בימים ההם היה בו משום חידוש. היה זה מנגן־הרחוב הראשון שהופיע בעיר הצעירה – והוא עיוור.

העיר הצעירה, הריפרופית, שחיבורה לקרקע נראה עדיין כחיבור שאינו בר־קיימא – כמו נוסף לה עם הדמות הזאת נופך של יתר־קבע, יתר־מסורת.

בתווי פניו של המנגן העיוור ובמראהו הכללי, לא היה שמץ מאותו קסם נאצל, שסופרים רומנטיים רגילים לשוות לטיפוס כזה. עיניו לא היו “פקוחות לרווחה ומישירות ניכחן במין מבט מסתורי” – הן היו עצומות, משוקעות מתחת לשמורות דבוקות, ממוקמקות; עור פניו היה מגוּמם ממחלת אבעבועות, וחוטמו הפחוס כלשהו התלכד עם שפתו העליונה, המופשלת בזיקור של חרטום. אך התהייה התמימה, הילדותית, הנסוכה על כל ישותו, היתה כובשת את הלב. ישיבתו על השק המרופט בפינת הרחוב ההומה היתה חסרת־שלווה בימים הראשונים. היתה בישיבה זו מהמתיחות והנכונות לרתיעה של מהלך על שפת מידרון תלול. תנועות אצבעותיו, בפורטו על המנדולינה השעונה לרגליו המקופלות, היו רופסות, והצלילים נידרדרו מאופקים, ביישניים אך דווקא הססנות זו והארשת של חוסר־ישע דיברו לליבם של עוברים ושבים והניעו את היד אל הארנק…

בסמוך למנגן, על השק, עמדה קופסת־פח, והמטבעות נשרו אל תוכה בנקישות תכופות, מרנינות. לפנות־ערב, בלכתו הביתה, היה העיוור מריק את היבול אל חיקו, וכל הדרך היתה ידו תומכת בהנאה את התלולית המתבלטת על חזהו.

לימים נעשתה ישיבתו מאוששת יותר, ונגינתו – ערה ובטוחה, משתפרת מיום ליום. העיוור תלה את נדיבות ליבם של העוברים ושבים באיכות הנגינה, ושקד להוסיף ולהתמחות בה. את המיתרים היה מרעיש עתה בקלות ובעוז, וצלילי המנדולינה נישאו בצהלה על פני המולת הרחוב. עוברים ושבים התחילו מתעכבים לפעמים לידו, שוהים קימעה ומאזינים…

תשומת־לב זו גרמה לו למנגן קורת־רוח מרובה, אך דבר אחד נעלם ממנו – החיוך האירוני על שפתי המאזינים שנתלווה להקשבתם…

יום אחד נאלץ העיוור לציין בוודאות: ההכנסות נתמעטו. תלולית המטבעות, שהורקו מהקופסה אל החיק, נצטמקה. מה הסיבה – הירהר בחרדה – אולי מישהו מוציא את הכסף מקופסתו? – לא יתכן. שמיעתו הדקה, התופסת כל רחש קל, ושיח ושיג לה עם כל משב־רוח חולף, היתה מגלה את המעשה מיד. וזולת זאת, איך יעז מישהו “לשלוח יד במלאכת רעהו” בראש־חוצות, לעיני הבריות… לא, אין איש גונב ממנו. פשוט, נצטמצם השפע, העוברים ושבים קופצים ידיהם. מה הטעם? – אין זה אלא ענין של התחרות… בוודאי הופיע באיזור מישהו, השני – זה האויב המסתורי האורב בכל שדות־החיים לאיש המצליח…

שלוות נפשו נטרדה. לעתים קרובות היה מפסיק את נגינתו באמצע, מפשיל ראשו, מתאמץ לקלוט את צליליו של ההוא, העושה אי־בזה בלהטיו ומסיג את גבולו. ואף־על־פי שלא גונבה לאזניו שום בת־קול, הלכה ונתחזקה בו הדיעה, שההוא קיים, ומן ההכרח למצוא תרופה כנגדו. מסביב לנקודה זו התלבטה מחשבתו בלי־הרף עד שיום אחד, בדרך למקום מושבו הקבוע ברחוב, הבריקה ההמצאה וחלפה בו כזיק לוהט: לשיר! לצרף שירה לנגינה. הרי קולו נאה למדי, ואם יפתח פיו, וקולו בשיר יתמזג עם צלילי המנדולינה – מובטח לו שכל אותן בריות שנקטה נפשם ממנו, יעריכו את יתרונו ויפתחו שוב את הארנקים…

