רקע
פדריקו גרסיה לורקה
אֵשֶׁת הַסַּנְדְּלָר הַתִּמְהוֹנִית

אֵשֶׁת הַסַנְדְלָר הַתִּמְהוֹנִית: מהתלה אכזרית, בשתי מערכות


 

הנפשות    🔗

הסנדלרית

הסנדלר

דוֹן קיכלי

איש האבנט

איש הסוֹמבּרֵרוֹ

הנער

אַלקַלדֶה (ראש מועצת הכפר)

הסופר

השכנה באדום

השכנה בסגול

השכנה בירוק

השכנה בשחור

השכנה בצהוב

צדקנית א'

צדקנית ב'

אשת השַמָש

שכנות, כמרים, המון


 

פרולוג    🔗

מסך אפור. מופיע הסופר ובצעדים זריזים ניגש לפני המסך. בידו גליון־נייר.


הסופר: קהל נכבד… (אתנחתא)

לא. לאו־דוקא קהל נכבד. נאמר פשוט: הקהל. אך אל לכם לפרש את דברי כאילו אמרתי, שאין הקהל נכבד בעיני הסופר. אדרבא. אלא שחוששני, כי מלה זו עשויה להביע מעין רטט של חרדה, מעין בקשה, שיהיו הצופים נוהגים כלפי משחקם של השחקנים ופרי מלאכתו של הסופר במידה של רוחב־לב וסלחנות. לא סבר־פנים ולא חסד תובע הסופר, כי אם שימת־לב, מכל שכן לאחר שהצליח לפלס לו דרך בסבך של ספקות עוקצניים והרהיב עוז לעלות לבמה. מפני אימה אוילית זו ומפני שתיאטרון דרכו ללבוש לעתים צורה של עסק־צובר־רווחים, אנוסה השירה לפרוש מן הבמה, כדי לחפש לה מקלט־מבטחים במחוז שאין שם הבריות נבהלים כשמציגים לפניהם עץ הנהפך לתמרת־עשן, או כשבעזרת ידים זריזות ומלת־קסמים מתרבים שלושה דגים אלפי מונים ומגיעים לשיעור, שיש בו כדי לכלכל עדה רבה של יצורים רעבים.

כאן בחר לו הסופר להעלות גיבור־עלילה בדמותה של אשת סנדלר קטנה ועליזת־קצב־חיים. על סביבנו נושם ומפרכס יציר־כפיו הפיוטי והוּא המשווה למחזהו טעם של משל, או אגדת־עם. ואל נא יתמה, איפוא, הקהל על רוחה הזעפני של הגיבורה ועל הליכותיה המשונות; הלא שרויה היא במאבק־תמיד הן כשהיא לוחמת במציאות האופפת אותה והן כשחלומותיה נהיים למציאות.

קולה של הסנדלרית מאחורי הקלעים:

“עלי להופיע!”

הסופר אל מאחורי המסך:

סבלנות! לא בשמלה ארוכת־שובל ועדוית־נוצות תעלי, כי אם בשמלה קרועה… את שומעת?

קולה של הסנדלרית:

“עלי להופיע!”

הסופר אל מאחורי המסך:

שקט! (המסך מתרומם. הבמה מוארת באור קלוש) הנה ממש כך, מדי יום, מפציע השחר בכל עיר ועיר, ובני־אדם ניתקים ממחצית עולמם, הוא עולם החלומות, ונטרדים אל השווקים ואל בית־מלאכתם ממש כמוך, סנדלרית תמהונית, הנחפזת אל ביתך, כלומר אל הבמה. (האור הולך ורב) אנו מתחילים. אַת נכנסת מצד הרחוב. (קולות־תגרה עולים מאחורי הקלעים) ערב טוב! (הסופר מסיר את הצילינדר שלו, מקרבוֹ בוקע אור ירוק. הוא מטהו אלכסונית כדי לחבשוֹ — וסילון של מים ניתך ממנו על הבמה. הוא זוקף עינים מפוּחדות בקהל־הצופים, מניע כתפיו באירוניה, נסוג כשפניו אל הקהל) אני מבקש את סליחתכם. (יוצא)


 

מערכה ראשונה    🔗

בית הסנדלר. דלפק ועליו כלי־עבודה. קירות לבנים להבהיק. דלת וחלון רב־מידות. מירכתי הבמה נשקף הרחוב על בתיו הלבנים, דלתותיו וחלונותיו הקטנים, אפורי התריסים. שער החצר, המוקפת חומה לבנה, מוליך הרחובה. חדר־המגורים דלתות לו מימין ומשמאל. הבמה שרויה בנוגה של שקיעה זהובה־תפוזה ומכל חפץ שעליה נאצלת מין רוח של אופטימיות ועליצות.

עם הרמת המסך באה הסנדלרית מהרחוב וניצבת בפתח זעופת־פנים. שמלתה מעשה־בד ירוק־עז. שערה שמוט לאחור ועטור שתי שושנים גדולות. ארשת־פנים כפרית לה ועם זאת שופעת חן ונועם נשי.


הסנדלרית:

נשכי לשונך! תרנגולת מפוטמת רכילות! אם אני עשיתי זאת?… כן, אני. מפני שהדבר מצא חן בעיני… לולא חמקת אל ביתך, הייתי מטלטלת אותך עד שתיפח רוחך. שפיפונית מפורכסה! אדרבא, תשמענה כל המקשיבות מאחורי התריסים. טוב בעל זקן מבעל פוזל כבעלך. ומעתה שום שיחות! לא אתך ולא עם שום אחת, שום אחת, שום אחת! (נכנסת וסוגרת את הדלת בשאון) מראש ידעתי, שעם פרצופות כאלה לא כדאי לגלגל שיחה… אלא שאני אשמה, אני, אני ורק אני… מוטב לי לשבת בבית עם… כמעט מתקשה להאמין… עם בעלי. אילו באו ואמרו לי, כי אני, זהובת־השיער ושחורת־העינים… ויש לדעת מה ערך למעלות אלו… אני, עם גיזרה שכזאת וצבע־פנים נחמד שכזה… אני, דוקא אני אתחתן עם גבר שכז… הלא הייתי תולשת את שערותי. (בוכה. דפיקה בדלת) מי שם? (אין מענה. דפיקה שניה בדלת בזעף) מי שם?

הנער:

(בקול נפחד) ידיד טוב.

הסנדלרית:

(פותחת. בראותה את הנער לבה מתרכך) אתה הוא?

הנער:

כן, סניוֹרה סנלרית. אַת בכית?

הסנדלרית:

לא. יתוש עקץ אותי, מאלה היתושים העושים זמ… זמ… זמ… הנה, בעין הזאת.

הנער:

רוֹצה, שאֶפח לך בעין?

הסנדלרית:

לא, נערי. כבר הוטב לי… (מלטפת אותו) ולשם מה באת?

הנער:

הבאתי לך נעלי לָכּה, שילמו בעדן חמישה דוּרוֹס. בעלך צריך לתקן אותן. אלה נעליה של אחותי הבכירה. זו, שפניה עדינות, שיש לה שתי חגורות וקושרת יום אחד זו ויום אחד זו.

הסנדלרית:

הנח אותן שם, הוא יתקן אותן.

הנער:

אמא אמרה, שעליו לשים לב, שלא להכות בפטיש מכות חזקות, כי הלכּה דקה־דקה ויכולה להתבקע.

הסנדלרית:

הגד לאמך, שבעלי יודע את מלאכתו. הלואי ידעה אמך לבשל צלי של קדירה עם עלי־דפנה ופלפלים כשם שבעלי יודע לתפור נעלים.

הנער:

(בקול בוכים) אַל תכעסי עלי. אני לא אשם. אני לומד יפה את שיעורי הדקדוק שלי כל יום.

הסנדלרית:

(בעדינות) נערי היקר! ילד מתוק שלי! איני כועסת עליך. (מנשקת לו) קח לך את הבובה הזאת. היא מוצאת חן בעיניך? ובכן, קח אותה.

הנער:

טוב. אני לוקח אותה. אני יודע שלך לא יהיו ילדים אף פעם.

הסנדלרית:

מי אמר לך זאת?

הנער:

אמא שלי אמרה אתמול: “לסנדלרית לא יהיו ילדים אף פעם”. אז אחיות שלי צחקו ואתן צחקה גם הדודה רפאלה.

הסנדלרית:

(בריתחה) ילדים? ואולי אלד לי ילדים יפים יותר משלהן, ופקחים יותר וביתר כבוד… ואשר לאמא שלך… עליך לדעת…

הנער:

קחי לך את הבוּבּה! אינני צריך לבוּבּה שלך.

הסנדלרית:

(בישוב־הדעת) לא, לא! שמוֹר אותה בשבילך, נערי… איני כועסת עליך. לגמרי לא.

(משמאל מופיע הסנדלר. לבוש בגדי־קטיפה עם כפתורי־כסף. מכנסיו קצרים. עניבתו אדומה. ניגש לדלפקו)

הסנדלרית:

(אל הנער) ועכשיו, לֵך לְךָ לשלום!

הנער:

(מבוהל) היו בריאים! להתראות! בשעה טובה! בּרכת האל עליכם!

(נמלט בריצה בחצותו את הרחוב)

הסנדלרית:

שלום, נערי! (אל הסנדלר) לוּ יצאה נשמתך קודם שיצאת לעולם, לא היו קופצים עלי כל הצרות והפגעים הללו. אי, כסף כסף! מי שברא אותך — תיבשנה ידיו ותמקנה עיניו!

הסנדלר:

(מאחורי דלפקו) אשה, מה אַת מדברת?

הסנדלרית:

מדברת מה שאני מדברת, אין זה מענינך.

הסנדלר:

שום דבר איננו מעניני, אני יודע, עלי להתאפק.

הסנדלרית:

גם אני מתאפקת… ואני רק בת שמונה־עשרה.

הסנדלר:

ואני… בן חמשים ושלוש. על־כן אני מחריש ומוותר לך. זאת אני זוכר היטב! על־כן אני טורח בשבילך… ועצת אלוהים תקום!

הסנדלרית:

(עד כה עמדה וגבה אל בעלה. עתה ניגשת אליו. בקול רך, נרגש) אל־נא, יקירי… אל תאמר זאת!

הסנדלר:

אח! אילו הייתי בן ארבעים, ואפילו בן ארבעים וחמש!… (הולם בפטיש על הנעל בחזקה)

הסנדלרית:

(בחמת זעם) כי אז הייתי שפחתך החרופה, לא כן? לא כדאי להיות אדם טוב… מה אני בעיניך? לא כלום?

הסנדלר:

אשה, מה אַת נרגזת?

הסנדלרית:

ושנותי הצעירות, ותואר־פני? אין הם יקרים מכל כסף שבעולם?

הסנדלר:

הנמיכי קולך! אזנים לשכנים.

הסנדלרית:

ארור היום וארורה השעה, כאשר שמעתי בקול סנדקי מנוּאל והסכמתי להתחתן!

הסנדלר:

רוצה אַת, אולי, משקה־לימונים קר?

הסנדלרית:

הוי, איזו טיפשה הייתי, איזו טיפשה! (טופחת בכף ידה על מצחה) ואילו בחורי־חמד חיזרו אחרי!

הסנדלר:

(מבקש להפיס דעתה) כן, כך אומרים הבריות.

הסנדלרית:

הבריות? כל איש בכפר ידע זאת. מיטב הבחורים השתגעו אחרי! אך הטוב בהם היה אָמיליאנוֹ זה, שהיה רוכב על סוסה שחורה עם ציצים וקשקשי־כסף… בידו תמיד שוֹכה של ערבה… והדרבנות — נחושת נוצצת… ואדרתו, שהיה לובש בימי החורף! והקיפולים באריג הכחול, ושיזוּרי־המשי!

הסנדלר:

גם לי היתה אדרת כזאת… היו אלה אדרות מפוארות.

הסנדלרית:

אתה?! לך היתה אדרת כזאת!? אתה שוגה בדמיונות! שום סנדלר בעולם עוד לא לבש אדרת כזאת!

הסנדלר:

מדוע אינך מבינה ש…

הסנדלרית:

(משסעת דבריו) ועוד בחור הלך לבו אחרי… (הסנדלר דופק ביתר עוז) הוא היה כמעט סניוֹריטוֹ… בן שמונה־עשרה. כל־כך פשוט לומר: בן שמונה־עשרה!

