אל הוויכוח החשוב והרציני על עתידה של הספרות העברית מתאמץ אהרן אמיר לדחוק את הפתרון הכנעני כאופציה סבירה ומנצחת (ראה: מאזנים, אוקטובר 1992). הוא חולק על ד"ר ראובן שניר, הרואה את כתיבתם של סופרים כשמאס ועריידי כתופעה חריגה וחולפת, והוא חולק גם עלי2, המתייחס לנכונות לקבל את כתיבתם בשפה העברית של סופרים שאינם יהודים כאל סכנה גדולה: טשטוש זהותה של הספרות הישראלית כספרות עברית והתנתקותה מהשושלת שלה – מהתרבות הלאומית. אמיר אינו מבין את “ההתרגשות” של שניר ושלי מהתקבלותם של שמאס ועריידי כיוצרים לגיטימיים בספרות העברית, שהוא רואה בהם עדות חותכת להתגשמותו של החזון הכנעני: “אין הם מבשרים דווקא את היותה של ישראל ‘כור היתוך של לאומים’, אלא את התגבשותה, עם הזמן, ובתכלית הפשטות, כחברה לאומית־טריטוריאלית, חילונית ודמוקרטית”.
יש יותר משמץ פאתטיות בהתעקשותו של אהרן אמיר להציג את הכנעניות כאופציה (ועוד מצליחה), אחרי חמישים שנה, שבהן הפכה הכנעניות לקוריוז בתולדות התרבות הישראלית. כל אותן שנים ליקט “עדויות”, החל ממלחמת ששת־הימים וכלה במלחמת לבנון, והצביע על “סימנים”, המלמדים על סיכוייה של הכנעניות להתגשם. מהחבורה המצומצמת שהוקסמה בנעוריה מרטוש ומרעיונותיו כבר לא נותר איש מלבדו. אולי יש לאמיר רשימה נסתרת של כנענים, אך בפועל הינו אכן הכנעני האחרון. אף־על־פי־כן הוא מגדיר את עצמו כאחד מראשוני הכנענים, וצופה את צמיחתם של כנענים רבים בעתיד, או ליתר דיוק: “את התגבשותה, עם הזמן” של “היישות העברית” במרחב של המזרח־התיכון.
ובעוד הוא מעמיד־פנים של סיפוק מ“ההצלחות” עד כה (שמאס ועריידי) וביטחון בהתרבותם בעתיד של כותבי עברית שאינם יהודים, עד כדי הצגת הכנעניות כאופציה שטרם שבקה חיים, לא במערכות־הרוח ולא בחיי־המעשה, אין הוא טורח ליישב את הסתירה, שמתבלטת בכתיבתו, על הדרך שבה תגשים הכנעניות את חזונה. ברשימת־פולמוס זו הוא מציג את שמאס ואת עריידי כ“נחשונים”, המוכיחים, ש“היישות העברית” תתגשם בדרך הטמיעה התרבותית מרצון של כל בני הלאומים החיים במרחב: ערבים, דרוזים, צ’רקסים ואחרים. כולם ינטשו בחדווה את זהויותיהם התרבויות הנושנות ויצטרפו, חופשיים מ“נטל הירושה” שלהם, ליישות החדשה, “החילונית והדמוקרטית”. כולם יזנחו את שפתם ויאמצו את שפתה של היישות הזו – השפה העברית.
הנחות מופרכות 🔗
אני מניח, שאמיר כבר קיבל את אישורם של שמאס ועריידי להתחוללותה של תפנית זו בהכרתם הזהותית, כאשר הציגם כ“נחשונים” של “היישות העברית”, וגם את רשותם להיות מוצגים כמובילי התפנית הזו בקרב המוני הערבים והדרוזים במזרח־התיכון. יתר על כן: הואיל והסכמתם של המיעוטים בהר הדרוזים, בגולן, בגדה ובעזה כבר ניתנה לו, אין הוא צופה לשום התנגדות לטמיעה מרצון כזו גם מצד היהודים. על סיכוייה של הכנעניות להתממש בדרך האוטופית הזו, כבר העיר באירוניה מי שהיה כנעני בנעוריו והיפנה לה עורף בבגרותו – בנימין תמוז, כאשר המחיש את התוצאות היוצאות מגדר הרגיל של היטמעות עמי האיזור ב“ישות העברית” ותאר בשני רומאנים (רקוויאם לנעמן" ו“מינוטאור”) את דמותו של הלבנטיני שיתהלך בארץ, אחרי שהכנעניות תשיג את יעדיה.
