רקע
יוסף אורן
"החי על המת" – אהרן מגד

הוצאת עם עובד הספרייה לעם 1965, 229 עמ'.


נוסח ראשון ומקוצר של מסה זו נדפס בשבועון הפועל הצעיר, 9.3.1965.


הרומאן “החי על המת” הוא אוסף הרשימות של יונס, שאותן החל לרשום לאחר הישיבה השלישית של משפטו. יונס מתחיל לכתוב את הרשימות כדי להבהיר לעצמו את הסיבות, שעיכבו בעדו לעמוד בהתחייבות, שנתן למו"ל, קרפינוביץ', לכתוב ביוגרפיה על אברשה דוידוב. ברשימות אלה מנסה יונס לשכנע, שהגיע במקרה למשימת הכתיבה על דוידוב, איש רב־פעלים בעלייה השלישית, שכל הארץ חפצה ביקרו, וכן: שלאחר שקיבל על עצמו את המשימה, השתלטה עליו דמותו של האחרון וגזלה ממנו את מנוחת נפשו. ברם, עיון מדוקדק בביוגרפיה של יונס מגלה, שאלמלא נזדמנה לו האפשרות לכתוב ספר על דוידוב, היה הוא עצמו יוצר אותה. כל חייו חי יונס כשבליבו משאלה כמוסה לחקור את האמת על הדור הקודם, הדור של אביו.

דווקא להשפעתה של הביוגרפיה האישית שלו אין יונס מייחס את המשקל הראוי בין הסיבות, שהוא מפרט להתעכבות הספר על דוידוב. בן שנתיים נלקח יונס על־ידי הוריו מכפר־גלעדי והובא באמבטיה מרופדת לתל־אביב (77). בגיל ארבע התייתם מאביו, וכל הירושה, שנשארה לו ממנו, היתה ארגז של אינסטלטור ובו כלי־עבודה מעטים. יונס פיצה את עצמו על יתמותו ועל הירושה העלובה בעזרת דמיונו. הוא מייחס לאביו מעשי־גבורה: “את אבי המת אהבתי והייתי מתגאה בו בפני חברי, שהיה גיבור־חיל בקמיניץ־פודולסק והרג שם שני קוזקים, שהיה חבר בכפר־גלעדי והגן עם טרומפלדור על תל־חי, ואף כאן, בעיר, היה מפקד פלוגת ‘הגנה’…” (152). במהלך השנים איבד יונס את היכולת להבחין בין אמת לדמיון בסיפורים, שרקם על אביו, ובהזדמנויות שונות הצטייר לו האב באופנים שונים ומנוגדים.

פעם גברו עליו הספקות ביחס לאביו: “מה היה שם בכפר־גלעדי, כשהורי היו בו חברים? – פעמים רבות הייתי שוגה בדמיונות על כפר־גלעדי, זה קן־נשרים בראש צור, חלקת־אלוהים קטנה בחלומותי, ששומרים עטופי עבאיות מגוננים עליה. מה עשה שם אבי? מדוע עזב וירד העירה? האמנם היה בין מגיני תל־חי? – – – כן, גיבור היה אבי בדמיונותי, ולאחר שנים, בסיפורי־בוסר שכתבתי, נתגלגלה לי דמותו בכמה דמויות שבהם, ולא מצאה את גאולתה. פגומה ונלעגת יצאה מתחת עטי. שלא ברצוני היתה מלעיגה עלי, שלא ברצוני הייתי אני מלגלג עליה” (152). בהזדמנות אחרת מתעתע הדמיון ביונס עוד יותר, והוא רואה את אביו בקמיניץ־פודולסק, לבוש במדי קצין, בנשף שבו משחקים בקלפים, והאם מגלה לו, שהג’וקר איננו אלא אביו (154).

כשם שאהב את אביו, משום שמת, וניתן היה לתלות בדמותו הערכות דמיוניות שונות, כך לא נטה אהבה לאימו, על שום שהאריכה שנים. ביום השנה הרביעי לפטירתה, בשנה שבה הוא מסובך עם הספר על דוידוב, הוא ניצב על קברה, אך ליבו אינו אבל עליה, כי אם על המת בהלווייה הספרדית, שנערכת בסמוך (150). במה חטאה האם המסורה ליונס? – בכך שהאריכה לחיות אחרי אביו, ואי־אפשר לייחס לה זכרונות גבורה דמיוניים, מהסוג, שמתאפשר לו לקשור באביו שנפטר. כל מאמציו לדמיין את אימו בדמות מושאלת נכשלו והתנפצו מול דמותה המציאותית: “עברו רק שנים אחדות מאז עזבו היא ואבי את כפר־גלעדי וכבר נימחו מעליה זוהר יופיו של הגליל וזוהר יופייה כחלוצה, ולבשה שמלת דאגות־בית, ולאחר מות אבי – שמלת אבלות” (150).

