נודע לכל חוקר בקדמוניות ישרון כי אחרי מות אדוננו הרמב“ם ז”ל העלילו עליו קצת מסופרי ערב, הלא המה אלקפטי אבן אבי אציב"ה ואבולפרג'¹ והוציאו עליו את דבתם רעה לאמור כי גם הוא נאלץ מידי האלמוהדין לקבל דת מחמד למראה עין. אך לא נודעה העלילה הזאת ולא נשמעה בקרבנו עד דורנו זה אשר החזיקו בה גם קצת מסופרי עמנו. – – והנה קמו חכמים אחרים והשיגו עליהם, ויחתרו גם הם להשיב, ורבו משני הצדדים הטענות והמענות, התשובות וההשגות, ובאתי בזה להעביר לפני קורא מבין טובי ראיותיהם, ולהתחזקות על שרשי דבריהם, ונראה דבר מי יקום. – –

ואלה הם החכמים אשר עמדו לימין הרמב“ם ז”ל ויצאו לעזרתו בגבורים, הלא המה: הרב הג“מ שי”ר נ“י² ר' פרץ בר”י בעער³ ר' הירש דערנבוגר⁴ לעברעכט⁵ רמש“ש⁶ הרב רז”פ⁷ ור' ישכר בעער ז“ל⁸ גם קצת חכמים בצופה למגיד⁹ גם בס' אזרח רענן¹⁰ ועמהם מסכימים גם דברי החכם המפואר מהריט”ל צונץ נ“י¹¹– ולעומתם יעמדו החכמים ר”א כרמולי¹² הר“ש מונק¹³ ר' אג”ג¹⁴ ומהר“ץ גרעץ¹⁵ אשר יחזיקו בעלילה המדוברת, אם כי אין שפה אחת ודברים אחדים לארבעתם, ואינם מכוונים לדעה אחת – – כי הנה מונק וג”ג מסכימים יחד כי נאנס הרמב“ם בעוד היותו על אדמתו בספרד מיד בצאת הגזרה אשר נכבשה עיר קורדובה. אמנם לדעת גרעץ גלה אז ר' מימון ומשפחתו עם הגולה אשר הגלתה מקורדובה. והיו נעים ונדים במחוז ארץ ספרד אשר הי' אז תחת ממשלת הנוצרים. ולא מצאה שמה מנוח לכף רגלם והלכו לגור בעיר פאס אשר באפריקא סביב לשנת תק”ך. ושם – – נלחצו (לדעתו) להתחפש במסוה דת מחמד עד כי ברחו גם משם בשנת תקכ"ה. – – –

ומצד אחר, מונק וגרעץ מרבים להפוך בזכותו של הרמב“ם ז”ל ואומרים עליו כי עשה כהוגן וכמשפט וכי זך וישר פעלו – – והאג“גי לא כן בדיו, כי להשחית (אשר יקרא תקון) בלבבו, וכל דרישותיו וחקירותיו לתכליתו זאת כוננו, הוא יאמר כי הרמב”ם עשה שלא כדת ונהג שלא כהלכה, אמנם – כן ראוי לעשות! – – גם ראיותיו והוכחותיו לחזק סברתו משונות ושונות הנה מראיות זולתו ומיוחדות רק לו, – – אשר על כן, על כל הדברים האלה, הנני מוכרח ליחד הדבור לכל אחד, ולהשיב לכל אחד ואחד תשובה מיוחדת. – –

