1    🔗

יש רגע דק מאוד בו התצלום מתייצב

בדיוק במקום בו מתקיים האיזון בין

נראֶה לעומד להיראוֹת, רגע שעוביוֹ

שׂערה. הכל נולד מתוך הרגע והולך אל

עֵבר הלא־ניתן־להשׂגה. בין שני הקצוות

האלה, רגע המציאות הוא רגע העמדת

הפנים של הצַלם המשתף איתנו פעולה,

עם חושינו, כדי לעמוד מולנו. הרגע

הקצר הזה הוא תחנת ההרפיה שבה נדמה

לנו שאנו מבינים מה קורה בין פחד

לפחד. מכאן משיכתו המתמדת של הילד

אל החלום, אל הבבוּאה והצל, אל המשוער

והקסום. ואין לדעת מי בולע את מי

במאבק הכוחות הזה שבין צופה לתצלום

 

2    🔗

כמו לא די בנראֶה כדי להיראות, יש גם

להיות עֵרים להתאפסוּת התהליך הזה. בין

שני הקצוות האלה, במתח הלהיות/לחדול,

ליבו של הזקן נשבר, ביודעו: הכל הוא

סימן לבאות ועליו להיות מוכן ומזומן

לקראת הלבן. מה שמתרחש כאן איננו פיוס.

המתים באים, גוהרים עלינו כדי לשתות,

לא כדי לרוות. עם עבור השנים אני מעיר

הערות כמי שמביט בפירות האדמה, נוגע

בלחייהם. העין רוצה כל מה שמחוצה לה

ואני רוצה לראות את תנועת העין על גבי

המלבן, הדלת, כף הדלת, המסמר, הוָו,

הבורג. משם והלאה הפינות עם החידות

המקופלות

 

3    🔗

כמו לא די בנראֶה כדי להיראות, יש גם

להיות עֵרים להתאפסוּת התהליך הזה. בין

שני הקצוות האלה, במתח הלהיות/לחדול,

ליבו של הזקן נשבר, ביודעו: הכל הוא

סימן לבאות ועליו להיות מוכן ומזומן

לקראת הלבן. מה שמתרחש כאן איננו פיוס.

המתים באים, גוהרים עלינו כדי לשתות,

לא כדי לרוות. עם עבור השנים אני מעיר

הערות כמי שמביט בפירות האדמה, נוגע

בלחייהם. העין רוצה כל מה שמחוצה לה

ואני רוצה לראות את תנועת העין על גבי

המלבן, הדלת, כף הדלת, המסמר, הוָו,

הבורג. משם והלאה הפינות עם החידות

המקופלות

 

4    🔗

היֵה עֵר, זקן, לרגע בו יתברר לך,

שאתה לא רואה עוד את מה שדימית

לראות זמן רב. אתה עומד מול מה

שאם היה (ובגללו באת לעמוד מולו)

כבר איננו. ובחצר, מתוך קופסת פח,

מרשרש ועולה אל השמש לימון גמדי

 

5    🔗

הוא אינו יודע דבר יותר

מן המצלמה המביטה בו. הוא

רואה מה שהיא רואה. עכשיו,

לאחר 78 שנים, הזקן יודע

את העובדה המדהימה הזאת

שקוראים לה, לעיתים, מתוך

התרוננות – הרגע הזה. אין

בתצלום דבר על מה שאירע

לפני הרגע הזה, וכמובן

שאין בו דבר מכל מה שעוד

עתיד להתרחש אחריו. כל

החיים לפני התינוק. אני

יודע טוב ממנו מה אורכם

וטיבם. אני יודע כל מה

שיקרה לו

 

6    🔗

רקוויאם זוטא לזכר אבי

עכשיו שאינך רואה עוד מה שראית

בבהירות גדולה, ועיניך אפלות, אתה

מגיע אל השתיקה שביקשת אחריה שנים.

עכשיו תן לאהבה להקים עולם, לקבוע

את גבוליו, לראות בו את הממש הרוחני.

לאט הזִמרה שלך הולכת אל עֵבר ביטולה

בתוך ההשׂגה שהיא לא תדע עוד לומר

דבר על הסבוך המקיף אותך (כדי

לתמוך בנו) בדרכך אל המוות. מי כמוך

יודע שעל הנעשה יש רק להודות.

בזכרוני, ילד, נשאֶרת תמיד דלת

חצי־פתוחה, ואין לדעת אם האור

הנשפך על רצפת החדר בא מן החוץ

או ממנורת השולחן

 

   🔗

הַיֶּלֶד הָיָה בַּר־מַזָּל, הוּא יָצָא

מִיַּלְדוּתוֹ בְּלִי פֶּגַע וְחִבֵּק עַצְמוֹ

כְּמוֹ עֵץ מִתְעַטֵּף בְּעֵצִיּוּתוֹ. לֹא

שָׁמַעְתִּי יֶלֶד אוֹמֵר, אֲנִי בָּעוֹלָם

וְהָעוֹלָם לֹא יוֹדֵעַ. יֶלֶד יוֹדֵעַ שֶׁ

נִמְלֵי הַבַּיִת אֵינָם כְּמוֹ נִמְלֵי הַשָּׂדֶה.

הוּא מִשְׁתַּהֶה עִם פִּרְחֵי הַדְּבַשׁ, עִם

כִּנּוֹרוֹת הַצִּפֳּרִים, עִם הַיֹּפִי הַמִּתְעַלֵּל.

