעה קלה. במשק הגשם התערבה המיית הרוח וקירקושו של איזה פח מדולדל, שהיה מתרעש מםעם לפעם בהפסקות קצובות. היא נשענה במרפקה על המזנון והסתכלה בדגים הקטנים שהתרוצצו בבריכת הזכוכית. נוגה זרחני היה נסוך על מישטח האיזוב בקרקעית הבריכה ועל הסלעים הקטנים המגובבים בתוכה. בין הסלעים נמשכו נקיקים אפלוליים ונזדהרו מינהרות בהירות. הדגיגים נעו בלי־הרף, כפפו זנבותיהם בגמישות ויישרו אותם חליפות, צללו למטה וצפו אל על, התחבאו והגיחו – כמו שיחקו משחק רב־תעלומות.
– דומה, שהללו מסוגלים לחיות לעולם – הירהרה האישה – אם יחליפו להם את המים כסדר. אני אזקין ואסתלק, צילי תעמוד פה במקומי ותתבונן בהם, והם ישתעשעו להם – יגלשו למטה ויצופו למעלה, ירדפו זה אחר זה, יחוגו זה מסביב לזה ללא טעם, ללא תכלית – אותה התנועה, אותה ההבעה הקרושה בנקודות־העיניים השחורות.
“אפשר למות ממה”… נתהדהד לפתע בקרבה אותו ניב־רחוב שנפלט מפי רפי במין פעייה משונה של צחוק עם בת־קול של יבבה… מראה הבריכה, עם הדגים המנצנצים בתוכה, נסוג ונגוז מעיניה, והיא ראתה את עצמה צועדת בלוויה המתמשכת בנתיב העפר ליד גדר עצי השיטה הריחנית. היא הולכת ומוחה את הדמעות במטפחתה, והבושׂם הדק, המתוק של פרחי השיטה מגרה את הנחיריים במין עליצות טורדנית.
שריקת הרוח בחוץ – שריקת־חתף חזקה – החזירה את האם אל חדרה ואל מראה הבריכה שעל המזנון. השריקה רפתה ונסתיימה באנקה חרישית. – לא, אנקה זו לא מן החוץ היא באה – הבחינה האם בשנייה – מכאן היא נשמעת, מקרוב.
מיהרה ופתחה את הדלת לחדר־הילדים. פס אור נמתח על הרצפה, עלה והאיר את מיטות הישנים. צילי ישנה במנוחה, אך רפי שכב בעיניים פקוחות, מכווץ ורועד ואגרופיו לחוצים אל סנטרו.
– מה לך, רפי? – שאלה האם, כשהיא נרכנת למראשותיו.
רגע אחד לטש רפי כנגדה עיניים תוהות, לא מכירות, ומיד קפץ וכרך ידיו על צווארה. – אוי, אמא, אמא… – לחש בקול חנוק. – הס, הס, אל תעיר את צילי – לחשה האם, אספה אותו אל חיקה ויצאה לחדר המואר, כשרפי נלחץ אליה, ושיניו נוקשות בצמרמורת. – מה כואב לך? אמור, מה כואב לך? – לא כואב לי, כלום לא כואב לי – חילחלו ההברות בגרונו בהתאמצו להבליג על הבכי. – בודאי חלמת משהו – ספר, ספר! – כן, חלמתי. נורא־נורא. ראיתי שצילינקה שלנו מתה ולקחו אותה שמה – את יודעת לאן – – –
היבבות העצורות הרעידו את צלעותיו וסיכסכו את תווי פניו. – טפשון, מה אתה מדבר? בוא תראה: הלוא היא במיטה, היא ישנה. – כן, אני יודע, אני יודע… אבל אני רואה שהיא מתה. ואני צועק, כל כך צועק: אבא, אמא, צילינקה מתה! – ואתם, אתם…
בכיו של רפי פורץ את המעצור, והדברים נתלשים מקרבו במטח־מחאה: ואתם, אתם אומרים “אין־דבר, אין־דבר”… אני צועק בכל הכוח “צילינקה מתה!” ואתם –אין ־דבר;– הכול –אין דבר. ועוד לא מרשים לבכות – אסור לבכות… אסור לבכות…
– מי זה אומר שאסור לבכות? – אתם, אתם, תמיד אתם אומרים: “גיבורים לא בוכים”… “גיבורים לא בוכים”…
הוא כבש את ראשו, שהאם החליקה עליו בשתיקה, בשקע הרך שבין צווארה לכתפה, ודמעותיו זלגו מהר־מהר, כמו התחרו עם טיפות הגשם, שחדרו בעד סריגי התריסים ונתגלגלו על פני השמשות.
קול הרוח לא נשמע עוד, אך הפח המדולדל הוסיף להתרעש במפתיע, כמתעורר מפעם לפעם מסיוט־לילה שומם, ברזילי.
יואבי. – האם יתואר, שיואב – שר־הצבא התנכי, זה הנושק את יריבו ודוקרו למוות תוך כדי נשיקה – נקרא בקטנותו בפי צרויה אמו בשם החיבה “יואבי”?
אולי. אולי גם צרויה חפנה בימים ההם את יואבי שלה לבין זרועותיה, והוא שיפשף תלתליו הזהובים בלחייה, ועינו זוהרות…
מכל מקום, יואבי בן־זמננו נהג לעשות כך.
הוא בא לעולם עם גמר מלחמת העצמאות. עם ליבלוב שמחת הניצחון, בעוד הדגלים החוגגים מתנשקים עם תכלת־הרקיע האביבית.
אמו הצעירה, שהרגישה בחלחלה מתוקה את מרצו הדורסני של התינוק בשעת יניקה, פסקה בוודאות: “יואב” יהיה שמו, שר־צבא הוא מלידה. – יואב… יואב… – לעס האב את השם בחיוך של מבוכה, ובראשו התרוצצו כחזיזים קיטעי־פסוקים חדים: “ויכהו שם החומש”, “בני־צרויה קשים ממני”, “ויקח שלושה שבטים ויתקעם בלב אבשלום”…
האב נכנע, אך כל פעם שהוא נוטל את התינוק בזרועותיו, עולים הפסוקים במוחו, מכרכרים לפני עיניו, ודווקא ברישומם המיוחד, כפי שקרא אותם בספר התנ"ך הישן של סבו, על רקע הנייר העתיק, שצבעו צהבהב־אדמדם, גון־דם מטושטש…
אןלם באחד הימים, כשהופיע החיוך הראשון על פני יואב, נצטפצפה האם בשירבוב שפתיים ־ “יואבי” – והסיוט רפה: “יואבי” הוא משהו שונה לגמרי מ“יואב”.
