מסה זו מצורפת משלוש מסות, שהתפרסמו סמוך להופעתם של חלקי הטרילוגיה במקומות הבאים: "דמותו של אליקום" — מאזנים, חוברת מרץ 1967. "אליקום — המנוס אל הגאולה", הארץ 29.8.69. מראי המקומות מכרכי הטרילוגיה הם על־פי מהדורת עם עובד, סדרת ספרייה לעם: "חיי אליקום", 1965. "בסוף מערב", 1966. “אליקום: ספר ההזיות”, 1969.

במחצית השנייה של שנות השישים פירסם בנימין תמוז בזה אחר זה את כרכי הטרילוגיה “אליקום”, שלפי עדותו התפתחה תוך כדי הכתיבה של הרומאן “יעקב” ודחתה במקצת את השלמתו. כמו כן הסביר תמוז שכתיבת הטרילוגיה היתה עבורו גם ניסוי ספרותי לכתוב עלילה המסופרת מפי הגיבור בגוף ראשון על דרך שלושה ז’אנרים ספרותיים שונים: פיקארסקה, רומנסה וזרם התודעה. עדויות אלה של תמוז אכן מבהירות את ההבדל בין שלושת כרכי הטרילוגיה, אך אין הן מבהירות את אופן התחברותם של הכרכים זה לזה ואת משמעות היצירה בכללותה. הישגיה של הטרילוגיה לא היו בניסוי לכתוב בשלושה ז’אנרים שונים, כי אם בשלושה חידושים אחרים. הראשון – בעיצוב דמותו של אליקום כמייצג שונה של דור הצברים. השני – בבירור של סוגיית הריבונות, הסוגייה שהעסיקה את הסיפורת הישראלית הצעירה מראשיתה, לא מן ההיבטים הארציים וההיסטוריים המקובלים (מלחמת העצמאות ותוצאותיה כמבחן למוסריותו של החזון הציוני), אלא מהיבט שונה: המורשת התרבותית (השפעת הריבונות על מגמת פניה של התרבות הלאומית, אם להמשכיות ואם לניתוק). והשלישי – מהפכני ונועז אף מקודמיו – בהעלאתו של נושא חדש בסיפורת הישראלית: נושא השיבה אל הזהות היהודית, המהווה יסוד לזהות האישית. כרכי הטרילוגיה חילקו ביניהם את ייצוגם של שלושת החידושים.

 

“חיי אליקום”    🔗

הכרך הראשון, “חיי אליקום” (1965), מוקדש לעיצוב דמותו של גיבור תש“חי שונה מזה שתואר על־ידי סופרי המשמרת – ולגלגול ביוגרפיה אחרת של בן הדור. לא הצבר, ילד הטבע הפניאיסטי, שאין לו “ייחוס אבות”, ואשר “נולד מן הים”, מ”חולות הזהב" ומהווי השכונה ותנועת הנוער, אלא צאצא, שנושא על כתפיו את “נטל הירושה” ואשר את מעלותיו ואת מגרעותיו הוא ירש מהוריו, משפחתו, מוריו וסביבתו. אליקום איננו דומה לדמות הטיפוסית של הצבר האופטימי, בסיפורת המוקדמת של שנות המדינה, הצבר שהובלטו בו הראשוניות ושממנו קיוו להתחלה חדשה, רבת־סיכויים וחסרת־פגמים. אליקום מעוצב כאפשרות אחרת של בן הדור, כדמות טרגית, שכוחות־עבר מורשתיים־פסיכולוגיים וכוחות־הווה היסטוריים־אקטואליים מתגוששים בקירבה ומטלטלים את ספינת־חייה.

אליקום מנמק את רישום זכרונותיו בגיל כה מוקדם בנימוק תועלתי:“כי יש בדברים כדי מוסר־השכל לקורא הצעיר וגם שעשוע־נפש לקשיש, המבקש להעביר לנגד עיני־רוחו כמה מן הקורות אותנו בימים הסוערים הללו ובארץ זו, שבה אנו חיים, אם לטוב ואם לרע” (7). הבטחה זו איננה נפרעת בהמשך, כי מכל הקורות של התקופה מוצא הקורא בזכרונותיו של אליקום בכרך זה רק הערות קלושות על תחילת מלחמת העולם השנייה ואוסף שיגרתי של תמונות־הווי מחיי הפלמ“ח וחיי היישוב קודם להקמת המדינה. כמו כן, אין למצוא בהם “מוסר השכל לקורא הצעיר”. נותר, אם כן, לחפש בזכרונות את “תמצית דם הלבב”, ששיקע אליקום ב”קש וגבבא" של ספרו (9). אלא שגם הבטחה זו ספק אם היא מתקיימת. אם אכן שוקעה “תמצית דם הלבב” בזכרונות אלה, היא נספגה ללא־הכר בתוך קש וגבבא של פרקי הווי, שכמתם ומובחרים מהם קראנו אצל מספרי זכרונות אחרים מבני דורו, שקדמו לו בזמן וגילו מהימנות ונאמנות רבות יותר לעובדות.

יתר על כן: ככל שמתקדמים בקריאת הזכרונות גובר הספק, אם יש בכוחה של דמות כמו זו של אליקום לשאת על כתפיה את הנטל של דמות מרכזית בעלילה. אליקום מתגלה כמספר בלתי־מהימן, המרבה לסתור את עצמו. כאן אין פיקח מאליקום וכאן אין טיפש ותמים ממנו. מזה הוא נאמן לזכר אביו ומאידך הוא עובד אצל עושקי אביו. כאן הוא מלגלג על הבריות וכאן הוא קורבן ללעגה של החברה. אלא שסתירות אלה הן מעיקרי אופיו של אליקום, ובהמחשתן הקומית השכיל תמוז לעצב דמות שונה לייצוג הדור והתקופה. הצבר הטיפוסי הצטיין בישירותו ובכנותו. מגלפיו בסיפורת התאמצו לתארו כאדם אותנטי של המקום והזמן, מוחלט בזיקותיו אל נופי הארץ ולרגשותיו הארציים. חוסר העקביות של אליקום, הפערים בין הצהרותיו ומעשיו, סתירותיו ואי־מהימנותו – כל אלה מתגרים בדמות הצבר המקובלת.

האופן בו רושם אליקום את זכרונותיו יוצר אצל הקורא אשלייה, שהוא אדיש לכול. ואפילו על ההתפרצות האלימה במקום עבודתו הוא מספר באותה נימה גלויה של אדישות, שבה הוא מספר על מאורעות חייו האחרים: “וכשהכיתי במקל על ראשו עמד בוראשווילי הזקן כמו חי לנגד עיני – – – כשהוספתי להנחית את מהלומותי על ליפצ’יק (שביקש לזחול אל מתחת לשולחנו, ואנוכי שלפתיו משם והפלאתי מכותיו) נתחלפו לי פניו בפרצופו של קולץ, אותו מלווה בריבית מאוס, שהוריד את שיבת אבי ביגון שאולה. אחר כך הכיתי את ליפצ’יק עצמו ובאותה שעה ביקשתי לדעת מה תהיה דעתו של רפי על המעשה; ומיד ידעתי כי דעתו תהיה נוחה ממני” (176). מסתבר, שלא רק על פגיעה בכבודו הגיב אליקום במכות־רצח אלה, אלא נקם באמצעותם גם בעולבי אביו. הסבר זה מבהיר מדוע נקם בקולץ, אך במה חטא הפרדסן הזקן בוראשווילי, שכלל לא הכיר את האב?

התמיהה מתבארת בעזרת דמותו של וארסאנו, שאליקום הכיר בפרדסו של בוראשווילי. וארסאנו היה לו תחליף לאביו המת – כך מתברר מהאופן שבו מתאר אליקום את הנסיעה על אופניו של וארסאנו: “זוכר אני נסיעה זו עד היום, אף שלמעלה משלוש שנים עברו מאז. זוכר אני כי הייתי עצוב ונוטה לבכות שעה שישבתי מאחורי גבו הרחב של וארסאנו והחזקתי במותניו, כדי שלא אפול. זוכר אני כי גבו המוצק והגדול הסתיר את הנוף מפני, וכי בעצם לא היה לי חשק להביט בנוף, אף על פי שהשמש השוקעת צבעה את הפרדסים בסגול ובזהב ורוח נעימה התחילה מנשבת. אבל במקום שאשאף רוח זו אל תוך ריאותי, מתאמץ הייתי לדבוק בריח שעלה מגבו של וארסאנו והזכירני את הריח שהיה נודף מאבא שלי בסוף יום עבודתו, כשהיה שב הביתה ואומר להתקלח. ואף שאבי לא רכב מעולם על אופניים, עלה זכרו בלבי והייתי שוקע לתוך הזיות משונות, כשאני מדמה בלבי כי בעוד כמה רגעים כשיגיע מסענו אל קיצו, ירד אבי מעל האופניים ויטול אותי על זרועותיו לתוך ביתנו” (32).

כדי לזכות באב התחליפי הזה בשלמות, מאמץ אליקום את הבת המפגרת של וארסאנו לאחותו ומשקיע שעות בחינוכה: “אני מושיבה בתוך גומת העפר ומצווה לחזור אחרי על כל דיבור ודיבור. ‘אבא!’ אני קורא לעומתה” (37). ואכן הוא זוכה מווארסאנו לגמול המצופה: "כשאני מספר, אחר כך, כי בתו השמיעה דיבורים של ממש, עיניו מתמלאות דמעות והוא מחבק אותי בעוז והאוויר אוזל מריאותי" (שם). אך אושרו איננו מאריך ימים. כדי להמית חולדות, שהרבו במחסנו, מטיל בוראשווילי על אליקום לפזר רעל. הבת של וארסאנו נפטרה מהרעל, ואליקום איבד את התחליף שמצא לאביו. בקולץ הפליא אליקום את מכותיו, משום שהביא למותו של אביו הראשון. ואת הפרדסן הזקן בוראשווילי היכה נמרצות, משום שגרם לו לאבד את אביו השני.

לא לחינם מתחיל אליקום את זכרונותיו במות אביו, כי מאורע זה עיצב את דמותו של אליקום. תמונת־עולמו מתערערת ומתעוותת בלי דמות גברית במשפחה, כאשר הוא נותר עם אמו וסבתו. רגשות אשמה ממלאים את ליבו: האם מפרנסת אותו ואין הוא ראש־המשפחה. האם מגלמת בעיניו את הנשים בכללן, ואותה הערצה שהוא מייחס לה, תשבש בעתיד את הדימוי העצמי שלו כגבר ואת יחסיו עם הנשים האחרות בחייו. נעוריו בחברת אמו, דודתו וסבתו הם מבחן מתמיד לגבריותו: “וכך, בזו אחר זו, זרמו האפשרויות מבין אצבעותי ואמי התחילה מאמינה כי לעולם לא אהיה נושא משרה ועד עולם אהיה רובץ על צוואריה. כדי להזים דעה זו, כדי שאהיה חש עצמי גבר בין גברים ואדם העומס את עול החיים בזקיפות־קומה – קיבלתי עלי את העבודה בחנות־הספרים” (14).

אליקום מוכן ליטול על עצמו כל מלאכה כדי לזכות בהערכת אמו, אך אין הוא מצליח להתמיד אף באחת מהן. אחרי הפסד של כל מישרה, חוזר ומרגיש אליקום את הרגשת הכישלון. שוב ושוב מתעורר בו החשש, שידידי אמו “ימטירו על ראשי חרפות וגידופים, יאשימוני בעצלות, בטפילות, באכילת לחם־חסד, ובשאר דברים שהאשמתי בהם את עצמי” (68). אף־על־פי־כן הוא דוחה שתי הצעות עבודה נוחות ומסכים לעבוד אצל המלווה בריבית, קולץ. אליקום גם מסכים לקבל רק מחצית ממשכורתו, כדי לפרוע במחצית האחרת את חובו של האב לקולץ. אלא שבמחצית המשכורת אין אליקום מסוגל לפרנס את אמו, ולכן הוא עוזב גם מישרה זו.

