איש לא שעה היום אל כנר־הרחוב. הוא ישב, כרגיל, על שרפרפו, על סף המבוא המקורה של הבית הגדול הפונה לרחוב. את כינורו החזיק על ברכיו, ועל המדרכה, בסמוך לרגליו, בהתה תיבת העץ – נרתיק הכינור – שקטיפת מירפדה נשחקה מכבר. הקשת הבטלה התנמנמה לה בתוך המיכסה של התיבה.
אף מטבע אחד לא הוטל עדיין לתוך התיבה הפתוחה. את כל היבול קצרו היום הם – שני הקבצנים הזרים, אורחים פורחים, שהופיעו בבוקר במעלה הרחוב בהמולה קולנית של צלצלי נחושת ובעבועי־תוף.
בתוף היכה הנמוך מבין השניים, השחרחר, הגחכני, שחתימת זקן עגלגל עטרה את פניו החיוורים־אפרוריים, כובעו שמוט לצד העורף, שרוולי מעילו ומכנסיו המטולאים קצרים מכפי מידתו, ושתי עיניו – שתי טיפות דיו שחורות – משוטטות וקורצות בעליצות של הפקר.
השני, שהקיש בצלצלים, היה גבוה וכחוש מחברו. פניו הגרומים מגולחים, וזיפי שיער־שיבה מבצבצים על לחייו. לראשו חבש מצנפת אדומה עם ציצה מרוטה, חזהו היה נתון באפודה צרה, שריקמת־פתילים זהבהבת־דהויה הקיפה את מיפתח צוארונה וכפתוריה. מהחלק האחורי של סרבל השתלשלה, כאליה של כבש, יותרת עשויה קפלים רחבים. את הצלצלים – קעריות נחושת עם פיתוחי שריגים – סובב האיש בין אצבעות ימינו בזריזות, ובשמאלו החזיק קופסת פח לקבלת הנדבות.
הפרוטות עפו אל תוך הקופסה מכל צד, וצילצולן נתמזג במוסיקה זו של תוף ומצלתיים, מוסיקה שאין בה לחן, אלא חזרה בלתי פוסקת של קצב פוחז, קל, עליז, חסר־דאגה. עוברים ושבים צחקו כלפי הזוג, משכו בכיתפיהם והעניקו להם את מטבעותיהם מתוך תחושת פורקן, כאילו שניים אלה, המגוחכים כל כך בלבושם, הילוכם ונגינתם, פרקו גם מכל הנתקלים בהם את הרצינות הכבדה של עמל הקיום, ושיוו לכל הענינים המטרידים משמעות אחרת, חדשה, לא־איכפתית.
הכנר הביט אחרי השניים בתהייה, ולאחר שנעלמו במורד הרחוב תלה את מבטו בעץ הבודד שעמד בשולי הכביש ממול, כאילו נתכוון לבקש עצה מפיו, העץ היה ערום ויבש, ורק זלזל יחיד, ירוק ורענן, השתרבב מתוך סיקוס שבגזע ונע ברוח הקלה.
בהיסח הדעת התחילו אצבעותיו של הכנר לגשש בין המיתרים ולתלוש מהם צלילים בודדים. הנה היבהב משהו באוויר וירד למטה – המטבע הראשונה צללה אל קרקעיתה המרופדת של התיבה. הכנר לא הרים את ראשו, הוא הכיר את הנעליים: זוהי המטרונה המזדקנת, שתרמילי לחייה הצבועות גולשים משני עברי סנטרה בחשיבות של קפידה. כן, זו לא תבגוד בו לעולם, לא תוותר על התענוג הכפול שהיא מפיקה יום־יום מנדבתה – תענוג של רחמנות מהולה בסלידה. כדרכה השירה גם הפעם את המטבע מגבוה, ללא הטיית־גוף כלשהי, אחר־כך פנתה הצידה, רקקה על המדרכה ומחתה את הרוק בסוליית הנעל המגוהצת.