יואבי מחייך, ואז הוא נמס כליל, עובר על גדותיו ומשתפך לתוך ליבך. יואבי מטלטל ידיו ורגליו השמנמנות עם צמידי החריצים בקיפליהם, ממצמץ בעיניו לתפוס סרט צבעוני הטופח על חוטמו, – ואתה מתפקע מצחוק למראה תנועותיו.
אך הנה הגיעה שעת־סעודה ליואב, והאם עודנה טרודה במטבח, שבויה בידי סיר עיקש המפגר ברתיחה – הו, עתה אין זכר ל“יואבי”, עתה הרי זה “יואב” מכף רגל ועד ראש: צריחתו בוקעת שחקים ומבטו מתפזל כלשהו, מציץ מן הצד במין רשע כמעט מפוכּח, דומה שאתה קורא בו ממש: “לו חרב בידי, לו חרב בידי”…
התינוק הולך וגדל. לימים הזדקף והתחיל להלך, נופל וקם ו“מתנכר במעלליו”.
מנגינה עולה מתיבת הרדיו, ו“יואבי” מאזין בעיניים הוזות, שקויות אור־פלא.
ו“יואב”? – יואב ניגש לאורח, שנזדמן לביקור, ומסלק אותו מעל כסא מושבו בהטחת צו קצר, מוחץ: “לך!” לאחר שהפולש הזר מפנה את העמדה, ויואב אינו מצליח להשתלט עליה בכוחות עצמו, הריהו טופח בכף־ידו על מושב־הכסא, תפוחי־לחייו מתכדרים בבליטוּת תוקפנית, וגזירה שרירותית נקלעת לעבר האב: “פה!” – ודי לאבא חכימא…
“יואבי” מתגלגל על פרוות הדשא הרכה בגינה הסמוכה ומתרפק על הכלבלב “באמבי” –יצור כלאיים, שמחצית פניו לבנה, ומחציתו השניה שחורה: העין שבמחצית הלבנה בהירה וחסודה, והעין שבמחצית השחורה – זוממת ונוכלנית. בעדנה רבה כובש “יואבי” את ראשו הזהוב בצלעותיו של הכלבלב, מלטף חרטומו הלח, תוחב את האצבעות לתוך פי הכלבלב, מתחת למטלית לשונו, ומהגה בהברות משוכות, מתפנקות: באמבי, ביאיבי, ביאיבי (חביבי).
ו“יואב”? – יואב תופס מקל־הפקר המוטל בגינה, עובר בשבילים וחובט בזרוע נטויה את כל התינוקות בדרכו במין צהלת־קרב קולנית.
“יואבי” נצמד לספר תמונות, ואין כוח בעולם שינתקו מעליו. שעה ארוכה הוא מדפדף ומתבונן, ולאחר מכן הוא מדפדף ומתבונן, ולאחר מכן הוא מניף את הספר, מהלך בחדר ומכריז בהנאה ובגיוון עשיר של מבע וצליל: "מוּנה! מוּנה!… (תמונה) – הביטי איך הוא מתפעל מהתמונות, תראי – הוא יהיה צייר! – אומר האב לאם, ונימת פורקן בקולו.
אך כעבור רגעים מועטים ניגשת הדודה החיילת, וחובשת לראשו של יואבי את כובעה – הכובע הירוק־כהה, שטוטפת הנחושת מתנוצצת בחזיתה: הביטו, הביטו, הריהו בדיוק רב־האלוף שלנו!
משונה: באמת, פרצוף צבאי מובהק. חיתוך־פה סגור ומכונס, בוהק־פלדה בעיניים הכחולות, והמעבר מן הלחיים העגולות אל הסנטר אומר קפידה של מרוּת: “חזק ונתחזק!” – איש־מלחמה: יואב!
רק באחת נינוח הלב מטירדת ההפכים, זה מתרחש שעה שהילד עונה על ברכת “שלום” לבא וליוצא. הוא אינו מנפנף את כפו, כמנהג הקטנים – מרים הוא את היד, כופף אצבעותיה וזוקפן חליפות" “ללום!” “ללום!”
אותו רגע מתלכדים “יואב” ו“יואבי” ליישות אחת, והתחומים ביניהם בטלים ונעלמים. – “ל – – לום!” הברה ראשונה ממותחת ברוך, והשניה – קצרה, נקשנית, כהולם־פעם. – “ל – – לום!” העיניים מאירות בחן וחסד, ובו בזמן מתהדקות השפתיים עם הברת הסיום בהבעה עזה, נחרצת.
גל משחרר מציף את לב האב: כך, בני, כך – במלוא הזוהר, אך גם במלוא התוקף: שלום! שלום!
– שולה תמשיך:
שולה הסלידה אפוֹן דק, מנומש, ותלתה במורה הממושקפת עיניים שואלות־נבוכות.
– מן המקום שהפסיק נחום: “ויהי בבוקר” – –
שולה נרכנה אל הספר. הקדימוה קצוותיה הזהובות, שנפלו משני עברי הפנים והאהילו על הדף. האותיות השחורות כירכרו ונתלכדו למערבולת דחוסה, וקולות הילדים הטיחו מסביב: “המורה, אני! – אני! – אני אמשיך!”
– אה, שולה כבר שוב חולמת! – הפטירה המורה ברוגזה.
תוהה היתה המורה על תלמידתה החביבה, שנשתנתה כל־כך בזמן האחרון: הילדה העליזה, הדברנית, הצחקנית, נעשתה סגורה, מכונסת, ומבטה שהיה גלוי ומישיר ניכחו, נעשה מלוכסן, מתחמק ואורב. מתאמצת היא להקשיב בזמן הלימוד, אך אינה קולטת; מסתכלת, ואינה רואה.
