רקע
ישראל אלירז
הם מתים עוד לפני בוא המוות

מי שחי בהדרכת הזיכרון חותֵר, ככל יכולתו, להחזיר

לעצמו את אהבת ילדותו שאבדה לו. היושבים

בתצלום, אב ובנו, היום אני יודע, הריהם מתים

עוד לפני בוא המוות


כולנו יצאנו אל מסע חיינו מאיזו תמונה רחוקה,

ראשונית, גם אם טרם גילינו אותה. היא נמצאת

בראשנו עד שנגלה אותה באלבום המשפחה.

מישהו עבר שם וצינזר, קרע, גזר, מחק, שרף,

ניטרל, הִכתים, הוסיף, גרס, עיוות


אנו יכולים לדַמות שיש איזו מצלמה (עין)

אלוהית התלויה (לא־נראית) מעלינו, שאינה חדלה

לצלם (לראות) כל רגע מתנועותינו, מהתנהגותנו.

מתוך המון ה“שוטים” יש אחד אשר דרכו, אם

יתמזל לנו, נבוא אל הבנת חיינו הסתומים


החיים הם נוראים אם אין עליהם מוראה של המצלמה

העליונה הזאת, זו העין האינסופית, שרק יהירותנו

הגדולה מבטלת אותה, או ממעטת את נוכחותה


האם יש אהבה בתצלום?


שפינוזה אומר לנו, היהיר אוהב את חברתם של

טפילים וחנפים (“אתיקה”, ד, 57). אתה, ילד, הנח

להם ולֵךְ בחברת נדיבי הרוח ואל תחדל מזה


החלום אינו מנוגד לתבונה והוא יכול להיוולד מתוכה

אם אנו תמימים עם עצמנו. אל תימלא בושה. מעט

מאוד ילדים היו ילדים, ובהתבגרם הם יבואו

אל התום הנכסף מתוך “הכרח טבעם”


אודיסיאוס (בשיר החמישה־עשר, חרוז 343), לאחר

מסעו הגדול, אומר: "אֵין לְךָ רָעָה גְּדוֹלָה לָאָדָם

מִנְּדוּדִים בָּאָרֶץ". אני (שאיני “האיש רב המזימות”)

מעז ואומר: אין לך רעה גדולה לאדם מנדודים

בארץ הילדוּת האינסופית בלי למצוא את הפתח

אל החוץ


המוזיקה יכולה להתעסק בזה.

אני מחכה למלחין שיהפוך תצלום זה

לנושא יצירתו


מעורפלת ורחוקה, אני רוצה להבין עכשיו את

הישיבה ההיא. אני יודע, אין כוח בעולם

שישיב לי את הרגע, כמו אקוורל ההולך

ומתדהה וסופו להיעלם כמו ציורי הקיר בקבר

פרעוני שנפרץ פתאום לאור ונבזז עליְדי זרים


אחרכך, מה שנשבר המשיך להישבר. ראיתי, רשמתי:

מהו שנעלם ולא ישוב לעולם?


השנים עברו. אנשים חיים במשך שנים

בעיניים עצומות ואינם רואים את המונח לפניהם.

הלא אפשר היה לעשות עם זה משהו, אבל

הם לא תפסו את זה כך. הם לא זכרו שהיה להם

רגע קיץ אחד פלאי, חריג לחלוטין בתוך רוגז

הקיום, שהוא כמו נמר, כלומר "צורה החוזרת על

עצמה" (בּוֹרְחֶס)


כל מה שקורה כבר קרה. כל מה שיקרה סוּפַּר ולא

ידענו לקרוא. האירועים, כולל מותו של הגיבור,

קדמו למקהלה המספרת לנו עליהם. אנחנו מקשיבים

כאילו הם מתארעים לנגד עינינו. אנחנו יודעים,

השפה מתרחשת והאוזן נטויה לשפה המאוחרת

הזאת


שוב עולה הצורך לפַנות מקום בתוכנו לאחֵר

היושב בנו, המסרב לחדול להיות הילד שהיינו.

לאט מתחילים להתבהר פרטי הפרטים מרגע אחד,

שבהיותו הכרחי הוא לגמרי נצחי. אני מסרב לחדול

להיות מי שהייתי בתוך הזקן העיקש הזה


אין כוח בעולם (אפילו לא אלוהים) שיכול לשוב

ולהושיב את הילד שהייתי על ברכי אביו. אין

כוח בעולם (אפילו לא אלוהים) שיכול לצלם את

הזמן שעבר, להחזיר את חומרי הזיכרון אל רגע

חִיוּתם ההוא, הראשון, במרחק הקסום ולהרעיף

עלי את האמת


כל חייו אבי תיקן ואיזן ושיפץ והבריג וחצב

וחרט וחיזק וקישר וכופף ויִישר והדביק

וסיתת וכיחל ויצק. מתי היה לו זמן לאהוב?