יתר על כן: נוכחותה הגשמית של האם, שנטל הפרנסה העמיד אותה מבוקר ועד שעות הערב בקיוסק הקטן, שהיה לה בקרן־הרחוב, הפריעה ליונס לאשש את דמותו הדמיונית של האב המת כגיבור הראוי להערצה. במחשבותיו הוא מאשים אותה על כך. מראה דוד־הכביסה, המתחמם על אבנים מפוייחות בחצרו של השכן, ארדיטי, מעלה בזכרונו של יונס סצינה דומה מגיל חמש. בסצינה זו מכבסת אימו את חולצת אביו המת: “כששלתה במוט כותונת לבנה, ארוכה, נוטפת מים, נדמה היה לי שהיא מעלה אותו מתוך הדוד הרותח, והוא מאופד קיטור, אלא שאין לו גוף, כי הגוף נשרף באש. כשעמדה ליד הגיגית ושיפשפה את הכותונת על־גבי הכסכסת, אמרתי לעצמי, היא מכבסת אותו, היא מכבסת אותו חזק כל כך – – – לא הכרתי את אבי, אך הוא נלחץ בי, כאילו מענים את גופו בתוך הגיגית” (192).


 

הסיפור שלא נכתב    🔗

הצורך הכפייתי לייחס לאביו תהילת־גיבורים מביא את יונס לכתיבת אותו פרק, מתוך סיפור שבכתובים, בשם “גיבור דורנו”. לאחר שהפרק התפרסם, הוא התקבל כסיפור שלם וגמור על היחסים בין הדורות, בין מרגולין, איש העלייה השלישית, שהוא “דוגמה של טוהר ואצילות העוברים מן העולם”, ובין דורון, בן הדור הצעיר הקלוקל והמושחת: “כביכול דורון הוא נצר נתעב לגזע חסון שליחו מתייבש” (20). רק יונס מקפיד להזכיר, ש“גיבור דורנו” הוא פרק בלבד מתוך רומאן, שכתיבתו טרם נשלמה. ועוד הוא מבהיר: “אני סבור שלא הבינוהו כראוי, על כן שיבחוהו כל כך” (20). יונס איננו מסכים עם הפירוש, שניתן לסיפורו הקטוע: “אך, תמה אני, איך לא חשו שהאירוניה שבו מכוונת לא רק כלפי דורון, אלא מבצבצת גם מתיאור דמותו של מרגולין, ובה בשעה גם מתיאור הקיבוץ שבו נתארחו שניהם” (20).

מעניין ביותר ההמשך של הסיפור, שתוכנן על־ידי יונס ולא נכתב: “היה בדעתי להמשיך סיפור גלגוליו של ג. ד. [גבריאל דורון] בעיר, על עלייתו המסחררת בשלבי החברה (תחילתה מכוח אותו מכתב־המלצה של מרגולין והמשכה מכוח תכונותיו שלו) – עד להיותו לדמות ציבורית נודעת לתהילה. אך כפי שכבר הזכרתי, נשארתי תקוע בסופו של הפרק הראשון והלאה לא הצלחתי לעשות גם צעד אחד” (23־22). אי־השלמת הסיפור מרמזת על הסיבה שבגללה לא ישלים יונס גם את הספר על דוידוב. כדי שיוכל להשלים את “גיבור דורנו”, צריך יונס להכריע, מיהו הגיבור של הדור, מרגולין מדור החלוצים או דורון מדורו, דור הישראלים הראשון. יונס מתקשה לפסוק בשאלה זו, והוא בוחר לתרץ את עיכוביי הכתיבה שלו בהסברים מדומים.

בין היתר הוא מאשים את אשתו, אהובה, בקשייו להשלים את “גיבור דורנו”, אף שברור לחלוטין, שהיא כלל אינה אשמה בכך. אהובה היתה נאמנה לו ואף קיימה אותו במשך שנתיים ממשכורתה כגננת, כדי שיוכל להתפנות לכתיבה (10). אלא שיונס מעדיף לייחס לה את ההשפעה המסרסת על כתיבתו, והוא גם ממשיל את יחסיו איתה ליחסים בין שמשון ודלילה. כמו דלילה קיצצה גם אהובה את מחלפות ראשו ונטלה ממנו את גבורתו (19). בדרך זו מואשמת אהובה באשמה, שהוא מייחס גם לאימו כלפי אביו המת. ואמנם כל “אשמתה” של אהובה מתמצה בחיבתה של אימו אליה. חיבה זו דנה מראש את נישואיו לאהובה לכישלון. שנתיים פירנסה אהובה את שניהם ממשכורתה. באחד ביוני קיבל עליו יונס את כתיבת הספר על דוידוב, וכעבור ימים ספורים, בשבעה ביוני, התגרש ממנה. סמיכות הזמנים איננה מקרית. משהובטח קיומו החומרי, אין לו עוד צורך בה. אהובה קושרת אותו להווה, לממשות שבהווה, אך ליבו מושכו לפענח את העבר, את התקופה שבקורותיה נעוץ גם הפתרון לחידת אביו.

