מתוך קונטרס “תוספת ומלואים” אשר בספר “רבנו משה בן מימון” הנערך בידי הרב י. ל. הכהן פישמן:

“בדבר העלילה שבדה אחד מן המושלמנים, ושאחריו נגררו סופרי ההסתוריה מסוגים שונים, כי הרמב”ם קבל בילדותו את דת המושלמנית, מוצאים אנו לנכון להעתיק כאן שני מאמרים שנדפסו בזמנים שונים:

תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק (מאת אליעזר הכהן צווייפעל)

הרבה הרבה חדשות טובות ומועילות המציאה וחדשה המאה הי"ט הזו. בפה מלא, ראוי הוא שיקרא, דור דעה זה, עושה חדשות ואדון נפלאות. ואלמלא לא זכינו על ידו אלא לשלושה דברים הללו: דלוג רב, מאורי גז, ומכונות הקיטור, די ויותר מדי לו שבח גדולה ותהלה. כל כך נתרחבו ונתפשטו המדעים בימינו, עד שעל כל פרט, ועל כל סעיף, מפרטי סעיפי כל החכמות, יושבות אגודות אגודות של חכמים ותלמידיהם, ודורשים תלי תלי של חדושים, ומחברים כמה וכמה ספרים.

ולפי שכל החכמות צריכות זו לזו, הוצרכה גם חכמת ישראל, להתפרנס מעם אחר. מה עשו מגדולי חכמינו? הדליקו נרות ופנסיון של חקירה, ואבוקות אבוקות של בקרת, והכניסו אותן במקומות שנתכסו בענן, ושנתעבה בהן החושך, ולא יצאו משם, עד שקבלה האמונה צורת הדעת, וכבוד האומה התחיל לבצבץ ולצאת. התלמוד התחלק לחלקים מיוחדים, זה בורר לו חלק אחד ממנו, וזה אחד ממנו והם מצרפים לוטשים ומצחצחים, את כלי חמדה אלו עד שיהיו ראויים לתשמיש כל אדם. ואע“פ שעל ידם התחילה הקבלה להתמוטט קצת, ובני אדם מתירים לעצמם לעשות מה שאין ראוי לעשות; מכל מקום לא ערערו עליהם חבריהם, מפני שהם יודעים. שסו”ס מה שעשתה אז האמונה עטרה לראשה, עושה הדעת בימינו עקב לסנדלה, שכונת כולם אחת היא, להשתתף בצרותיהם של אחיהם, להרים קרן השפה הקדושה, לרומם כבוד התורה והחכמים, ולאחד וליחד כל אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, בלב אחד ודעה אחת, לאל אחד יחיד ומיוחד, הוא אבינו שבשמים. – טובה גדולה כפולה ומכופלת אנו מחזיקים לכם אחינו אנשי בריתנו. לכם המרבים חכמה ומרביצים דעת בישראל, לכם מליצים משוררים וסופרים מהירים, מרימי כבוד השפה העברית. לכם פיליפזוהן, קאהן, בלאך, בעניש, לעהמן, כותבי עתותינו ומודיעים חדשותינו, המשתדלים להמציא לנו חנינה וזכות, רחמים וצדקה בעיני אחינו הנוצרים הקוראים דבריכם ולהטיב בפנים האומה השגגות הנטפלות עלינו שלא מדעת. וביותר לכם, הכותבים דברי הימים עלי ארצות פזורינו (געשיכטע דער יודען) היודעים לקשר המסובבים בסבותיהם, היודעים להוציא דברים מאוחרים מן המוקדמים להם ונעשים לפעמים כמתנבאים דברים שעברו על מה שעתיד להיות היודעים לברר ולסדר התחדשות והסתעפות כמה מנהגים באומה ע“י מקרים שקדמו להם. והמקרים, ע”י מצבים שונים. והמצבים ע"י זמנים ומקומות. יודעים ויודעים אנחנו מאד להעריך עבודתכם הרבה הגדולה והכבדה הנעשה והעמוסה עליכם כשאתם עושים אותה באמונה.

אך כמה צריך להיות נזהר, מי שנכנס לחכמה ולמלאכה זו, שלא יפרוץ חלילה גבוליה וגדריה הקצובים והקבועים לה. שלא תדיחהו אהבת החדשות מדרך האמת והאמונה. שלא יתעהו ההרגל לקבל דברים בלי ראיה. שלא תפתהו שיחה יפה להבליע בשכרה שקר בנעימה. שלא תסיחהו גסות רוחו, לחתוך ולדון דין שלא לאמתו, שלא תשיאהו אהבתו את עצמו להכריח דעתו לרצונו להוציא לעז על צדיק בשביל שיהיה כמותו ולחלל קדושת מי ששקול כנגד רובה של סנהדרין, רק מפני שהוא רוצה בכך.

אין¹ עֲזָרַת הקריטיק ננעלת על כל גדולי חכמי ישראל, בתורה בחכמה בחסידות ויראת חטא, כרבנו משה בן מימון זצ“ל. הוא הוא הקדוש אשר בו בחר ד' לזכותו בכל המעלות המעולות ובכל המדות המשובחות. לא מצינו שזכה שום גאון או חכם, שום תנא או אמורא לכל הכבוד הגדול ולכל המוראים הגדולים שזכה הרמבם ז”ל בחייו, במותו ולאחר מותו עד היום הזה. לא מצינו שום מערער שירבה להפליג בשבח מי שבא הערעור עליו, כמו המערער על הרמב“ם ז”ל. לא מצינו המון אנשים גדולים וטובים, מוכנים ומזומנים למסור נפשם, ממונם ותולדותם, וכל אשר להם על קדוש שמו וכבודו של איזה רב גדול בעמו, כמו על קדושת שם הרמבם ז“ל. לא מצינו שיספרו על שום גדול באחיו, ולומר עליו שהוקדש מבטן ומרחם אמו, ושנקרא קודם יצירתו למנהיג ולדבר לכל ישראל, ושנושא יסורים וחלאים בעוון אנשי דורו, כמו על הרמב”ם ז“ל. מתוקף תפארתו ופרשת גדולתו של הקדוש האלהי הזה, חששו המקובלים לנפשם ולקבלתם, ובדאו מה שבדאו עליו שלאחר ששים שנה נעשה מקובל ובעל סוד. דברים אחדים מצאו ותלו בהם בוקי סריקי כמו שטובע בנחל שוטף, שאוחז בירוקה שעל פני המים וחושב להציל את עצמו על ידה. כמה משכילים נלחמו, כמה נלחמנו אנו, וכמה אנו עדיין נלחמים, לחטט אחרי השקר המוחלט הזה, ולדחותו בשתי ידים, כדי להעמיד את הרמב”ם ז"ל על חזקתו שכל זמן שהזקין, נתוספה ונתישבה דעתו עליו.

ומה עשיתם אתם אחי? אי שמים! החלטתם לדבר ברור. עפ“י איזה השערה בדויה וכוזבת, שקדוש ד' הרמב”ם ז"ל, עזב דת אבותיו, נתק מוסרותיה והשליך עבותותיה וקבל עליו תורת מוחמד במקומה ולא לשעה מועטת, כי אם לימים רבים מאד, עשר ושבע שנים. אם כונתם להראות בזה, שמבני המאה הזו אתם, או מפני הטינא שיש בלבכם, דינכם מסור לשמים. ואם עשיתם זה מתוך שאתם מחבבים ביותר את חכמתו של רבנו ורצונכם היה להפליגה, עד שהגיעה למדרגה כזו, שנחנקו על ידה תורתו וחסידותו, הרי אתם בעיני כמו אותו מין הקופים שמתוך אהבתם וחבתם המרובה לילדיהם, הם מחבקים ודוחקים אותם אל עצמם בחוזק כל כך עד שנפשם יוצאה ממש.

מיום שחרב בית המקדש וישראל נתפזרו לבין האומות, נעשתה התורה נקודת התאחדותם, וקלות שבה נעשו כחמורות. הפורש בכונה ממצוה אחת שבה, או אפילו המזלזל בקיומה, חברים פורשים ובדלים הימנו וכבודו מזולזל על הבריות, וכ“ש מי שמורה הוראות בישראל ונקרא רבן של כל בני הגולה כשהוא מיקל לעמו בדבר קל מדברי סופרים, נמנים עליו חבריו ומחרימים ומנדים אותו. ואם היה הרמב”ם ז“ל מקבל מידי אונסיו את דתם, בהכרח שהיה פורק מעליו לגמרי עול תורה והמצוות והיה עובר על חיובי כריתות, ומיתות בי”ד לחלל שבתות, לאכול חמץ בפסח, לאכול ביוהכ"פ (שכך דרכם של האונסים שעוינים את אנוסיהם). ולא די שבכל השנים הללו לא פרשו ממנו חבריו אלא שהיו קורין אותו צדיק גמור, חסיד גדול, ואיש אלהים קדוש. אתמהה! אתמהה! אתמהה!