הסנדלר:

(רוחו מתקצרת עליו) גם אני הייתי בן שמונה.עשרה.

הסנדלרית:

אף פעם בימי חייך לא היית בן שמונה־עשרה… והוא היה גם היה! וידע לספר לי דברים נפלאים…. אתה מקשיב…

הסנדלר:

(דופק בזעם) ואולי, תשתקי? אם תרצי ואם לאו — אשתי אַת ואני בעלך! אספתי אותך, היית רעבה ללחם, בלי קורת־גג ובלי כותונת לבשרך. למה, איפוא, התחתנת עמי? יצור הפכפך! חולמת! חולמת בהקיץ!

הסנדלרית:

(מזדקפת) בלום פיך! עשה את מלאכתך ואל תוציאני מכלי! הנשמעה כזאת?! (שתי שכנות עטופות במאנטיליות עוברות בסמוך לחלון וצוחקות) מי העלה על דעתו, שכך תגמול לי, אתה, נתח של בשר חבוט ומצומק! אדרבא, הכּני! נפנף בפטישך עלי!

הסנדלר:

אַל תקימי רעש, אשה!… הנה, אנשים עוברים ושבים. אל אלוהים! (שתי השכנות חוזרות ועוברות מאחורי החלון)

הסנדלרית:

השפלתי את כבודי! טיפשה הייתי! טיפשה! טיפשה! ארור הסנדק מנוּאל! ארורים השכנים! טיפשה שכמותי, טיפשה! (טופחת על ראשה ויוצאת)

הסנדלר:

(מתבונן בראי ומונה את קמטיו) אחד… שנים… שלושה… אלף! (מוסיף להתבונן בראי) כן, סניוֹר. אני ראוי לכך. בשל מה שואל אני, בשל מה התחתנתי? הרביתי לקרוא מעשיות ויכולתי לדעת, שכל הנשים מוצאות חן בעיני הגברים, וכי לא כל הגברים מוצאים חן בעיני כל הנשים. וכמה טובים היו חיי קודם לכן?! אחותי… אחותי אשמה בכל. התעקשה: “ערירי תישאר לעת זקנה” ועוד כהנה וכהנה. קבוּר חיים. רעם יכּה את אחותי זכרונה לברכה! (נשמעים קולות מאחורי הקלעים) מה קרה?

השכנה באדום:

(מאצל החלון. הבעת פניה אומרת מלחמה. על־ידה עומדות שתי בנותיה, אף הן באדום) ערב טוב!

הסנדלר:

(מגרד בערפו) ערב טוב!

השכנה באדום:

אמוֹר לאשתך, שתבוא הנה. (לבנותיה) בנות, אולי תחדלנה לילל? (אל הסנדלר) אדרבא, תצא אשתך ותעז לחזור בפני על מה שהיא מפטפטת מאחורי גבי!

הסנדלר:

אח, שכנתי היקרה! אנא, למען השם, אל תקימי שערוריה! וכי מה יש בידי לעשות? הביני לרוּחי, שכנתי, עמדי את על מקומי! כל חיי היססתי ופקפקתי: לשאת אשה, או לא לשאת אשה, שאין לך בעולם ענין רציני כנשואין… והנה מה היה בסופי… עיניך הרואות.

השכנה באדום:

מיסכן, מה חבל עליך! מוטב לוּ לקחת לך אשה מבנות מעמדך. אחת הנערות הללו, רצוני לומר, מבנות הכפר שלנו.

הסנדלר:

וביתי שלי לא בית, כי אם בית־משוגעים!

השכנה באדום:

לבי נקרע לגזרים! והרי איש מכוּבד היית ואהוּב על הבריות כל הימים.

הסנדלר:

(מביט על סביבו בזהירות כחושש שמא תיכנס אשתו לפתע) שלשום… חתכה את נתח הבשר המעושן, שהכינותי לחגים. ישבנו ואכלנו אותו עד תומו. ואתמול לא טעמנו אלא מרק־ביצים עם פטרוסיליון. וכיון שקמתי ואמרתי מלה של תלונה, הכריחתני לשתות שלוש כוסות חלב בלתי־רתוח בזו אחר זו.

השכנה באדום:

מרשעת!

הסנדלר:

ודווקא משום כך, שכנתי מחמל־נפשי, אודה לך בכל לבי, אם תקומי ותלכי לך מכאן.

השכנה באדום:

אח! לוּ אחותך עוד בחיים! כן, היא היתה…

הסנדלר:

זהו… אגב, קחי את הנעלים שלך, הן כבר מתוקנות.

(בעד הדלת השמאלית מציצה הסנדלרית. היא ניצבת בסתר הוילון ונותנת עין במתרחש)

השכנה באדום:

(בצניעות מעוּשה) כמה תדרוש ממני?… אתה מבין, הזמנים קשים… כל יום גרוע מקודמו.

הסנדלר:

תני כרצונך… שלא יפגע בך ושלא יבולע לי…

השכנה באדום:

(דוחפת את בנותיה במרפקה) שתי פֵּסֵטוֹת מספיקות?

הסנדלר:

כרצונך!

השכנה באדום:

יפה! אתן לך פּסטה אחת…

הסנדלרית:

(נכנסת. בחימה שפוכה) חמסנית! (השכנה ובנותיה פולטות קריאת־בהלה) איך אַת מעיזה לגזול ככה? (לבעלה) ואתה גולם, איך אתה מרשה לה, שתשדוד אותך? תני את הנעלים! לא תשלמי עשר פּסטות, לא תקבלי נעלים.

השכנה באדום:

נחש! נחש!

הסנדלרית:

שמרי על לשון נקיה, אמרתי!

שתי הבנות:

אי! נברח, אמא! למען השם, נברח!

השכנה באדום:

אשה בחרת לך, בלי עין הרע! יבושׂם לך! (יוצאות חיש מהר)

הסנדלר:

(מגיף את הדלת ואת החלון) ועכשיו, הקשיבי־נא רגע…

הסנדלרית:

(נזכרת) נחש… נחש… מה, מה, מה… מה ביקשת לומר?

הסנדלר:

שמעי־נא, בתי. כל ימי שאפתי להימנע משערוריות (בדבּרו הוא בולע רוקו)

הסנדלרית:

מה? שערוריות? אתה מעז לומר, שאני רודפת שערוריות, כיון שקמתי להציל את כספך?

הסנדלר:

לא התכוונתי לומר אלא שאני פוחד מפני שערוריות כשם שבנות סלמנקה פוחדות מפני מים קרים.

הסנדלרית:

(בחתף) בנות סלמנקה! תועבה!

הסנדלר:

(באורך־רוח) לא אחת התגרו בי אנשים ואפילו העליבו אותי, ואף שלא מוג־לב אני מטבעי, בכל־זאת אימת יתוש קופצת עלי שמא יקרה ויקיפוני מיני אורחים־פורחים ובני־בליעל, או שמא יעלה שמי על לשונן של זקנות דברניות ויושבי קרנות. היורדת אַת לטעמם של דברי? דיברתי ברורות וזה סוף פסוק.

הסנדלרית:

הכל טוב ויפה, אך מה זה איכפת לי? התחתנתי אתך. מה רע לך? ביתך לא נקי ומצוחצח? האוכל לא טעים? הלבשת מעודך כותונת כזאת וצוארון כזה? וכי אינך מתהדר בשעונך עם שרשרת־הכסף ואבני־החן, שאני מכוננת בשבילך לילה־לילה? מה עוד חסר אתה? אני הכל מכל, — רק לא שפחה חרופה. ותמיד אנהג כעולה על רוחי.

הסנדלר:

מה אַת משננת לי?… זה שלושה חדשים עברו מאז הבאתי אותך תחת החופה… וכל הזמן אני אוהב אותך, ואַת כל הזמן יורדת לחיי. כלום אינך רואה, שאין לבי לצחוק ותעלולים?

הסנדלרית:

(בכובד־ראש. כמהרהרת) כל הזמן אוהב אותי, אוהב אותי… אבל (פורצת) מה טעם אוהב אותי? מה פירוש אוהב אותי?

הסנדלר:

אַת סבורה שאין לי עינים, אך אני רואה הכל. אני יודע מה שאַת עושה ומה שאינך עושה, והמים הגיעו עד הנה! (מַראֶה על צוָארו)

הסנדלרית:

(בזעף) אחת היא לי עד היכן הגיעו המים ואני יורקת עליך! הבינות? (בוכה)

הסנדלר:

כלום לא תוכלי להנמיך קצת את קולך?

הסנדלרית:

באזניו של חמור כמוך יש להרים את הקול כך, שכל הרחוב ישמע.

הסנדלר:

דומה עלי, לאָשרי, שאוכל לשים קץ לזאת בקרוב. אני רואה, שפקעה סבלנותי.

הסנדלרית:

היום אין ארוחת־צהרים!… לך בקש לך סעודה במקום אחר! (יוצאת כאחוזת טירוף)

הסנדלר:

(בחיוך) מחר תצטרכי, אולי, לבקש לך סעודה גם אַת (חוזר אל דלפקו)

(בעד הדלת האמצעית נכנס האלקלדה. לבוש חליפה כחולה. אדרת לו רחבת־מידות. בידו מטה עם גולת־כסף. דיבורו איטי, נעימת קולו ערמומית)

אלקלדה:

שקוּד על המלאכה?

הסנדלר:

על המלאכה, סניוֹר אלקלדה.

אלקלדה:

מרוויח יפה?

הסנדלר:

מרוויח כדי פרנסתי. (מוסיף לעבוד)

אלקלדה:

(מתבונן על סביבו בסקרנות) אין אתה בקו הבריאות.

אלקלדה:

(בלא הרמת ראש) לא, לא כלום.

אלקלדה:

אשתך?

הסנדלר:

(מניד בראשו לאות הסכמה) אשתי!

אלקלדה:

(יושב) זה סופו של איש המתחתן בגילך… בגילך חייב אדם להיות אלמן כבר… לקבור לפחות אשה אחת… אני קברתי ארבע: רוֹסה, מנוּאלה, ויסיטסיון ואנריקטה גוֹמס, היא האחרונה. כולן כאחת נשים יפות היו. אהבו מחולות ומים טהורים. כולן כאחת ידעו טעמו של מקל זה. בביתי שלי… בבית שלי היד תופרת והפה מזמר…

הסנדלר:

כן, תוכל לשער כיצד מתגלגלים חיי. אשתי… אין היא אוהבת אותי. ניצבת על־יד החלון ומדברת עם כל גבר, שמזדמן לה. אפילו עם דוֹן קיכלי… כן, עצמותי רותחות.

אלקלדה:

ומה הפלא? נערה עליזה ורכה בשנים.

הסנדלר:

הבלים! בטוחני שהיא עושה זאת רק כדי להציק לי. אני משוכנע שהיא… שהיא שונאת אותי. תחילה סבור הייתי כי אקנה את לבה בזכות אָפיי הרך והמתנות הקטנות, שאני מביא אליה. קניתי לה מחרוזת־אלמוגים, סרטי־משי, מסרקות־צדף… ואפילו ביריות לגרביה! והיא… היא תמיד היא!

אלקלדה:

ואתה? אתה תמיד אתה, לכל השדים! מביט ואיני מאמין למראה עיני: גבר, גבר של ממש, עשוי להכניע לא־רק־אחת אלא שבעים ושבע נקבות. אם אשתך מדברת בעד החלון עם כל עובר ושב, אם היא מזלזלת בך, הרי אין זאת אלא מפני שרצונך בכך, מפני שאין אתה אוחז בה ביד חזקה. נשים, — תן להן חיבוקי־ידים אמיצות, דריסת־רגל איתנה, דיבור־פה קולני, ואם אף־על־פי־כן תעזנה לקרוא כתרנגולים, אין לך תרופה בדוקה יותר ממקל־קסמים זה. רוֹסה. מַנוּאלה, ויסיטַסיון ואֶנריקֶטה גומס, אשתי האחרונה, יכלו לספר עד כך, אילו נפגשו בדרך מקרה שם, בעולם־האמת.

הסנדלר:

אתה מבין… יש בלבי משהו שהייתי מגלה לפניך, אך אני מהסס. (מביט אליו ביראה)

אלקלדה:

(בקול תקיף) דבּר!

הסנדלר:

ידעתי, זוהי נבלה מאין כמוה… אבל אין אני אוהב את אשתי.

אלקלדה:

לכל הרוחות!

הסנדלר:

כן, סניוֹר, לכל הרוחות!