הגירושים מאהובה משחררים את יונס באופן מלא להשלמת ההרפתקה, שהיא חלום חייו וצורך חייו: “חשבתי על דוידוב, על הנסיעות הצפויות לי לקצווי־ארץ, על הפגישות המזומנות לי עם זמנים שהיו, אנשים שהיו. על ההרפתקה הגדולה שאני יוצא אליה עתה כמו אל ארץ שאני מכירה מחלומות אך לא ראיתיה עוד, ובכל עיקול־דרך אני פוער פי מתמהון, על המקרים הבלתי־משוערים שייקרו לפני. ההפתעות עקובות־הסוד. כן, גם על התהילה – שאדהר על סוסו של פרש זה שנפל ודגלו נישא בידי!” (7). כאשר יונס נסחף בהתלהבות זו, שגירושיו מאשתו יפנוהו להרפתקה, שבסיומה ממתינה לו התהילה, ברור לנו, לקוראים, שאין הוא מודע לכוח שכה מושכו אל העבר. בשלב מוקדם זה, כשהתחייב לכתוב את הספר על דוידוב, הוא עדיין לא קישר בין דוידוב ובין הדמות המסוכסכת של אביו בזכרונו, כשם שלא קישר את הניגודים בין גיבורי סיפורו הבלתי־גמור, מרגולין ודורון, ליחסיו שלו עם אביו המת. מובן, שאין הוא מעלה כלל על דעתו, שאותה סיבה, שעיכבה את השלמת הכתיבה של הסיפור “גיבור דורנו”, עתידה לעכב אותו מהשלמת הכתיבה של הספר על דוידוב.


 

בין האב לפסל    🔗

לדידו של יונס, הספר על דוידוב איננו, כפי שניסו לשכנעו, חובה ציבורית־לאומית, שאנחנו חייבים לחלוצים, שבנו את הארץ, החובה של “ההווה כלפי העבר, חובת הצמרת אל השורש” (19). הוא מתקומם על הצגה כזו של משימת הכתיבה בפניו, ועל ביסוס התאמתו לה בגלל תוכנו של “גיבור דורנו”: “סרבתי. מה עניין מרגולין מ’גיבור דורנו' אל דוידוב. שום דמיון ביניהם. ומה עניין אבי לדוידוב. ולמה חייב אני לשאת עלי משא כזה? ובכלל… אך לבסוף (הה, כאילו איזה משקע ישן, רדום, התנער מרבצו בתוכי ועכר מנוחה: האם אין בזה כעין מילוי משאלה כמוסה?…) נתרככתי והסכמתי. לאחר שהסכמתי (ולפתע חשתי עצמי רכוב על כנפיו של אותו נשר!) – גבה לבי כל־כך, שהיה לי לב לומר לאהובה באותו ערב שקט, ‘נדמה לי שהגיע הזמן’…” (20).

מה שנראה לו תחילה כבלתי סביר, שקיים קשר כלשהו בין דוידוב ובין דמות אביו, יסתבר לו בהמשך מאליו: “פה [במסעדה הבולגרית של ברוך דניאל] היה יושב אבי – בן־אדם עם לב, אחד ממליון! עם פניו הגרומות, עם ידיו הארוכות והחזקות, יושב עם רעיו ונועץ עמהם על הגנת דרום תל־אביב מפני הפורעים של יפו. ואולי אגדה, ודוידוב אגדה, והכל כזב, לבד החדר הריק, המצפה לי אי־שם” (172). פתאום מתלכדים אביו ודוידוב, שניהם בני העלייה השלישית, כאותו עבר, שבלעדי ההתעמתות איתו, אין בן התקופה הנוכחית, הצבר, מסוגל לקבוע את ערכו העצמי. כדאי לשים־לב למשקלה של המלה “אגדה” בתמלול של הרומאן. כל עוד עוטה התקופה החלוצית של אביו ושל דוידוב את לבוש האגדה, אין יונס ובני דורו, בני “דור בארץ” ושנות הריבונות המדינית, מסוגלים לגבש דימוי עצמי מציאותי על מקומם בהיסטוריה. אך עד שיונס מגלה את הקשר הזה בין דוידוב ובין אביו, ועד שהוא עומד על מניעיו לחקור מה אמיתי ומה אגדי בקורות־חייהם, הוא מתנסה בנסיונות קשים שונים.

