פרשת בְּמִדְבַּר היא פרשת השבוע הראשונה בספר במדבר, הספר הרביעי מבין חמשת חומשי התורה. שם הספר לקוח מפתיחתו: “וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד”. בהתאם לכך הוא מנוקד בְּמִדְבַּר (בנסמך) עם שווא; אך הצורה השגורה בפי הציבור היא בַּמִּדְבָּר עם פתח.

ספר בַּמִּדְבָּר נקרא גם “חומש הפיקודים” כיוון שיש בו שני מִפקדים של בני ישראל וכן מפקד נפרד ללויים. לפקוד משמעו הן לספור והן לזכור בזיקה למספר. רק מי שנפקד מצווה על מצוות מסוימות שהזמן גרמן שכן פקודה ומצווה כשם עצם וכפועל קשורות זו בזו.

בשפה הארמית המצוות נקראות פקודין מאותו שורש פ.ק.ד. הכולל הן ספירה ומניין הן ציווי ומצווה: מפקד/ פקודה /מפקדה/ פיקוד ומטה. מהמפקד המחייב חישוב ספירה ומניין, באו השמות הלועזיים Ἀριθμοί בתרגום השבעים [אריתמוי, כמו אריתמטיקה, ביוונית, מספר או חשבון] ו-Numeri בוולגטה, בלטינית (כלומר - "ספירת מספרים, ובאנגלית Numbers) המדגישים את חשיבות הספירה, המניין, החישוב, החשבון והמפקד ואת המספרים השונים הנזכרים בו, המהווים תשתית קבועה לארגון מחנה ישראל ומחנה הלוויים, ואף לכמה וכמה מצוות התלויות בספירה זו. לעובדה זו נודעה חשיבות רבה בחינוך הילדים. בשעה שסיימו לקרוא בעשור הראשון לחייהם את ספר ויקרא, תורת כוהנים, ששימש תמיד כראשית הקריאה בכל קהילות ישראל והנחיל לילדים אוצר גדול של מושגים מופשטים כגון קדושים תהיו, מועדי ה' מקראי קודש, קודש וחול, טמא או טהור, חטא ושגגה, סליחה וכפרה, ערווה ותועבה, לצד מושגים שמעולם לא ראו כמותם או שמעו את שמעם, מחוץ לגבולות הספר, כגון מזבח הקטורת, הזאת דם, הקטרת קטורת או העלאת קורבנות, עולות, זבחים ונסכים, אהל מועד, נזר הקודש, חושן, אורים ותומים או שעיר לעזאזל, הם החלו ללמוד לקרוא בספר במדבר שחייב הוראת חשבון.

פרשת במדבר מחייבת הבנה של ספירה ומספרים והיא בעלת חשיבות עליונה שכן לספירה במחשבה המקראית בחומש נודעת חשיבות ראשונה במעלה, שכן היא זו שעליה מיוסדת הברית בין האל לעמו. ראשיתה של ברית זו במניין מחזורי של ימי השבוע, הנודעים בעמוד הראשון של ספר בראשית כמספרים רצופים, המסתיימים ביום השביעי המקודש, יום מקרא קודש, יום חירות ודרור, היום המשבית הנצחי, יום הברית, הנודע כשבת אות ברית עולם, המותנה בספירה שביעונית מחזורית נצחית, ובהתנהגות השונה מבכל יום אחר, שכן הוא יום מקרא קודש אשר חל מדי שבעה ימים.

הספירה השביעונית המחזורית היא המפתח להבנת העולם שנברא בסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר או בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר. בלשון ימינו הכוונה עולם המיוסד על מִסְפָּרים וסיפורים. אופיים הקבוע והידוע מראש של המִסְפָּרים, של צירופיהם, כפולותיהם, חלוקתם ואחוזיהם, מאפשר חישוב מחזורים נצחיים, קבועים וידועים מראש, ומאפשר את החזרה על הסיפור התלוי בספירה זו של מועדי ה' מקראי קודש, שללא ספירה של שבתות, מועדים, חודשים שנים, שמיטות ויובלים שכולם תלויי ספירה, אין לה קיום.

ספר במדבר עוסק בקביעת סדר הירארכי מקודש הנוגע לתריסר שבטי ישראל, ולשבט השלושה עשר העומד בראשו, הוא שבט לוי. השימוש במילה הירארכיה hierarchy כאן מתייחס למקורה של המילה - הִיֶּרַרְכְיָה - מילה שמקורהּ יווני ושורשהּ מתייחס בחלקו הראשון למילה “קודש”/“קדוש”, hieros (ἱερός) ובחלקה השני למילה ארכון/שליט/שלטון archos)- from Greek hierarkhia “rule of a high priest,” from hierarkhes “high priest, leader of sacred rites,” from ta hiera “the sacred rites” (neuter plural of hieros “sacred;” see ire) + arkhein “to lead, rule” (see archon). –כלומר מדרג שלטוני מקודש, קדום ועתיק שקדושתו נצחית.

ספר במדבר, כמו ספר ויקרא הקודם לו, הוא ספר בעל צביון כוהני־לויי מובהק, המספר את סיפורו של שבט לוי המקודש מבין השבטים, ושל תפקידיו המיוחדים הקשורים בספרים ומספרים.

בראש שבט לוי, המחולק למשפחות גרשון, קהת ומררי, שלושת בניו של לוי, עומדת הכהונה המסורה לצאצאי קהת בן לוי לבדו, ובראש הכהונה המסורה רק לבני קהת, עומדת לבדה משפחת אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי. הכהונה הגדולה שמורה באופן בלעדי למשפחת אהרון, בנו אלעזר ובנו פנחס וצאצאיו אחריו, כברית כהונת עולם, מעתה ועד עולם, על פי בחירה אלוהית ועל פי סנקציה אלוהית, שתתואר במפורט בהמשך חומש במדבר, על אלה המערערים על בחירה אלוהית זו, מקרב בניו האחרים של קהת, בני דודו של אהרון, בפרשת קורח.

חומש במדבר מתאר את נדידת בני ישראל במדבר, במשך תקופה של כ־שש שמיטות או במשך תקופה של כ־40 שנה, בין היציאה ממצרים עד לתקופה הקודמת לכניסה לארץ ישראל בתום השמיטה השביעית, וספר דברים הבא בעקבותיו מתאר את השמיטה השביעית שבסופה חל היובל הגדול שבו הארץ חוזרת לבעליה. ספר במדבר פוסח על כל מה התרחש ברוב שנות הנדודים של מחנה ישראל במדבר ומתמקד רק בתחילת התקופה הזו ובסופה, באירועים שיש בהם משמעות מיוחדת לשבט לוי, שבטם ומשפחתם של שלושת בני יוכבד בת לוי ועמרם בן קהת: אהרון, משה ומרים.

פרשת בְּמִדְבַּר היא הפרשה הפותחת את ספר בַּמִּדְבָּר והיא מתחילה בראש הספר (במדבר, א‘, א’) ומסתיימת בפרק ד‘, פסוק כ’. הפרשה נכתבת מתוך אוריינטציה כוהנית ברורה, המתעניינת תמיד בתחימת תחומים, בהגבלת גבולות בהגדרת הגדרות ובהצבת גדרות של אסור ומותר, או של טמא וקדוש, המכוננים תרבות שביסודה זמן ומרחב מקודשים ונבדלים, השונים מהזמן הרציף ומהמקום השגרתי. הפרשה דנה בפירוט בקביעת סדרים הירארכיים מקודשים, בחישוב חשבונות בעלי תוקף נצחי מחזורי ובקביעת מספרים ומניינים בעלי משמעות ביחס למרחב מקודש ולזמן מקודש. הפרשה עוסקת בתיאור מפורט של העם, שבטיו ונשיאיו, בחלוקות דמוגרפיות ומרחביות בשמות ובמספרים, במניינים ובמפקדים ביחס למחנה ישראל התריסרי, מצד אחד, ומחנה הלוויים הרבעוני, מצד שני.

מחנה הלוויים הוא מחנה הקודש סביב המשכן, המתואר כציר של ארבעת כיווני המרחב: צפון ותימן, ימה וקדמה, או צפון ודרום, מערב ומזרח. ראוי לזכור ולהזכיר שספר במדבר היה לא רק ספר המספר סיפור אלא גם ספר ששימש תמיד כספר לימוד המנחיל לתלמידים בראשית שנות לימודם את תודעת המספרים המופשטים המחלקים את הזמן והמרחב מכאן, מכאן ואת תודעת כיווני המרחב בחלל מכאן.

הפרשה מבטאת שלב חדש בתפישת מהותו של העם, העובר ממשפחות שיצאו ממצרים, מבית עבדים, ממצב של מנוסה של אנשים ונשים וילדים אשר נסו על נפשם בחיפזון מפני המצרים הרודפים אחרי העבדים הבורחים, למטות מחולקים, מסודרים ומאורגנים כמשפחות ושבטים. אין זה עוד המון אדם, עצום ורב, כל יוצאי מצרים הנסים על נפשם בחפזה וחוצים את הים בבהלה, או נאספים בהמון חסר כל סדר סביב הר סיני, או חוטאים במקובץ בעגל הזהב, אלא מכאן ואילך, מספר במדבר ואילך, המון העם הלא מוגדר נחלק לחלוקות תריסריות ורבעוניות קבועות, ידועות בשם וקשורות במקום, הקשורות במספרים ובמרחבים, ולחלוקות נספרות בספירות שונות בעלות משמעות, שיתוארו להלן בזיקה לחלוקת אחריות, סמכות, כבוד וכובד, נשיאת משאות כבדים, שמות ותפקידים.

מכאן ואילך ההמון נטול הסדר של בני ישראל, הנודעים כעם עבדים הבורח ממצרים, הופך לעם מסודר ומאורגן המחולק לתריסר מטות (או שנים־עשר השבטים) הנקבצים לדגלים ומחנות, שלכל אחד מקום קבוע ביחס למשכן. עם שיש לו היסטוריה שבטית מסודרת, המתייחסת לפרק זמן מוגדר של ארבעים שנה, בתקופת נדודים וגיבוש קהילת זיכרון השותפה להנחלת תודעה של חוק ומשפט, מצווה ופקודה, איסור והיתר, כשר וטמא, קודש וחול, ברכה וקללה, ולא רק היסטוריה סיפורית רחבת אפיקים כבספר בראשית, המתייחס לסיפור האנושי כולו בן אלפי השנים לפני החוק והברית, עד לדורו של אברהם, שעמו מתחיל סיפורה של משפחה בת שבעה דורות היורדת מצרימה כבני חורין בדורו של יעקב ובניו והופכת לעם במצרים, בבית עבדים, ובורחת ממצרים בדור השביעי לאברהם, בדורו של משה. מדורו של אברהם ואילך נכרתת ברית הקשורה בתודעת זמן של עבר, הווה ועתיד שיש להם משמעות ידועה מראש, סיפור המתייחס לתולדות משפחת אברהם שבא מארם נהריים, לארץ המובטחת לו בחלום, ומסתיים בירידת נכדו יעקב ובניו ובני משפחתם, שבעים נפש, היורדים מצרימה בעקבות קללת הרעב והמחסור.

