רקע
פדריקו גרסיה לורקה
יֶרְמָה

פּוֹאֶמה טרגית, בשלוש מערכוֹת


הנפשות    🔗

ירמה

מַריה

הזקנה הכופרת

דוֹלוֹרס

כּוֹבסת א'

כּוֹבסת ב'

כּוֹבסת ג'

כּוֹבסת ד'

כּוֹבסת ה'

כּוֹבסת ו'

כּוֹבסת א'

אשה צעירה א'

אשה צעירה ב'

הנקבה במַסכה

הזכר במסכה

גיסה א'

גיסה ב'

אשה א'

אשה ב'

הנער

חוּאָן

ויקטוֹר

גבר א'

גבר ב'

גבר ג'


 

מערכה ראשונה    🔗


תמונה ראשונה    🔗

(עם הרמת המסך נראית ירמה. היא רדומה. לרגליה תיבת־כלי־תפירה. הבמה שרויה באור מתעתע כשל חלום. רועה־צאן עובר על בהונות רגליו ומביט בשימת לב אל ירמה. הוא אוחז בידו של נער לבוש צחורים. השעון מצלצל. בצאת הרועה והנער מן החדר משתנה האור לנוגה עליז של בוקר אביבי. ירמה מקיצה משנתה.)

(קול זמר מאחורי הקלעים)

בַּשָּׂדֶה פּוֹרֵחַ זַיִת,

נוּמָה, נוּמָה, יֶלֶד־פָּז!

בַּשָּׂדֶה נָקִימָה בַּיִת,

בּוֹ נָגוּרָה, יֶלֶד־פָּז


ירמה:

חוּאן, השמעת, חוּאן?

חוּאן:

אני בא.

ירמה:

כבר זמן.

חוּאן:

העברו השוורים?

ירמה:

עברו.

חוּאן:

היי שלום! (עומד לצאת)

ירמה:

ולא תשתה ספל־חלב?

חוּאן:

לשם מה?

ירמה:

אתה טורח הרבה ואין גופך עשוי לעמוד בעבודה מפרכת.

חוּאן: גברים דקי־בשר, מתניהם חזקות כפלדה.

ירמה:

אולם לא אתה, חוּאן. כשנשאת אותי היית אחר. עכשיו פניך לבנים, כאילו אין השמש מלהטת בהם. מתאווה אני לראותך שוחה בנהר, או עולה על הגג כשהגשם מכה בכתלי הבית. מאז החתונה חלפו שנתיים, ואתה מיום ליום הולך וקודר, הולך ומצטמק, כאילו הנך צומח אחורנית.

חוּאן:

אמרת כל מה שרצית?

ירמה:

אל נא בעין רעה. אילו אני חליתי ואתה דאגת לי, היה לבי מתמלא חדוה. “אשתי חולה. אשחט טלה, אכין לה תבשיל של בשר טוב”. אשתי חולה. שוּמן־עוף זה אשמור בשבילה, יש בו כדי להמתיק את יסורי השיעול. פרוות־כבשים זו אתן לאשתי, שתגן על רגליה מפני הצינה". כזאת אני. ועל־כן אני דואגת לך.

חוּאן:

ואני מודה לך.

ירמה:

אבל אתה מונע ממני, שאטפל בך.

חוּאן:

מפני שאיני חסר דבר. כל אלה את בודה מלבך. ידי מלאות עבודה. מדי שנה אהיה זקן יותר ויותר.

ירמה:

מדי שנה!.. וכך תחלופנה כל שנותינו, עלי ועליך…

חוּאן: (מחייך)

בודאי. ונחיה בשלוה. עמלנו נותן פרי, ילדים אין לנו, ואין על מה לבזבז…

ירמה:

ילדים אין לנו… חוּאן!

חוּאן:

מה יש?

ירמה:

וכי איני אוהבת אותך?

חוּאן:

את אוהבת אותי.

ירמה:

הכרתי בנות, שרעדו ובכו לפני עלותן על המשכב עם החתן. ואני, האם בכיתי כשישנתי אתך בפעם הראשונה. ולא שרתי כשהרימותי את הסדינים הלבנים? ולא אמרתי לך, כי ריח־תפוחים עולה מן הבדים הללו?

חוּאן:

ממש כך אמרת!

ירמה:

אמי בכתה, שלא נצטערתי בהיפרדי מעליה. באמת לא הצטערתי! שום אשה בעולם לא הלכה לחופה בשמחה כזאת! ואף־על־פי־כן…

חוּאן:

שתקי לך. די לי בּמה שמספרים הבריות כל רגע…

ירמה:

לא! אַל תאמר לי מה שמספרים הבריות. במו עיני אני רואה, שאסור כך… אפילו האבנים, הגשם טופח על פניהן והן מתרככות ומצמיחות אחילאות צהובות. לדעת הבריות, אין למצוא חפץ בפרחים אלה. לא פּרחים הם, יאמרו, אלא עשבים שוטים. ואני כה אוהבת להסתכל בהם כשהרוּח מנדנד את ראשיהם הצהובים.

חוּאן:

עלינו לקוות!

ירמה:

כן. גם לאהוב. (מחבקת ומנשקת לבעלה)

חוּאן:

אם דרוּש לך דבר־מה, הגידי ואביא לך. אַת יודעת, שאיני אוהב כשאַת יוצאת מהבית.

ירמה:

איני מרבה לצאת

חוּאן:

אין טוב מהבית.

ירמה:

כמובן.

חוּאן:

הרחוב יפה להולכי־בטל.

ירמה: (קדורנית)

אמת.

(הבעל יוצא. ירמה שולחת ידה אל כלי־התפירה, מעבירה יד על בטנה, פושטת זרועות אגב פיהוק עָרֵב ומתחילה לעסוק בתפירה)

מֵאַיִן תָּבוֹאָה, נַעֲרִי, נַעַר חֶמֶד?

מִצַּמֶּרֶת הַשֶׁלֶג, מֵהַכְּפוֹר הַגָּבוֹהַּ.

מַה תִּשְׁאַל מֵעִמִּי, נַעֲרִי. נַעַר־חֶמֶד?

כֻּתָּנְתֵּךְ לִי אֶשְׁאַל שֶׁזַכָּה וְחַמָּה הִיא.


(משחילה חוט במחט)

יְפַזֵּז לוֹ הַחֹרֶשׁ בָּאוֹר הַזָּרוּחַ,

וּבְלִבּוֹ יְפַכֶּה וְיָרֹן הַמַּבּוּעַ.

(כמדברת אל תינוק)

הִנֵּה בֶּחָצֵר הַכֶּלֶב נוֹבֵחַ,

הִנֵּה בֵּין עֵצִים שׁוֹרֶקֶת הָרוּחַ,

הִנֵּה הַשְּׁוָרִים גּוֹעִים שָׁם בָּרֶפֶת,

הִנֵּה הַלְּבָנָה שְׂעָרִי סוֹרֶקֶת.

מִקַּצְוֵי מֶרְחַקִּים מַה שָּׁאַלְתָּ, הַנַּעַר?


(אתנחתא)

הַגְּבָעוֹת הַלְּבָנוֹת בֶּחָזֵךְ שָׁאַלְתִּי.

יְפַזֵּז לוֹ הַחֹרֶש בָּאוֹר הַזָּרוּחַ

וּבְלִבּוֹ יְפַכֶּה וְיָרֹן הַמַּבּוּעַ.


(תופרת)

בְּוַדַּאי, נַעֲרִי, נַעַר־חֶמֶד שֶּׁלִּי!

וַהֲלֹא בִגְלָלְךָ כָּל עָצְבִּי וְסִבְלִי?

כְּאֵבִי בְּמָתְנַי מַפְצִיעֵנִי כְּחֶרֶס,

בְּמָתְנַי בִּשְׁבִילְךָ כְּבָר הִצַּעְתִּי הָעֶרֶשׂ.

אֵימָתַי אֶת פָּנֶיךָ תָּשִׂימָה לַדֶּרֶךְ?


(אתנחתא)

עֵת נִיחוֹחַ־יַסְמִין יַעֲלֶה מִגּוּפֵךְ.

יְפַזֵּז לוֹ הַחֹרֶש בֶּאוֹר הַזָּרוּחַ,

וּבְלִבּוֹ יְפַכֶּה וְיָרֹן הַמַּבּוּעַ.


(ירמה עודנה מזמרת ונכנסת מריה. בידה צרור של בד לבן)

ירמה:

מאין, מריה?

מריה:

מהשוק.

ירמה:

מהשוק, בשעה כה מוקדמת?

מריה:

הפעם הייתי מקדימה גם את החנוָני ומחכה לו עד שיפתח. נחשי, מה קניתי?

ירמה:

ודאי קנית קָפה לפת־שחרית, וסוכר, וכיכר־לחם.

מריה:

לא. קניתי תחרים, ושלוש אמות בד לבן, שש וסרטים, וצמר צבעוני לציציות. הכסף היה מוכן אצל בעלי. הוא בעצמו נתן לי.

ירמה:

את תופרת לך חולצה.

מריה:

לא הרי אני… אינך יודעת?

ירמה:

מה?

מריה:

הלא אני… כבר! (מרכינה ראש)

ירמה:

(נותנת בה עינים של התלהבות): רק מקץ חמישה חדשים.

מריה:

כן.

ירמה:

את בטוחה?

מריה:

כמובן.

ירמה: (בסקרנות)

ומה את חשה?

מריה:

איני יודעת… מין מועקה.

ירמה:

מועקה: (נלפתת אליה) אבל… מתי חשת בדבר?… הגידי… את לא ציפית לכך?

מריה:

לא. לא ציפיתי.

ירמה:

ודאי הייתה מזמרת לך, לא כן? אני מזמרת לי. ספרי לי… איך זה?..

מריה:

איך לומר לך?.. האם החזקת פעם בידך צפור קטנה, מפרפרת?

ירמה:

כן.

מריה:

ובכן, זה אותו הדבר עצמו… אלא שבּפנים, בתוך הדם.

ירמה:

נפלא! (מביטה בה במבוכה)

מריה:

אני מבולבלת לגמרי… איני יודעת כלום.

ירמה:

מה אינך יודעת?

מריה:

איני יודעת מה עלי לעשות. אני אשאל את אמי.

ירמה:

לשם מה? היא כבר זקנה וכל אלה ודאי נשכחו מלבה. אל תתרוצצי הרבה, וכשאַת נושמת, שאפי את האויר בנחת, כאילו שושנה תקועה לך בין שיניך.

מריה:

את שומעת? אומרים, כי לאחר זמן־מה הוא מתחיל בועט בעיטות קלות בברכיו הקטנות.

ירמה:

ומזה הרגע את אוהבת אותו ממש ואת קוראת לו: הילד שלי!

מריה:

ואף־על־פי־כן אני מתביישת.

ירמה:

ובעלך, מה הוא אומר?

מריה:

שום דבר.

ירמה:

אוהב אותך מאד?

מריה:

אינו מדבר על כך, אבל כשהוא קרוב אלי, עיניו מתרטטות כשני עלים ירוקים.

ירמה:

כבר יודע, שאת?…

מריה:

כן.

ירמה:

ואיך נודע לו הדבר?

מריה:

איני יודעת. אבל בליל־החתונה דיבר אלי על כך בלי קץ, כשפיו צמוד ללחיי ועכשיו נדמה לי, שילדי הוא כיונה־של־אש, שהוא הפריח אל תוכי בעד האוזן.

ירמה:

בת מזל!

מריה:

אולם ענינים אלה את מיטיבה להבין ממני.

ירמה:

מה זה עוזר לי?

מריה:

אך למה זה כך? מכל הכּלות, שעמדו תחת החופה באותה התקופה רק את…

ירמה:

נכון. אבל דבר זה עוד יכול להתרחש. הֶלֶנָה חיכתה שלוש שנים, ונשים אחרות, בזמנה של אמי, אפילו יותר מכך. אולם שתי שנים ועשרים יום, כפי שקרה לי, הרי זה יותר מדי. איני יודעת אם באמת צריך להתענות ככה. לעתים קרובות, בלילה, יוצאת אני החוצה, ומבלי דעת למה, מהלכת בחצר ומדשדשת על האדמה יחפת־רגלים. אם אמשיך ככה, סופי שאפול למשכב.

מריה:

מה לך, יקירתי! כאחת הזקנות את מדברת. מה פירוש! אוסר להתאונן על דברים כאלה. ארבע־עשרה שנה אחר חתונתה ילדה דודתי את בנה הבכור. ולוּ ראו עיניך: ילד־חמוּדות כזה!

ירמה: (בערגה)

ומה היה עושה?

מריה:

היה גועה כעגל קטן, רועש כמו אלף צרצרים בבת אחת. לפעמים היה משתין עלינו או מושך בתלתלי ראשינו, וכשהיה בן ארבעה חדשים היה שורט בצפרניו על פנינו בלי חמלה.

ירמה: (צוחקת)

אבל דברים אלה אינם עשויים להכאיב.