לאחר גירושיו מאהובה, שוכר יונס חדר, שיתאים למסע אל העבר, שבדעתו לערוך. זהו חדר על הגג, שבו התגורר פולישוק, הפסל של העלייה השלישית, עד יום מותו. יונס שכר את החדר מידי הגברת זילבר, “אשה אמהנית, חסרת־גיל, דהויית־שיער, דומה תמיד שלא לתבוע היא באה אלא לזכות בקורטוב של נחת־רוח” (8). בדומה לאביו, שהשאיר ליונס את כלי־המלאכה שלו, השאיר לו גם פולישוק ירושה מהתקופה שלו: “ובצד הדלת עמד נעוץ על־גבי כן, הפסל הגבוה המחותל בסחבות, שנתקשו מרוב יושן ונצפדו אל גוש החומר. מלאכתו שלא נשלמה של הפסל פולישוק. אותה מומיה לבושת־שק, שאף פעם לא ניסיתי לקלף מעליה את תכריכיה ולגלות את פניה” (9). כשם שיונס חי בצל רושמו של אביו, שפניו האמיתיים נסתרים ממנו, כך יחיה מעתה גם בצל רושמם של פולישוק ופסלו. הפחד מפני הפסל, היראה המתמדת, שהמומיה הזאת מן העבר החלוצי תרצח אותו נפש, יש להם משמעות להבנת היחסים בין החי והמתים. יונס מוכרח לקיים את המסע אל המתים, לצייר לעצמו תמונה אמיתית של תקופתם, כדי שיוכל לחיות את ההווה הישראלי שלו בלי המורא והתוכחה של זמנם.


 

שיפוט אמנותי קטלני    🔗

יונס אינו יודע דבר על פולישוק, פרט לעובדות, שסיפרה לו הגברת זילבר. בסיפורה של בעלת־הבית נתערבו בעובדות יסודות אגדיים: “היה עובד ועובד – הלא אני יודעת! – ולא סתם עובד, אלא עם כל הנשמה, נשרף, נשרף בתוכו! משהו כזה, אני אומרת לך, כאילו הסבל שמבפנים נכנס דרך היד אל האבן ונעשה… עדין, מאד עדין” (24). אלא שהתאור האגדי הזה מוכחש על־ידי העובדה הפשוטה, שפולישוק נשכח לחלוטין, על אף תארי הגאונות, שהיא קושרת לו ולעבודותיו. הפסל של החלוצים הותיר אחריו עבודות, שקשה לקבל מהן אישור לגאונותו של פולישוק: “אילו חלוצים היו שם, באמבטיות ובגיגיות! מניפי פטישים, אוחזי מכושים ומעדרים, נושאי רובים, פועלות במטפחות, נשים הרות, רוקדי הורה, דיוקנאות של מנהיגים. הה, אבק כיסה את כולם! –” (25).

יום אחד מגיעים נציגי המוזיאון לבחון את עזבון העבודות של פולישוק, כדי לבחור מהן לתערוכה. שיפוטם האובייקטיבי יקבע את ערכו הממשי של העיזבון. והנה מסתבר, שחלק מעבודותיו של פולישוק מחקה פסלים של רודן ואחרים, וחלק אחר – ערכו האמנותי מפוקפק למדי. הדוקטור בקרב נציגיו של המוזיאון שואל: “השאלה היא מה אנחנו רוצים להגיש לקהל – זכרונות, או יצירות אמנות? אם זכרונות – בבקשה, נוציא כל מה שיש פה באמבטיה ונוכל למלא אולם שלם – – – אפילו אצל הסובייטים כבר לא מפסלים כך! לא ייתכן סוף־סוף שנזיז את מחוגי השעון אחורה לתקופת ‘מגדל דוד’!”. ואחר כך הוא מוסיף: “גם לי יש סנטימנטים לתקופה של שץ, אבל לא אתן את החתימה שלי על מין… מין פאתיטיזם כזה… מין הירואיזם פרובינציאלי… זה לא ייתכן, רבותי, עם כל הכבוד למנוח…” (222).

זהו, אם כן, ערכם המדוייק של פולישוק ועבודותיו. וכזה הוא גם טיבו של הפסל שבכניסה: “השלושה יצאו, ובהגיעם אל דלת חדרי נתעכבו שוב ליד הצלם הגדול, העטוף תכריך־שק. הדוקטור אחז בקצה מדולדל של הסחבה וניסה לקלפה, אך היתה דבוקה היטב אל גוף החומר היבש והסיבים נתפוררו בידו” (222).

עתה מנסה גם יונס לגלות את פניה של המומיה, אשר לפתח חדרו. הפסל הוא גבוה, חסון והירואי, כמו הדור שאליו השתייך פולישוק, אך לקלף את עטיפותיו ולבחון את ערכו האמיתי אין יונס מצליח. הסחבה מונעת ממנו לראות את הפסל עצמו. מוטיב הפסל מעיד על הנושא המרכזי של עלילת הרומאן, על הקושי של בני דורנו להגיע להערכה מבוססת ונכונה על פועלם של בני התקופה החלוצית, שאותה מייצגים ברומאן דוידוב, פולישוק, מרגולין מ“גיבור דורנו” וגם אביו של יונס.