כאשר אליקום נקלע בין החובה לכבוד האב ובין חובתו לאם, הוא מעדיף תמיד את הנאמנות לאמו. לכן הוא מקבל על עצמו את העבודה אצל ד"ר שימקין, עורך הדין שסיבך את אביו בחובות, אף שמישרה זו מולידה בו רגשי אשמה כלפי האב המת: “הרגוני נא הרוג, רבותי הקוראים, אבל את האמת לא אסתיר מפניכם: נפשי נקשרה בנפשו. וככל שהוספתי לחבבו כן הוספתי לבוז לעצמי. הגיעו הדברים לידי כך ששנתי נדדה מעיני בלילות והייתי מגיע לידי הזיות, שבהן ראיתי את עצמי מסייע בידי דוקטור שימקין לרצוח את אבי המת” (58). התאבדותו של שימקין מאלצת את אליקום לעזוב מישרה מכניסה זו. הוא מצדיק זאת בנימוק שיישא־חן בעיני האם: “‘מסרב אנוכי לשוב ולעבוד בשביל אדם שהחזיק בשעונו של אבא’ – – – עיניה של אמי הביעו הבנה ועצב. קשה היה לשנינו להיפרד ממישרה נאה ככך, אבל נאמנות הבן לזכר אביו נגעה אל ליבה והעלתה דמעות בעיניה” (65).

כך בונה תמוז בשיטתית אנטגוניסט לדמות הצבר. אם הצבר בספרות היה כן וישיר וחף מנכלים והעמדת־פנים ביחסיו עם הבריות, לובש אליקום מסכות רבות ושונות. הצבר התגייס לפלמ“ח כדי למלא חובה וכדי ללחום על הבית. לא היה שום פער בין תוכו לברו. מניעיו של אליקום לשרת בפלמ”ח היו שונים. הם נחשפים, כאשר הוא מזמין את אמו לקיבוץ ומנסה להרשים אותה: “הבאתי אותה לחדר־האוכל וכשישבנו אל השולחן לא פסקתי מלדרוש בשלומם של החברים הפזורים על פני החדר הגדול, ואף הם הניפו לי ידם לשלום מרחוק, וכל העת אמי רואה ומחשה, אבל ידעתי שהיא רואה ושמחה” (107). צריך להישמר מפני שיפוטיו של מספר בלתי־מהימן כאליקום. פלמ"חניק לא נטה, לפי עדות הספרות הצברית, להזמין את הוריו לקיבוץ, ולכן לא ברור בדיוק מה היתה משמעות הנפת ידם של חבריו בחדר האוכל, כאשר דרש בשלומם בשיטתיות ובהתמדה כאלה. אם ביקש להפגין בפני אמו גבריות, ספק אם שתיקתה מלמדת, שאכן התרשמה מתגובת חבריו, שאליקום זוכה מהם להערכה דווקא כגבר שבגברים.

כאמור, יחס ההערצה אל האם הכתיב את יחסיו של אליקום אל הנשים בכלל. דוגמת אמו נראות כל הנשים בעיניו אלוהיות ומושלמות. הוא חושש מקירבתן ומפני מבחן הגבריות שהוא עומד להיבחן במחיצתן. לאחר התנצלויות מרובות הוא מתאר את הקשר הראשון שלו עם נערה: “בחור מגודל הייתי באותן השנים ומדרך הטבע היתה לי חברה. כלומר, ידידה פרטית, מה שאני מתכוון לומר הוא, שהיתה לי ידידת־נפש, אם אתם יורדים לסוף דעתי. הקיצור: היו בינינו דברים של רגש. רגש מסויים, ידוע לכל, ואין צורך לפרש בשמו. במילים אחרות: הייתי נאמן לה, מכל הבחינות. סבורני כי הבהרתי את העניין לחלוטין. ובכן כשבאתי ל’מאה וארבע' הייתי שרוי בגעגועים מסויימים ואני מניח שכל גבר הקורא שורות אלה יבין לרוחי ואין טעם לדוש בזה, כמנהגם של כמה אנשים המתעקשים לפרט ולהרבות להג במקום שהרמז מספיק בהחלט” (84).

בכפר גלעדי היה אליקום ממונה על קבוצת בנות: “ומכוח המשא־ומתן שהיה לי עם הבנות, חזרה והתעוררה אצלי בעייה ישנה נושנה; הלא היא בעיית הנאמנות לאותה חברה וידידה שהיתה לי בתל־אביב (119). בנאמנותו לאותה חברה מתל־אביב הוא מצדיק את התרחקותו מן הנשים שסובבות אותו, שהרי מתברר, שיחסיו עם הנערה הם חד־צדדיים, וזו אף אינה יודעת על רגשותיו כלפיה, “מפני שאלה יחסים הקרויים בפי הבריות בשם ‘אהבה חד־צדדית’ – – – וכך אירע שנכנסתי אל תוך חייה בחשאי ובחשאי יצאתי מהם” (86). אליקום חוזר ומסתייע ב”אהבה חד־צדדית זו" בהזדמנויות נוספות: “באותו פרק זמן חזרתי וקשרתי קשר־לבבות עם חברתי, אף שגם הפעם הסתרתי את הדבר מפניה” (119).

כאשר אליקום מזדמן לחיפה ומוצע לו לבלות עם נערות, הוא מתחמק כהרגלו מן ההזדמנות בעזרת התחבולה הישנה: "אמרתילו שאין אני נוהג לבלות בחברתן של נשים זרות, והוא הבטיחני כי הנערות שהוא מדבר עליהן אינן זרות כלל. אף־על־פי־כן עמדתי בתוקף על עקרונותי וניצחתי" (150). וכאשר אחדות מנערות חיפה מזדמנות להם על אף הכל, מספר אליקום: “מיהרתי לגמגם ולומר כי עניינים דחופים לי בעיר, ומיד עקרתי רגלי, מתוך רגש־רווחה עמוק ושמתי פעמי אל בית־מלוני” (151). לעומת זאת מוכן אליקום לכל מעשה, שיאדיר את שמו כרב־עלילה עם בחורות, ובלבד שהדבר לא יהיה כרוך בקשר ממשי עימן.

לכל הבעיות האלה מצטרפת גם בעיית שמו: “שמי אליקום. לא אליקים כפי שרבים קוראים לי בטעות – – – בימי ילדותי היו הכל קוראים לי אליקים, מפני שהוא שם נפוץ יותר מאליקום; ולימים קראו לי בקיצור קימה” (8). בהמשך הזכרונות מקדיש אליקום פרק שלם לשמו: “ובכן, אלי זה אנוכי. לא אליקום ולא אליקים, ואפילו לא קימה. בפלמ”ח הסבו חברי את שמי לאלי והם מבטאים שם זה, כאילו הוא הם שניתן לי מיום היוולדי. צר לי כי רק בפלמ“ח נהגו בי כך. מיום שחזרתי לביתי חזר השם אליקום, או אליקים, ודבק בי כבראשונה. אבל כשקראו לי אלי הייתי אדם אחר ואני מאמין כי אילו הוסיפו הבריות וקראו לי בשם אלי, אפשר שכל חיי היו מסתדרים בשיטה אחרת ובאופן שונה לחלוטין. אבל מאחר שחזרתי להיות אליקום שבתי להיות מה שהנני מטבע ברייתי” (110).

אליקום או אליקים, הוא השם המלווה את כשלונות־חייו, הוא השם המאמת את חששותיו ואי־בטחונו. השם אלי מעניק לו זהות אחרת, שונה מזו של טבעו. הרצון להיות שונה מסביר את הערצתו לבדואי לאפי, “גדול האמנים שהכרתי מעודי” (87), על יכולתו לשנות את זהותו כרצונו. ללאפי היה גוף חסון ונהדר, אך פרצופו “היה דומה לכלב יותר משהיה דומה לאדם” (80). רגליו המרוסקות של לאפי גרמו לכך, ש“הילוכו נעשה מתנודד וכל צעד שצעד היה מקפיץ את גופו ומטלטל אותו, עד שכל רואהו היה סבור כי ייפול ויינגף” (81). אליקום דומה ללאפי. גם לו גוף חסון, גם הוא חסר פרצוף ברור וגם עמידתו רעועה ורופפת בעולם. לא לשווא היה אליקום מתפלל, שלא יקרה ללאפי כל רע: “הייתי ממלמל ביני לבין עצמי ואומר כי ראוי שיישאר בחיים” (96). אליקום מחבב את אלה שקוראים לו בשם האהוב עליו: “הנער הראשון שקרא לי בשם אלי היה יואל. עליו קשה לי לכתוב. אילו הייתי משורר גדול או סופר עז־ביטוי, הייתי אומר כי אהבתיו” (111). מסיבה זו עצמה חיבב גם את רפי (109).

פרשת הידידות עם יואל ורפי ראוייה להסבר נוסף. יואל איננו מתואר בזכרונותיו של אליקום, אך את רפי הוא מתאר פעמיים באופן דומה: “בחור גבה־קומה ובעל לחיים אדומות כלחיי נערה מסמיקה. אף עיניו היו עיני נערה ארוכות־ריסים וגם אצבעות ידיו ארוכות היו ודקות” (111 וכן בעמ' 159). מראהו הנשי של רפי מנוגד למראהו של אליקום: “נער חזק הייתי, מצד הגוף והכוח הפיזי, אלא שרוחי היתה מעודנת וביישנית” (8). כאשר אליקום משווה את שני חבריו הוא כותב: “ואם ישאלני אדם מי היה נבון יותר – רפי או יואל – אומר כי יואל היה דומה לי יותר מדי בכמה פרטים, ובכך טמון חסרונו” (167). לכן מעדיף אליקום את רפי, כי בעזרתו הוא מקווה להסתגל לקירבתן של נשים. לא לשווא מבקש אליקום לדעת בעת ההתפרצות האלימה “מה תהיה דעתו של רפי על המעשה”, כי אישורו של רפי “הנשי” הוא עבורו אישור לגבריות שלו, המסופקת בעיניו.

כל מרכיבי אישיותו של אליקום חברו יחד במעמד הכאתו של ליפצ’יק במכות־רצח. ליפצ’יק התגרה ברגישויות השונות של אליקום. הוא נהג לקדם את פני אליקום מדי בוקר בצעקה: “החייל האמיץ אליקום!” (172). ליפצ’יק דומה לעושקי אביו של אליקום, שכמותם צובר גם הוא את עושרו שלא בדרכי יושר. הצורך הנפשי של אליקום לפרנס את אמו כופה עליו שיתוף־פעולה עם עלוקה חברתית זו. כך נקלע אליקום מחדש לסתירה שבין נאמנות לדמות האב לבין הרגשת המחוייבות שלו כלפי האם: “ואילו אנוכי – שמפקדי אמר עלי כי ערקתי מן הפלמ”ח – משרת את ליפצ’יק, מפני שעלי לפרנס את אמי, והנני נאלץ לשאת עלבונות שאפילו מפי מוסא לא הייתי מוכן לשומעם" (174). גם ההרגשה של אליקום, כאשר רב עם ליפצ’יק, שאשה לועגת לו, תרמה להתפרצותו האלימה: “קטי לא השיבה, אך מעקימת חוטמה הבינותי כי היא בזה לי ותמהה עלי. ובכן, באותה שעה גמלה החלטה בלבי וכבר ממחרת היום שומה היה עלי לבצעה” (175).

 

“בסוף מערב”    🔗

יפה העיד אליקום על עצמו: “תמיד היה כוח־המדמה שלי לקוי וגם כשזייפתי ושיקרתי, דשדשתי קרוב לאמת” (65). לאחר שעמדנו על אופיו ולמדנו להכיר את אישיותו המורכבת, ברור לנו, שאליקום משלה את עצמו כאשר הוא מכריז בסיום זכרונותיו: “כשאצא מכאן אהיה אדם אחר” (177). שינוי השם, המקום והחברה אינם יכולים להרחיק את אליקום מעצמו ומטבעו. ואכן, בכרך השני של הטרילוגיה, “בסוף מערב”, אנו פוגשים את אליקום מבוגר בעשר שנים מכפי שהתוודענו אליו בכרך “חיי אליקום”. הוא שינה את מקומו ואת סביבתו החברתית, אך לא נעשה לאדם אחר. כאז כן עתה אין הוא מתמיד בשום עבודה, וכשם שבעבר התקיים מרבית הימים על חשבון אמו, כך מתקיים הוא עתה פרק זמן ממושך על חשבונה של נורה אהובתו. בעבר ניסה לברוח מזהותו האמיתית, וגם בבגרותו אינו פוסק לבקש לו מראה שונה: “גמל בלבי הרעיון לצמח את שפמי; ואם זה לא יספיק כדי להסוותני, אגדל גם זקן” (28). כמו בתקופת הפלמ"ח, כשביקש לעצמו זהות מאומצת בעזרת השם “אלי”, כך הוא מבקש מנורה לפנות אליו בשם זה דווקא (45). החששות מן הנשים, שהרחיקוהו בעבר מקשרים הדוקים עימן, מוסיפים להטרידו גם כעת. הוא ממשיך לראותן מושלמות ואלוהיות, ועם זאת אינו פוסק לרמוז הרבה רמיזות על הצלחותיו עם נשים.