מריה:

אני אגיד לך…

ירמה:

הבלים! ראיתי את אחותי בשעה שהיניקה את התינוק שלה. שדיה היו מכוסים שריטות, שהכאיבו לה מאד, אלא שזה היה מין כאב מרענן, כאב טוב, גם יפה לבריאות האשה.

מריה:

אומרים, כי גידול ילדים מרבה צער ודאגה.

ירמה:

שקרים! כך אומרות אמהות חלושות, בכייניות. למה להן ילדים? אין טיפול בילדים דומה לטיפול בזר־שושנים. שׂומה עלינו לסבול כדי לראותם מגוּדלים. אני סבורה, שהם לוקחים מאתנו כמחצית דמנו. אבל אין בכך כל רע, זה בריא, נפלא. כל אשה יש בה דם לארבעה או חמישה ילדים, ואם אין לה ילדים, נהפך דמה לרעל, והוא הדבר הצפוי לי.

מריה:

איני יודעת מה לי.

ירמה:

תמיד שמעתי, כי אֵם מַבכּירה — לבה מלא פחדים.

מריה: (בדאגה)

נחיה ונראה… אַת תופרת להפליא…

ירמה: (נוטלת את צרורה)

תני לי זאת. אתפור בשבילך שתי שמלות קטנות. ומה פה?

מריה:

חיתולים.

ירמה:

טוב מאד. (יושבת)

מריה:

ובכן… להתראות (ניגשת לירמה, הנוגעת בעדינות בבטנה של מריה)

ירמה:

היזהרי בלכתך על האבנים שברחוב.

מריה:

שלום לך. (נושקת לה ויוצאת)

ירמה:

שובי והיכנסי במהרה. (יושבת כבתחילת המערכה. נוטלת את המספריים ומתחילה לגזור את הבד. נכנס ויקטור) שלום, ויקטור!

ויקטור: (הוא מהורהר ורציני)

איהו, חוּאן?

ירמה:

בשדה.

ויקטור:

מה אַת תופרת?

ירמה:

גוזרת חיתולים.

ויקטור: (מחייך)

יפה!

ירמה: (צוחקת)

עוטרת אותם בתחרים.

ויקטור:

אם תהיה בת תקראי לה בשמך.

ירמה: (בחרדה)

מה?

ויקטור:

לבי שמח בשמחתך.

ירמה: (כמעט נעצרת נשימתה)

לא… אין זה בשבילי, זה בשביל ילדה של מריה.

ויקטור:

אין דבר. נראה אם דבר זה יעורר בך חשק לעשות כמוה. הבית הזה חסר בו ילד.

ירמה: (בעגמת־נפש)

חסר!

ויקטור:

ובכן, מה הדאגה? הגידי לבעלך, שלא יהא להוט כל־כך אחרי עסקיו. כל חפצו לצבּור הון, הוא גם מצליח בזאת, אך למי יוריש אותו במותו? עלי לצאת עם העדר. אמרי לחוּאן, שיבוא לקחת את שני הכבשים, אשר קנה מידי. ואשר לאותו ענין, אמרי לו, שיטפל בו ביתר מרץ! (יוצא בפנים שוחקות)

ירמה: (בלהט)

זהו, ביתר מרץ!

בְּוַדַּאי, נַעֲרִי, נַעַר־חֶמֶד שֶׁלִּי!

וַהֲלֹא בִּגְלָלְךָ כָּל עָצְבִּּי וְסִבְלִי!

כְּאֵבִי בְּמָתְנַי מַפְצִיעֵנִי כְּחֶרֶס,

בְּמָתְנַי בִּשְׁבִילְךָ כְּבָר הִצַּעְתִּי הָעֶרֶשׂ.

אֵימָתַי אֶת פָּנֶיךָ תָּשִׂימָה לַדֶּרֶךְ?

— עֵת נִיחוֹחַ יַסְמִין יַעֲלֶה מִגּוּפֵךְ…


(ירמה, בארשת־פנים מהורהרת, קמה ממקומה ועומדת במקום שם עמד ויקטור ושואפת אויר כשאוֹף אוירם של הרים. אחר ניגשת לקצהו השני של החדר כמחפשת דבר מה, שבה ויושבת בהמשיכה במלאכת התפירה. מתחילה לתפור ועיניה תלויות בנקודה אחת ללא־ניע)


מסך


תמונה שניה    🔗

שדה. באה ירמה. בידיה סלסלה. אחריה באה זקנה א'


ירמה:

בוקר טוב!

זקנה א':

בוקר טוב עליך, עלמה יפה. מאין?

ירמה:

הבאתי סעודה לבעלי העובד בכרם־הזיתים.

זקנה א':

זה ימים רבים שאַת נשואה?

ירמה:

שלוש שנים.

זקנה א'

יש לך ילדים.

ירמה:

לא.

זקנה א':

אין דבר! עוד יהיו לך.

ירמה: (בתשוקה)

המאמינה אַת?

זקנה א':

למה לא? (יושבת) גם אני הבאתי אוכל לבעלי. הוא כבר זקן. עדיין טורח. תשעה בנים לי כתשעה כוכבים בהירים, אך כיון שאין לי בת. הריני מכתתת רגלי בכל מקום.

ירמה:

אַת שוכנת בעברו השני של הנהר?

זקנה א':

כן. שם, אצל טחנת־הרוח. בת איזו משפחה את?

ירמה:

בתו של הרועה אֶנריקה אנוכי.

זקנה א':

הא! הרועה אֶנריקה. אני מכירה אותו. משפחה טובה מאד. להשכים בבוקר־בבוקר, להזיע, לאכול לחם ולמוּת. לא תענוגות, לא כלום. ימי היריד הטובים לא לנו הם. אנו יצורי הדממה. יכולתי להינשא לדוד אחד שלך. אבל מה! הייתי מאותן נערות ששׂמלָתן ברוח. כחץ מקשת רצתי אל כל מקום ששם אכלו אבטיח, או ערכו נשף, או זללו עוגות מתוקות. לעתים קרובות, בטרם יאיר היום, הייתי עומדת בשער. דמיתי, כי שומעת אני צלילים של גיטארה באים וקרבים, אך לא היה זה אלא הרוח. (צוחקת) אַת תצחקי עלי. היו לי שני בעלים, ארבע־עשר בנים, חמישה מתו עלי, ואף־על־פי־כן אינני עצובת־נפש והייתי רוצה לחיות עוד ועוד. זהו מה שאני אומרת. עץ־התאנה — כמה הוא מאריך להתקיים! והבתים, — כמה הם מאריכים לעמוד! ורק אנחנו הנשים, בנות השטן, מתפוררות לאבק בגלל אין ואפס.

ירמה:

יש את נפשי לשאול אותך משהו.

זקנה א':

אכן, נשמע. (מעיפה אליה מבט) יודעת אני מה יש בדעתך לשאול. על דברים כאלה אין בפי מה להשיב. (קמה)

ירמה: (מעכבת בעדה)

מדוע לא? שמעתי לשיחתך ולבי נכון להאמין לך. זה ימים רבים שאני מבקשת לגלגל שיחה עם אשה מבוגרת. רציתי לעמוד על טעמו של דבר אחד. כן. את תוכלי לומר לי..

זקנה א':

מה?

ירמה: (בהנמכת קול)

מה שאַת יודעת. על שום־מה הנני עקרה? וכי דין הוא, שאני, באביב חיי, אהיה טורחת בלול של עופות או מגהצת וילאות, כדי לתלות אותם בחלונות? לא. עליך לעוץ לי מה לעשות ואני אעשה כל מה שתאמרי לי ואפילו תצווי עלי, שאנעץ סיכות באישון עיני.

זקנה א':

אני? אין אני יודעת מאומה. אני הייתי שוכבת כשעיני אל התקרה ומתחילה לזמר לי. התינוקות באים כמו מים. אח! מי יעז לומר שאין לך גוף יפה להפליא? את מציגה את רגלך בקרקע וקול צהלת סוס נשמע מקצה הרחוב. אח! תני לי מנוח, בתי, ואַל תתני לי פתחון־פה. המון דברים יש בלבי, אך איני רוצה להשיח בהם.

ירמה:

למה? עם בעלי משוחחת אני רק על כך!

זקנה א':

הקשיבי: האם בעלך מוצא חן בעיניך?

ירמה:

מה?

זקנה א':

אם אַת אוהבת אותו? מתגעגעת להיות עמו?

ירמה:

אינני יודעת.

זקנה א':

האם אַת רועדת בהתקרב בעליך אליך? האם לא מהלך עליך כמין רוח של חלום כשהוא מצמיד את שפתיו אל שפתיך? הגידי!

ירמה:

לא. כדבר הזה לא הרגשתי מעולם.

זקנה א':

מעולם? אפילו בשעה שהיית רוקדת?

ירמה: (מעלה על זכרה)

אולי… פעם אחת… עם ויקטור…

זקנה א':

והלאה?

ירמה:

הוא לפת את מתני ולא יכולתי לומר מאומה, כי לא היה בי כוח לדבּר. עוד קודם לכן, כשהייתי בת ארבע־עשרה, ואותו ויקטור כבר עלם חסון, לקח אותי בזרועותיו, כדי שאפסח על בור־תעלה; אחזתני מין צמרמורת ושיני נוקשות היו זו בזו. ודאי נערה ביישנית הייתי.

זקנה א':

ועם בעלך…

ירמה:

בעלי, זה ענין אחר. אבי בחר בו ואני הסכמתי. בשמחה. זוהי האמת לאמיתה. למן היום הראשון שהייתי לכלתו כבר נתתי דעתי… על ילדים… ויכולתי לראות את עצמי בתוך עיניו. כן, אבל הייתי משתקפת ונראית בהן קטנטנה וצייתנית, כאילו אני עצמי הייתי בתי שלי.

זקנה א':

ההיפך הגמור היה אתי. אולי זוהי הסיבה, שלא עשית פרי־בטן בעתו. הגברים צריכים למצוא חן בעינינו, נערתי. שומה עליהם להתיר את צמות ראשנו ולהשקותנו מים מתוך פיהם. זה מנהגו של עולם.

ירמה:

עולמך, אך לא עולמי שלי. אני חולמת על הרבה דברים, הרבה. ולבי בטוח, שהדברים אשר עליהם אני חולמת, יתקיימו על־ידי בני. אני מתמסרת לבעלי ואוסיף להתמסר לו רק למען יהיה לי בן ולעולם לא למען תענוג.

זקנה א':

ועל כן אַת מהלכת ריקנית!

ירמה:

לא ריקנית, לא. מלאה אני שנאה. הגידי, האם אשמתי היא? הלא עלי לבקש בגבר רק את הגבר? ובכן, במה עליך להרהר כשהוא עוזב אותך לשכב במיטה מסתכלת עצובת־עינים בתקרה, ונרדם כשפניו אל הקיר? האם עלי להרהר בו או ביצור העשוי לזרוח מרחמי? זאת לא אדע, אבל אַת, אנא, חוסי עלי ועני לי! (כורעת על ברכיה)

זקנה א':

שושנה במלוא־עוז פריחתה! בריה חסודה אַת. אולם הניחי לי. אַל תביאי אותי לידי שיחה יתרה. לא עוד ארבה אתך דברים. ענינים של כבוד הם וחלילה לי להטיל דופי בכבודו של שום אדם. יבוא יום ותדעי… על־כל־פנים, עליך להיות פחות תמימה.

ירמה: (ביגון)

בחורות כמוני שגדלו בשדות, כל הדלתות נעולות בפניהן. כל דבר נאמר בחצי פה וברמז, שכן כל אלה, — כך הם אומרים, — אינם ענין לשיחה. ואַת, — גם אַת שותקת כחכם־רפואה, אשר יודע הכל, אך מעלימוֹ מאחת שנפשה צמאה לדעת.

זקנה א':

עם אשה אחרת, מיושבת בדעתה, יכולתי לשוחח. אבל אתך לא. זקנה אני ויודעת מה פי מדבר.

ירמה:

אם כן, יהיה האלוהים בעזרי.

זקנה א':

האלוהים, לא. מעולם לא היה האלוהים חביב עלי. אתם, הבריות, מתי תבינו סוף־סוף, שאין האלוהים קיים? הגברים, הם־הם אשר צריכים לבוא לעזרך.

ירמה:

אך למה את אומרת לי זאת, למה?

זקנה א': (בלכתה)

ואף־על־פי־כן טוב היה אילו היו אלוהים, אפילו אלוהים קטנים, למען יכו ברעם את הגברים רקובי־הזרע, ועוכרי־השמחה בשדות שלנו.

ירמה:

אינני יודעת, כיצד עלי לפרש את דבריך.

זקנה א':

אולי, אבל אני יודעת מה שביקשתי לומר. אַל תתעצבי אל לבך. אַת צעירה מאד עדיין. ואני — מה אני יכולה לעשות לך? (יוצאת)

(מופיעות שתי נשים צעירות)

אשה צעירה א':

בכל אשר נפנה — נפגוש באנשים.