היתה ראשית סתיו. היום היה בהיר ושקט. הרוח הרעננה, הלטפנית, החליקה על עורפו של העיוור, הפריחה סביבו רישרושי עלים וציוצי ציפורים. רגיל היה לפזם לפעמים לעצמו בין כותלי מגורתו הדלה, אך מעולם לא השמיע את קולו בחוץ. זו היתה הפעם הראשונה. תחילה נבהל מעט. קולו היה אטום כלשהו, מרוסק, אך במהרה נצטלל ונשתלב יפה בנגינתו. קולו היה עדיין רוטט במקצת, צרוד כלשהו, אך חם ונעים. העיוור עצמו כה שקע בהקשבה לזימרתו, עד שכמעט הסיח דעתו מן התכלית…

לאחר שעה קלה התנער – אף פרוטה אחת לא פקדה עדיין את קופסתו… מעולם לא נהג למשמש בתוך קופסתו לפני כלות היום. עתה לא עצר כוח להבליג. הוא שילשל את כפו לתוך הקופסה והוציאה בחיפזון, כטובל ברותחים – הקופסה היתה ריקה. חלחלה קצרה כיווצה את גרונו – ולאחריה עלה בו מרי עיקש. הוא הרעים את מיתרי המנדולינה במחי־אצבעות נחרץ, וקול זימרתו הוטל לחלל האוויר – תקיף ותובע.

צעדים נעצרו בקירבתו. משמאלו – נשמע רחש גפרור ניצת, מימינו – טריקת קופסה של פוך־נשים. הוא כבר ניחש במעומעם את המעגל – מעגל המאזינים המיוחל, המעודד.

אבל מה זה? משהו לא כשורה, לא כשורה… החוש המיוחד – נחלת כל עשוקי־האור – העביר אל הכרתו את הגלים הטמירים הנאצלים מהווייתם של העומדים במחיצתו: חש שאינם מאזינים – הם מסתכלים. הנה הם פונים איש אל רעהו. הברות קטועות. שיפשוף סוליה במרצפת. כעכוע־גרון. נשיפת נחיריים. ציחקוקים כבושים. – מטבע יתומה נופלת סוף־סוף לתוך הקופסה כטיפה צייקנית של ענן־אכזב… וקול נשמע במורת־רוח: "אף זהו קבצן?!… ובצחוק קצר: “הריהו ארטיסט מושלם, ממש – וירטואוז.”…

שעה ארוכה דמם העיוור. ידיו נחו על הכלי המונח בחיקו, וראשו נטה מעט אל כתפו. הדברים ששמע הדהדו באזניו והלמו ברקותיו. לאט־לאט הלכה ונתחוורה לו מלוא משמעותם, והוא ירד לעומקם…

למחרת לא הביא את הכלי. הוא ישב על שקו, ידו הימנית כרוכה בתחבושת ותלויה ברצועת־בד קשורה על עורפו. בידו השניה היה שלט: “ידי נשברה בתאונה. לא אוכל עוד לנגן. רחמו, אנשים טובים!”

לא דיבר דבר. ישב רכון, וראשו שמוט, נשען על חזהו.

המטבעות נפלו שוב אל תוך הקופסה, נשרו רצופות ותכופות כניטפי גשם־ברכה.

יום חורף אפור ולח. השמים עכורים ודולפים לפרקים. הנוסעים העומדים בתור ומחכים למכונית, דומים לחשׂיף כבשים, שהצטופפו בין גדרות תחת שמי־סגריר. ראשי האנשים מכונסים לתוך צווארוניהם הזקופים, הפנים חמוצים והמבטים מרים, שוממים. מחסום־המתכת, הסוגר על התור מימין ומשמאל, קר ולח, כף־היד שנוגעת באקראי במשענת החלקה, המזיעה, נאספת בסלידה.

מחוץ למחסום, על המדרכה, בראש התור מן הצד, עומד הוא, בר־נש קיפח, שמעילו הפרום יורד לו למטה מברכיו, כפות־ידיו תקועות בשרוולים, ראשו מופשל מעט אחורנית ועיניו עצומות. לא־לא, הוא אינו קבצן רגיל. איו הוא משתדל לעורר רחמים, אינו פושט יד ואינו מחנן קולו בבקשת־נדבה. הוא אך עומד ומתפלל לרצונו, מתיחד לו עם קונו בראש חוצות ושופך שיח לפניו.

מתנועע הוא פנים ואחור ומסלסל בנעימה: “איי, עקיבא בן מהללאל היה אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי חטא”.