א. נתחיל מהחכם מונק. הנה בתחילה גם הוא לא נתן אמון לדברי ספר תאריך אלחכמא ולדברי אבולפראג, וחשב כי הם מלבם הוציאו מלים ויחפאו על הרמב“ם דברים אשר לא כן, ולא היו ולא נבראו רק לשעתם בדמיונם. כי היה הדבר גם אצלו קשה ורחוק להאמין, כי איך אפשר שלא השתמשו בעלילה זאת מתנגדי הרמב”ם ז“ל. אמנם אחרי כי נודע להחכם מונק מי הוא מחבר ס' תאריך אלחכמא וכי הוא אלקפטי, בן דורו ובן עירו של ר”י עקנין, אז אמר עם הספר כי מעתה הוא מוכרח לקבל עדותו, כי בודאי שמע דבר זה ממנו. ואשר לא נמצא מזה דבר ולא חצי דבר אצל סופרי ישראל וחכמיו. וגם לא אצל מתנגדיו, הוא לדעתו (וגם לדעת כרמולי) מאשר לא היה הרמב“ם יחיד בזה ועשה רק ממה שראה הרבה זולתו עושים. – – – ועל זה יש להשיב כי אם אמנם אמת ונכון הדבר כי נלכדו אז רבים ברשת טמנו להם, הלא דברו גם נגדם קשות עד כי הוצרך הרמב”ם ז“ל לחבר מאמר אגרת השמד להתנצלותם. – – ועי' בדברי הראב”ד בס' הקבלה שכתב: ואחר פטירת ר' יוסף הלוי ז“ל היו שני חירום וגזרות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם אשר למות למות וכו' ואשר לצאת מן הכלל מפני חרב בן תומרת שיצא לעולם בשנת תתק”ב (בשבט יהודה נמצא תתק"ו) להוציא ישראל מן הכלל ולא יזכר שם ישראל עוד וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר וכו' ומפני כן לא יכלו בניו (ר"ל בנו ובן אחיו) של ר' יוסף להושיב ישיבות אלא גלו בראש גולים למדינת טוליטולה וכו' וכו' הירא את ד' נס על נפשו, ע“כ – – – והנה ר' יהודה אבן עבאס הלך לו אז מפאס לאחלב. ר' יוסף קמחי ומשפחתו עזבו מקומם אשר בספרד הדרומית והלכו להם לפרובינצה. וכן ר' יהודה אבן תבון גלה מרמון ספר לעיר לונעל¹⁶ ובין אותם אשר הערו למות נפשם ומתו על קדוש השם היה גם ר' יהודה אבן שושאן רבו של הרמב”ם בפאס¹⁷– – –

ואחרי כל הדברים והאמת האלה, אם נאמין לסופרי ערב כי הרמב"ם נשאר שם ולא עזב את מקומו ויט שכמו לסבול עול השמד (ח"ן) איך אפשר כי לא יחשבו לו זאת מתנגדיו עון אשר חטא? וזה דבר שאין הדעת סובלתו! –

והנה בנוגע לעדותו של אלקפטי כבר העיר לנכון החכם רמש“ש¹⁸ כי אין בידינו ספרו בשלמותו רק קיצורו אשר תקן צוצעני אחרי מותו (מת שנת ה"א ט') וקיצור זה היה גם למראה עין החכם מונק ואין להביא ראיה מספר אשר לא הגיע אלינו כלו כמו שיצא מידי מחברו. עוד העיר רמש”ש כי איך יתכן להאמין לדברי אלקפטי אשר יספר כמו כן כי נתן לר“י עקנין סגולות להוליד בן זכר וכי בקש מאתו לבוא אליו אחרי מותו ור”י עקנין שמר מוצא שפתיו וקיים לו את הבטחתו¹⁹. – – – – – עוד העירו רמש“ש וחוואלזוהן על דברת אלקפטו שאמר על הרמב”ם: “ער וואגטע ניעמאלס די מעדיצין פראקטיש אויסצואיבען”. וזה שקר מבורר כמו שידענו מעדותן של אחרים מסופרי ערב ובתוכם אבן אבי אציב“ה, בין עירו ובן גילו של ר' אברהם בנו של רבינו ז”ל – שאמר על הרמב“ם: דיעזער געלעהרטא נאהם אין הינזיכט דער טעארעטישען זאוואהל אלס דעם פראקטישען מעדיצין דען ערשטאן ראנג אונטער דען אֶרלטען זיינער צייט איין”. – – – – וכזאת ידענו ברור גם מאגרות הרמב“ם בעצמו אשר כתב לר”י עקנין ולר“ש אבן תיבון. ומאגרתו לזה החכם ידענו גם כן כי צדקו דברי אבי אציב”ה באמרו: דער סולטאן מליק על נשר סלדין אכטעטע איהן זעהר אונד מאכטע איהן צו זיינעם לייבארצטע; דיעזעלבע פונקציאן האטטע ער ביי דעסטען זאהן“²⁰. – – ונראה כי מתחילה לא היה רופא רק אצל הגדולים ואצל אלפאצל כמו שנראה מאגרתו אשר כתב לר”י עקנין בשנת תתקנ“ב (ולדעת גרעץ תתקמ"ט). שם יאמר כי קנה לו שם גדול ברפואה והוא רופא אצל כל הגדולים ובבית אלפצאל²¹. אמנם באגרתו אשר כתב לג' שמואל אבן תבון בשנת תתקנ”ט יאמר כי היה גם רופא להמון עם וכי יבואו אצלו אנשים נשים וטף. גם יספר שם כי יבוא בכל יום אל המלך לקאירה²² מזה נראה כי היה אז כבר רופא גם להשולטאן ושלא כדברי גרעץ שכתב²³ כי באמרו מלך כונתו לאלפצאל, ואינו כן כי אלפצאל לא יקרא מלך כמו שקראו גם כן בשמו באגרתו לר“י עקנין כמו שהבאתי למעלה. – – עוד כתב אלקפטי שהרמב”ם חבר פירוש לתלמוד אשר קצת מהללים וקצת מגנים אותו ולנכון העיר חוואלזאהן כי שמע על מורה נבוכים וחשב שהוא פירוש לתלמוד ואם כן שמע דבר מה ולא ידע מה שמועה שמע. – –