אלקלדה:

אם כן, למה זה התחתנת, גולם־אין־שכל?

הסנדלר:

כאן קבוּר הכלב, סניוֹר. פרשה זו סתומה גם בשבילי. אחותי, כן. אחותי אשמה בנשואים אלה. “תישאר ערירי, אמרה, תישאר בודד, תישאר פה, תישאר שם…” קצת ממון היה בכיסי ועוד כוח במתני. אמרתי: טוב, מסכים! ועכשיו: איה היא אותה בדידות מתוקה, שהיתה לי פעם? יכה רעם את אחותי, — והיא נחה לה בגן־עדן!

אלקלדה:

אכן, נסתבכת כהוגן!

הסנדלר:

כן, סניוֹר, נסתבכתי… ואין בי עוד כוח לשאת ולסבול. מימַי לא ידעתי טיבה של אשה מהו. ואתה — ארבע נשים היו לך! מהומה כזאת אֵינה לא לפי כוחי ולא לפי גילי.

הסנדלרית:

(שרה מאחורי הקלעים)

מָה חַיֵּינוּ? מָה וּמָה?

שִׁיר מָחוֹל וּמְהוּמָה.

בָּא הַקֵּץ לְרִיב־שְׂפָתַיִם,

שְׁלֹף בִּן־רֶגַע סַכִּינַיִם!

הסנדלר:

אתה שומע?

אלקלדה:

ומה יש בדעתך לעשות?

הסנדלר:

הקוקיה פרחה ליער. (רומז כמי שנמלט)

אלקלדה:

יצאת מדעתך?

הסנדלר:

אומרים: הסנדלר הולך יחף, ואני הולך. כאן אין לי מנוחה. אוהב שלום אני מטבע ברייתי. לא הורגלתי לצעקות ולא הסכנתי להתגלגל על לשונם של הבריות.

אלקלדה:

אשר אמרת לעשות, שקוֹל במאזני השכל. חדל להיות שוטה ותוכיח שגבר אתה. מה חבל, שאין בך דם ומרץ כיאה לאיש אשר כמוך.

(משמאל נכנסת הסנדלרית. בידה פוּדריה ורודה. מתפדרת. מיטיבה גבותיה)

הסנדלרית:

ערב טוב.

אלקלדה:

ערב טוב ונעים. (לסנדלר) כמה יפה היא! יפהפיה!

הסנדלר:

באמת?

אלקלדה:

השושנים העוטרות את ראשה, מה נחמדות למראה ומה נעימות לריח!

הסנדלרית:

על הגזוזטרות שלך, סניור, שושנים כאלה בשפע.

אלקלדה:

אמת לאמיתה. אוהבת אַת פרחים.

הסנדלרית:

אני? אני מעריצה אותם. לוּ ניתן לי וקישטתי בעציצים את הבית כולו: על הגג, ולפני המפתן, ולאורך הקירות… אבל זה… זה האיש… אין הפרחים מוצאים חן בעיניו. ודאי! היכן היו עיניו כל חייו? בסוליות הנעלים! וכי מה אפשר לדרוש ממנו? (יושבת על אדן־החלון ומציצה בעדו) ערב טוב, סניוֹר. (רומזת למישהו בחוץ)

הסנדלר:

ובכן, רואה אתה?

אלקלדה:

קצת מחוספסת… אבל יפה, יפה מאד. גיזרה לה — תאוָה לעינים.

הסנדלר:

אין אתה מכיר אותה.

אלקלדה:

שששקט!… (שם פניו לדלת. בנעימה של רוממוּת) להתראות מחר! אף־על־פי־כן אני מקוה, כי דעתך תתקרר עליך. לכי לנוח, בתי! גיזרה יש לה, — בלי עין הרע. (יוצא בלי לגרוע עין ממנה) כן, חמודה להפליא! והשערות — גלים־גלים, הא, יש על מה להביט! (יוצא)

הסנדלרית: (שרה)

אֶחָד הַמֶּלֶךְ בְּאַרְצִי,

בְּרָכָה עָלָיו תָּנוּחַ,

אַךְ לַקְּלָפִים אַרְבָּעָה מְלָכִים:

פִּיק, לֵב, תִּלְתָּן, רִבּוּעַ.

(נוטלת כסא ומניפה אותו סביב־סביב)

הסנדלר:

(נוטל כסא אחר ומניפוֹ בכיון ההפוך) יודעת אַת, שזה מעורר בי אמונות תפלות, שאני חש חודו של סכין בגרוני… למה, איפוא, אַת עושה זאת?

הסנדלרית:

(מניחה את הכסא) מה עשיתי? תמיד אני אומרת, שאין אתה נותן לי להרים אצבע קטנה.

הסנדלר:

קצתי מלהסביר לך… אני מאמץ את מוחי לשוא. (ניגש אל הדלת כאומר לצאת, אך הסנדלרית שבה לסובב את הכסא. הסנדלר רץ אל הכסא השני ומסובב אותו) למה אינך מניחה לי ללכת?

הסנדלרית:

רבונו של עולם! הלא זה רציתי: שתלך.

הסנדלר:

אם ככה, תני לי ללכת!

הסנדלרית:

(בזעם) טוב, הסתלק!

(מאחורי הקלעים באים צלילי־חליל וגיטרה. נשמעת פולקה עתיקה בת־קצב קומי. הסנדלרית מניעה בראשה לפי קצב המנגינה. הסנדלר נמלט בעד הדלת השמאלית)

הסנדלרית:

(מזמרת) לָרָן…. לָרָן… מכל כלי־הזמר החליל אהוב עלי ביותר… כל ימי חלמתי על חליל… עיני כמעט בוכות… צלילי־חמד!… לָרָן…לָרָן…הי, שמע… חפצתי שגם הוא יקשיב למנגינה.. (קמה, רוקדת עם חתן מדומה) אח, אֶמיליאנו! מה יפה חגורתך, אֶמיליאנו! לא, לא כאן… כאן אָמוּת מבושה… אל אלוהים, אינך רואה? מסתכלים בנו! קח את המטפחת, שים לב, שמלתי מתקמטת. כן, אותך אני אוהבת, רק אותך… הו, כן! מחר תבוא על סוסך הלבן, החביב עלי כל־כך. (צוחקת. המנגינה נפסקת) לכל השדים! רק טעמתי מן הדבש ו… מה זאת?

(דון קיכלי מופיע בחלון. הוא בפראק שחור ומכנסים קצרים. קולו רטיט. מניע בראשו כמאריונטה)

דוֹן קיכלי:

ששששש!

הסנדלרית:

(גבה אל החלון. מתעלמת ממנו): פּין, פּין! פּיוֹ, פּיוֹ! פּיוֹ, פּיוֹ!

דוֹן קיכלי:

(מתקרב) ששש…שקט! אח, סנדלרית! לבנה אַת כחרצנו של שקד ומרירה מעט כמוהו. סנדלרית קטנה שלי… גבעול של זהב דולק… סנדלרית קטנה שלי, יהלום משובץ בבשר לבי… משׂוֹשׂ עיני שלי!

הסנדלרית:

כל־כך הרבה דברים גם יחד, דון קיכלי! עד כה לא ידעתי, כי ציפוריות כוח־דיבור להן. אבל אם איזה עוף־כנף שחור, שחור גם זקן, מעופף על סביבי… עליו לדעת כי אין לבי לזמרה עכשיו… אולי אחר־כך… פּין, פּין, פיו, פיו…

דוֹן קיכלי:

בשעה שדמדומי־ערביים פורשים צעיפים דקים על עולם ומלואו וחוצות העיר הגועשים מתרוקנים מאדם, — שוֹב אשוב. (שואף אבקת־טבק ומתעטש על צוארה של הסנדלרית)

הסנדלרית:

(נפנית אליו בזעם ומכה אותו. דון קיכלי רועד) מה!!! (בארשת אומרת בחילה) ואם לא תשוב, חצוף!? אתה פוחלץ מטומטם, אתה פרצוף של פמוט־נחושת, לך, לך! הנשמעה כזאת?! להתעטש על הבריות! לך, שד מנוזל! גועל!

(דון קיכלי יוצא. בחלון מופיע וניצב שם עלם בעל אבנט. סוֹמבּררוֹ שטוח שמוּט לו על פניו. ניכרת בו הבעה של דכדוּך נפש גדול)

בעל האבנט:

נושמת אויר צח, סנדלרית קטנה?

הסנדלרית:

ממש כמוך.

בעל האבנט:

ותמיד לבדך… חבל מאד!

הסנדלרית:

(חמוצה) מה פירוש חבל?

בעל האבנט:

אשה אשר כמוך, יפת־תלתלים כזאת, הדורת־חזה כזאת…

הסנדלרית:

(בהבעה עוד יותר חמוצה) אולם מדוע חבל?

בעל האבנט:

כיון שראויה אַת להיות על גלויות־דואר מצויירות… ואַת סתם עומדת בפתח.

הסנדלרית:

כן? אני אוהבת מאד גלויות של דואר, וביחוד אלה, שחתנים נוהגים לשלוח מדרך־מסעם…

בעל האבנט:

אח, סנדלרית חביבה, כמה חם לי! (מוסיפים לשוחח)

הסנדלר:

(נכנס, רואה את המשוחחים ונסוג אל הדלת) עם כל אדם, ובשעה כזאת! מה יאמרו הבאים עכשיו מבית־התפילה? ומה יספרו בבית־המרזח? ישימו אותי לצחוק! בכל בית יפשיטוני מכּוּתוֹנתי וישפכו עלי בוץ! (הסנדלרית גועה בצחוק) אלי שבשמים! מה עלי לעשות? לברוח מכאן! הכדאי לי לשמוע פטפוטיה של אשת השַמָש? והכומר? מה הוא יאמר על כך? אוי לאזני! זה עוד חסר לי. (יוצא בדכאון)

בעל האבנט:

איך להביע זאת לפניך… אהבתיך… אני אוהב אותך כמו…

הסנדלרית:

חי נפשי, כשאתה מתחיל ב“אהבתיך־אוהב־אותך”, דומה עלי, שמישהו בא ומדגדג לי בנוצה מאחורי אזני. “אהבתיך־אוהב־אותך”…

בעל האבנט:

כמה גרעינים יש בחמנית?

הסנדלרית:

אני יודעת?

בעל האבנט:

כמספר הגרעינים כן מספר האנחות הנעקרות בלבי עליך… אליך… (מתקרב אליה קרבה יתרה)

הסנדלרית:

(בקול חותך) תפסיק! אמנם נעים לשמוע לדבריך. פשוט, נחמד לאוזן. אבל רק זאת! הבנת? מוטב ככה!

בעל האבנט:

זה לא ייתכן. אַת, אולי, מהרהרת במישהו אחר?

הסנדלרית:

אתה יודע מה? שא רגלים! חיש!

בעל האבנט:

אינני זז ממקומי עד שלא תאמרי לי “כן”. (רוצה לחבקה)

הסנדלרית:

(מגיפה את החלון במרץ) איזה חצוף! איזה מטורף! פגעתי בך? ובכן, תסבול! כאילו אינני קיימת בעולם אלא רק כדי… כדי… מה יש? וכי אסור במקום הזה לגלגל שיחה עם יצורים חיים? רק שני סוגי נשים מצאתי פה: נזירות או סמרטוטות… כן, זהו מה שנגזר עלי לראות! (מרחרחת באפה ורצה) הא! הסיר על האש! רשלנית שכמוֹתי!

(לאט־לאט דועכת הבמה. נכנס הסנדלר, עטוף אדרת ארוכה. צרור־בגדים נתון תחת בית־שחיו)

הסנדלר:

או שאני אדם אחר או שאין אני מכיר את עצמי! אַי, בית שלי, בית קטן שלי! אַי דלפקי הקטן! סוליות, מסמרים, עור של עגל שלי… ובכן, טוב. (ניגש לדלת אך מיד נסוג. נתקל בשתי נשים צדקניות)

צדקנית א':

אתה נח לך קצת, נכון?

צדקנית ב':

טוב לנוח וטוב שאתה נח.

הסנדלר:

(קדורנית) ערב טוב!

צדקנית א':

טוב לנוח במיטה, מָאֵסטרוֹ.

צדקנית ב':

טוב במיטה, טוב מאד!