– מה קרה לך? מה זה התחלת פתאום – – המורה כבשה את מלת־הגינוי שעלתה על לשונה.
שולה הרכינה את ראשה בשתיקה. האם אפשר לספר את הדבר המבלבל את דעתה ומטריד אותה, עולה ומזדקר במפתיע מעל גבי הלוח השחור, או מבין השורות שבספר?
לפני חודש קרה הדבר. אותו יום חשה שולה בגרונה ולא הלכה לבית־הספר. היא שכבה במיטה, צווארה בתחבושת, והם שניהם – אמה ואותו גבר זר, שעיר – ישבו לחוצים זה אל זו בחדר הסמוך, בזווית, אך שולה ראתה אותם משתקפים כבמראה במחציתה של דלת־הזכוכית הפתוחה משמאל למראשותיה. הם דיברו בלחישה, אך שולה שמעה ברור את דברי האם, שעצמה עיניה באנחה: “כן, יקירי, אני רוצה להיות מאושרת”, והגבר לטש שיניים צחורות, ושפמו העבה החליק על פניה של האם, על פיה, על עיניה, על צווארה…
שולה פרצה בצעקה, ושניהם מיהרו אל מיטתה וגחנו אליה.
– מה לך? – מילמלה האם בחרדה.
שולה שתקה. מבטה המבוהל נדד מן האם אל הגבר, ואחר־כך עצמה את עיניה והיפנתה ראשה הצידה: ממיפתח חולצתו של הגבר נראה דבלול שיער שחור, כאילו נשא בחיקו איזו חיה צמרירית, מפחידה…
ולאחר מכן –
לאחר מכן היה יום חורף בהיר. ענן בודד חלף על פני שמיים כחולים והצליף זרזיף־מטר קצר. שולה רצה מבית־הספר, כשילקוטה מקשקש על גבה וטיפות הגשם מרצדות על שערותיה. היא טסה על המדרגות, פרצה אל הטרקלין בצחוק מצלצל ונשארה קפואה על הסף: אמא ישבה בכורסה התפוחה, העמוקה, ישבה מצונפת, וכף ידה מכסה על עיניה. מתחת לכף היד השתלשלו שני שבילים דקים, לחים… אבא עמד ליד השולחן – ידו האחת ממשמשת בזקנקנו הצהבהב, וידו השניה מתופפת באמצעות רוטטות על זכוכית השולחן. חסר היה את משקפיו, ומבטו, שמבעד לזגוגיות המשקפיים נראה תמיד רך ומושך־חסד, היה עכשיו מוזר, דוקרני ומרושע…
ואחר־כך – – אותו טיול שנתקע בזכרונה של שולה, חדר עמוק כקוץ שאין להוציאו. היה זה הטיול הרגיל עם אמא העובר תמיד בשעשועים ושמחה, אך אותו יום שום דבר לא עלה יפה, וגרוע מכול היה “משחק־התחרות” החביב ביותר. היתה זאת תחרות ריצה: שתיהן – שולה והאם – היו מתכופפות בדריכות, סופרות שלוש, ו־עוף! קדימה, אל המטרה שנקבעה מראש. האם היתה מטלטלת ידיה וראשה כמתאמצת בכל כוחה להגיע הראשונה, אבל, למעשה, היתה בולמת בכוונה את התקדמותה, כדי ששולה תזכה בתחרות. שולה ידעה זאת, ומראה האם המפגרת, כביכול, על אף כל “מאמציה”, היה מצחיק אותה עד להתלעלע. הפעם, כשהגיעה שולה למטרה ופנתה אחורנית, ראתה את האם עומדת בנקודת־המוצא: היא אפילו לא התחילה לרוץ, עמדה נשענת בגבה אל אחד העצים שבגינה ונראתה כישנה בעינים פקוחות.
ובסוף – –
בסוף בא יום ההולדת של שולה. וכשנתפזרו האורחים – מבוגרים וילדים – ישבה שולה בין אבא ובין אמא לטקס־הנעילה. שנה־שנה היו נוהגים כך: היא יושבת ביניהם, כל אחד מההורים נותן אל פיה משיירי המעדנים ונושק על הלחי המופנית אליו, והיא מפשילה זרועותיה על צוואריהם ומקרבת ראשיהם זה לזה עד ששפתיהם נפגשות, והם מתנשקים. הפעם הרגישה מתוך חלחלה טמירה, שהראשים מתנגדים למשיכתה, נעצרים, מסרבים להתקרב – סירוב מכוּוץ, עקשני.
– אילו סיפרתי למורה את הכול – הירהרה שולה לא פעם – האם היתה מבינה? כלום היתה מפסיקה לקרוא לי “חולמת” וחוזרת ללטף את ראשי בהפסקות?
מכל מקום, הפעם לא צדקה המורה. שולה לא “חלמה” בשיעור זה. היא רק התבלבלה כשנתבקשה להמשיך בקריאה, אבל כל העת, עקבה בדריכות אחרי סיפור־המעשה הנלמד – הסיפור על תרמיתו של לבן הארמי, שנתן ליעקב את לאה במקום רחל. שולה ספגה בלהיטות כל פרט וגם השתתפה בשיחה הכללית עם גמר קריאת הפרק.
– מדוע לא גילתה לאה את האמת ליעקב מיד? מדוע חיכתה עד הבוקר, עד שיעקב הכיר בעצמו?
– היא פחדה, היא פחדה! לבן היה “הורג” אותה – נצטווח־קולות בה
מולה.
– היא היתה רמאית! רמאית כמו אבא שלה! – התריסו קולות אחרים.
– לא! לא! – בקע פתאום קולה של שולה. היא קפצה ממקומה, כשפניה לוהטים, אך מיד נתכופפה, עיניה מלאו דמעות, והיא המשיכה בקול שבור, מבקש רחמים: “לאה – – היא – – היא פשוט רצתה להיות מאושרת”…
– אה! – אה! מאושרת! מה פתאום מאושרת? – הברות קטועות של תהייה וליגלוג ניסרו בהמולה.