 

חשד בגודש השבחים    🔗

התחקיר, שמבצע יונס כהכנה לכתיבת הספר על דוידוב, אמור לתת תשובות מספקות גם לספקות אודות גבורתו של האב בעיניו וגם לתעלומת פניו הנסתרות של הפסל, שהותיר אחריו פולישוק. יונס עצמו עוד הספיק לפגוש פעמיים את דוידוב לפני מותו. מפגישות אלה זכר את חספוסו־גסותו של דוידוב ואת היותו פורק עול ומשמעת. אף־על־פי־כן חיבב יונס את האיש, שכה הרשים אותו בנחרצותו ובמרצו. במהלך התחקיר נפגש יונס עם עשרים ושבעה אנשים, שהיכרותם עם דוידוב היתה פחות שטחית מזו שלו. ככל שהוא מתקדם בתחקיר, כך מתרבות הסתירות במידע על דוידוב, שנאגר אצלו ממרואייניו. חלק מבני דורו של דוידוב מתאמצים להאדיר את דמותו, כדי להעצים באמצעותו את דורם. דברי המרואיינים ערוכים כך, שניתן להבחין במגמתם השקופה להנציח את החלוציות באור יקרות ואגב כך להרעיף את השבחים גם על עצמם.

כאלה הם דבריו של יהושע מזכרון־יעקב, אחיו של דוידוב: “תשמע, יותר משלושים שנה עבד הבן־אדם הזה בכל הארץ ובכל העבודות הקשות, ולא פעם גם הקריב את נפשו, ולא לקח מן הישוב מחוט ועד מחט, כמו שאומרים. שכר? מי חשב אז על שכר! עשו מה שצריך וזהו” (44). כפילות דומה משתמעת מדבריה של חוה חבקין, האחות מכפר־אתא, אשר פותחת אמנם בדברים על דוידוב, אך גולשת עד מהרה ל“אותם ימים”. היא מציגה את דוידוב כ“חתך של תקופה שלמה! תקופה גדולה, נהדרת, בפריסמה של חיי אדם אחד” (98). אלה שפעלו פרק זמן כלשהו במחיצתו, או יחד איתו, ממהרים לתאר את דוידוב כדמות־שלמות ומזדרזים להגדיר אותו כאגדה. הררי מכפר־סבא הינו ישיר ותכליתי מן האחרים: “מה סיפרו לך על דוידוב? שהיה בן־אדם לא אחראי? – תרשום שלא נכון! שהיה בן־אדם עם קפריזות? – תרשום שלא נכון! הרפתקן? – לא נכון! תרשום, אל תתבייש! תכתוב שהררי אמר! תכתוב: אברשה דוידוב היה גיבור! בשמי!” (124).

חשד מתגנב ללבו של יונס, שמא דווקא התכונות, שהררי שולל בפסקנות כזו, הן שאפיינו את דוידוב יותר מכל. החשד מתחזק בו לשמע המשך דבריו של הררי: “מישהו בטח יאמר לך שהמשפחה לא היתה כלום בשבילו. כן, אפשר היה לחשוב כך, מפני שאצלו בחצר הילדים היו מתהלכים תמיד יחפים, מלוכלכים, כמו ילדי צוענים, והשד יודע מה היו אוכלים ומתי היו אוכלים! צפורה עסוקה במשק והאבא תמיד בחוץ! אבל תשמע מה שאני אומר לך: הוא היה אבא מצויין ובעל מצויין! כן, גם בעל מצויין, אל תאמין למי שיספר לך אחרת!” (125). יונס מבחין במאמץ של רבים להרחיק אותו מהפגישה עם רעייתו של דוידוב, צפורה. כך שוייג מהוועד הפועל: “אגב, עם צפורה נפגשת… גרה עוד באותו צריף, באותה חורשה, שלא השתנו מאז. רק היא עצמה השתנתה. מאוד. היתה יפה מאוד פעם. יפהפיה. צמה שחורה, ארוכה, עיניים יוקדות… בעצם, מוטב לא. לא. הנח לה” (90). מה ששוייג מייעץ בזהירות ובהיסוס, מנסח הררי באופן בוטה ופסקני, כדרכו: “עם צפורה דיברת כבר? לא, עזוב אותה. לא כדאי, לא יצא לך כלום מזה” (124).


