^{1 2}

אהרן אמיר השלים את כתיבת הטרילוגיה “נון” במשך עשרים שנה. בניגוד לכמה טרילוגיות בספרות הישראלית שלא תוכננו מראש, אלא התהוו מאליהן, עקב היצמדותם של הכותבים אל נושא אחד בשלושה כרכים רצופים, תוכננה הטרילוגיה “נון” על־ידי אהרן אמיר במחשבה תחילה. התיכנון ניכר בבחירה של שלוש שנים קובעות בהתפתחות הכרתו הרעיונית של נון – השנים 1936, 1948, ו־1967. שנים אלה הן שנים קובעות בגיבושו של הרעיון על מדינה עברית, במימושו של הרעיון על־ידי ייסודה של מדינת־ישראל ובביסוסה של המדינה במזרח התיכון. המאבקים שניהל הישוב היהודי בשנים אלה, יותר מאשר המלחמות האחרות, המאוזכרות אף הן בעלילת הטרילוגיה, הם שגיבשו את הכרתו המדינית של נון.

אופייה הריאליסטי של הטרילוגיה והיצמדותה המלאה לעובדות ההיסטוריות אינם צריכים להטעות. שאיפתה לא היתה לצייר תמונה היסטורית אמינה בעזרת דמות טיפוסית בקורות התקופה. נון איננו “גיבור דורנו” הטיפוסי. הטרילוגיה שאפה להראות, כיצד על רקע אותן התרחשויות היסטוריות, שהצמיחו את הישראלי היהודי, שממשיך את “נטל הירושה” של הגורל היהודי ואת הערכים היהודיים, צמח גם הישראלי העברי, שפורק מעליו אותו “נטל ירושה” וחופשי מכל עול הוא מתחיל התהוות אומתית חדשה, של האומה העברית “הכנענית”.

יתר על כן: הטרילוגיה מספרת על לידתה של המשפחה העברית הראשונה – משפחתו של נון, משפחת חצור. לפיכך היא מסתייעת במתכונת עלילתית שכיחה בסיפורת הישראלית, המתכונת של עלילה משפחתית רב־דורית, כדי ללוות בסיועה את צמיחתה של ההכרה העברית־כנענית. ההכרה הזו מתחיה כמחשבה עמומה אצל אביו של נון, יחיאל חצור, מבני העליות, אשר הבין, שבואו לארץ איננו הגירה רגילה, או דרך להישרד מ“צרת היהודים”, הרודפת אחריו באירופה, אלא תחילת פתרון מהפכני לשחרור מלא מאותה “צרת יהודים”, המחייבו גם לשינוי מוחלט של מחשבותיו, ערכיו ואורח־חייו. ההכרה העברית מתגבשת בדור השני של המשפחה, דורו של נון, והיא מוּרֶשת לבניו לא עוד כרעיון ערטילאי, אלא כדרך חיים טבעית. נון מתנתק מהשושלת היהודית, שנמשכה עד אליו, ופותח את השושלת העברית, שתימשך ממנו ואילך. בכך הוא שונה מאביו, יחיאל. נון, שהוא “צבר”, מגבש את ערכיו החדשים בהשפעת חוויות חייו כבן־הארץ. הוא מגבש את המחשבה שלו על העבריות מבלי להתעמת עם הערכים היהודיים, ערכי החיים הגלותיים, אלא לומד מקורותיו, שבשמיה של הארץ מבקיע שחר חדש, שחר לידתה של האומה העברית החדשה. אביו, יחיאל, משועבד עדיין לדמדומיו של יום האתמול, ואילו בניו של נון כבר נולדו אל אורו של היום החדש.