עוד נראה כי לא היה בקי היטב בקורותיו של הרמב“ם ז”ל כי אמר שנפטר בשנת 605 למנין הישמעאלים והיא תתקס“ט ואנחנו ידענו שנפטר ארבע שנים קודם בשנת תתקס”ה. – – עוד כתב אלקפטי כי הרמב"ם חבר מאמר נגד האמונה בתחיית המתים, ואנחנו ידענו ההפך כי חבר מאמר תחיית המתים לקיים אמונה זו.–

עוד יאמר: “כאשר נודע הגזרה להרמב”ם, קבל דת מחמד בספרד למראית עין מאהבתו למשפחתו ומיראתו פן יאבד רכושו" – – ובטול דבר זה נראה לעינים, כי אמנם הרמב“ם היה אז לכל היותר בן י”ג שנה, ומאין יקח ילד קטן כזה הסמוך על שולחן אבין הון ורכוש אשר היה ירא להניחם ולעזוב לאחרים חילו? – – – ומדבריו אלה נראה ברור כי לא שמע קורותיו של הרמב“ם מפי ר”י עקנין תלמידו רק מפי שונאיו ומקנאיו, וממקור אכזב כזה שאב מימיו לא נאמנו. ונודע כי היה לו להרמב“ם ז”ל שונאים ומקנאים בין הערביאים ונזכיר לדוגמא את עבדאללטיף²⁴ גם הרמב“ם ז”ל בעצמו כתב באגרתו לר' שמואל אבן תבון שהזכרתי למעלה: אשוב למצרים וכו' ואמצא האכסדראות כולם מלאים בני אדם גויים ויהודים חשוב ובלתי חשוב ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים"…

והנה בעיקר הדבר אשר יספר אלקפטי ואחריו בפיו ירצה אבולפרג, הנה אבי איציבה יאמר רק: “מאן זאגט” דאס ער איז מערב צום איסלאם איבערגעגאנגען זיי….. פערנער נאכדעם ער נאך עגיפטען געקומען אבגעפאללען זיי" – – – לא החליט א"כ דבר זה לוודאי רק אמר בדרך ספק (וכבר העיר ע"ז גם דערנבורג).

והנה זה האחרון אשר היה חי במקומו של הרמב“ם והיה בן גילו של בנו ר”א לא ידע דבר זה בבירור, ומאין ידע אלקפטי השוכן ברחוק ממקום מגורו של הרמב“ם ז”ל הרבה מאד? – – והנה ר“י עקנין כאשר בא אל הרמב”ם בשנת תתקכ“ה לא נשאר אצלו רק זמן קצר ושם למד אצלו תכונה, מדידה הגיון ופילוסופיא, ויש להסתפק מאד אם היה לו אז פנאי לספר לו גם קורותיו. ואם גם נניח זה, עוד יש להסתפק אם ר”י עקנין ספר אותם לאלקפטי, ואם גם ספר לו הנה כבר שכח אותם כי אלקפטי כתב ספרו אחרי מות ר“י עקנין, ולא ידע ולא זכר כבר מה ששמע כאשר הראינו לדעת, או כי נשתבשו דבריו ע”י צוצעני מקצר ספרו. – – והנה על ר“י עקנין יאמר אלקפטי “כתם דינה” ר”ל שהסתיר דתו ולא יותר. וכן היו גם רק מימון ובניו עושים הסתירו דתם ואמונתם לבל יודעו לישמעאלים. והי' מעשיהם בטמון, לא כי ח"ו הודו בפה מלא בשליחות מחמד. – –