 

חשיפת הצד הנסתר    🔗

מסתבר, שהאזהרות מפני הפגישה עם אשתו של דוידוב לא היו לשווא. בפגישה איתה (פרק ל"ט) נחשף פרצופו האחר של דוידוב. צפורה מסירה את העטיפות האגדיות מעל דמותו: “על אברשה יש הרבה אגדות. הרבה. את האמת אני יודעת”. בניגוד לקביעותיו של הררי, מספרת צפורה, שדוידוב היה אב גרוע ובעל כושל. הוא נמלט מחובותיו המשפחתיים אל הפעילות הציבורית, שפירסמה אותו. בתו יצאה לתרבות רעה בגיל צעיר וסבלה מהיעדרות האב מהבית. הבן הוזנח על־ידי אביו ומצא את מותו בעידודו. והיא עצמה איבדה את דוידוב לפני שנים רבות. עתה מקשר יונס לעובדות אלה את שני הסיפורים, ששמע על אהבותיו של דוידוב בים־המלח ובחניתה. דוידוב היה כישלון מוחלט בחייו הפרטיים־משפחתיים, אך בני דורו הפכו אותו לאגדה. צפורה מסכמת באירוניה את פגישתה עם יונס: “איזה ספר זה יהיה אם תכתוב את האמת שאני יודעת? ספר שחור. עם־ישראל צריך ספר שחור על דוידוב? הוא צריך אגדות על גיבורים! אם כן – תהיה עוד אגדה אחת. תכתוב על הכבישים, ועל ההגנה, ועל הגדר, ועל אניות המעפילים… תכתוב שהיה אמיץ, ומסור למולדת, והומניסט ו…” (228).

הפגישה עם צפורה היתה הפגישה האחרונה, שקיים יונס במסגרת התחקיר לכתיבת הספר על דוידוב. היא נערכה, כאשר כבר לא היתה בה כל תועלת, לאחר אובדן הרשימות מכל הפגישות הקודמות, ולאחר שהיה כבר ברור ליונס, שהוא לא יכתוב את הספר, שהוזמן אצלו. אלא שהפגישה היתה נחוצה ליונס עצמו. היא הסירה מלבו את הספקות ביחס לאביו וביחס לתקופה החלוצית בכללה וגם סייעה לו לשוב בשלום ממסעו אל העבר הקרוב. לאחר הפגישה עם צפורה מסוגל יונס להתייצב בקומה זקופה מול אביו, מול דוידוב, מול פולישוק ומול תקופתם המהוללת. לא הם כארזים בלבד והוא ובני דורו רק כאזובי הקיר.


 

בחברת בני דורו    🔗

במהלך העלילה נע יונס בין שתי המציאויות של חייו. בצד פגישותיו עם הדמויות מן העבר, נפגש יונס עם בני דורו בבית הקפה של הבוהמה הספרותית בתל־אביב, “המרתף”. ההווה טרם עבר את הטיפול הקוסמטי, שהוענק לתקופה החלוצית של דוידוב ובני דורו, ולפיכך הוא מצטייר כמפוכח, אכזרי, מרושע וציני. אך ההווה הוא מציאותי ונקי מאשליות ומהנופך השקרי־אגדי, שככל הנראה יתווסף לו בעתיד. היה זה נקדימון, שהביא את יונס לראשונה אל “המרתף”. דבריו של נקדימון מלמדים, שבניגוד ליונס, אין הוא מתפעם ממעשיהם של בני־העליות ואין הוא מתבטל בפניהם: “שמע, בעצם מי היה דוידוב? – אדם רגיל שידע לעבוד טוב, ומכאן לכאן הרג כמה ערבים. בכל מקום בעולם אדם כזה נולד, חי, מת ונקבר. פעם בשנה עולה אשתו על הקבר ומניחה עליו זר פרחים, בלווית בעלה השני. פה עושים ממנו גיבור – – – למה דרושים גיבורים במדינה הזאת? יוצרים לך רומנטיקה מכל מעשה אפור שאנשים עושים מתוך הכרח, כמו לעבוד את האדמה, לשמור, להגן על החיים. נצח ישראל! עם סגולה! רוצים לשכנע אותך שמצב של גורל הוא מצב של בחירה. – – – אני חי בארץ החמה, המזיעה, המזויינת הזאת – מפני שפה נולדתי, זה הכל! אין לי צורך בדוידוב בשביל זה” (63).