– בכל אופן, מה יש כאן לבכות! – סיננה המורה בין שפתיים מכווצות, והמתח הכללי התפרק בבת־אחת בצחוק רעשני, שמילא את חלל החדר והתגלגל כנחשול מעל לראשה הכפוף של שולה: באמת, פתאום לבכות! מה קרה? מה יש כאן לבכות?…
עם צילצול הפעמון להפסקה עוד היו פני הילדים לוהטים, ועיניהם מרחפות בעולם של חיי־נשמות. הם נדחקו אל המורה תאיבי־הבעה, ובשסעם זה את זה, נחפזו להריק מה שלא הספיקו, או לא יכלו לבטא בזמן השיעור.
המורה היה מאושר לא כל יום מתרחש שיעור כזה. “ואהבת לרעך כמוך”, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – מה רבה היתה התענינותם של הפעוטים! מה כנה היתה השתתפותם בשיחה! הלבבות נפתחו, והפיות דובבו בהתלהבות. הצנועים שבהם הביאו דוגמאות של מעשים טובים, מעשי חסד ואהבה שנעשו לעיניהם על־ידי אחרים, והנוטים להתבלטות הרימו על נס את מעשי עצמם.
יהושוע, ה“מזיק” שבכיתה, זה הגוץ, שציצת־שיער עקשנית מזדקרת בזווית מצחו כקרן זעירה, היה מאדים ומחוויר חליפות. לא אחת התעורר גם הוא להגיד דבר־מה, אך מבטי הילדים, מבטים מייסרים שהצליפו עליו מעברים כקרני זרקורים מצטלבים, הזכירו לו את “מעשיו הטובים” והעתיקו מלים מפיו. אך המורה היה בטוח, שבאווירה חמה זו, ששׂררה בכיתה, נמס גם ליבו של ה“מזיק”, ובמשך מספר ימים, לפחות, לא יציק לחבריו.
התלמידים יצאו להפסקה. המורה התהלך בחדר־הכיתה הריק, פסע אילך ואילך, ובחזהו מין קלות רוננת. השולחנות השרוטים והחרותים, החלונות המאובקים, הרצפה המצולקת – הכל עטה חג. הוא נשם לרווחה: אח, אותם הספיקות המעיקים על הלב… אך הנה קוו־אור פולח את הערפל, ושוב דרכך ברורה לפניך. עיקר־העיקרים – חינוך האדם, לשחרר אותו מן האנוכיות, מצרוּת־העין, רק זה עשוי לפתוח פתח לגאולת העולם.
“ואהבת לרעך כמוך” – כמוך ממש, – ודי. כל השאר יבוא מאליו…
– מורי! – יהושע, יהושוע! – הוא מרגיז נורא, כל הזמן מושך אותי בצמות וקורא לי – “פרה אדומה” הוא קורא לי, וכל מיני שמות, אני אפילו מתביישת לספר…
אגרופיה של רבקה האדמונית שיפשפו את העיניים הדומעות, וכתפיה הרזות זעו מבכי עצור.
– יהושע! – מילמל המורה במבוכה – הלוא זה עכשיו… “ואהבת לרעך כמוך”, הלא גם אתה –
– “כמוך, כמוך”… רטן יהושוע מתוך שפופרת שפתיו המלאות, הסמוקות, וציצית שערו העקשנית בזווית המצח מתריסה כלפי מעלה – “כמוך”, “כמוך”… אבל לי לא איכפת אם מושכים לי בשערות, לי לא איכפת אם קוראים לי שמות…
ניסן, בנו של השכן, ילד פיקח, שלשונו בפיו כחרב המתהפכת – הוא שנטפל ליוסי ומירר את חייו.
– כן, כן, ילדים – פיזזו שרירי פניו של ניסן – זה כבר ידוע: הוא ינק בקטנותו אצל גויה, אצל פילצ’יכה, אשתו של פילקה חוטב־העצים, הגזלן.
התדהמה רבה: פנים משתרבבים, פיות נפערים, עיניים נבלטות.
– מה אתם לוטשים עיניים כעגלים? – שוטף ניסן – אינכם מאמינים? באוזניי שמעתי. אמו סיפרה אצלנו. הוא היה קטנטן, “כזה”… ואביו היה אז חולה, ואמו נצטרכה לנסוע עם אביו הרחק־הרחק, אל רופא גדול. השאירה אותו אצל דודתו ושׂכרה את פילצ’יכה הכובסת, שתבוא להיניק אותו כל יום, שלוש פעמים ביום.
– או־אה… – מעווה את פרצופו דודיק החיוור – חלב של גויה… כמו חזיר…
– הוא “טרייף, טרייף”… – צווח ילד אחר – אסור יהיה לו להניח תפילין כשיהיה בר־מצווה.
– אפילו עכשיו אסור לו לקחת סידור ביד.
– פילצ’יכה פילצ’יכה! – פרצה רננה כללית מסביב ליוסי, וניסן מנצח על המקהלה.
יוסי, שבדרך כלל לא היה רגיל למחול על עלבון, עמד הפעם כהלום רעם. הוריד ראשו והידק אצבע ימינו בין שיניו.
כך נשאר עומד בלי־נוע גם לאחר שפסקה הרננה והילדים נשתתקו. בדיחות־הדעת פגה, ובעלי־המוסר התחילו לגלגל בזכותו של המלוּגלג:
– הוא אינו אשם, לא הבין כלום, היה תינוק.
– לתינוקות אין אוכל אחר. אילמא ינק – היה מת.
הדברים לא חילצו את יוסי מן ההלם, ובשובו הביתה עדיין היה ראשו שח ואצבעו בין שיניו.
–מה קרה, אמור! – השתדלה האם לדובב אותו – היכו אותך בחדר? חטפו ממך משהו? – שלוף את האצבע, דבּר דבר!
– “פילצ’יכה! פילצ’יכה!” נזדעק יוסי, והדברים הופלטו מפיו כמכיתת־ברזל שנגרסה במאמצים – מדוע מסרת אותי לינוק אצל פילצ’יכה?
– טיפש, מי זה בילבל את מוחך שם ב“חדר”?
– לא. לא. זאת אמת. את סיפרת לאמו של ניסן. אני יודע הכול.