פרשת האהבה שבין אליקום בן השלושים ובין נורה בת הארבעים וארבע נראית תמוהה, שהרי אם להאמין לדברי ההתפארות התמידיים שלו, עשוי היה למצוא לעצמו די נשים צעירות ונאות מבנות עמו ודתו, אך אישיותו מלמדת, שרק באשה דוגמת נורה עשוי היה להתאהב, או לקשור קשרים קבועים. דמותה האימהית של נורה נוטעת בו ביטחון, שהוא כה זקוק לו כדי לאהוב אשה: “אל נורה נמשכתי בעבותות תשוקה אדירה, שכן היא היתה מחזיקה בקירבה אותן תכונות, שנתגלמו בכל הנשים במשפחתנו: נשיות שופעת וחריפה, שבכמה מבנות־משפחתנו נתגלתה במסירות־נפש יוקדת, כמעט נזירית, אל גבר אחד ויחיד בכל ימי־חייהן; ובאחרות – בפריצת כל גדר” (210). ואמנם אליקום איננו פוסק מלהבליט את נשיותה של נורה ואת שלימותה האלוהית, אך יחד עם זאת הוא מוצא בה גם את פורצת כל הגדרות המוסריים, ואינו פוסק מלייחס לה אורחות פריצות וזימה, אפילו בשעה שיחסיהם הדוקים מאוד: “בראשי חלפה אז המחשבה כי נורה היתה מתנה אהבים עם אותו בעל־מום, שומר המסילה, כפי הנראה” (216).

דווקא הפרשי הגיל ביניהם משחררים את אליקום מחרדותיו הנושנות מפני הכישלון עם נשים: “אני סמכתי על נעורי; על יתרון־הגיל שלי” (210). נורה החזירה לו את הביטחון בגבריותו. הוא מודה, שכל מגע גופני עם נורה העניק לו “תחושת אונס, כיבוש ועלילות־גבורה” (210). תבשיליה של נורה מזכירים לו את אמו (64). דמותה הנערצת של אמו עולה במוחו, כאשר הוא מתפעל ממעשיותה של נורה בשדה־התעופה (123). ההתקשרות אל אשה מבוגרת, ללא קשרי־נישואין ובת לדת אחרת, אשר כה מזכירה לו את האם, יש ביכולתה לחלצו מעט משלימות דמותה של האם בעיניו. הנה הוא מדמה לעצמו התעלסות עם נורה, וכך הוא מתארה: בעת ההתעלסות היא נאנקת, “אנא, הן אני יכולה להיות אמא שלך!”. ואליקום מוסיף על דבריה: “אבל קולה איננו קול אם נוזפת אלא קול אשה נמסה בתאוותה” (25). עכשיו ברור, אולי, מדוע הוא מרבה כל־כך לחקור את הנהג רחמימוב על צד זה של חיי נורה ומדוע שש דמיונו לייחס לה חיי זימה ופריצות.

ההנמקות של נורה לקיומו של קשר האהבה עם אליקום הן פחות מעניינות מאותן שחשף אליקום כמניעיו לאהוב אותה. שתי סיבות נרמזות להתאהבותה של נורה באליקום למרות כל הניגודים וההבדלים ביניהם. הראשונה – דמיונו של אליקום לאהוב־נעוריה. כאשר ראתה אותו לראשונה, נעצה בו עיניים “גדולות ופקוחות כבתמיהה של פתע” (11). רק בהיותם אצל הוריו של אהוב־נעוריה מסתבר לו מדוע עשתה כך. “ואת הבחנת בכך עוד בתל־אביב, כשראית אותי לראשונה?”, שואל אליקום. ונורה משיבה: “אמרתי זאת ליוהאן ביום שנתקבלת לעבודה” (155). והשנייה – בת היתה לנורה וגרדה שמה. גרדה שטמה את נורה וכתבה אליה מכתבים, שבעקבותיהם היתה נורה משתכרת כדי להשכיח מעצמה את כאבה. באהבת אליקום הצעיר פיצתה נורה את אימהותה הפגיעה: “אלי, מי יתן והייתי אהבתך הראשונה… מי יתן והיית מעלה בזכרונך את פני אימך” (155).

מי שינסה להגדיר את עלילת“בסוף מערב” רק כסיפור־אהבה נוסף, עשוי בהחלט להגיע למסקנה, שכרך זה של הטרילוגיה איננו מוסיף קווים חדשים לדמותו של אליקום, כפי שהיכרנו אותה בכרך הקודם. השנים שחלפו ושינויי המקום והחברה לא שינו את אליקום, ורק נוספו לנו פרטים נוספים מתולדות־חייו. אלא שלא כך הם פני הדברים. על אף הכרזתו של תמוז, שבכרך זה ניסה התנסות בכתיבת רומנס, אין “בסוף מערב” מפגיש אותנו שוב עם אותו גיבור, שב“חיי אליקום” היה משולב בעלילה פיקרסקית וכאן הוא משולב בעלילת־אהבה. אליקום בשני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה הוא אליקום שונה. ב“חיי אליקום” פגשנו אותו במבוכת זהותו, כשהוא מפותל וסבוך בתוך העמדות הפנים השונות וכשהוא משקיע את כל מאמציו לכסות על חולשותיו כבן, כגבר, כלוחם וכמאהב ולהעלימן מעיני האחרים. מרוב הסתבכות במסכות מתחלפות אין הוא יודע כבר מהו פרצופו האמיתי. מרוב זהויות, שהחליף בבריחותיו השונות, הפך לחסר זהות עצמית. חידושו של הכרך “בסוף מערב” הוא בכך, שלאחר כל בריחותיו, שהוא ממשיך בהן גם כעת, נעשה אליקום מודע לעצמו והוא מגיע להכרת זהותו העצמית.

מסעו של אליקום אחר זהותו העצמית, כפי שהוא מתואר בכרך “בסוף מערב”, מקדם גם הוא את הבירור של דמות הדור הצברי. מסע זה מתגלה כחשבון־נפש נוקב של הדור הנסער ורב־התהפוכות ביותר בחברה הישראלית, דור הפלמ“ח ומלחמת העצמאות. האופי האפיזודי של סיפור־המעשה, בכרך זה וגם בקודם, עלול להטעות את הקורא לחשוב, שהאפיזודות לא צורפו זו לזו על־פי תיכנון מיבני כל־שהוא. אך כאשר מתגלה התכונה המלכדת את כולן, כשרשרת אפיזודות במסע חיפוש אחר זהותו העצמית של גיבור מבולבל ונתון במבוכה, מתגלה שליטתו של תמוז במבנה של הכרך הזה, ולמעשה גם בטרילוגיה כולה. הטרילוגיה “אליקום” מהווה קפיצת מדרגה ביצירתו של תמוז, ולא רק בגלל המעבר מהתבנית הסיפורתית הקצרה לתבנית הרומאניסטית הרחבה – הטרילוגית. אמנם כבר בסיפורים הקצרים טיפל תמוז בבעיות חברתיות ונקט עמדות רעיוניות. סיפורים כמו “תחרות שחייה” ו”מעשה בעץ זית" מוכיחים זאת. אלא שבהם היתה ההתמודדות עם התופעה הבודדת, ואילו בטרילוגיה – וממנה ואילך בכל הנובלות והרומאנים שפירסם אחריה – מבוטאת השקפה כוללת על בעיות דורו, ומוצגת תפישה מקיפה על המצוקה הרוחנית של התקופה. לא עוד מחאה על היבט זה או אחר של הקיום שלו בתנאי ריבונות, אלא תפישת הבעייתיות הזו בכללותה וניסיון להציע לה גם פתרון מפתיע למדי, כאשר מציע אותו מי שהשתייך כעשור קודם לכן לחוגו של יונתן רטוש והחזיק בהשקפתם של “העברים הצעירים”.

התפרשות מסע־האהבה של אליקום כמסעו של הדור בחיפושיו אחר הזהות העצמית מושגת על־ידי תמוז בעזרת העלאת הנמקות חברתיות־תרבותיות לאהבתם של נורה ואליקום. מלבד הסיבות הפסיכולוגיות של נורה ושל אליקום, אשר יכלו להספיק לעלילת רומנס, מביא תמוז סיבות חברתיות תרבותיות משותפות לשניהם, המאפשרות את אהבתם:

א. על שניהם מאיימת סכנת התנוונות אישית, כי שניהם מצויים בשקיעה חברתית ותרבותית. באחת מפגישותיהם הראשונות קורא אליקום באוזני נורה קטע מסיפור של ג’ויס: “קראתי על השלג היורד על הבתים, הדרכים והקברים; על האיש העומד בחלון ומביט על השלג היורד ומכסה את כל החיים כולם, את החיים ואת המתים”(70), ואף שהם עוסקים אחר־כך בניתוח הטכניקה של הסיפור, אין ספק שיש בתוכן הקטע עדות על מצבם. היא סופרת ילדים מחוננת ובת למשפחה מכובדת בארצה, שמבלה את חייה בשכרות בארץ זרה. וגם הוא מתגלגל בחברה שלו בתמהוניות ובאדישות ניכרים לעין־כל.

ב. שניהם בורחים ממצב הבדידות, שהוא תוצאה של חריגותם החברתית ופועל יוצא מאכזבתם מן החברה. שניהם מאמינים, שגאולתם, הרוחנית בעיקר, תבוא כאשר יְשַנו את המקום ואת האווירה. על נורה מעיד אליקום: “מן הבדידות שבתוך עמה נמלטה אל הבדידות שבקרב זרים; שזו האחרונה קלה יותר לשאתה” (79). אליקום נוהג כמותה. לא לשווא הוא בוחר בשגרירות הצפונית: “התעכבתי על שגרירותה של ארץ צפונית, אשר מכל השלוש היתה שרוייה במרחק הגדול ביותר מארצנו” (10). והוא מוסיף: "אנוכי לא חיפשתי אנשים צפוניים, גם דרומיים היו יפים לענייני. רק לנוס ביקשתי. (32).

ג. לשניהם משמשת הבריחה הרחק מהחברה ומהתרבות שבה גדלו סיכוי יחיד להמשך קיומם. הבריחה לארץ זרה מולידה אצל שניהם מכאובי געגועים למולדת, אבל היא גם הכרחית להמשך חייהם (כסיפורו של השליט הערבי מגרנדה – 144).

אליקום ונורה קרובים, אם כן, בסיבות למנוסה, בראיית הבריחה כפתרון ובתקווה שהם תולים בפתרון זה לגאולתם הרוחנית והקיומית. לכן יכולים הם להיעשות שותפים למסע, אך שותפות זו נכשלת, משום שגאולתם הרוחנית איננה אפשרית באותו חוף. כיוון מסעה של נורה הוא מהפיכחון אל חוף האשליות. במולדתה הצפונית הביאוה מאורעות חייה אל הרגע, שבו, כדבריה, “שוב לא היו לי שום אשליות”(111). באותו רגע התחיל גם מסעה, בריחתה מחשכת־חייה אל עולם האשליות בארצות השמש: “נסעתי בעקבות השמש ומצאתי אותך, אלי” (144). ומה שהשמש איננה מצליחה להשכיח, מוטל על המשקה המשכר להשלים ולהשכיח. אליקום מעניק לה אשלייה של אהבה, והיא שוקעת באשלייה זו בכל ישותה: “אין ספק שהיא זכאית לומר כי יצאה למסע בכל הספינות ובכל המפרשים שברשותה. היא לא הותירה מאחוריה דבר” (210). לעיתים קרובות למדי, מהערותיה על הכרזות הנאמנות הנצחית של אליקום, מתגלה לנו, שליבה מנבא כי אשלייה זו לא תארך זמן רב (101). את החלטתה להינשא לו, למרות ספקותיה בעתיד אהבתם, מבין אפילו אליקום כניסיון “להתגרות בגורל” (175).