מסקנה זו של נקדימון, מנהיג יושבי “המרתף”, שאין צורך להצטדק ולעמוד במבחן תמידי בפני הדור של דוידוב, היא זו שמושכת את יונס אל החבורה, שמתכנסת במועדון. האנלוגיה בין אירועי חייו של דוידוב לקורותיהם של המתכנסים במועדון מבליטה את חוסר הצדק, שנעשה בשיפוטם של העבר וההווה. כמו דוידוב, גם יושבי “המרתף” בועטים במוסכמות המקובלות, נותנים דרור ליצריהם, אוהבים ובוגדים באהבתם. אלא שאת יונס, למשל, האוהב את נילי, אשת־איש ואם לילד, שופטים בכל חומרת הדין, ואילו את דוידוב, אשר אהב אשת־איש בהיותו בחניתה, בשנת 38, כמעט משבחים על כך. לא רק שאין רוצים לשפוט אותו על המעשה, אלא מבססים על פרשת האהבה האסורה הזו את אחת ממעלותיו – השתחררותו ממוסכמות חברתיות: “דוידוב הוא דוידוב. כולנו יודעים. אדם שנהפך כבר לאגדה, או לסמל. אי אפשר ככה פתאום… אתה מבין, התקופה שלו כאן… נשאר ככה איזה מישקע לא נעים… ברור, זה הכל אנושי, דברים כאלה קורים, ואולי דווקא… אבל אז… זה היה גלוי מדי וממנו לא ציפו… ביחוד בתנאים ההם… אני מבין שבביוגרפיה צריך להראות גם את הצד השני, חולשות וכל זה… אבל במקרה זה… לא פשוט… אולי תפסח על פרשת חניתה…” (156).

אמנם האמת על אורח־חייהם של יושבי “המרתף” הבוהמיים איננה יפה, אך ספק אם תמונתם כְּדור היתה מצטיירת כנאה פחות, אילו ניסה סופר לצייר את תקופתם לאחר שנים ובעקבות תחקיר מהסוג, שיונס ערך על דוידוב. בעיני הדור הבא, יצטייר דורם של יושבי “המרתף” באור אגדי, נאה ומושך את הלב, בדיוק כפי שהצטייר הדור של דוידוב, בעיני יונס, על פי רוב העדויות שגבה מן האנשים שראיין. ככל שביקוריו של יונס במועדון נעשים תכופים יותר, כך מתרופפת בו אחיזתו של העבר. עתה כבר ברור, שיונס לא ישלים לעולם את כתיבת הספר על דוידוב. מזמיני הספר לא יאשרו אותו, אם יונס יכתוב את האמת על דוידוב, ולתוצאה שהם מייחלים לה, תיאור דוידוב כגיבור הדור, יונס אינו יכול לתת את ידו. המזמינים התאוו לספר, שיציב את דוידוב כדמות מופתית וכסמל לדורו ולתקופה החלוצית. יונס אינו מסוגל לכתוב כך על דוידוב, כי על־ידי כך יהיה כמכריז על דורו, שהוא בטל בשישים בפני דור של נפילים, שהולך וכלה מן הארץ.

בפרק ל"ז של רשימות “הווידוי” שלו, כולל יונס מספר עצות, למי שיבוא לכתוב אחריו את הספר על דוידוב. בין העצות בולטת אזהרתו מפני שפיטה היסטורית מוטעית של הדורות: “רק לא התרפקות שוטה על זמנים־שעברו מה־טובו. רק לא המיית־געגועים נרגשת. רק לא התחטאות של ילד מתפקר לפני אביו הנכבד, רב־העלילה. ולבל ייאמר שהנה הראשונים כבני־אדם ואנו, כמה עניים הננו לעומתם. עניים ממעש? – הבלים! טול כל אחד מאלה שכותפים היום את המשא… או אפילו אותנו, החבורה של ‘המרתף’, חבורות אחרות – לא, לא בחבורות, לא בצוותא, אלא כל אחד בחדרו, לנפשו – האמנם איננו אלא…” (217).


 

חקר האמת המוחלטת    🔗

במשפט, שבו נתבע יונס לשאת בהוצאות, עקב הסתלקותו מכתיבת הספר על דוידוב, מצטט בא־כוח התביעה, כביכול, את יונס: “דוידוב… מי היה דוידוב, מי? הוא היה העריץ הגדול ביותר שידעה הארץ הזאת מאז נבנתה מחדש! הוא היה צדיק, כן, צדיק גדול! אבל האם יש עריצות נוראה יותר בעולם מעריצותם של צדיקים? במחיצת רשעים בני־אדם נידונים לסבל, לעינויים, לטירור, אבל במחיצת צדיקים – אינם יכולים להתקיים בכלל! על רשעים אפשר להתמרד, אבל בפני צדיקים אי־אפשר אפילו להתגונן! או הוא – או אנחנו, חברים! עצם קיומו – חי או מת! – הוא שאיננו מניח לנו לחיות בשקט! עינו המפקחת עלינו! שמו המרעיל את זכרוננו! צילו הרודף אחרינו!… אם רוצים אנו לחיות – הרי למחוק את זיכרו לעולם ועד, זה תפקידנו הקדוש!” (185). יונס מודה, שגם אם לא אמר את הדברים, הרי חשב אותם: “כן, אני מודה: שנאתי את אדוני, שנאתיו מאז נשתעבדתי לו. לא זכור לי מתי בדיוק החל הדבר – – – אולי כבר לאחר שתיים־שלוש הפגישות הראשונות עם זוכרי־דוידוב, מוקיריו, מעריציו. לאט־לאט צמחה בי שנאה זו, שפשתה כצרעת בעורי. זמן רב לא רציתי להודות בה, נתייראתי מפניה, פחדתי לבטא את שמה. גירשתי אותה מעלי כגרש קרצית מזוהמת. אבל חשתי בארסה. ככל ששמעתי יותר, ככל שרשמתי יותר, כן גברה והלכה בי. ואותו תיק שהכיל את רשימותי, ככל שנתעבה והתנפח – כן היה בעיני יותר ויותר כתיק פלילי, שאני, במו־ידי, צובר בו חומר אשמה – נגדי.” (188).