יוסי נדחק לתוך הכוך החשוך שבין תנור־החורף לתנור־האפייה ונצטנף שם כקיפוד. רק לאחר שידולים מרובים, ובעיקר לאחר שאמו נשבעה, כי תספר לו את האמת לאמיתה – יצא מפינתו ואכל את ארוחתו הקרה.
האם עמדה בדיבורה. היא סיפרה.
סיפוריה של האם על מעשים שהיו – מעשים הקשורים בעברה, בנעוריה, או באב המנוח ומחלתו הממושכת, היו מרתקים את ילדיה יותר מן המעשיות הנפלאות על שדים ורוחות, נסיכים ובנות־מלכים. יוסי, יהודה אחיו הגדול ממנו בשנתיים, וזינה, אחותו הצעירה ממנו, היו בולעים בצימאון כל מלה מאותם הסיפורים, שבהם היו הם עצמם משולבים כציוּני־עתים: מעשה זה קרה כשיהודה נולד, ומעשה פלוני כשיוסי חלה באדמת, וזינה טרם באה לעולם. ואם־כי כל המסופר התרחש כאן בין הכתלים הנמוכים האלה, שאין הילדים נותנים דעתם עליהם כל ימות השנה, אף־על־פי־כן, שעה שהאם מספרת הכל עוטה אור פלאי, היוצא כאילו מאיזה מקור נסתר וממלא את חלל החדר.
נימים רכות, רווּיות התנצלות כאובה, רוטטות בקולה של האם, כשהיא מספרת על מחלתו של האב המנוח:
לא היה רופא, חובש, מנחש וידעוני שלא דרשתי אליהם. יום אחד באים ומספרים, כי באחד הכפרים, המרוחק מן העיירה מהלך כמה ימים, מתגורר איזה “סב”, גוי זקן עושה־פלא, המרפא בעשבים ולחשים, ואין הוא מקבל חולים אלא אחת לחודש, בליל מולד הירח. כמה נתייסרתי עד שעלה בידי לשדל את החולה להזדקק לאותו “סב”. – “עבודה זרה – היה טוען – את כופה עלי עבודה זרה, וסופי יורש גיהינום. מהעולם הזה כבר נתקפחתי, ועל־ידך אפסיד גם את חלקי בעולם הבא”. סוף־סוף נתרצה. נסענו והגענו לאותו כפר. חכינו מספר ימים, ובלילה הראשון למולד הירח הואיל אותו זקן להכניסנו לחצרו. את החולה הושיב על הקרקע, עשה הקפות מסביבו, מקיף ומלחש, תולש שערות מראשו ומזקנו, טובלן בצלוחית מים, מים עכורים, שורפן באש ומצווה על החולה לשאוף את הריח אל קרבו. היה אביכם המסכן מציית להוראות בעיניים עצומות ואומר “תהילים” בלחש. לאחר־מכן הוליך אותנו ה“סב” אל הגן שמאחורי ביתו, העמיד את החולה ליד אחד השיחים, פקד עליו למלא את כובעו עפר, להזדקף מלוא קומתו על בהונותיו ולזרוק אל מול הירח. סירב אביכם. זאת לא רצה לעשות בשום פנים אז נתן לי ה“סב” צרור שרשים יבשים, כתומים, אמר לשחוק אותם כשנחזור הביתה, למהול בחלב של עז שחורה ולהשקות את החולה שלוש כפות לפני זריחת החמה ושלוש לאחר שקיעה. למעלה משלושים עיזים היו אז בעיירה, אך, כמו להכעיס, לא נמצאה ביניהן אף אחת שחורה כולה, ועד שאנו מחשבים חשבונות ומטקסים עצה לקנות עז שכזו, אבדו השרשים, וכך יצאה כל הטירחה ועוגמת־הנפש לבטלה…
לא עברו ימים מרובים, והנה נודע כי לעיר המחוז בא פרופסור מן הבירה, רופא מומחה מאין כמוהו – סיפרו הבריות – ממש מחייה מתים. אתה, יוסי, תינוק היית אז, כבין חודשיים, אי־אפשר היה לטלטל אותך בדרך ארוכה. מה לעשות? מינקת לא ניתן למצוא בעיירה. היו שתי יולדות צעירות, שתנובתן הדלה הספיקה בקושי לצאצאיהן. מה לעשות? באין ברירה הפקדתי אותך בידי הדודה הניה ושכרתי את פילצ’יכה, שילדה אז את נסטיה שלה והיתה שופעת חלב כפרה בריאה, שתבוא להיניק אותך שלוש פעמים ביום – נו, מה אתה כבר מסתמר כחתול פראי? – מרתיעה את עצמה האם לעבר יוסי, שהחוויר, נשך את שפתו התחתונה וכבש ראשו בחזהו – הרי לא שמעת את העיקר. העיקר, שאתה, “תכשיט” שכמותך, לא ינקת אצלה כלל. אף טיפת־חלב אחת משלה לא באה אל פיך. כשחזרנו הביתה מצאנו אותך גוסס כמעט. הדודה הניה נפלה למשכב מרוב ייסורים. רק נטלה אותך פילצ’יכה בחיקה – סיפרה הדודה הניה – מיד צידדת את ראשך והתחלת לגעות בבכי, וכך בכית כל אותם שלושה ימים ולילות, שהייתי מחוץ לבית, ולא רצית ליטול את הדד לתוך פיך. לא הועילו שום תחבולות. השכנים אמרו, כי יתכן שאתה מבחין בזרותה. מה עשו? הלבישו את הגויה בשמלותי שנשארו בבית, כיסו את פניה – לשווא! נאלצים היו לכלכל אותך בתה מתוק – כפית בכל חצי שעה – וקצת חלב־פרה מהול במים. אילו התמהמהתי עוד יום אחד, מי יודע אם הייתי מוצאת אותך בחיים.
– כמשה… כמשה רבּנו, שסירב לינוק אצל בת־פרעה… – מתנחם יוסי בליבו, זוקף ראשו ומבטו מתרפק על פני אמו הקורנים כנגדו.