הרעיש הרמב“ם ז”ל את העולם, ועמד הוא ובית דינו לנדות ולהחרים כמה קהלות קדושות בישראל על שבטלו טבלת נדה במקוה, ועל שלא קבלו עליהם חומרת שבעה נקיים (שו"ת פאר הדור) ואם היה הוא בעצמו נחשד בעיני אחד מבני דורו, ליוצא מכלל ישראל ולעובר על דת, איך לא היה מי שישיב לו: טול קורה מבין עיניך.

הוציאו לעז על הקדוש הרמב“ם ז”ל, שלא היה טובל לקריו. והוא ז"ל השיב, שמימיו לא בטל טבילה זו. אבל, שיוציא אחד מפיו שלא היה מניח תפילין, לא ראינו ולא שמענו.

נכרי ומי שהוא חשוד בדבר, פסולים להעיד בדיני נפשות כאלו. מפי חכמי ישראל אנו צריכים לחיות, מפי אנשים מנוקים מכל שמץ מום, והנני להעמיד עדים רבים כשרים ונאמנים להעיד על כל מה שכתבנו:

א. “לנהר לן עיינין הדרת יקרת צפירת תפארת מורנו ורבנו משה אדוננו הרב המובהק הגדול בישראל, פטיש החזק, נר המערבי, דגל החכמים, אות העולם ופלאו, שהצור בראו בעם מקוראו ברוחו מושל ועל יצרו מולך, קטן הוא בעיניו וגדול מאד לפני אדוניו, הנמצא כזה אשר מחזה שדי יחזה בוחן לבות מבטן קראו וממעי אמו הזכיר שמו, בטרם יצא מרחם הקדישו ויאמר לו עבדי אתה לגדור ולעמוד לפני בפרץ לנטוע שמים וליסוד ארץ. נשבע ד' ענייו לרחם להקים להם מורה צדק, ברוך שומר הבטחתו לישראל להקים להם גואל להיות לו מכל בני תבל סגולה נזר החכמים וכתר הישרים והתמימים משמו ובזכרו יתפארו ויתהללו הוא מרנא ורבנא מאיר עיני הגולה רבנו משה, מושה עמו ממי השגגות מאיר מחשכי תבל בספריו הן אלה קצות דרכיו ומעט קם ממהלכיו אתה קדוש ה' מרנא מאור הגולה שמע נא בקול עבדיך שואבי מימיך להשביענו עוד בספר מורה הנבוכים ובשאר ספריך, יחיו מתינו נבלתינו יקומון כי נקשרה נפשנו באהבתם ואם הם כאן הכל כאן כי מהם תוצאות חיים” (רבנו יהונתן מלוני לבשו“ת פאר הדור סי' י”ז ונ"ז בקצור נמרץ). – – –

ב. אל האדון איש האלקים החכם הגדול הרופא המעולה הרב המובהק הגאון המופלא הפלוסוף האלהי השר הנכבד יועץ טוב מרנא ורבנא איש האלקים שלום אדוננו וגאוננו ירום ונשא יגבה וישגה כרצון הצעיר בעבדיו הנכסף להתחבר לאחד מתמידיו הכותב להודיע לכבודו כי הגיע ליד עבדו כתבו היקר מכל יקר וכמעט יצאה נפשו בשורותיו הראשונות במצאי בהן רפואת אדוננו מחליו הארוך אשר נשא בעון כולנו הרי אנו כפרתי וכפרת חליו (ר' שמואל תבון באגרתו).

שני אלה היו בני דורו וכתבו לו לעצמו בימי זקנותו אחר שחבר ספרו “מורה נבוכים”, ואם היה נודע להם שמץ דבר לא היו ממלאים את פיהם בהלולים ותשבחות מופלגות כאלו, עתה נראה מה עשו ומה אמרו עליו במותו ושנים מועטות אחריו:

בכל ארצות תימן התקינו והיו אומרים בקדיש: בחייכון וביומיכון ובחיי דמרנא ורבנא רבנו משה בר מימון וגם היום בכל גלילות מזרח ביום שמחת תורה אומרים פטירת מרע“ה בפיוטים ואח”כּ אומרים ה' ירחם על נפש כבוד מורינו ורבינו כּבוד המזרח ונר המערב הרב ר' משה בן מימון זכר צדיק לברכה, ובמותו בכו אותו היהודים והמצריים שלשה ימים. וביום השביעי הגיעה השמועה לאלכסנדיה וביום השמיני לירושלים ושם עשו מספד גדול וקראו צום ועצרה והחזן קרא תוכחת אם בחקותי (שנאמרה מפי הגבורה בעצמה) והמפטיר: ויהי דבר שמואל, וסִיֵם: כי נלקח ארון אלהים, ועל המצבה שלו כתבו מבחר מין האנושי וקראו השנה נהי נהיה (יוחסין ד' קוסטנדינה קל"א). הביטו וראו והתמהו תמוה למי נעשה כבוד והדר נפלא כזה? ואם היה נמצא אז אפילו אחד שירנן ויהרהר אחריו במה שאתם חושדים אותו והמהרהרים אחריו האם היו מניחים לעשות לכבודו מה שעשו?

“הלא שאלתם עוברי דרך בקהלת הרב הגדול במעלות חסידותו בעולם ענותנותו בנבת כיסו ובמעשיו הנפלאים כמה נדחי אמונה קבץ כמה אפיקורסים השיב כל הפורש מדרכיו כפורש מן החיים והם יסודי דתנו”. (הרמב"ן באגרתו לחכמי צרפת). אוי לאזנים שכך שומעות שהמקבץ נדחי אמונה הודח בעצמו והמשיב אפקורסים נתפקר בעצמו חלילה.

למי היה נאה ויאה יותר, לבקש ולחפש חסרונותיו של הרמב“ם זצ”ל אם לא לר' יהודה אלפכא’ר איש ריבו ומחלוקתו של הרמב“ם ז”ל והגוזר שלא ללמוד ספרי מו“נ, ומ”מ לא הזכיר חצי דבר מגנותו חלילה ואדרבה מרבה להפליג בשבחו עד להפליא. וז“ל באגרת להרדק ז”ל:

“הרמב”ם היה איש ולו בכל חכמה עשר ידות ויותר מהמה מדותיו רבות ונכבדות תורת אלוהיו בקרבו ותרועת מלך בו אליו גוים ידרושו ומפיו תורה יבקשו כי מלאך ד' צבאות הוא ואחריו לא קם כמוהו ואין להרהר אחרי מדותיו עכ“ל. קראו מלאך ד' שהגוים דורשים ומבקשים תורה ממנו לא שהוא בקש ודרש תורה מהם. קורא אני עליכם מאמר חז”ל טובה ויפה קפדנותן של אבות מפיוסן של בנים".

“מי יוכל לבוא עד תכונת הרמב”ם ז“ל? ספריו נתפשטו בכל תפוצות הגולה ובשאר חכמות חבר ספרים עד אין קץ, בכתביו ונחמותיו הושיע והעמיד באמונה כמה קהלות בישראל והוא היה חסיד גדול נוסף על חכמתו ועיני ראה לזקן אחד שספר לי בשם אביו שעמד עם הרמב”ם במצרים ימים רבים מהגדולות והנפלאות שהיה מתנהג החכם הנזכר יבוא שלום על משכבו" (רמ"ן זרח בהקדמת צדה לדרך). כולם מתנבאים בסגנון אחד שהעמיד אחרים באמונה לא שקלקלה הוא בעצמו.

“רצה המקום לזכות את ישראל והזריח לנו שמשו של הרב הגדול עטרת הגאונים הרמב”ם ז“ל וישם ד' דבר בפיו כה תישירם לנחותם הדרך אל תחת ואל תירא כי אנכי שלחתיך. לא יסב לב העם מאחרי ספרי הרב כל עוד נשמה בגופותיהם. ואלו אמרה יהושע בן נון מפומיה לא יאבו שמוע לו לעולם, כי על כל כבוד הרב הגדול וספריו הם חושבים להלחם ועל קדושת תורתו ימסרו ממונם תולדותם ונפשותם כל עוד נשמת רוח חיים באפם וכן יצוו את בניהם אחרים לדורותם” (ר“י הבדרשי בעל בחינת עולם באגרתו הארוכה הנמצאת בשו”ת הרשב"א). “הנה כתב לי מפורש שעל כבוד הרב הם חושבים להלחם ושאפילו אם יאמר להם יב”נ בעצמו שאין בדבר כמו שהם חושבים וסוברים ישיבו לו משה עדיף מינן וידעין ביה דשפיר קאמר עאכו“ב שיש לנו להלחם על כבוד קדושת תורתו מנורת המאור מאור גלותנו מאיר עיני חשכים ונבוכים אשר מימי רב אשי לא קם כמוהו, מי לנו גדול ממנו בכל חכמה ומדע? הוא אב לכולנו בחכמת התורה ובתקון המדות. מי יתננו מצע תחתיו לעולם הבא. מי יוכל למלל גבורותיו ונפלאותיו ומחשבותיו? אשריו אשרי רבו אשרי אנשיו ואשרי משרתיו אשרי תלמידיו ואשרי מי שראה אותו וראוי לפארו לרוממו ולהתברך בשמו ברוך הוא לד' וברוך שמו”. (התשב"ץ בספרו מלחמת מצוה בקצור נמרץ).