ירמה:

העונה בוערת, הגברים כולם בכרמי־הזיתים, צריך להביא להם מאכל. בבית לא נשארו אלא הזקנים בלבד.

אשה צעירה ב':

אַת, פניך לכפר?

ירמה:

כן, אני חוזרת לכפר.

אשה צעירה א':

אני נחפזת מאד. השארתי את התינוק ישן לבדו. נפש חיה אין בבית.

ירמה:

ובכן, מהרי. אסור להשאיר ילדים לבדם. יש לכם חזירים?

אשה צעירה א':

לא. אבל הצדק אתך. עלי למהר.

ירמה:

לכי. כך מתרחשים דברים. ודאי נעלת את הדלתות היטב.

אשה צעירה א':

כמובן.

ירמה:

כן, אין אתן משערות לכן ילד קטן מהו. כל דבר הנראה קל בעינינו עלול להמיט עליו אסון. מחט פעוטה, לגימת־מים.

אשה צעירה א':

אַת צודקת. אני רצה. דברים כאלה לא עלו על דעתי. (יוצאת)

ירמה:

הזדרזי!

אשה צעירה ב':

אילו היו לך ארבעה או חמישה ילדים — לא היית מרעישה עולמות כל־כך.

ירמה:

למה? אף לוא היו לי ארבעים.

אשה צעירה ב'

על־כל פנים, אַת ואנוכי, כיון שאין לנו, חיים אנו ביתר שלוה.

ירמה:

לא אני.

אשה צעירה ב':

ואני כן! איזה בלבול־מוח! לעומת זאת אמי אינה פוסקת מלהשקות אותי שיקויי־עשבים, כדי שיהיו לי ילדים, ובסתיו ניגש אל האיש הקדוש, אשר, כפי שאומרים, נעתר לבקשתה של כל אַם המתפללת באמונה שלימה. אמי תתפלל בעדי ולא אנוכי.

ירמה:

ובכן, למה התחתנת?

אשה צעירה ב':

מכיון שחיתנו אותי. כל הנערות מתחתנות. אם דבר זה יימשך כך, הרי לא תעמודנה בבתוּליהן אלא ילדות קטנות. על־כל־פנים… רבות מתחתנות עוד בטרם תיכנסנה לחופה. והזקנות מתערבות בכל דבר. אני רק בת תשע עשרה ואין לי כל חשק לא לבשל ולא לכבס. אולם אני אנוסה להתרוצץ כל היום ולעשות כל מיני מלאכות, שאינן לפי רוחי. ומה טעם יש באלה? מה צורך יש לו לבעלי להיות בעלי? כל מה שאנו עושים כעת, עשינו גם לפני החתונה. שטויות של זקנים מטומטמים.

ירמה:

שתקי! אינני רוצה לשמוע דברים כאלה.

אשה צעירה ב':

עוד מעט גם את תקראי לי משוגעת! המשוגעת! המשוגעת! המשוגעת! (צוחקת) דבר אחד למדתי בחיים: כל האנשים דחוקים בתוך הבתים ועושים מעשים, שאינם לפי חפצם. ולי טוב בחוץ פי כמה וכמה! רצוני—ניגשת לנחל, רצוני — עולה למגדל ומצלצלת בפעמונים, רצוני — גומעת לי משקה קר של אניס.

ירמה:

עודך נערה קטנה.

אשה צעירה ב':

קטנה, אך לא משוגעת. (צוחקת)

ירמה:

אמך, האין היא מתגוררת שם, בקצה הכפר?

אשה צעירה ב':

כן.

ירמה:

בבית האחרון?

אשה צעירה ב':

כן.

ירמה:

מה שם קוראים לה?

אשה צעירה ב':

דוֹלוֹרס. למה תשאלי זאת?

ירמה:

סתם.

אשה צעירה ב':

ואולי לא סתם?

ירמה:

איני יודעת… הבריות מספרים…

אשה צעירה ב':

הא, לא איכפת… ועכשיו אני הולכת להביא אוכל לבעלי. (צוחקת) הנה דבר שכדאי לראותו! מה חבל, שאי־אפשר לומר: אהובי, האין זאת? (צוחקת) הא לך, המשוגעת מסתלקת! (יוצאת בצחוק עליז על שפתיה) שלום!

קולו של ויקטור

לָמָּה זֶה תְּנַמְנֵם לְבַדְּךָ, הָרוֹעֶה?

לָמָּה זֶה תְּנַמְנֵם לְבַדְּךָ?

לִי שְׂמִיכָה רְפוּדָה פַּרְוָתַיִם,

בָּהּ תִּמְתַּק תְּנוּמָתְךָ שִׁבְעָתַיִם.

לָמָּה זֶה תְּנַמְנֵם לְבַדְּךָ, הָרוֹעֶה?


(ירמה מקשיבה)

לָמָּה זֶה תְּנַמְנֵם לְבַדְּךָ, הָרוֹעֶה?

לִי שְׂמִיכָה רְפוּדָה פַּרְוָתַיִם,

שְׂמִיכָתְךָ עַל גּוּפְךָ שְׁחוֹר־הַסֶּלַע,

הָרוֹעֶה,

כֻּתָּנְתְּךָ עַל בְּשָׂרְךָ עוֹטָה שֶׁלֶג,

הָרוֹעֶה,

אֶצְבָּעוֹת שֶׁל אַגְמוֹן אֲפֵלוֹת

יְלַטְּפוּ מִשְּׁכָּבְךָ בַּלֵּילוֹת,

עֵץ הָאֹרֶן יִטְמֹן לְעֵת סְתָו,

הָרוֹעֶה,

אֶל מִתַּחַת כָּרְךָ מְחָטָיו,

הָרוֹעֶה.

כִּי תִּשְׁמַע קוֹל אִשָּׁה נֶאֱנַחַת,

דַּע: זֶה שֶׁבֶר קוֹלוֹ שֶׁל הַנַּחַל,

הָרוֹעֶה, הָרוֹעֶה.

וְהָהָר מֵאִתְּךָ מַה יִתְאַו

הָרוֹעֶה,

הַר הַמּוֹר וּמְרוֹרֵי עֲשָׂבָיו?

אֵיזֶה יֶלֶד רוֹצֵחַ אוֹתְךָ?

קוֹץ שֶׁל רֹתֶם לוּטֶה בַפְּרִיחָה!


(קמה ללכת ונתקלת בויקטור הבא)

ויקטור: (בעליצות)

לאן פניך, יפהפיה?

ירמה:

האם אתה הוא שזימרת?

ויקטור:

אני.

ירמה:

יפה כל־כך! מעודי לא שמעתיך לזמר.

ויקטור:

לא?

ירמה:

כמה עוז בקולך? כאילו פלג־מים מתרונן בפיך.

ויקטור:

אדם שמח.

ירמה:

אמת.

ויקטור:

ואת עצובה?

ירמה:

מטבעי אין אני עצובה, אולם עכשיו יש לי סיבה לכך.

ויקטור:

ובעלך עוד יותר עצוב ממך.

ירמה:

כך מזגו1. יבש מטבע ברייתו.

ויקטור:

תמיד היה כזה. (אתנחתא. ירמה יושבת) הבאת לו סעודה?

ירמה:

כן. (מסתכלת בו. אתנחתא) מה יש לך פה? (מראה על פניו)

ויקטור:

איפה?

ירמה: (קמה ומתקרבת אליו)

כאן… בלחי… כעין צלקת של כויה.

ויקטור:

זה לא כלום.

ירמה:

נדמה היה לי. (אתנחתא)

ויקטור:

אולי, מן השמש…

ירמה:

אולי…

(אתנחתה. בשתיקה הדרוכה מתחוללת מלחמה חרישית בלב השניים)

ירמה: (ברעד)

אתה שומע משהו?

ויקטור:

מה?

ירמה:

אינך שומע קול בכי?

ויקטור: (מקשיב)

לא.

ירמה:

נדמה לי, שמעתי קול ילד בוכה.

ויקטור:

כן?

ירמה:

מקרוב מאד. מין בכי חנוק.

ויקטור:

כאן תמיד יש ילדים; באים לגנוב פירות.

ירמה:

לא. זה בכיוֹ של ילד קטן. (אתנחתא)

ויקטור:

אינני שומע כלום.

ירמה:

הזיות שלי, כנראה.

(תולה בו מבט ממושך, וכן גם הוא. היא מסירה לאיטה את עיניה מעליו במין חרדה. נכנס חוּאן)

חוּאן:

מה אַת עושה כאן עדיין?

ירמה:

שוחחתי.

ויקטור:

היו שלום! (יוצא)

חוּאן:

צריכה היית להיות בבית כבר.

ירמה:

התעכבתי.

חוּאן:

איני מבין מה מעכב בעדך.

ירמה:

שמעתי צפרים מרננות.

חוּאן:

טוב ויפה, אך אַת נותנת פתחון־פה לבריות והן מרננות.

ירמה: (בהרמת קול)

מה כוונתך, חוּאן?

חוּאן:

לא התכוונתי אליך, התכוונת לבריות.

ירמה:

השד יקח את הבריות!

חוּאן:

אַל תהיי מגדפת! אין הגידופים יפים בפיה של אשה.

ירמה:

לוואי והייתי אשה.

חוּאן:

נניח לשיחה זו. נלך הבית.

ירמה: (אתנחתא)

בסדר, לחכות לך?

חוּאן:

לא. טרוד אהיה בהשקאה כל הלילה. המים מועטים. הם שלי רק עד זריחת החמה. עלי לשמור עליהם מפני גנבים. לכי לישון.

ירמה: (בנעימה דרמתּית)

טוב, אלך לישון! (יוצאת)


מסך


 

מערכה שניה    🔗


תמונה ראשונה    🔗

עם הרמת המסך נשמע קול־זמר. על שפת הנחל כובסות בנות כפר. הן יושבות במקומות שונים.


(זמר)

חֲגוֹרָתְךָ כִּבַּסְתִּי

בְּנַחַל־כְּפוֹר עַד עֶרֶב,

הַצְּחוֹק אֲשֶׁר בְּפִיךָ

כְּצִיץ יַסְמִין לוֹהֵט.


כובסת א':

אינני אוהבת פטפוטי רכילוּת.

כובסת ד':

אבל במקום זה חורצים לשון.

כובסת ד':

אין בכך כל רע.

כובסת ה':

הרוצה בשם טוב יעשה לו שם טוב.

כובסת ד': (מזמרת)

קוֹרָנִיוֹת שָׁתַלְתִּי,

עֲרוּגָתִי פּוֹרַחַת.

בְּשֵׁם טָהוֹר חָפַצְתָּ

הֱיֵה טְהוֹר־כַּפַּיִם.


(צוחקות)

כובסת ה':

כך אומרים.

כובסת א':

אך את האמת אין לדעת.

כובסת ד':

דבר אחד ידוע לכל: בעלה הביא אל ביתו את שתי אחיותיו.

כובסת ה':

שתי הבתולות הזקנות?

כובסת ד':

כן. קודם היו משגיחות על הכנסיה ועכשיו משגיחות על גיסתן. אני לא הייתי יכולה לחיות אתן יחד.

כובסת א':

מדוע?

כובסת ד':

כי מהלכות הן עלי פחד. משולות הן לאותם העלים גדולים הפושטים לפתע על פני הקברים. כמשוחות הן בשעוה. צומחות מבפנים. דומה עלי, כי מבשלות הן תבשילן בשמן המנורה.

כובסת ג':

הן כבר גרות בביתו?

כובסת ד':

מאתמול. ובעלה כבר משוטט בשדות שלו.

כובסת א':

אבל, האם אפשר לדעת מה קרה שם?

כובסת ה':

אמש ישבה על סף הבית עד עלות השחר, למרות הכפור.

כובסת א':

אבל למה?

כובסת ד':

לשבת בבית — זה עולה לה בקושי.

כובסת ה':

כך דרכן של נשים גברתניות אלה. במקום לעשות ברקמה ובאפית פשטידת־תפוחים הן מטפסות על הגג, או מדשדשות יחפות בנחל.

כובסת א':

מה זכות לך לדבר כך? אמנם אין לה ילדים, אך אין זו אשמתה.

כובסת ד':

אשה הרוצה בילדים יש לה ילדים. ואילו נשים מפונקות, רכרוכיות ומתקתקות, — הללו חוששות שמא יעלו קמטים על כרסן.

(צוחקות)

כובסת ד':

על־כן מתפדרות ומתפרכסות ומעטרות שערן בפרחי הרדוף, כדי לפתות איזה גבר, שאיננו בעלן.

כובסת ה':

אמת לאמיתה!

כובסת א':

האם כבר ראיתן אותה בחברת גבר זר?

כובסת ד':

אנחנו לא, אבל הבריות.

כובסת א':

תמיד הבריות!

כובסת ה':

אומרים שראוּה פעמיים.

כובסת ב':

ומה הם עשו?

כובסת ד':

גלגלו שיחה.