אל אוזני הילדים ב“חדר” הגיע הסיפור למחרת, כשהוא מתובל לא מעט: יוסי לא רק שלא ינק אצל פילצ’יכה – הוא ירק על דדיה ובעט בהם ברגליו, הרתיע עצמו מחיקה וכמעט שנפל לארץ והתפוצץ לולא הקדימה הדודה הניה וחטפה אותו בזרועותיה.
הילדים השתאו אל יוסי. קסמו להם תנועות פניו וגופו, בהם המחיש את עלילת הסיפור, כך כשסיים בהכרזה של זחיחות־הדעת – “כמשה, כמשה רבנו” – נהפך הגלגל בן־רגע.
– “יוסי רבנו! יוסי רבנו!” – צחק אחד הילדים בקינטור, ומיד נצטרפו כל השאר, בהילולא: הוא שקרן! בודה מליבו. “קפץ”, “בעט”, “ירק” – שקר וכזב! הוא ינק. ואפילו מיצמץ בשפתיו… ליקלק בלשונו – פילצ’יכה!
דמו של יוסי התגעש בו והציף את פניו. הוא זינק אל חבריו באגרופים קפוצים, והם התפזרו לעברים. לקריאות הגנאי, שהופרחו אליו מרחוק, נוסף כינוי חדש: – הביטו – נשמע קול – איך הוא בוער כולו: פילקה! פילקה השיכור, פילקה הגזלן!
– פילקה חוטב העצים! פילקה הגזלן! – צהלה כל החבורה.
המום וקודר חזר יוסי הביתה. הוא הודיע בשיניים הדוקות, שמהיום והלאה לא ילך עוד ל“חדר”. האם ניחשה את הסיבה, אך לא ניסתה אליו דבר. היא החליטה לעוזבו לנפשו לפי שעה: בין כה וכה הימים הם ימי פרוס הפסח; אחרי החג היא תסור ל“חדר” ותקח דברים עם המלמד.
מרובה היתה העבודה לקראת החג, ויוסי תרם חלקו בחריצות יתירה, אך עשה הכל בשתיקה ובעיניים מושפלות. דבר אחד היה מנקר במוחו כל הזמן: האמת? איך להגיע לתכליתה? מי יערוב לו כי סיפורה של האם – הוא הנכון? אולי לשאול את דודה הניה… אבל אם אמא גמרה אומר להעלים, אז בוודאי הזהירה על כך גם את הדודה. אפשר לשאול את פילצ’יכה עצמה. לעתים קרובות שוכרים אותה בעיירה לעבודת כביסה. הוא יכול ללכת בעקבותיה, כשהיא חוזרת לביתה לעת־ערב, לגשת אליה מחוץ לעיירה בדרכה אל הכפר. אבל איך ישאל אותה, והוא אינו יודע לדבר בלשונה – ולו גם ידע – לא, הוא היה מתבייש…
יום לפני ערב החג ירד גשם ומיסמס את שארית השלג לדייסה אפורה, מרופשת. יוסי בוסס בה בלי הפוגה, אץ למלא כל מיני שליחויות. יהודה אחיו הצליח להשתמט וכמעט לא יצא מן הבית. בערב נזכרה האם, שהספסל הישן מהמטבח לא הוכנס הביתה יחד עם כל הכלים שהוצאו לשיפשוף והדחה.
– יוסי, קפוץ החוצה והכנס את הספסל! – פקד יהודה.
יוסי סירב, וקטטה נפלה בין האחים.
– די לכם, די – גערה האם, ששכבה כבר עייפה במיטתה וזינה לצידה – לא איכפת שיישאר הספסל בחוץ עד הבוקר. איש לא יחמוד את ה“מציאה” הזאת.
אך הקטטה לא פסקה. כשהתחילה האחים להתפשט לשכיבת־לילה עוד הטילו זה בזה חיצי חידודים.
– פילצ’יכה! – התיז פתאום יהודה לעבר יוסי.
שוב נתרגש על יוסי אותו בולמוס־חימה שהטיל פחדו על חבריו המתקלסים. פקעת קשה, צורבת, כעין תפוח אדמה לוהט שנבלע על קליפתו, עלתה מתחת לחזהו אל גרונו – כפות ידיו נתקשו לפטישי־אגרופים, והוא נגח בגבו של יהודה נגיחה עזה, מוחצת.
יהודה נפל בצעקה, וראשו נחבט ברגל המיטה. האם חפזה בבהלה ממשכבה, וזינה אחריה. שתיהן התרוצצו בחדר בכותנות הלילה, בעוד יהודה שוכב על הרצפה – ברכיו הרפופות מזדקרות לצד אחד, וראשו הפצוע נוטה לצד השני
– מים! מים! מגבת! – צעקה האם.
היא אזרה את שארית כוחה, שהותיר בה יום העמל המייגע, והעלתה את הפצוע אל משכבו, שפכה מים על פניו עד שפקח את עיניו ופלט אנחה. ציוותה האם על זינה שתשכב לישון, והיא עצמה ישבה ליד יהודה שעה ארוכה, הרטיבה מגבות בחילופים וחבשה לראשו.
כל אותה שעה שכב יוסי מקופל תחת שמיכתו, עוצר נשימתו ואוזניו דרוכות. האם לא דיברה אליו, כך כשנפנתה לשכב, עברה על ידו, נתעכבה לרגע קט וצבטה את זרועו צביטה עמוקה, עוקרנית:
– גז־לן! – סיננה בין שיניה בלחישת־קצף בוטה.
לבו של יוסי שקע, וראשו הפך חלל ריק: “גזלן” אמרה… את “פילקה” הבליעה…
“פילקה גזלן”, “פילקה גזלן” – חזר יוסי בפני עצמו באפס־קול. אין מנוס. זהו. לא רק הזוהמה מהחלב הטמא של הגויה חדרה אל קרבו – דבקה בו גם רישעותו של הגוי – בעלה של הגויה, פילקה הגזלן. אותה “רציחה” דורסנית שהתלקחה בו כלפי חבריו ב“חדר”, אותה “רציחה” שנתקרשה באגרופיו בנגחו את אחיו – רק מקור אחר לה: “עשֹיו”, גילגולו של קיין הארור…
אבל כיצד? כיצד חדרה לתוכו אותה רציחה של הגוי הגזלן? – אם צדק ניסן חברו שפרסם קלונו ברבים, ואם אמא בסיפורה שיקרה לו מתוך רחמנות – מכל מקום, הרי לא הגוי הוא שהיניק אותו, אלא היא – הגויה… הגויה טמאה, היא אוכלת כל דבר־פיגול, אבל הרי את פילקה בעלה אין היא אוכלת, אם־כן כיצד העבירה לו, לרך היונק, את גזלנותו?