“ישתבח הבורא שברא את הרמב”ם ז“ל להשלמת עמו אשרי מי שבא להבנת דבריו בעיון זך אף כי קמו אנשים מבני ישראל בלי דעת וידברו באלהים ובמשה, אוי להם לבריות אלו מעלבונה של תורה אוי להם כי רחקו ממנה ולא האמינו בדברו” (השר רי"א בס' עטרת זקנים). – – בני! שמע בקולי איעצך בעיקר הזה ובכל עיקרי תורה האמן בהם מה שהאמין הרמב“ם ז”ל כי אמרותיו אמרות טהורות נקיות מסוג השבוש ברוך שהמציא שכל קדוש כזה, המלמד לאדם דעת" (ר' אברהם שלום בס' נוה שלום סוף פרק ב' מהמאמר ג').

“התבוננתי בחבורי הרמב”ם² ז“ל וראיתי כי חכמת ד' צבאות היתה בו וכמוהו לא היתה מימות רבינא ורב אשי וכל האנשים אשר באו להפיל דבריו כהראב”ד וחבריו העלו חרס בידם כי קמו אחריהם משיבים והוכיחו כי דעת הרב הוא הקדוש, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" (ר"י דיליאון בהקדמתו לספרו מגלת אסתר) גם השל“ה והחגיז כתבו: “הרמב”ם ז”ל רוח ד' דבר בו ומדבריו לא נטה ימין ושמאל“, והחכם יש”ר מקנדיה בקונטרוס אחוז כתב היה שותה בצמא את דברי הרמב“ם ז”ל כי מזמן הנביאים לא קם כמוהו מנהיג לכל בני ישראל בלמודים יקרים ובחוקים ישרים" ע“כ. ואין צורך להעתיק מה שאמר המגיד להב”י אודות הרמב“ם או להביא שהרמב”ם ז“ל הוא אחד משלשה עמודי ההוראה שכל מי שנקרא תורני יודע דברים אלו. מצינו למדים מזה שלא היה אחד מכל הקדמונים והאחרונים שהטיל דופי ופגם במעשיו של הרמב”ם ז"ל ולומר או לכתוב עליו שלא טוב עשה אלא הכל מודים בחסידותו בקדושתו ובמעשיו הנפלאים בכל ימי חייו.

אמת, היו מי שאמרו שקצת דברי המורה והמדע טעונים שרפה וגניזה מפני שהם נראים כנוטים לצד חוץ (ודברים כאלו נאמרו גם על ספר קהלת ויחזקאל מפי חכמי התלמוד), והמקובל ר' ש“ט הטיח דברים קשים כגידים כלפי כבוד קדושתו של הרמב”ם ז"ל על איזו מדעותיו שהיו נראות בעיניו כיציאה מחוץ לשטח האמונה. ומה היו סופן של אלו האנשים? באו אחריהם גדולים וטובים מהם ושפכו קיתונות של זפת רותחת על המערערים והמקטרגים הללו, ולא נמנעו מלהחרים ומלנדות בשם. והנני להעמיד גם שנים ממדברים אלו בכאן שגם הדברים שנאמרו כנגד המשחיתים יכולים להעיד עדות כשרה למה שהעמדנו.

“לכבוד אלהי ישראל ולכבוד התורה הקדושה ולכבוד לומדיה ומקיימיה התעוררנו אנחנו ישי בן חזקיהו הנשיא ראש גליות כל ישראל ובית דינו לגדור גדר כי שמענו שיש מערער על הגאון הגדול רבינו משה אשר האיר עיני הגולה בספריו הנכבדים והיקרים ובס' מו”נ אשר כלל בו כל חכמה תוריית וגוזרים למנוע קריאת מו“נ ולגונזו גניזת עולמים. ע”כ קמנו וגזרנו ונדינו והחרמנו בשם, וכל איש או אשה קטן או גדול שידבר תועה על הגאון רבנו משה או על ספרו מוה“נ הן בפני יחיד הן בפני רבים שיאמר שיש בו דבר מינות או שאחד יצא לדרך מינות ע”י קריאתו בו או שימנע קריאתו בין בפיו בין בכתב או כל מי שיש בידו כתב או העתקה או הסכמה או אגרת חתומה או בלתי חתומה שכתוב בה אחד מכל הדברים הנזכרים למעלה, מתחייב להוציאם מרשותו ואינו רשאי להעתיקם או להראותם לשום אדם אלא יבערם מיד. וכל מי שיעבור אפילו על אחת מכל גזרותינו הכתובות למעלה יהיה בחרם ובנדוי ובשמתא הוא והמהגים והעוזרים והסומכים אותו מבני ישראל, וכל מי שיערים שום ערמה בעולם כדי להשאיר בעולם שום אחד מהמכתבים או מההעתקות הללו יהיה באלה ובחרם ובנדוי, ואנחנו מרשים לכל אדם לעשות ככל יכלתו להוציאם מתחת רשותם אפילו בכח בערכאות של עכו“ם” (כ“ח ב' מכתב י”א יעוין שם).

הרב ג' ברוך עוזיאל לבית חזקוני ארוך וגדול בדורו היה עד שהמקובל רמ“א מפאנו כתב עליו בתשובותיו סי' פ”ו: “אין להרהר אחר מדות הארז אשר בלבנון שכל מעשהו באמונה” ע“כ. והרב החזקוני הזה עשה כמין הקדמה קטנה לתשובתו של הרב האלשקר כנגש רש”ט בעל ספר האמונות וז“ל: “ברוך ה' אשר לא השבית לו גואל לאיש האלהים החכם הפילוסוף האלהי הרמב”ם ז”ל אשר האיר עיני כל ישראל בתורתו וחכמתו. ויקומו אחריו אנשים חכמים בעיניהם להשיב את הארי אחרי מותו, כאשר עשה המחבר רש“ט בס' האמונות ואני הכותב מצאתי מרגלית אחת טמונה בתוך תשובות שאלות להחכם המצויין ר”א אלשקר מההשגות שהשיג על המחבר הזה, ואמרתי שאין שם מקומם כ“א בסוף הספר הזה למען יהי' קול ושוברו עמו, פן יטעו התלמידים הבאים אחרי הספר הזה ויקבעו הלכה לרוחות לאמר למי שהדריכנו בדרך הישרה קנה לו דעות כוזבות, וזה החכם אלשקר קנה לו ד”ת בההשגות שהשיג עליו בראיות מופתיות וחשובות קנה לו חיי עוה“ב בקנאתו לכבוד המאור הגדול רבנו משה ז”ל ולתורתו כי קנאת ד' צבאות תעשה זאת, נאום הכותב המקנא ברוך עוזיאל לבית חזקוני. (כבר נעתקו דברי הרב הזה בס' פרחי צפון ונשנו בכאן לצורך דבר שנתחדש והוא העתקת קצור דברי הגאון האלשקר במה שנוגע לכבוד הרמב“ם זצ”ל).

“קנא קנאתי ליסוד הדת והאמונה שרש המדע והתבונה עמוד התורה והחכמה התמימה ים הדעת והמזמה דגל התעודה הנודע בישראל וביהודה הרב המובהק החסיד הגדול אור העולם ופלאו מושב היקר ושיאו הוא הקדוש הרמב”ם ז“ל. שומו שמים, על זאת תאבל הארץ ויושבי בה, הביאו וראו, ההיתה כזאת מיום ברא אלהים אדם על הארץ? הלאיש כמוהו שיחו והמית גרונו ושלוח לשונו? ומודעת זאת בכל הארץ כי אין יחס בינו ובין הקטן שבתלמידי תלמידיו כי אם כיחס הקוף עם הראם והעטלף עם הנץ שהפורש כנפיו לתימן נוח לו לזה המשיג שלא היה נברא או שהיתה שליתו נהפכת על פניו, כי מי הוא שרואה דברים כאלו שכותב על רבנו הרב ז”ל ולא יקרע את לבבו ובגדיו? חסרון גדול הוא לבעל שכל להסתכל בדבריו ולהשיב עליהם שכולם דמיונות ושגעונות והזיות וחלומות בטלים ומבוטלים. העבודה? תמה אני איך עמדו הראשונים על הספר הזה ולא גזרו לשרפו ביוהכ“פ שחל להיות בשבת? יראו הרואים ויבינו השומעים אם יש לחמול ולכסות קלונו ודפיו של האיש הזה הכותב דברים כאלו על הרב הגדול המפורסם בכל תפוצות הגולה צפון וים וקדם ותימן, מה יאמר האומר? מה יכתוב הכותב? ומה ישיב המשיב? מי שנטרפה דעתו לא יכתוב דברים כאלו, כמה פעמים הוא שוגה באולתו ומסיר מסוה הבושה על פניו, רחמנא ליצלן מגברא כותיה והאמת כי אין מן הראוי לכל בעל שכל ודעת להשגיח בספר הזה ולא לראותו ולעיין בו כי און ועמל בקרבו”, עד כאן ראשי פרקי השגת הרמ"א.