ולפי דעתי באה השמועה הזאת ונהיתה מאשר (כאשר יספר ג"כ אלקופטי) איש אחד, אבולערב שמו, בא ממערב למצרים בשנת תתקמ“ט וכאשר הכיר את הרמב”ם הלשין עליו כי מתחלה היה מבעלי בריתם ועתה חזר לדעתו – – אמנם מזה אין ראיה. כי לאשר הגזרה היתה כוללת, חשבו את כל הנשאר בארצם לבא בבריתם ולמקבל דתם, אף כי הצליח לקצתם להנצל מפח יוקשים. והרמב“ם ז”ל אשר הסתיר גם כן דתו חשבוהו כמו כן לבא בקהלם וכי עשה כמצווה מפיהם. ולכן הלשין אח“כ עליו אבולערב, ואחריו בפיהם ירצו גם קצת מסופרי ערב. – – והנה אלקפטי יספר כי אלפצאל הציל את הרמב”ם באמרו כי אנוס היה ופטור הוא. ואם גם נאמין זאת לאלקפטי לא יקשה לנו מדוע לא הכחיש הרמב“ם ז”ל את מלשינו כי לא קבל מעולם את דת מחמד, כי אמנם לא רצה לגלות זאת, למען לא יזיק לאנשים אחרים אשר היו גם כן במעמד כזה, ודבר זה היה בהסתר ובהחבא, וגם לא היה צריך להכחשה זאת כי טוב ממנו הגנת אלפאצל. – – אך באמת אין אנו אחראין לספורו של אלקפטי כי אמנם סופר אחר ערבי, שמו דהבי יספר כי הרמבם נצול יען כי נהרג המסטין אבולערב ונפל למים²⁵ והנה סופר זה האחרון יספר ג“כ כי אבולערב המלשין במצרים היה בפאס אוהבו של הרמבם, ושם, במערב, “אהדר דמה” ר”ל היו מתירין דמו של הרמב“ם ז”ל ודנוהו משפט מות, ואבולערב עשה לו טובות והצילו – – – והחכם מונק ישער כי הרמב“ם מצא מקום מקלט בבית אבולערב וע”כ לא נהרג, ומזה ירצה להוכיח כי חשבו למושלמני – – אמנם השערה זאת אין לה על מה שתסמוך כי מאין ידע כי אבולערב החביאהו בביתו? ואם גם נניח לו זה, הלא יתכן דעת רמש“ש²⁶ כי גם אבולערב היה אז יהודי אך אח”כ קבל דת מחמד ונעשה אויבו. ואם גם לא נקבל זאת, מי יודע לבו של אדם איך הוא מסבות מתהפך פעם לאהבה ופעם לשנאה. אולי אוהבו בתחלה אף כי ידע כי הוא יהודי, או אולי לא ידע זאת כאשר אמרנו למעלה כי הסתיר דתו ואמונתו – – עכ“פ ראינו גם מספורו של דהבי כי הרמב”ם נרדף במערב על דתו. וקרוב כי עד עתה עלה בידו להסתירו, עד אשר נתפרסם שמו (אולי ע“י אגרת השמד אשר כתב וע”ז רומז לדעתי גם הספור שמביא הג“מ חיד”א²⁷ “שבעיר פאס היו רוצים הישמעאלים לשרוף ח”ו להרמב“ם על מעשה שהיה שדן דין שממנו היה ביזוי להם ונצול” "כי אגרת השמד הוא כעין פסק דין איך יתנהגו) ואז נתנו הישמעאלים עיניהם בו שיקבל דתם והוא לא רצה ע“כ דנוהו משפט מות ובאמת נהרג אז ר' יהודה אבן שושאן רבו (ע' להלאה) והוא ובית אביו ברחו לנפשם. – – והנה ר' סעדיה אבן דאנאן יאמר בתשובתו הנדפסת בס' חמדה גנוזה דף ט”ז: “והן היום חושבים הישמעאלים על קצת מהם (מחכמי ישראל) שהם חזרו לדתם כמו שהם אמרו על דונש בן תמים²⁸ ועל חסדא בן חסדאי²⁹ וזולתם. והנה רבינו הגאון השלם הרמב”ם ז“ל ורבינו מימון הדיין אביו ור' יוסף בן עקנין תלמידו ז”ל כתבו בנהוג דורות השמד מה שיספיק ומה שיועיל מאד ומה שאין בו ספק שהוא האמת והנכון" ע“כ. ומזה יתראה כי אמרו הישמעאלים כן גם על חכמים אחרים מצוינים אם כי דברו גם עליהם כזבים כאשר יעיר גם החכם מהר”ץ גרעץ עי “נודע מהערביים אשר יכתבו כן מתוך קנאה כי תרע עינם לחזות חכם מצוין בישראל וע”כ יאמרו עליו כי חזר לדתם“. – – ואין מן התימה א”כ כי אמרו כן גם על הרמב“ם ז”ל. ומאשר ר“ס אבן דאנאן יביא פה את הרמבם ואביו ותלמידו שכתבו בענין השמד ולא הזכיר שגם עליהם העלילו הישמעאלים, מזה מוכח ג”כ כי במערב מגורו של ר“ס אבן דאנאן והוא גם מגורו של הרמב”ם ז“ל לא נודע מזה דבר גם לישמעאלים, רק אח”כ כאשר היה במצרים העלילו עליו ואלקפטי היה יותר רחוק בדמשק וכבר בטלנו עדותו.