שינויים מהותיים בדמויות    🔗

שאיפתה של הטרילוגיה, לספר את סיפור לידתה של המשפחה הכנענית הראשונה, לא הובלטה בשני חלקיה הראשונים. למעשה, רק רמזים ספורים, שאף הם הוסוו היטב, יכלו להצביע על כך בחלקים אלה. רק בכרך השלישי, שהוא החלק האחרון של הטרילוגיה, הובלט המצע הרעיוני של תורת “העברים הצעירים” (שנוהגים לכנותם “הכנענים”) בצורה גלויה ומפורשת. החלטתו של אהרן אמיר “להוציא מן הארון” את גיבורו, נון, ולאפשר לו לחשוף את הכרתו החברתית־מדינית – החלטה זו חייבה אותו לשינויים שונים בכרך האחרון. ואמנם ב“נון 67” מוצג האב, יחיאל, באור שונה מכפי שהוצג בשני החלקים הראשונים של הטרילוגיה. בכרכים הקודמים הוצג יחיאל כאדם, שעולמו מצומצם, וכל כולו שקוע בהכנת צעצועים מעץ, שאלמלא אשתו המעשית ממנו לא היה מסוגל לקבל שום החלטה בחייו. בחלק השלישי של הטרילוגיה הוא מתגלה, בעזרת אינטרפרטציה מניפולטיבית של נון, כאדם נועז ובעל חזון, המנסה להגשים רעיון חדשני בעזרת העתקה של מגוריו לגליל: רעיון ההתמזגות עם האוכלוסיה הערבית הגלילית. כמו כן מתגלה בכרך זה, שבמהלך השנים, שבהן הכין את הצעצועים, הביא יחיאל את עיוניו בספר הספרים לאבחנות, המבססות את מסקנותיו על עתידם המשותף של בני לאומים שונים באומה אחת, אומה העתידה לצמוח במרחב בסוף המאה העשרים, כפי שצמחה לאחר כיבוש הארץ בימיו של יהושע בן־נון.

דמות אחרת, שעברה שינוי מהותי דומה, היא דמותו של האח, בועז חצור. בשני החלקים הראשונים של הטרילוגיה הוצג אחיו הבכור של נון כדמות אנטגוניסטית. נון היה המרדן, שברח מבית הוריו והצטרף אל ארגוניהם של הפורשים, התחיל באצ“ל וסיים בלח”י. בועז היה מתון בדעותיו, חבר ב“הגנה”, שליח־ציבור, שהשיג בשביל מושב העמלים שלו כביש, חשמל ומים, ובן, שהמשיך את פועלם של ההורים. בכרך השלישי תומך בועז לפתע, בניגוד לצפוי מן ההיכרות עימו עד כה, בתוכניתו של נון להקים לעצמו בית וחווה לגידול עדר של פרות וסוסים ברמת־הגולן, אף שתוכנית זו מוצגת על־ידי נון כצעד ראשון למימוש חזונו המדיני על לידתה של האומה העברית מהתמזגותם של תושבי הארץ היהודים עם תושבי הארץ הערבים והדרוזים. רמת־הגולן מצויירת בפיו של נון כאתר ראוי מכולם להתחיל בו את התהליך של מיזוג האוכלוסיות הזה.

גם דמויות אחרות בטרילוגיה שונו מעט או הרבה, כדי להדק את הקשר בין בני המשפחה סביב החזון על העבריות. ולתכלית זו גם הוצבו בפתיחתו ובסיומו של הכרך השלישי פרקים, שחורגים משיגרת הסיפור הפאבולי־כרונולוגי, שהעתיקו את ההתרחשויות לשנת פטירתו של בועז ב־1986, כדי להמחיש את סיכוייו של החזון העברי להתממש. משפחת חצור גדלה והתרחבה, הפכה לשבט גדול, המבטיח את המשכיותו של הרעיון ואת מימושו כהשקפה חברתית־מדינית על עתיד הארץ ועל עתיד תושביה. תמונות ההווי המורחבות, שאהרן אמיר שקד עליהן בפרקים חורגים אלה, מנסות להבהיר, שמשפחת חצור איננה מתקיימת כמשפחה חריגה ומנותקת, אלא חיה כמשפחה מקובלת ומעורה היטב בחברה. התמונה הכללית שמתקבלת מתיאורה של המשפחה היא שדרכה של העבריות סלולה לפניה, וחריגותו של החזון התחלפה בקבלתו של תהליך ההתמזגות עם עממי הארץ כטבעי וכאפשרי. ואף שהתהליך עצמו טרם נשלם, והאומה העברית עודנה עניין לבאות – כבר מסוגל נון לראות במעמד התכנסותה של המשפחה המסועפת הוכחה לכך, שהעבריות תשיג את נצחונה על אפם ועל חמתם של כל מלעיגיה ומתנגדיה.