כובסת א':

לגלגל שיחה — אין זה חטא.

כובסת ד':

יש בעולם דבר, שקוראים לו מבט. כך היתה אומרת אמי. אין דומה אשה המסתכלת בשושנים לאשה המסתכלת במתניו של גבר. והיא מסתכלת.

כובסת א':

במי?

כובסת ד':

במישהו! פקחי את עיניך ותראי! שאני אגיד לך בקולי קולות? (צוחקות) ואפילו אינה מסתכלת בו, כיון שהיא לבדה והוא איננו עומד לפניה – הלא צלמו טבוע לה בתוך עיניה.

כובסת א':

שקר!

(התרגשות והמייה)

כובסת ה':

ומה בעלה?

כובסת ד':

בעלה נוהג כחרש. מביט כלטאה המתחממת בשמש.

(צחוק)

כובסת א':

כל זה היה מתיישב מאליו אילו היו להם ילדים.

כובסת ב':

כך גורלם של אנשים שאינם שמחים בחלקם.

כובסת ד':

אש־גיהינום מתלקחת אצלם משעה לשעה. היא והגיסות שלה, בלי לפצות פה, מסיידות יום־יום את הכתלים, ממרקות את כלי־הנחושת, מצחצחות את החלונות, מושחות את הרצפה בשמן, וככל שהבית הולך ומבריק מבחוץ, כן הוא הולך ונשרף מבפנים.

כובסת א':

הוא אשם. הוא. גבר שאיננו מוליד ילדים, חייב לדאוג לאשתו.

כובסת ד':

היא אשמה, כי לא לשון לה אלא אבן־חלמיש.

כובסת א':

איזה שד נכנס בך, שאַת מדברת כך?

כובסת ד':

ומי התיר לשונך להשיא לי עצות?

כובסת ב':

שקט!

כובסת א':

לשונות זריזות שלכן הייתי חורזת במחט של סריגה.

כובסת ב':

שתקי!

כובסת ד':

ואני הייתי חורזת — פטמות שדיים של חנפניות.

כובסת ב':

שקט. וכי אינכן רואות: הגיסות שלה באות הנה?

(התלחשות. נכנסות שתי גיסותיה של ירמה, לבושות בגדי־אֵבל. קורסות ומתחילות לכבס. בדומיה שנשתררה נשמעים קולות של זוֹגי כבשים)

כובסת א':

כבר חוזרים רועי־הצאן?

כובסת ד':

כן, בשעה זו נאספים כל העדרים.

כובסת ד': (שואפת אויר)

ריח־הכבשים אהוב עלי.

כובסת ג':

באמת?

כובסת ד':

למה לא? זה ריח משלנו. עלי אהוב אפילו ריח הסחף האדום, שהנחל גורר עמו בחורף.

כובסת ג':

תמהונית!

כובסת ה': (מסתכלת)

כל העדרים הולכים יחד.

כובסת ד':

מבול של צמר. עשוי הוא לשטוף כל דבר הנתקל בדרכו. לוּא עינים לחיטה הירוקה, רועדת היתה מפחד בראותה אותם מתקרבים.

כובסת ג':

ראי כיצד הם רצים! גדודים של אויבים!

כובסת א':

כולם חזרו. עד אחד.

כובסת ה':

מיד נראה… לא… אחד לא חזר.

כובסת ה':

של מי?

(שתי הגיסות מתרוממות על רגליהן ומביטות)

כובסת ד':

של ויקטור.

כובסת ד':

חֲגוֹרָתְךָ כִּבַּסְתִּי

בְּנַחַל־כְּפוֹר עַד עֶרֶב,

הַצְּחוֹק אֲשֶׁר בְּפִיךָ

כְּצִיץ יַסְמִין לוֹהֵט.

הוֹי מַה מְּאֹד חָפַצְתִּי

לִחְיוֹת בְּאֶשֶׁד־שֶׁלֶג,

שֶהַיַסְמִין מַפְרִיחַ.


כובסת א':

אֲבוֹי אִשָּׁה לְלֹא פְּרִי־בֶּטֶן!

כְּחוֹל הַיְשִׁימוֹן שָׁדַיִךְ!

כובסת ה':

אִמְרִי, אִשָּׁה, אִם אִיש־דּוֹדַיִךְ,

מַעְיָנוֹ שוֹפֵעַ זֶרָע,

לְמַעַן יְזַמְּרוּ הַמַּיִם

בְּכֻתָּנְתֵּךְ הַלְּבָנָה.


כובסת ד':

כֻּתֹּנֶך לָךְ תַּמַּת־הַנֶּפֶשׁ,

סְפִינָה שֶּׁל כֶּסֶף מְרַפְרֶפֶת,

וְרוּח עַל חוֹפֵי הַנַּחַל.


כובסת א':

בִּגְדֵי יוֹנֵק־שָׁדַי הֵבֵאתִי

וַאֲכַבְּסֵם יָפֶה בַּנַּחַל,

לְמַעַן יִלְמְדוּ הַמַּיִם

פִּרְקֵי תּוֹרָה זַכַּת־גְּבִישִׁים.


כובסת ב':

מִן הֶהָרִים אִישִׁי יוֹרֵד לוֹ,

אֵלַי יָבוֹא לִסְעֹד לִבֵּהוּ,

הוּא שׁוֹשַנָּה אַחַת יוֹשִׁיט לִי,

אֲנִי אוֹשִׁיטָה לוֹ שָׁלשׁ.


כובסת ה':

אוֹר דִּמְדּוּמִים יוֹרֵד בַּגַּיְא

אִישּׁי לְפַת־עַרְבִית יָבוֹא־נָא,

הַגֶּחָלִים, שֶּׁהוּא יִתֵּן לִי,

אֶתְּנֵם בְּתוֹךְ עֲלֵי הֲדַס.


כובסת ד':

יוֹרֵד אִישִי מִמְּרוֹם הַלַּיְלָה,

אִישִי אֶל מִשְׁכָּבִי צוֹנֵחַ.

אֲנִי צִפֹּרֶן אַרְגָּמָן

לְיַד צִפֹּרֶן אַרְגָּמָן.


כובסת א':

עֵת כִּי נִחַר דַּם הַקּוֹצֵר מִלַּהַט,

אַתְּ פֶּרַח־פֶּרַח אֶל זֵרֵךְ קוֹלַעַת.


כובסת ד':

אִם חֹרֶף בָּא יְהִי רַחְמֵךְ פָּתוּחַ

לְכָל צִפּוֹר שֶׁנֶּעֶזְבָה בָּרוּחַ.


כובסת א':

בֵּין הַסְּדִינִים גּוֹנְחוֹת אֲנַחְנוּ.

כובסת ד':

בֵּין הַסְּדִינִים שָׁרוֹת אֲנַחְנוּ.


כובסת ה':

שָׁעָה שֶׁבָּא אֵלֵינוּ גֶבֶר

עִם עֲטָרָה וּפַת־הַלֶּחֶם.


כובסת ד':

וְזְרוֹעַ תִּצָּמֵד אֶל זְרוֹעַ.


כובסת ב':

וְאוֹר טוֹרֵף אֶת צַוָּארֵנוּ.


כובסת ד':

עוֹרְקֵי הָעֲנָפִים יִמְתָּקוּ.


כובסת א':

וְאָהֳלֵי הָרוּחַ נִפְרָשִׂים

עַל כֶּתֶף הַר וָגֶבַע.


כובסת ו': (מופיעה במעלה הנחל)

לְמַעַן יֶלֶד רַךְ יַפְשִׁירוּ

גְּבִישֵׁי שַׁחֲרִית מִקִּפְאוֹנָם.


כובסת א':

אָז תִּתְפַּשֵּׁט בִּבְשַׂר גּוּפֵנוּ

תִּפְרַחַת אַלְמֻגִּים הוֹלֶלֶת.


כובסת ו':

לְמַעַן יַחְתְּרוּ בַּמַּיִם

תּוֹפְשֵׂי־מָשׁוֹט וּמַלָּחִים.


כובסת א':

הוֹ, הָבוּ בֵּן לִי, בֵּן פָּעוּט.


כובסת ב':

וְהַיוֹנָה תִּפְרֹשׂ כְּנָפֶיהָ,

וְהַיוֹנָה תִּפְתַּח אֶת פִּיהָ.


כובסת ג':

הוֹ, הָבוּ בֵּן לִי וְיִבְכֶּה לוֹ!


כובסת ד':

הִנֵּה קָרֵב וּבָא הַגֶּבֶר,

כִּצְבִי פָּצוּעַ בָּא אֵלֵינוּ.


כובסת ה':

שִׂמְחִי נַפְשִׁי, כִּי מִתְעַגֶּלֶת

בִּטְנִי מִבַּעַד לַכֻּתֹּנֶת.


כובסת ב':

שִׂמְחִי נַפְשִׁי, כִּי טַבּוּרִי הוּא

כּוֹס־עֲדָנִים אֲשֶׁר לַפֶּלֶא.


כובסת א':

אֲבוֹי אִשָּׁה אֵין יְלָדִים לָהּ,

שָׁדֶיהָ חוֹל הַיְשִׁימוֹן!


כובסת ג':

תְּהִי קוֹרֶנֶת וְזוֹהֶרֶת!


כובסת ב':

תִּשָּׂא רַגְלֶיהָ וְתָרוּץ!


כובסת ה':

וְשׁוּב קוֹרֶנֶת וְזוֹהֶרֶת!


כובסת א':

תִּתֵּן קוֹלָהּ בְּשִׁיר!


כובסת ב':

וְתִסְתַּתֵּר!


כובסת א':

וְשׁוּב תָּשִׁיר!


כובסת ו':

מֵחִתּוּלֶיךָ, תִּינוֹקִי,

עוֹלִים זַהֲרוּרֵי הַשַּׁחַר.


כובסת ב': (מצטרפות אליה כולן ושרות במקהלה)

חֲגוֹרָתְךָ כִּבַּסְתִּי

בְּנַחַל־כְּפוֹר פּוֹרֵחַ,

צְחוֹקְךָ יוֹקֵד בְּפִיךָ

כְּצִיץ יַסְמִין לוֹהֵט.

חַה! חַה! חַה!


(מניעות בקצב את כבסיהן וטופחות עליהם)


מסך


תמונה שניה    🔗

ביתה של ירמה. דמדומי ערב. חוּאן יושב. שתי הגיסות עומדות


חוּאן:

אַת אומרת, שהיא יצאה לפני שעה קלה? (אחותו הבכירה מנידה בראש לאות הסכמה) ודאי הלכה לבאר. ידוע לכן, שאיני מרוצה כשהיא יוצאת לבדה. (אתנחתא) אַת יכולה לערוך את השולחן. (האחות הצעירה יוצאת) את לחם חוקי מרויח אני בעמל־כפי. (כלפי אחותו) אתמול עבר עלי יום קשה. קטפתי תפוחים, וברדת הערב שאלתי את נפשי, מדוע אני טורח כל־כך אם איני טועם תפוח משלי. הכל נמאס עלי. (מעביר את ידו על פניו. אתנחתא) והיא אינה חוזרת… אחת מכן צריכה היתה לצאת עמה. הלא על־כן אתן אוכלות על שולחני ושותות את היין שלי. חיי הם בשדה, אך כבודי בביתי. וכבודי הוא כבודכן. (האחות מרכינה ראשה) לא נתכוונתי לפגוע בך. (נכנסת ירמה ובשני כדים בידיה. היא ניצבת על־יד הפתח. אל ירמה) הלכת אל הבאר?

ירמה:

הבאתי מים רעננים בשביל הסעודה. (האחות יוצאת) מה נשמע בשדה?

חוּאן:

אתמול קטפתי תפוחים.

(ירמה מציגה את הכדים על הרצפה. אתנחתא)

ירמה:

היום תישאר בבית?

חוּאן:

עלי לטפל בצאן. את יודעת, שדאגה זו רובצת על בעל־הבית.

ירמה:

אני יודעת. אין צורך להזכיר זאת תמיד.

חוּאן:

לכל גבר אורח־חיים משלו.

ירמה:

ולכל אשה אורח־חיים משלה. לא דרשתי, כי תשב בבית. כאן איני חסרה דבר. אחיותיך עיניהן פקוחות עלי היטב. יש לי לחם רך, וגבינת כבשים, ובשר כבש צלוי, ועדריך רועים בדשאים הטלולים על הגבעות. נדמה לי, כי רשאי אתה לחיות בשלום ושלוה.

חוּאן:

כדי לחיות בשלום ושלוה זקוק אדם לנפש שקטה.

ירמה:

ואין אתה שקט?

חוּאן:

לא.

ירמה:

מדוע? מה כוונתך?

חוּאן:

יודעת אַת דרך מחשבתי. הכבשים בדיר והאשה בבית. ואַת יוצאת לעתים קרובות מדי. וכי לא אמרתי לך זאת וחזרתי ואמרתי?