(יוצאות)

הסנדלר:

כן, טוב לנוח, טוב… ובינתיים אפשר להציץ בעד חור המנעול! מכשפות! סכסכניות! איזה רעל מתוק בדבריהן! אוי לאָזנַי! כמובן, כל העיר תתחיל לרנן. הסנדלר פה, הסנדלר שם, הסנדלרית כך, הבחורים כך! אי, רבונו של עולם! שלח רעם על ראש אחותי, שתשכון במנוחה בגן־עדן! אך מוטב, שאהיה ערירי בעולם ולא יורו אלי הבריות באצבע. (נחפז ויוצא. משאיר את הדלת פתוחה אחריו)

הסנדלרית:

(נכנסת משמאל) השולחן ערוך… האוכל מוכן, אתה שומע? (ניגשת לדלת השמאלית. ניגשת לדלת הימנית) אתה שומע!? מה! הלך לו לבית־הקפה, בריה מחוצפת, והשאיר את הדלת פתוחה… ועוד מה? לא תיקן את הסנדלים והסתלק לו? טוב… יקבל ממני מנה. ועוד איזו מנה! כל הגברים דומים זה לזה, כולם מנוולים הם… טוב, ילך לו… ילך לכל הש… (בחיל של צמרמורת) אי, נעשה קריר! (מדליקה את הנר בפמוט. מן הרחוב נשמעים זוגי העדרים השבים מן המרעה. היא ניצבת אצל החלון) איזה יופי של עדרים! לבי משתגע אחרי כבשים… הביטו… הביטו… זו הקטנה, הלבנונית, בקושי נגררת על רגליה… אי! המסורבלת ההיא, השמנה, מה זה נטפלה אליה, רוצה לדרוס אותה… פוי, גועלית! והוא לא כלום… (בקול גדול) שמע, הרועה! דחליל מדוחלל! הבט, דורסים את הרכרוכית הקטנה! (אתנחתא) כן, ודאי שאיכפת לי… זה לא איכפת לך? גולם מטומטם! איכפת לי גם איכפת לי… (היא סרה מאצל החלון) אבל היכן נעלם המבולבל שלי? אם רק יתמהמה עוד רגע, אני יושבת לי ואוכלת לבדי. מה הוא חושב לו?… ודווקא היום, שהתבשיל עלה כל־כך יפה!…. צלי עם תפוחי־אדמה חתוכים דק־דק, פלפלים חמצמצים, לחם לבן, בשר שמנמן, דלעת קלויה ולימון להפיג את השומן… יאמרו עלי מה שיאמרו, אבל מטעמים להכין — זאת אני יודעת, ועוד איך!? בעשר אצבעות אלה!

(אגב דיבור היא מהלכת בחדר אנה ואנה, ועושה כל מיני מלאכות ביד חרוצה: עורכת את הכסאות, מנקה את הפמוט, מסירה אבק מבגדיה)

הנער:

(ניצב על הסף) כועסת עדיין?

הסנדלרית:

לא, שכני החמוד. לאָן?

הנער:

מבטיחה, שלא תגדפי אותי? באמת? לפעמים אמא מרביצה בי. אבל אני אוהב אותה עשרים קילו. ואותך דווקא אני אוהב שלושים וּשנַים וָחצי.

הסנדלרית:

למה אתה מתוק כזה?

הנער:

אספר לך דבר, ששום אחד לא רצה לספר לך. “לכי אַת, לכי אַת!” ואף אחת לא רצתה ללכת, עד שאמרה אחת: "ילך הילד:… מפני ש… מפני שמי אחר ילך לספר לה דבר שכזה.

הסנדלרית:

הגד מיד, מה קרה?!

הנער:

אַל תפחדי. איש לא מת.

הסנדלרית:

דבּר כבר!

הנער:

הביטי! סנדלרית, הביטי! (בעד החלון נכנס פרפר. הנער קופץ מעל ברכיה ורץ לתפשו) פרפר! אין לָך כובע?… צהוב עם נקודות כחולות ואדומות… אח! אין כמוהו! יופי חי!

הסנדלרית:

אבל יקירי… רצית ל…

הנער:

(בקול נמרץ) דברי בשקט! לא רוֹאָה שנבהל! מהר! תני המטפחת שלך!

הסנדלרית:

(נמשכת אחרי הציד) קח!

הנער:

ששש. צעדי בשקט, לאט!

הסנדלרית:

לאט־לאט ויברח לו…

הנער:

פַּרְפָּר בֶּן הָרוּחַ,

כְּנָפֶיךָ אוֹר־בָּרָק.

פַּרְפָּר בֶּן הָרוּחַ,

זָהֹב גַּם יְרַקְרַק.


פַּרְפָּר בֶּן הָרוּחַ.

שַׁלְהֶבֶת נֵר וָהוֹד,

עֲמֹד נָא, אַל תָּזוּעַ,

עֲמֹד, עֲמֹד, עֲמֹד!


רוֹצֶה אַתָּה לָעוּף,

לָעוּף, וְלֹא לָשׁוּב,

כְּנָפֶיךָ אוֹר־בָּרָק

זָהֹב גַּם יְרַקְרַק.


פַּרְפָּר בֶּן הָרוּחַ.

עֲמֹד נָא, אַל תָּזוּעַ!

שַׁלְהֶבֶת נֵר וָהוֹד,

עֲמֹד, עֲמֹד, עֲמֹד!


אַל פַּחַד, מַר פַּרְפָּר,

אַתָּה נִתְפַּסְתָּ… כְּבָר!

הסנדלרית:

(בלעג) כבר!

הנער:

לא, זה לא הצליח לי. (הפרפר עף)

הסנדלרית:

עכשיו! תפוס, תפוס!

הנער:

(רודף אחר הפרפר בעליצות) לא תעמוד? לא תחדל לעוף?

הסנדלרית:

(רצה אל הצד שכנגד) הוא מתחמק! כבר מתחמק (ברדיפתו אחר הפרפר יוצא הנער החוצה בתוקף) לאן אתה? לאן?

הנער:

(עומד כמהסס) נכון התחמק! (בשטף דיבור) אבל אני לא אשם!

הסנדלרית:

מה לעשות! די. עכשיו ספר לי מה קרה? אבל מהר!

הנער:

הא! אז הביטי… בעלך, הסנדלר, הלך ולא ישוב אף פעם.

הסנדלרית:

(אחוזת אימה) מה?

הנער:

כן, כן…. כך הוא אמר כשעלה בעגלה, בעצמי ראיתי… וביקש שנגיד לך… כל הכפר יודע…

הסנדלרית:

(יושבת על הכסא חסרת־ישע) לא ייתכן, לא ייתכן! אינני מאמינה!

הנער:

לא. דווקא נכון. אך אל תצעקי עלי!

הסנדלרית:

(קמה ורוקעת ברגליה על הרצפה כאחוזת טירוף) וככה הוא מודה לי? כך הוא משלם לי?

הנער:

(מסתתר מאחורי הדלפק) המסרקות נופלים לך מהראש!

הסנדלרית:

מה אעשה לבדי בחיי? אוי, אוי, אוי! (הנער נמלט החוצה. על סף הדלת ומעבר לחלון מתלקטים אנשים) כן, כן, בואו כולכם! היכנסו והסתכלו בי! בּוֹאוּ, פטפטניות, קוּפּוֹת של רכילוּת! הכל, הכל באשמתכם!…

אלקלדה:

שתקי, שתקי בבקשה! בעלך עזב אותך, כפי שאַת יודעת, מפני שלא אהבת אותו ומפני שהגיעו לו מים עד נפש.

הסנדלרית:

מה! אתה הוא המיטיב לדעת ממני אם אהבתי או לא אהבתי את בעלי? כן, אהבתי אותו. אח, כמה אהבתי אותו! כמה בחורים טובים גם עשירים ממנו רדפו אחרי ואף לאחד לא אמרתי “כן”. אוי, בעלי המסכן, מי יודע מה פטפטו עלי באזניך!

השמשית:

(עם כניסתה) די, שכנתי! קבלי את הדין!

הסנדלרית:

לא! לא אקבל, לא אקבל! אוי ואבוי לי!

(שכנות לבושות ססגונית נכנסות בזו אחר זו. בידיהן כוסות גדולות עם משקאות קרים. הן נעות־מתרוצצות סביבה, יוצאות וחוזרות. הסנדלרית יושבת על הרצפה ופולטת קריאות קצובות קצב של מחול. שעה שהנשים מסתובבות שולי שמלותיהן נפרשים. יש משהו קומי בהעוויותיהן בהביען את צערן)

השכנה בצהוב:

משקה קר, בבקשה.

השכנה באדום:

משקה מרענן, בבקשה.

השכנה בירוק:

סגולה טובה ללב.

השכנה בשחור:

לימון.

השכנה בסגול:

סַרְסָפָּרְיָה.

השכנה באדום:

אין לך טוב ממִנתּה.

השכנה בסגול:

שכנתי!

השכנה בירוק:

אי, שכנתי!

השכנה בשחור:

סנדלרית!

השכנה באדום:

אי, סנדלריתה!

(השכנות מקימות רעש־המולה עליז. הסנדלרית מיבבת בקול קורע־לב)


מסך


 

מערכה שניה    🔗

אותה התפאורה עצמה. שמאלה, דחוק אל קרן־זוית, דלפקו של הסנדלר. מימין קבוע דוכן. עליו בקבוקים ואגן לשטיפת כוסות. הסנדלרית מאחורי הדוכן. שמלתה אדומה־בהירה, רחבת־קפלים וקצרת שרוולים. על הבמה, בתווך, שני שולחנות. אצל האחד יושב דוֹן קיכלי הלוגם משקה קר. אצל השני — בעל הסוֹמבּררוֹ. כובעו מוטה אל פניו.

בשקידה שוטפת הסנדלרית כוסות וגביעים ועורכתם בסדר על גבי הדוכן. בעל האבנט מופיע בפתח. לראשו סוֹמבּררוֹ שטוח, כבמערכה הראשונה. מראהו עצוב. ידיו תלויות ברפיון. הוא מעיף כלפי הסנדלרית מבט שכולו רוך ועדינות. השחקן הממלא תפקיד זה על דרך ההגזמה, ראוי לו, שהבמאי יוריד על ראשו חבטה במקל. כללו של דבר אַל יהא איש נתפס להפרזה. במחזה היתולי נדרש משחק טבעי. הדמות עוצבה על־ידי הסופר והחייט הלבישה. אכן, פשטות! בעל האבנט מתעכב על־יד הדלת. דון קיכלי ובעל הסומבּררוֹ מפנים ראש ומסתכלים בו. עד כאן משול המישחק לקטע של סרט אילם, שמבטי השחקנים בלבד משווים לו ביטוי.


הסנדלרית:

(פוסקת מלעבוד ונועצת מבט ממשוך בבעל האבנט. אתנחתא קצרה) בבקשה, היכנס.

בעל האבנט:

אם הדבר עשוי להנעים לך…

הסנדלרית:

להנעים לי? לי היינו־הך. אולם אתה עומד בפתח…

בעל האבנט:

כרצונך. (נשען על הדוכן רוטן בין שיניו) הנה עוד אחד, שעלי לסלק לו…

הסנדלרית:

מה אתה שותה?

בעל האבנט:

מה שתציעי לי.

הסנדלרית:

את הדלת.

בעל האבנט:

רבון עולם, איך משתנים הזמנים!

הסנדלרית:

ומה אתה מדמה לך? כי אשב ואבכה? ככה זה. ובכן, מה רצונך? יין, קפה, משקה קר? מה?

בעל האבנט:

משקה קר.

הסנדלרית:

אל תסתכל בי ככה! עלולה אני לשפוך את העסיס לארץ.

בעל האבנט:

אח! אני מת, מת אני!

(מעבר לחלון חולפות שתי עלמות־כפר מגונדרות. בידיהן מניפות עצומות־מידה. הן מציצות, מצטלבות בתרעומת על הנעשה פנימה, כובשות פניהן במניפות ומתרחקות בפסיעות רהוטות)

הסנדלרית:

הא לך משקה קר.

בעל האבנט:

(זוקף בה עין) אח!

בעל הסומבּררוֹ:

(משפיל עיניו לארץ) אח!

דוֹן קיכלי:

(נושא עיניו לתקרה) אח!

הסנדלרית:

(סוקרת את שלושת ה“אחים” בזה אחר זה. בנעימה של חיקוי) אח! אח! אח! מה כאן? בית־מרזח או בית חולים? זה עובר כל גבול! לולא הוצרכתי להרויח את פרנסתי במכירת יין ושאר מיני טינופת ולולא נשארתי בלי בעלי־מחמל־נפשי, שעזבני בגללכם, — כלום יכולתי לסבול אתכם? מה אתם חושבים? הלא הייתי מטאטאת את כולכם החוצה!