כזכור, התוודענו לראשונה לכל אחד מתריסר השבטים, המשתלשלים מתריסר בני יעקב, אבותיהם של כל אחד מתריסר השבטים, לכאורה, ושלושה עשר, למעשה, כשעקבנו אחרי תולדותיהם האינדיבידואליות בספר בראשית, הקשורות בעיקר בחטאים כבדים של ראובן, שמעון ולוי או בחטאם הנורא של עשרת אחי יוסף ועוד.

ספר במדבר מספר לנו על תולדותיהם של כל אחד מהאבות ובניהם ונכדיהם וניניהם, המכוננים את שנים עשר השבטים, או שנים עשר המטות (כגון מטה יהודה או מטה אשר) שלכל אחד מהם יש נשיא, כחלק מהיסטוריה אדמיניסטרטיבית, ממוסגרת, נרשמת, נמנית ונספרת, כשהעם, שהיה עם עבדים שנגאל משעבוד זה עתה, גברים, נשים וטף, עבדים ושפחות, בני כל הגילים, הופך בחלקו הנפקד, למחנה צבא המוכשר למלחמה או לשירות אחר, הכולל רק גברים במניין, ויהפוך ליחידות שבטיות הנוחלות נחלה בארץ המובטחת (מטה נפתלי, מטה יהודה, מטה דן וכו'), כשיסתיים מסע הנדודים בן ארבעים השנה, ויקום דור חדש שיכנס לארץ, בחציית גאון הירדן בספר יהושע, בראש חודשים, חודש ניסן, בשנת היובל הגדול, כשהארץ תשוב לבעליה הראשונים (כך לדברי ספר היובלים, המחלק את ההיסטוריה לארבעים ותשעה יובלים הקודמים ליובל הגדול, שבו נכנסים לארץ המובטחת או חוזרים ושבים אליה).

העולם נברא כידוע ‘בְּסֵפֶר סְפָר וְסִפּוּר’ לדברי “ספר יצירה”, וסְפָרִים וּמְסַפְּרִים יש רבים, קדומים ומאוחרים, אבל אין ספר הקודם לראשית ההיסטוריה, שבתודעה היהודית ראשיתה היא דבר האל, הדובר בלשון הקודש, הבורא בדבריו את עולמו, כשהוא מצרף מחשבה, דיבור ומעשה בעת ובעונה אחת, אל הנודע בספרו, ספר בראשית ובשאר ארבעת ספרי החומש, המשתלשלים ממנו.

יש חשיבות מכרעת לתודעה זו, שכן ההיסטוריה מתחילה רק משעה שיש אותיות ומספרים שבהם מדברים, כותבים, מעידים ומתעדים, מנחילים, חושבים ומחשבים, מעיינים וקוראים, לומדים ומלמדים ומשאירים עדויות כתובות מסוגים שונים. לפני העדות הכתובה המכוננת את ההיסטוריה הכתובה על ספר, יש רק פרה־היסטוריה, זו שאין אודותיה עדויות כתובות המכוננות זיכרון בספר או בסיפור, בשירה או במחזה. בשפות לטיניות רבות story ו history הן אותה מילה, שכן אין סיפור היסטורי לפני שיש סיפור כתוב או תעודה כתובה מכל סוג, שירה, סיפור, חוק או משפט, וכל סיפור כתוב על כל מצע כתיבה, בין לוח חומר, בין נייר, בין אבן, בין קיר שיש, בין פפירוס, בין מצבה, בין קלף בין מגילה, ללא יוצא מן הכלל, מותנה באותיות ובמספרים.

פרק זה בתולדות האדם הנודע כהיסטוריה כתובה, החל בארם־נהריים, הארץ המשתרעת בין שני הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, ארצו של אברהם אבינו, רק לפני כששת אלפים שנה לערך, ועל כן ההיסטוריה היהודית מונה היום את שנת 5785 לבריאה. אין בריאה הניתנת לסיפור, לתיעוד או לתודעה, ללימוד להנחלה, לזיכרון כתוב, להבנה ולמחקר לפני היות סֵפֶר, סְפָר וְסִפּוּר. כלומר, אין למְסַפֵּר הַמִּקְרָאִי עניין בפרה־היסטוריה, או בכל מה שהתרחש לפני המצאת הכתב, לגבי דידו, ההיסטוריה מתחילה בזמן שהספר הכתוב על לוח, על מגילת ספר או על אבן, נמצא בהישג יד. כותבי הספרים הראשונים, מנחילי הסיפור שבספרים, לומדי הספרים ושומרי הספרים הראשונים הם בני שבט לוי. רק הם הצטוו על הוראת החוק הכתוב בספר ועל הקראת המקרא הכתוב במחזור השביעוני הנצחי של מועדי קודש, מועדי דרור מקראי קודש, אותם שמרו רק הם במחזורים נצחיים הכתובים בספרים ומגילות, החרותים על הלוחות ומפורטים במגילות משמרות הכוהנים, שנמצאו בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש. על פי התורה בנוסח המסורה, הכותב העל־זמני הראשון הוא אלוהים, והכותב האנושי הראשון הוא משה בן לוי. על פי הספרייה הכוהנית שנמצאה בין מגילות קומראן, הכותב הראשון הוא חנוך בן ירד |(בראשית ה כ“א־כ”ד), השביעי בדורות האדם, עליו נאמר “חנוך בחרתה מבני אדם”. חנוך בן ירד הוא האדם היחיד בחומש שנלקח לשמים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב מהמלאכים במשך שבעים שנה, והוחזר משמים לארץ לשנה אחת, כדי להנחיל את הספרים שהביא משמים לבנו מתושלח וללמד אותו את סוד הקריאה והכתיבה, כדי שהוא ינחיל ידיעות מקודשות אלה לבניו הכוהנים בדורות שלפני המבול, כמפורט בספר חנוך ובספר היובלים.

ספר במדבר, כמו ספר היובלים, מסופר מזווית ראייה כוהנית הבאה לבאר את היחס בין ‘מחנה ישראל’ ל’מחנה הקודש' ואת החלוקה הפנימית של כל אחד משני המחנות ביחס לבחירה אלוהית ומעלה מקודשת. פרשה זו מספרת על המִסְפׇּרִים הקשורים במפקדים ובפיקודים. אשוב ואציין שהשורש פ.ק.ד הקשור בספירה וציווי וזיכרון ושמירה, הוא המצוי בלב שבע המילים הבאות: פקודה, פיקודין־מצוות בארמית, מִפְקָד, מְּפַקֵּד נותן פקודות האוחז בסמכות לפקוד ולהורות לכפופים לו מה לעשות ואשר נושא באחריות לתוצאות הוראותיו, ופקידה, זיכרון ומילוי הבטחה [ויפקוד ה' את שרה], מופקד [כמו הפקדתי שומרים או הכהן המופקד על הקטורת או הפקדת פיקדון או הפקדה בבנק], ופקיד בהוראת לבלר. פקיד כותב ומחשב או מעתיק ומקריא הוא זה המופקד על הסדר, המניין והחלוקה, על הנורמה, המוסכמה, הדין והחוק או על המבנה והתשתית הכתובים, או על הזיכרון והרישום, זה המונה, סופר, פוקד, זוכר ומעיד, סופר, מונה וכותב ורושם צווים ופקודות, מצוות וחוקים, זיכרונות ועדויות, שמות וחובות, מיסים ומכסים, מידות ומשקלים, מפקדים והפקדות, רשימות וחשבונות, או דברים הקשורים במספרים קבועים ידועים ונמדדים, ובאותיות ידועות, המכוננות תעודות, ספרים ומסמכים. יש לתת את הדעת על כך שסופר כותב מסמכים וחיבורים וספרים כמו author, וסופר מונה ומחשב וכותב חשבונות כמו accounting counting קשורים בשפה העברית באותו שורש של ספר מספר וסיפור. בהוראה הראשונה סופר קשור בסמכות, authority, המעוגנת תמיד במסמכים כתובים, מכאן הביטוי בר־סמכא או מוסמך או אסמכתא כתובה. מסמכים הכתובים באותיות קשורים תמיד בשאלה מה כתוב ומי כתב, היכן, מתי ומדוע, בשם מי ועבור מי או באיזה נושא ולאיזו מטרה? בהוראה השנייה accounting counting המתיחסת למספרים וחישובים ומניינים ומחזורים ומפקדים יש קשר לעורך חשבונות, סופר ומונה, שואל ומשיב, ונותן דין וחשבון. בהוראה זו השאלה היא כמה ביחס למידה ומספר? או מה מספרם של?

הפרשה, שתכליתה בניית מדרג מקודש סביב מוקד מקודש, פותחת בסדר הירארכי תריסרי, ומונה בפירוט את שמותיהם של ראשי המטות, הלא הם נשיאי השבטים. החלוקה התריסרית איננה יד המקרה אלא היא פרי תפישת עולם הקושרת בין המרחב הקוסמי למרחב הארצי. תריסר המזלות בכיפת השמים קשורים בתריסר השבטים על הארץ, כשם שלוח הזודיאק על רצפת בית הכנסת קשור הן בתריסר חודשי השנה הן בתריסר שערי המקדש הנקראים על שמות תריסר השבטים, ואף קשור בי“ב גבולי אלכסון הנזכרים בספר יצירה, המחלקים את המרחב לעשרים וארבע שעות. כל החלוקות המספריות בחומש הקשורות בתריסר השבטים או בתריסר אבני החושן, בתריסר המזלות ובתריסר החודשים וב- י”ב השערים או בי"ב גבולי אלכסון, קשורות זו לזו שכן הכול מצוי בקשרי גומלין גלויים וסמויים בין שמים וארץ, האחוזים אלה באלה ברשת קוסמית מורכבת.

בהמשך הפרשה מתואר מפקד של כל הגברים יוצאי צבא בעם ישראל לפי מטות השבטים, כלומר רק אלה הכשירים לשרת בצבא בעת מלחמה, הם אלה הנפקדים במניין.