ירמה:

אמת. האשה מקומה בבית, כשהבית אינו דומה לקבר, כשאין הכסא נשבר ואין הסדין נקרע אלא מחמת שימוש. מה שאין כן אצלנו. כל לילה, בעלותי על משכבי, נראית לי מיטתי חדשה יותר, נוצצת יותר משהיתה. ממש כאילו זה עתה הובאה מן השוק.

חוּאן:

ובכן אַת מודה, כי התלונות שלי צודקות הן. כי יש לי סיבות להתרגז!

ירמה:

להתרגז? מדוע? לעולם איני פוגעת בך. נכנעת לך בכל ואת סבלי מצניעה בסתר לבי. כל יום קשה עלי מקודמו. אבל נניח לזאת. את נטל־משאי אשא אני כמיטב יכולתי, אך אל תבוא אלי בטענות. אילו ניתן לי להיות אשה זקנה עם שפתים יבשות כשל פרח כמוש, הייתי עושה זאת מיד ומחייכת לך וחיה אתך את חייך. אולם עכשיו…. עכשיו הניחני לצרתי.

חוּאן:

דבריך סתומים כל־כך שאיני מבין ולא כלום. דבר איני מחסיר ממך. כל מה שמוצא חן בעיניך אני קונה בשבילך בכפרים הסמוכים. יש לי חסרונות משלי, אולם אתך חפצתי לחיות בשקט ובשלום. ובשעה שאני ישן בשדה רצוי לי לחשוב, שאַת ישנה במיטתּך.

ירמה:

אבל אין אני ישנה, כי אינני יכולה לישון.

חוּאן:

האם חסרה אַת משהו? הגידי, מה?

ירמה: (בהטעמה מכוּונת ובהישירה מבט כלפי בעלה)

כן. חסרה אני משהו (אתנחתא)

חוּאן:

תמיד אותו הדבר עצמו. עברו כבר למעלה מחמש שנים. אני כמעט שכחתי.

ירמה:

אבל אני אינני אתה. חיי הגבר הם שונים מחיינו. לו עדרים, גני פרי, שיחת־רעים, ולנו הנשים — רק ילדים ודאגה לילדים.

חוּאן:

לא כל האנשים שווים הם. למה לא תביאי הנה אחד מילדי אחַיך? לא אתנגד כלל.

ירמה:

איני רוצה לטפל בילד לא־לי. נדמה לי, שאם אחזיק בילד זר, תהיינה זרועותי כנציבי־קרח.

חוּאן:

רעיון זה מעביר אותך על דעתך. במקום לעשות את המוטל עליך אַת מתעקשת ומכה ראש בסלע.

ירמה:

כן, וחרפה היא שסלע הוא ולא סל פרחים ומים מתוקים.

חוּאן:

במחיצתך אפשר לחוש רק אי־שקט ומבוכה. זה כבר הגיעה השעה, שתשלימי.

ירמה:

לא באתי בין ארבעה כתלים אלה כדי להשלים. כשיעטפו את ראשי במטפחת שלא יהא פי פעור, ויקשרו ידי בתכריכים שלא תתלבטנה בארון־המתים, רק אז אשלים.

חוּאן:

ובכן, מה בדעתך לעשות?

ירמה:

רוצה אני לשבור את צמאוני, אך אין לי לא כוס ולא מים. רוצה לעלות בהר, אך אין לי רגלים. רוצה לרקום את שמלותי, אך אין אני מוצאת את החוטים.

חוּאן:

הצרה היא, שאינך אשה אמיתית ואַת מבקשת להחריב את חייו של גבר חסר־ישע.

ירמה:

אינני יודעת מי אני. הנח לי ללכת למלאכתי, ובה אמצא לי מנוח. לא חטאתי לך מימי.

חוּאן:

הבריות קורצים עין אלי וזאת אינני יכול לשאת. ועל־כן אבקש, שדלת זו תהא סגורה, וכל איש ישב בביתו.

(נכנסת אחותו הקשישה של חוּאן, ניגשת לאיטה אל אצטבת הקיר)

ירמה:

לשוחח עם הבריות — אין בכך משום חטא.

חוּאן:

אך דבר זה עשוי להיראות כחטא.

(נכנסת האחות הצעירה ויוצקת מים מן הכד אל הקנקן)

חוּאן: (מנמיך קולו)

אין בי עוד כוח לסבול. אם פותחים בשיחה אתך, שמרי על לשונך ותני דעתך על כך, שאשה נשואה אַת.

ירמה: (בתמהון)

נשואה!

חוּאן:

תני דעתך על כבוד־המשפחה, כי הכבוד הוא משא, שהכל חייבים לשאתו. (האחות הצעירה יוצאת לאיטה עם הכד בידה) הכבוד אמנם סמוי מן העין, אך חבוי הוא בעורקי־הדם שלנו. (האחות הקשישה יוצאת עם צלחת בידה בהילוך שיש בו מן הטקס הדתי. אתנחתא) סלחי לי. (ירמה זוקפת ראש ומביטה בעיני בעלה, מבטיהם נפגשים) מביטה אַת אלי כך, שלא סליחה עלי לבקש ממך, אלא לשבור את ערפך, לסגור אותך כאן, — שהרי על־כן בעלך אני.

(שתי האחיות ניצבות על־יד הפתח)

ירמה:

מוטב, כי נשתוק. אַל נשיח בענין זה. (אתנחתא)

חוּאן:

נלך לאכול. (האחיות יוצאות) שמעת?

ירמה: (ברוך)

סעדו בלעדי. איני עוד רעבה.

חוּאן:

כרצונך. (יוצא)

ירמה: (כבהזיה של חלום)

הָהּ, גַּן נָעוּל שֶׁל עִנּוּיִים וָצַעַר!

הָהּ, יֹפִי הַנִּצָּב לִפְנֵי הַשַּׁעַר!

חֶבְלֵי־לֵדָה וְיֶלֶד לִי בִּקַּשְׁתִּי,

אַךְ דָּלִיוֹת נוֹתֶנֶת לִי הָרוּחַ

מֵעֲרוּגַת יָרֵחַ מְנַמְנֵם.

בִּסְבַךְ בְּשָׂרִי בְּאֵרוֹתַיִם לִי,

וּמִשְׁתֵּיהֶן חָלָב חָמִים נוֹבֵעַ,

הוֹלְמוֹת הֵן בִּי כִּשְׁתֵּי פַּרְסוֹת סוּסִים

הַמַּרְעִידִים עֲנַף־אֵימִים בָּאֹפֶל.

עִוְרִים שָׁדַי מִתַּחַת לַכֻּתֹּנֶת,

כִּשְׁתֵּי יוֹנִים חִוְרוֹת לְלֹא עֵינַיִם!

אֲבוֹי, מַכְאוֹב דָּמִי אֲסִיר־הַשֶּׁבִי

אֲשֶׁר נוֹעֵץ לִי עַקְרַבִּים בָּעֹרֶף.

אֲבָל אַתָּה תָּבוֹא בֶּן־חֲמוּדוֹת לִי,

כִּי עוֹד נוֹתְנִים הַמַּיִם לָנוּ מֶלַח,

כִּי עוֹד נוֹתְנָה הָאֲדָמָה פִּרְיָהּ,

כִּי יְלָדִים רַבִּים יֵשׁ בְּחֵיקֵנוּ,

כְּגֶשֶם־עֲדָנִים בְּחֵיק עָנָן.


(מביטה אל הדלת)

מריה! למה את כל־כך נחפזת בעברך על־יד ביתי?

מריה:

(נכנסת. בזרועותיה ילד) תמיד בצאתי עם הילד… אַת בוכה.

ירמה:

הצדק אתך. (נוטלת את הילד ויושבת)

מריה:

עצוב לי, שאַת מקנאה בי.

ירמה:

לא קנאה; דלוּת היא.

מריה:

אל לך להתאונן.

ירמה:

איך לא להתאונן? אותך ושאר נשים אני רואה פורחות מבפנים, ואילו אני כמיותרת בתוך כל־כך הרבה יופי.

מריה:

לך דברים אחרים. לוּ שמעת בקולי — יכולת להיות מאושרת.

ירמה:

בת כפר, שאינה יולדת, כמוה כצרור של קוצים בשדה… אף גרוע מזאת, כחלקת־מדבר עזובה, שאין יד אלוהים נוגעת בה. (מַריה עושה תנועה, כמבקשת ליטול את ילדה מידיה) קחי אותו. אצלך נעים לו יותר. כפי הנראה, אין לי ידים של אֵם.

מריה:

למה אַת אומרת זאת?

ירמה: (קמה על רגליה)

כיון שעייפתי. כיון שעייפתי מלהחזיק את ידי מבלי יכולת להשתמש בהן למען משהו, השייך לי. כיון שאני פצועה, — פצועה ומושפלת עד עפר בהיותי רואה, שהשבלים מתמלאות עסיס, שהמעינות אינם פוסקים מלהזרים מים, שהרחלות ממליטות טלאים והכלבות — גורים, שהשדה כאילו קם לפנַי להראות לי את פרי־בטנו הרך, המנמנם בחיקו, בעוד שאני חשה הלמוּתם של שני פטישים הדופקים במקום אשר שם יכולתי לחוש בשפתותיו של הילד שלי.

מריה:

לא נעים לי כשאַת מדברת כך.

ירמה:

אתן, אמהות לילדים, לא תוכלו להבין לנפשן של נשים, אשר אין להן ילדים. אתן רעננות באין יודעים, כמי שטובל במים מתוקים ואינו חש בצמאון.

מריה:

איני רוצה לחזור על דברים, שאני אומרת לך תמיד.

ירמה:

ובכל פעם תשוקתי מתחזקת ותקותי מתרופפת.

מריה:

אם כך רע מאד.

ירמה:

לבסוף אתחיל להאמין, שאני עצמי הילד שלי. לעתים, בלילות, אני קמה ומאכילה את הבהמות, דבר שלא הייתי עושה מעודי, — שום אשה אינה עושה זאת, — ובהיותי עוברת ברפת השרויה בחשיכה, שומעת אני את קול צעדי כאילו היו צעדי גבר.

מריה:

איש איש וּמַערכי לבו.

ירמה:

ובכל־זאת אַל תחדלי מלאהוב אותי. הלא אַת רואה מה הם חיי!

מריה:

ואיך הגיסות שלך?

ירמה:

טוב לי להיקבר ללא תכריכים מאשר לשוחח אתן.

מריה:

ובעלך?

ירמה:

שלושתם יד אחת כנגדי.

מריה:

מה הם חושבים?

ירמה:

הזיות והבלים. אנשים, שאין דעתם נקיה. מדמים בנפשם, שעיני הולכות אחרי איזה גבר אחר. אפילו ימצא מישהו חן בעיני, אין הם יודעים, כי אשה ממשפחה כמשפחתי — הכבוד יקר לה מכל. עומדים על דרכי כבולי־אבנים. אינם יודעים, שאם ארצה בכך, הריני נחל זועף, העוקר אבנים.

(אחת הגיסות נכנסת ונוטלת כיכר־לחם מן המזנון ויוצאת)

מריה:

על־כל־פנים, בטוחה אני, שבעלך אוהב אותך.

ירמה:

הוא נותן לי פת־לחם וקורת־גג.

מריה:

איזה צרות צרורות על ראשך, איזה סבל! אך אַל תשכחי, גם הגואל על הצלב התענה ביסורים!

ירמה: (מתבוננת בילד)

הוא התעורר.

מריה:

עוד מעט יתחיל לקרקר.

ירמה:

העינים שלך. אַת יודעת? שמת לב? (בוכה) ממש העינים שלך! (דוחקת בעדינות את מריה וזו מסתלקת דומם. ירמה ניגשת לדלת, אשר בעדה נכנס בעלה)

אשה צעירה ב': (מופיעה בפתח)

ששש!

ירמה (מפנה את ראשה)

אַת?

אשה צעירה ב':

עמדתי וציפיתי, שתלך לה. אמי מחכה לך.

ירמה:

היא לבדה?

אשה צעירה ב':

שתי שכנות יושבות עמה.

ירמה:

הגידי להן, שימתינו לי קצת.

אשה צעירה ב':

באמת תבואי? אינך מפחדת?

ירמה:

לא, אני באה.

אשה צעירה ב':

טוב, זה עסקך!

ירמה:

שתחכינה לי, אפילו אתאחר מעט.

(נכנס ויקטור)

ויקטור:

חוּאן בבית?

ירמה:

כן.

אשה צעירה ב': (כמסייעת לה)

וכן, אביא את חולצתך אחר־כך.

ירמה:

בכל עת שתרצי. (אשה צעירה א' יוצאת. אֶל ויקטור) שב, בבקשה.

ויקטור:

אין דבר, אני יכול לעמוד.

ירמה: (בקול רם)

חוּאן!

ויקטור:

באתי להיפרד מעליך. (נרעד קלוֹת, אך מיד כובש את עצמו)

ירמה:

הולך לחיות עם האחים שלך?

ויקטור:

כך רצונו של אבי.