מי הוא זה שרואה גדולי חכמי ישראל זעים רועדים ופוחדים בשעה שהם מזכירים השם הגדול והנכבד הרמב“ם ז”ל, מי הוא זה שרואה בעלי מחלוקת שלו כורעים ומשתחוים ומודים בקדושתו ונרתעים לאחוריהם מפני יראת רוממותו, מי הוא זה שרואה בעלי זרוע ואגרופין במלחמתה של תורה, יוצאים מזוינים וחלוצים בנדויים ושמתות באלות וגדופים כנגד מי שרצה או שחשב לפגוע ולפגום בקצה כבוד זה האיש משה. מי הוא שרואה ויודע עד היכן מגיע הכבוד וההדר שנעשו לו בחייו להזכיר שמו המיוחד בקדושים ובמותו לקרוא צום ולקרוא התוכחה ולהפטיר " כי נלקח ארון אלהים" ואחרי מותו להזכיר בשמחת תורה בכל שנה ברבים בבתי כנסיות הזכרת נשמתו הקדושה והטהורה אחרי הזכרת נשמת אדון כל הנביאים ומי הוא זה שזכה לעיין בדבריו ובספריו (וביחוד בפרקים האחרונים שבמורה ובפרקי ההצלחה שבו) ולהבינם כראוי, ולא יוריד דמעות ולא יקרע לבבו כשהוא רואה את הס"ת הקדושה הזו נרמסת ונדרסת ברגלים והיא מחוללת ומוצעת על הארץ לעשות עליה מה שהלב חפץ ורוצה.

צא וראה מה בין הראשונים והאחרונים? בזמן שביהמ“ק קים היו בי”ד פורשין ובוכין על מה שחשדו את הכ“ג (שאפשר שהעמידוהו מחמת ממון) כטועה בדבר משנה, וכאן הדיוטים חושדים חסיד וקדוש בהרהורי עכו”ם והולכים לביתם ושמחים. איני מבקש מכם כפרה על מה שקראתי אתכם הדיוטים אעפ“י שידעתי אתכם לאנשים של צורה ולבעלי תורה וחכמה שבודאי הדיוטים אתם כנגד הרמב”ם ז"ל.

ריגייאו ויוסט! מי יתן והייתי יכול לכוון את השעה כשהרוחות שלכם מספרות זו עם זו אם נתקבלה השערתכם בסבר פנים יפות בישיבה של מעלה בעולם שכולו אמת? מה אמר לכם הרמב“ם בעצמו על זה? ומה ענו אתכם דבר: הבדרשי, הזרחי, הדוראן, הזכותי, האברבנאל, הקנדיא היושבים לשמאלו? מה הודיעו לכם ר”ש אלפכאר ר' יונה וכת דילהון היושבים כנגדו? ומה עשה רש“ט והגבאי והכרוכים אחריהם כשהודעתם להם שהרמב”ם היה מומר ט“ז או י”ז שנים? ואם יש לקוות שהשמיעו בין החיים תכן ותמצית ההלכה הזו שלא נתפרשה עדיין כל צרכה אם היתה המרתו לתיאבון או להכעיס מפני שצורך גדול יש בדבר.

אפשר שיתרעמו עלי קצת על מה שהבאתי את עצמי לידי מדה זו של ליצנות שאין בכחה אלא לבדח את הדעת לפי שעה קטנה ולא לברר על ידה ולהוציא לאור דעה שהיא מסורכת ומסובכת בספקות. על זה אני מוכרח להשיב מה לי לעשות אם לדעתי אין הדבר כדאי וראוי לישא וליתן בה כלל. וכך דרכן של בני אדם שאם נמצא אחד טוען ומערער על דבר ברור ונקי מכל ספק ומשתדל להראות שכך הוא דוקא כמו שהוא רוצה ר“ל הפך הדעת הברורה והאמת הידועה לכל אז חברו מעקם פיו ושוחק ומלגלג עליו שלא מרצונו מפני שטענותיו של המערער בעצמן מביאות אותו לידי גיחוך. כך הוא לדעתי הדבר הזה שאנו דנים עליו. הרמב”ם ז“ל שכל עתיו ימיו ורגעיו היו ספורים ומנויים וידועים, הרמב”ם ז“ל שהיה אביהן ורבן של כמה קהלות קדושות בישראל להנהיג אותן במועצותיו ונחמותיו, הרמב”ם ז“ל שהוצרך להשיב לכל שואל בכתב ובעל פה. אתמול למד עם תלמידו ר' יוסף היום בא אליו אבי הזקן הנזכר למחר מבקש ר”ש תבון לראותו נכנס אליו הדין ר' פנחס וראשי הקהל ממתינים על יום השבת להתבודד ולהתחבר עמו וכך היה בודאי קודם לכן) הרמב“ם הזה עבר בינתים על דת יהודית והיה בדת האיסלם שבע עשרה שנה ואיש לא ידע מזה! דבר זר ומבהיל שלא נודע ולא נשמע לשום אדם מהראשונים והאחרונים מקטרוגיו ומסנגוריו ולא נתגלה שמץ ורמז רמיזה בעולם מזה, היה טמון וצפון וסתום וחתום עד שבאו תלמידי אחרוני האחרונים ואמרו: חברינו! הגיע הזמן לעשות את הרמב”ם עכו"ם גמור. לאנשים כאלו אין דרך להשיב דברים של טעם ודעת כי אם עורבא פרח. בעוברי עברה כזו מותר לכל אדם להתלוצץ בתנאי שידע את עצמו ואת לבו שכונתו לשם האמת.

ראוי היה לכם חכמי לב וחקרי דעת! לירא מלפני המלך הכבוד והמשפט הבוחן לבות וכליות שלא לדבר בעבדו במשה ושלא תטילו ספק ופגם בקדושתו של הקדוש הזה והיטב היטב היה לכם להתיעץ עם לבכם קודם שהכנסתם את עצמכם לתגר זה. ועכשיו שכבר עברתם על מה שעברתם אין לי ולכם בדברי עוד כלום אלא לנחם אתכם ולומר אל תצטערו בדבר שעשיתם והוו יודעים שע“י הדבה הזו לא נגרע ולא נפחת מכבודו של הרמב”ם ז"ל אפילו כחוט השעה. קדושתו קיימת עליו וחסידתו בחזקתה עומדת. מי שיקרא איש אלהים אי אפשר שיקרא עבריין והזהרו מכאן ולהבא בכבודו של משה רבנו לפחות אם לא נזהרתם בכבודו של רבנו משה. וד' יציל אתכם משגיאות ומטעויות ומהשערות מאומדות ואת העוררים עליכם מדברי קנטור וליצנות ונהיה כולנו לחן לחסד ולרחמים בעיני ד' ובעיני כל רואינו וקוראי דברינו, אמן.

אליעזר הכהן צוויפעל

נודע לכל חוקר בקדמוניות ישרון כי אחרי מות אדוננו הרמב“ם ז”ל העלילו עליו קצת מסופרי ערב, הלא המה אלקפטי אבן אבי אציב"ה ואבולפרג'¹ והוציאו עליו את דבתם רעה לאמור כי גם הוא נאלץ מידי האלמוהדין לקבל דת מחמד למראה עין. אך לא נודעה העלילה הזאת ולא נשמעה בקרבנו עד דורנו זה אשר החזיקו בה גם קצת מסופרי עמנו. – – והנה קמו חכמים אחרים והשיגו עליהם, ויחתרו גם הם להשיב, ורבו משני הצדדים הטענות והמענות, התשובות וההשגות, ובאתי בזה להעביר לפני קורא מבין טובי ראיותיהם, ולהתחזקות על שרשי דבריהם, ונראה דבר מי יקום. – –