חלוקה זו יוצרת הפרדה שאין לה תקנה בין גברים נפקדים המובאים תמיד בחשבון לכל דבר ועניין, לבין נשים נשכחות שאינן נפקדות או נזכרות כישות ריבונית נספרת ואינן מובאות בחשבון כתוב אף פעם, לשום צורך. גברים משרתים בצבא המלחמה, נפקדים, נמנים, נזכרים ונספרים כסובייקט, ואילו הנשים אינן משרתות ואינן נפקדות, נספרות או נזכרות, ולפיכך באופן בלתי נמנע הן הופכות לאובייקט. הן רק בנות השייכות לאבותיהן, או בנות זוג השייכות לבעליהן, הן רק אימהות, ילדות, נערות או אחיות, כלות, נשואות, גרושות, עגונות, יבמות, שכולות או אלמנות בתחום הפרט, באוהל, מחוץ לעיני החברה המתנהלת ברשות הרבים, במקום בו מדברים, סופרים, זוכרים, נושאים ונותנים כאנשים ריבוניים הרשאים להשמיע קול הנלקח בחשבון. נשים גם אינן לומדות ואינן יורשות, אינן שותפות בהנהגה, אינן מעידות ואינן שופטות או בוחרות, משום שאינן נפקדות. מנשים שלא נספרו ולא נפקדו נמנעו הזכויות הנזכרות לעיל ועל כן לרובן הגדול אין שם וזכר בקהילת הזיכרון של העם היהודי. חשבו לרגע על השאלה האם אתם יודעים מה שם אשתו של חנוך? מה שמה של אשת נח? מה שמה של אמו של אברהם? מה שמה של אשת מנוח? אשת שמואל? נשותיהן של תריסר השבטים?

שמותיהם של הגברים כראשי שבטים, נשיאי מטות ואבות המשפחות נזכרים ונפקדים, נמנים ונרשמים, ואילו שמותיהן של הנשים נמחו מהזיכרון וצללו לתהום הנשייה. מחצית העם נמחקה מהזיכרון. על תוצאותיה המדאיבות של עמדה מקראית פטריארכלית זו, כתבתי את ספרי: " סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות“, כרמל תשע”ח

הפרשה ממשיכה בחלוקה של שנים עשר השבטים לארבעה מחנות, המסודרים סביב ארבע צלעות חצר המשכן, המתוארות בכיווני המרחב - צפון, דרום, מזרח מערב - או צפון, תימן, קדמה וימה בלשון הפרשה.

לחלוקה הרבעונית, כמו לחלוקה התריסרית, חשיבות רבה. מצד אחד היא מציינת את ארבע תקופות השנה החופפות, כל אחת בת 91 ימים, שנודעו בשם מועד קציר [ניסן־אייר־סיון]; מועד קיץ [תמוז, אב, אלול]; מועד זרע [תשרי, חשון כסלו] ומועד דשא [טבת, שבט אדר], בלוח השנה הכוהני.

מצד שני היא מציינת את ארבעת הצדדים או ארבעת הפנים של המרכבה האלוהית, זו המתוארת בחזונו של הכהן הנביא יחזקאל בן בוזי, (יחזקאל פרקים א, ג, י), זו שנגלתה למשה בהר סיני כשזכה לראות מראה כרובים (‘ככל אשר הוראית בהר’), זו שסביבה נבנה המשכן וזו המתוארת לשלמה בונה המקדש בפי דוד אביו בפסוק בדברי הימים א כ“ח י”ח המתאר את מה שנמצא לפני ולפנים במקדש: “וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה”. הכרובים נמצאים כידוע בגן עדן, מקום בו יוצאים ארבע הנהרות. קודש הקדשים קשור בגן עדן מצד אחד ובמרכבת הכרובים מצד שני ובמקום שבו נחצים גבולות הזמן והמקום, המקום הנצחי שהמוות אינו שולט בו, שהוא מקור החיים בגן עדן, במשכן ובמקדש, שכולם קשורים בחלוקות רבעוניות נצחיות מוקפדות ובגבולות טהרה וקדושה מחמירים. [המבקשים להרחיב ידיעתם על מסורת המרכבה הרבעונית, מוזמנים לקרוא בספרי “מקדש ומרכבה, כהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה”, מאגנס תשס"ב].

הפרשה מסתיימת בחטיבה ארוכה המוקדשת לשבט לוי, שבניו אינם יוצאי צבא אלא צובאים רק בצבא משמרת הקודש ומשרתים בקודש במשכן. הדיון עוסק בחלוקת המשפחות במטה לוי, בהבהרת ההבדל רב המשמעות בין הכוהנים בני קהת, בנו השני של לוי, ובין הלוויים, בניהם של גרשון, בכורו של לוי, ומררי, בנו הצעיר. הדיון ממשיך בפירוט מדויק של תפקידי שבט לוי בעת המסע במדבר ביחס להקמת המשכן ופירוקו בעת הנדודים, ובמניין הלויים על פי שיטת מפקד שונה, הם נפקדים מגיל חודש ואילך, ואילו שאר בני ישראל רק מגיל עשרים ואילך, ובפדיון בכורות בני ישראל, המובטחים לאלוהים מאז מכת בכורות במצרים, בבני שבט לוי, ובהבהרת הרקע המדויק למצוות פדיון הבן.

הפרשה מקדישה תשומת לב רבה למשפחת הכהונה הגדולה, משפחת בני קהת, בנו השני של לוי, המשפחה היחידה ממנה נבחר הכהן הגדול בשושלת רציפה של אבות ובנים, משפחה הנודעת מימי דויד ושלמה בשם ‘בני צדוק הכהנים’ (בספריית מגילות קומראן, שכולה, ללא יוצא מן הכלל, כתבי קודש, נזכרים בהרחבה “הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם”) ולתפקידם הייחודי של הלוויים בני קהת: נשיאת כלי המקדש המצויים בקודש הקודשים ובסביבת המזבח והמנורה, כלומר, התקנתם והצבתם במשכן, טיפול בהם ופירוקם וכיסויים מעין רואה בעת הנדודים והתקנתם מחדש לעבודת הקודש.

לאיש מלבד בני קהת (קהת בן לוי הוא אביו של עמרם, אביהם של משה, אהרון ומרים שנולדו ליוכבד בת לוי) אסור לראות או לגעת בכל דבר המצוי מעבר לפרוכת או במזבח הקטורת, במנורת הזהב, בנר התמיד, בשולחן ובארון שעליו ניצבים הכרובים פורשי הכנפיים ובתוכו שמורים לוחות הברית. הפרשה חוזרת ומציינת בהדגשה שהזר הקרב לתחומם של בני קהת הכוהנים, מות יומת, שכן קדושת המשכן וקודש הקדשים, מקום הכרובים או משכן השכינה, מקבילה לקדושת הר סיני בעת שאלוהים נגלה בו בקולו וירד עליו בעב ענן, עליו נאמר כזכור בספר שמות פרק י“ט י”א־י"ג: “כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם עַל־הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת־הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי־סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ־יָרֹה יִיָּרֶה, אִם־בְּהֵמָה אִם־אִישׁ, לֹא יִחְיֶה”.

אביא להלן את כל הפרק בנוסח רצוף מנוקד, ואעיר בכמה מקומות אחרי כוכבית בכתב רגיל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.

*חלפה שנה ממועד יציאת מצרים במחצית החודש הראשון. הסיפור מתחיל בראשית החודש השני, הוא חודש אייר (על פי הלוח המקראי המתחיל בניסן ראו שמות י"ב ב), על פי שמות החדשים שהביאו עמם כאלף שנים מאוחר יותר השבים מבבל. יש לתת את הדעת לכך שבחומש, בכוונת מכוון המייחסת חשיבות מקודשת למספרים, אין שמות לימים או לחודשים - אלה מצוינים רק במספרים: באחד לחודש השני או ב־1.2 מתחילה הפרשה. מגילת אסתר שנכתבה בסוף האלף הראשון לפני הספירה מזכירה לקוראים שהחודש השנים־עשר הוא חודש אדר והחודש הראשון הוא חודש ניסן, עדיין לא כולם ידעו בבהירות את היחס בין המספרים העתיקים של החודשים הראשון השני וכו' לבין שמותיהם הבבליים.

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם

בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

*שימו לב למילה מִסְפַּר. כל ארגון של סדר חברתי מתחיל בספירה וחלוקה.

עדת בני ישראל מורכבת ממטות, ממשפחות ובתי אב. המטה הוא השבט, השבט מורכב ממשפחות כל צאצאיו הזכרים של אבי השבט [ראובן, שמעון, לוי יהודה וכו'] וממשפחות כל נכדיו וניניו הזכרים, המחולקים לבתי אב. על פי הסדר הפאטריארכלי πατριάρχης של חוק האבות [πατρι=פאטר = patér ביוונית, אב; άρχης ארכה או ארכוס, ביוונית, חוק שלטון, הנהגה, ראשית, קדום, בראשיתי ועתיק] המשפחה נתפשת כבית אב. רק האבות נספרים נמנים ומובאים בחשבון, רק האבות שולטים, מנהיגים, מחוקקים, שופטים ומענישים, יורשים ומורישים, לומדים ומלמדים, מדברים ברבים ונשמעים, מגויסים ונלחמים. רק לאב זכויות למשול על נשותיו מימי ‘וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ’ בספר בראשית ג ט"ז. רק הגבר חייב בגבולות גילו להיפקד או להיספר כיוצא צבא. כל אדם בעם ישראל ממין זכר מגיל עשרים ואילך עשוי להיספר כיוצא צבא במסגרת אחד מתריסר השבטים, מלבד בני שבט לוי, שעניינם ידון בפירוט להלן. כמובן, בכל שבט עלולים להיות גם גברים חולים, נכים, מוגבלים או פגועים מלידה או מתאונה, שאינם יכולים להימנות עם יוצאי הצבא.

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

*כאן מתחילות ההוראות למפְקד או לספירה של מספר הגברים מגיל עשרים ואילך מכל שבט ושבט או מכל מטה ומטה, מתריסר השבטים המשתלשלים משנים עשר בני יעקב ובני יוסף, אותם פוקדים משה ואהרון, בני שבט לוי, כששבט לוי אינו נזכר במפקד זה. השבטים נפקדים לפי אימהותיהם דהיינו בני לאה לחוד ובני בלהה לחוד, בני רחל לחוד ובני זלפה לחוד. ארבע האימהות יוצרות את תריסר השבטים. שמות הנכדים והנינים של בני יעקב כוללים במקרים רבים את המילה אֵל או שַׁדָּי.

*

וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם

לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר.

לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי.

לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.

לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר.

לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן.