היום אני יודע, זאת היתה האהבה


אני מביט בפני הילד הנראים לי, פתאום, בהירים

וקטנים יותר משהיו, כשהייתי ילד, שָׁם. אני

מביט במוות העומד מן הצד ואיש אינו מבחין בו,

אפילו לא אני, אז, המבחין בו היום, בהביטי

בי ובאבי, והוא יושב על כתפנו כעורב רדום,

רפוי כנפיים. מאחורינו הדלת הנעולה


כל המצוי בְּתצלום מקומט ואפל זה חי ויחיה

בו לעולמים. בלי ידיעה זו, התינוק ואביו לא

היו ערים כלכך, צופים אל עין הצלם המכריעה,

הנמצאת בינם לבין מי, כל מי, ודאי אני,

שיביט בהם, מעבר להם, לעולמים


שם הפָּתוּחַ הולך ונפתח אל הידיעה שאיש

“אינו נושא את חייו לבדו”


עכשיו אני יודע (האם אני יודע?), ביושבם כך

מול המצלמה הם מכילים את הכרת יציאתם מכאן

למקום חסר שֵׁם, שָׁם יתפענח כל שעתיד להתחולל


מה שקורה בתצלום ממשיך לקרות ואין הוא

מוביל לשום מקום


התצלום (היום אני יודע) מלא שורשים העומדים

לעלות על השניים היושבים בו ואינם יודעים

שלתצלום, בתוך נצחיותו, יש חיים ותנועה


אולי יש באותו תצלום, שאיני חדל לחזור

אליו, מעין קנוניה. מישהו מוביל אותי

אל מלכודת שאני כבר לכוד בה


אני עומד מולו ופועל. משהו מצטבר. דבר

גורר דבר או חומק מִדָּבר


עכשיו, לאחר שבעים ושמונה שנים, בהביטי בו,

התצלום דומם. כושרה של הנפש להעלות דבר

במחשבה ולעורר את הנסתר בתוך השִכחה, שם

הזמן עשוי קפלים המסתירים ומגלים את העומד,

אם תקשיב לו, להיעשות מקום


הזמן שעבר (מאז אותו תצלום) אין בו כדי

להסביר את העצב שנערם עלינו מכל צד. איש לא

לימד את הילד לא לפחד מן החדווה. לתת אמון

באחֵר עניין לא פשוט, להעיד הוא מחויבוּת ענקית


הילד היושב בתצלום מבקש לקפוץ ממנו, להשתחרר

מלפיתת אביו, עד שנדמה שאין לו חלק במתרקם.

מה קרה שם באמת? ולמה התצלום, שהיה כל כך

הכרחי באותו ערב, לא השפיע על חייהם? ואיך

ייתכן, בתצלום היחידי מאותו פרק זמן, שאין

מופיעה אמא? האם בעוד שעה קלה ישמעו השניים,

מן המטבח, את קולה הקורא: “בואו לשולחן”?


האם מה שקורה צריך לקרות פעמיים, פעם בשעת

התארעוּתו הראשונה ופעם, לאחר שנים, בסוף הדרך?

האירועים מקבלים אז את מלוא מידותיהם, את

אישור גמר הִתהווּתם. יום אחד, בקצה חייך,

עולה להבה מתוך הרמץ שלא חדל ללחוש בליבך.

הזמן אכל את האנשים שלקחו חלק בחייך. אתה

מביט לאחוריך, גיבורי ילדותך נמחצו עד דק


רציתי לומר משהו על חיי בלי שחיי ייהפכו

משום כך ראויים לחקירה. להתעסק בכל זה מתוך

דיוק כמי שמעביר חרוזים, מכאן לכאן, בחשבונייה.

האם איחרתי להבין את מה שבלעדיו אין להבין

איחור מהו?


אינני ילד עוד. האם הייתי כשהייתי?

מהו להיות ילד? בלעדַי, מי שהייתי לא יכול

להזקין, בלעדיו לא אדע מהו אחרכך


על סף דלת מקומטת קרוּם, מרוּצעת פחים, היה

רגע אחד נכמר, סודי משהו, רווי מֶסר, שאני

מחפש בו, שנים, תשובה על שאלה שאיני יודע

איך לנסחה, ואיני יודע איך להתעלם ממנה


מה היה אחרכך? האם מה שאינו ניתן

להיאמר מזין את האש?


הזמן להתחיל לגמור. אם יספיק הזמן יהיה

עלי לדבר על מה שקרה, כפי שאמנם קרה.

הילדוּת עלתה מכל פינה בלי להציע ישועה

(הימים ימי אבטלה כי תמו ימי הפּרוֹספֶּריטי)

וכל הפתוח נִמלא עננים


משם, מפתיחת הדלת, החלה הרעה. אירופה

עלתה בלהבות (הקטן לא שמע, לא ידע.) הבט

בו, איש ישיש, שאנן הוא בתוך הלִפנֵי אבָל

מעקימת שפתיו ניכר שביב של חרדה


החשֵכה לא ירדה על האירוע ההוא. החשֵכה

יורדת. שתי כנפות הדלת (בטרם המרָאָה)

משחירות, מוּנפוֹת


מהו שנפרש מעלי?


כאן האי שלי, אני מנסה לנחש את האהבה

ההיא


אני כותב את מה שראיתי כשלא ידעתי עדיין

לכתוב. גופי אינו זוכר את גופך, תינוק


שנים אני כותב את הדפים האלה מול התצלום

הזה, כותב ומוחק, מבין לא מבין, נמחק והולך


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49984 יצירות מאת 2762 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!