ואלה הם החכמים אשר עמדו לימין הרמב“ם ז”ל ויצאו לעזרתו בגבורים, הלא המה: הרב הג“מ שי”ר נ“י² ר' פרץ בר”י בעער³ ר' הירש דערנבוגר⁴ לעברעכט⁵ רמש“ש⁶ הרב רז”פ⁷ ור' ישכר בעער ז“ל⁸ גם קצת חכמים בצופה למגיד⁹ גם בס' אזרח רענן¹⁰ ועמהם מסכימים גם דברי החכם המפואר מהריט”ל צונץ נ“י¹¹– ולעומתם יעמדו החכמים ר”א כרמולי¹² הר“ש מונק¹³ ר' אג”ג¹⁴ ומהר“ץ גרעץ¹⁵ אשר יחזיקו בעלילה המדוברת, אם כי אין שפה אחת ודברים אחדים לארבעתם, ואינם מכוונים לדעה אחת – – כי הנה מונק וג”ג מסכימים יחד כי נאנס הרמב“ם בעוד היותו על אדמתו בספרד מיד בצאת הגזרה אשר נכבשה עיר קורדובה. אמנם לדעת גרעץ גלה אז ר' מימון ומשפחתו עם הגולה אשר הגלתה מקורדובה. והיו נעים ונדים במחוז ארץ ספרד אשר הי' אז תחת ממשלת הנוצרים. ולא מצאה שמה מנוח לכף רגלם והלכו לגור בעיר פאס אשר באפריקא סביב לשנת תק”ך. ושם – – נלחצו (לדעתו) להתחפש במסוה דת מחמד עד כי ברחו גם משם בשנת תקכ"ה. – – –

ומצד אחר, מונק וגרעץ מרבים להפוך בזכותו של הרמב“ם ז”ל ואומרים עליו כי עשה כהוגן וכמשפט וכי זך וישר פעלו – – והאג“גי לא כן בדיו, כי להשחית (אשר יקרא תקון) בלבבו, וכל דרישותיו וחקירותיו לתכליתו זאת כוננו, הוא יאמר כי הרמב”ם עשה שלא כדת ונהג שלא כהלכה, אמנם – כן ראוי לעשות! – – גם ראיותיו והוכחותיו לחזק סברתו משונות ושונות הנה מראיות זולתו ומיוחדות רק לו, – – אשר על כן, על כל הדברים האלה, הנני מוכרח ליחד הדבור לכל אחד, ולהשיב לכל אחד ואחד תשובה מיוחדת. – –

א. נתחיל מהחכם מונק. הנה בתחילה גם הוא לא נתן אמון לדברי ספר תאריך אלחכמא ולדברי אבולפראג, וחשב כי הם מלבם הוציאו מלים ויחפאו על הרמב“ם דברים אשר לא כן, ולא היו ולא נבראו רק לשעתם בדמיונם. כי היה הדבר גם אצלו קשה ורחוק להאמין, כי איך אפשר שלא השתמשו בעלילה זאת מתנגדי הרמב”ם ז“ל. אמנם אחרי כי נודע להחכם מונק מי הוא מחבר ס' תאריך אלחכמא וכי הוא אלקפטי, בן דורו ובן עירו של ר”י עקנין, אז אמר עם הספר כי מעתה הוא מוכרח לקבל עדותו, כי בודאי שמע דבר זה ממנו. ואשר לא נמצא מזה דבר ולא חצי דבר אצל סופרי ישראל וחכמיו. וגם לא אצל מתנגדיו, הוא לדעתו (וגם לדעת כרמולי) מאשר לא היה הרמב“ם יחיד בזה ועשה רק ממה שראה הרבה זולתו עושים. – – – ועל זה יש להשיב כי אם אמנם אמת ונכון הדבר כי נלכדו אז רבים ברשת טמנו להם, הלא דברו גם נגדם קשות עד כי הוצרך הרמב”ם ז“ל לחבר מאמר אגרת השמד להתנצלותם. – – ועי' בדברי הראב”ד בס' הקבלה שכתב: ואחר פטירת ר' יוסף הלוי ז“ל היו שני חירום וגזרות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם אשר למות למות וכו' ואשר לצאת מן הכלל מפני חרב בן תומרת שיצא לעולם בשנת תתק”ב (בשבט יהודה נמצא תתק"ו) להוציא ישראל מן הכלל ולא יזכר שם ישראל עוד וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר וכו' ומפני כן לא יכלו בניו (ר"ל בנו ובן אחיו) של ר' יוסף להושיב ישיבות אלא גלו בראש גולים למדינת טוליטולה וכו' וכו' הירא את ד' נס על נפשו, ע“כ – – – והנה ר' יהודה אבן עבאס הלך לו אז מפאס לאחלב. ר' יוסף קמחי ומשפחתו עזבו מקומם אשר בספרד הדרומית והלכו להם לפרובינצה. וכן ר' יהודה אבן תבון גלה מרמון ספר לעיר לונעל¹⁶ ובין אותם אשר הערו למות נפשם ומתו על קדוש השם היה גם ר' יהודה אבן שושאן רבו של הרמב”ם בפאס¹⁷– – –

ואחרי כל הדברים והאמת האלה, אם נאמין לסופרי ערב כי הרמב"ם נשאר שם ולא עזב את מקומו ויט שכמו לסבול עול השמד (ח"ן) איך אפשר כי לא יחשבו לו זאת מתנגדיו עון אשר חטא? וזה דבר שאין הדעת סובלתו! –

והנה בנוגע לעדותו של אלקפטי כבר העיר לנכון החכם רמש“ש¹⁸ כי אין בידינו ספרו בשלמותו רק קיצורו אשר תקן צוצעני אחרי מותו (מת שנת ה"א ט') וקיצור זה היה גם למראה עין החכם מונק ואין להביא ראיה מספר אשר לא הגיע אלינו כלו כמו שיצא מידי מחברו. עוד העיר רמש”ש כי איך יתכן להאמין לדברי אלקפטי אשר יספר כמו כן כי נתן לר“י עקנין סגולות להוליד בן זכר וכי בקש מאתו לבוא אליו אחרי מותו ור”י עקנין שמר מוצא שפתיו וקיים לו את הבטחתו¹⁹. – – – – – עוד העירו רמש“ש וחוואלזוהן על דברת אלקפטו שאמר על הרמב”ם: “ער וואגטע ניעמאלס די מעדיצין פראקטיש אויסצואיבען”. וזה שקר מבורר כמו שידענו מעדותן של אחרים מסופרי ערב ובתוכם אבן אבי אציב“ה, בין עירו ובן גילו של ר' אברהם בנו של רבינו ז”ל – שאמר על הרמב“ם: דיעזער געלעהרטא נאהם אין הינזיכט דער טעארעטישען זאוואהל אלס דעם פראקטישען מעדיצין דען ערשטאן ראנג אונטער דען אֶרלטען זיינער צייט איין”. – – – – וכזאת ידענו ברור גם מאגרות הרמב“ם בעצמו אשר כתב לר”י עקנין ולר“ש אבן תיבון. ומאגרתו לזה החכם ידענו גם כן כי צדקו דברי אבי אציב”ה באמרו: דער סולטאן מליק על נשר סלדין אכטעטע איהן זעהר אונד מאכטע איהן צו זיינעם לייבארצטע; דיעזעלבע פונקציאן האטטע ער ביי דעסטען זאהן“²⁰. – – ונראה כי מתחילה לא היה רופא רק אצל הגדולים ואצל אלפאצל כמו שנראה מאגרתו אשר כתב לר”י עקנין בשנת תתקנ“ב (ולדעת גרעץ תתקמ"ט). שם יאמר כי קנה לו שם גדול ברפואה והוא רופא אצל כל הגדולים ובבית אלפצאל²¹. אמנם באגרתו אשר כתב לג' שמואל אבן תבון בשנת תתקנ”ט יאמר כי היה גם רופא להמון עם וכי יבואו אצלו אנשים נשים וטף. גם יספר שם כי יבוא בכל יום אל המלך לקאירה²² מזה נראה כי היה אז כבר רופא גם להשולטאן ושלא כדברי גרעץ שכתב²³ כי באמרו מלך כונתו לאלפצאל, ואינו כן כי אלפצאל לא יקרא מלך כמו שקראו גם כן בשמו באגרתו לר“י עקנין כמו שהבאתי למעלה. – – עוד כתב אלקפטי שהרמב”ם חבר פירוש לתלמוד אשר קצת מהללים וקצת מגנים אותו ולנכון העיר חוואלזאהן כי שמע על מורה נבוכים וחשב שהוא פירוש לתלמוד ואם כן שמע דבר מה ולא ידע מה שמועה שמע. – –

עוד נראה כי לא היה בקי היטב בקורותיו של הרמב“ם ז”ל כי אמר שנפטר בשנת 605 למנין הישמעאלים והיא תתקס“ט ואנחנו ידענו שנפטר ארבע שנים קודם בשנת תתקס”ה. – – עוד כתב אלקפטי כי הרמב"ם חבר מאמר נגד האמונה בתחיית המתים, ואנחנו ידענו ההפך כי חבר מאמר תחיית המתים לקיים אמונה זו.–

עוד יאמר: “כאשר נודע הגזרה להרמב”ם, קבל דת מחמד בספרד למראית עין מאהבתו למשפחתו ומיראתו פן יאבד רכושו" – – ובטול דבר זה נראה לעינים, כי אמנם הרמב“ם היה אז לכל היותר בן י”ג שנה, ומאין יקח ילד קטן כזה הסמוך על שולחן אבין הון ורכוש אשר היה ירא להניחם ולעזוב לאחרים חילו? – – – ומדבריו אלה נראה ברור כי לא שמע קורותיו של הרמב“ם מפי ר”י עקנין תלמידו רק מפי שונאיו ומקנאיו, וממקור אכזב כזה שאב מימיו לא נאמנו. ונודע כי היה לו להרמב“ם ז”ל שונאים ומקנאים בין הערביאים ונזכיר לדוגמא את עבדאללטיף²⁴ גם הרמב“ם ז”ל בעצמו כתב באגרתו לר' שמואל אבן תבון שהזכרתי למעלה: אשוב למצרים וכו' ואמצא האכסדראות כולם מלאים בני אדם גויים ויהודים חשוב ובלתי חשוב ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים"…

והנה בעיקר הדבר אשר יספר אלקפטי ואחריו בפיו ירצה אבולפרג, הנה אבי איציבה יאמר רק: “מאן זאגט” דאס ער איז מערב צום איסלאם איבערגעגאנגען זיי….. פערנער נאכדעם ער נאך עגיפטען געקומען אבגעפאללען זיי" – – – לא החליט א"כ דבר זה לוודאי רק אמר בדרך ספק (וכבר העיר ע"ז גם דערנבורג).