ירמה:

בודאי כבר זקן.

ויקטור:

כן. זקן מאד. (אתנחתא)

ירמה:

טוב לך, שאתה משנה מקום.

ויקטור:

כל המקומות שווים הם.

ירמה:

לא. אני הייתי מפליגה למרחקים.

ויקטור:

הכל היינו־הך. אותם הכבשים ואותו הצמר.

ירמה:

כן, לגבי הגברים, אך לא לגבי הנשים. מימי לא שמעתי גבר, שיאמר בשעת אכילה: “מה טעימים התפוחים האלה!” אתם נוטלים את שלכם בלי לשים לב לפרטים היפים. אשר לעצמי יכולה אני לומר: שנאתי את המים של הבארות הללו.

ויקטור:

ייתכן.

(צל רך אופף את הבמה)

ירמה:

ויקטור.

ויקטור:

כן?

ירמה:

למה אתה פורש מכאן? הבריות אוהבים אותך.

ויקטור:

נהגתי ביושר. (אתנחתא)

ירמה:

נהגת ביושר. בהיותך נער נטלת אותי פעם על זרועותיך, האם תזכור? לעולם אין לדעת מה עלול להתרחש.

ויקטור:

הכל משתנה.

ירמה:

לא. לא הכל. יש מאחורי הכתלים דברים שאינם משתנים, כיון שאין איש שומע את קולם.

ויקטור:

נכון.

(מופיעה הגיסה הצעירה, ניצבת על יד הפתח, מוארת באחרוני זהרוריה של החמה השוקעת)

ירמה:

אך אילו ניתן להם לצאת לחופשי פתאום, היו צועקים וממלאים את חלל העולם בקולותיהם.

ויקטור:

ואף־על־פי־כן שום דבר לא היה זז ממקומו: תעלת־המים בשדה, העדרים בדיר, הירח בשמים והאדם מאחורי המחרשה.

ירמה:

מה חבל, שאין אנו מסוגלים ללמוד מנסיונם של הזקנים!

(קול נוגה וממושך של חלילי רועים נשמע מאחורי הקלעים)

ויקטור:

העדרים.

חוּאן: (נכנס)

אתה כבר יוצא לדרך?

ויקטור:

כן. רוצה אני להגיע אל מעבר לגבעות לפני עלות השחר.

חוּאן:

יש לך איזה טענות אלי?

ויקטור:

לא. שלמת לי בעין יפה.

חוּאן: (לירמה)

קניתי את העדר שלו.

ירמה:

כן?

ויקטור: (לירמה)

עכשיו הוא שלך.

ירמה:

לא ידעתי.

חוּאן: (מרוצה)

ככה זה.

ויקטור:

אחוזת בעלך עולה כפורחת.

ירמה:

הפרי בא ליד המבקשת פרי.

(האחות מסתלקת אל פנים הבית)

חוּאן:

כמעט צר המקום בדיר מלהכיל את כל הכבשים.

ירמה: (קודרת)

העולם גדול.

חוּאן:

אלווה אותך עד הנחל.

ויקטור:

תהא הברכה שורה בבית הזה! (מושיט יד לירמה)

ירמה:

כן יהיה רצון. לך לשלום!

(ויקטור שם פניו לדלת, אך בתנועה קלה, כמעט בלתי־מוחשית, נפנה אחורה)

ויקטור:

אמרת משהו?

ירמה: (בנעימה דרמתית)

אמרתי: לך לשלום!

ויקטור:

תודה.

(הגברים יוצאים. ירמה מביטה בתוגה בידה, אשר החזיקה ביד ויקטור. אחר פונה שמאלה וחוטפת סודרה)

אשה צעירה ב': (עוטפת חרש ראשה בסוּדר)

בואי, נלך.

ירמה:

נלך. (יוצאות בזהירות)

(הבמה שרויה כמעט בחושך גמור. נכנסת האחות הקשישה. בידה נר דולק. אין להוסיף אור על אור של נר זה. מחפשת את ירמה עד ירכתי הבמה. קול חלילי רועים נשמע מאחורי הקלעים)

גיסה א' (בלחש)

ירמה!

(נכנסת גיסה ב'. שתי הגיסות מסתכלות זו בזו וניגשות לדלת)

גיסה ב' (בקול רם יותר)

ירמה!

גיסה א' (קרבה לדלת. בקול ציווּי)

ירמה!

(נשמעים קולות החלילים והקרנות של הרועים. הבמה שרויה בחושך)


מסך


 

מערכה שלישית    🔗


תמונה ראשונה    🔗

ביתה של דולורס המכשפה. אור השחר מפציע. נכנסות ירמה, דולורס ושתי זקנות


דולורס:

נהגת באומץ־לב.

זקנה א':

אין לך כוח בעולם ככוחה של תשוקה.

זקנה ב':

החושך בבית־הקברות היה כבד מדי.

דולורס:

לא פעם ערכתי תפילות כאלה בבית־הקברות עם נשים עקרות ותמיד היו רועדות מפחד. כולן זולתך.

ירמה:

באתי כדי להשיג את מבוקשי. מאמינה אני, שאינך אשה רמאית.

דולורס:

לא. יימלא פי נמלים הרוחשות בפיו של בר־מינן, אם דיברתי שקר מימי. בפעם האחרונה התפללתי עם אשה עניה, שהלכה עקרה זמן רב יותר ממך, ובטנה נתעגל כל־כך יפה, שילדה תאומים; שם, על שפת הנחל, אחזוה הצירים, אך הספיקה לרוץ עד הכפר. הביאה אותם אלי מחותלים במטלית, כדי שאטפל בהם.

ירמה:

וכי עצרה כוח להיטלטל מן הנחל עד הנה?

דולורס:

כן, היא באה. נעליה ושמלותיה היו עקובות מדם… אבל פניה האירו באור גדול.

ירמה:

ולא קרה לה דבר?

דולורס:

מה היה צריך לקרות לה? אלוהים הוא אלוהים.

ירמה:

בודאי, אלוהים הוא אלוהים. לא יכול היה לקרות לה שום דבר. יש להרים את העוללים ולרחוץ אותם במים זכים. הבהמות מלקקות אותם, האין זאת? לוּ היה לי ילד, לא הייתי בוחלת בזה. נדמה לי, כי נשים יולדות מוּאָרוֹת הן באיזה אור, שקוֹרן מבפנים וילדיהן ישנים שעות על שעות על בשרן בהקשיבם לפלג חלב חמים המפכפך ויורד אל שדיהן. יונקים ומשחקים לשובע עד שנרתעים והופכים את ראשיהם. “עוד מעט, ילדי, עוד מעט…” וטיפות לבנות נושרות על פניהם ועל חזם הקטן.

דולורס:

עכשיו יהיה לך ילד. אני בטוחה בזאת.

ירמה:

יהיה לי, כיון שצריכה אני שיהיה לי. שאם לא כן אינני מבינה את העולם. לעתים, בחשבי שלעולם, לעולם לא… מין גל של חום עולה בי ומתפשט עד הרגליים, וכל הדברים נראים לי ריקים. גם הגברים ברחוב, גם השוורים, והאבנים נראים לי כחפצים עשויים צמר־גפן, ואני שואלת את נפשי: מה הם עושים פה?

זקנה א':

טוב ונאה, שאשה נשואה מבקשת ילדים, אך אם אינם באים, למה כל הצמאון הזה? העיקר בחיים הוא להניח לשנים, שתמשוכנה אותנו אחריהן. אינני טוענת כנגדך. ראית, שבאתי לעזור לך בתפילות. אולם מה נחלה את מקוה לתת לילדך, איזה אושר תוכלי להעניק לו… או שמא תושיבי אותו על כסא של כסף?

ירמה:

אינני חושבת מה יהיה מחר, אלא מה יהיה היום. אַת כבר זקנה והכל בעיניך כספר שקראת בו. ואני חושבת, שיש לי צמאון ואין לי חופש. רוצה אני בילד בין זרועותי, כדי לישון במנוחה. הקשיבי ואַל לך להיבהל ממה שאגיד לך: אפילו ידעתי, שילדי יציק לי אחר־כך, שהוא ישנא אותי, שימשוך בצמותי בראש חוצות, גם אז הייתי יולדת אותו בשמחה, כי טוב לבכות על אדם חי המציק לנו מלבכות על רוח־תעתועים הרובץ על לבנוּ שנים על שנים.

זקנה א':

אַת צעירה מכדי לקבל עצות. אבל כשאַת מצפה לחסד משמים עליך לבקש לך מגן באהבת בעלך.

ירמה:

אח, אַת נועצת אצבע בבשרי ונוגעת בפצע עמוק ביותר.

דולורס:

יש לך בעל טוב.

ירמה: (קמה על רגליה)

הוא טוב! טוב! ומה יש לי מזה? הלוואי והיה רע. אך איננו רע. ביום הוא יוצא אל המרעה עם הכבשים ובלילה מונה את כספו. בשכבוֹ עמי, מקיים הוא אחת המצוות, אך מתניו קרים כגופתו של מת. לפנים הייתי סולדת מנשים חמות־מזג, ואילו עכשיו, ברגעים כאלה, רוצה אני להיות הר אחוז־להבות.

דולורס:

ירמה!

ירמה:

אשה צנועה אני, אך ידעתי, כי ילד בא לעולם לא רק בזכותה של אשה, אלא גם בזכותו של גבר. אח, אילו יכולתי לעשות זאת לבדי!

דולורס:

עליך לזכור, שגם בעלך סובל.

ירמה:

איננו סובל. אין הוא רוצה בילדים.

זקנה א':

אל תדברי כך!

ירמה:

אני רואה זאת בעיניו, אין הוא משתוקק להם ואין הוא נותן אותם לי. אינני אוהבת אותו, אינני אוהבת אותו, ואף־על־פי־כן רק הוא יכול להושיע לי; לי, לכבודי ולכבוד משפחתי. רק הוא יכול להושיע לי.

זקנה א': (בדאגה)

עוד מעט יאיר היום. עליך לשוב אל ביתך.

דולורס:

מיד יתחילו להוציא את הצאן, ולא נאה שיראו אותך לבדך.

ירמה:

זקוקה הייתי לפרוק זאת מעלי. כמה פעמים יש לחזור על התפילות?

דולורס:

תפילת־ההשבעה שתי פעמים ובצהרים — תפילת אנה הקדושה. אם תחוּשי שאַת מעוּבּרת, שלחי את החיטים אשר הבטחת לי.

זקנה א':

על ראשי הגבעות כבר מטפטף האור. לכי.

דולורס:

לכי מסביב לאמת־המים, כי עוד מעט פותחים את הרפתות.

ירמה: (בדכאון)

אינני יודעת למה באתי לכאן!

דולורס:

אַת מתחרטת?

ירמה:

לא!

דולורס: (במבוכה)

אם את פוחדת, אלווה אותך עד הפינה.

זקנה א': (בחרדה)

כשתגיעי לביתך יהיה אור־הבוקר מלא.

(נשמעים קולות)

דולורס:

הסי!

(מקשיבות)

זקנה א':

אין איש. לכי לשלום!

(ירמה ניגשת לדלת, בזה הרגע קורא לה מישהו. שלוש הנשים קופאות על עמדן)

דולורס:

מי שם?

קול:

אני.

ירמה:

פתחי! (דולורס מהססת) תפתחי או לא?

(קולות ריטון מאחורי הדלת. מופיע חוּאן ועמו שתי אחיותיו)

גיסה א':

היא כאן.

ירמה:

כאן אני

חוּאן:

מה מעשיך כאן? לוּא יכולתי לצעוק הייתי מעיר את כל הכפר, שיבוא ויראה היכן מתגולל כבוד ביתי. אך עלי להתאפק ולהחריש, כי אַת אשתי.

ירמה:

לוּ יכולתי לצעוק הייתי מעירה גם את המתים, שיבואו ויראו כמה נקיה אני.

חוּאן:

לא! זאת לא. הכל אשא ואסבול, רק לא זאת! אַת מרמה אותי, גונבת את דעתי. לא יכולתי לרדת עד סוף ערמתך רק משום שהנני איש־שדה ההולך אחרי מחרשתו.

דולורס:

חוּאן!

חוּאן:

אתן בלומנה את לשונכן!

דולורס: (בתוקף)

אשתך לא עשתה שום עוול.

חוּאן:

כך היא נוהגת מיום חתונתנו. מביטה אלי בשתי סיכּות, שוכבת על־ידי בלילות, אינה עוצמת עיניה, וממלאת את סדינַי באנחות־פיגול.

ירמה:

שתוֹק!

חוּאן:

אינני יכול עוד, וכי קורצתי מברזל כדי להסתכל באשה, אשר דוקרת את לבי בצפרניה ויוצאת מביתה באישון־לילה… ולשם מה? הגידי, מה אַת מחפשת? ברחוב המון גברים. ברחוב אין פרחים שאפשר לקטוף אותם.