הוּא מַטֶּה אֹזֶן אֶל גַּן הַחֲפָצִים מִסָּבִיב.

"אַתָּה לְבַד, הַבֹּקֶר בָּא, הַחַלְבָּנִים

מַרְעִישִׁים בְּכַדֵּיהֶם אֶת הָרְחוֹב¹"

כְּמוֹ בְּסֶרֶט (שֶׁל הָאַחִים כֹּהֵן)

אָבִי אֵינוֹ אוֹמֵר לִי, "זֶה

בְּסֵדֶר. אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים

לָשֶׁבֶת פֹּה בַּחוּץ, לְיַד הַדֶּלֶת,

וְלִשְׁתּוֹת בִּירָה אִם בָּא לָנוּ".

שׁוֹתִים מַיִם לְמַלֵּא אֶת הֶחָסֵר,

לִגְבֹּר בַּצֵּל עַל הַקַּיִץ, מְפוֹרְרִים

סִפּוּרִים בְּלִי לִמְצֹא מוֹצָא.

הַחֹם מְסָרֵב לְהַרְפּוֹת וְנוֹגֵחַ אֶת

הַשָּׂדוֹת. אֲבַק אֱלוּל עָכוּר עוֹלֶה

וּמְכַסֶּה עַל הַשְּׁאֵלָה: כַּמָּה אַהֲבָה

הָאַהֲבָה יְכוֹלָה לְהָכִיל לְיַד דֶּלֶת?

אִם לֹא אֶתְעַשֵּׁת וְאֶכְתֹּב אֶת יִתְרַת

הַדְּבָרִים שֶׁבְּרֹאשִׁי, אֶשְׁכַּח אוֹתָם.

לֹא טוֹב לִי שֶׁאֶשְׁכַּח, לֹא טוֹב

לַדְּבָרִים שֶׁיּשָּׁכְחוּ מֵרֹאשִׁי. אֲנִי

רוֹצֶה לָדַעַת מַה נּוֹתַר בְּרֹאשִׁי,

בְּמוֹתַר חַיַּי. כָּל עוֹד אֲנִי כּוֹתֵב

אֲנִי פּוֹתֵר אֶת הַשִּׁכְחָה כְּזִכָּרוֹן.

עַכְשָׁו, לְאַט, תָּצִיף אוֹתִי הַשִּׁכְחָה

שֶׁלֹּא תָּעִיד עוֹד עַל דָּבָר. טוֹב

הָיָה לִי אִלּוּ הָיִיתִי מִתְנַעֵר

מֵרִבְצָהּ וּפוֹתֵר אֶת חִידוֹתַי הָאִלְּמוֹת,

אֶת הֵעָלְמוּתִי, אֶת אִי־הֱיוֹתִי

זָקֵן יָשֵׁן לְצִדִּי, בְּתוֹכִי. אֲנִי קָם

וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, שׁוֹמֵעַ

צְעָדִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים כְּמוֹ עַל

מַדְרֵגוֹת בַּד. הַכֹּל מִתְכַּסֶּה, לְאַט,

בְּבַד, הַכִּסֵּא, הַשֻּׁלְחָן, הָאָרוֹן, הַמִּטָּה,

הַשָּׁעוֹן עַל הַקִּיר, הַנַּעֲלַיִם, הַסְּפָרִים.

אִם אֶמְשֹׁךְ אֶת הַסָּדִין אֶגְרֹר אֶת הַמִּטָּה

אַחֲרָיו וְאַחֲרֶיהָ אֶת הָרִצְפָּה, אֶת

כָּל הַחֶדֶר. אֲנִי חַיָּב לְהוֹצִיא עַצְמִי

מִכָּאן, אֵינִי מֵעֵז לְהִתְעוֹרֵר. בְּכִיּוֹר

הַבַּד מְטַפְטְפוֹת טִפּוֹת בַּד. אֲנִי יוֹדֵעַ

(עִם טְרִיקַת דֶּלֶת מֵעַל הַתִּקְרָה) אֵין

כֹּחַ בָּעוֹלָם הַיָּכוֹל לְשַׁנּוֹת

יוֹשֵׁב בָּרַכֶּבֶת הַמְּהִירָה הַטָּסָה אֶל

מָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מַהוּ

וְלָמָּה אֲנִי נוֹסֵעַ אֵלָיו. אִם אֶמְשֹׁךְ

בְּיָדִית הַבְּלִימָה, אֵעָנֵשׁ. בְּלִי עֹנֶשׁ

זֶה, שֶׁהוּא קְנָס אוֹ תַּשְׁלוּם עֲבוּר

נְסִיעָתִי, לֹא אוּכַל לַעֲצֹר וְלָרֶדֶת

מִן הָרַכֶּבֶת שֶׁמְּהִירוּתָהּ הוֹלֶכֶת

וּגְדֵלָה. עָלַי לְהִתְעוֹרֵר וּלְהַחְלִיט

לְהוֹשִׁיט יָד אֶל יָדִית הַחֵרוּם

וְלִמְשֹׁךְ אוֹ לָשֵׂאת בַּתּוֹצָאוֹת הַ

נּוֹרָאוֹת שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל לְשַׁעֵר

אוֹתָן. בַּתַּחֲנָה בָּהּ אֵרֵד, בְּתוֹךְ

גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת וּבְרָקִים, הַשֶּׁלֶט שֶׁ

יְּקַדֵּם אֶת פָּנַי יִהְיֶה חֶרְפָּה