הרקיקה לא היתה מוצדקת, שכן טרם נדף מן הכנר ריח ייו־שרף, שעליו היה מוציא את שלל־יומו. טרם השיגה ידו היום לזכות בלגימה וחסרונה של זו הציק לו מאד. בשיפולי חזהו מצד שמאל כבר רחשה אותה מציצה תבענית, עיקשת, נוקבת כמקדח, העולה לאט־לאט אל הגולגולת ומערפלת את העיניים. לו היה יכול להעביר את הקשת על כינורו! בימים שהשיגרון הארור מרפה מיד ימינו, הוא עושה זאת, ואז רבים הם הנעצרים תוך הילוכם ועומדים להקשיב לנגינתו. אמנם, גם בשעות נדירות אלה אין הוא מצליח לחזור לקדמותו, לאותה שלמות עילאית שהיתה מנת־חלקו בעבר הרחוק, בימים שהיה חולש על במות הקונצרטים, אפוף קורי־זוהר שנמשכו אליו מעיניים רושפות של המוני אדם קסומים, עוצרי נשימה. עכשיו, גם באותן פעמים נדירות שהוא תופס את הקשת, הרי היא מדדה פתאום, או גולשת הצידה. ואז משתנק גרונו ונשימתו נפסקת לרגע־קט, אף כי המאזינים ברחוב לעולם אינם משגיחים בכך – הם הולכים שבי אחרי קסם הצליל שנשאר רווה, חם ומשכר.
מן ההכרח שישתלט היום על הקשת – היום, כשאורחים־פורחים אלה הולכים וכובשים את הרחוב, כשכינורו הולך ונהדף מעמדתו האחרונה על ידי הילולה זו של צלילים נבובים. הוא ניסה לתרגל את אצבעות ימינו, לכפוף וליישר אותן חליפות. כאב חריף חילחל בפרקים הנוקשים המחורצבים. הוא הידק את שפתיו והמשיך בתרגילו. כאב האצבעות שיכך את המציצה הדורסנית בשיפולי החזה. הנה נפוג גם הכאב. האצבעות היו חופשיות – הוא הרים את הקשת. קם והשעין את סנטרו אל הכינור. שולי מכנסיו נתגבבו בקפלים צפופים על נעליו המרופטות, הברכיים הרופפות היו כפופות, אך מהמותניים ולמעלה היה גופו זקוף ומאושש.
ציפור קטנה חלפה באוויר, עמדה על העץ ממול, הטילה על ימין ועל שמאל פרט־ציפצופים מהירים, מתלהלהים, ומיד נעקרה והפליגה לתוך התכלת הזיוותנית, טסה ונעלמה.
במבוא המקומר נתהדהדו הצלילים הראשונים של “מחול הצוענים”. הם עלו במתיחת כנפיים רחבות, מלאים חיוּת ונועם ודבקות עמוקה.
“היום אתה מנגן בקשת? – נחמד”…לחשה ברנן־אושר כבוש ילדה קטנה, דקת גיזרה, שנשאה בידה תיק של תווי־נגינה. שערותיה הערמוניות היו מעונבות מעל לקודקודה וגלשו כ“זנב־סוס” לעבר הגב. חיוך קל נחבא בחפתים של זוויות עיניה הסיניות, ושיניה העליונות, הבולטות קימעא כלפי חוץ, הבהיקו בניצנוץ לחלוחי.
מכל ה“נותנים” הקבועים היתה הילדה היחידה שנהגה להחליף דברים עם כנר־הרחוב. היא התחילה בכך מן היום הראשון להופעת הכנר במבוא. שעה ארוכה עמדה אז מן הצד והתבוננה באצבעותיו הגוששות בין המיתרים ופורטות עליהם בצביטה.
– בדיוק כמו שאני עושה לחתול שלנו – צחקה הילדה – מאחור אני מתגנבת אליו ותופסת באוזניו…
הוא הרים אז את ראשו והסתכל בה בעיניו הגדולות, הבולטות, שצבען כחול־דהה ודוק מימי עוטף אותן ומטשטש בהן את תחומי האישון. צחוקה נפסק מיד, והיא התקרבה אליו בזהירות:
– אני מנגנת פסנתר. פעמיים בשבוע אני מקבלת שיעור. היא הרימה למולו את תיק־התווים שלה, והוא הניע את ראשו דומם.