נורה מוליכה את אליקום במסע אשליותיה, שהוא גם האחרון בחייה, אל ידידת נעוריה (הנסיכה אינגבורג פון האמרשטיין) ואל נופי אהבתה הראשונה (באחוזתה של הנסיכה). משם היא מתכננת את מסעם המשותף לספרד, אל המקום שיש שם “המון שמש” (144). לא לשווא בחרה נורה בספרד, ארץ האשליות. סיביליה היא עיר האשליות. על גניה ופסליה, חגיה ושעשועיה, אין זו אלא עיר דמיונות, שנוצרה “במוחו של אדם שסירב להיפרד מעל ילדותו והקים כאן מצבה נרגשת לסירובו זה” (177). בספרד מתמסרת נורה לחיי האשלייה בכל מאודה. אהבתה לאליקום נעשית סוערת יותר וללא מעצורים. היא משקעת את עצמה במשחקי מזל בתקווה לזכות בבובה צבעונית ועטופה בנייר־צלופאן מרשרש (179). אך ספרד היא גם נוף השקיעה והניוון. הזיוף והרמאות שולטים בכל תחומי החיים. שמרנות בחיי המשפחה מזה, וחיי פריצות מזה. חגיגות עממיות מדי יום – ובצידן שיעבוד קשה ונמשך של ההמונים. מזה אוצרות אמנות גנוזים, ומזה בתי־מלאכה לייצור זיופים אמנותיים. מכאן אמונה דתית קפדנית, ומכאן כמרים מושחתים. בנוף דקדנטי זה חיה נורה את אשלייתה ושקיעתה בעזרת כספה המתמעט והולך. במכתבה האחרון אל אליקום היא מודה: “התוכנית היתה זו של קירקגור. כשנגמר הכסף מסתיימת הפרשה. כזאת היתה התוכנית מראש” (232).

כיוון מסעו של אליקום הוא הפוך: מחיי אשלייה אל חוף הפיכחון. אליקום מונה שלוש תקופות בחייו. הראשונה – התקופה שקדמה למלחמת העצמאות, בה היה נרדף על־ידי “פחד העתיד: מה יהא עלי, הייתי שואל את עצמי בהקיץ ובחלום, מה חיים נכונו לי?” (208). תקופה זו, שציינו אותה העמדות־פנים, עקיפת מכשולים ובריחה מהכרעות אל חיק הילדות התמימה, נפרשה בכרך: “חיי אליקום”. על עלילותיו בתקופה זו סיפר אליקום בנימה של גאווה, על הצלחתו להתקיים בעזרת אמצעים אלה זמן ארוך כל־כך בלי שהונאותיו ייחשפו ובלי שקלונו יתגלה לכולם. השנייה – תקופת מלחמת העצמאות, שעליה הוא אומר, שהיתה: “פרק־זמן אחד ויחיד שעבר עלי ללא כל פחד כלל; – – – שאז הייתי נתון יום־יום בסכנת־מוות ממש. בימים ההם היה לבי פנוי כולו מפחד, ואת מקומו תפסו התעלות־רוח ורוממות־רגשות, נחלת כל האנשים שמסביב” (208). גם תקופה זו מתוארת בכרך “חיי אליקום”, ושם היא מוצגת כתקופה היפה בחייו, כי בה נעשתה תמימותו יוצאת־הדופן לנחלת החברה כולה. התמימות נעשתה אידיאל חברתי, ועולם האשליות נתקבל על דעת הכל. שוב לא היה צריך להעמיד פנים, להעטות מסכות ולהסתגר בעולם התמימות. כל אלה נמצאו בריבונות הצעירה בכל אשר פנה.

אחרי מלחמת העצמאות מתחילה התקופה השלישית בחייו של אליקום. בה חזר הפחד לתקוף אותו, אלא שהפעם “נתחלף פחד־העתיד במוראות ממין אחר: נדמה לי, כי כל יום שחלף בלא הכרעה גורלית וחד־משמעית יש בו כדי להתנקם בי נקמת־עולם ולעשות את חיי חסרי־משמעות, חיים שעלו בתוהו. מה טיב ההכרעה שהיה עלי להכריע – לא ידעתי” (208). תקופה זו נדונה בכרך “בסוף מערב”, ובסופו מתברר לאליקום איזו הכרעה היה עליו להכריע. תקופה זו הפכה את חייו של אליקום לבלתי־נסבלים. הסתבר לו לפתע, שתמימותו שלו היא כאין וכאפס לעומת תמימותה של החברה שבקירבה הוא חי. חברה זו, שאך זה החלה לחיות חיים ריבוניים, חיה בעולם אשליות כה מסוכן, שלעומתו כל בריחותיו והעמדות־פניו הן מעשים של חובבנות: “שעה שפגשתי בנורה לראשונה הייתי נתון בתהליך של בריחה מפני הפתיונות שהציעה לי המציאות המזוייפת שבה חייתי. ביקשתי שלא לחיות כגנב, החושש פן ייתפס בכף בכל רגע” (210). אליקום נדהם מהתחבולות שהומצאו בחברה הישראלית הצעירה כדי למצות בהווה את חיי הנהנתנות, ללא כל חשבון ביחס לעתיד: “אני חי בקרב עם של אנשים נבוכים, שהם כגנבים בעיני עצמם; מאחר שכל החיל אשר הם עושים בא להם תמיד כאפתעה, כביכול מן השמים, או מידי השטן והשדים, הרים מתאמצים לערוך להם פילוסופיה שלפיה כך טוב וכך ראוי לו לאדם לחיות. מי שנפלה לידו שעה של קורת־רוח סוחט אותה עד תום; וזאת משני טעמים: ראשית, מפני שהוא חושש פן אחרונה היא לו; והשנית, מפני שהוא חש במעמקי לבו כי רק במקרה נפלה לידו; וכי לא אליו נתכוונו האלים; וכי אם ייתפס בשעת מעשה, סופו עונש ופורענות” (52).

הפחד החדש מפני מה שעתיד להתרחב לו בקרב חברה שכזו, מבריח את אליקום אל השגרירות הזרה. שם הוא מקווה למצוא הגנה מפני התכערותם של החיים בחברה הישראלית ונחמה על אכזבותיו מהם. בריחה זו מחיק עמו אל חיקו של עם זר מסתייע לו באמצעות קשר האהבה עם נורה: “אחר נורה הלך לבי בשל כך, שעם היותה בת־משפחתנו [בכך שדמתה לנשות המשפחה – י. א.] לא היתה בת־גזענו, אלא זרה ובת עם רחוק” (210). אליקום מנצל היטב את תמימותו הידועה ואת העמדת־הפנים שהתרגל לה כדי לכבוש לעצמו את נורה. הוא מסגל לעצמו מראה חדש, שלגבי מי שמנסה לנתק את עצמו מעמו ולטשטש את שייכותו הלאומית, אין טוב ממנו, את מראהו של ניטשה, אבי התורה המבדילה בין בני־אדם לא על־פי ההבדלים הלאומיים, אלא על־פי סגולותיהם הערכיות. וייתכן, שלא במקרה בחר אליקום לחקות את מראהו של הוגה תורת האדם העליון, שהרי ניטשה הוא בעל האימרה המפורסמת על השוט, שחייב הגבר ליטול עימו בשעה שהוא בא אל האשה – אימרה שמפצה במקצת את רגישותו הפסיכולוגית של אליקום בנושא הנשים. “רק ברק־הטירוף שבעיני ניטשה, אותו אני חסר” (41), מעיד אליקום, שנזרק מעבודתו הראשונה בשל הקריאה בספרו של הפילוסוף “כה אמר זרתוסטרא” בשעת העבודה, כפי שמסופר בכרך “חיי אליקום”.

אליקום מכין את עצמו לקראת הבריחה מפני זהותו הלאומית על־ידי השקעות בספרות הצפונית. במיוחד הוא אוהב את סיפוריו של יעקבסן (בצד ספריהם של קירקגור, ג’ויס ואחרים). כאשר הוא מגיע לסיומו של אחד מסיפורי יעקבסן, מלמלא אליקום פתאום הרגשה של שייכות אחרת, רחוקה משייכותו אל היהדות: “כל־אימת שהגעתי למקום זה תקף עלי זיכרון של מעמד אשר אפשר כי לא נתרחש בי מעולם ואף־על־פי־כן היה מופיע בלבי כאילו נתרחש. אף אני הייתי משוטט, בשכבר הימים, בילדות שאולי איננה שלי, על פני נוף קסום, אפוף ירקותו של אביב זר ומשכר, ואף אני הייתי, כביכול, בריה יחידה במרחבים שאין להם תכלה וקץ; ואפשר שבאותו גלגול הייתי אף אני איטלקי, או אנגלי, בן אצילים, משוטט באין דאגה, כנמלט ממחנק הארמון שבו גדלתי” (20). במשך כל מסעו מדמה אליקום לעצמו, שבזכותה של נורה כבר נעשה בן־בית בין הגויים ושבסיועה זכה בשייכות חדשה: “עד מהרה היינו צועדים על־פני אדמה צמיגית ומדושנת ברקב־עלים, מדיפה ריחות שהיו בעיני כזכרונות מגלגול קודם; שכן ידעתי כי זה ריחו של יער בארצות הצפון, אלא שמעולם לא עלה הריח הזה באפי לפני־כן” (153).

אליקום מוסיף לתחפושתו הגויית גם התנהגויות שאינן שכיחות ואינן מיוחסות ליהודים, כגון: הפגיעה בחלשים (כה מתאים למי שמתחפש לניטשה!). התיאור שהוא כה אוהב אצל יעקבסן הוא התיאור “שבו ניצב אדם מול מרחבי הנוף השוקק בפריחה, כשלפתע מופיעה לטאה לעומתו והיד כמו מתרוממת מאליה – כך כתוב שם – להטיל אבן בבריה הקטנה והחומקנית” (20). עם קריאת הקטע נולדת באליקום תחושה גויית מובהק: “ואף ידי שלי נשתלחה בתוך אותו מרחב מדיף ניחוחות של פריחה, שכיוצאת בה לא עלתה באפי מעולם, והייתי מיידה אבן בבריה זעירה שצצה לעומתי” (20). תמונה זו, של פגיעה בבריות נחותות וחלשות, מעלה בזכרונו זכרונות־אדנות מחייו, כגון: המעשה בנער־שכן, יליד ארגנטינה, אשר ירה באוח בבית־הקברות המוסלמי, שאליקום לא ההין לקרב אליו יותר מאשר עשרים צעדים: “עכשיו, שהיה מוטל כחבילה על האדמה, נדמה לי כי אפשר שהיה מת גם כשניצב במקומו הקודם. מכל מקום, ידעתי כי ביצעתי מעשה רצח; הרצח הראשון והיחיד שעוללו ידי; שהרי כשהייתי חייל, לאחר שנים, במלחמת־השחרור שלנו, לא יריתי אף ירייה אחת לעברו של אדם” (21).

אליקום גם חולם חלומות, שבכוחם לחזק תחושת־אדנות זו. בחלומו הוא ניצב בעמדת תצפית בירושלים, בזמן מלחמת העצמאות, ומבחין בנערה כבת שש־עשרה, הישנה במיטה אחת עם כמה פעוטות: “זכרתי את הציפור שהיתה ניצבת, בימי ילדותי, במרומי בניין, אוח או כוס או תנשמת קטנה, שירו בה והיא צנחה ונפלה כאבן על האדמה (הן יזכור הקורא פרשה קטנה זו, בראשית הספר). כיוונתי את תת־המקלע שבידי ויריתי בה – – – אז חזרה נערה ואמרה בשלישית: ‘אתה אינך אוהב אותי’. ואחר־כך שבה והיתה בתוך המיטה הרחבה, ישנה כמקודם, ורגלה הלבנה חובקת ומקיפה את אחיה הקטנים. הבטתי בה מרחוק וראיתי שהיא מתה. אפשר שגם הילדים האחרים שבמיטה היו מתים” (189). קשה שלא לזהות בדמות הנערה, המתאוננת על שאין אוהבים אותה, את דמותה של נורה עצמה, שאליקום מבליט בתיאוריה את התנהגותה כנערה גימנזיסטית (175) ואת רגליה המבהיקות מלובן. אליקום, שאינו יכול להשתחרר ממוסר היהדות, משכנע את עצמו ללא־הרף, שלמעשה הוא רוצח ואינו רוצח כאחד. דהיינו: אדנות הגויים ניתנה לו בשעה שפגע בנחותים ובחלשים, אך יחד עם זאת אין זה מעשה־רצח, שהרי בשעת הפגיעה באותם חסרי־אונים, הם היו כבר מתים בלא־הכי.