ורידים כחלחלים זעים בפניו של המתפלל, פיקת הגרון מזדקרת, והשפה התחתונה הבשׁרנית, משתרבבת ברפיון. “איי, הסתכל בשלשה דברים – –” חוזר הוא על הפסוק בגיוון של נוסח והטעמה, והקול עולה בתהודת־חזה כבדה, שלוח לאוויר החורפי, לחלל־העולם הצמרמר. הוא מפסיק לרגע כמחכה לתשובה. שקט מסביב, רק הברוש הגבוה שבחצר הסמוכה מנענע לעבר המדרכה את קצה צמרתו – נענוע חרישי, חסוד…

אך כשהמתפלל מסיים וחוזר ומתחיל מחדש, מתעורר התור האדיש מקיפאונו: פלוני מושך בכתפיו בקוצר־רוח, אלמוני מחייך בלעג ומביט סביבותיו למצוא שותף לתגובתו. בחורה אלגנטית מותחת כפפותיה בהרמת גבות־עיניים: “אכסמפלר חדש!”…

הוא אינו נותן דעתו על הנעשה במחיצתו. מופרש ומובדל לעצמו הוא ממשיך להתנועע כעובר לפני התיבה, וקולו מוסיף להשתפך בתוספת הדגשה: “דע מאין באת ולאן אתה הולך”, והלחן ספוג אנחה ותביעה, התחטאות וקובלנה.

פני העומדים בתור הולכים ומרצינים, ואוירה של נכאים מלפפת את העדה הקטנה הכבושה במחסום המתכת כבתוך סוּגר. איזו חרדה כמוסה, מגוחכת, אך תקיפה הולכת ונשחלת לתוך הלבבות: באמת, באמת – “מאין באת” – את זאת יודע כל אחד מהמחכים למכונית, אבל “לאן אתה הולך”, – הו, זהו עסק ביש, מי יכול לדעת בימינו היכן יסיים הילוכו. וכי ידעו זאת הנוסעים שעשו דרכם באותה מונית אומללה, שהמשאית הכבדה מעכה ופצפצה אותה לרסיסים על אם־הדרך? או אותם נוסעי המכונית, שקטר הרכבת הסתער עליה וידרסנה בשצף מרוצתו? או אותם נוסעי הג’יפ שגלש אמש במידרון, התגלגל עשרות מטרים ונשאר רבוץ בתחתית הגיא, גגו למטה וטלפי־גלגליו פשוטים כלפי מעלה? – כל אותן כרוניקות על תאונות־דרכים, שהעין עוברת עליהן בריפרוף קל, הגיחו עתה ברורות ובולטות ונצטיירו בעליל, במוחשיות אכזרית.

“אוי, דע מאין באת, ולאן, אתה הולך” – דומה שנימת תאנייה, בת־קולו של הספד, משתזרת לתוך התפילה, והקמטים בצידי פיו של המתפלל קובצים הבעה של צידוק הדין.

במעלה־הרחוב, שם בקצה האופק של השמיים העמוסים חשרת עננים, נבקע פתאום צוהר של תכלת רעננה, ובבוּאה של אור בהיר נמתחת כאלונטית מזהירה לאורך הכביש הרטוב. – אך לא, גם בזאת אין תנחומים: הרחוב הארוך, המפליג אל שער הזוהר בשיפולי הרקיע, נראה כפרוזדור המזמין מהכא להתם…

את הפורקן מביאה המכונית המיוחלת, המגיעה סוף־סוף בחריקה ושריקה, שכולה בטחון ושרירות של “עולם הזה”. העומדים בתור מתפרקים ומשתזבים, אך בעוברם על יד המתפלל הם משפילים מעט את הראש ומטילים בחיפזון את המטבע אל כיסו בתנועה זהירה, משדלת, כמתן כפרה ופדיון־נפש: אולי ירחם…

איש לא שעה היום אל כנר־הרחוב. הוא ישב, כרגיל, על שרפרפו, על סף המבוא המקורה של הבית הגדול הפונה לרחוב. את כינורו החזיק על ברכיו, ועל המדרכה, בסמוך לרגליו, בהתה תיבת העץ – נרתיק הכינור – שקטיפת מירפדה נשחקה מכבר. הקשת הבטלה התנמנמה לה בתוך המיכסה של התיבה.

אף מטבע אחד לא הוטל עדיין לתוך התיבה הפתוחה. את כל היבול קצרו היום הם – שני הקבצנים הזרים, אורחים פורחים, שהופיעו בבוקר במעלה הרחוב בהמולה קולנית של צלצלי נחושת ובעבועי־תוף.