ירמה:

אף לא מלה אחת יותר. אף לא מלה. אתה ומשפחתך חושבים, שרק לכם כבוד ומידות טובות ואינכם יודעים, כי מעולם לא היה לו לבית אבי מה להסתיר מחשש חרפה. קרב אלי! שׂים אפך בשמלתי, רחרח! בוא! שמא תמצא בה שמץ ריח, שאינו משלך, שאינו מגופך. הציגני באמצע השוק עירומה ותירק בפנַי! עשה כעולה על רוחך, כי אשתך אני, אך הישמר לך מלתלות בחזי שמות של גברים אחרים!

חוּאן:

לא אני תולה אותם, כי אם אַת בהתנהגותך. והבריות מתחילים לדבּר. ומדברים בקול צלול וברור. בא אני אל קבוצת גברים השטופים בשיחה והם משתתקים. בא אני לטחנה לשקול את הקמח והכל משתתקים. ואפילו בלילה, כשאני מתעורר, דומה עלי, כי גם ענפי העצים משתתקים.

ירמה:

אינני יודעת אם רוחות רעים הם המנערים את שיבלי החיטה, אולם אתה תן עיניך בחיטה וראה אם טובה היא!

חוּאן:

ואני אינני יודע מה אשה מבקשת בכל עת מחוץ לפתח ביתה.

ירמה: (ברגשת־לב מחבקת את בעלה)

אותך אני מבקשת. אותך. יומם ולילה, ללא מנוחה, ללא נשימה. את דמך ואת עזרתך אני מבקשת.

חוּאן:

חדלי מזאת!

ירמה:

אל תסלקני מעליך, אהוֹב אותי!

חוּאן:

סורי מכאן!

ירמה:

ראה כמה גלמודה אני. כאותה לבנה המחפשת את עצמה בשמים. שׂא עיניך אלי! (תולה בו את עיניה)

חוּאן: (מביט בה ודוחפה בגסות)

הניחי לי אחת ולתמיד!

דולורס:

חוּאן!

(ירמה צונחת על הרצפה)

ירמה: (בקול רם)

יצאתי לקטוף פרחים ונתקלתי בקיר. בזה הקיר אנפץ את ראש.

חוּאן:

שתקי, אנו הולכים.

דולורס:

אלוהים אדירים!

ירמה: (בצעקה)

ארור אבי, שהוריש לי את דמו, דם של אב בשביל מאה בנים! ארור דמוֹ המחפש אותם בטפסוֹ על הקירות!

חוּאן:

שתקי, אמרתי!

דולורס:

באים אנשים, דברי בשקט!

ירמה:

תנו חירות לקולי לפחות כעת, בנפלי אל תוך הבאר החשכה! (קמה על רגליה) הניחו לו ליצור היפה, שיגיח מגופי וימלא את החלל!

(נשמעים קולות)

דולורס:

הם עוברים על־יד הבית.

חוּאן:

שקט.

ירמה:

כן, כן! שקט. אַל דאגה.

חוּאן:

נצא מכאן. מיד!

ירמה:

די! זה הסוף! לשוא אני מפרכת את ידי! ענין אחד הוא לאהוב בתבונה…

חוּאן:

הסי!

ירמה: (בקול שקט)

ענין אחד הוא לאהוב בתבונה וענין אחר הוא כשאין הגוף נענה לנו. ארור יהיה הגוף! הדברים ידועים ולא אני ארים את ידי כדי להשיב את הים אחורה. חסל! מי יתן והייתי אילמת! (יוצאים)


המסך יורד במהירות


תמונה שניה    🔗

סביבת בית נזיר במרומי ההרים. בקדמת הבמה עגלה סכוכה באוהל כפרי, אשר בו מתגוררת ירמה. נשים מביאות מנחה לבית הנזיר. הן יחפות. ביניהן הזקנה מן המערכה הראשונה.


(לפני עלות המסך נשמע קול שירה)


לִרְאוֹת פָּנַיִךְ לֹא יָכֹלְתִּי,

כָּל עוֹד הָיִית עַלְמָה בּוֹדֶדֶת,

אַךְ עֵת תֵּצְאִי מֵחֻפָּתֵךְ

אֶרְאֵךְ, כַּלָּה, וַאֲבָרְכֵךְ.

מִשִּׂמְלוֹתַיִךְ אַפְשִׁיטֵךְ

כְּאֵשֶׁת־חֵיק וְצַיְלָנִית,

עֵת כִּי בַּחֲשֵׁכָה נִשְׁמַע

צְלִיל קוֹל חֲצוֹת מִן הַדְּמָמָה.


הזקנה: (בנעימה ערמומית)

כבר לגמתן מהמים הקדושים?

אשה א':

כן.

הזקנה:

ועכשיו רצונכן לראות את פני הזקן?

אשה א':

אנו מאמינות בו.

הזקנה:

אתן באות לבקש ילדים מאת הזקן הקדוש, אך מדי שנה נוהרים הנה יותר ויותר רווקים. מה זה מתחרש כאן? (צוחקת)

אשה א':

למה תבואי לכאן כשאין אמונה בלבך?

הזקנה:

להסתכל. אני מתמוגגת מנחת. וכדי להשגיח על בני. אשתקד התקוטטו פה שני גברים בשל עקרה אחת, ועלי לפקוח שבע עינים. ועוד, כיוָן שזה מוצא חן בעיני.

אשה א':

יכפר לך אבינו שבשמים!

(יוצאות)

הזקנה:

(בנעימה עוקצנית) מי יתן ויכפר לך! (יוצאת)

(נכנסות מריה ואשה צעירה א')

אשה צעירה א':

ובכן, היא כאן.

מריה:

הנה העגלה שלה. הרבה טרחתי עד שהסכימה לבוא. חודש ימים ישבה לה על הכורסה שלה ולא רצתה למוש ממנה. חוששת אני לשלומה. מין רעיון מנקר לה במוח, אינני יודעת מהו, אך לבטח משהו לא טוב.

אשה צעירה א':

באתי עם אחותי. זה שמונה שנים היא מבקרת במקום, אך לשוא.

מריה:

ילדים באים למי שצריך להם.

אשה צעירה א':

הוא הדבר, שאמרתי תמיד.

(נשמעים קולות)

מריה:

מקום־תפילה זה אינו מוצא חן בעיני. נלך אל רחבת־הכפר, שם יש אנשים.

אשה צעירה א':

לפני שנה, כשירד החושך, נטפלו שני בחורים אל אחותי, שלחו ידיהם אל חיקה.

מריה:

בכל אשר תפני, נשמעים כאן דברים נוראים.

אשה צעירה א':

מאחורי בית הנזיר ראיתי כארבעים חביות של יין.

מריה:

זרם של גברים רווקים יורד מן ההרים האלה.

(יוצאות. קולות. נכנסת ירמה ועמה שש נשים אחרות. פניהן אל בית־התפילה. הן יחפות. בידיהן נרות מקושטים. מתחיל להחשיך)

מריה:

חֹן, אֵלִי, שׁוֹשַׁנְתִּי, כִּי תִּפְרַח לָהּ

אַל תִּתְּנֶנָּה בַּצֵּל, פֶּן תִּבֹּל.


אשה ב':

מִבְּשָׂרָהּ הָקָּמֵל וְצָחִיחַ

הַעֲלֵה שׁוֹשַׁנָּה צְהֻבָּה לָהּ.


מריה:

תֵּן שַׁלְהֶבֶת שְׁחוֹרָה שֶׁלָּרֶגֶב

כִּי תִּלְהַט בְּרַחְמֵי שִׁפְחוֹתֶיךָ.


מקהלת נשים:

חֹן אֵלִי, שׁוֹשַנְתִּי, וְתִפְרַח לָהּ,

וּבַצֵּל כִּי תִּיבַש אַל תִּתְּנֶנָּה.


(כורעות על ברכיהן)

ירמה:

גִּנַּת־פְּרָחִים יֵש בַּשָּׁמַיִם,

שִׂיחֵי־שׁוֹשָן בַּעֲרוּגוֹת לָהּ,

וְשָׁם בֵּין שִׂיח לְמִשְׁנֵהוּ

פּוֹרַחַת שׁוֹשַׁנַּת־הַפֶּלֶא.

דְּמוּתָה כְּאַרְגְּמַן הַשַּׁחַר,

עַל מִשְׁמַרְתָּהּ מַלְאָךְ נִצָּב לוֹ,

כְּנָפָיו כִּשְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁל סַעַר.

עֵינָיו כְּעִנּוּיֵי הַמָּוֶת.

פַּלְגֵי חָלָב חָמִים סָבִיב לָהּ,

קוֹלְחִים־שׁוֹטְפִים בֵּין עַלְעָלֶיהָ.

וּבִמְשׁוּבַת מִשְׂחָק יַרְטִיבוּ

פְּנֵי כּוֹכָבִים שׁוֹקְטִים בַּלַּיְלָה.

פְּתַח שִׂיחַ הַשּׁוֹשָׁן, אֱלוֹהַּ,

וְעַל צְחִיחֵי־בְּשָׂרִי יִפְרַח לוֹ.


(קמות על רגליהן)

אשה ב':

אֵלִי, שְׁלַח יָד אֶל לְחָיֶיהָ,

כַּבֵּה שַׁלְהֶבֶת גֶּחָלֶיהָ.


ירמה:

הַטֵּה לִי חֶסֶד מִמְּרוֹמֶיךָ

וּסְלַח לְנֶפֶשׁ מִתְחַנֶּנֶת,

בְּתוֹךְ בְּשָׂרִי פְּתַח שׁוֹשַׁנָּה לִי,

אֲפִלּוּ יֵש בָּהּ אֶלֶף חוֹחַ.


מקהלת נשים:

חֹן. אֵלִי, שׁוֹשַׁנְתִּי, כִּי תִּפְרַח לָהּ,

וּבַצֵּל כִּי תִּיבַש אַל תִּתְּנֶנָּה!


ירמה:

תְּנֵנִי, אֵלִי, שׁושַׁן הַפֶּלֶא,

וְעַל צְחִיחֵי בְּשָׂרִי יִפְרַח לוֹ.


(יוצאות)

(משמאל נכנסות אל הבמה נערות, שבידיהן סרטים ארוכים, מימין שלוש נערות אחרות, עיניהן מביטות אחורה. קול ניקוש מצלתיים ורעשנים עולה בקצב הולך וגובר. שבע הנערות באות מירכתי הבמה ומנפנפות בסרטים כלפי שמאל. השאון מתעצם והולך. נכנסים גבר ואשה בתחפושת מסורתית. על פניהם מסכות גדולות־מידה. ביד הגבר קרן־שור. אין נוסח המסכות גרוטסקי כלל וכלל. אדרבא, הללו מסכות יפות, נוסח עממי מובהק. האשה מנענעת זוג מצלתיים גדולים בלי־הרף. ההמון המגיח מירכתי הבמה צופה בחזיון ומחווה דעתו על המחול. הלילה כמעט ירד)

ילדים:

הַשֵּׁד וְאִשְתּוֹ! הַשֵּׁד וְאִשְׁתּוֹ!


האשה במסכה:

בֵּין הָרִים שׁוֹטֵף הַנַּחַל,

שָׁם עַלְמָה נוּגָה רוֹחֶצֶת,

שַׁבְּלוּלִים קְטַנִּים טִפְּסוּ בָּה,

בְּגוּפָהּ הַצַּח דָּבָקוּ.

חוֹל הַחוֹף, שֶׁעָף אֵלֶיהָ,

עִם צַפְרִיר קַלִּיל שֶׁל בֹּקֶר,

אֵש זָרוּ עַל צְחוֹק שְׂפָתֶיהָ,

וּצְמַרְמֹרֶת עַל כְּתֵפֶיהָ.

הוֹ, עַלְמָה, מַעֲרֻמַּיךְ

צוֹלְלִים בִּכְפוֹר שֶׁל נַחַל!


הנער:

אֵיךְ בָּכְתָה וְנֶאֶנְחָה לָהּ!


גבר א':

וְאֵיכָה נָבְלוּ דוֹדֶיהָ

בֵּין הָרוּחַ וְהַמַּיִם!


גבר ב':

שֶׁתֹּאמַר, לְמִי נִכְסֶפֶת!


גבר א':

שְׁתֹּאמַר לְמִי צוֹפָה הִיא!


גבר ב':

אַלְלַי צְחִיחַת הָרֶחֶם,

נָס הָאֹדֶם מִפָּנֶיהָ!


האשה במסכה:

עַל זֹאת אָשִׁיב עִם רֶדֶת לַיְלָה,

עִם רֶדֶת לַיְלָה בְּהִיר־מֵצַח.

וּבִתְפִלַּת אִישׁוֹן הַלַּיְלַה

מִשִּׂמְלָתִי אֶקְרַע צִיצֶיהָ.


הנער:

הִנֵּה יָרַד, יָרַד הַלַּיְלָה,

לְפֶתַע מִמָּרוֹם יָרַד לוֹ!