אליקום נכשל לחלוטין בנסיונו לסגל לעצמו שייכות אחרת וזהות עצמית גויית. מראה של ניטשה קנה לו בעזרת גידול של שפם מרשים, אך נשתייר בו המבע הרך והרחום של מוצאו, ונותרו בו הלבטים המוסריים כלפי מעשים של אלימות ושימוש בכוח־הזרוע. מדמה הוא לאהוב את נורה אהבה של ממש, אהבה משוחררת וייצרית, ואינו יכול להשתחרר מנוכחותם המרסנת של אביו ואמו, סבו וסבתו, של “הגאון רבי אליהו וגם רבי יצחק אלחנן, ראש־הישיבה של סבא, ועוד שנים־שלושה יהודים עתיקים” (84), ההופכים בנוכחותם, לצד נציגי עמה ודתה של נורה, את טכס־נישואיהם למעמד גרוטסקי. בחלומו אין אליקום מפסיק להיות יהודי ולהגשים “את ציפייתם ליום נקם ושילם, יום אדוני הנורא, הבא לפייס כביכול עלבונם העתיק” (83). הוא מקווה להשתחרר מזהותו הישנה בכל מקום שבעולם, ובלבד שיהיה רחוק מארץ־ישראל, ואינו יודע שבכל מקום ומקום שאליו יגיע בעולם, יפגוש מחדש את זהותו היהודית, שאין לו ממנה מפלט. וכך הוא נדהם לגלות אמת זו בתקופת שהותו עם נורה בספרד. ספרד זו, שהיתה עבורה חוף של אשליות, היתה לגביו מחוז התפכחות מכל בריחותיו. ספרד, מספר אליקום, "התחילה מעלה לעיני בועות של זיכרון לא שלי, כביכול; והוא ממש אותו דבר שאירע לי ביער שעל גדות הנחל, במחוז פיקארדי שבצרפת, כשהייתי מהלך שם עם נורה בלילה: כאז כן עתה דימיתי כי הדברים כבר היו בחיי; אלא שהפעם בספרד, נגלו לפני עניינים שלא היו בי גופי, אלא ביישויות אחרות שלי, ישויותיהם של אבות־אבותי מלפני כמה מאות שנים" (170).

הגילוי החשוב של אליקום בספרד הוא שלמעשה אינו בורח מן העתיד, כי אם מן העבר. ועוד: שכל פחדו מן העתיד יסודו בכך שניתק את עצמו מן העבר. לאחר השגת העצמאות המדינית וברגע החידוש של הריבונות היהודית בארץ־ישראל היו הוא ודורו חייבים להכריע, אם ברצונם להמשיך את הזיקה הרוחנית הנושנה ל“נטל הירושה” של כל הדורות הקודמים בעם היהודי, או להתנתק מהמורשת היהודית הזו ולנסות לשאת במשימה קשה: בריאת תרבות חדשה, שתסמן אותם כחולייה ראשונה בשלשלת אחרת. אליקום נדהם מגילויו של הכוח המסתורי, אשר מושך אותו לסימטאות, שבהם חיו פעם יהודים בערי ספרד. בזמן שיטוטיו באותן סימטאות עולים לנגד עיניו נוראות האינקוויזיציה, ומתבררת לו לפתע השייכות האמיצה שלו אל גורלו של העם היהודי: "נראה לי כי התנהגותי שלי, האישית, והתנהגותו המקיפה, הלאומית, של עמי, ממקור אחד הן באות וממעיין מריר אחד הן יונקות – – – ההתנהגות הפרטית וההתנהגות הלאומית התחילו מסבירות זו את זו ושופכות זו על זו אלומה של אור (174). עתה הובן לאליקום, שדוגמת העם נמלט גם הוא מרוב סבל “אל מין התפנקות עצמית שיש עימה קצת העמדת־פנים, הרבה אמת ולא מעט חוש מציאותי להפיק איזו תועלת מן המצב; שהרי המיוסרים והמתענים סופן שהם פונים לדרכים נלוזות למדי כדי להיוושע” (173).

אליקום הולך ומתפכח. העמדת־הפנים שביחסיו עם נורה מעיקה עליו: “העמדת פנים זו היא שנהפכה, בקצב מתעצם וגובר, להיות הנטל והמועקה אשר הבריחוני אל שעות של התבודדות ושוטטות באותן סימטאות, יהודיות, ספרדיות, אישיות” (175). לאט־לאט מתקרב לסיומו מסעו של אליקום אחר זהותו העצמית. הוא, שכה היה גאה בהצלחותיו לטשטש את הזהות היהודית שלו, עומד עתה בתוקף על כך, שמנולו הספרדי חייב לדעת שאין הוא פרוטסטנט, כי אם יהודי (205). עם מותה של נורה הגיעה התפכחותו של אליקום והזדהותו עם מוצאו להשלמה מוחלטת: “זוכר אני כי מנולו ודיאגו נקראו לבוא לחדר וכי אני הייתי חושש – או מצפה – פן ינחיתו עלי מהלומות” (230). יחסיו עם בני העם הזר זהים ליחסי עמו עם עמים אחרים לאורך ההיסטוריה. היהודי שבו חושש מפני מכותיהם של הגויים. ובאמת אליקום מתגלה לעינינו בסיום המסע שב ומתכנס בצור מחצבתו: “הנוסעים היו שקועים בקריאה ובשיחות ואני הייתי רובץ ליד מעקה האוניה מצפה – למן הרגע שעלו רגלי על הסיפון – לשעה שבה תתגלה עלי אדמת מולדתי” (232).

שמו של כרך ב' בטרילוגיה לקוח מתוך שירו המפורסם של יהודה הלוי, השיר היהודי והציוני ביותר בשירה העברי בכל הדורות: “לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב”. שירו זה של יהודה הלוי דן באנומליה של חיי היהודי בגולה, שבזכות אמונתו הגיע לגאולה הרוחנית, וזו טרם הושלמה על־ידי הגאולה הארצית. תמוז דן בכרך “בסוף מער” במצב הפוך: גאולה ארצית שלא הושלמה על־ידי הגאולה הרוחנית. ברגע שמדינת־ישראל קמה, היא מימשה את הגאולה הארצית, אך הזניחה את הגאולה הרוחנית, ולדעת תמוז, ההזנחה נעשתה ביודעין על־ידי המגמה, ששלטה בשני העשורים הראשונים של הריבונות הצעירה, להמיר את ההמשכיות לזהות היהודית בזהות אחרת, ששמות שונים ניתנו לה בתקופות שונות: כנענית, צברית, ישראלית. השמות השונים מציינים שאיפה תרבותית זהה: לבסס על הריבונות זהות חדשה, ילידית ומקומית, בת הזמן ובת המקום, שתייחד את יהודי מדינת־ישראל ותפריד אותם בסופו של דבר מהיהדות ההיסטורית ומיהודי העולם, במקום להפוך את המדינה למסגרת שקולטת את נכסי הרוח היהודיים ואת המורשת של כל הדורות, שמהם מורכבת הזהות היהודית. אליקום צריך היה להגיע עד סוף מערב בחיפוש אחר זהותו העצמית, כדי לגלות ממרחק זה, שגאולה שאין עימה גאולה שלמה, לגוף ולרוח כאחד, היא גאולה פגומה ולקוייה. רק בהתכנסות פנימה, בחיק היהדות ההיסטורית, ובהידוק הקשר עם העבר היהודי ועם התרבות, שנוצרה ונאגרה במאמץ של דורות, צפונה הגאולה השלמה בדור הזה.

בזמן פירסומו של הכרך “בסוף מערב” השמיע תמוז ביקורת חריפה של דיוקנו הרוחני של הישראלי. מפתיעה ממש ההקבלה בין מסקנותיו הרעיוניות של אליקום בכרך זה של הטרילוגיה ובין הדברים הנוקבים שפירסם תמוז בגליונות חג העצמאות של העיתון, שבו עבד אז כעורך של מוספו הספרותי. וכך כתב במאמר “בין עצמאות 1948 – לעצמאות 1966” (הארץ, 29.4.66): בעקבות ה“גאווה העצמית הגואה” וה“תימהון הנלהב” על ההישגים של עצמנו במלחמת העצמאות, באה “הזדמנות נפלאה לבן־הארץ להטיל דופי ולרגום בבליסטראות־הלגלוג את ה’רוחניות' היהודית המהוללה, הערטילאית, אשר על סילוקה וטשטושה שקדה המציאות הישראלית כמה דורות; זו השקיעה שסיסמאות של שיבה־אל־האדמה וחזרה אל הקוממיות הלאומית פירנסו אותה באידיאולוגיות נלבבות מאז 1882”.

ואכן צדק תמוז בדבריו האמיצים, שהאמת שבהם לא התמעטה, אלא אף התחזקה כשלושים שנה לאחר שנכתבו. מתחילת חידוש הריבונות שלנו אנו מחזיקים כאשלייה המסוכנת כל־כך, שמבחינה לאומית ותרבותית הננו חולייה ראשונה בשלשלת חדשה. אשלייה זו מתבטאת לפעמים בגחמות פעוטות ערך לכאורה, כמו רצונו של אליקום להיקרא בשם “אלי”, שם צעיר וצברי, במקום בשם הגלותי שהעניקו לו הוריו, אך היא מתגלה למעשה בכל תחומי החיים. בהמשך המאמר מצליף תמוז בגילויים שונים של חיי החברה הישראלית: הישראלי למד “לחטוף את נתחו הפרטי ולעכלו בשלמות, לאלתר, עיכול סופי, בהול והיסטרי”. מנותקים מן הרוחניות היהודית, המהוללת והערטילאית של האתמול “עייפה נפשנו למעט רוחניות ולקורטוב־התמודדות עם בעיות”. הואיל ומבעיותינו האמיתיות כיהודים נקעה נפשנו, ברחנו מערבה: אל “תיאטרון האבסורד; הגל החדש ברומאן; שירה שכולה ‘בדיחה פרטית’, מוסתרת יפה מן הקורא ומעוררת בו תימהון ומבוכה”. את חשבונו עם המגמה הרוחני הזו, שאותה המחיש במסכותיו ובבריחותיו של אליקום, מסכם תמוז במאמר זה בהצעה, שבה סיים את מסעו של אליקום: “אפשר שבגמגומים של חזרה והתכנסות – אשר אוזני מדמה לקלוט מסביב – מצויי ההבטחה היחידה, הרמז היחיד, לימים אחרים”.

“בסוף מערב” אינו רק משקף את החלק המרכזי בטרילוגיה, אלא גם הכרך החשוב מכולם בה מבחינה רעיונית. הוא משקף את הדרך הארוכה שעשה תמוז עצמו מחוגו של יונתן רטוש ותורת “העברים הצעירים”, שהופצה על־ידי החבורה “הכנענית” הזו, אל ההצעה המנוגדת, שמגמתה המפורשת היא “חזרה והתכנסות”. דהיינו: התחברות לרצף ההיסטורי של התרבות היהודית והתהדקות תרבותית עם הזהות היהודית. הזהות היהודית מסבירה את זיקותיו של הפרט לקולקטיב חברתי (עַם, מדינה, דת ותרבות), אך ליחיד יש גם זיקות־שייכות מצומצמות יותר (למשפחה, לחבריו, למכריו ולסביבתו). מקורם של רוב ייסוריו של אליקום הוא מזיקות־השייכות האחרונות. אליקום לא היה מסוגל להתפנות לבירור הזהות האישית הסבוכה שלו, לפני שחשף את הרובד הבסיסי של הזהות, שהוא הרובד התרבותי־ערכי של הקולקטיב שאליו הוא משתייך. רק עכשיו, לאחר שגילה במהלך מסעו עם נורה את היהדות כבסיס לזהותו הקולקטיבית, פתוחה לפניו הדרך להתמודד עם הסבך הפסיכולוגי־אישי. סיכוייו להתפייס עם החיים מותנים במיידת אומץ־הלב שיגלה בבירור זהותו האישית. לבירור זה יוקדש החלק השלישי של הטרילוגיה.

 

“ספר ההזיות”    🔗

בשני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה סופר לנו כיצד נאנק אליקום כל חייו תחת לחצה של ההיסטוריה המיידית. מנעוריו מילא את כרסו במחשבותיהם של אחרים ועשה מעשים שאחרים ציווהו לעשותם. התקופה שבה חי הטילה על מונהגים מסוגו הרבה מאלה וגם מאלה. קודם שעמד על דעתו נטה למלא בכניעה את התפקיד של המונהג וממלא הפקודות. את כל עצמיותו השקיע בהמצאת תחבולות שונות ומשונות כדי להישרד, כי לא כל המחשבות היו נבונות, ולא את כל המעשים ראוי היה לבצע. ממסעו, כפי שסופר בכרך “בסוף מערב”, חזר אליקום והוא חופשי מקבלה עיוורת כזו של רעיונותיהם ופקודותיהם של אחרים, שהפקידו את עצמם עליו ועל שכמותו בתקופה זו של ההיסטוריה. הכרך “ספר ההזיות” יספר על עצמאותו של אליקום ועל האופן שבו הוא יתמודד עם חירותו, לאחר שהתמרד נגד תפקיד המונהג, שהועידו לו אחרים. הגם שכרך זה יחשוף דרך אישית של אליקום להתמודד עם מהומת ההיסטוריה, ימצאו קוראי בעלי־נפש שאין דרכו האישית כה מרוחקת מהיות אפשרות סבירה לרבים בדור הזה.