*ללאה ויעקב נולדו שבעה ילדים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה. דינה אינה נזכרת בחומש או במקרא אחרי ספר בראשית ופרשת שכם בן חמור אבל נזכרת בספרות הכוהנית לפני הספירה ובספרות המדרשית של האלף הראשון לספירה, ולוי כאמור אינו נפקד במפקד הנוכחי שכן עליו חלים כללי פקידה שונים לגמרי שיוזכרו להלן. נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה הוא אחיה של אלישבע בת עמינדב, אשת אהרון בן עמרם הכהן הגדול, אמם של אלעזר ואיתמר שמהם תשתלשל הכהונה הגדולה, ואמם של נדב ואביהו שנשרפו חיים במשכן על שהקריבו אש זרה. שבט לוי ושבט יהודה היו קשורים בקשרי קשרים מאז ספר שמות. המקדש נבנה בנחלת שבט יהודה ודוד בן ישי היה משבט יהודה כמפורט במגילת רות, כשצדוק בן אחיטוב, נין נינה של אלישבע בת עמינדב ונין נינו של אהרון הכהן, היה הכהן הגדול בימי דויד ושלמה, בזמן הקמת המקדש בירושלים במטה יהודה. מזמנו של צדוק בן אחיטוב, הכהן הגדול שמשח את שלמה למלך, הכוהנים נקראים הכוהנים בני צדוק.

לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר.

לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי.

*אלה ילדיה של רחל, יוסף ובנימין. בניו של יוסף נמנים כשניים -אפרים ומנשה כדי שאפשר יהיה להשלים תריסר למניין שבטי ישראל בכל מקום שלוי אינו נפקד עמהם

לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי.

לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן.

לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל.

לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן.

*זלפה, שפחתה של לאה, היא אמם של גד ואשר,

ובלהה, שפחת רחל, היא אמם של דן ונפתלי.

אֵלֶּה קריאי [קְרוּאֵי] הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם.

*תריסר האנשים הנזכרים, שצירופי שם האל חוזרים ונשנים בשמותיהם, הם נשיאי העדה או קרואי העדה או נשיאי מַטּוֹת אֲבוֹתָם, העומדים כראשי השבטים בראש אלפי ישראל המחולקים מלכתחילה לתריסר השבטים. כזכור רק גברים מגיל עשרים נמנים, נפקדים, נספרים, נזכרים ונרשמים במפקד שנים עשר השבטים. כל הזיקה המשפחתית מתקיימת רק דרך האבות. זה אחד האדנים עליהם מיוסד הסדר הפטריארכלי. על הנשים, אימהותיהן של הבנים והאבות, עוברים בשתיקה גמורה. אין להן שם וזכר במפקד, כשם שאין להן שום תפקיד או ייעוד הנמנה ונזכר בזיכרון הכוהני. רק גברים משרתים בקודש כבני לוי או ככוהנים, הם ובניהם, לנשותיהם או לבנותיהם אין שום תפקיד.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת.

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם.

*פסח נחוג כידוע במחצית השנייה של חודש ניסן והמפקד החל בתום חודש ניסן, באחד לחודש השני הוא חודש אייר.

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי.

* מכאן ואילך מפורט מספר הזכרים מבני עשרים ומעלה מכל שבט ושבט. הנשים, כאמור לעיל, אינן נמנות, אינן נפקדות ונרשמות ואינן נזכרות, ואף לא הילדים והנערים עד גיל עשרים. ראוי לשים לב לביטויים מַטּוֹת אֲבוֹתָם או בֵית אֲבֹתָם ולזכור תמיד שרק לאבות יש זיכרון וזכר דרך הזכרים בלבד, החל מספר תולדות אדם בספר בראשית פרק ה, העובר בשתיקה על שמות האימהות של עשרת הדורות הראשונים, וכלה במפקדים בספר במדבר הפוקדים אבות ובנים בלבד ממין זכר. על נשים נגזרה נשייה ומחיקה מהזיכרון בכל מקום שבו רק גברים זוכרים, מעידים או מתעדים ומספרים, לומדים, קוראים וכותבים ספרים.

וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

*46,500 הוא מספר הזכרים בני ראובן מגיל עשרים ואילך. בחומש תמיד סופרים מהקטן לגדול ולא כמנהגנו היום מהגדול לקטן

לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת.

* בני שמעון הזכרים מגיל עשרים ומעלה מונים 59,300 איש

לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

*בני גד מונים 45,650 איש.

לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.

* בני יהודה מונים 74,600

לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

*בני יששכר מונים 54,400 איש.

לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה זְבוּלֻן שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

*בני זבולון מונים 57,400 איש.

לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

*בני אפרים בן יוסף מונים 40,500 איש.

לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם.

* בני מנשה בן יוסף מונים 32,200 איש.

לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

*בני בנימין מונים 35,400 איש.

לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת.

*בני דן מונים 62,700 איש.

לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

*בני אשר מונים 41,500 איש.

בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה נַפְתָּלִי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

*בני נפתלי מונים 35,400 איש.

אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ.

וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

*שבט יהודה ושבט דן הם השבטים הגדולים ביותר ושבט מנשה הוא הקטן ביותר.

וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.

*הלוויים לא נפקדו שכן אינם יוצאי צבא והם גם לא ינחלו נחלה מוגדרת רציפה משלהם בארץ המובטחת. נחלה תינתן רק לתריסר השבטים של יוצאי צבא שיהיו לחקלאים, בעלי שדות חיטה ושעורה, כרמי ענבים ומטעי זיתים או מטעי רימונים ותאנים ותמרים, רועים בעלי עדרים, קוצרים ונוקדים, אך לא לשומרי משמרת הקודש שאינם יוצאי צבא, אלא כל זמנם מוקדש להוראה ולעבודת הקודש ואין להם אפשרות לעבד נחלות חקלאיות. המושג scholar כמו המושגים school או scholarship נגזרים כולם מהמילה היוונית סכולה, שמשמעותה זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר משלם עבור הלומד ועבור הלימוד. הלויים לבדם מופקדים על משמרת הקודש ועל ההוראה לכל הזכרים, כנאמר להם במפורש בברכת משה משבט לוי:

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. (דברים לג י)

*הוראה מותנית תמיד בלימוד קודם התובע זמן רב, ואדם העובד לפרנסתו ולפרנסת משפחתו בשדה, במטע או בכרם, במרעה, ברפת או ברעיית צאן אינו יכול למצוא את הזמן הדרוש ללימוד ולהוראה ולמלאכות הרבות הכרוכות בכך כגון כתיבה, קריאה, העתקה, הוראה ולימוד, הכנת חומרי לימוד ותרגום.

*בפסוקים הבאים מפורטת חובת בני לוי בכל הנוגע לנשיאת המשכן בעת הנדודים במדבר, תוך משחק מילים בין לפקוד ולהפקיד או בין ‘הפקדתי שומרים’ לבין מפְקד, או בין count ל guard

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ

הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ.

וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם

וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

*סכנת המוות הכרוכה בקרבה אל הקודש ללא התר, הנודעת מאז פרשת נדב ואביהו, והאיום במוות שיעלה בגורלו של כל זר הקרב אל הקודש אם לא נועד לכך מלכתחילה, חוזר ונשנה בפרשה שלוש פעמים בזיקה למשכן, לכוהנים וללוויים, כדי להבהיר את הסכנה העצומה שבקרבה אל מחנה הקודש, מקור החיים הנצחי, המסור ללווים ולכוהנים בלבד.

רק משה בן עמרם בן קהת בן לוי, שאמו היא יוכבד בת לוי ואביו עמרם בן קהת, הוא נכדו של לוי, שאמו יוכבד, היא דודתו של אביו, קרב אל הקודש ועולה בהר במעמד סיני, שם נזכרה אזהרה דומה בדבר גורלם של הפורצים אל התחום האסור. הקודש, מקור החיים הנצחי חוצה הגבולות, מקור הקדושה והברכה המצרף בין כרובי גן עדן, כרובי המרכבה השמימית ובני דמותם, כרובי המשכן או המקדש פורשי הכנפיים, הוא מקום יחיד שהמוות אינו שולט בו. בשל כך, בשל חציית גבולות הטרוטופית זו, שאין דומה לה בשום מתחם אחר וכל מה שנעשה בה אסור מחוצה לה, הקודש תמיד קשור בהבדלה ובהרחקה, בהעלמה, בהפרדה והסתרה, באיום, בבידול ומיסוך, בתיחום וריחוק, ובהיתר מוגבל ומדוקדק ליחידים נבחרים או לקבוצה נבחרת המשרתת בקודש לבדה בתוקף בחירה אלוהית.

רק בני לוי למשפחותיהם, מופקדים ככוהנים וכלוויים על נשיאת המשכן וכליו, על ההפרדה בדרגות קדושתם, על התקנתם ועריכתם במערך מקודש, ועל פירוקם, נשיאתם, משמרתם ועבודתם. בהמשך פרשת במדבר ובפרשה הבאה, פרשת נשוא, מפורטת חלוקת האחריות לפי משפחות שלושת בני לוי, גרשון, קהת ומררי. משפחות הגרשוני לבדן אחראיות על משמרת הבדים והיריעות, בגדי התכלת, השש והארגמן ועורות התחש, המסכים והכיסויים של המשכן, משפחות בני מררי לבדן אחראיות על העצים, הקרשים והאדנים, היתדות, הבריחים, המסגרות, החבלים והכלים, הנדרשים להתקנתם ופירוקם של מסגרות עצי השיטים הצבועים זהב של המשכן ושל מוטות הנשיאה של חלקיו, ומשפחת בני קהת, משפחת הכוהנים, אחראית לבדה על כל מה שנמצא בקודש הקודשים, החל מהפרוכת הכבדה ועצומת הממדים, אותה טוו וארגו הנשים חכמות הלב [לדברי הכהן יוסף בן מתתיהו שנים־עשר המזלות היו ארוגים ורקומים עליה], עבור בארון העדות הזהוב המכוסה בכפורת הזהב ששני כרובים פורשי כנפיים עשויים זהב ניצבים עליה וכלה בשולחן לחם הפנים הזהוב אשר עליו היו מונחות שתים עשרה כיכרות לחם כמספר שבטי ישראל, וכלה במזבח הקטורת העשוי זהב ובסממני הקטורת שמקורם מגן עדן לדברי ספר היובלים, ובשמן המשחה. כאמור, כל אדם שאיננו מבני לוי המתקרב אל הקודש או אל קודש הקודשים שכולו זהב, בזיקה לזהב הנזכר לראשונה בסיפור גן עדן, הוא בחזקת “וְהַזָּר הַקָּרֵב מות יוּמָת”.