דוֹן קיכלי:

יפה דיברת, מאד יפה.

בעל הסומבּררוֹ:

פתחת בית־מרזח ונוכל לשבת בו כאוות־נפשנו.

הסנדלרית:

(בזעם) מה?! מה?! (בסבר פנים כעוסות פונה בעל האבנט לאיטו אל הדלת. דון קיכלי קם, על פניו חיוך הרומז שכבר נדבר עם הסנדלרית לשוב הנה)

בעל הסומבּררוֹ:

שמעת מה שאמרתי. זהו.

הסנדלרית:

כן שמעתי, אבל שמע גם אתה. תקע לך זאת בראש, אתה וכל בני הכפר שלך. זה ארבעה חודשים שבעלי קם והלך לו, ואני לא הלכתי עם שום גבר. אשה נשואה חובתה לשבת במקומה כפי שציווה היושב במרומים. ולא איכפת לי שום דבר, אתה שומע? בעורקי נוזל דמו של סבא שלי, זכרונו לברכה, מאלף־סוסים היה, זאת אומרת, גבר. הייתי גם נשארתי אשה הגונה. ובכן, אני שומרת לו אמונים עד הקבר. (בפסיעות מהירות ניגש דון קיכלי אל הדלת השמאלית כמרמז, שבינו לבינה קיימים יחסים מסויימים)

בעל הסומבּררוֹ:

(קם) אני כל־כך חזק, שיש בכוחי לאחוז שור בקרניו, לשבור את ערפו, למצוץ את מוחו ולרסק בשרו בשיני. (יוצא מהר)

(דון קיכלי יוצא משמאל)

הסנדלרית:

(כובשת פניה בכפות ידיה) אל אלוהים! אל אלוהים! אל אלוהים! (יושבת. מופיע הנער, ניגש אליה ומחפה עיניה בידיו)

הנער:

מי אני?

הסנדלרית:

נערי החמוד, הרועה בשושנים הקטן.

הנער:

כן, אני הוא. (מתנשקים)

הסנדלרית:

רוצה משהו לזלול?

הנער:

אם תתני לי…

הסנדלרית:

חתיכת שוקולאדה.

הנער:

באמת? נורא אוהב להיות בבית שלך.

הסנדלרית:

(מושיטה לו פרוסת שוקולאדה) כיון שאתה רודף־בצע קטן?

הנער:

לא רודף־בצע. רואה אַת סימן כחול על הברך שלי?

הסנדלרית:

לא. הראה לי! (יושבת על השרפרף ומושיבה את הנער על ברכיה)

הנער:

זה עשה לי קוּניוֹ. הוא שר פזמון מצחיק, שחיברוֹ בשבילך, ואני נתתי לו בפרצוף והוא זרק עלי אבן — טפח! אַת רואה…

הסנדלרית:

כואב חזק?

הנער:

כבר לא כואב, אבל אני בכיתי.

הסנדלרית:

אַל תשמע למה שהם אומרים.

הנער:

בפזמון יש מלים לא־יפות. דברים לא־יפים, שאני יודע לומר אותם, אבל — אַת מבינה? — לא רוצה לומר.

הסנדלרית:

(צוחקת) אדרבא, תנסה! ואני מורחת את לשונך פלפל חריף… צורב כמו אש! (צוחקים)

הנער:

אך למה הם אומרים, שאַת אשמה בזה שבעלך עזב אותך?

הסנדלרית:

הם אשמים. הם עשו אותי לאומללה.

הנער:

(בצער) זאת אַל תאמרי, סנדלרית.

הסנדלרית:

אהבתי להסתכל בעיניו כמו בראי. כשהיה בא רכוב על סוסו הלבן…

הנער:

(משסע אותה) חה, חה, חה! אַת משקרת לי. הסניור הסנדלר לא היה לו סוס.

הסנדלרית:

דרך־ארץ, נערי! היה לו סוס, אין ספק שהיה לו.. אבל אז היית עדיין בבטן אמא שלך.

הנער:

(מחליק בידו על לחייה) אח, כן! אם ככה, אולי היה לו.

הסנדלרית:

אתה מבין… הכרתי אותו בשעה שכיבסתי לבנים בנחל. בקרקעיתו יכולת לראות — בעומק של אמה בתוך המים, — חלוקי אבנים קטנות, לבנות, וכשהמים היו מתרעדים מעט ניראו האבנים כמו צוחקות. הוא היה לבוש באדרת שחורה. מקושט בעניבת־משי אדומה. על אצבעותיו ארבע טבעות כמו ארבעה גלגלים של שמש.

הנער:

הא, יופי!

הסנדלרית:

הוא הביט אלי ואני – אליו. ישבתי על הדשא. עדיין אני מרגישה את הרוח הצח, שנשב אלי מבין העצים. הוא עצר את סוסו. היה לו זנב לבן וכל־כך ארוך, שקצהו נגע במי הנחל. (כמעט מתייפחת. צלילי־זמר רחוקים באים־בוקעים) הייתי כה מבולבלת, ששתי מטפחות יקרות שלי שמטו מידי… מטפחות כאלה, קטנטנות. והזרם נשא אותן.

הנער:

מצחיק נורא!

הסנדלרית:

ואז הוא אמר לי… (קול הזמרה הולך וקרב. אתנחתא) ששש…

הנער:

(קם על רגליו) זה הפזמון!

הסנדלרית:

הפזמון. (אתנחתא. מקשיבים) אתה יודע מה נאמר בפזמון?

הנער:

(מנפנף ביד) יודע ולא יודע.

הסנדלרית:

זמר לי! אני רוצה לדעת.

הנער:

בשביל מה לך?

הסנדלרית:

בשביל שאדע סוף־סוף מה אומרים עלי.

הנער:

הנה. (שר בהקפידו על קצב הלחן)

הֲשָׁמַעְתָּ אוֹ רָאִיתָ,

מֶה עָשְׂתָה הַסַּנְדְּלָרִיתָה

לְאַחַר שֶׁבַּעְלָהּ

עֲזָבָהּ לְלֹא מִלָּה?

הִיא פָּתְחָה לָהּ בֵּית־מַרְזֵחַ,

סֶנְיוֹרִיטוֹס לְשַׂמֵּחַ.

הסנדלרית:

הו, הם יקבלו ממני!

הנער:

(בטפיחות על גבי השולחן גוזר את הקצב ושר)

הֲשָׁמַעְתָּ אוֹ רָאִיתָ,

מִי קָנָה לַסַּנְדְּלָרִיתָה

בַּד־תִּפְאֶרֶת לְשִׂמְלָה

וּמִטְפַּחַת מַלְמָלָה?

מִי הוֹסִיף עוֹד צִיץ וָסֶרֶט,

נוֹי לִכְתֹנֶת הַסַּנְדְּלֶרֶת?

שָׂא עֵינַיִם וְהַבִּיטָה,

מִי דָבַק בַּסַּנְדְּלָרִיתָה:

הָאַלְקַלְדָה, אַב הָעִיר,

וְדוֹן קִיכְלִי הָאַבִּיר.

סִינְיוֹרִיתָה סַנְדְּלָרִיתָה

פֶּתַע מַזָּלֵךְ הֵאִיר.

(קול הזמרה קרב ובא, קרב ומצטלל בלווית תפיפה על טמבּוֹרינות. הסנדלרית נוטלת סוּדר ועוטפת כתפיה)

הנער:

(בבהלה) לאן?

הסנדלרית:

הם יכריחוני לקנות לי אקדח!

(הזמרה הולכת ומתרחקת. הסנדלרית רצה אל הדלת ונתקלת בהדרת קומתו של האלקלדה, החובט בהיכנסו על הרצפה במטהו)

אלקלדה:

מי מנהל כאן את העסק?

הסנדלרית:

השטן!

אלקלדה:

מה יש? מה קרה?

הסנדלרית:

קרה מה שחייב היית לדעת מכבר ומה שלא היית צריך — כראש הכפר, — להרשות, שייקרה. הבריות שרים עלי פזמוני־בלע, השכנים מלגלגים עלי, וכיון שאין לי בעל שיגן עלי, אגן אני על עצמי, כי לא מנהיגים כאן ולא ראשים אלא אבטיחים ריקים, אפסים מנופחים ודחלילים.

הנער:

יפה! יפה אמרת לו.

אלקלדה:

(בכעס) אתה, זאטוט, בלום לשונך… (לסנדלרית) יודעת אַת מה עשיתי זה עתה? שנים־שלושה מאלה המזמרים הושבתי בבית־הסוהר.

הסנדלרית:

הלוואי וראיתי זאת במו עיני!

קול:

(מאחורי הקלעים) ילד!..

הנער:

אמא שלי קוראת לי! (רץ אל החלון) מה?! להתראות, סנדלרית. אם תרצי אביא את חרבו הגדולה של סבא שלי, שהיה במלחמה. אני לא אוכל להניף אותה, אבל אַת כן!

הסנדלרית:

(צוחקת) טוב. אם אתה רוצה.

קול:

(מאחורי הקלעים) ילד!

הנער:

(מן הרחוב) מַההה!?

אלקלדה:

דומה עלי, שזה הפרחח המפולפל הוא האזרח היחידי, שאַת נוהגת עמו יפה.

הסנדלרית:

בכפר הזה אין איש פוצה פיו אלא כדי להעליב ולגדף. למה אתה צוחק כבוד־מעלתך?

אלקלדה:

כיון שאַת כה יפה וכה בררנית!

הסנדלרית:

מוטב להיות כלבה! (מגישה לו כוס יין)

אלקלדה:

עולם משונה! נשים רבות כבר ראו עיני; נשים לוהטות ככלניות ונשים ריחניות כשושנים… נשים שחרחרות שעיניהן כמו גחלים ונשים ששׂער־ראשן מפיק בושם וידיהן יוקדות תמיד… נשים שאפשר ללפות גיזרתן בשתי אצבעות… אולם אשה כמוך… אשה כמוך עוד לא ראיתי מימי! שלשום, בכל שעות הבוקר, הייתי כאחוז־קדחת, כיוָן שראיתי שתי כּוּתנות שלך עם פסי תכלת תלויות על חבל בחצר… כאילו ראיתי את פניך, סנדלרית קוסמת שלי!

הסנדלרית:

(יוצאת מכליה) שתוק, זקן אשמאי! בלע את לשונך! אב לבנות מבוגרות, ביתך מלא ילדים וילדות… באת הנה לתנות אהבים ולחזר אחרי אשה! טומאה וניבול־פה אתה שופך עלי!

אלקלדה:

אני אלמן.

הסנדלרית:

ואני אשת־איש.

אלקלדה:

אבל אישך עזב אותך, ובטוחני, שלא ישוב עוד אליך.

הסנדלרית:

ואני אחיה לי כאילו בעלי חי אתי.

אלקלדה:

ואני יודע שבעלך אינו אוהב אותך אפילו כדי כך. (מראה בקצה אגודלו) בעצמו סיפר לי זאת.

הסנדלרית:

ואני יודעת, שארבע נשים שלך, ארבע מיסכנות מוּכּוֹת־רעם שׂנאוּ אותך שנאת־מוות.

אלקלדה:

(רוקע על הרצפה במטהו) די, גמרנו!

הסנדלרית:

(משליכה כוס על הרצפה) די, גמרנו!

(אתנחתא)

אלקלדה:

(מסנן בין שיניו) לוּ אַת בידי והפכתי אותך לכבשה תמימה!

הסנדלרית:

(בלגלוג) מה אמר הסניור?

אלקלדה:

לא כלום… אילו נהגת כדין, הייתי מוכיח לך, שיש בלבי גם רצון גם אומץ להעביר על שמך, בלשכת הנוטריון, בית נאה עד מאד.

הסנדלרית:

ומה עוד?

אלקלדה:

ובבית מרפסת. היא עלתה לי חמשת אלפים ריאל. ובחדרים מראות קבועות על הכתלים וּוילאות־קטיפה על החלונות, וכלי־שולחן של כסף וגביש…

הסנדלרית:

הלאה, הלאה?