והנה זה האחרון אשר היה חי במקומו של הרמב“ם והיה בן גילו של בנו ר”א לא ידע דבר זה בבירור, ומאין ידע אלקפטי השוכן ברחוק ממקום מגורו של הרמב“ם ז”ל הרבה מאד? – – והנה ר“י עקנין כאשר בא אל הרמב”ם בשנת תתקכ“ה לא נשאר אצלו רק זמן קצר ושם למד אצלו תכונה, מדידה הגיון ופילוסופיא, ויש להסתפק מאד אם היה לו אז פנאי לספר לו גם קורותיו. ואם גם נניח זה, עוד יש להסתפק אם ר”י עקנין ספר אותם לאלקפטי, ואם גם ספר לו הנה כבר שכח אותם כי אלקפטי כתב ספרו אחרי מות ר“י עקנין, ולא ידע ולא זכר כבר מה ששמע כאשר הראינו לדעת, או כי נשתבשו דבריו ע”י צוצעני מקצר ספרו. – – והנה על ר“י עקנין יאמר אלקפטי “כתם דינה” ר”ל שהסתיר דתו ולא יותר. וכן היו גם רק מימון ובניו עושים הסתירו דתם ואמונתם לבל יודעו לישמעאלים. והי' מעשיהם בטמון, לא כי ח"ו הודו בפה מלא בשליחות מחמד. – –

ולפי דעתי באה השמועה הזאת ונהיתה מאשר (כאשר יספר ג"כ אלקופטי) איש אחד, אבולערב שמו, בא ממערב למצרים בשנת תתקמ“ט וכאשר הכיר את הרמב”ם הלשין עליו כי מתחלה היה מבעלי בריתם ועתה חזר לדעתו – – אמנם מזה אין ראיה. כי לאשר הגזרה היתה כוללת, חשבו את כל הנשאר בארצם לבא בבריתם ולמקבל דתם, אף כי הצליח לקצתם להנצל מפח יוקשים. והרמב“ם ז”ל אשר הסתיר גם כן דתו חשבוהו כמו כן לבא בקהלם וכי עשה כמצווה מפיהם. ולכן הלשין אח“כ עליו אבולערב, ואחריו בפיהם ירצו גם קצת מסופרי ערב. – – והנה אלקפטי יספר כי אלפצאל הציל את הרמב”ם באמרו כי אנוס היה ופטור הוא. ואם גם נאמין זאת לאלקפטי לא יקשה לנו מדוע לא הכחיש הרמב“ם ז”ל את מלשינו כי לא קבל מעולם את דת מחמד, כי אמנם לא רצה לגלות זאת, למען לא יזיק לאנשים אחרים אשר היו גם כן במעמד כזה, ודבר זה היה בהסתר ובהחבא, וגם לא היה צריך להכחשה זאת כי טוב ממנו הגנת אלפאצל. – – אך באמת אין אנו אחראין לספורו של אלקפטי כי אמנם סופר אחר ערבי, שמו דהבי יספר כי הרמבם נצול יען כי נהרג המסטין אבולערב ונפל למים²⁵ והנה סופר זה האחרון יספר ג“כ כי אבולערב המלשין במצרים היה בפאס אוהבו של הרמבם, ושם, במערב, “אהדר דמה” ר”ל היו מתירין דמו של הרמב“ם ז”ל ודנוהו משפט מות, ואבולערב עשה לו טובות והצילו – – – והחכם מונק ישער כי הרמב“ם מצא מקום מקלט בבית אבולערב וע”כ לא נהרג, ומזה ירצה להוכיח כי חשבו למושלמני – – אמנם השערה זאת אין לה על מה שתסמוך כי מאין ידע כי אבולערב החביאהו בביתו? ואם גם נניח לו זה, הלא יתכן דעת רמש“ש²⁶ כי גם אבולערב היה אז יהודי אך אח”כ קבל דת מחמד ונעשה אויבו. ואם גם לא נקבל זאת, מי יודע לבו של אדם איך הוא מסבות מתהפך פעם לאהבה ופעם לשנאה. אולי אוהבו בתחלה אף כי ידע כי הוא יהודי, או אולי לא ידע זאת כאשר אמרנו למעלה כי הסתיר דתו ואמונתו – – עכ“פ ראינו גם מספורו של דהבי כי הרמב”ם נרדף במערב על דתו. וקרוב כי עד עתה עלה בידו להסתירו, עד אשר נתפרסם שמו (אולי ע“י אגרת השמד אשר כתב וע”ז רומז לדעתי גם הספור שמביא הג“מ חיד”א²⁷ “שבעיר פאס היו רוצים הישמעאלים לשרוף ח”ו להרמב“ם על מעשה שהיה שדן דין שממנו היה ביזוי להם ונצול” "כי אגרת השמד הוא כעין פסק דין איך יתנהגו) ואז נתנו הישמעאלים עיניהם בו שיקבל דתם והוא לא רצה ע“כ דנוהו משפט מות ובאמת נהרג אז ר' יהודה אבן שושאן רבו (ע' להלאה) והוא ובית אביו ברחו לנפשם. – – והנה ר' סעדיה אבן דאנאן יאמר בתשובתו הנדפסת בס' חמדה גנוזה דף ט”ז: “והן היום חושבים הישמעאלים על קצת מהם (מחכמי ישראל) שהם חזרו לדתם כמו שהם אמרו על דונש בן תמים²⁸ ועל חסדא בן חסדאי²⁹ וזולתם. והנה רבינו הגאון השלם הרמב”ם ז“ל ורבינו מימון הדיין אביו ור' יוסף בן עקנין תלמידו ז”ל כתבו בנהוג דורות השמד מה שיספיק ומה שיועיל מאד ומה שאין בו ספק שהוא האמת והנכון" ע“כ. ומזה יתראה כי אמרו הישמעאלים כן גם על חכמים אחרים מצוינים אם כי דברו גם עליהם כזבים כאשר יעיר גם החכם מהר”ץ גרעץ עי “נודע מהערביים אשר יכתבו כן מתוך קנאה כי תרע עינם לחזות חכם מצוין בישראל וע”כ יאמרו עליו כי חזר לדתם“. – – ואין מן התימה א”כ כי אמרו כן גם על הרמב“ם ז”ל. ומאשר ר“ס אבן דאנאן יביא פה את הרמבם ואביו ותלמידו שכתבו בענין השמד ולא הזכיר שגם עליהם העלילו הישמעאלים, מזה מוכח ג”כ כי במערב מגורו של ר“ס אבן דאנאן והוא גם מגורו של הרמב”ם ז“ל לא נודע מזה דבר גם לישמעאלים, רק אח”כ כאשר היה במצרים העלילו עליו ואלקפטי היה יותר רחוק בדמשק וכבר בטלנו עדותו.

ב. אמנם החכם ר“א כרמולי חשב למצוא ראיה מדברי הרמב”ם עצמו וזהו בהודיעו לרבים תכן אגרת השמד שלו אשר היה נמצא אתו בכתובים ובאגרתו זאת יגן הרמב“ם על האנוסים. אך מתחלה לא נתנו החכמים אמון לדבריו, כי כרמולי היה נחשד אצלם למזיף לפעמים. לבד הג”ם שי“ר נ”י, הוא ראה בעינו עין הבדולח כי היא להרמב"ם (כאשר באמת מביאים אותה הריב“ש סי' י”א. והרשב“ץ ח”א סי' ס“ג בשם מאמר קדוש השם גם ר”ס אבן דאנן בחמדה גנוזה דף ט"ו) ובכל זאת ראה כמו כן מיד כי אין ראיה ממנה “וממקום שהביא (כרמולי) היינו ממאמר קדוש השם אשר העתיק מבורר ההפך וכי אך תואנה בקשו המחרפים”³⁰

ויהי בשנת תר“י קם החכם אג”ג והוציא לאור אגרת הנ"ל כלה היא אגרת השמד, גם העתיק קצתה ללשון אשכנז. אך לא נהג בהעתקתו זאת מנהג המעתיקים הנאמנים, רק גרע והוסיף ושנה כרצונו וכאשר היה נאות לתכליתו.