מסביב לנקודה זו נלבטה מחשבתו של יוסי, חותרת לשווא למצוא את פשר התעלומה, עד שנתייגע וצלל לתוך תרדמה טרופה משובשת בחלומות: הנה הוא בא לבית־הכנסת להתפלל, אך חבריו שומטים את הסידור מבין ידיו – “כאן מקום קדוש, אתה – לך להתפלל בקלויסטר, עם פילקה!” – יהודה הפצוע נוטה למות, והוא – יוסי – נופל על צווארו ומנשקו בבכי, אך אמא וזינה מנתקות אותו בכוח ודוחפות אותו החוצה… – מן הכוך שליד תנור־החורף מגיחים פילקה ופילצ’יכה זוגתו בדמות יצור אחד משונה המושיט לשון ארוכה וצוחק צחוק פרוע.
עששית הנפט בחדר דלקה עדיין במעומעם. השלהבת הדועכת היבהבה וסיכסכה את הצללים על הקירות. יוסי התהפך בשנתו מצד אל צד, ומפעם לפעם הרעידו את גופו ריטוטים קצרים כניצנוצי ברקים בשמי־סגריר.
רותי בת השמונה, שבעיניה הבהירות מתלחלח צחוק־רצון תמידי ושפתה העליונה, המשוכה כלפי מעלה, חושפת טור שיניים זעירות, מתאימות להפליא – רות זו אפיקורסית גמורה היא, כופרת בעיקר.
– טפשה, אין אלוהים, אני יודעת. רק האדוקים אומרים ככה – מתריסה רותי כלפי חנה’לה חברתה, בת־השכנים.
ויואליק, בן השש, אחיה של רותי, מקמר את מצחו המעוגל, תולה את עיניו הכחולות בשמיים הרחוקים וקודד אותם באצבעו הקטנה: “וזה אפילו לא שמיים. זה נדמה ככה, אבל זה אוויר – את מבינה, רק אוויר. אין שמיים. אבא שלי אומר: אם עפים באווירון למעלה־למעלה, גבוה־גבוה, אז אף פעם לא יכולים להגיע לשמיים – רק אוויר, אוויר, אבא יודע.”
– טפשים חושבים שזה שמיים – מסייעת לו רותי.
בת השכנים אינה נכנעת. היא אינה מתווכחת. אך ראשה וצמתה הקטנה נעים בעקשנות: יש שמיים, ויש אדוני. יש. יש. יש.
– אדוני? – צוחקת רותי – את ראית אותו?
– לא ראיתי אותו, אבל אני יודעת. אי אפשר לראות אותו.
– הוא מתחבא? – לוטש יואליק עיניים מופתעות – אולי הוא פה באיזה מקום – אני מפחד…
– לא צריך לפחד – מחייכת חנה’לה ופניה החיוורות מתלהטות – הוא טוב. כל מה שאני מבקשת הוא עושה לי, ה־כול.
אך הנה נכנס האב והילדים נשתתקו. הוא בא בצעדים מהירים, תחב אצבעותיו בבלוריתו הפרועה והפשיל ראשו אל השעון שעל הקיר: “שש פחות רבע.”
רק עתה הבחינו הילדים כי שימשות החלון האפילו בדימדומי הערב. רות ויואליק התחילו עוקבים אחרי המחוג הגדול, שזחל אט־אט. בסיומן של כל חמש דקות הרטיט המחוג בזיע קל, ואז זעו גם שמורות הילדים המסתכלים בעיפעוף קצר. האב התהלך בחדר בפה קפוץ, ומפעם לפעם העביר מבטו מן החלון אל השעון וחוזר חלילה. יראה סתומה כבשה את ליבה של בת־השכנים: נדמה היה לה, כי אבא של רותי ויואליק יסתער אל השעון וישמטהו מעל הקיר.
השעון צילצל שש, ויואליק פרץ בבכי: “אמא כבר במשטרה… כבר לקחו אותה…”
מתחילה כעס האב על יואליק, ואחר־כך ניסה להשקיטו: “עד שבע עוד מותר ללכת בחוץ. הרחוב מלא אנשים.”
יואליק התייפח ביתר עוז ודרש שיילכו כולם לחפש את אמא. גם רות לא יכלה להתאפק, מחתה דמעה בחשאי ואמרה: "לא נכון, אבא, אתה רוצה שלא נדאג, אני קראתי – “עוצר משש בערב עד חמש בבוקר” – גם חנה קראה.
האב הודיע שהוא יורד למטה להעיף עין בשכונה וביקש מבת־השכנים שתישאר עם הילדים עד שובו. יואליק נאחז במעילו של האב ופרץ בצווחה: “אל תלך, יתפסו גם אותך.”
האב שמט את כנף מעילו מידי יואליק, גער בו שלא יהיה “צורח כחמור”, ויצא.
חנה’לה חשבה: לא נכון לומר “צורח כחמור” – המורה מתקן תמיד שהחמור “נוער” ולא “צורח”. היא נתכוונה להעיר על כך לרותי, אך ברגע זה ניגש יואליק, שבכיו נתקטע בבת־אחת, ואמר בתרעומת, כממשיך בשיחה שפתח בה בינו לבין עצמו: “ואפילו זרקו פצצה היום”…
עיני הילדים התרחבו. הדומיה בחדר נעשתה צלולה יותר, מתוחה מאד, והרהיטים התערטלו בזרות…
– וגם ירו ברובים – המשיך יואליק בנשימה אחת – ואתם יודעים, מן הרובה יוצא כדור כזה עם חוד, שעושה חור, חור קטן פה בלב, ואז מתים. – “אוי אמא!” – התייפח יואליק מחדש, מבוהל מדברי עצמו.