הדיון המורחב, שעורך אליקום בכרך השלישי של הטרילוגיה, בתולדותיו כמונהג וכממלא את פקודותיהם של אחרים, מגלה לקורא, שבעצם כבר בשני הכרכים רמז לנו, שכל חולשתו באותם ימים נבעה מהימנעות עקבית להעמיד תחת שבט הביקורת את רעיונותיהם ואת הוראותיהם של מנסחי המחשבות ונותני הפקודות. בכרך “חיי אליקום” נדונה סוגייה זו באחת משיחותיו של אליקום עם חברו יואל. יואל הבדיל בין “מילים מוליכות” ל“מילים סתם”, והסביר לאליקום את יתרונן של המילים המוליכות. אלה מביאות “אותנו למקום שאין אנו יכולים להגיע אליו” (111). בכוחן של מילים כאלה, שמשוררים יולדים אותן, נעשית הקידמה האנושית, כי הן מרחיבות עבורנו את האופק ומגלות לנו אפשרויות חדשות ונועזות. משפסק כוח ההולכה של המילים, אחר שנפלו לידיהם של הפוליטיקאים, הן הופכות למילים־סתם. בשלב הזה הן מהוות מכשול להשפעתן של מילים מוליכות חדשות, שהמשוררים ממשיכים לברוא אותן.

בכרך “בסוף מערב” דן אליקום פעם נוספת במילים. הוא מספר כיצד שיבשו מילים־סתם בלתי־חיוניות את מהלך חייו, משום שלא השכיל להפעיל כלפיהן את אבחנתו של יואל. כאשר הוא מספר את הדברים, הוא מבין שחייו היו יכולים להיות אחרים, אילו אזר אומץ־לב להפעיל את הביקורת כלפי המילים הרבות שהושמעו באוזניו: “המילים היפות היו מכות אותי בעפלים. כל ימי חיי הייתי עבד נרצע לתעתועי־מילים. כל שנאמר וכל שנדפס היה שובה את לבי, אם בעל־האמירה או בעל־המחבר היה יודע לעשות בקסמיו כהלכה. והצרה היא שהעולם מלא אותם, את האנשים המוכשרם והזריזים הללו, שפיהם מלא מילים כל היום. במעמקי לב הייתי יודע שהשתיקה יפה מן המילים וכל המילים הולכות אל השתיקה והיא איננה מלאה. אלא שלא עלה בידי מעולם להאזין לשתיקה ולהסתפק בה. מהומה עמדה סביבי כל הימים; מהומת המאורעות המתהפכים כתולעים הללו בגוויה הנרקבת; וכן מהומת הדברים שמילאו את ראשי באמירות, במחשבות עשויות מילים בדברי חוכמתם של זולתי; אף הם דברי־חוכמה עשויים מילים” (33).

בכרך “ספר ההזיות” מביא אליקום דוגמא לכוחן של מילים־סתם להקסים את התמים ולאחז את עיניו. הדוגמא היא מתקופת מלחמת העצמאות. קודם היציאה לכיבושו של אחד הכפרים הערביים הוציא קצין־התרבות של היחידה כרוז ללוחמים: “הכרוז עשה בי רושם עז ולאלה מבין החיילים שלא השכילו להבין את הדברים, הסברתי הכל הסבר היטב. והנה עכשיו, כשהיינו משוטטים על־פני הכפר המובס, השמיע דברו רמקול אדיר־כוח, שהוצב על גגה של מכונית, ומתוכו חזרו וקראו באוזנינו את דברי הכרוז של אמש; ולפתע היו הדברים תפלים באוזני ומרגיזים” (104). פרשה זו, אחת מני רבות בחייו של אליקום, מלמדת על הטרגדיה העיקרית של חייו. כל ימיו דימה לשמוע את קולן של המילים המוליכות במילותיו של כל קצין־תרבות ובעל־שררה אחר, שנזדמנו על דרכו. אלא שעכשיו הוא יודע להבחין בין שני הסוגים של המילים, שעליהם דיבר יואל. מול המתעתעים בתמימים במילים־סתם מציב כעת אליקום את המשוררים כמייצגים מובהקים של בוראי מילים־מוליכות. המשוררים הם כמו “ציפורי־שיר משוגעות, מנעימות־זמר ביערות עד ליציאת הנשמה, וכל כולן לא באו לעולם, אלא כדי לשיר אותו ולדרוש אותו על דרך הנגינה, שהיא אש עצורה בעצמותיהן, שורפת ומכלה” (140). הצרה היא, שקולם של אלה אינו נשמע בגלל הריבוי של משוררי־החצר “שלא נועדו לשיר”, והם “ממלאים את העולם זמזום טורדני ומאוס” (144).

אביו, המתגלה אליו באחת מהזיותיו בכרך זה, מסביר לו את סיבת מעידתו החוזרת בפיתויין של המילים הנבובות: “אנחנו גזע של אנשים תקיפים, בתנאי שנקפיד לשתף פעולה רק עם בני מיננו, ולא עם הבריות הנחותות, האורבות לרוחב־הלב שלנו ולגינוני הנדיבות הנטועים בנו מלידה” (150). בהזייה אחרת מקשה יואל את הדין עם אליקום: “חדל לך מן המאמץ לעורר רחמים בלבנו. היללות שלך מאוסות ואתה עצמך מאוס, וכל המילים שאתה מפרנס בהן את הנייר הנקי, העומד לרשותך – אינן מובילות לשום מקום” (154). אליקום קשוב עתה הן להסברים על כשלונותיו והן לדברי־ביקורת עליו. עכשיו הוא מתאווה להיצמד בהמשך חייו את “האפשרות נוראת־ההוד של פריחת האנשים בחושך – – – הפתאומיות שבה עשוי הלב לפרוץ מתוך פעימותיו הגמגמות וללבלב בעוצמה ובמהירות איומות, לעבור משלב של פקעת סבוכה אטומה שלב של פקע מווריד, לבנבן, עד שהוא נעשה יפה משושן, יפה מחבצלת, זוהר מכוכב” (172).

בכל יצירתו של תמוז ניתן למצוא את ההתכוונות הזו, כפי שנוסחה והושמה בפיו של אליקום ב“ספר ההזיות”. בסיפורים הקצרים ביטא תמוז, ברוב המקרים בעזרת מילים־מוליכות, את השאיפה לברוא אצל הקוראים “אפשרות נוראת־הוד” כזו, שתפריח בקירבם חוויה של יופי חד־פעמי. סיפורי הקובץ “חולות הזהב” (1950), שבהם חזר וסיפר תמוז על רגעי־החסד הנדירים, שבהם זוכה הנפש לגעת באופן בלתי־אמצעי בנפש הזולת ובנפש הקוסמית של ההוויה, יכולים להדגים את מימושה של השאיפה הזו בכתיבתו לפני פירסום הטרילוגיה הזו. אך תמוז חזר אל האופן הזה גם בשני קבצים מאוחרים של סיפורים קצרים: “ריחו המר של הגרניום” (1980) ו“הזיקית והזמיר” (1989). רק במקרים חריגים בסיפוריו הקצרים קרה שנזקק ללחום בכיעוריה של המציאות בתחמושת המתאימה לה. בהזדמנויות כאלה נעזר גם בסוג המילים האחר, מילים־סתם חדות ופוצעות. את השימוש בהן שמר בעיקר לסיומיהם של הסיפורים, שבהם התייצב למערכה נגד הכיעור מצוייד באירוניה מושחזת היטב. כך הוא מסיים את הסיפור “סבון”, המספר על אב תמים־דרך שמאבד את מפעלו בגלל יושרו: “ובנו אשר גדל והיה לאיש לא נעשה בעל בית־חרושת לסבון. אך לעיתים, בשבתו אל המלאכה האחרת אשר לו, הוא מהרהר כי אף־על־פי־כן הריהו מקיים את צוואתו של אביו. לא הסבון לבדו נקי וטהור הוא. כך מהרהר בנו של אבא וחוזר אל המלאכה שלפניו”.

בדרך דומה מסתיים גם הסיפור “אופק”. גיבורו, ילד שעוד אמש ראה כיצד “כל הארץ כולה מעלה שכבות שכבות של אור כלפי השמיים והשמיים היו משלחות אלומות של כחול כלפי הארץ”, עומד נכלם מול מורו ומול חבריו, כי הוא היחיד בכיתה שאיננו יודע להגדיר מה זה אופק. סיומים אירוניים כאלה ובעזרת סוג המילים הזה הם יותר שכיחים בקבצים “גן נעול” (1957) ו“סיפור אנטון הארמני” (1964). מן האחרון אדגים את הסיום האירוני של הסיפור “תחרות שחייה”, המספר כיצד השחיתה ההיסטוריה ידידות מיוחדת במינה בין משפחתו היהודית של המְסַפר למשפחה ערבית. הרס היחסים מגיע לשיאו במלחמת העצמאות: “ואחר־כך ניגשתי אל גווית עבדול־כרים והפכתיה. דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן, בעיני רוחו, כשאני שוחה בריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד. כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים”.

כרך ג' של הטרילוגיה שונה מקודמיו. אליקום פועל בו ביושר אישי מוחלט, כאדם המקלף מעל עצמו את השכבות של הכזב, שבעזרתן הסתיר מעצמו ומאחרים את האמת, וכאיש הפורק מעליו את הנטל המעיק של השקרים בווידוי ובתפילה. התנהגות כזו נתפשת, בעני החברה, כיציאה מהדעת וכאי־שפיות, כי רק המשוגעים משחררים את עצמם מנימוסים, מנורמות ומהשקפות שמקובלים על החברה. לא בבת־אחת החליט אליקום להעטות על עצמו את כתונת־המשוגעים הזו כדי להיות הוא עצמו. כאשר חזר ארצה ממסעו עם נורה, נהג אליקום תחילה ככל האדם. הוא נשא אשה בנישואי־תועלת, עשה־חיל בעסקים והספיק להוליד בן. אחרי ששבע מחיים אלה של שיגרה ושיממון, ניסה להיטהר מהם במסע נוסף לאירופה. הוא יצא עם אשתו למסע במסלול דומה לזה שביצע לפני כעשור בחברתה של נורה, אך נס ההיטהרות מסחי־חייו לא התרחש לו שנית. הפעם חזר לארץ בהרגשת תיעוב כלפי עצמו וכלפי החיים שמצפים לו בשובו. כך הביא את עצמו לבסוף לאישפוז בבית־מרגוע לחולי־נפש. כאן הוא מתפנה להמשיך בסיפור זכרונותיו, אלא שהפעם מצטיינים הזכרונות בכנותם. שלא כמו בשני הכרכים הקודמים, שבהם פעל אליקום כמספר בלתי־מהימן, אין הוא מייפה הפעם את מעשיו ואין הוא מעלים מעצמו ומאיתנו, הקוראים, עובדות שעלולות לגרוע מכבודו.

הסבתו של אליקום למספר מהימן, המצוי בעת הסיפור במצב של אדם מתוודה או אדם המְעָרֶה את נפשו בתפילה, היא שאיפשרה לתמוז לממש בכרך זה את כוונתו לספר את החלק האחרון של הטרילוגיה בטכניקה של זרם התודעה. בטכניקה זו באות פרשיות מזמנים שונים וממישורים שונים (התרחשויות קונקרטיות, הזויות ומיוחלות זוכות ליחס ולחשיבות דומים) ברצף אחד ובלי שיובדלו בבירור זו מזו. ואכן, אליקום מגלגל בכרך זכרונותיו זה שלוש עלילות שונות ברצף. זמנה של העלילה הראשונה הוא הברור והשיטתי מכולן. זהו הזמן בהווה שהוקצב לאליקום בבית־המרגוע לעיון בעיתון־הבוקר, שעוד מעט יילקח ממנו ויועבר לחולה אחר. משך הזמן הזה איננו ארוך, כי קטעי העלילה הזו מסתיימים בציוני־זמן, המפרטים בדיוק של דקות את משך הדפדוף בעיתון. הבוקר הזה, שלאחר יום הולדתו הארבעים וארבעה, מגדיר את התנאים ואת משך הסיטואציה האֶפִּית, שבה מבצע אליקום את הסיפור. אליקום מעיין בכותרות העיתון ומגיב על נושאים שונים מחייה של החברה הישראלית. תגובותיו מבליטות את אבחנותיו השפויות על האירועים חסרי־ההיגיון שמתרחשים בחברה, הרואה עצמה כנורמלית. הערותיו מסבירות־מצדיקות את אישפוזו, אך הן מחזקות את הספק, אם דווקא הוא, המאושפז, הינו באמת הבלתי־שפוי כאן.