ותחת אשר הרמב“ם ז”ל ידבר בלשון רבים להגן על אנשי קהלות אפריקא ואספמיא הדרומית וידבר בעד כולם בלשון מדבר בעדם – – הנה הוא – – ג“ג – שינה דבריו הנאמרים בלשון רבים ללשון יחיד כאלו הרמב”ם בעד עצמו מדבר ולנקות את נפשו מאמר זה חבר – – ועוד הוסיף הרבה דברים בהעתקתו שלא היו ולא נמצאו ולא אמרם הרמב“ם ז”ל, כאשר הוכיח כל זה היטב הג“מ שי”ר בישרון של ידידי החכם מהר“י קאבאק נ”י. – – גם החכם רמש“ש כתב³¹ כי העתקת ג”ג הוא טענדענציעז והדברים אשר הוסיף הם אונטערשאבען וגינה שם את החכם יאסט על אשר יסמוך יותר מדי על העתקה זאת. – – וכאשר ראה זאת ג“ג הוציא את כל רוחו על הג”מ שי“ר נ”י³², וישלך עליו באבנים ויעפר בעפר חוצות וילך הלך ויקלל, ויחטוף מן השוק עדים אחרים – יעמדו לפנינו ויעידו, יתנו עידיהם ויצדקו, ונראה אם יאמרו אמת! – – –

ראשונה יביא ראיה ממ“ש הרמב”ם (הביאו בע“ס חרדים מצות תשובה פ”ג וכן מצא מונק בפי' הרמב“ם על ר”ה כ"י) בליל א' בשבת נכנסתי לים וכו' ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לא“י ע”כ, ומזה ירצה להוכיח כי היה הרמב“ם עד הנה כפוך ורצוץ תחת ידי השמד. – – אולם ראיה זאת תעיד נגדו ותהי לו לרועץ כי אמנם מי שנצול מדבר מה הנה הדבר ההוא לא נגע בו ולא הגיע עדיו. לדוגמא מאמר הכתוב וצדקה תציל ממות שהכוונה שלא ימות, אף כאן ונצלתי מן השמד הכוונה שלא נשתמד, ואם היה כוונת הרמב”ם ז“ל למה שרצה ג”ג ליחס לו היה לו לאמור ויצאתי מן השמד וכדומה. – – והנה בשנת תקצ“ו הביא כבר דברי הרמב”ם אלה³³ והעירהו עליהם אז הג“מ שי”ר, ושם העתיק עוד לנכון “אונד וואר זא פטם איבערטריטא גערעטטעט. לא כן בשנת תר”י, כאשר לא היתה עוד העתקה זו נאותה לתכליתו אמר עם ספרו לתולדות הרמב“ם צד כ‘: אונד נון ווארען זיא פאם רעליגיאנסצוואנגע בעפרייט. – – וכבר דרך במסלה זאת, להעתיק דברי המחבר לכוונה אחרת הנאותה לו לצרכו, לא אחת ולא שתים. עי’ לדוגמא מה שהוכיח לו על פניו דרכו החכם ר”ש ראזענטהאל בכ“ח ח”ט צד מ"ה במה שהעמיס דברים זרים על ר' שלמה אלמולו מה שלא עלה על לבו. – – –

הראיה השניה הוא מדברי ר' סעדי' אבן דאנאן אשר כתב באמרו ע“ס הדורות (חמדה גנוזה דף ל' ע"ב) כדברים האלה: ובעת ההיא³⁴ שמע ר' מימון הדיין על חכמת הרב הגאון הקדוש ר' יהודה הכהן שהיה בפאס במערב וכו' וכששמע ר' מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש ר' יהודה הכהן הלך אליו ממדינת קרטובא ושני בניו עמו ר' משה ז”ל ודוד אחיו ולמד ר' משה לפני הגאון וקבל ממנו תורה ולא האריכו הימים כי נהרג הגאון על קדוש השם ויחודו מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת עכ“ל. ועל זה ג”ג מוסיף ואומר: והנה שמענו כי ר' יהודה הכהן נהרג על קה“ש ור' מיימון ושני בניו ניצולו יען…. אמרו בפיהם ולבם בל עמם כי מחמד נביא הוא וילכו כפעם בפעם בית מסגדם ע”כ – – בקראי אלה הדברים השתוממתי כּרגע בידעי כי כתשע שנים לפניו הביא כבר הר“א כרמולי דברי ר”ס אבן דאנאן אלה במ“ע צרפתי אוניווערז איזר. ולא ביקש מהם עזר וסעד לדעתם זאת לא הוא ולא אחר. גם נזכרתי כי הרב הגדול מהר”ז פראנקל הביא ג“כ דברים אלו של אבן דאנאן במכתב הירחי שלו לשנת תרט”ז ורצה בהפך להסתייע מהם למען דעת צדקת הרמב“ם ז”ל – – פתחתי ס' חמדה גנוזה וראיתי – – כי ערום יערים ג“ג ועיני אנשים ינקר לבל יחזו נכוחות ולבל יקראו דברי אבן דאנאן עד תומם. כי אמנם דבריו בשלמותם כך הם. “מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו וברח ר' מימון ושני בניו עמו לאלכּסנדריא של מצרים”. ע”כ דברים אלה האחרונים שהעלים ג“ג יגידו לנו כי לא “מפני כי הלכו ר' מימון ובניו לבית מסגד הישמעאלים ואמרו כי מחמד נביא הוא נצולו” רק מאשר ברחו לנפשם – – וכבר הבאנו למעלה בשם הר”ש מונק דברי דהבי הערבי כי אבולערב עשה להרמב“ם טובות בפאס, וקרוב שעל ידו היה להם יותר נקל לברוח. ואח”כ חגגו בריחתם זאת והצלתם ברנן והלל לד' כאשר הבאנו למעלה מבעל ס' חרדים. – – והנה מלשון “מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו” מוכח ג"כ כי עד הנה השאירו אותו על מנוחתו בהשקט ומרגוע, רק עתה בקשו ממנו לצאת מן הדת מאשר קנאו בו, ולולא קנאתם בו היה נשאר גם עתה באין אונס ומפריע, ובאין שטן ומפגיע. – – –

כי אמנם הגזרה לא היתה מתפשטת על כל איש ואיש יולד שם רק על הכלל יצא לבלתי עשות מצות דת אחרת בגלוי ושבתו מועדי אל בארץ. ולפעמים תפשו גם אנשים פרטיים להודות בשליחות מחמד. אך לא הלכו מבית לבית ומחדר לחדר לכוף כל איש ואיש אין נקי לקבל דתם וללכת בית מסגדם. וכ“כ הח' יאסט³⁵: עבד על מומין וואר צו איינזיכטספאלל אום אן איינצעלנען פערזאנען צוואנג איבען צו לאססען…. דען טאד דראהעטע ער נור יענען וועלכע איהר יודענטום עפפענטליך בעקאנטען”. – – – ואם גם נניח על רגע אחד (– – מה שהוא רחוק מאד –) שהגזרה היתה משתרעת על כל איש ואיש בפרט וכי אין גם אחד חפשי מזעמה, הנה לא היה זה רק בתחילת צאתם כאשר נכבשה הארץ לפני האלמוהדין. כי אמנם מן הוא והלאה היו כולם בחזקת בעלי בריתם, באין צורך לקבל דתם עוד הפעם. – – – מעתה אם הצליח ביד קצת אנשים בתחילת צאת הגזרה להתחבא ולהנצל מפח יוקשים, הנה האנשים ההם נצולו גם להבא כי הישמעאלים חשבום כבר לבעלי בריתם – – ומאלה האחרונים היו גם ר' יהודה הכהן אבן שושאן ור' מימון ובניו ובלתי ספק עוד רבים זולתם כמו שהי' גם ר' יוסף עקנין אשר אמר עליו אלקפטי רק כי הסתיר דתו ולא יותר כמובא למעלה. – – – ומהדברים שאמרנו יצא לנו מבורר ממה שאומר: כי הנה בעת אשר נהרג ר“י הכהן היתה כבר הגזרה קרוב לעשרים שנה, ומדוע רק עתה יצא הקצף ומדוע לא הכריחוהו עד הנה לצאת מן הדת? – – אין זאת רק מאשר עד עתה לא שמו עיניהם עליו עד זמן ההוא אשר הלשינו עליו מתוך קנאה – – ואחרי ראינו כי ר”י הכהן נשאר בארץ זמן רב כזה באין אונס ובאין פגע רע, הנה לא יקשה לנו עוד איך גם הרמב“ם ואביו לא נכבשו תחת ידי השמד (ועל ר' מימון אבין לא נמצא גם אצל הערביים ידיעתי חשד זה) והיו מוכרחים רק להסתיר דתם עד לעת כזאת אשר נהרג ר' יהודה הכהן. ושלט גם בהם עיני הערבים ואז ברחו לנפשם. – – והנה החכם היקר ר”ש מונק יאמר³⁶ כי מתוך שני דבורים אשר באגרת השמד נראה אשר הרמב“ם חשב את עצמו בין אותם אשר הגין עליהם. הדבור הראשון הוא מ”ש הרמב“ם “והשמד הזה שאנחנו בו אין אנו מראים בו” אך מזה אין ראיה מאומה כי כאשר אמרנו חבר הרמב”ם ז"ל התנצלותו זאת בעבור כל הקהלות אשר משא השמד עליהם הכביד ויהי להם לפה ולכן ידבר בלשון מדבר בעדם.