– אבל מדוע אינך מנגן בקשת?
הכנר זקף כנגדה את אצבעות ימינו המעוקלות.
–במלחמה? – שאלה הילדה בזיקור־שפתיים עגמומי.
– לא – הסב הכנר את ראשו הצידה – מחלת־פרקים.
– ואין לך אמא?
– אמא? – משך הכנר בכתפיו, והילדה מיהרה לתקן:
– אשה, אני חושבת.
– אשה! – כמעט שהיתה – חייך הכנר והמשיך בראש מורד כמדבר אל נפשו. – היינו מתחתנים לולא, לולא…
– לולא חלית? – פלטה הילדה, וכמו נבהלה ממוצא־פיה: החפתים בזוויות עיניה נתכווצו, והיא מיהרה והטילה לתוך תיבת הכינור את כל המעות הקטנות שניתנו לה אותו יום לקניית “דברים טובים”.
וכן עשתה מאז, כל פעם שהלכה לשיעור הנגינה. לעתים רחוקות נזדמן לה לשמוע את הכנר מנגן בקשת. במקרים נדירים אלה היה מטה כינורו לעברה, כמחווה קידה לפניה, כמרמז שנגינתו מוקדשת לה. מדוע לא עשה זאת הפעם? רק הציץ בה כנבהל מהופעתה והיפנה מבטו ממנה. האם הוא שתוי היום עד כדי כך שאינו מכיר אותה?
ההיא ידעה שהכנר שותה לשוכרה, והמטרונה המזדקנת קראה לה פעם הצידה והסבירה לה ש“ילדה קטנה אינה צריכה להיכנס בדברים עם קבצן שיכור”. היא לא ענתה לאשה, רק הניעה את “זנב־הסוס” בהתרסת ביטול: לו ידעו כולם מה שהיא יודעת, לא היו מתרעמים על הכנר בגלל שיכרותו ולא היו קוראים לו “קבצן שיכור”…
ואף־על־פי־כן, מדוע הוא מתעלם ממנה היום? היא התקרבה אל התיבה והטילה לתוכה את מעותיה, שׂיכלה אצבעותיה, שתהיינה המטבעות מנקשות זו על גבי זו למען ישמע…
הכנר רק ליכסן את עיניו לעברה, ומבטו הנפחד גלש ממנה אל המטבעות. עורק סמוי נתרעד מזווית פיו לצד אוזנו, והמציצה בשיפולי חזהו הגיחה מחדש בקפיצה דורסנית. להרף עין, מבלי שהפסיק את נגינתו, ניצנצה לעיניו דמות המלצר החיגר המעמיד לפניו את הבקבוק על השולחן המרוּבב, שם במסבאה הקטנה שבסימטה. ידו האוחזת בקשת התחילה להתרופף, אך ברגע זה היכה שוב על אזניו מטח הצלילים הרפויים – קול התוף והצלצלים החוזר ומתקרב. רוגזה כבדה גאתה בקרבו ומחתה את דמותו המפתה של המלצר ואת התשוקה המציקה. תשוקה אחרת כבשה את כל ישותו; היא הבקיעה פתאום מתוך תאים נידחים בנפשו שדממו זמן כה רב סגורים ואטומים: להחזיק בהם, בכל אלה שנעצרו להאזין לו, לתפוס בציצית ראשם, לשלוף אותם מאדישותם, למוגג, להשכיר, להיות שוב –ולו עוד רק פעם אחת – אותו אשף הממזג עשרות לבבות להווייה אחת שמתרפקת על מיתריו ונתלית בקצה קשתו.
קלות נפלאה, שכמותה ידע רק בימים הרחוקים, המאושרים, השתפכה באצבעותיו, והוא ניגן עתה את פרק הנעילה של היצירה. המנגינה הסתלסלה ברוך, מרפרפת במשובה קוסמת, מתחמקת וחוזרת, טופפת בגמישות חיננית. אצבעותיו פיזזו, החליקו־ריחפו כפרפרים, אך ארשת פניו היתה חמורה ושליווה. המצח והאף הגדולים, הכבדים, האפילו כליל על הפה המטושטש ועל הסנטר הרפוף, המהדק את הכינור אל הכתף. שערותיו הקלושות נתפרדו ונתרווחו. הוא ניגן בעינייים עצומות וחש את עצמו כמפליג לתוך חלל האוויר, גורר בעקבותיו המוניות של בני־אדם השטים אחריו בידיים פשוטות אל איזה ענן רחוק עוטה אור חכלילי.