בתוף היכה הנמוך מבין השניים, השחרחר, הגחכני, שחתימת זקן עגלגל עטרה את פניו החיוורים־אפרוריים, כובעו שמוט לצד העורף, שרוולי מעילו ומכנסיו המטולאים קצרים מכפי מידתו, ושתי עיניו – שתי טיפות דיו שחורות – משוטטות וקורצות בעליצות של הפקר.

השני, שהקיש בצלצלים, היה גבוה וכחוש מחברו. פניו הגרומים מגולחים, וזיפי שיער־שיבה מבצבצים על לחייו. לראשו חבש מצנפת אדומה עם ציצה מרוטה, חזהו היה נתון באפודה צרה, שריקמת־פתילים זהבהבת־דהויה הקיפה את מיפתח צוארונה וכפתוריה. מהחלק האחורי של סרבל השתלשלה, כאליה של כבש, יותרת עשויה קפלים רחבים. את הצלצלים – קעריות נחושת עם פיתוחי שריגים – סובב האיש בין אצבעות ימינו בזריזות, ובשמאלו החזיק קופסת פח לקבלת הנדבות.

הפרוטות עפו אל תוך הקופסה מכל צד, וצילצולן נתמזג במוסיקה זו של תוף ומצלתיים, מוסיקה שאין בה לחן, אלא חזרה בלתי פוסקת של קצב פוחז, קל, עליז, חסר־דאגה. עוברים ושבים צחקו כלפי הזוג, משכו בכיתפיהם והעניקו להם את מטבעותיהם מתוך תחושת פורקן, כאילו שניים אלה, המגוחכים כל כך בלבושם, הילוכם ונגינתם, פרקו גם מכל הנתקלים בהם את הרצינות הכבדה של עמל הקיום, ושיוו לכל הענינים המטרידים משמעות אחרת, חדשה, לא־איכפתית.

הכנר הביט אחרי השניים בתהייה, ולאחר שנעלמו במורד הרחוב תלה את מבטו בעץ הבודד שעמד בשולי הכביש ממול, כאילו נתכוון לבקש עצה מפיו, העץ היה ערום ויבש, ורק זלזל יחיד, ירוק ורענן, השתרבב מתוך סיקוס שבגזע ונע ברוח הקלה.

בהיסח הדעת התחילו אצבעותיו של הכנר לגשש בין המיתרים ולתלוש מהם צלילים בודדים. הנה היבהב משהו באוויר וירד למטה – המטבע הראשונה צללה אל קרקעיתה המרופדת של התיבה. הכנר לא הרים את ראשו, הוא הכיר את הנעליים: זוהי המטרונה המזדקנת, שתרמילי לחייה הצבועות גולשים משני עברי סנטרה בחשיבות של קפידה. כן, זו לא תבגוד בו לעולם, לא תוותר על התענוג הכפול שהיא מפיקה יום־יום מנדבתה – תענוג של רחמנות מהולה בסלידה. כדרכה השירה גם הפעם את המטבע מגבוה, ללא הטיית־גוף כלשהי, אחר־כך פנתה הצידה, רקקה על המדרכה ומחתה את הרוק בסוליית הנעל המגוהצת.

הרקיקה לא היתה מוצדקת, שכן טרם נדף מן הכנר ריח ייו־שרף, שעליו היה מוציא את שלל־יומו. טרם השיגה ידו היום לזכות בלגימה וחסרונה של זו הציק לו מאד. בשיפולי חזהו מצד שמאל כבר רחשה אותה מציצה תבענית, עיקשת, נוקבת כמקדח, העולה לאט־לאט אל הגולגולת ומערפלת את העיניים. לו היה יכול להעביר את הקשת על כינורו! בימים שהשיגרון הארור מרפה מיד ימינו, הוא עושה זאת, ואז רבים הם הנעצרים תוך הילוכם ועומדים להקשיב לנגינתו. אמנם, גם בשעות נדירות אלה אין הוא מצליח לחזור לקדמותו, לאותה שלמות עילאית שהיתה מנת־חלקו בעבר הרחוק, בימים שהיה חולש על במות הקונצרטים, אפוף קורי־זוהר שנמשכו אליו מעיניים רושפות של המוני אדם קסומים, עוצרי נשימה. עכשיו, גם באותן פעמים נדירות שהוא תופס את הקשת, הרי היא מדדה פתאום, או גולשת הצידה. ואז משתנק גרונו ונשימתו נפסקת לרגע־קט, אף כי המאזינים ברחוב לעולם אינם משגיחים בכך – הם הולכים שבי אחרי קסם הצליל שנשאר רווה, חם ומשכר.