עלילה בהארה חדשה    🔗

הכרך האחרון, “נון 67”, מאיר באור חדש את העלילה של שני הכרכים הקודמים. עד הופעתו ניתן היה לראות בחלק הראשון של הטרילוגיה, “נון, או דו”ח על צירעה כאיש צעיר" (1969), סיפור צמיחה והתפתחות של צעיר בארץ־ישראל בתקופה המנדטורית. גילו של הגיבור הגביל את העלילה להיות עלילת הרפתקאות, שאף כי לא נכתבה לבני־נעורים, פיעמה בה קלות־דעת של צעיר, המבצע מעשים אסורים, משום שאינו שוקל את תוצאותיהם. גם הסתכמותן של כל הרפתקאותיו המסוכנות בהצלחתו, ובכללם: פגיעה בשוטר בריטי, פיזור פורעים ערבים על גבול ת"א־יפו והריגת ערבי באקדחו, העניקה לעלילה אופי של סיפור הרפתקאות, שלוקה מדי פעם בהפרזות לזכותו של גיבורו, נון.

הכרך האחרון מאיר את הכרך הראשון באור חדש. היחשפותו של נון בגיל העמידה כמנסחה של תורת העבריות, מאלצת אותנו לראות את תולדותיו כאיש צעיר כתקופת הכנה לקראת התפתחותו המאוחרת. וכך פגיעתו במחנך מבית־הספר, בריחתו מהבית, חיבתו לעמל־כפיים ממשי, תחילה בחקלאות ואחר־כך בבניין, והשימוש התדיר שהוא עושה בשרירי זרועותיו – כל אלה מוארים בעזרת הכרך האחרון כהכנות הכרחיות בצמיחתו ובהתפתחותו של העברי הראשון. נון חייב להתפתח הרחק מהערכים המקובלים בסביבתו, שהם הערכים הרכרוכיים של היהדות הגלותית, ולכן עליו להתנתק מהבית ומסביבת החיים, שמנסה לכבול את רוחו. נעוריו של נון מתבארים בעזרת הכרך האחרון של הטרילוגיה כנעורים של “ילד פרא” מרדן ועצמאי, נועז ואמיץ. כמו כן מתבלטת עתה ההדגשה, שהובלעה מספר פעמים בכרך הראשון, שנון נועד לגדולות (עמ' 40, 50, 61, 75 ו־121). הבטחה זו נפרעת אך במקצת בשני החלקים הראשונים של הטרילוגיה, שבהן נון, אמנם, מתגלה כלוחם עשוי ללא־חת במחתרת ובימים הראשונים של צה"ל, אך אין הוא מתבלט לטובה כשונה משאר הלוחמים בתחומים האחרים. ההבטחה נפרעת במלואה בחלק השלישי, שבו מתגלה נון כאדם, שהקדים את בני דורו בהתווית דרכה המעשית של העבריות, על־ידי התיישבותו ברמת־הגולן ועל־ידי ניסוחה של השקפה מדינית מקיפה על התפתחותו של המרחב המזרח־תיכוני העברי בעתיד.

גם הכרך השני, “נון 48, או דו”ח על קיפוד כאיש בוגר" (1985), מתבאר באופן חדש על־ידי החלק השלישי של הטרילוגיה. התמקדותו של כרך זה בפיתוחה של העלילה המשפחתית (בריחתו של נון מהכלא כדי להתאחד עם סרח אשתו ועם יהושע בנו), מתבארת על־פי ההמשך כהכנה להצגת משפחתו כמשפחה העברית הראשונה, זו שתהדק סביב עצמה וסביב ההכרה המדינית העברית של את אגפיה הרופפים יותר של משפחת חצור. כרך זה גם מציג את סרח, בתפקיד הרעייתי־אימהי, שנועד לאישה במשפחה העברית. דומה שאהרן אמיר מצייר את המשפחה העברית כמשפחה פטריארכלית בנוסח ימיה הקדומים של האנושות ועל־פי מנהגיו של המרחב השמי. סרח מתנסה יחד עם נון בכל החוויות של המעבר ממדינה שבדרך למדינה ריבונית, ואגב כך גם מתהדקים קשרי הריעות שלה עם בעלה, וכמו ברית נכרתת בינה ובין נון ללוותו בדרך שהועיד לעצמו: להמשיך בשירות צבאי־בטחוני גם אחרי התפרקותו של האירגון המחתרתי. השירות בכוחות הביטחון, תחילה בצה"ל ובהמשך במשמר־הגבול, חשוב להגשמת התוכנית המדינית של תורת העבריות.