כאן, בעולם המופלא של סֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, הבא להציג את הנצחי, המקודש, הנשגב, הנעלם והמופשט, מקור החיים והברכה, הנודע למשמע אוזן ונעלם מכל עין, נבנה המדרג המקודש של קרבה והרחקה מהקודש, הן בין הכוהנים, שהם כאמור רק מבני קהת, משפחתם של משה ואהרון ומרים, ובין אחיהם הלוויים, הן בין הלוויים והכוהנים לשאר שבטי ישראל, שאסור להם להתקרב בראייה או בנגיעה אל הקודש.

הקודש מותנה במקום מקודש, בזמן מקודש ובסיפור מקודש. סיפור מקודש הוא מיתוס – מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שמעורבים בו בריות אלוהיות ויצורים על אנושיים מדברים ובלתי נראים ובשל כך מן הנמנע לשחזרו, אבל הוא מטביע את רישומו על חיי קהילת הזיכרון המספרת אותו לאורך הדורות בתודעה, במנהג, בחוק, בריטואל, בתפילה ובנורמה. הקודש גם מותנה באפיפניה הלא היא התגלות אלוהית המתנה את מתן החוק או את גבולות הסדר הפולחני וקשורה בציון זמן מקודש, והמקום המקודש מותנה כאמור בתיחום וגידור, בהעלמה, בהסתרה וכיסוי, בריחוק ובהירארכיה, ובהבנה שמה שמותר בו, רק למתי מעט, אסור בתכלית האיסור מחוצה לו בשום הקשר, ומה שמתרחש מחוצה לו, אינו משפיע עליו בשום דרך, בכוח התחימה והריחוק, ההסתרה הכיסוי וההבדלה, הטבילה ההתקדשות והחציצה.

הקודש הוא מתחם הטרוטופי [מקום אחר] אסור בתכלית האיסור בהתקרבות ובנגיעה, בראייה או בעבודה על כל אדם, מלבד משה בן עמרם משבט לוי הנקרא אל הקודש ונכנס לקודש הקדשים בכל עת שאלוהים קורא לו, ומלבד הכהן הגדול, אחיו אהרון, ובניו ובני בניו, הנקראים אל הקודש ונכנסים ככהן גדול, ויום אחד בשנה, ביום הכיפורים, הרשאים להתקרב לפני ולפנים רק מאחרי מסך הקטורת. העובר על האיסור המפורטים של ההבדלה והקרבה, דינו מוות מידי שמים.

מיתוס, המכונן מתחם הטרוטופי של מרחב אחר ששלטת בו חוקיות אחרת – דוגמת סיפור הכרובים בגן עדן, הקשורים לכרובים על הכפורת בקודש הקודשים, קושר בין שני מתחמים הטרוטופיים המייצגים מקום מקודש שאיננו בר־השגה ואיננו כפוף לשיפוט ולביקורת, מתחם שאיננו כפוף לזמן אנושי של בני חלוף, שכל המתרחש בו איננו קשור למתרחש מחוצה לו ואיננו מותר אלא בו – הוא סיפור מכונן תודעה.

אמִתותו של המיתוס, הכרוך במִתחמים שאליהם אדם מן השורה איננו יכול לעולם להיכנס [וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת] ובהם איננו רשאי להביע את דעתו ולהשמיע את דברו, משום שאיננו יכול ואיננו רשאי להתקרב אליהם, לראותם, לדעתם או להאזין לקולם, איננה נמדדת לפי הראיות לקיומו בעבר או סבירות התממשותו בעתיד, אלא היא ניכרת אך ורק לפי מידת ההשפעה שלו על התנהגותם של בני האדם בעבר ובהווה.

השפעתו הרבה של המיתוס מעוגנת בזיקה לזיכרון משותף ולנורמות מקודשות הנגזרות ממנו, לסיפור מקודש, לפולחן מקודש או לזיכרון מקודש הכתוב בספרי קודש בלשון הקודש, ולמצוות ותורות הנקשרות בריטואלים, בחוקים, בדינים ובהלכות, מכאן, ובצידוקים שונים של הרחקה, העלמה, בידול, זכויות יתר, הדרה, ציות וכפיפות, מכאן.

בני לוי שומרי משמרת הקודש, האמונים על ההוראה ועל הזיכרון, על הפולחן ושמירת הברית של הזמן המקודש, המקום המקודש והזיכרון המקודש, הם מספרי הסיפור ויוצרי המיתוס על הכרובים בגן עדן, מקום המצוי מחוץ לזמן, שהמוות אינו שולט בו, ועל הכרובים בקודש הקודשים, מקום שלמוות אין נגיעה בו כי גם הוא מצוי מעבר לגבולות הזמן והמקום המוחשיים, על הזהב בגן עדן והזהב בקודש הקדשים, על הנצחיות המקודשת של החיים בגן עדן והנצחיות המקודשת של החיים בקודש הקדשים. רק הם היחידים הרשאים לשהות במתחם זה באופן מדורג של קרבה וריחוק. באותה מידה של בלעדיות, רק להם ניתנה הרשות לברך ולקלל, לטהר ולטמא, לקדש ולכפר או לפסול, ורק עליהם הוטלה החובה לשרת בקודש ולשמור את משמרת הקודש של הקמת המשכן ופירוקו, הצבתו וניודו, נשיאתו והתקנתו המחודשת, ורק עליהם הוטלה החובה לעסוק בעבודת הקודש של העלאת הקרבנות והנסכים והמנחות, הכרוכה בדם השחיטה ובדישון המזבח, וכרוכה בקבלת וידוי אשם וחטאת של חוטאים בשוגג המבקשים לכפר על חטאם או בקבלת פדיון הבן, ורק עליהם הוטלה עבודת הקודש, הקשורה במשמרת הקודש של שמירת מחזורי הזמן המחזוריים הנצחיים והמקודשים, התלויים בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, כמפורט בספר ויקרא בפרשת המועדות, לפי סדר כ"ד המשמרות, השומרות בהתחלפותן המחזורית מדי שבוע את מחזורי הזמן השביעוני המקודש, הנשמע ולא נראה - שבת, מועד, שמיטה ויובל. שבת מדי שבעה ימים, שבעה מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה בין ניסן לתשרי, בהם מבשילים שבעת המינים וחלים שבעת מועדי ה', שמיטה מדי שנה שביעית ויובל מדי שבע שבתות שנים.

רק על בני לוי כולם הוטלה החובה ללמד וללמוד בכל עת שאינם משרתים במשמרת הקודש, כדי ללמד קריאה וחישוב את כל הבנים הזכרים בעם ישראל.

ברכת משה בספר דברים לאחיו בני לוי מיטיבה להגדיר את ייחודם:

וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ

אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל־מֵי מְרִיבָה.

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו,

וְאֶת־אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת־בָּנָו לֹא יָדָע:

כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל;

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל־מִזְבְּחֶךָ.

בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה;

מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן־יְקוּמוּן.

*העובדה ששרדנו כעם, בעל שפה משותפת ולוח מועדים משותף, בעל ספר מקודש וקהילת זיכרון משותפת, במשך ארבעת אלפים שנה, קהילה הזוכרת מאז עד היום את השבת או את ברכת כוהנים או את הקריאה בתורה או את פדיון הבן או ברית המילה, את מצוות מזוזה או יום הכיפורים, קשורה במידה מכרעת לעולמם של בני לוי שומרי משמרת הקודש, שבראו עולם שלם בספר מספר וסיפור והטילו רק על עצמם את החובה התמידית ללמוד וללמד, לספור ולמנות, לזכור ולהנחיל את הזיכרון המקודש בזיקה למקום מקודש, זמן מקודש, סיפור מקודש ופולחן מקודש

הם אלה שיצרו את הסיפור המרובע על

*המקום המקודש - משכן העדות; גן עדן, כרובים, כפורת, מרכבה, זהב.

*הזמן המקודש - לוח השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, לוח השבועה, לוחות הברית, מקראי קודש ומועדי דרור, לוח ההשבתה המחזורית המבטיחה את החירות והדרור של אלה הקוראים בציבור את מחזור מקראי הקודש.

הזיכרון המקודש - סיפורי החומש וסיפורי הכהונה משבט לוי על עולם שנברא בספר מספר וסיפור והופך סיפור להיסטוריה בלשון הקודש ובספרי הקודש אותם צוו בני לוי לבדם ללמד לכל העם.

*הפולחן המקודש - המצוות בתורת כוהנים ובחומש; תורה כשירה, שירת הקודש של נעים זמירות ישראל שחוברה למחזורי עבודת הקודש במקדש, שירה ששותפים לה מלאכי הקודש, השותפים למחזורי עבודת הקודש בשמים ובארץ, מחזורי הקטורת ומחזורי העלאת קרבנות העולה הנשמרים במחזורי עבודת משמרת הקודש במקדש, השומרים על לוח השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים. כל אלה נשמרים בזיכרון הקהילתי המצווה על זכור ושמור, באמצעות הוראת לשון הקודש, הנחלת עולם של ספר מספר וסיפור, שמירת לוח מועדים נצחי מקודש, רבעוני־שביעוני־תריסרי- וקישורו לסיפורי האבות וסיפורי שבט לוי, ותרומה מכרעת לספר הספרים המספר סיפורים מקודשים הקושרים קשר נצחי בין העבר, ההווה והעתיד דרך מקראי קודש ומועדי קודש.

הדיון חוזר לבני ישראל מקרב תריסר השבטים האחרים. הלוויים יחנו סביב משכן העדות באמצע המחנה ויגנו הן על בני ישראל הן על הריחוק הנדרש ממשכן העדות ומהכרובים על הכפורת הניצבת מעל ארון העדות באוהל מועד, שם נשמרים לוחות העדות, המצווים על עדת ישראל את תורת העדות. הריחוק מהקודש נשמר בידי בני לוי, הקשור למהותו הרת הסכנה של הקודש, ותריסר השבטים יחנו לפי הסדר המפורט בצד המזרחי ובצד המערבי, בצד הצפוני והדרומי, במרחק נאות ממחנה הקודש.

וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם.

*מחנה ישראל מחולק לארבעה מחנות, הקשורים בחלקם ללידת השבטים על פי האימהות, כשלכל מטה בכל מחנה יש דגל ואות ומקום קבוע במבנה הצבאי של יוצאי צבא, ובמרחב המוקצה לו ביחס למחנה הקודש.

וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.

וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.

וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.

וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ.

*מטה יהודה, מטה יששכר ומטה זבולון [כולם בני לאה] חונים יחדיו כשְׁלָשה בצד המזרחי של הצד הרחוק מאוהל מועד ויוצרים את מחנה יהודה. קדם הוא מזרח וארצות הקדם הם ארצות המזרח. המילה אוריינטציה נגזרת מהמילה הלטינית orientem שמשמעה זריחת השמש או מזרח מלשון זריחה. הזריחה המחזורית והנצחית קבועה תמיד במזרח, מקום זריחת השמש, ולכן מיקומה הקבוע ומחזוריותה הנצחית מאפשרים אוריינטציה תמידית וכיוון ודאי, הן ביחס לזמן הן ביחס למקום. לא לחינם בחר נעים זמירות ישראל בשמש הזורחת כל יום מחדש כסימן נצחי לברית עולם הקשורה בו ובמלכותו.

דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר.

* תימן היא דרום במקרא.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

וְהַחוֹנִים עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת.

וְמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ.

*ראובן ושמעון הם בני לאה וגד הוא בן זלפה שפחת לאה.

* מטות ראובן, שמעון וגד חונים כשְׁלָשה מדרום לאוהל מועד

וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם.

*מחנה אוהל מועד, הוא מחנה הקודש, נשמר בידי הלוויים ומכונה מַחֲנֵה הַלְוִיִּם והוא נוסע וחונה יחד עם מחנה ישראל של שנים עשר השבטים החונים מארבע רוחותיו. במגילות מדבר יהודה נאמר שמלאכי הקודש נמצאים במחנה הלויים הוא מחנה אהל מועד. כוהנים ומלאכים ולוויים ומלאכים נזכרים כשותפים לעבודת הקודש במגילות קומראן שכולן כתבי קודש.

בצד המערבי המכונה יָמָּה מלשון ים, הים התיכון נמצא ממערב לארץ ישראל [כמו בניב המקראי ימה וקדמה=מערב ומזרח] חונים בשלָשָׁה, מטה אפרים, מטה מנשה ומטה בנימין. שלושה אלה מתייחסים על רחל: רחל היא אמו של יוסף שאפרים ומנשה הם בניו, והיא אמו של בנימין.

דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם.

וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ.

*בצד הצפוני חונים מטה דן, מטה אשר ומטה נפתלי. אשר הוא בן זלפה, דן ונפתלי הם בניה של בלהה.

דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת.

וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

*מספר יוצאי צבא שנפקדו מכל שבטי ישראל הוא 603,550 איש. הנשים והילדים והילדות והנערים והנערות לא נפקדו ולא נזכרו במפקד זה. גם לא כל שבט לוי.

וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

* הכתוב שב, מדייק ומזכיר שמניין תריסר השבטים במפקד אינו כולל את שבט לוי. לוי הוא השבט השלושה עשר הלא נפקד ולא נספר, שכן עליו חלים חוקים אחרים וסדרים אחרים, מניין אחר ומפקד אחר.

וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו.

* מכאן ואילך המסע במדבר הוא במתכונת מחנה צבאי המחולק לרבעים שלכל אחד מקום קבוע ביחס לשלושת האחרים וכל רבע מורכב מיוצאי צבא של שלושה שבטים. מן הכתוב לא ברור אם הילדים והנשים נסעו בקבוצה נפרדת או הצטרפו בסוף יום הנדודים למחנה הצבא לאכילה משותפת ולשינה. הסיפור הוא סיפור גברי מובהק של מִפקד של זכרים בלבד, מחנות של זכרים בלבד, דגלים ואותות של גברים בלבד והגדרת יוצא צבא של גברים בלבד, המתאגדים סביב תפישת עולם של כוח ומלחמה המחייבת יוצאי צבא, ומתכוננים למלחמה המכחידה חיים ומגינה על החיים. לנשים המעניקות חיים ומפחדות ממלחמה והרג הנוטלים חיים, אין חלק ונחלה במערך מלחמתי זה.

מכאן עוברת הפרשה לתולדותיו של אהרון הכהן, אחיו הבכור של משה בן עמרם, הוא הכהן המשוח בשמן המשחה המקודש, הנכנס כאשר נקרא לקודש הקודשים, ואחיו הלוויים.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר.

אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן.

* רק בני אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי, הם כוהנים משוחים, הממשיכים את משמרת הקודש של אביהם אהרון הכהן, המשוח בשמן המשחה המקודש. אהרון נבחר בידי האל בספר שמות לכהן בקודש.

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי

וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם.

*מארבעת בניהם של אהרון בן עמרם ממטה לוי ואלישבע בת עמינדב ממטה יהודה, נותרו בחיים רק שניים, אחרי שנדב ואביהו הומתו בידי אלוהים משום שהקריבו אש זרה שלא הצטוו עליה. שמותיהם של הבנים החיים, הכוהנים המשוחים, הם אלעזר ואיתמר. לנדב ואביהו לא היו ילדים ואין לשושלת משפחתם המשך. הכהונה הגדולה עוברת בדרך כלל רק דרך שושלת אלעזר. שושלת איתמר נגמרת בימי בני עלי הכהן בימי שמואל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ.

וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן.

וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן.

וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

*כל שבט לוי חייב לשרת את אהרון הכהן ואת בניו אחריו המשרתים ככוהנים משוחים במשחת שמן הקודש, שכן הכהונה הגדולה מסורה רק לבני קהת במצוות האל. כאמור, קהת הוא בנו השני של לוי, שהוענקה לו קדושה יתרה. בין מגילות מדבר יהודה נמצאה צוואת קהת בן לוי. החיבור מציין את יום הולדתו של קהת כאחד בחודש הראשון, כלומר קהת נולד ללוי ו“מִלְכְּה מבנות ארם, מזרע בני תרח” (ככתוב בספר היובלים), ב־אחד בניסן, הוא יום בניית המשכן בסוף ספר שמות, והיום שבו מתחיל לוח השנה המקראי.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם.

כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהוָה.

*אלוהים מבאר את ייחודם של בני שבט לוי, הם אלה השייכים לאלוהים ולא לעולם החולין, משום שהם מחליפים את הבכורים מבני ישראל, שהובטחו לאלוהים בעת מכת בכורות. בשל כך מוטלות עליהם חומרות טהרה יתרות.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר.

פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם.

*הלווים נפקדים מגיל חודש ואילך ביחס לכל זכר, לעומת בני ישראל הנפקדים רק מגיל עשרים שנה ומעלה. אפשר היה לצפות מטבע הדברים שמספרם של הלוויים יהיה רב לאין ערוך, משום שגיל המפקד מוקדם בעשרים שנה, אולם לא כאלה הם פני הדברים.

וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צֻוָּה.

וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי.

רק שלושת בני לוי הזכרים נפקדים, בתו יוכבד נשכחת, שכן רק לוויים ממין זכר משרתים בקודש, בנות לוי אינן מובאות במניין ואינן נזכרות כנושאות תפקיד כלשהו, מלבד בעניין שריפת בת כהן שחטאה בניאוף.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי.

*בני גרשון כולם לוויים

וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל.

*בני קהת כולם כוהנים. רק בני קהת הם כוהנים.

וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי

אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם.

*כל בני מררי הם לוויים.

מכאן שב הכתוב ומונה את כל בני מטה לוי כוהנים ולוויים וקובע את מיקומם ביחס לצלעות המלבן המקיף את המשכן:

לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי.

פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה פְּקֻדֵיהֶם שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה.

וּנְשִׂיא בֵית אָב לַגֵּרְשֻׁנִּי אֶלְיָסָף בֶּן לָאֵל.

*בני הגרשוני הלוויים מקומם בצד המערבי של המשכן.

וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ.

*בני גרשון למשפחותיהם אחראיים על כל כיסויי המשכן ובדי המשכן, על האוהל, על המכסה והמסך ועל קלעי החצר והמסך אשר בחצר.

וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי.

בני קהת, משפחת עמרם בנו, אביהם של משה ואהרון ומרים, ובני יצהר ובני חברון ובני עוזיאל, ילדיו האחרים של קהת, הם לבדם כוהנים מיוחסים רמי מעלה, שומרי משמרת הקודש.

בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ.

מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה.

וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֶלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל.

וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ.

*בני קהת הכוהנים שוכנים על צלעו הדרומית של המשכן והם לבדם אחראים על עבודת הקודש במתחם הנעלם מן העין, מאחורי הפרגוד, הקשורה בארון הקודש, בשולחן לחם הפנים ובמנורת שבעת הקנים, במזבח הקטורת הוא מזבח הזהב וכלי הקודש הזהובים שהם משרתים בהם מעבר לפרוכת, בנשיאתם, בהתקנתם ובפירוקם וכיסויים. נראה שהם אחאים גם על מזבח הקרבנות, הוא מזבח הנחושת, הנמצא בתחום הנראה.

וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ.

*העומד בראש משפחות שבט לוי, הוא אלעזר בן אהרון הכהן, ממנו תשתלשל הכהונה הגדולה, כמפורט לאורך החומש ובספר דברי הימים ובספר עזרא.

*בספר היובלים, שנמצא בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, ראשון המתקדשים לכהונה הוא לוי בן יעקב, שמוקדשים לו שלושה פרקים בסוף ספר היובלים, המתארים איך לוי עולה כמעשר לאלוהים, איך הוקדש בחלום בידי המלאכים וקיבל לוחות מן השמים, איך נחל את כל ספריו של אביו יעקב, המעלה אותו למעשר ומקדיש אותו לכהונה, כפי שהבטיח בעקבות חלום המלאכים בבית אל. אחרי לוי מכהן ככהן משוח בנו קהת, אחריו בנו עמרם, אחריו בנו אהרון ואחריו בנו אלעזר. בפתיחת ספר עזרא הכהן, מפורטת כל שושלת הכוהנים הגדולים מאהרון ועד עזרא המכונים הכוהנים בני צדוק.

הדיון חוזר ללוויים בני מררי:

לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי וּמִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת מְרָרִי.

וּפְקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם.

וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת מְרָרִי צוּרִיאֵל בֶּן אֲבִיחָיִל עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה.

*בני מררי חונים בצדו הצפוני של המשכן ומופקדים על כל קרשי המשכן, בריחיו ועמודיו, יתדותיו ואדניו, העשויים מעצי שיטה ומצופים זהב כמפורש בספר שמות, והם אחראיים על כל כלי המשכן הנחוצים לעבודתו, בהתקנה, עריכה, פירוק והרכבה.

וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ.

וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם.

*בצלע המזרחית של המשכן, מקום זריחת השמש, המסמנת בזריחתה את הקרבת קרבן התמיד, חונים לבדם שני בניו של עמרם בן קהת, משה ואהרון ובניו שומרי משמרת הקודש. אמם, יוכבד בת לוי ואחותם מרים בת עמרם אינן נזכרות.

וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

*למחיצה זו של בני עמרם בפתח המשכן מצדו המזרחי, אסור להתקרב בתכלית האיסור.

כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְׅאַׅהֲׅרֹׅןׅ עַל פִּי יְהוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

*כל הזכרים משבט לוי מגיל חודש ואילך, מספרם 22,000. הם הקטנים שבכל השבטים למרות שמניינם מגיל חודש ולא מגיל עשרים.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם.

*עתה מצווה האל על מפקד נוסף של כל הבכורים ממין זכר מבני ישראל מבני חודש ואילך. מספרם יהיה דומה למספר הלוויים הזכרים.

וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהוָה תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*הלווים בשירותם בקודש כשייכים לאלוהים, פודים את בכורי ישראל שהובטחו לאלוהים בעת מכת בכורות, בהקדשתם לעבודת הקודש

וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהוָה.

*המספר העודף של הבכורים מבני ישראל על פני מספר הבנים הזכרים של הלוויים הוא רק 273 ויש לפדותם בחמישה שקלים לגולגולת. מכאן מצוות פדיון הבן הבכור, הנולד ראשון לאמו. כדי לא להזכיר את שם האם, קוראים לבנה הבכור בשם “פטר רחם”. כלומר היא כאדם שלם איננה נזכרת רק רחמה נזכר ותפקודה כהרה ויולדת. לא לחנם אומר משה לאחיו הלויים בפרשת וזאת הברכה:

“הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו”.

וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם. מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

1365 הוא מספר שקלי הכסף שקיבל אהרון תמורת 273 הבכורים העודפים.

מכאן לומדים להכפיל 273 כפול חמש העולים ל־1365. כלומר כל ילד קטן הלומד את חומש במדבר אחרי חומש ויקרא, לומד בפרשה הראשונה לחבר ולחסר, להכפיל ולחלק!

*מעבר לכל נושא אחר, פרשה זו מחייבת את הקוראים בה מילדותם, לעסוק בחיבור וחיסור וכפל וחילוק כדי להבינה, כלומר היא מלמדת אותם את יסודות ארבע פעולות החשבון המתייחסות למספרים שלמים. בשעה שרוב ילדי העולם לא למדו מעולם לקרוא לכתוב ולחשב עד שלהי המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, כל הבנים הזכרים בעם היהודי למדו לקרוא באותיות ולחשב במספרים, משעה שהחלו את לימודיהם בספר ויקרא וספר במדבר, עובדה שאין ערוך לחשיבותה בכל הקשור להישרדותו ולגורלו של העם היהודי. היהודים שהיו בקיאים בכתיבה וחישוב באותיות ומספרים מילדותם ורכשו שפות רבות במהלך גלויותיהם והוקירו דעת ולימוד בכל תחום מנעוריהם, היו סוכנים מבוקשים בחצרות מלכים ורוזנים, היו מתורגמנים, רופאים, אסטרונומים, מתווכים, מודדים, רושמים, סוכנים וגובי מס, שליחים, סוחרים, מרגלים ודיפלומטים. רבים מהם ניצלו מעמד מיוחד זה שקנו בחצרות השליטים, בעולם שלא רבים היו בו יודעי קרוא וכתוב, לא רק כדי להתעשר בעצמם אלא גם כדי לעזור לבני קהילתם. יתר על כן לא היו בנמצא מלבד היהודים הגולים שהיו תמיד בני חסות התלויים בשלטון, גברים משכילים ומוכשרים, שלא היו יכולים להתחרות על השלטון בעולם האסלאם או בעולם הנצרות, בהיותם בני חסות או בני מיעוט נרדף ושנוא, כופר או נרדף, שהיה תלוי תמיד בחסד השלטון, מיעוט שכל שררה והנהגה נאסרו עליו בשל מעמדו הנחות. בשל השכלתם הרב־לשונית באותיות ומספרים, בשל כישרונותיהם הבנקאיים והמסחריים, ובשל המגבלה שהוטלה עליהם ככופרים לרשת את השלטון או את ההנהגה בארצות הנצרות והאסלאם, הם היו מבוקשים עד מאוד כיודעי קרוא וכתוב וכמחשבי חשבונות וכבעלי ידע נדרש בתחומים שונים החל מרפואה וכלה באסטרונומיה, בחצרות שליטים בכל אירופה, צפון אפריקה והאימפריה העות’מאנית.

וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִּי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

*משה מצטווה עתה על מפקד נוסף המתייחס לבני קהת הכוהנים לבדם. רק הם לבדם רשאים וחייבים לשרת בקודש ככוהנים באוהל מועד, בקודש הקודשים, אך הם רשאים וחייבים לשרת בקודש במתחם המקודש במשך עשרים שנה, אך ורק כשמלאו להם שלושים שנה ועד שהם בני חמישים. הם אינם רשאים להתקרב למשכן העדות ולאוהל מועד הוא אוהל הברית ומשכן הכרובים, מקום העלאת הקטורת על מזבח הזהב ומקום הדלקת נר התמיד, ומקום פרישת הפרוכת ומסכי התכלת, הארגמן והשש המושזר מעשה כרובים, לפני שמלאו להם שלושים שנה, והם משרתים במשך עשרים שנה בלבד בעבודת הקודש, במתחם המקודש האסור במגע או בראייה לאיש מלבדם. בעשורים האחרים לחייהם, משעה שהם עומדים על דעתם, הם לומדים ומלמדים ועוסקים במשפט ובהוראה ובביאור התורה והחוק, להלכה ולמעשה, בקביעת גדרי טהרה וטומאה ביחס למאכלים ולדיני אישות, בבחינת מחלות ונגעים ובטיהור מצורעים וזבים או בטיהור צרעת הבית, כמפורט בפרטי פרטים בספר ויקרא, “תורת כוהנים” ביחס להרחקה, לבידוד ולטבילה המתנה את המעבר מטומאה לטהרה. הכוהנים והלווים לימדו את כל הבנים הזכרים בכל שבטי ישראל והתגוררו בערי לויים בתחומי השבטים השונים שם עסקו בתפקידים המוטלים עליהם בספר ויקרא במשך חמישים שבועות מדי שנה ועסקו שבועיים או שלושה בשנה בעבודת המשכן או בעבודת המקדש. ההוראה המתמידה של הקריאה בלשון הקודש שהורו הכוהנים והלוויים לכל הבנים הזכרים בשני העשורים הראשונים לחיי הילדים, בין גיל 3–4 לגיל 13–14 וההקראה בציבור לכל העדה במחזור מקראי קודש, בשבתות ובמועדים, בכל שבטי ישראל, הייתה מוטלת עליהם כל השנה, וכך גם ההיענות לכל פניות הציבור ולדיני הכוהנים והלוויים הנוגעים לטהרה וטומאה של זולתם. הכוהנים והלוויים המשיכו ללמד אחרי החורבן בבתי הכנסת, שהפכו בשעות היום לבתי הספר (ביידיש בית כנסת נקרא שול/ שולע, school ותלמידים לא יהודים נקראים שילרים ושולערים, ותלמידים יהודים מכונים בשם תינוקות של בית רבן שעליהם עומד העולם).הכוהנים והלויים היו המורים, המשוררים, החזנים והמתורגמנים, שלימדו תמיד מהתורה הכתובה, במוסדות הוראה המקבילים לבית ספר עממי, בכל שבטי ישראל מאז שנאמר להם 'יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל.

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם.

מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת.

וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו.

*ארון העדות או ארון הברית, העשוי מעצי שיטים מצופים בזהב, המכוסה בכפורת עשויה זהב מקשה, שעליה הכרובים העשויים מזהב טהור, ובתוכו לוחות העדות הם לוחות הברית החקוקים על אבן, חייב היה להיות מכוסה מעין רואים בכמה וכמה כיסויים ומכסים, פרגודים ומסכים. הכיסוי הראשון הוא הפרוכת, המכסה השני עשוי מעור תחש, והשלישי מבגד כליל תכלת.

וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה.

*גם על שולחן לחם הפנים ועל הכלים אשר עליו, כולם עשויים זהב או מצופים זהב, פורשים בד תכלת ובד תולעת שני ומכסה עור תחש. כזכור על שולחן זה הונחו תריסר כיכרות לחם, המזכירות את תריסר שבטי ישראל, הקשורים לתריסר המזלות ולשתיים־עשרה אבני החושן, לשנים עשר החודשים ושנים עשר גבולי אלכסון.

וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו. וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם. וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט. וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו. וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט.

*כל כלי הקודש העשויים זהב או מצופים זהב, הקשורים כולם לזהב הנזכר בסיפור ארבעת נהרות גן עדן, מכוסים בבד תכלת ובעור תחש, ונישאים על מוט.

וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו.

*גם על המזבח המיועד להעלאת קורבנות, העשוי מנחושת, יש לפרוש כיסוי ארגמן ועליו את כל כלי המזבח ומעליהם מכסה עור תחש.

רק אהרון ובניו הכוהנים המשוחים ככוהנים גדולים רשאים להיכנס לקודש הקדשים כדי לכסות את כל הטעון כיסוי ואסור בראייה. שאר בני קהת נושאים את הקודש המכוסה ואת כלי הקודש המכוסים, בנסוע המחנה. הכיסוי והגילוי או הנעלם מהעין והנודע לעין הם ממהות הקודש הנשמע לאוזן ונעלם מן העין. ככל שמעלת הקדושה גבוהה יותר כך מידת הראייה האסורה גדולה יותר ומידת ההסתרה הנדרשת רבה יותר. “לא יראני האדם וחי” אומר אלוהים למשה, אבל גם נאמר “וכל העם רואים את הקולות”, רק הקול עשוי להראות ורק הרוח יכולה להישמע, או כמו שאמר רבי עקיבא שנכנס לפרדס הוא גן עדן, בתשובה לשאלת חבריו -מה מראה האל?

“אמר ר' עקיבא: כביכול כמותינו הוא והוא גדול מכל וזהו כבודו שנסתר מפנינו… הוא עצמו רומיה שרית עלמא ומלייא… [כבודו מלא עולם ומלואו] כעין השמש כעין הירח כעין הכוכבים כפני אדם כגפי נשר כצפרניו של ארי כקרני שור וסֶבר קלסתר פניו כדמות הרוח וכצורת נשמה שאין כל בריה יכולה להכיר בה וגווייתו כתרשיש מלא כל העולם שאין קרובים ורחוקים מסתכלין בו. ברוך ומבורך שמו לעולמי עולמים”. (היכלות זוטרתי, מהדורת רחל אליאור, מוסף א למחקרי ירושלים במחשבת ישראל, עמ' 25–26)

וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה

וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ. אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

*בני קהת האחרים, שאינם בני אהרון בן עמרם, מוזהרים שלא לגעת בקודש לא להתקרב אליו ולא לראותו, אלא רק לשאת מכוסה ונעלם, את אשר הצטוו.

וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו.

*אלעזר בן אהרון הכהן, בן עמרם בן קהת, לבדו, מופקד על שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שבו נמשח המשכן ונמשחים כל כליו. על פי המסורת הכוהנית בספר היובלים הקטורת ושמן המשחה נעשו מצמחים שהובאו מגן עדן בימי האדם הראשון. אף אחד מצמחי הקטורת הנזכרים בספר שמות ובשיר השירים איננו צומח באופן טבעי בארץ ישראל. מקורם של צמחים אלה ביבשות רחוקות באפריקה, דרום תימן, ציילון והודו. בשיר השירים נזכרים הרי בשמים ואלה קשורים בגן עדן במיתוס ובאזורים רחוקים בקצווי אסיה ואפריקה שם גדלים הקנה והקינמון המור והלבונה, הנרד והקשת. ר' עקיבא אמר במשנה ידים ששיר השירים שבו נזכרים שבעת צמחי הקטורת הוא קודש קדשים.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם.

וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים

אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ.

וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ.

*הקרבה אל הקודש, מקור החיים הנצחי הנעלם, החורג מגבולות הזמן והמקום, סכנת מוות גדולה ועצומה טמונה בה. רק בני קהת מסתכנים בקרבה זאת, כי רק להם מותר להתקרב לקודש הקדשים. טעות שלהם, בשוגג או במזיד, כרוכה במוות מידי, כזכור מגורלם המר של נדב ואביהו בני אהרון הכהן.

ייחודם של בני קהת הכוהנים, בזיקה לקרבה אל הקודש, וייחודם של בני אהרון הכוהנים המשוחים המיוחדים בבני לוי, ביתר שאת, ביחס לקרבה לקודש הקדשים, והעבודה המורכבת והמסוכנת שהם אחראיים עליה, מודגשים ומפורשים בכל דרך, לאורך פרשת במדבר. הקודש, מקור החיים הנצחי המקודש, עשוי להפוך למלכודת מוות ולסכנת אבדן חיים כהרף עין, על כן הקרבה אליו טעונה טבילה והתקדשות בשורה של בגדי קודש מיוחדים ושמן המשחה המקודש ובחירה אלוהית והכרה בהירארכיה כוהנית לוויית מפורטת.

הַמְּסַפְּרִים אינם נלאים מלהזכיר שיש מקום מקודש התחום בתחומים וגדרים וחציצות ומסכים שכולו נעלם מן העין בכל הנוגע לקדש הקדשים; ויש זמן מקודש הנמנה באות, ברית ומועד, המותנה בספירה ומניין מחזורי, הן של שבתות ושבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, שמיטות ויובלים (המחזור השביעוני הנצחי המקודש הנודע רק למשמע אוזן ושמור לבאי הברית הנקרא “מועדי דרור” מקראי קודש) הן של תריסר החודשים וארבע תקופות השנה (המחזור הנצחי של זריחה ושקיעה וארבע עונות השנה הנראה בעין המכונה ‘מרכבות השמים’ הנודע לכל באי עולם); וזיכרון מקודש ופולחן מקודש, ויש דין ויש דיין; לא לחינם המילה סנקציה, עונש ואיסור והגבלה, נגזרת מסנקטום, קדוש. על כן יש מדרג מקודש בקרבה אל הקודש תוך הבחנה מפורטת בין מותר ואסור, ובין קרוב מותר בכניסה על פי שבטו ומשפחתו ובין מודר המורחק ממנה, ויש הירארכיה מובנית, מצווה משמים ביחס לכל בני לוי, ובינם לבין כלל ישראל, יש בחירה אלוהית ויש סדר ומפקד ומסדר, צבא, מחנה, ארגון ומספר. אין אקראיות ואין שום מרחב ניטראלי, לכל דבר אנושי יש מקום במדרג קבוע וידוע מראש המצווה משמים ביחס למחנה ישראל, הקשור בארבע רוחות השמים ובתריסר המזלות, שערי שמים, מזה, וביחס למחנה הקודש, מזה הקשור בכיסוי וגילוי, בשבועה ובברית, במועדי קודש ומועדי דרור, במקראי קודש, בסדר ומחזור. תחומים וגבולות, קרבה וריחוק, איסור והתר, גדרות והגדרות, בחינות והבחנות, חוקים ודינים מניחים תשתית להבנת הנצחי המקודש שגבולות הזמן והמקום של החולין אינם חלים עליו, ולמקומו ביחס לחולין המוגבל בגבולות הזמן והמקום, ומהווים חומר לימוד נפלא לתפיסת האות והמספר, הזמן והמרחב, החובה והרשות, הסדר והמעלה.

לסיום הפרשה אעלה את שירו של בעז טרסי על המדבר

דבר המדבריות אל העיר ירושלים

אֲנַחְנוּ מְחַכִּים.

בְּמַעֲמַקֵּי אַמְתַּחְתֵּנוּ מְתַעְתְּעִים דִּבְרֵי מוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר.

הַזְּמַן מִצְטַלֵּק בְּקִרְבֵּנוּ

מְשֻׁנָּן וְחָגוּר.

בַּעֲצַלְתַּיִם מִתְכַּנְּסִים הַכֹּחוֹת

מִתְדָּרְכִים אֵי אָנָה וְאָן, אֵי אָנָה וְאָן

וּבְחֻבֵּנוּ מִתְכַּרְבֶּלֶת סַבְלָנוּת יְמֵי חֹרֶב רַבִּים.

*

הַחוֹל הָאוֹזֵל מוֹנֶה בְּכִיסֵינוּ זְמַנִּים יְשָׁנִים וְעִתּוֹת.

זֶה שָׁנִים כְּדוֹרוֹת קָצָה נַפְשֵׁנוּ.

זוֹחֲלִים עַל גְּחוֹנוֹת

כּוֹרְעִים לְמוּל חֹד הֶהָרִים

מִסְתַּמְּרִים לְמִשְׁמַע הֵדֵי מִזְמוֹרִים.

*

כָּל כָּךְ צָמְאָה הָרוּחַ, כֹּה כָּמַהּ הַחַוָּר

לְהִסְתַּעֵר אֶל הַגְּבָעוֹת, לִשְׁטֹף בַּוָּאדִיּוֹת

לְעַרְבֵּל מִנְחוֹת אָבָק בְּקִמְרֵי מִדְרוֹנוֹת.

*

וּבֵינְתַיִם שִׁגְיוֹן חֶזְיוֹנוֹת מְלַטֵּף אֲפִיקֵינוּ.

רְחִישַׁת צְעָדִים אַךְ נִדְמֵית בַּנִּשְׁמָע.

מַרְאוֹת שָׁוְא אֵין מִסְפָּר בַּצִּינִים.

יְמֵי מִרְבָּץ חוֹלְפִים בְּאַקְרַאי

מְפַזְּרִים בָּנוּ שֶׁקֶט תּוֹעֶה

שַׁלְוַת אֵין מָנוֹחַ בְּלוּמָה.

*

רַק רֶגַע דַּק אֶחָד שֶׁל הֶסַּח דַּעַת,

רַק זִיק תְּנוּעָה סְמוּיָה,

וּכְמוֹ אָז, כְּמוֹ לִפְנֵי מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה –

הִנֵּה זֶה קִוִּינוּ לוֹ, הִנֵּה זֶה הַיּוֹם

נְמַלֵּא יַלְקוּטֵינוּ לְהָבִים חֲדוּדִים

חֲרָבוֹת לְטוּשׁוֹת בַּנְּדָנִים

אַשְׁפּוֹתֵינוּ פּוֹקְעוֹת חִצֵּי אֶרֶס דְּרוּכִים

נִשְׁעַט אֱלֵי יָמָּה, נַצְלִיף בָּרוּחוֹת,

פַּרְסוֹתֵינוּ דּוֹרְסוֹת שְׁבִילֵי קֶדֶם שְׁכוּחִים

נָעוּט עַל הַפְּסָגוֹת,

נְחִיל רְעָמִים יִטַּלְטֵל עוֹד לְרֶגַע

וְאָנוּ נַבְקִיעַ חוֹמוֹת וּשְׁעָרִים

בְּרִיחֵי בַּרְזֶל וְאַבְנֵי רֹאשָׁה נִפְזָרִים

לֹא נֵדַע נַפְשֵׁנוּ –

נְפַלֵּחַ בִּסְחִי הָרְחוֹבוֹת

נְשַׁלַּח צְחִיחוּת חֲרִיצִים בַּבְּאֵרוֹת

נְשַׁקֵּעַ חַרְסֵי חָרָבָה בְּבִטְנֵי הַבְּרֵכוֹת

נְשַׁבֵּר סוֹמְכֵי אֲשִׁישׁוֹת, נְנַתֵּץ בַּתַּפּוּחִים

נְנַעֵץ טְפָרִים בְּנִתְחֵי הָעוֹלוֹת, בִּבְשַׂר הַשְּׁלָמִים

נִקְרַע שִׂמְלוֹת שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן מֵעֲלֵי מִגְדָּלִים

נְשַׁחֵת בַּסְּפָרִים

נַחְתֹּךְ בַּגְּוִילִים

נְחַלֵּל בַּדְּבִירִים

נְפַגֵּל מִקְדָּשִׁים

נַעֲקֹר עַמּוּדֵי יָכִין

נְטַמֵּא הֵיכָלוֹת

בְּאִבְחַת לַפִּידִים נַשְׁלִיךְ תַּבְעֵרַת עֲדֹלָם לְכָל רֹחַב מַרְאֵה עַיִן.

*

וְגַם זֹאת לֹא שָׁכַחְנוּ:

פִּסְלוֹנִים קְטַנִּים וְעַתִּיקִים, בָּבַת עֵינֵנוּ,

מַמְתִּינִים לָנוּ.

זִכְרוֹן אַהֲבַת נְעוּרֵינוּ מִשֶּׁכְּבָר,

אָשְׁיוֹתֵינוּ חוֹמְדוֹת לְבַקְשָׁם, נַפְשֵׁנוּ כָּלָתָה.

אָנוּ יוֹצְאִים לִקְרָאתָם סוּמֵי עֵינַיִם, קוּרְנָסִים בְּיָדֵינוּ –

אוֹ אָז גַּם נֵצֵא לְהַלֵּל לְהַדֵּר וּלְקַלֵּס בַּחוּצוֹת

לְשַׁבֵּחַ לְרוֹמֵם מַעֲשֵׂי יָדֵינוּ לְהִתְפָּאֵר.

[מתוך ספר השירים של בעז טרסי, “יד אחת החלה רושמת” בעריכת דיתי רונן, הוצאת פרדס, 2021)