ב. אמנם החכם ר“א כרמולי חשב למצוא ראיה מדברי הרמב”ם עצמו וזהו בהודיעו לרבים תכן אגרת השמד שלו אשר היה נמצא אתו בכתובים ובאגרתו זאת יגן הרמב“ם על האנוסים. אך מתחלה לא נתנו החכמים אמון לדבריו, כי כרמולי היה נחשד אצלם למזיף לפעמים. לבד הג”ם שי“ר נ”י, הוא ראה בעינו עין הבדולח כי היא להרמב"ם (כאשר באמת מביאים אותה הריב“ש סי' י”א. והרשב“ץ ח”א סי' ס“ג בשם מאמר קדוש השם גם ר”ס אבן דאנן בחמדה גנוזה דף ט"ו) ובכל זאת ראה כמו כן מיד כי אין ראיה ממנה “וממקום שהביא (כרמולי) היינו ממאמר קדוש השם אשר העתיק מבורר ההפך וכי אך תואנה בקשו המחרפים”³⁰

ויהי בשנת תר“י קם החכם אג”ג והוציא לאור אגרת הנ"ל כלה היא אגרת השמד, גם העתיק קצתה ללשון אשכנז. אך לא נהג בהעתקתו זאת מנהג המעתיקים הנאמנים, רק גרע והוסיף ושנה כרצונו וכאשר היה נאות לתכליתו.

ותחת אשר הרמב“ם ז”ל ידבר בלשון רבים להגן על אנשי קהלות אפריקא ואספמיא הדרומית וידבר בעד כולם בלשון מדבר בעדם – – הנה הוא – – ג“ג – שינה דבריו הנאמרים בלשון רבים ללשון יחיד כאלו הרמב”ם בעד עצמו מדבר ולנקות את נפשו מאמר זה חבר – – ועוד הוסיף הרבה דברים בהעתקתו שלא היו ולא נמצאו ולא אמרם הרמב“ם ז”ל, כאשר הוכיח כל זה היטב הג“מ שי”ר בישרון של ידידי החכם מהר“י קאבאק נ”י. – – גם החכם רמש“ש כתב³¹ כי העתקת ג”ג הוא טענדענציעז והדברים אשר הוסיף הם אונטערשאבען וגינה שם את החכם יאסט על אשר יסמוך יותר מדי על העתקה זאת. – – וכאשר ראה זאת ג“ג הוציא את כל רוחו על הג”מ שי“ר נ”י³², וישלך עליו באבנים ויעפר בעפר חוצות וילך הלך ויקלל, ויחטוף מן השוק עדים אחרים – יעמדו לפנינו ויעידו, יתנו עידיהם ויצדקו, ונראה אם יאמרו אמת! – – –