קפיצות־דרך בהיסטוריה    🔗

הצמדתה של העלילה לשלוש שנים, שהיו שנות מלחמה, אינה נטולת חשיבות. בקריאה של חלקי הטרילוגיה על־פי הסדר נוצר תחילה הרושם, שהתמקדותה של העלילה במלחמות של שנים אלה נעשתה מטעמים של קפדנות ריאליסטית וכדי להעצים את יסוד הפעולה בעלילה. אבל החלק השלישי של הטרילוגיה מגלה, שהשנים 1936, 1948 ו־1967 נבחרו כציוני־זמן בסיסיים לכרכים בגלל שיקול רעיוני טהור. למלחמות מוקנה בתורת העבריות ערך מיוחד: הן יוצרות “קפיצות־דרך בהיסטוריה” (ג’–304) ומקצרות בכך תהליכים, שהיו נמשכים דורות אחדים. התהליך החברתי־מדיני, שהתורה הכנענית מייחלת להשלמתו, מיוחס לאביו של נון, לסבא יחיאל: “שאנחנו והערבים שיושבים איתנו פה – – – במוקדם או במאוחר, נהיה עם אחד – – – נתבולל יחד ונצטרף ונהיה לעם אחד” (ג’–300). לעוצמתו של הצבא נועד תפקיד ראשון במעלה במימושה של תוכנית זו. בעזרת כוח זרועו של הצבא ניתן לקצר את התהליך ולקבוע עובדות מדיניות: לסמן גבולות חדשים במזרח התיכון, ובכללם את גבולותיה החדשים של ארץ־ישראל “מן הסואץ ועד החרמון” (ג’–296), ו… לגרום לערבים “שהם ירצו מאוד להגיע לאיזה הסכם” (ג’–298) עם מדינת־ישראל.

לפיכך ניתן לקרוא את הטרילוגיה גם כעלילה של איילות צבאית, העוברת במשפחת חצור בירושה מאב לבנו. הקו העקבי מכולם בתולדות משפחות חצור הוא הקו של המסורת הצבאית. הסב יחיאל מתחיל את המסורת הזו במדי המשטרה הבריטית (ג’–165). נון מפתח את ניצני הצבאיות של אביו במידה ניכרת: תחילה הוא פעיל במחתרות. אחרי ייסודה של המדינה הוא מתגייס כקצין בצבאה הצעיר, ומאוחר יותר הוא משרת שנים ארוכות במשמר־הגבול. בנו בכורו, יהושע, מועיד לעצמו קריירה צבאית בשריון, ובנו השני, אבשלום, מצטרף אף הוא כקצין למשמר־הגבול. עלילת החלק השלישי אף מדרגת את סוג השירות הצבאי: שירותו של בועז בצה“ל, אף שהוא נחשב וגם מועיל, איננו הדוק די־הצורך למטרה שהועידה המשפחה לשירות בניה בכוחות הביטחון. השירות במשמר־הגבול הוא, לדבריו של נון, שירות שתורם יותר מהשירות בצה”ל להתממשותו של החזון הכנעני (ג’–104), כי במשמר־הגבול משרתים “דרוזים וצ’רקסים ובדווים, ויש הרבה עולים חדשים – – – זה פסיפס מרתק – מעבדה אנושית ממש נפלאה – ויחסי החברות והמסירות ההדדית שנוצרים בחיל הזה, אצל ה’ירוקים‘, בין אנשים מכל המוצאים השונים האלה, זה משהו שאין כדוגמתו בשום מקום אחר בארץ, אני חושב, לא בצבא, ובוודאי לא במשטרה ה’כחולה’” (ג’–65).