גם כלל עצמו עמהם והשתתף בצרתם לעודדם ולחזקם לבל תרפינה ידיהם בחשבם כי אין תקוה עוד לשוב, בהראותו להם כי עוד לא ננעלו שערי תשובה לפניהם. עי' מ“ש באגרתו הנ”ל. “לפיכך פחדתי שתגיע התשובה ההיא המשובה מאחרי ד' בידי עם הארץ וימצא בה שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל וכמו כן יתר המצוות”. עי“ש היטב. ועי' גם בדברי הרצ”ה חן טוב בהקדמתו לחמדה גנוזה צד 43.

הדבור השני באגרתו של הרמב“ם הוא מה שכתב: “והעצה שאני יועץ לנפשי…. שיצא מאלה המקומות”³⁷ וגם מזה אין ראיה כלל כי הרמב”ם יאמר שם כדברים האלה: "והעצה שאני יועץ לנפשי והדעת שאני רוצה בה לי ולאוהבי ולכל מבקש ממנו עצה שיצא מאלו המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלי אונס ופחד וכו' “ומזה יתראה רק כי הרמב”ם

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­היה מוכרח לעשות מעשה הדת בלט ובהסתר ולא היה יכול להעמיד דתו כראוי וע“כ היה משתדל לצאת משם. והוא הדבר אשר דברתי שהיה מסתיר דתו לא ח”ו שכפאוהו לצאת אל דתם. אשר מזה אין זכר בכל דברי האגרת הזאת.

גם החכם ר' יששכר בעער ז“ל כתב³⁸ כי אין ראיה כלל לדעת המעררים מדברי אגרת השמד. והביא ג”כ הדבור: והעצה שאני יועץ וכו' להראות ההפך מדבריהם. כי מיד אשר רצו לכופו ברח משם. ודי בזה לע"ע.

ג. נפן עתה להחכם מהר“ץ גרעץ. וכבר זכרנו כי החכם היקר ההוא מהפך בזכותו של הרמב”ם ז“ל אך סמך את עצמו יותר מדי על ראיות החכמים שקדמוהו מעדות הערביאים ואגרת השמד. ועתה כי הראונו בטולם. כשל עוזר ונפל עזור. – – – – – ונכונה מאד דעת גרעץ כי ע”כ היה הרמב“ם נע ונד בספרד כנראה מסוף פרושו למשניות. מאשר התחבא מפני האלמוהדין. גם היטב אשר דבר על מ”ש הרמב“ם “שבאו אליו תנחומין מקצה המערב ומארץ אדום” שהכּוונה לאפריקא ולאספמיא של הנוצרים. וזה יחזיק גם השערתי כי עזב מקומו קורדובה בצאת הגזרה והלך לגור במדינות ארץ ספרד אשר היתה אז תחת יד הנוצרים. ועי”ז היה לו שם מכירים ואוהבים. – והנה החכם גרעץ יודה כי בספרד לא נכבש הרמבם תחת ידי השמד. וזה היה (לדעתו) רק בפאס במערב… אמנם אם במקומו אשר הכל היו מכירים אותו לא נאנס. איך נחליט זאת ממנו בארץ רחוקה באין איש מכיר אותו כי הוא יהודי. ולמה יכריחוהו שמה הערביאים לצאת מן הדת אם חשבוהו כאחד מהם? ומה שכתב כי באפריקא היתה הגזרה יותר חזקה. לא ידעתי זו מנין לו ויאסט כתב בהפך כי בספרד היתה יותר קשה. ועל שאלתו למה הלך לפאס, ימצא תשובה בדברי ר“ס אבן דאנאן אשר בשפתיו זה ברור מללו כי הלך ללמוד תורה אצל ר”י הכהן. והנה לאשר חשב גרעץ כי אין איש נמלט מתגרת השמד והיה הדבר קשה בעיניו מדוע לא נהרג ר“י הכהן עד אשר עבר זמן רב אחרי צאת הגזרה אשר החלה בשנת תק”ו והרמב“ם למד אצלו סביב לשנת תק”ך. לכן נדחק ואמר (צד קפ"ו) “כי לא היה יכול לסבול, הוא ואחרים עמו מעמד כזה אשר אין תוכו כברו אשר ע”כ הסיר מעליו מסוה דת מחמד והתודע בגלוי לדת יהודית“. נראה מזה כי דעתו אשר גם ר”י הכהן קבל מתחלה דתם למראה עין אמנה זה דבר שאין הדעת סובלתו שיעבור איש על דת ולא יקדש שם שמים, ואחר כך יתן נפשו לממיתים באין צורך רק מאי סבלנות אתמהה! אולם האמת יורה דרכו כי מעולם לא קבל דתם אף גם למראה עין כּי הצליח בידו עד הנה להסתתר ולהנצל מפח יוקשים. עד אשר נתנו הערביאים עיניהם בו וזה ע“י מלשינות וקנאה ואז הערה למות נפשו ונהרג על קה”ש. כי לא רצה לעבור, לא מפני כי לא יכול לסבול מעמד אשר לא היה בו עוד. אמנם ר' מימון ובניו ברחו אז ונצולו מרשת זו טמנו להם.

היוצא לנו מכל זה. כי אם גם הסתיר הרמב“ם ז”ל אמונתו, לא שינה את טעמו אף למראה עין ולא הוציא מפיו דבר מגונה להודות בשליחות נביאם כלבו כן פיו, כתוכו ברו, תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו; ואקוה כי החכמים הישרים בלבותם אוהבי אמת, יודו על האמת, ויענו עמי ויאמרו: רבינו משה אמת ותורתו אמת!

ש. ז. ח. ה.

¹

לצד 2: בתחלת פירוש הרמבם למסכת ראש השנה נדפס העתק מכ“י ר' דוד נכדו של הרמבם, ושם כתוב: “רבנו משה נולד לאביו רבנו מיימון ז”ל בחודש ניסן יום ארבעה עשר שנת אתמ”ו לשטרות, והיא: ליצירה ארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים ושלש, ונולד בקורטבה“. אבל כבר העיר חכם אחד בהלבנון החדשי שנה ב' גליון ו' כי אתמ”ו לשטרות היא שנת שמונה מאות ותשעים וחמש ליצירה. והדבר ברור כי המלים הכתובות כתובת הנזכרה: “והיא ליצירה ארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים ושלש” הן הוספה מאיזה תלמיד טועה, ובאמת נעתקה כתובת זו גם ב“מאור עינים” לר“ע מן האדומים, מאמר אמרי בינה פכ”ה, ושם אין המלות האלו בדבר המספר ליצירה. וכן נקטו כל סופרי הדורות כי רבנו נולד בשנת תתצ“ה, וכך צריך לתקן כאן. ובנוגע להשעה, שעת לידתו של רבנו ב”מאמר על סדר הדורות" לרבי סעדיה אבן ראנון הנדפס בחמדה גנוזה לעדלמן כתוב כי רבנו נולד בקורטבה ביום השבת בעת המנחה ביום י"ד מניסן. וגם שנה בחשבון מספר השנה ליצירה (הרב י. ל. פישמן בספר: “רבנו משה בן מימון, צד י”א הערה 1).

לצד 11: גרץ כותב כי ירחים אחדים אחרי בואם מצרימה מת רבינו מימון, וכנראה מדבריו מת הוא במצרים. ובחדשים גם ישנים להרכביו הנספח לח“ד של דברי ימי ישראל לגרץ צד 53 שהוא משער כי רבנו מימון נפטר בשנת תתקכ”ה עוד טרם שנסע הרמבם לארץ ישראל, וכולם שכחו ולא זכרו דבריו רבי סעדיה אבן דאנון במאמר על סדר הדורות אשר בחמדה גנוזה, שכתב מפורש: ונפטר רבינו מימון הדיין בירושלים, ואחר כך ירד רבנו משה למצרים (שם).