על עלילת־הווה זו (הקריאה בעיתון והמחשבות המגיבות על תוכנן של הידיעות) נשענות שתי העלילות הנוספות, הזורמות בה בעת במוחו של אליקום. חומרי העלילה השנייה מספרים ביחד משל, שבו ממשיל אליקום את עצמו לנוסע ברכבת, המתוודע לנוסעים אחרים בפגישות חטופות. במהלך הנסיעה הוא בוחן את הנסיעה הן ממבטו של נוסע ברכבת והן ממבטו של מי שצופה במסעה מבחוץ. המסע ברכבת ממשיל את החיים למסע, שהוא קצוב בזמן וזרוע לארכו בקשרים רופפים. התנועה קדימה היא מטעה, כי כל שהנוסע מתקדם, הוא מגלה שהנסיעה לא תמלא את התקוות שהוא תלה בה. קטעי העלילה זו הובדלו בכרך על־ידי הדפסתם בשורות קצרות מן האחרות. ובין קטעי שתי העלילות הקודמות שזורים קטעי העלילה השלישית, ובהם חומרי הזכרונות מתקופות שונות בעברו של אליקום. מבחינה כרונולוגית היה אליקום צריך לספר אירועים אלה מחיו בכרכים הקודמים של הטרילוגיה, אלא שזכור לכולנו, שעד כרך זה לקה אליקום באי־מהימנות. הוא העמיד פנים, ייפה כשלונות ועירפל את העובדות, והכל כדי לשאת־חן בעינינו וכדי להצטייר גם בעיני עצמו נאה יותר מכפי שהיה באמת. בכרך ג' הוא מקיים את מה שהבטיח בסיום המסע לספרד, להסיר את המסכות ולהפסיק להעמיד־פנים. ועכשיו, בהיותו מאושפז ומוכרז כמעורער בנפשו, הוא משוחרר מכל תשוקה לשאת־חן בעיני הבריות, ועל־כן הוא חושף עובדות ופרשיות נעלמות מעברו, שבשלבים קודמים של חייו האמין שהשתיקה יפה להן. חומרי העלילה הזו אינם רק מסבירים דברים ששוערו בכרכים הקודמים של הטרילוגיה, אלא הם גם משלימים לקורא חוליות חסרות בתוולדות־חייו של אליקום.

נקודת־מוצא נכונה לאופי הוידויי של כרך זה ולתכליתו תהיה קביעתו של אליקום, שסיפורו איננו סיפור אישי בלבד, אלא “כל אחד הוא אליקום, ואליקום הוא כולם גם יחד” (98). חייו משקפים את חיי כולנו, בכך שהם מאבק רצוף של היחיד מול הכוחות השונים של הממשות, שאינם מסייעים לו לממש את אנושיותו. אם נכנה את הכוחות הללו במונח “היסטוריה”, נגיע אל תכלית עניינה של הטרילוגיה. אליקום מייצג את כולנו, כי בעצם הוא קורבנה המובס של ההיסטוריה. כל התחבולות, שבעזרתן ניסה להימלט מתבוסתו, לא מילטו אותו מהיות קורבנה הטיפוסי. בכרכים הקודמים טופלו בשיטתיות שני המוקדים בחייו של אליקום: הנשים והמלחמות. אלה מייצגים את שני המכשולים הראשיים שהביאוהו לבחור בשיגעון. הנשים נושאות את תקוות האהבה והחיים. והמלחמות מסמנות את הקוטב המנוגד, את היאוש והמוות. עתה, כאשר אליקום מוכן לחשוף את כל האמת על חייו, הוא מוסיף מידע, המסביר את השפעתם של המקדים האלה על חייו.

בכרכים הקודמים של הטרילוגיה חזר אליקום וסיפר על מלחמת העצמאות, אך תמיד העלים את חלקו במלחמה. ליתר דיוק – הוא דווקא הבליט את חפותו מעשיית המעשים שהם טיפוסיים למלחמה: “כשהייתי חייל לאחר שנים, במלחמת השיחרור שלנו, לא יריתי אף יריה אחת לעברו של אדם” (“בסוף מערב” – 21). גם בכרך הנוכחי עדיין קשה לו לשאת באחריות מלאה לחלקו בסיפור הבא. בשעת כיבושו של אחד הכפרים נהגו הלוחמים לירות בבבואותיהם הנשקפות במראות, והנה "כשהתנפץ ראי אחד אשר כזה נתגלתה לנו בתוך הארון זקנה פצועה, שנחבאה שם וספגה עכשיו כדור בכתפה. דממה מוחלטת נשתררה בחדר. הבטנו בה, כאילו נגלתה עלינו רוח־רפאים. הזקנה לא הוציאה הגה מפיה ולמראה הדומייה שבה נשאה את כאבה ואת פחדיה, חרף הדם הזורם מפצעה, הרים אחד מאיתנו את נשקו וכיסה את הזקנה בצרור כדורים. היא צנחה תחתיה – זאת עוד הספקתי לראות – כחבילה שהותרו קישוריה. אינני זוכר מי היה היורה; אינני זוכר אם אני הייתי היורה (105).

המקרה הזה מצטרף אל מידע משנות ילדותו ונעוריו. מתברר, שנטייה ברורה להתנהגות אלימה התפתחה באליקום בהשפעת הסביבה, מרגע שהחל לבוא בחברת ברואים אחרים. האלימות לא היתה תכונה מולדת בו, אלא נטייה שנרכשה אצלו כדי להישרד. לאחר שבגיל חמש הוטל אל תוך בור של סיד לח (87), הוכה בידי ילדים במושבה (88) בגיל שש ובגיל שבע נפצע על־ידי פורעים ערבים שרצחו את העגלון חיימברוך (100), הבין שאם אין הוא רוצה להיות מוכה ולמלא תמיד את תפקיד הקרבן, ואם הוא רוצה להציל את עצמו מההתעללות השכיחה של החזקים בחלשים מהם, עליו להעמיד פנים שאין הוא נמנה עם החלשים. האחיזה באלימות היתה כורח־חיים, וכבר בגיל שבע החל להכות בשיטתיות ילדים חלשים ממנו (134). גם סיפורו של אביו, ששימש מטרה קלה לטרפנותם של טפילים ועושקים, חיזק בו את המסקנה הזו. כך הגיע לראיית החיים כשדה־מאבק, וכך התפתחה בו הנטייה להפגין התלהבות, להיאבק ולבצע מעשי אלימות. מכאן שייתכן, שניתן לאפשר לאליקום ליהנות מהספק במקרה מתקופת מלחמת השיחרור, של הזקנה שנורתה בתוך הארון, אך אין לשחררו מאחריותו לשני מעשי אלימות, שהוא עצמו מודה בהם: מכות הרצח שהנחית על ראשו של ליפצ’יק (“חיי אליקום”) והכלייה שהביא על נורה (“בסוף מעקב”). מאמציו עתה, לכפר על הטעויות של חייו באמצעות הווידוי, מחזיקים אותו אל שתי הפרשיות האלה.

את ליפצ’יק, בעל המתפרה למדי־צבא, מכה אליקום לאחר שהלה מגלם בעיניו את נבלותם של עושקי־אביו. הרבה שנים דימה אליקום לראות את אביו כקורבן תמים של עולם מרושע. עתה, בעת הווידוי, כאשר הוא מבקש להתפייס עם העולם, הוא מתאר את אביו באור שונה, המקטין את אשמתו של ליפצ’יק באסונותיו של אביו. עד כה העלים והדחיק מזכרונו עדות, שבה כילד ראה את אביו במצב מביש, כשהוא בורח מפני רודפיו: “היה זה הלילה העכור ביותר בימי ילדותי, ובין כל הפצעים שנפצעתי בנשמתי, אפשר שפצע זה הוא מאותם שאינם מעלים ארוכה לעולם: אי־אפשר היה שלא לשמוח על אבי שניצל; אולי ניצל ממוות; אבל גם אי־אפשר היה לי לשכוח את מראה בריחתו מרודפיו; את הפנייה הפתאומית שפנה לאחוריו, את הבהלה שנסתמנה בפניו; את הפחד. באותו לילה אולצתי לחשוב כי ייתכן שאני מבכר אב מת, אבל גיבור, על־פני אב חי, כמו שנתגלה לפני ברגע קטן ואיום” (85). מאז אותו מקרה ראה את אביו במפלותיו בלבד. ובעיקר את כשלונו כמפרנס המשפחה, שאילץ את העם לצאת לעבוד ולהעמיס על עצמה בכל פעם נטל־עבודה נוסף כדי להשלים לקיומם מה שהאב החסיר והלך. מראה האב העוסק בעבודות נשיות של אחזקת הבית, בעוד האם נוטלת על עצמה את התפקיד הגברי של מפרנס המשפחה (14), הותיר את רישומו לאורך שנים במושגיו המבולבלים של אליקום על גבריות ונשיות.

חרפה זו, הקשורה באביו, דחקה את אליקום לראשונה אל המוצא של העמדת־פנים ולבישת מסכות: "כללי המשחק שלנו היו פשוטים למדי. אבא היה מלך־גולה, שירד ממלכותו ומנכסיו; אני הייתי בנו, הנסיך. אבא היה נוהג כמי שחזרתו אל כסאו מובטחת, ביום מן הימים, וכל המתרחש בנו בינתיים הוא כחלום יעוף, כצל עובר; אני הייתי איש־סודו, היודע כי יום גאולתנו קרוב. אבא היה זקוק לאיש־סוד אשר כזה, למען יחזיק מעמד בגלותו. אני הייתי זקוק לאבא־מלך, למען אעמוד בחרפת חיינו, ולמען חלומותי, שלא תבוא עליהם יקיצה" (15). הואיל וקשה לקיים את מלכותו הדמיונית של האב, כאשר הוא מתגלה בחיי היום־יום בהדמנויות שאינן מתיישבות “עם יחסי מלך ונסיך, יהיו תנאי המעבר שבגלות מרים ככל שיהיו” (20), מטפח היד אליקום מישאלה מחרידה בסתר־ליבו: מותו של האב. הוא מעדיף “אב מת, אבל גיבור” על־פני אב חי, העוטה חרפה וכלימה על בנו וממוטט בו את דיוקן־האב, כפי שרצוי היה לו לנצרו בלבו (18). בעת שהאב ישן נוהג אליקום לעקוב אחרי נשימתו: “הייתי מציץ בהחבא מפינתי, לראות את השמיכה המכסה את כרסו יורדת ועולה” אם דימה שנתמלאה ציפייתו, עשה בדיוק מה שעשה למראה המת הראשון שראה בחייו אז “במקום שאשא רגלי להימלט, שבתי וצעדתי צעד אחד נכחי, להיטיב ולהתבונן בו” (11), ועתה הוא חוזר על המעשה: “הייתי נוטש את כללי הזהירות ומזנק נכחי לראותו מקרוב” (20).

כשם שרעיון המלכות של אביו נברא במוחו של אליקום כדי לגונן על דמות האב בעיניו, כך גם ציור העולם כמרושע וכנשלט על־ידי עורכי־דין ומלווים בריבית נועד לגונן בעיניו על דמות האב, שהתאחר למות, אך לעומת זאת הוסיף וצבר כשלונות. אליקום כה הסתבך עם שתי ההמצאות האלה, ששוב לא היה מסוגל לחזור אל האמת גם אחרי שאביו נפטר. הוא המשיך להעמיד־פנים והתחזק בדבקותו לנקום בעושקי־אביו: “שונה וזר, נתון לעניין שבו היינו אבא ואנוכי עוסקים, אהיה עובר בעולמן של הבריות, מחאה אילמת על המפלה שנחלנו, לפיד בוער של זעם והבטחה תקיפה לחזור ולשוב אל מחוז מלכותנו, ביום מן הימים” (25). בשנות נעוריו ובגרותו, כפי שסופרו בכרכים הקודמים, השתדל אליקום לעמוד בהבטחה זו, במידה זו או אחרת של הצלחה.