אלקלדה:

הלאה… מיטה עטורה צפרים וחבצלות מעשה נחושת־קלל. ומסביב לבית גן, ובגן חצי תריסר דקלים, ובצל הדקלים בריכה של מים חיים, אלא שבית זה שומם ומצפה לבואה של אשה אחת, שתגור בחדריו… (תולה עיניו בסנדלרית) ושם… שם תהיי אַת מלכה!

הסנדלרית:

(בלעג) אין אני מורגלת להוד והדר שכזה. שב לך, איפוא, במרפסת, שכב לך במיטה, הסתכל במראות, או שמא עמוד לך תחת הדקל עד שיבשילו פירותיו ויפלו ישר אל פיך הפתוח, שכן אני, — אני הייתי סנדלרית ואשאר לי סנדלרית.

אלקלדה:

ואני אשאר לי אלקלדה. אולם אַל תשכחי: אין יורקים בבאֵר, ששותים את מימיה.

הסנדלרית:

לא דרוש לי דבר משלך ולא משל אחרים בכפר הזה. ונוסף על כך אתה זקן מדי!

אלקלדה:

(נרגז) סופך, שאני מכניס אותך לבית־הסוהר.

הסנדלרית:

אדרבא, תעז, סניור!

(קולות מרוסקים ועליצים של חצוצרה באים מן החוץ)

אלקלדה:

מה זה?

הסנדלרית:

(פוקחת עיניה בששון) תיאטרון־בובות! (טופחת על ברכיה בשמחה)

(בעד החלון מציצות שתי שכנות, האדומה והסגולה)

השכנה באדום:

תיאטרון־בובות!

השכנה בסגול:

תיאטרון־בובות!

הנער:

(מאצל החלון) אולי הביאו קופים? הו־הא!

הסנדלרית:

(לאלקלדה) אני סוגרת את הדלת.

הנער:

הם באים הנה!

הסנדלרית:

כן?

הנער:

הביטו!

(הסנדלר נכנס מחוּפּש. בידו חצוצרה. על גבו תלויה מודעה גדולה בצורת מגילה פרושה. הוא מוקף אנשים. הסנדלרית עומדת בציפיה. הנער קופץ בעד החלון ונצמד לשמלתה)

הסנדלר:

ערב טוב!

הסנדלרית:

ערב טוב, איש־בובות!

הסנדלר:

אפשר כאן לנוח קצת?

הסנדלרית:

אפילו לשתות, אם רצונך, סניור.

אלקלדה:

היכנס, היכנס איש נלבב. שתה כאוות־נפשך, אני משלם. (אל השכנים) ואתם, מה ענין לכם כאן?

השכנה באדום:

אנו עומדות ברחוב. וכי אנו מפריעות!

הסנדלר:

(מסתכל על סביביו בסקרנות מעושה, מציג את המגילה על השולחן) הנה להם, סניור אלקלדה, אם איני טועה, הרי מאלה שבחוץ באה לי פרנסתי.

הנער:

מתי כבר שמעתי את קולו של הדוד הזה? (במשך כל הסצנה הזאת אין הנער גורע עיניו התמהות מהסנדלר) אולי, כבר תראה לנו את הבובות? (השכנים צוחקים)

הסנדלר:

כן. אבל קודם תרשה לי לשתות כוס יין.

הסנדלרית:

(בשמחה) אתה עורך את ההצגה אצלי?

הסנדלר:

ברשות הסניורה.

השכנה באדום:

אם כך, מתר להיכנס?

הסנדלרית:

(בקרירות) מותר. (מוזגת כוס יין לסנדלר)

השכנה באדום:

(יושבת) נשתעשע מעט.

אלקלדה:

(יושב) מדרך רחוקה?

הסנדלר:

רחוקה מאד.

אלקלדה:

מסביליה?

הסנדלר:

תוסיף עוד כברת־דרך.

אלקלדה:

מצרפת?

הסנדלר:

תוסיף עוד כברת־דרך.

אלקלדה:

מאנגליה?

הסנדלר:

מן האיים הפיליפּיניים.

(השכנות מתלחשות בהתפעלות והערצה)

הסנדלרית:

(נדהמת)

אלקלדה:

וראית שם את המורדים?

הסנדלר:

כשם שאני רואה את פניכם.

הנער:

ואיך הם נראים?

הסנדלר:

גיבורי־כוח ואכזריים. שערו בנפשכם, שכמעט כל המורדים סנדלרים הם.

(השכנים תולים עיניהם בסנדלרית)

הסנדלרית:

(בלהט) ואין ביניהם בעלי־מלאכה אחרים.

הסנדלר:

חס ושלום. בפיליפּינים כולם סנדלרים.

הסנדלרית:

הסנדלרים בפיליפּינים אולי מטומטמים הם. אצלנו הם פקחים, פקחים מאד.

השכנה באדום:

(בחנופה) נכון מאד.

הסנדלרית:

(בתוקף) לא שאלו את פיך.

השכנה באדום:

מה לך, בתי!..

הסנדלר:

(משסע אותן במרץ) יין נפלא! (ביתר קולניות) פאר היינות! (דומיה) יין־ענבים־שחורים, שחורים כלבּן של נשים, אשר כמוֹתן כבר פגשתי בחיי.

הסנדלרית:

אם לב להן בכלל!

אלקלדה:

ששש…! ומה היא מלאכתך סניור?

הסנדלר:

(שותה את היין עד תומו, מלקלק בלשונו ונותן עינו בסנדלרית) הא, מלאכתי! למראית־עין עניה, אבל קשה לעשיה. שכן מראה אני את חזיון־החיים מבפנים. בתמונותי ראה תראו את עלילותיו של סנדלר עני ושל פּיראבּראס איש אלכסנדריה, קורות־חייו של דוֹן דייגוֹ קוֹריֶנטס, הרפתקאותיו של פרנסיסקוֹ אֶסטבן הגבור; אך מעל לכל וראש לכל: מורה אני תחבולות־חכמה, שסגולתן לשים מחסום בפיהן של נשים דברניות ואוהבות־ריב.

הסנדלרית:

אח! חכמה זו ידע בעלי המסכן!

הסנדלר:

יכפר האל עוונותיו!

הסנדלרית:

מה אתה סח, סניור…

(השכנות צוחקות)

הנער:

לשתוק!

אלקלדה:

(בתוקף של איש שׂררה) שקט! יש בפיו משלים שווים לכל נפש. (אל הסנדלר) בבקשה!

(הסנדלר מגולל תמונה המראה בציוריה פרשת־חייו של אדם. המגילה מחולקת לריבועים קטנים מצוירים באדום צעקני על רקע של צהוב. השכנות באות ומתקרבות לסנדלר. הסנדלרית יושבת ומושיבה את הנער על ברכיה)

הסנדלר:

הקשיבו נא!

הנער:

אַי כמה נחמד! (מחבק את הסנדלרית. רחש)

הסנדלרית:

שמע היטב, כי אולי אני לא אבין משהו.

הנער:

זה לא יותר קשה משיעור בכתבי־הקודש.

הסנדלר:

קהל נכבד! אספר לכם מעשה־אמת מאלף באשה חכלילית־פנים ובעלה הסבלני, מעשה שיש בו לקח לכל באי עולם. (בקול יגונים) אכן, זקפו אזנים ושימו לב!

(השכנים זוקפים צואר. שכנות אחדות תופשות אשה ביד רעותה)

הנער:

האם לא נכון, שקולו של איש־הבובות כקולו של בעלך?

הסנדלרית:

לבעלי היה קול ערב יותר.

הסנדלר:

התרשו לי?

הסנדלרית:

רעד חולף בגופי.

הנער:

גם אצלי!

הסנדלר:

(משיט את מקלו על גבי התמונה)

בְּקוֹרְדוֹבָה בְּסֵתֶר חֹרֶשׁ,

בֵּין הַרְדּוּפִים עָמַד לוֹ בַּיִת,

וְאִיש־מְלָאכָה, רַצְעָן צָנוּעַ,

חַי עִם אִשְׁתּוֹ הָרַצְעָנִית.

(מקשיבים בדריכות)

הוּא אִישׁ־מְנוּחוֹת וְאֶרֶךְ־רוּחַ!

הִיא אֵשֶׁת־מְדָנִים סוֹרֶרֶת.

הִיא צְעִירָה, כְּבַת עֶשְׂרִים,

וְהוּא — כַּחֲמִשִּׁים מָלְאוּ לוֹ.

הַבִּיטוּ נָא: זֶה רִיב־שְׂפָתַיִם!

כְּסַכִּינִים לָטְשָׁה עֵינֶיהָ,

וּלְשׁוֹנָהּ שְׁלוּפָה כְּחֶרֶב

עַל בַּעֲלָהּ אֲנִין־הַנֶּפֶשׁ.

(בתמונה מוצגת אשה בעלת פרצוף ילדותי מקניט)

הסנדלרית:

איזו אשה מרשעת!

(קול־ריטון)

הסנדלר:

פַּלְגֵי זָהָב הֵם תַּלְתַּלֶּיהָ.

לֹא רַצְעָנִית פְּשׁוּטָה — בַּת מֶלֶךְ!

וְזָךְ גּוּפָהּ כְּטַל שֶׁל בֹּקֶר,

כְּמֵי הַבְּדֹלַח שֶׁל לוּסֶנָה.

לְעֵת אָבִיב, בִּנְשֹׁב הָרוּחַ,

הָיוּ עוֹלִים מִשִּׂמְלוֹתֶיהָ

רֵיחוֹת מִנְתָּה וְלִימוֹנִים.

לִימוֹן, לִימוֹן! פְּרִיחָה חַמָּה

עֲדַיִן לֹא שָׂבַעְנוּ.

מַה נְּעִימָה, מַה טְּעִימָה

הָרַצְעָנִית שֶׁלָּנוּ!

(השכנים צוחקים)

רְאוּ נָא אֵיךְ חִזְּרוּ אַחֲרֶיהָ

הַבַּחוּרִים קַלֵּי־הַדַּעַת!

אִישׁ עַל סוּסוֹ בְּרַהַב בָּאוּ

אֶל חַלּוֹנָהּ שַׁחֵר דּוֹדֶיהָ.

גְּבָרִים רָמֵי יִחוּס וָתֹאַר

עוֹבְרִים הָיוּ עַל פְּנֵי הַשַּׁעַר,

וְעַל חָזָם, לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,

שַׁרְשֶׁרֶת פָּז כְּבֵדָה נוֹצֶצֶת.

הִנֵּה הָרַצְעָנִית בְּלִי־הֶרֶף

שְׁרוּיָה אִתָּם בְּשִׂיחַ־נֹעַם,

וְהֵם מְכַרְכְּרִים סָבִיב לָהּ

עַל סוּסֵיהֶם גֵּאֵי־הַצַּעַד.

הַבִּיטוּ נָא, פָּתְחָה אֶת פִּיהָ

הִיא מְסֹרֶקֶת, מְפֻרְכֶּסֶת,

וּבַעֲלָהּ מִסְכֵּן, מַר־נֶפֶשׁ,

עוֹבֵד, עוֹבֵד לוֹ בַּמַּרְצֵעַ.

(שם ידו על לוח לבו. בנעימה טרגית)

תֹּם־לֵב וְרֹאשׁ־שֵׂיבָה לַבַּעַל,

וְהִיא עֶדְנָה וַעֲלוּמִים לָהּ.

וְכָאן פָּרָשׁ, טַרְזָן בְּלִיַעַל,

גּוֹנֵב אַהֲבָתוֹ בַּשַּׁעַר.

(הסנדלרית שעד כה רק היתה נאנחת, פורצת בבכי)

הסנדלר:

(נפנה אליה) מה לך?

אלקלדה:

מה לך, בתי! (חובט במקלו על הרצפה)

השכנה באדום:

החייב לנשוך את שפתיו, הוא הפוצה פה ומילל!

השכנה בסגול:

הלאה, סניור!

(השכנים מתלחשים)

הסנדלרית:

כל־כך נוגע ללב, שלא יכולה להתאפק. אתה מבין, סניור? איני יכולה. (בהתאמצה לבלום את בכיה, מתיפחת התיפחות מגוחכת)

אלקלדה:

שקט!

הנער:

ראית דבר שכזה!

הסנדלר:

חסד, רבותי! אַל תפריעו, בבקשה. ניכר, שאינכם יודעים מה קשה לספר בעל־פה סיפור בחרוזים!

הנער:

(נאנח) נכון מאד!