דבריו אלה של נון מבהירים, שאת שירותו במשמר־הגבול הוא רואה כשלב במימוש החזון על מיזוגם של תושבי הארץ השונים לאומה אחת – האומה העברית, שאמורה להתהוות בסיוען של המלחמות בשיטחה של ארץ־ישראל רבתי. התחושה שפיעמה בנון מנעוריו, שהוא נועד לגדולות, לא זנחה אותו כלל. בחלק השלישי של הטרילוגיה מפר נון את שתקנותו, והוא מתגלה כאיש־חזון, שדבריו היו ערוכים היטב במוחו, אלא שהוא כלא אותם עד בוא השעה הראוייה להשמיעם. הניצחון במלחמת ששת־הימים מוצג כעיתוי נכון לחשיפת מחשבותיו, שבתרומתו להיווצרותם של “קיצורי־הדרך בהיסטוריה” מימש את היעוד שהוא נועד לו: “זה ממש הרגשה שאתה רוכב על גל של היסטוריה… יש לך חלק באיזו התרחשות בעלת משמעות עצומה… שיכולה להיות לה משמעות עצומה” (ג’–283).

דברים אלה גם מסבירים את מהלכיו הבלתי־מוסברים של נון בשני החלקים הקודמים של הטרילוגיה. תנועתו מחברות באצ“ל לחברות בלח”י ומאוחר יותר, לאחר הקמת המדינה, המעבר מהשירות בצבא לשירות במשמר־הגבול – אלה לא הוכתבו על־ידי חוסר־יציבות באופיו, אלא על־ידי נאמנותו המוחלטת להכרה העברית שלו. הוא הצטרף כל פעם לאותה מסגרת צבאית, שבאותו זמן תרמה יותר מן האחרות לקידומו של החזון המדיני הכולל והמרוחק שהאמין בו. נאמנות זו גם הכתיבה את המהלך האחרון שעשה נון בחייו. כאשר גילו גוזר עליו את הסרת המדים, הוא פונה “לתקוע יתד” (ג’–290) ברמת־הגולן, קרוב לדרוזים שמתגוררים שם, שיַחַד עימם צריכה משפחתו להתמזג לאומה חדשה.

דמותו של נון הוגבלה לרעיון שהוטל עליה לייצג ולהמחיש. לכן הוא מוצג כדמות־שְלֵמוּת: אדם־מעלה, המגשים בעקביות את אמונתו והופך בשעה הרצוייה למחוקק למשפחתו. מידת העניין שדמות כזו יכולה לעורר בספרות היא, כמובן, מועטת ביותר. דמות שאין בה פגמים מוסריים, סתירות פסיכולוגיות, לבטים וחולשות – דמות כזו משרתת ודאי בנאמנות רעיון שהוטל עליה לייצג, אך היא משלמת על כך באמינותה האנושית.

על מידת הנאמנות של הטרילוגיה להיסטוריה עצמה, בשנים שהיא מתעמקת בהן בכל אחד מחלקיה, מוטב לא להרבות דברים, שהרי לא בחיבור היסטורי עסקינן, כי אם ביצירה בדיונית, שמקציעה את ההיסטוריה בהתאם למגמותיה הרעיוניות. גם מספרות אידיאית, ובמיוחד מספרות כגון זו, שהיא ריאליסטית בתכונתה העיקרית, מותר לצפות למהימנות היסטורית רבה יותר, ועוד יותר מכך לאמינות ריאליסטית של הדמויות השזורות בעלילתה הבדוייה.

דיון בחזון המדיני    🔗

רצונו של אהרן אמיר להשעין על מהלך ההיסטוריה את סיכוייה של התורה הכנענית להתממש, כפה עליו לצמצם את סיפור ההיסטוריה למאורעות המוכיחים את התיזה הזו. כך שלל במו־ידיו מהטרילוגיה את הערך האילוסטרטיבי שהיה יכול להיות בה לקוראים בעתיד, שהיו מבקשים לקרוא על התקופה ביצירת ספרות, אשר נכתבה על־ידי סופר שחווה בעצמו את מאורעותיה. החלטתו הנוספת של אמיר, לרתק את גיבוריו לאידיאולוגיה הכנענית, גרעה מהטרילוגיה גם את ערכה הספרותי. מהעמוד הראשון, המספר לנו, שאביו של נון “היה טוען שילדי הכפר צריכים להתרגל להלך כילדי הערבים שבסביבה, או כדרך שהתהלכו אנשי הארץ בתקופת התנ”ך" (א’–7), הוצבה הטרילוגיה על דרך שהבטיחה השחתה של איכותה הספרותית. ומכאן ההבדל הניכר בין החלקים. החלק הראשון, “נון”, עודו שומר על מידה מסויימת של חיוניות, אך זו מתמעטת בחלק השני, “נון 48” ונעלמת כמעט לחלוטין מהחלק האחרון, “נון 67, דו”ח על איש כעץ שתול" (1989). וכבר הובהר, שהכרך האחרון, שבהיקפו הוא כמעט משתווה לשני הכרכים הראשונים, מוקדש רובו ככולו להסברת התורה המדינית של הכנענים.