עכשיו מודה אליקום שנתחייב ללחום מלחמה מיותת. בשיחה שהוא מקיים עם האב באמצעות תיבת־הקולות, כלי המשמש את אליקום ללבן דברים עם עצמו, בדרכו המטורפת, מתבררת האמת, ששנים כה ארוכות העלימה־הדחיקה מעיניו. האב מכה על “חטא שחטא כלפי אמא בשכבר הימים – – – החטא שחטא כלפיה הוא תולדת מערכת זרה של יישויות, הפועלות בנו להוותנו והיא שרוייה מחוץ לאני שלנו, ועלינו להילחם בה ולהכחידה, בטרם תקום היא עלינו לשלוט בנו כליל” (149). במקום אחר באים דברים אלה להמחשה בעובדות. לאביו היו קשרים עם דודתו, האחות הצעירה של אמו. לא העולם המושחת אשם בשקיעתו של האב. הוא הודח ממלכותו בעטיים של מעשיו, ובכללם חטא הניאוף עם אשה נוכרייה. כעת, לאחר שפרש לפניו את כל העובדות, מסוגל אליקום להשיג את הפיוס בעניין זה. הוא שם בפי אביו, הדובר אליו מתוך תיבת הקולות את הלקח הבא: “הנישואים הם ברית קדושה והמפר ברית זו מביא קללה על ראשו ודוחק את עצמו, במו ידיו, אל הגיהינום”. ואכן, ביום הגאולה, שאליקום חוזה שיתרחש לו בירושלים, תבוא על תיקונה הברית שהופרה בין הוריו. בעיני רוחו רואה אליקום את מעמד הפיוס הנפלא: בעוד הוא, ילד קטן, מטפס ועולה בסולם אל עליית־הגג הגבוהה, יהיו הוריו עומדים יחד למטה וחרדים במשותף לגורלו.

המכשול האחר של חיי אליקום, שהועלה בכרכים הקודמים של הטרילוגיה, היה קשור בנשים. והוא הגיע לשיאו בכלייה שהמיט על נורה. בכרך “בסוף מערב” הדגיש אליקום פעמים רבות, שהוא מעדיף קשרי־אהבה עם נשים מבוגרות ממנו על־פני נערות בנות־גילו. בבגרותו הוא בוחר בנורה מכל הנשים הצעירות שסובבות אותו, אף שהוא מייחס לה מעשים של פריצות וזימה. אליקום מוסיף להעדיף את נורה גם כאשר בתה, גרדה, מזדמנת אף היא לחייו, ובאמת איננה נוהגת בחברתו בצניעות. בגרדה הוא מסוגל לבצע לכל היותר אונס דמיוני. הרתיעה הזו של אליקום מפני האשה־נערה מקורה בתנאים של חייו לאחר פטירת האב. הוא נותר הזכר היחיד בבית, בחברת שלוש נקבות: סבתו, אמו ודודתו. מכל נשות המשפחה גילמה בעיניו את הנשיות דווקא הדודה, שהיתה גם בעוכריו של אביו. דמיונה של נורה לדודה יפה ומינית זו מסביר רק באופן חלקי את סיבת העדפתה על פני בתה המושכת והקלה להשגה, גרדה.

ההסבר המלא ובעל המשקל הגדול יותר לרתיעתו מנשים צעירות ממנו, שאותו הדחיק והעלים בכרכים הקודמים של הטרילוגיה, קשור בחווית האהבה הכושלת שהיתה לו בילדותו עם בת־גילו, אמילי (288־41). אמילי סימלה בעיניו את הצפוי לו מבנות־גילו. לעומת זאת שלוש הנשים המבוגרות בבית, שהרעיפו עליו פינוקים ואהבה ונהגו בחברתו בחופשיות בלתי־צנועה, נטעו בו את האמונה, שאשה מבוגרת ממנו, הנוהגת מחמת־גילה בחופשיות ובפריצות, לעולם לא תנחיל לו אכזבה. עתה מתוודה אליקום על מקורו של העיוות הזה במושגיו על נשים: “בין כה וכה סיגלתי לעצמי, תוך פרק זמן קצר למדי, כמה דרכים של עריצות, לשלוט בנשים ולהטות את כל מעשיהן לרווחתי ולצורכי” (27). בכרך “חיי אליקום” העלים אליקום לחלוטין את סיפור האכזבה שהנחילה לו אמילי, אך עכשיו הוא חושף את השפעתו של אותו כישלון על יחסיו עם נשים: "רבות מן הנערות והנשים, שהיה לי איתן שיג ושיח במשך השנים הללו, הייתי חוקר בלבי לפי בחינה אחת בלבד: התשוב גם זו ותעולל לי את שעוללה לי אמילי (41). “הילדה הקטנה אמילי חזרה והטילה אותי אל חיק אהבתן של הנשים הקשישות שהקיפוני בימי יתמותי הראשונים; נורה היתה גלגולן האחרון של הנשים הקשישות הללו” (97).

מותה של נורה היה אמור לשחרר את אליקום מנטייה זו לאהוב נשם מבוגרות ממנו. כאשר גומלת בו ההחלטה להרוג את נורה, הוא מעז לראשונה, לאחר פרשת אמילי, לנסות כוחו עם נערה. כדי להבטיח את עצמו מן הכישלון, נופלת בחירתו על נערה בבית־זונות, אך גם בה הוא בעצם נוקם את חרפת המעשה שעוללה לו אמילי. הוא מבצע בזונה הצעירה את האונס, שדמיין לבצע בשעתו בגרדה, בתה של נורה. באופן דומה, פוגע ומשפיל, מתייחס אליקום לשאר הנשים הצעירות שהוא פוגש בחייו. תמיד הוא בוחר בצעירות המגלות חולשה, שמובטחת לו עליונות עליהן, כגון הצעירה הפרודה מבעלה, רחל (42), הסטודנטית המלצרית, שהוא נוטש אותה ברגע שנושא הנישואין עולה לבירור ביניהם (73־71). גם כאן, בבית־המרגוע, עדיין הוא פורע את חשבונו עם אמילי ביחסו אל אלזה, צעירה גרמנייה המכפרת על חטאי עמה בעבודות־שירות ובהיענות גופנית לכל דורש (75־78, 126־132).

גם למוקד הזה בחייו, שהסב לו ייסורים כה גדולים, מבקש כעת אליקום פיוס. ביום הגאולה, שהוא חוזה את התרחשותו בירושלים, מצפה אליקום לזכות בנשיקת הבתולין, שמנעה ממנו אמילי בילדותו, ואשר מאז כה סיבכה את קשריו עם נשים. וכך הוא מתאר את רגע האושר שאותה נשיקה תטעים אותו: “עתה תבוא הנשיקה, מכה כרעם ודוממה כאור, רוחפה כמזמורים, להודיעני את עצמי, היא תהיה צפה ממרחק, עננה קטנה ככף־יד איש, הולכת וגדלה, הולכת ומקיפה כל, אשה־ילדה נישא בשמים מנמיכה אל האדמה, מבקשת לה מדרך כף־רגל, אותי היא מבקשת, ואני לא אהיה צריך לומר הנני, אחותי כלה, הנה אני כאן. הנה אני. אני” (176).

את כרך זכרונותיו האחרון, ”ספר ההזיות", כתב אליקום בשנת 1966, כארבע־עשרה שנים אחרי שחזר ממסעו עם נורה. מאז ששב מאותו מסע ניסה, בלי־הצלחה, “ליישר את ההדורים” בינו ובין העולם בדרכים רבות ושונות: "אמרתי לכפר, לבקש מחילה, לסלוח, לשכוח ולעשות כל אותם פעולות יפות, הסכות את גלגלי החיים. אבל בסופה של הדרך, הנה אני יושב כאן, מעיין בעיתון, הסתיו שוטף ובא אלי מן החלון, פיוס שרוי על־פני השדות והשמים האפלים והמעוננים אף הם אינם מתכוונים אלא להמטיר מעט גשמי־ברכה על האדמה. רק בתוכי רוחשים ומפעפעים קללה, תיעוב ושיממון" (105). הדרכים המקובלות הללו לא פייסו אותו עם החיים, והדרכים האחרות לגאולה, שמציעה האמונה הדתית אינן פתוחות לפניו: “ידעתי שאני יכול לאהוב את האלוהים ובכך להגיע אל הפתח המואר. אבל דבר זה נבצר ממני, כמובן. אינני יודע אותו ואין לי דרכים להגיע אליו. בעל־כורחי חייב אני להודות בכך. שום התחמקות לא תועיל” (124).

המוצא היחידי לגאולה הוא, אם כן, במסע נוסף. זה יהיה מסע שונה במהותו מן המסע הממשי שעשה בחברתה של נורה, כי יהיה זה מסע הזייתי ונפשי, שאליקום יבצע אותו בבית־המרגוע. למטרה זו ממשיל אליקום את החיים למסע של אדם ברכבת: “ואני מסתכל ברכבת החולפת ורואה בה פרצופים שבעים ומטופשים, פרצופי תיירים, אנשים זרים, אנשים נמלטים מבתיהם, אנשים שאין להם כוח לשבת אל מלאכתם, ותמיד הם מאמינים, שאם יסעו עוד כמה קילומטרים, יבינו דבר שנבצר מבינתם קודם־לכן” (68). את מסעו שלו, שאיננו מתנהל במרחב ואיננו גומע קילומטרים גיאוגרפיים, מבדיל אליקום בכך, שהוא יבצעו חופשי מן “הציפייה לנס – שלעולם לא יתרחש – נס השכן למסע” (27). זהו מסע אישי, שלא יופרע על־ידי נוכחותם של נוסעים אחרים, מסע של אדם אל עצמו: “אני מביט עתה אל מקום ידוע לי, ואם ארצה –יהיה זה המקום שאליו אבוא בקרוב” (125). בסיומו של המסע, יודע אליקום, יגשים את חלומו וישיג את אושרו, כי יתחבר מחדש עם ילדותו, מקורם של החיים, ויפגוש באופן בלתי־אמצעי את העולם: “ביום הזה – לראשונה ולאחרונה בחיי – לא אדע את מצוקת הגעגועים ולא את תשוקת הנדידה, ממקום למקום, מגוף אל גוף ומנפש אל נפש, התשוקה ששרפה את נשמתי כל הימים; ביום הזה אהיה קולט את כליוני, מוכן ומזומן, עולה ונשאב אל מקום אחד, אל מקורו של המעין, אל פתח הרקיעים השקופים” (176).

בתחילת המסע עוד קיימים באליקום ספקות “אם, ככלות הכל, אין הוא קשיש מכדי לצאת למסע הזה” (7), או “אולי היה כל המסע כולו מיקח־טעות” (95), אך יותר ויותר מתברר לו, שדרך זו היא הדרך היחידה לגאולת־אמת. במסעו חוזר אליקום אל הזכרונות הראשונים וחוזר לפגוש את המצבים שבהם ביצע את טעויותיו היסודיות. הוא מבקש להיות שלם עם עצמו ובלתי־מתפשר עם הכאבים שייגרמו לו במהלך המסע. תהליך ההיזכרות הוא תהליך משחרר ומזכך. בסופו של המסע תתברר לו בחדות בלתי־שכיחה מלוא משאת־נפשו, ואז יוכל לבקש לעצמו את בקשתו האחרונה: הולדת חדשה, משוחררת מכל המישגים של חייו, אפשר שהפתרון איננו נראה מציאותי במושגים המעשיים של החיים, אך ליחיד, שאיבד בעטייה של המולת־החיים הגורפת את עצמיותו והגיע כמעט למחיקה מלאה של זהות האישית, טרם נבראה דרך אחרת וטובה מזו לגאולתו.

בבוקר זה בבית־המרגוע השלים אליקום את מסעו האחרון. עתה יישב את ענייניו גם עם זהותו היהודית וגם עם זהותו האישית, מעתה פטור הוא מהבריחות, אם על דרך העמדות הפנים ואם על דרך לבישת המסכות. פטור הוא מההיתממות וחופשי הוא מהשקרים. מכאן ואילך הוא מפוייס עם הוריו ועם קרוביו, עם חבריו ועם נשותיו, עם פוגעיו ועם נפגעיו. סוף־סוף זכה להיות הוא עצמו, “אני” בלי שיור של כזב ושקר. ומה אם את חייו יסיים כאן, נחשב כמטורף ללא־תקנה, המנותק מעולם־המעשה ושוגה בהזיות? הן ניסה כבר להיגאל על־ידי שיג־ושיח ומשא־ומתן עם עולם זה ונכשל שוב ושוב. אליקום איננו מסוגל לזכות במנוחת־הנפש, אלא על דרך התפילה ותחינת־הלב ליום שכולו טוב. אין הוא מטיף לאיש לאחוז בפתרון שלו. יבחר לעצמו כל אדם את דרכו שלו להתפייס עם העולם ולתקן את כל העיוותים והקלקלות של חייו. כל מה שמוצע לו כאן, בסיום של הטרילוגיה, היא תזכורת בלבד: להאזין לדברן של המילים המוליכות ולהשיג בהדרכתן יופי ורגש, שמעניקים ל“אני” את אושרו בחלד.