הסנדלר:

(ברוח נכאה)

בְּיוֹם שֵׁנִי אֶחָד, בַּבֹּקֶר,

כִּמְעַט־כִּמְעַט בַּצָּהֳרַיִם,

בְּעֵת שֶׁגִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא

וּבְנֵי אַגְמוֹן דַּקִּים בַּנַּחַל

עוֹמְדִים בְּלִי צֵל לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,

וְעֵת הָרוּחַ מְצַלְצֶלֶת

בָּעִנְבָּלִים שֶׁלַּפְּרָחִים,

עֵת עַלְוָתָם הַיְרַקֶרֶקֶת

שֶׁל יַרְבּוּזִים בַּלָּאט נוֹשֶׁרֶת, —

הָרַצְעָנִית, זוֹ הַמִּרְשַׁעַת,

אֶת עֲצִיצֶיה הִשְׁקְתָה.

בָּזֶה הָרֶגַע שָׁם הוֹפִיעַ

עַל סוּס דּוֹהֵר יְדִיד־נַפְשָׁהּ,

אֶת פִּיו פָּתַח וְכֹה אָמַר לָהּ:

הַקְשִׁיבִי נָא, עַלְמָה בַּת־חֶמֶד,

לוּ אַךְ תֹּאבִי וּמִמָּחָר

נִסְעַד עַל שֻׁלְחָנֵךְ רַק שְׁנֵינוּ.

— וּמַה יְּהֵא עַל בַּעֲלִי?

— הוּא לֹא יֵדַע עַל כָּךְ מְאוּמָה.

— מַה בְּלִבְּךָ, אֱמֹר נָא עֶלֶם?

— מַה בְּלִבִּי? אֲנִי הוֹרְגֵהוּ.

— הֵן גֶּבֶר עַז הוּא. לֹא תּוּכַל לוֹ.

— אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ?

      — יֵשׁ טוֹב מִמֶּנּוּ.

הֵן יֵשׁ לִי תַּעַר סַפָּרִים.

— וְזֶה הַתַּעַר חַד הִנֵּהוּ?

— חוֹתֵךְ כְּרוּחַ בֶּהָרִים.

(הסנדלרית עוצמת עיניה. מאמצת את הנער אל חזה. השכנים פניהם מביעות התרגשות הולכת וגוברת)

— וְשֶׁמָּא הוּא פָּגוּם, הַתַּעַר?

וְאִם דְּבָרִים בְּטֵלִים בְּפִיךָ?

— דְּקִירוֹת עַזּוֹת אֶתֵּן לוֹ עֶשֶׂר,

זוֹ אַחַר זוֹ בְּזֶה הַסֵּדֶר:

אַרְבַּע אֶתְקַע לוֹ בַּמָּתְנַיִם

וּשְׁתַּיִם בֵּין צַלְעוֹת לִבֵּהוּ,

וּשְׁתַּיִם בְּצִדֵּי כָּל בֶּרֶךְ.

— הַאִם מִיָּד אַתָּה הוֹרְגֵהוּ?

— בָּזֶה הָעֶרֶב אֶפְגְּשֵׁהוּ,

עֵת שָׁב מִשּׁוּק עִם צְרוֹר עַל שֶׁכֶם,

וְאֶל הַנַּחַל אַשְׁלִיכֵהוּ.

(באמור הסנדלר את החרוז האחרון, בוקע פתאום מאחורי הקלעים קול צעקה משוועת. השכנים קמים על רגליהם. צעקה שניה נשמעת ממקום קרוב יותר. מידי הסנדלר נשמטת התמונה ומקלו נופל ארצה. עווית־צמרמורת מגוחכת חתומה בפני הכל)

השכנה בשחור:

(מאצל החלון) שלפו סכינים!

הסנדלרית:

אל אלוהים!

השכנה באדום:

מרים הקדושה, הושיעי נא!

הסנדלר:

שערוריה!

השכנה בשחור:

הורגים איש את חברו! דמם שופכים בגלל האשה הזאת! (מצביעה כלפי הסנדלרית)

אלקלדה:

(בעצבנות) ניגש לראות מה שם.

הנער:

אני פוחד, אני פוחד נורא!

השכנה בירוק:

הצילו, הצילו! (יוצאת)

קול מאחורי הקלעים:

בגלל אשה מרשעת זו!

הסנדלר:

זאת לא אוכל לשאת! זאת לא אוכל לשאת! (כובש ראשו בידיו ומתרוצץ על פני הבמה. בעינים זועפות ואגב קריאות ואנחות שופעות שנאה לסנדלרית, יוצאים כל השכנים והשכנות החוצה. הסנדלרית סוגרת מיד את הדלת ואת החלון)

הסנדלרית:

הראית מעשה־נבלה שכזה? נשבעת אני בכל קדושי עליון, שנקיה אני מכל אשמה. אי! מה זה מתרחש בי?.. הבט, הבט נא, אני כולי רועדת. (מראה לו ידיה הרועדות) ידי נעקרות מגופי.

הסנדלר:

הירגעי, סניורה. האם גם בעלך ברחוב?

הסנדלרית:

(בוכה) בעלי? אוי ואבוי לי, סניור!

הסנדלר:

מה היה לו לבעלך?

הסנדלרית:

הוא עזב אותי בגלל הבריות הללו, ועכשיו אני גלמודה, ואין איש מביט עלי בעין טובה.

הסנדלר:

מסכנה!

הסנדלרית:

כמה אהבתי אותו! פשוט, הערצתי אותו!

הסנדלר:

(אינו שולט ברוחו) לא נכון!

הסנדלרית:

(מפסיקה לבכות מיד) מה אמרת, סניור?

הסנדלר:

(נבוך) אני אומר, שהדבר כל־כך… כל־כך לא מתקבל על הדעת… עד שנראה כלא נכון.

הסנדלרית:

הצדק אתך, אבל מאז עזב אותי אני לא אוכלת, לא ישנה, לא חיה. הוא היה בשבילי שמחת החיים, הוא היה המגן שלי.

הסנדלר:

אהבת אותו כל־כך ובכל־זאת עזב אותך? כפי הנראה, היה בעלך אדם לא כל־כך שפוי בדעתו.

הסנדלרית:

תקע את לשונך בארנק! איש עוד לא הרשה לך, שתביע כאן דעות.

הסנדלר:

סלחי לי, אני לא התכוונתי…

הסנדלרית:

להיפך: הוא היה כל־כך פיקח!…

הסנדלר:

(לועג) באמת!?

הסנדלרית:

באמת. אתה יודע, סניור, לספר ולספר כל מיני מעשיות וסיפורי חרוזים והם הרבה, האין זאת? ובכן, כל מה שאתה יודע כאין וכאפס לעומת מה שהוא ידע… הוא ידיע… פי… פי שלושה!

הסנדלר:

(רציני) לא ייתכן.

הסנדלרית:

(בעקשנות) אפילו פי ארבעה יותר… היינו שוכבים לישון והוא היה מספּר ומספּר. אגדות מימים קדומים, אשר כאלה אפילו הסניור לא זכה לשמוע… (בגנדרנות) ובהיותי נבהלת ממה שקרה במעשיות, הוא היה אומר לי: “מחמל נפשי, הלא כל אלה בדוּ הבריות מלבם!”

הסנדלר:

(בכעס) שקר!

הסנדלרית:

(בתמהון רב) מה!? יצאת מדעתך!?

הסנדלר:

שקר!

הסנדלרית:

(בכעס) איך אתה מעז, איש בּוּבּות ארור!?

הסנדלר:

(קם. בנעימה תקיפה) כל הצדק עם בעלך, סניורה. מעשיות אלו רצופות שקרים ותעתועי־דמיון ותו לא.

הסנדלרית:

(בחומרה) ודאי, סניור. מי אני בעיניך? אשה פתיה ומטומטמת?… ובכל־זאת עליך להודות, שהבריות מתרשמים לשמע מעשיות כאלה.

הסנדלר:

הא! זה ענין אחר! מתרשם רק מי שיש לו לב רגיש.

הסנדלרית:

כל בשר־ודם לב לו להרגיש.

הסנדלר:

לא כל בשר ודם. זה רק למראית־עין. ראיתי לא יצור אחד, שאין לו לב להרגיש. בכפרנו היתה אשה… מרשעת כזאת, שהיתה מפטפטת עם ידידיה בעד החלון ואילו בעלה היה מתקן נעלים וסנדלים מבוקר עד לילה.

הסנדלרית:

(קמה. שולחת יד בכסא) אתה מתכוון אלי?

הסנדלר:

מדוע?

הסנדלרית:

חזוֹר על דבריך! למה אתה מרמז, סניור! דבר! מעט אומץ לב!

הסנדלר:

(בהכנעה) מה את אומרת, סניוֹריטה? וכי אני מכיר אותך? לא פגעתי בך ולמה זה תפגעי בי אַת? (בקול בוכים כמעט) אך מה לעשות, זה מזלי הרע!

הסנדלרית:

(נמרצת, אך בקול מרוכך) שמעני, איש נחמד! כך דיברתי אליך, כיוון שיושבת אני על גחלים. הכל נטפלים אלי, הכל דנים אותי ברותחים. ומה פלא, איפוא, שאני קמה להגן על עצמי בכל שעת־כושר קטנה שמזדמנת לי? אני כה גלמודה, כה צעירה ואין לי חיים אלא בזכרונות… (בוכה)

הסנדלר:

(בקול בוכים) מבין אני לרוחך, עלמה יקרה… מבין יותר משאַת יכולה לשער בנפשך, יען כי… אני מגלה סוד באזניך, סניוריטה… יען כי גם אני, בלא כל ספק, מתענה באותם היסורים, שאַת מתענה בהם.

הסנדלרית:

(בענין) הייתכן?

הסנדלר:

(צונח־יושב על הכסא) אשתי… אשתי גרשה אותי!…

הסנדלרית:

מה!? ובעוון זה לא טרף אותה מלאך־המוות?

הסנדלר:

היא לא הסתגלה לאורח־חיי, חלמה על עולם אחר, היו לה דרישות משונות, היה לה פה רחב, אהבה לפטפט עם גברים זרים, אהבה מאכלים מעודנים, שידי לא יכלה להשיגם, ויום אחד, לאחר שרבנו מריבה מרה, קמה ועזבתני לנפשי.

הסנדלרית:

ומה אתה עושה כעת? נע ונד בעולם?

הסנדלר:

אני מחפש אחריה. רציתי לסלוח לה ולחיות אתה תחת גג אחד אותם מעט הימים, שעוד נותרו לי לחיות. אדם בשנותי לא קל לו לטלטל עצמותיו מפונדק אל פונדק.

הסנדלרית:

(במהירות) שמא תשתה ספל קפה חם… לאחר כל הרעש הזה כדאי שתלגום לגימה של בריאות. (ניגשת אל הדוכן למזוג לו קפה. נעמדת כשערפה אליו)

הסנדלר:

(מצטלב בתנועת־יד מוגזמת, פוקח את עיניו לרווחה) ישמרך אלוהים, שושנתי האדומה!

הסנדלרית:

(מוזגת ספל קפה ומגישה לו. ניצבת לפניו כשהמגש בידה. הוא לוגם לגימות קטנות) טעים, הא?

הסנדלר:

(במתיקות) ברוכות הידים בישלוהו!

הסנדלרית:

(בחיוך) חן, חן, סניור.

הסנדלר:

(לוגם לגימה אחרונה) אַי! כמה אני מקנא בבעלך!

הסנדלרית:

למה?

הסנדלר:

(בעדינות) כיון שהצליח להתחתן עם החמודה בנשים.

הסנדלרית:

(מתמוגגת) מה אתה סח, סניור?!

הסנדלר:

ואני כמעט שמח שעלי לעקור מכאן. אַת אשה בודדה, ואני גבר בודד, ואַת אשה כה נאה וחסודה… ולי לשון כל־כך רכה… והיא עלולה להיכשל ולפלוט איזה רמז…

הסנדלרית:

(מתקררת דעתה) למען השם! זה לא! מה זה עלה על דעתך, סניור?! לבי שומר אמונים לאיש הנודד בדרכים, לאיש, שאני אשמה לפניו, לבעלי!

הסנדלר:

(מרוב שמחה זורק את הסוֹמבּררוֹ שלו על הרצפה) דבריך מוצאים חן בעיני! כך תדבר כל אשה אמיתית! כך!

הסנדלרית:

(בלגלוג־מה ומופתעת) נדמה לי כי הסניור קצת… (טופחת באצבע על מצחה)

הסנדלר:

כרצונך, סניורה. אך עליך לדעת יפה־יפה, שאיני אוהב אלא את אשתי, את האשה שנשאתי כדת.