הפעם הראשונה, שבה הודה יונס בשנאתו לדוידוב, היתה כאשר פגש, בצאתו מן “המרתף”, את שוייג מן הוועד הפועל. היה זה לאחר שיונס הטביע ביין את ייסורי אהבתו לנילי. שוייג גינה את יונס בגלל השתכרותו: “בושה! ולאדם כזה מוסרים לכתוב את הספר על דוידוב!”. יונס הגיב בצעקה על דבריו של שוייג: “אה, חסיד־שוטה של ‘השומר’, פרשת נילי מעוררת בו בחילה”. לאחר מכן, בלכתו אל דירתו, חזר ושינן לעצמו: “אני שונא אותו, את דוידוב, שונא, שונא שונא” (118). ואמנם יחסו של יונס אל דוידוב הינו אמביוולנטי, תערובת של שנאה ואהבה (189־190) – אהבה לאדם, כפי שהיה באמת, על מעלותיו ומגרעותיו, ושנאה לדיוקן המיופה, שניסו לעצב ממנו למען ההיסטוריה.

יונס החל את היכרותו עם דוידוב כשולל, אך סיים אותה כמחייב. כשולל, משום שבצד הצורך לחקור את העבר, פעל בו רצון חזק להמעיט מערכו של עבר זה. נדמה היה לו, שאם יוריד את הפרש מעל סוסו ויטול מידיו את הדגל – ירומם את דורו וישגיב את ערכו. אך לבסוף הוא מגיע אל החיוב, לאחר שהוא מבין, שעל־ידי המעטת דמותם של החלוצים מתקופת העליות אין הוא מוסיף דבר לדמותם של הישראלים. הוא מבין, שלא שלילת דוידוב ודורו יזכו את דור הישראלים הנוכחי בהערכת הדורות הבאים, כי אם המעשים, שדור זה יעשה בתקופתו. אם אדם רוצה להיות פרש, עליו לבחור לעצמו סוס משלו ודגל משלו.

יונס דימה, שכתיבת הרשימות על פרשת הספר על דוידוב תסייע לו לחשוף את האמת. הוא התחיל לכתוב את רשימותיו ביום השלישי של משפטו “לא מתוך אשלייה כי ישמשו מסמך להגנתי ביום מן הימים, אלא כדי שתיקוב האמת את הצדק. כן, רוצה אני לראותו מובס לרגליה וחרבה נעוצה בגבו” (5). לקראת סיום הכתיבה של הרשימות, מבין יונס, שהיתה זו אשלייה בלבד. אין לו בסיום הכתיבה אמת ודאית יותר משהיתה לו קודם לכתיבת הרשימות. גם אם הצליח לחשוף מעט מן האמת על דוידוב ולפזר מעט מהילת הזוהר, שאפפה את דמותו, הרי לא הצליח לנפץ את אגדת דוידוב, וודאי שלא הצליח למחוק את מעשיו ברחבי הארץ. כל התועלת בכתיבת הרשימות, שהן הן הרומאן שלפנינו, היתה בהיווכחות, שאי־אפשר להגיע אל חקר האמת המוחלטת.

משמעותו הרוחנית של “החי על המת” היא, לדעתי, במה שעולה ממנו מבין השיטין: עלינו לסייג את ההתבטלות העצמית של דורנו, את ההתגמדות העצמית, בפני התקופה של החלוציות. במקום לבזבז את הכוח על המעטת דמותם של דוידוב ובני דורו, מוטב להשקיעו בעשיית המעשים, שישפרו את דמותו של הדור הנוכחי, בעיניהם של הדורות הבאים. מעלתם ושלמותם של קודמינו אינן ניתנות להוכחה מוגמרת ואף לא להכחשה מוגמרת. ועל כן מוטב לדורנו לשקוד על מעשיו ולכתוף בהצלחה על עצמו את משאו שלו, וההיסטוריה היא שתשפוט מי היה גיבור דורנו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49984 יצירות מאת 2762 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!