בכתיבת הטרילוגיה ביקש אהרן אמיר למקד מחדש את הדיון בפן המדיני של התורה הכנענית, שעה שרווחת יותר הנטייה לדון בפן התרבותי שלה, כהצעה למהפכה ערכית ולשינוי קיצוני בהגדרת הזהות העצמית של יהודי הארץ. בכל מה שנכתב בהשראת התורה הכנענית מתייחדת הטרילוגיה “נון” בכך, שהיא מבליטה דווקא את ההיבט המדיני של הכנעניות, כדי להעלותו מחדש לבירור ציבורי. ספק אם תוכל הטרילוגיה להשיג תכלית זו, כאשר ניסוחה של התורה המדינית הופקד בידי דמות כה בלתי־משכנעת כדמותו של נון וכאשר צידקת דרכה הושתתה על עלילה כה בלתי־אמינה מבחינה היסטורית כפי שהיא נפרשת כאן.

אני תוהה על מספרם של “קיצורי הדרך”, שיידרשו כדי להשלים את מטרותיה המדיניות של התורה הכנענית, עד שכל העממים “ישתכנעו” להתמזג עם יהודי מדינת־ישראל לאומה אחת. הרי השפעתן של המלחמות פעלה עד כה בכיוון ההפוך. המלחמות לא קיצרו את הדרך להתמזגות כזו, אלא העצימו במידה ניכרת את רצון ההתבדלות הלאומית הן אצל היהודים והן אצל הערבים. תנודות ההגירה של יהודים ממדינת־ישראל ואליה, המכונות בפינו “עלייה” ו“ירידה”, מרחיקות אף הן את סיכוייה של היווצרות אומה עברית חדשה זו, על־ידי ביטולן של הזהויות הלאומיות הקיימות במרחב. ההגירה מישראל היא ברובה של צברים, התשתית הסחופה של התורה המדינית של הכנעניות, וההגירה לישראל היא ברובה של יהודים מהגלות, המגלים רצון לחזק כאן את זיקתם הלאומית ואת זהותם היהודית. ובאין תמיכה בחזון המדיני של הכנענים מצד כל השותפים שאמורים להתמזג לאומה אחת – כיצד תתהווה האומה העברית החדשה? מעיקום הכתובים שבתנ“ך, כדי להוכיח שעם־ישראל התהווה מהתמזגות בין בני־ישראל ועממי־כנען שנכבשו ב”קיצורי דרך"? או מפרובוקציות של בני משפחת חצור, לשם גרימתם של הרבה “קיצורי־דרך” כדי לקדם תהליך כזה?

בין ציונות לכנעניות    🔗

אין תכלית בהעלאת נימוקים נגד ייתכנות הגשמת החזון המדיני של תורת רטוש ותלמידיו. מהיכן שתבחן חזון זה – הוא יוכחש על־ידי עובדותיה הנחרצות של הממשות. לפיכך ראוי לתהות על עקשנותו של אהרן אמיר (וחבריו – אם עדיין נותרו עימו חברים לחזונה המדיני של התורה הכנענית) להמשיך ולטפח את השקפתו כהמשך סביר לתהליך הציוני בארץ־ישראל. שהרי מה אומר החזון המדיני של הכנעניות: אותה ציונות, שהצליחה לכנס יהודים מהגלות בארץ־ישראל, להשיג עבורם ריבונות מדינית ולפתח תשתית נורמלית לקיומם הלאומי – ציונות זו סיימה את תפקידה, ועליה לרדת מעל בימת ההיסטוריה, כדי לפנות את הבימה לממשיכתה, התורה הכנענית.