ח – ח – ח! – התנפץ פתאום באוזניו רעם של צחוק. הוא פקח את עיניו, ידו האוחזת בקשת צנחה למטה. מולו עמדו השנייים, המתופף והמצלצל, כשהם מקישים בכליהם, והקהל הומה כנגדם. פרצופים שטופי צחוק היבהבו מסביב, ראשים הופשלו אחורנית. פיקות־צוואר הזדקרו, פימות שמנות פירכסו בהנאה יתרה:
– תזמורת סימפונית – אה?!
– תוף ומצילתיים, ושמחה עד לב השמיים!
– להטוטרים שכאלה!
– Funny! Funny! – – הלמה בעקבים גבוהים תיירת גוצה, מתלעלעת מצחוק.
– זמירות חדשות! זמירות חדשות! – קרא בנהמת־צחוק גבר בעל גוף, כשהוא מטלטל כתפיים ומשפשף בהנאה את קודקודו הקרח.
קעריות הנחושת פירפרו בלי הרף וכמו קינטרו זו את זו והתקוטטו; התוף הטיל נזיפות קטועות רטנניות. הפעם עשו השניים את מלאכתם ביתר התלהבות, ביתר גיחוך של הפקר: המתופף ליכסן את ראשו וקרץ בעיניו, והמצלצל קירטע תחתיו והרקיד את היותרת של סרבלו. המטבעות הנזרקות לתוך הקופסה רדפו זו את זו, מכרכרות ונוקשות בדפנות הכלי.
השמש הגבוהה שפכה על הכול אור מסנוור. באמצע הכביש התנוצץ בבוהק חוצפני איזה שבר־זכוכית רב־קצוות, וקירות הבתים שטופי הנגוהות התערטלו כליל וגיחכו במחשוף כתמים ופצלות של טיח מקולף.
הכנר ניצב קפוא על עומדו. כל המראות והקולות התערבו אצלו למרקחה אחת, לסחרחורת משונה. מכל הקריאות שנישאו מסביב, נתקעה באוזניו ברורות רק קריאתו של הגבר הקרח: “זמירות חדשות!” קריאה זו ניסרה במוחו כלחן מוסיקלי החוזר בלי סוף בעירבוביה ססגונית של גירסות שונות.
פרוטה אחת! רק פרוטה אחת – אתה מרשה לי? – צרחה הילדה באוזני הכנר, כשהיא תומכת מותניה בידיה מרוב צחוק.
את כוונתה הבין הכנר רק כאשר משכה בשרוולו ורמזה לו באצבעה לתוך תיבת הכינור, ואחר־כך לעבר זוג יריביו
– בשבילם! בשביל המצחיקנים השניים, רק פרוטה אחת!
פניו של הכנר תפחו ונתלקחו. בתנועה מהירה גחן אל התיבה, חפן את כל המעות, שהיו בתוכה, והטיל את המטבעות לעבר השניים:
– הידד זמירות חדשות! הידד, צלצלים! יחי התוף! – צעק הכנר כשצחוקו טורף את פניו ומרעיד את כל גופו – צחוק צרוד ומרוסק, מעלה בת־קול של יללה.
שני הקבצנים זחלו על המדרכה וליקטו בלהיטות את המטבעות המפוזרות, כשהם מעיפים לרגעים מבטים הססניים אל רגליו של הכנר, כחוששים לבעיטת־פתע.
הכנר הצוחק הפשיל ראשו אחורנית. הוא לא ראה את המבטים התוהים שהחליפו ביניהם העומדים מסביב, לא ראה את הילדה – מכירתו הטובה – מצטנפת על יד הקיר ונושכת את אגרופה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.