אֵיכָה הִשְׁחִירוּ מֵי הַפֶּלֶג,

הָאָץ מִן הַגְּבָעוֹת לְמַטָּה!


(נשמע ניגון של גיטרות)

הגבר במסכה:

(מזדקף ומנפנף בקרנו)

הוֹ, כַּמָּה לֹבֶן עַל פָּנֶיהָ

שֶׁל הָאִשָּׁה נוּגַת־הַנֶּפֶשׁ!

בֵּין אִילָנוֹת בּוֹכוֹת עֵינֶיהָ!

בִּפְרֹשׂ אַדֶּרֶת לוֹ הַגֶּבֶר,

תִּפְרַח כְּפֶרֶג וְצִפֹּרֶן.


(מתקרב)

אִם בָּאת אֶל אֹהֶל אִישׁ־הַקֹּדֶשׁ,

כִּי יְחוֹנֵן רַחְמֵךְ אֱלוֹהַּ,

אַל תִּתְעַטְּפִי צָעִיף שֶׁל אֵבֶל,

כֻּתֹּנֶת לְבָנָה לִבְשִׁי לָךְ.

מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת לְכִי נָא,

שָׁם תְּאֵנָה צוֹמַחַת פֶּרַע,

וְגוּף־עָפָר שֶׁלִּי יֻתַּן לָךְ

עַד תִּשָּׁמַע אַנְחַת־הַשַחַר.

כַּמָּה קוֹרֶנֶת הָאִשָּׁה!

כַּמָּה קָרְנָה וְזָהֲרָה הִיא!

כַּמָּה כְּפִיפָה, כַּמָּה גְמִישָׁה הִיא!


האשה במסכה:

הָאַהֲבָה תִּקְשֹׁר כְּתָרִים לָהּ

וּתְעַטֵּר מִצְחָהּ בְּנֵזֶר!

חִצֵּי זָהָב־חַיִּים תִּשְׁלַח בָּהּ,

לְמַעַן יְפֻלְּחוּ שָׁדֶיהָ!


הגבר במסכה:

הִיא שֶׁבַע הִתְיַפְּחָה וְשָׁחָה

וְשֶׁבַע הִתְחַזְּקָה וְקָמָה,

וְשִׁבְעָתַיִם הִתְחַבָּקוּ

צִיצֵי תַּפּוּחַ וְיַּסְמִין.


גבר ג':

בְּקַרְנְךָ כָּעֵת נְגַח בָּהּ!


(לאשה במסכה)

גבר ב':

בְּוֶרֶד וּמָחוֹל הַכִּיהָ!


גבר א':

כַּמָּה כְּפִיפָה, כַּמָּה גְמִישָׁה הִיא!


הגבר במסכה:

בְּיוֹם תְּפִלָּה וְלַחַש־קֹדֶשׁ

הַגֶּבֶר לְבַדּוֹ שַׁלִּיט הוּא.

לְפַר־בָּקָר מָשׁוּל הַגֶּבֶר,

וְהַשְּׁלִיטָה בְּיַד הַגָּבֶר,

עַל כֵּן פִּרְחֵי הַמִּתְפַּלֶּלֶת

קוֹטֶפֶת יַד הַמְנַצֵּחַ.


הנער:

עַתָּה שַׁלַּח בָּהּ אֶת הָרוּחַ!


גבר ב':

עַתָּה בָּעֲנָפִים הַכֶּנָּה!


הגבר במסכה:

רְאוּ, רְאוּ אֵיכָה נוֹצֶצֶת,

זוֹ שֶׁרָחְצָה בְּמֵי הַנַּחַל!


גבר א':

כְּגֶזַע הָאַגְמוֹן נִכְפֶּפֶת!


האשה במסכה:

כְּגוּף הַפֶּרַח מִתְיַגַּעַת!


הגברים:

הָעֲלָמוֹת, הַצִּדָּה סוּרוּ!


הגבר במסכה:

תֹּאחַז נָא בַּמָּחוֹל שַׁלְהֶבֶת

וְתִשָּׂרֵף בָּהּ כַּלָּתֵנוּ

זַכַּת הַגּוּף, תַּמַּת הַנֶּפֶשׁ!


(רוקדים אגב מחיאת־כפים וצחוק. שרים)

גִּנַּת פְּרָחִים יֵש בַּשָּׁמַיִם,

שִׂיחֵי שׁוֹשָן בַּעֲרוּגוֹת לָהּ,

וְשָׁם בֵּין שִׂיחַ לְמִשְׁנֵהוּ

פּוֹרַחַת שׁוֹשַׁנַּת־הַפֶּלֶא.


(שתי נערות עוברות בריצה על הבמה. נכנסת הזקנה בסבר פנים עליצות)

הזקנה:

שמא תירגעו ותיתנו לנו לישון. שאם לא, יתרתח כאן משהו בינינו. (נכנסת ירמה) אַת! (ירמה מדוכדכת ואינה עונה דבר) הגידי, למה זה באת לכאן?

ירמה:

אינני יודעת.

הזקנה:

אין אַת מאמינה באלה? והיכן בעלך?

(ירמה מחווה העויות של עייפוּת ונוהגת כאדם, שרעיון משונה מנקר במוחו)

ירמה:

הוא שם.

הזקנה:

מה הוא עושה?

ירמה:

הוא שותה. (אתנחתא. מעבירה יד על מצחה) אח!

הזקנה:

אח! אח! פחות “אח” ויתר אומץ־לב. קודם לכן לא יכולתי לפצות פה, אבל עכשיו אוכל.

ירמה:

מה עוד תוכלי לומר לי, ואין אני יודעת.

הזקנה:

מה שאי־אפשר עוד להשתיק. מה שזועק מכל קיר שבכפר. בעלך אשם בכך. אַת שומעת? ראשי אתן לשחיטה אם שקר דיברתי. לא אביו, ולא סבא שלו, ולא אבי סבא שלו נהגו כגברים שמתניים להם. ואם לעתים העמידו ולדות, היה זה נס מן השמים והארץ. כולם קורצו מריר וכיח. ולא כן בני משפחתך. אחים לך ובני דודים בכל כפר ת“ק על ת”ק. הביטי וראי, אשה חמודה, איזו קללה נפלה על ראשך.

ירמה:

קללה. רסיסי ארס על ראשי גבעולים.

הזקנה:

אבל רגלים לך להימלט.

ירמה:

להימלט?

הזקנה:

כשראיתיך לפני בית הנזיר — לבי נצבט בקרבי. נשים באות הנה כדי לטעום דודים לא־להן. ואז הקדושים מיטיבים לחולל פלאים. בני עומד מאחורי בית־התפילה ומחכה לי. ביתי שלי זקוק לאשה. לכי אליו ונחיה שלושתנו תחת גג אחד. בני – דם נוזל בעורקיו. כמוני. בואי אלינו ותחושי ריח של תינוקות באויר. האפר שנותר ממשכב דודיך, יהי ללחם ומלח בשביל ילדיך. בואי. והבריות, אַל נא תשימי לב להם. אשר לבעלך, הרי ביתי בית שיש בו סכינים ואומץ־רוח. הוא לא יעז אפילו לעבור על־יד פתח ביתנו.

ירמה:

שתקי! שתקי, אשה. לא בזה הדבר. לעולם לא אסכים לכך. לא גבר־נדבות אני מבקשת. וכי סבורה אַת, כי אלך אל חיקו של גבר זר? ומהו כבודי בעיניך? לא יחזיר הנהר את מימיו אחורה ולא יאיר הירח בלב צהריים. לכי לך! דרכי שבחרתי — בה אלך. חשבת באמת ובתמים, כי אוכל להתמסר לגבר אחר? כי אגש כשפחה חרופה לבקש דבר השייך לי? אילו הכרת אותי, לא דיברת אלי כך. אין אני שואלת נדבה.

הזקנה:

אדם צמא ישתה ויודה על מתנת המים.

ירמה:

אני כאדמה חרבה, מאה צמד שוורים יכלו לחרוש בה, ואת מגישה לי ספל־מים מן הבאר. היסורים שלי לא עוד יסורי־גוף הם.

הזקנה: (בנעימה תקיפה)

אם כן, המשיכי כך. יבושׂם לך. כדרדר השדה: עוקצת ועקרה.

ירמה: (בלהט)

עקרה, כן, אני יודע! עקרה! אך אַל תנקרי בזאת את עיני! ואַל תתענגי כל כך כאותם נערים למראה גסיסתה של חיה פעוטה. מאז התחתנתי לא נועזתי לשים מלה זו בפי, וזו לי פעם ראשונה שאני שומעת אותה נזרקת בפני. זו לי פעם ראשונה שאני רואה את האמת שבּה.

הזקנה:

אין אַת מעוררת בי רחמים. לא. לבני אמצא אשה אחרת.

(יוצאת. רינת מקהלה של הולכי־רגל נשמעת מרחוק. ירמה פונה אל עגלתה. בו ברגע מופיע חואן מאחוריה)

ירמה:

עמדת כאן?

חוּאן

כן.

ירמה:

הקשבת?

חוּאן

הקשבתי.

ירמה:

שמעת הכל?

חוּאן

כן.

ירמה:

ובכן מה? הנח לי להצטרף למזמרים. (יושבת על העגלה)

חוּאן

עכשיו הגיע תורי לדבּר.

ירמה:

דבּר!

חוּאן

ולטעון טענות.

ירמה:

על מה?

חוּאן

על המרירות, שאני חש בגרוני.

ירמה:

ואני בעצמוֹתי.

חוּאן

הגיעה השעה, שתבלמי את תלונותיך שאין קץ להן, תלונות על דברים סתומים שהם מחוץ לחיים, דברים המרחפים באויר.

ירמה: (בתדהמה דרמתית)

מחוץ לחיים אתה אומר? מרחפים באויר אתה אומר?

חוּאן

דברים שלא היו ולא נבראו, דברים שלא ידך ולא ידי שלטת בהם.

ירמה: (בזעף)

הלאה, הלאה!

חוּאן

דברים שאין לי ענין בהם. שומעת? דברים, שאינם נחשבים בעיני. מן הדין, שאגיד לך זאת במפורש. מחשיב אני רק דברים, שידי מַחזקת בהם, שאני רוֹאָם עין בעין.

ירמה: (מזדקפת על ברכיה. בקול נואש)

כן, כן… הוא אשר חפצתי לשמוע מפיך… אין האמת משתמעת יפה בהיותה צפוּנה בנו, אך מה גדולה וקולנית היא בצאתה החוצה, בהרימה את ידיה! דברים שאין לו ענין בהם! עכשיו הכל ברור כשמש!

חוּאן (מתקרב)

הביני, שעל כרחם התגלגלו הדברים כך. הקשיבי לי! (מחבקה ומסייע לה להתרומם) נשים רבות היו מתקנאות בחייך. חיים ללא ילדים — נעימים יותר. אני מאושר, שאין לי ילדים. אין אנו אשמים בזאת.

ירמה:

ומה אתה מבקש בי?

חוּאן

אותך! אותך בלבד.

ירמה: (נרגשת)

זאת! אכן, בית, שקט, ואשה. ולא יותר מזה. נכון?

חוּאן

ככל האחרים.

ירמה:

ושאר הדברים? את בנך?

חוּאן (מתרתח)

וכי לא שמעת, שאין זה איכפת לי? זאת אַל תשאלי עוד! עלי לצעוק באזניך למען תביני, למען תנוּח דעתך!

ירמה:

ולא חשבת עליו גם בראותך, שאני משתוקקת אליו?

חוּאן:

אף לא פעם אחת.

(שניהם יושבים על הארץ)

ירמה:

ובכן, איני צריכה לקוות לו?

חוּאן

לא.

ירמה:

גם אתה לא?

חוּאן

גם אני לא. עליך להשלים!

ירמה:

עקרה!

חוּאן

ונחיה בשלום. שנינו. בשקט ובנעימוּת. חבקיני (מחבקה)

ירמה:

מה אתה רוצה?

חוּאן

אותך! את יפה מאד לאור הירח!

ירמה:

אתה אוהב אותי כאהוֹב יונה, שאתה רוצה לזלול.

חוּאן

נשקיני…כך.

ירמה:

לא. לעולם לא! (ירמה פולטת צעקה ולוחצת בגרון בעלה. הלה נופל אפרקדן. ירמה לוחצת בגרונו עד יציאת נשמתו. קול המזמרים נשמע מרחוק) עקרה, עקרה, אבל לבטח. מעתה אדע זאת לבטח. מעתה אני לבדי. (קמה על רגליה. באים וקרבים אנשים) אנוח לי בשקט בלי שאקיץ בחרדה, כדי לצפות אם דמי שלי יבשר לי על בואו של דם חדש. וגופי ייבש לנצח. מה רצונכם לדעת? אל תיגשו אלי! רצחתי את ילדי! במו ידי רצחתי את ילדי!

(מתלקטת להקת אנשים השוהה בירכתי הבמה. קול המקהלה נשמע מרחוק)


מסך



  1. במקור “מגזו”. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!