הסנדלרית:

ואני את בעלי ורק את בעלי. אמרתי זאת וחזרתי ואמרתי, עד שאפילו חרשים יכלו לשמוע. (ידיה על לוח לבה במצולב) אי, אי, סנדלרי חמודי!

הסנדלר:

(מן הצד) אי, אי, סנדלריתי חמודתי!

(דפיקות בדלת)

הסנדלרית:

אלי שבשמים! בודאי, צרות חדשות!

הנער:

פתחי לי!

הסנדלרית:

מה?! שוב אתה! מה יש?

הנער:

אוּף! רצתי להגיד לך.

הסנדלרית:

מה קרה?

הנער:

שנים או שלושה בחורים פצעו זה את זה בסכינים… ברחוב אומרים, שאַת אשמה. איזה פצעים וכמה דם! והסניורס רצו אל השופט, כדי שיגרש אותך מהעיר, אוי ואבוי לך! והסניורס דרשו מהשמש שיצלצל בפעמוני הכנסיה. הם רוצים לשיר את הפזמון עליך. (הנער עצור נשימה, טובל בזיעה)

הסנדלרית:

(לסנדלר) שמעת, סניור?

הנער:

בכיכר המון אנשים… כמו ביום השוק… כולם נגדך!

הסנדלר:

מנוּולים! איזה כוח מושך אותי החוצה, אני יוצא להגן עליך!

הסנדלרית:

למה לך!? יושיבו אותך בבית־הסוהר! עלי, רק עלי לבקש לי עצה.

הנער:

בעד חלון המרפסת אפשר לראות את כל המהומה.

הסנדלרית:

(נחפזת) בוא, אני רוצה לראות מקרוב את שפלוּתם של הבריות האלה.

(הסנדלרית והנער יוצאים)

הסנדלר:

כן, כן, מנוּולים… אבל חכו… עוד מעט תצטרכו לתת את הדין… כולכם תשלמו לי… אח, ביתי הקטן! איזו חמימות שופעת מהחלונות והדלתות שלך! ושם, — איזה פונדקאים מטונפים, ואיזה אוכל קלוקל, ואיזה סדינים קשים ואפורים, ואני — איזה חמור אני — לא ראיתי, שאשתי היא אשת זהב, זהב טהור! כמעט ואתחיל לילל!

השכנה באדום:

(נכנסת ביעף) אדוני הטוב והמיטיב!

השכנה בצהוב:

(במהירות) אדוני הטוב והמיטיב!

השכנה באדום:

אנא סניור, צא מן הבית הזה, צא מיד! אדם הגון אתה ולא מן הנימוס הוא לשבת כאן.

השכנה בצהוב:

חתולת־בר מתגוררת כאן! זאבה!

השכנה באדום:

ממזרת, שמוליכה את הגברים לאבדון.

השכנה בצהוב:

או שהיא עוזבת את הכפר, או שאנו משלחות אותה לכל הרוחות. היא משגעת אותנו.

השכנה באדום:

הלואי ואראה אותה בקבר!

השכנה בצהוב:

עטופה בתכריכים ועטורת נזר.

הסנדלר:

(בעצבות) די!

השכנה באדום:

דם נשפך לארץ.

השכנה בצהוב:

לא נותרה מטפחת לבנה, שלא הפכה אדומה.

השכנה באדום:

עמדו גבר מול גבר כשמש מול שמש.

השכנה בצהוב:

ועכשיו מוטלים הם כשסכין בחזם.

הסנדלר:

(צועק) די! שמעתי!

השכנה באדום:

היא אשמה.

השכנה בצהוב:

היא, היא ולא אחרת.

השכנה באדום:

ואנו דואגות לך.

השכנה בצהוב:

להזהירך מפניה באנו בעוד מועד.

הסנדלר:

שקרניות! רכילתניות! ממזרות! שתקו, וָלא אני מטלטל אתכן בצמות!

השכנה באדום:

(אל חברתה) היא צדה את לבו!

השכנה בצהוב:

קסמה לו בנשיקות פיה!

הסנדלר:

ליליות! מכשפות! נחשים! לעזאזל!

השכנה בשחור:

(מעבר לחלון) שכנתי, סורי מפה, נוסי! (נעלמת)

השכנה באדום:

עוד אחד נפל בפח! (יוצאת)

השכנה בצהוב:

עוד אחד! (יוצאת)

הסנדלר:

החוצה, סוליות קשקשניות! סכינים אני אתפור בנעלים שלכן! זכוֹר תזכרו אותי!

הנער:

(נכנס בריצה) כמה גברים נכנסו אל בית האלקלדה. אלך לראות! (יוצא בריצה)

הסנדלרית:

(נכנסת. ברוח תקיפה) טוב אני לא אזוז מפה. אדרבא, יעיזו הם להיכנס. הללו שכחו, כי אבי, ואבי־אבי היו מאלפים סוסים. לא פעם טיפסתי בהר על סוס ללא אוכף, על גב חשוף הייתי רוכבת.

הסנדלר:

אך לא לעולם חוֹסן.

הסנדלרית:

מי שנתחזק ביושר ובאהבה כמוני, לא ייכנע לעולם. אלחם אתם עד ששׂיבה תכסה את ראשי.

הסנדלר:

(נרגש, קרב אליה) אח!…

הסנדלרית:

מה היה לך?

הסנדלר:

דבריך נגעו עד לבי.

הסנדלרית:

עיניך הרואות, סניור: כל העיירה קמה עלי. רוצים לרצוח אותי נפש. ואף־על־פי־כן אין אני מפחדת מפניהם. לסכין אשיב בסכין ולמקל — במקל, אך לעת לילה, כשאני סוגרת את דלתי ועולה על משכבי בודדה — רק אז, סניור, מין מועקה יורדת עלי… אח, איזו מועקה! וצמרמורת עוברת את גופי… ופחדים!… קול חריקה בדלת — פחד! טיפות־הגשם נוקשות בחלון — שוב פחד! ולעתים, אני בעצמי, בלי דעת מרעידה את קפיצי מיטתי, — אוי, פחד ואימה! וכל הביעותים האלה באים עלי בגלל הבדידות, הממלאה את החלל רוחות־רפאים, אשר כמותם לא ראיתי מימי, כי לא רציתי לראותם. אולם עיני אמי וסבתי וכל הנשים במשפחתנו, אשר עינים להן בראש, ראה ראו אותם.

הסנדלר:

ולמה לא תשני את דרך חייך?

הסנדלרית:

מה!? יצאת מדעתך, סניור? וכי מה עלי לעשות? אנא אפנה? אני לא אזוז מכאן ויבוא עלי מה שגזר היושב במרומים.

(מרחוק באים קולות עמומים ומחיאות כפים)

הסנדלר:

צר לי מאד, סניורה, אך עלי לצאת לדרכי בטרם ימצאני הלילה. כמה מגיע לך? (אוסף את תמונותיו)

הסנדלרית:

לא כלום.

הסנדלר:

לא ייתכן.

הסנדלרית:

חסד תחת חסד.

הסנדלר:

חן חן, סניורה. (בהבעת צער מטיל את הגויל על שכמו) ובכן, שלום לך… שלום לנצח, כי איש בגילי.. (מרוגש)

הסנדלרית:

(אף היא מרוגשה) לא כך הייתי רוצה, סניור, להיפרד מעליך. אני אשה הרבה יותר עליזה… (בקול ברור) אדם יקר, יהיה האל בעזרך ומי יתן ותמצא את אשתך ותשוב לחיות אתה חיים ישרים וטובים כקודם.

הסנדלר:

אותם הדברים יכולתי לאחל לך ולאישך. אַת יודעת, העולם קטן: מה היית רוצה, שאגיד לו אם אפגוש בו בדרך נדודי?

הסנדלרית:

אמור לו שאני מעריצה אותו.

הסנדלר:

(מתקרב אליה) ומה עוד?

הסנדלרית:

אמור לו, שעל אף החמישים וכמה שלו — תבוא ברכה עליהן — הרי הוא בעיני הצעיר והחסון בגברים.

הסנדלר:

הו, אשה, חמודות יצאו מפיך! אהבתך כאהבתי אני את אשתי.

הסנדלרית:

הרבה יותר מזה!

הסנדלר:

אי־אפשר! אני ככלב לפניה והיא כגבירה בארמון. מילא, תחי אשתי הגבירה! רחשי־לבה גדולים מלבי! (ניגש קרוב מאד אליה. סוקרה בעינים מלאות הערצה)

הסנדלרית:

ואַל תשכח, סניור, אמור לו, שאני מצפה לו, אמור לו, שבחורף הלילות ארוכים עד מאד.

הסנדלר:

ובכן היית מקבלת אותו במאור פנים?

הסנדלרית:

הייתי מקבלת אותו כאילו המלך והמלכה גם יחד באו אלי!

הסנדלר:

(נרעד) ומה היה אילו בא אישך בזה הרגע?

הסנדלרית:

מרוב שמחה הייתי יוצאת מדעתי!

הסנדלר:

והיית סולחת לו אותו מעשה־שטות שעשה?

הסנדלרית:

זה מכבר סלחתי לו!

הסנדלר:

רוצה אַת שיבוא תיכף?

הסנדלרית:

אח! אילו בא!

הסנדלר:

(צועק) הנהו לפניך!

הסנדלרית:

מה דיבורים אלו?

הסנדלר:

(מסיר את משקפיו ותחפושתו) לא אוּכל עוד! אשתי מחמל נפשי!

(פשוטת־ידים ונדהמת עומדת הסנדלרית כמי שנטרפה עליה דעתה. הסנדלר מחבקה והסנדלרית מביטה בו וסוקרתו ממושכות. מאחורי הקלעים בא קול זמר)

הקול:

הֲשָׁמַעְתָּ אוֹ רָאִיתָ,

מָה עָשְׂתָה הַסַּנְדְּלָרִיתָה

לְאַחַר שֶׁבַּעֲלָהּ

עֲזָבָהּ לְלֹא מִלָּה?

הִיא פָּתְחָה לָהּ בֵּית־מַרְזֵחַ,

סֶנְיוֹרִיטוֹס לְשַׂמֵּחַ.

הסנדלרית:

(ננערת מתדהמתה) מפלצת! ברנש! ממזר! מנוּול! האם שמעת? באשמתך? (מפילה כסאות)

הסנדלר:

(נרגש ניגש לדוכן) אשתי החמודה!

הסנדלרית:

דחליל נודד, אוי ואבוי לך! השמחה, שחזרת, מעבירה אותי על דעתי! חכה אני אפנק אותך, יקירי, אתה תתמוגג מעונג! כמו בימי האינקויזיציה! כמו נוצרי בקרקס רומאי!

הסנדלר:

(מאחורי הדוכן) מה מאושר אני בביתי הקטן!

(חרוזי־הפזמון נשמעים מקרוב. השכנים מופיעים מאחורי החלון)

הקול:

הֲשָׁמַעְתָּ אוֹ רָאִיתָ,

מִי קָנָה לְסַנְדְּלָרִיתָה

בַּד־תִּפְאֶרֶת לְשִׂמְלָה,

וּמִטְפַּחַת מַלְמָלָה?

מִי הוֹסִיף עוֹד צִיץ וָסֶרֶט,

נוֹי לִכְתֹנֶת הַסַּנְדְּלֶרֶת?

שָׂא עֵינַיִם וְהַבִּיטָה,

מִי דָבַק בְּסַנְדְּלָרִיתָה?

הָאַלְקַלְדֶה, אַב הָעִיר,

וְדוֹן קִיכְלִי הָאַבִּיר!

סִינְיוֹרִיטָה סַנְדְּלָרִיתָה,

פֶּתַע מַזָּלֵךְ הֵאִיר!

הסנדלרית:

אומללה שכמותי! אין מה לומר: בעל למופת נתנו לי השמים! (ניגשת לדלת) עפר לפיכן, קליפות מקולפות! תיבש לשונכן הארוכה, בנות השטן! קרבו, קרבו הנה, אם חשק לכן! עתה אנחנו שניים! שניים! אני ובעלי! כן! נדע להגן על עצמנו! (לבעלה) אני והתפלצת הזאת! אני והמנוול הזה!

(חרוזי הפזמון מציפים את הבמה, מרחוק בא צלצול פעמון המכה באדיר)


מסך

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50108 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!