מילונו של דידי הקטן עודנו מצומצם. שגורים בפיו כשני תריסרים שמות־עצם, ושתי מילים: “כן” ו“לא”.

כמה רעננות ומלאות של נפש בשתי המלים הקצרות. ה“לא” מבוטא בתקיפות, כשזוויות הפה מתמשכות כלפי מטה, וה“כן” מתובל בגירגור רך המשווה ל“כ” כוון של “ג” – “כגן”, והוא מודגש בסיפוק והנאה – ההנאה המיוחדת לאלה השמחים להסכים, לתת… “כגן” – מלווה בחיוך המעכל את הסנטר ובהטיית־חן של הראש המתולתל.

אך הנה הנצו הפעלים הראשונים, והם נושרים מפיו של דידי על דרך הצווי המוחלט: “זוז!” “עזוב!”.

זוז, סבא! – אל תתפוס את המקום, שהוא יעד לדובון שלו.

עזוב סבא! – אל תסייע לו לעלות על כסאו הרם והנישא: הוא יכול בעצמו.

אך שונה בנעימתו מכל הציוויים האחרים הוא הציווי: “תקן, סבא!”. ציווי זה בא לעולם לאחר שסבא הוכיח, לפי תומו, את כוחו בתיקונים. מעל השולחן הצעצועי נתלשה הטבלה, וסבא קל הדעת, הפזיז, האץ להושיע, חפז וקרא: “תן, דידי, אני אתקן”. נטל את הטבלה העגולה, כיוון את ארבעת המסמרונים הנעוצים בה כלפי ארבעת הנקבים בראש הרגל היחידה, דפק מלמעלה בקוביה, – והשולחן עומד על כנו.

דידי נתן שתי עיניו בסבא במבט מרוכז, רציני – דומה, שסיכם אותה שעה לעצמו: כך־איפוא, מכאן למדנו משהו על טיבו של שבט זה – שבט ה“סבאים”: יודעי־תיקון הם.

ומאז, אך עובר סבא את המפתן, מיד מקדם דידי את פניו, וצעצוע שבור בידיו: “תקן, סבא!” – בבטחון, בפשטות ודאית שאינה בת־ערעור.

לימים דבקה בו, בסבא, מין תחושת־אחריות מיוחדת לגבי אומנותו החדשה, ושעה שנכדו מושיט לו צעצוע שבור, מתפרכסת בו ברגע הראשון חרדה כלשהי: מה יהיה אם אכשל הפעם, והתיקון לא יעלה בידי?

אוזר סבא את כל תבונת כפיו כדי לעמוד בנסיון.

הנה נשברה רגלו של כסא קטן: “תקן, סבא!” – ברוך השם! עוקצים להם לשני השברים בקצותיהם, והם מתיישבים איכשהו, נאחזים זה בזה, נהדקים – הכסא עומד הכן, ולו רק עמידה עראית.

עיני הדובון נשרו, הלכו לאיבוד: “תקן, סבא!” – תוקע סבא שני כפתורים קטנים, לתוך הארובות הריקות, והדוב – שוב עינו בראשו.

נשמט גלגל מן העגלה הקטנה – תוקע סבא קיסם דק בנקב שבסדן, והרכב חוזר והולך למישרים.

אך הנה העניק מישהו לדידי צעצוע מסוכן ביותר: ברווז קטן עשוי חלַב קרוּש, שתוכו חלול. תפס דידי את הברווז בעכוזו השמנמן, הוורוד, ומשך במקורו הירוק, המצחיק – אוי, אסון: נתפרד הברווז ונחצה לשניים: הגוף והצוואר ביד ימין, הראש עם המקור ביד שמאל: “תקן, סבא!”.

אובד־עצות אוחז סבא את שני החלקים בידיו, ממשמש בהם, מקרב האחד לשני – ללא הואיל. ראשו של הברווז נופל על השולחן, וקו השסע בשולי הצוואר בוהה לחלל העולם: “תם ונשלם”.

רגע אחד! הרי אפשר לרכך מעט את החלב בשוליים, מהרהר סבא, לחמם מעט ולהדביק את שני החלקים. כמו להכעיס אין למצוא את קופסת הגפרורים. – תקן סבא! תקן סבא! – עווית של בכי בקולו ובפניו של דידי. הגבות מתכווצות, ופחד – פחד מפתיע בבגרותו – מכבה את האורות בעיניו של הפעוט.

הנה נמצאו הגפרורים. השלהבת הקטנה מחליקה על שפת השסע, החלב מפשיר, מתרכך, החלקים מתאחים, נדבקים זה לזה, אצבעו של סבא מחליקה על מקום החיבור, מוחה את הסימנים – הברווז קם לתחייה, בריא ושלם. רסיס–־הדמעה בעיני דידי מתמלא אור: עולם ניצל מחורבנו….

ברך את “הגומל”, סבא!

ומעתה, הווי מתפלל השכם והערב על כושר התיקון שיתקיים בידך כל זמן תמיד, כי מה יהיו פני עולמנו, אם תאבד, חלילה, האמונה מלב נכדך, שיש תקנה לכל פגם ולכל מעוּות – מוכרח להיות – ויהי מה!