ראשונה יביא ראיה ממ“ש הרמב”ם (הביאו בע“ס חרדים מצות תשובה פ”ג וכן מצא מונק בפי' הרמב“ם על ר”ה כ"י) בליל א' בשבת נכנסתי לים וכו' ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לא“י ע”כ, ומזה ירצה להוכיח כי היה הרמב“ם עד הנה כפוך ורצוץ תחת ידי השמד. – – אולם ראיה זאת תעיד נגדו ותהי לו לרועץ כי אמנם מי שנצול מדבר מה הנה הדבר ההוא לא נגע בו ולא הגיע עדיו. לדוגמא מאמר הכתוב וצדקה תציל ממות שהכוונה שלא ימות, אף כאן ונצלתי מן השמד הכוונה שלא נשתמד, ואם היה כוונת הרמב”ם ז“ל למה שרצה ג”ג ליחס לו היה לו לאמור ויצאתי מן השמד וכדומה. – – והנה בשנת תקצ“ו הביא כבר דברי הרמב”ם אלה³³ והעירהו עליהם אז הג“מ שי”ר, ושם העתיק עוד לנכון “אונד וואר זא פטם איבערטריטא גערעטטעט. לא כן בשנת תר”י, כאשר לא היתה עוד העתקה זו נאותה לתכליתו אמר עם ספרו לתולדות הרמב“ם צד כ‘: אונד נון ווארען זיא פאם רעליגיאנסצוואנגע בעפרייט. – – וכבר דרך במסלה זאת, להעתיק דברי המחבר לכוונה אחרת הנאותה לו לצרכו, לא אחת ולא שתים. עי’ לדוגמא מה שהוכיח לו על פניו דרכו החכם ר”ש ראזענטהאל בכ“ח ח”ט צד מ"ה במה שהעמיס דברים זרים על ר' שלמה אלמולו מה שלא עלה על לבו. – – –

הראיה השניה הוא מדברי ר' סעדי' אבן דאנאן אשר כתב באמרו ע“ס הדורות (חמדה גנוזה דף ל' ע"ב) כדברים האלה: ובעת ההיא³⁴ שמע ר' מימון הדיין על חכמת הרב הגאון הקדוש ר' יהודה הכהן שהיה בפאס במערב וכו' וכששמע ר' מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש ר' יהודה הכהן הלך אליו ממדינת קרטובא ושני בניו עמו ר' משה ז”ל ודוד אחיו ולמד ר' משה לפני הגאון וקבל ממנו תורה ולא האריכו הימים כי נהרג הגאון על קדוש השם ויחודו מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת עכ“ל. ועל זה ג”ג מוסיף ואומר: והנה שמענו כי ר' יהודה הכהן נהרג על קה“ש ור' מיימון ושני בניו ניצולו יען…. אמרו בפיהם ולבם בל עמם כי מחמד נביא הוא וילכו כפעם בפעם בית מסגדם ע”כ – – בקראי אלה הדברים השתוממתי כּרגע בידעי כי כתשע שנים לפניו הביא כבר הר“א כרמולי דברי ר”ס אבן דאנאן אלה במ“ע צרפתי אוניווערז איזר. ולא ביקש מהם עזר וסעד לדעתם זאת לא הוא ולא אחר. גם נזכרתי כי הרב הגדול מהר”ז פראנקל הביא ג“כ דברים אלו של אבן דאנאן במכתב הירחי שלו לשנת תרט”ז ורצה בהפך להסתייע מהם למען דעת צדקת הרמב“ם ז”ל – – פתחתי ס' חמדה גנוזה וראיתי – – כי ערום יערים ג“ג ועיני אנשים ינקר לבל יחזו נכוחות ולבל יקראו דברי אבן דאנאן עד תומם. כי אמנם דבריו בשלמותם כך הם. “מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו וברח ר' מימון ושני בניו עמו לאלכּסנדריא של מצרים”. ע”כ דברים אלה האחרונים שהעלים ג“ג יגידו לנו כי לא “מפני כי הלכו ר' מימון ובניו לבית מסגד הישמעאלים ואמרו כי מחמד נביא הוא נצולו” רק מאשר ברחו לנפשם – – וכבר הבאנו למעלה בשם הר”ש מונק דברי דהבי הערבי כי אבולערב עשה להרמב“ם טובות בפאס, וקרוב שעל ידו היה להם יותר נקל לברוח. ואח”כ חגגו בריחתם זאת והצלתם ברנן והלל לד' כאשר הבאנו למעלה מבעל ס' חרדים. – – והנה מלשון “מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו” מוכח ג"כ כי עד הנה השאירו אותו על מנוחתו בהשקט ומרגוע, רק עתה בקשו ממנו לצאת מן הדת מאשר קנאו בו, ולולא קנאתם בו היה נשאר גם עתה באין אונס ומפריע, ובאין שטן ומפגיע. – – –