ואתה תוהה: כיצד יכולה תפישה על־לאומית לראות את עצמה ממשיכתה של אידיאולוגיה לאומית מובהקת? שהרי החזון המדיני הכנעני מבקש להקים אומה חדשה על־ידי ביטולן של זהויות לאומיות של עמים החיים במרחב, בעזרת מלחמות המקצרות את הדרך. על תושביה היהודיים של מדינת־ישראל להתנתק מאחיהם בכל העולם ולאלץ את בני העמים שבמרחב להתמזג בהם תחת השם החדש – העברים. ביסודה מציע החזון הכנעני ללאומיות היהודית להיהפך ללאומנות, הבולעת בתיאבון שוקק עממים קטנים וחלשים ממנה ומקווה להיבנות מחורבנם. האם יתכן לצרף השקפה לאומנית כזו כהמשך היסטורי לדרכה הלאומית של הציונות? הן בבואה לאוריינט, ביקשה הציונות בתום־לב להביא אליו את הקידמה המערבית ולגאול אותו מנחשלותו. והן הציונות הניחה להגשמתה כל דרך פיוס אפשרית, החל מרכישת אדמות המולדת במחיר מלא ועד השגתה בעמל־כפיים, ולא כללה, עד שכפו זאת עליה, שימוש בכוח הזרוע כדי להשיג את יעדיה המדיניים.

אהרן אמיר כורך חזון פשיסטי לשובלה החף מכל לאומנות של האידיאולוגיה הציונית, כאילו כל הישגיה של הציונות לא נועדו כדי להשיג תכלית לאומית מובהקת, אלא באו לשרת שאיפה סותרת לציונות – את שאיפותיה הפשיסטיות של הכנעניות. כה עז רצונו של אהרן אמיר להפריד את יהודי ישראל מאחיהם בארצות העולם השונות, שהוא מוכן להכתים את הציונות בהורתו של חזון מדיני, שביסודו הוא חזון פשיסטי. הכרח, לפיכך, להדגיש: ציונות וכנעניות הן הפכים גמורים בהנחותיהן, במוסריותן ובתכליתן הסופית. הכנעניות מצדיקה “קיצורי־דרך” כדי להגשים את תכליותיה, ואילו הציונות בוחלת במלחמות ואין היא מאמינה שבכוחן של מלחמות להועיל למטרותיה. יתר על כן: הכנעניות אינה המשך לציונות מכל בחינה שהיא, ושום הישג שהשיגה הציונות לא נועד לשמש קרש־קפיצה כדי לאפשר את הכנעניות כהמשך לה. הכנעניות נטפלה לציונות ומבקשת לנצל את הישגיה לתכליות שברוחן הן מהוות סתירה מוחלטת לערכיה.

הטרילוגיה “נון” של אהרן אמיר מספרת על התרחבותה של המשפחה הכנענית הראשונה לממדים של שבט. הטרילוגיה גם רומזת על התבססות החזון הכנעני במרכז, שהקימה המשפחה ברמת־הגולן, ועל סיכוייו להגשים את יעדיו במלואם בעתיד. בפועל הדברים הם, כמובן, הפוכים. הכנעניות מדשדשת במקומה שנים על גבי שנים. מספר תומכיה הצטמצם, ורוב מאמיניה נטשו אותה זה מכבר. היא הובסה הן בפן התרבותי שלה והן בפן המדיני שלה. מבחינה אידיאית היא קוריוז היסטורי, ובכל בדיקה מעשית היא אפיזודה מבוטלת בקורות הארץ בשנות המעבר מיישוב למדינה. המאמץ שאהרן אמיר השקיע בכתיבתה של הטרילוגיה לא יותיר אותה אלא כאילוסטרציה לחזון, שבשירותו היא נכתבה. ליותר מכך ספק אם תזכה, כי כדי לזכות גם בחשיבות כיצירה ספרותית בתולדות הסיפורת הישראלית, היה צריך כותבה לשחרר אותה מעריצותה של המגמה הרעיונית ולשחרר את עצמו לכתיבה, ששתה את ליבה ביתר תשומת־לב לערכים ספרותיים.