אני גם מניח, שאמיר הצטייד בכל ההוכחות הנוגעות לפרט קטן וחסר־חשיבות כאשר מדובר בהפלגות רוחניות נועזות ומקוריות כאלה: לייתכנותו של תהליך כזה. ומן ההוכחות השתכנע מעל לכל ספק, שבתהליך ההטמעה, לקראת התהוותה של היישות החדשה, יהיו אלה דווקא המיליונים הספורים ממוצא יהודי, שיטמיעו את המיליונים הרבים שסובבים אותם. וכי אין שום סכנה שהתסריט יהיה הפוך: שהרבים יבלעו את המעטים? ואולי שם אמיר את מבטחו ביהדות, רחמנא לצלן, המעניקה לעם היהודי את חוסנו המיוחד, כפי שהוכח בהיסטוריה שלו, נגד נסיונות של רבים וחזקים ממנו להטמיעו? או אולי – אולי לא איכפת לו כלל אם יתרחש דווקא ההיפך והסביר יותר, שהרבים יטמיעו את המעטים, ובמקום “חברה לאומית־טריטוריאלית, חילונית ודמוקרטית”, שהעברית היא שפתה והכנעניות היא מורשתה, תקום בסוף עוד מדינה מוסלמית, שהערבית היא שפתה וחזון “האומה הערבית הגדולה” הוא מורשתה?
הנורמה הכנענית 🔗
האם יתכן שבסתר לבו אין אהרן אמיר מאמין בסיכוי, שהכנעניות תתגשם בדרך הטמיעה התרבותית מרצון? אחרת עליו להסביר, מדוע הוא מחזיק באמתחתו גם אופן שני להגשים את הכנעניות. אם הראשון היה אוטופי ותלה את התקווה בתהליך תרבותי ובלתי־אלים, ניתן להגדיר את האופן השני כפתרון פרגמאטי, המשעין את ההגשמה על תהליך צבאי ועל שימוש בכוח־הזרוע. בחלקה האחרון של הטרילוגיה הכנענית שלו – “נון” – הוא מחייב את המלחמות, העושות “קפיצות־דרך בהיסטוריה”: את התעקשותם של עמי האיזור להחזיק בזהויותיהם צריך יהיה לשבור בעזרת נצחונות צבאיים. גם את גבולותיה החדשים של ארץ־ישראל “מן הסואץ עד החרמון”, שהם גבולות הטריטוריה של “היישות העברית”, יהיה הכרח לסמן בעזרת כיבושים צבאיים.
ומי יילחם בשביל הכנעניות את המלחמות הללו וישיג עבורה את הנצחונות האלה? היכן יימצא לו הצבא, במרחב שדייריו מוכנים לצאת למלחמות ולהתכתש שנות דור בגלל כל גרגר חול, שיסייע לו להקים את המדינה “החילונית־דמוקרטית”? האם הוא שם את מבטחו בצבאותיהן של מדינות־ערב, שיעשו את המלאכה עבור המישנה הכנענית? או אולי הוא מצפה, שצבאה של מדינת־היהודים הציונית יילחם את מלחמותיה של הכנעניות ויבצע עבורה את “קפיצות־הדרך בהיסטוריה”? ועוד שכח אמיר להסביר לנו: לכמה מלחמות הוא זקוק כדי להשיג את קיצורי־הדרך בהיסטוריה הדרושים לחזון הכנעני? האם יתכן ואני שוגה כאשר אני משער, שבהעדר סיכוי לפתרון האוטופי, הוא מייחל לעוד מלחמות, כדי שדמם של הנופלים ישמן את גלגלי המהפכה הכנענית ויניע אותם לתועלתה?
יכול אדם להחזיק בשטות הכנענית הזו ועוד לראות את עצמו נרדף שלא בצדק בגלל דעותיו – כפי שרמז אמיר בתגובתו לקבלת פרס אקו"ם על מפעל חייו – אך קודם שהוא שולל מהספרות העברית את הנורמה היהודית שלה, מוטב שיחזור ויבדוק את מידת התבונה שישנה באופציה הכנענית. הוויכוח על עתידה של הספרות העברית הוא רציני וחשוב מכדי שיסיטו אמיר ממסלולו, על־ידי דחיקת “הנורמה הכנענית” המופרכת והמבולבלת אל מרכזו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.