כי אמנם הגזרה לא היתה מתפשטת על כל איש ואיש יולד שם רק על הכלל יצא לבלתי עשות מצות דת אחרת בגלוי ושבתו מועדי אל בארץ. ולפעמים תפשו גם אנשים פרטיים להודות בשליחות מחמד. אך לא הלכו מבית לבית ומחדר לחדר לכוף כל איש ואיש אין נקי לקבל דתם וללכת בית מסגדם. וכ“כ הח' יאסט³⁵: עבד על מומין וואר צו איינזיכטספאלל אום אן איינצעלנען פערזאנען צוואנג איבען צו לאססען…. דען טאד דראהעטע ער נור יענען וועלכע איהר יודענטום עפפענטליך בעקאנטען”. – – – ואם גם נניח על רגע אחד (– – מה שהוא רחוק מאד –) שהגזרה היתה משתרעת על כל איש ואיש בפרט וכי אין גם אחד חפשי מזעמה, הנה לא היה זה רק בתחילת צאתם כאשר נכבשה הארץ לפני האלמוהדין. כי אמנם מן הוא והלאה היו כולם בחזקת בעלי בריתם, באין צורך לקבל דתם עוד הפעם. – – – מעתה אם הצליח ביד קצת אנשים בתחילת צאת הגזרה להתחבא ולהנצל מפח יוקשים, הנה האנשים ההם נצולו גם להבא כי הישמעאלים חשבום כבר לבעלי בריתם – – ומאלה האחרונים היו גם ר' יהודה הכהן אבן שושאן ור' מימון ובניו ובלתי ספק עוד רבים זולתם כמו שהי' גם ר' יוסף עקנין אשר אמר עליו אלקפטי רק כי הסתיר דתו ולא יותר כמובא למעלה. – – – ומהדברים שאמרנו יצא לנו מבורר ממה שאומר: כי הנה בעת אשר נהרג ר“י הכהן היתה כבר הגזרה קרוב לעשרים שנה, ומדוע רק עתה יצא הקצף ומדוע לא הכריחוהו עד הנה לצאת מן הדת? – – אין זאת רק מאשר עד עתה לא שמו עיניהם עליו עד זמן ההוא אשר הלשינו עליו מתוך קנאה – – ואחרי ראינו כי ר”י הכהן נשאר בארץ זמן רב כזה באין אונס ובאין פגע רע, הנה לא יקשה לנו עוד איך גם הרמב“ם ואביו לא נכבשו תחת ידי השמד (ועל ר' מימון אבין לא נמצא גם אצל הערביים ידיעתי חשד זה) והיו מוכרחים רק להסתיר דתם עד לעת כזאת אשר נהרג ר' יהודה הכהן. ושלט גם בהם עיני הערבים ואז ברחו לנפשם. – – והנה החכם היקר ר”ש מונק יאמר³⁶ כי מתוך שני דבורים אשר באגרת השמד נראה אשר הרמב“ם חשב את עצמו בין אותם אשר הגין עליהם. הדבור הראשון הוא מ”ש הרמב“ם “והשמד הזה שאנחנו בו אין אנו מראים בו” אך מזה אין ראיה מאומה כי כאשר אמרנו חבר הרמב”ם ז"ל התנצלותו זאת בעבור כל הקהלות אשר משא השמד עליהם הכביד ויהי להם לפה ולכן ידבר בלשון מדבר בעדם.

גם כלל עצמו עמהם והשתתף בצרתם לעודדם ולחזקם לבל תרפינה ידיהם בחשבם כי אין תקוה עוד לשוב, בהראותו להם כי עוד לא ננעלו שערי תשובה לפניהם. עי' מ“ש באגרתו הנ”ל. “לפיכך פחדתי שתגיע התשובה ההיא המשובה מאחרי ד' בידי עם הארץ וימצא בה שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל וכמו כן יתר המצוות”. עי“ש היטב. ועי' גם בדברי הרצ”ה חן טוב בהקדמתו לחמדה גנוזה צד 43.

הדבור השני באגרתו של הרמב“ם הוא מה שכתב: “והעצה שאני יועץ לנפשי…. שיצא מאלה המקומות”³⁷ וגם מזה אין ראיה כלל כי הרמב”ם יאמר שם כדברים האלה: "והעצה שאני יועץ לנפשי והדעת שאני רוצה בה לי ולאוהבי ולכל מבקש ממנו עצה שיצא מאלו המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלי אונס ופחד וכו' “ומזה יתראה רק כי הרמב”ם

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­היה מוכרח לעשות מעשה הדת בלט ובהסתר ולא היה יכול להעמיד דתו כראוי וע“כ היה משתדל לצאת משם. והוא הדבר אשר דברתי שהיה מסתיר דתו לא ח”ו שכפאוהו לצאת אל דתם. אשר מזה אין זכר בכל דברי האגרת הזאת.