רות השתדלה להרגיע את האח הקטן. היא לא דיברה אליו – פחדה שאם תפתח פיה להגיד דבר־מה, תפרוץ גם היא בבכי – רק החזיקה בכפות ידיו של יואליק, לחצה אותן, ליטפה אותן, ובפניה עירוב של פחד ותחנונים.
יואליק הוסיף לצרוח. רות הירפתה ממנו במבוכה. רצה אל הדלת ופתחה אותה קימעא, משם מיהרה אל החלון, הזדקפה על בהונותיה והצמידה את אפה אל השימשה. היא נשמה ברהיטות, דוק־הבל כיסה את השימשה, ופתאום פנתה בבת־אחת לאחור, נשכה את שפתה התחתונה ופשטה ידיה לעבר חנה: “התפללי, חנה’לה, התפללי לאלוהים, שאמא שלנו תבוא. אני מבקשת, התפללי מיד.”
רגע קט נשארו ידיה פשוטות, ויואליק נשא אליה פנים נדהמות עם שני שבילים לחים על לחייו.
– לא־לא, רותי – נרתעה חנה’לה, וצמתה הקטנה נתפרכסה על עורפה – למה זה אני? הלא זאת אמא שלך. את התפללי, בעצמך התפללי.
– לא־לא, הוא לא ישמע בקולי – התחננה רותי – תמיד אמרתי עליו דברים לא טובים. התפללי, חנה’לה, אותך הוא אוהב. בעצמך סיפרת.
חנה’לה הסמיקה, הורידה ראשה, ואצבעותיה הדקות לפתו את מסעד הכיסא הניצב לפניה. כשחזרה והפשילה ראשה, היו פניה חיוורות מהרגיל, אך קולה הדק היה צלול ובוטח: “אדוני, אדוני הטוב שלי, עשה ככה, שאמא של רותי ויואליק תבוא הביתה. רחמנות על רותי ויואליק. עשה, שאמא שלהם תבוא. עשה ככה. אני מבקשת ממך.” –
היתה דממה. הילדים עמדו קשובים. המחוג הגדול זחל בעצלתיים, ובסוף כל חמש דקות הרתיע עצמו בזיע קל ונקישה עמומה.
– אפילו אין שומעים כלום – התרעם יואליק.
–היא תבוא, תבוא. אני יודעת – לחשה חנה’לה.
עברו עוד דקות אחדות. יואליק התחיל לפטפט על בית־האסורים. הוא היה בטוח שאמא תוחזק שם עד הבוקר.
אף אחד מהילדים לא ראה בעיניו בית־כלא, אך הם ידעו שיש שם ברזילים בחלונות, שאין מיטות, והאסירים ישנים על קש, פשוט קש המונח על הרצפה. ויואליק הוסיף “שיש שם אפילו עכברים גדולים, יותר גדולים מחתולים.”
הילדים מילמלו בלחש ואזניהם דרוכות לכל רחש מבחוץ.
והנה חרקה דלת הפרוזדור ונשמע קול צעדים במעלה המדרגות. מישהו מהקומה השניה שאל: “אסתר – את? באמת אסרו אותך?”
– בוודאי. הייתי כבר במשטרה. תארי לך, חשבתי שכבר אצטרך ללון שם. פתאום מישמשתי בכיסי ומצאתי פיסת־נייר – תרופה שרשם לי הרופא לפני שבועיים – את יודעת. הראיתי להם, אמרתי שהלכתי לבית מרקחת, וזה דחוף. תארי לעצמך, אמצאה כזאת ניצנצה במוחי – והם שיחררו אותי – אמצאה כזאת – פתאום.
היה זה קול אמא המפכפך וצוחק, מפכפך וצוחק.
האב האיץ: “בואי כבר, הילדים לבדם בחדר. יואליק נקרע מרוב בכי.”
יואליק לא בכה. האם התפלאה שהילדים לא פרצו לקראתה בצהלת חדווה. הם עמדו בלי־נוע, וכשחיבקה אותם ולחצה אותם אל חזה, ליכסנו עצמם, ועיניהם הפליגו אל בת־השכנים, שפניה נהרו כלפיהם ברוך. יואליק זקף כנגדה מבט־פליאה שוקק, ורותי החליפה אתה חיוך דק, מאוֹתת, חיוך של ברית־סתרים…
הילד החולה היה הולך ומחלים הרופא לא הירשה עדיין להורידו מהמיטה, והוא היה מתלבט בה בצריחת קצף.
– כחיה קטנה בסוּגר – רוטן האב.
– צייר לו משהו – מגלגלת האם בזכותו של הפעוט – וישתוק.
האב מצייר כיד דמיונו ושרירות אצבעותיו.
– מה זה, אבא?
– עץ.
– ושם למעלה?
– ציפור קטנה.
– ופה למטה?
– חתול.
– מה הוא עושה?
– נשען אל העץ בשתי כפותיו, הקדמיות.
– למה?
– רוצה לטפס למעלה.
– למה?
– לאכול את הציפור.
– ח־ח־ח, גם הם משחקים ככה?…
כשהרים האב את ראשו מעל הציור, ראה את עיני בנו, כאומר: מה שאבא מסוגל להמציא…
רגע תהה האב, ומיד נזכר: אכן, זהו הדבר… הרי זה המשחק החביב ביותר על הזאטוט: אבא פוער פה גדול, לוטש עינים ונוהם: “אתה חיה קטנה, אני אוכל אותך”, והוא – הפעוט – מפרכס ומתמוגג מצחוק תחת השֹֹפם העבה, הזוחל על הבשר, זוחל ומדגדג…
“כך אפוא נצטייר בדמיונו ענין החתול והציפור: משחק, החתול מדגדג את הציפור בשֹפמו – סיכם האב לעצמו – איזו השגה מצחיקה!”…
הצחוק, שנתבטבט בחזהו של האב, לא עבר את פתחי פיו. העיפרון שצייר בו נשמט מבין אצבעותיו, והוא גרף במחי־זרועות את “החיה הקטנה” אל חיקו וגהר מעליה בחצי גופו, כמו ביקש לדחות ולעצור בכל יכולתו את הרגע, בו תעמוד החיה הקטנה על טעותה – ותהיה בן־אדם…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.