גם החכם ר' יששכר בעער ז“ל כתב³⁸ כי אין ראיה כלל לדעת המעררים מדברי אגרת השמד. והביא ג”כ הדבור: והעצה שאני יועץ וכו' להראות ההפך מדבריהם. כי מיד אשר רצו לכופו ברח משם. ודי בזה לע"ע.

ג. נפן עתה להחכם מהר“ץ גרעץ. וכבר זכרנו כי החכם היקר ההוא מהפך בזכותו של הרמב”ם ז“ל אך סמך את עצמו יותר מדי על ראיות החכמים שקדמוהו מעדות הערביאים ואגרת השמד. ועתה כי הראונו בטולם. כשל עוזר ונפל עזור. – – – – – ונכונה מאד דעת גרעץ כי ע”כ היה הרמב“ם נע ונד בספרד כנראה מסוף פרושו למשניות. מאשר התחבא מפני האלמוהדין. גם היטב אשר דבר על מ”ש הרמב“ם “שבאו אליו תנחומין מקצה המערב ומארץ אדום” שהכּוונה לאפריקא ולאספמיא של הנוצרים. וזה יחזיק גם השערתי כי עזב מקומו קורדובה בצאת הגזרה והלך לגור במדינות ארץ ספרד אשר היתה אז תחת יד הנוצרים. ועי”ז היה לו שם מכירים ואוהבים. – והנה החכם גרעץ יודה כי בספרד לא נכבש הרמבם תחת ידי השמד. וזה היה (לדעתו) רק בפאס במערב… אמנם אם במקומו אשר הכל היו מכירים אותו לא נאנס. איך נחליט זאת ממנו בארץ רחוקה באין איש מכיר אותו כי הוא יהודי. ולמה יכריחוהו שמה הערביאים לצאת מן הדת אם חשבוהו כאחד מהם? ומה שכתב כי באפריקא היתה הגזרה יותר חזקה. לא ידעתי זו מנין לו ויאסט כתב בהפך כי בספרד היתה יותר קשה. ועל שאלתו למה הלך לפאס, ימצא תשובה בדברי ר“ס אבן דאנאן אשר בשפתיו זה ברור מללו כי הלך ללמוד תורה אצל ר”י הכהן. והנה לאשר חשב גרעץ כי אין איש נמלט מתגרת השמד והיה הדבר קשה בעיניו מדוע לא נהרג ר“י הכהן עד אשר עבר זמן רב אחרי צאת הגזרה אשר החלה בשנת תק”ו והרמב“ם למד אצלו סביב לשנת תק”ך. לכן נדחק ואמר (צד קפ"ו) “כי לא היה יכול לסבול, הוא ואחרים עמו מעמד כזה אשר אין תוכו כברו אשר ע”כ הסיר מעליו מסוה דת מחמד והתודע בגלוי לדת יהודית“. נראה מזה כי דעתו אשר גם ר”י הכהן קבל מתחלה דתם למראה עין אמנה זה דבר שאין הדעת סובלתו שיעבור איש על דת ולא יקדש שם שמים, ואחר כך יתן נפשו לממיתים באין צורך רק מאי סבלנות אתמהה! אולם האמת יורה דרכו כי מעולם לא קבל דתם אף גם למראה עין כּי הצליח בידו עד הנה להסתתר ולהנצל מפח יוקשים. עד אשר נתנו הערביאים עיניהם בו וזה ע“י מלשינות וקנאה ואז הערה למות נפשו ונהרג על קה”ש. כי לא רצה לעבור, לא מפני כי לא יכול לסבול מעמד אשר לא היה בו עוד. אמנם ר' מימון ובניו ברחו אז ונצולו מרשת זו טמנו להם.

היוצא לנו מכל זה. כי אם גם הסתיר הרמב“ם ז”ל אמונתו, לא שינה את טעמו אף למראה עין ולא הוציא מפיו דבר מגונה להודות בשליחות נביאם כלבו כן פיו, כתוכו ברו, תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו; ואקוה כי החכמים הישרים בלבותם אוהבי אמת, יודו על האמת, ויענו עמי ויאמרו: רבינו משה אמת ותורתו אמת!

ש. ז. ח. ה.