מן ההכרח שישתלט היום על הקשת – היום, כשאורחים־פורחים אלה הולכים וכובשים את הרחוב, כשכינורו הולך ונהדף מעמדתו האחרונה על ידי הילולה זו של צלילים נבובים. הוא ניסה לתרגל את אצבעות ימינו, לכפוף וליישר אותן חליפות. כאב חריף חילחל בפרקים הנוקשים המחורצבים. הוא הידק את שפתיו והמשיך בתרגילו. כאב האצבעות שיכך את המציצה הדורסנית בשיפולי החזה. הנה נפוג גם הכאב. האצבעות היו חופשיות – הוא הרים את הקשת. קם והשעין את סנטרו אל הכינור. שולי מכנסיו נתגבבו בקפלים צפופים על נעליו המרופטות, הברכיים הרופפות היו כפופות, אך מהמותניים ולמעלה היה גופו זקוף ומאושש.

ציפור קטנה חלפה באוויר, עמדה על העץ ממול, הטילה על ימין ועל שמאל פרט־ציפצופים מהירים, מתלהלהים, ומיד נעקרה והפליגה לתוך התכלת הזיוותנית, טסה ונעלמה.

במבוא המקומר נתהדהדו הצלילים הראשונים של “מחול הצוענים”. הם עלו במתיחת כנפיים רחבות, מלאים חיוּת ונועם ודבקות עמוקה.

“היום אתה מנגן בקשת? – נחמד”…לחשה ברנן־אושר כבוש ילדה קטנה, דקת גיזרה, שנשאה בידה תיק של תווי־נגינה. שערותיה הערמוניות היו מעונבות מעל לקודקודה וגלשו כ“זנב־סוס” לעבר הגב. חיוך קל נחבא בחפתים של זוויות עיניה הסיניות, ושיניה העליונות, הבולטות קימעא כלפי חוץ, הבהיקו בניצנוץ לחלוחי.

מכל ה“נותנים” הקבועים היתה הילדה היחידה שנהגה להחליף דברים עם כנר־הרחוב. היא התחילה בכך מן היום הראשון להופעת הכנר במבוא. שעה ארוכה עמדה אז מן הצד והתבוננה באצבעותיו הגוששות בין המיתרים ופורטות עליהם בצביטה.

– בדיוק כמו שאני עושה לחתול שלנו – צחקה הילדה – מאחור אני מתגנבת אליו ותופסת באוזניו…

הוא הרים אז את ראשו והסתכל בה בעיניו הגדולות, הבולטות, שצבען כחול־דהה ודוק מימי עוטף אותן ומטשטש בהן את תחומי האישון. צחוקה נפסק מיד, והיא התקרבה אליו בזהירות:

– אני מנגנת פסנתר. פעמיים בשבוע אני מקבלת שיעור. היא הרימה למולו את תיק־התווים שלה, והוא הניע את ראשו דומם.

– אבל מדוע אינך מנגן בקשת?

הכנר זקף כנגדה את אצבעות ימינו המעוקלות.

–במלחמה? – שאלה הילדה בזיקור־שפתיים עגמומי.

– לא – הסב הכנר את ראשו הצידה – מחלת־פרקים.

– ואין לך אמא?

– אמא? – משך הכנר בכתפיו, והילדה מיהרה לתקן:

– אשה, אני חושבת.

– אשה! – כמעט שהיתה – חייך הכנר והמשיך בראש מורד כמדבר אל נפשו. – היינו מתחתנים לולא, לולא…

– לולא חלית? – פלטה הילדה, וכמו נבהלה ממוצא־פיה: החפתים בזוויות עיניה נתכווצו, והיא מיהרה והטילה לתוך תיבת הכינור את כל המעות הקטנות שניתנו לה אותו יום לקניית “דברים טובים”.

וכן עשתה מאז, כל פעם שהלכה לשיעור הנגינה. לעתים רחוקות נזדמן לה לשמוע את הכנר מנגן בקשת. במקרים נדירים אלה היה מטה כינורו לעברה, כמחווה קידה לפניה, כמרמז שנגינתו מוקדשת לה. מדוע לא עשה זאת הפעם? רק הציץ בה כנבהל מהופעתה והיפנה מבטו ממנה. האם הוא שתוי היום עד כדי כך שאינו מכיר אותה?

ההיא ידעה שהכנר שותה לשוכרה, והמטרונה המזדקנת קראה לה פעם הצידה והסבירה לה ש“ילדה קטנה אינה צריכה להיכנס בדברים עם קבצן שיכור”. היא לא ענתה לאשה, רק הניעה את “זנב־הסוס” בהתרסת ביטול: לו ידעו כולם מה שהיא יודעת, לא היו מתרעמים על הכנר בגלל שיכרותו ולא היו קוראים לו “קבצן שיכור”…

ואף־על־פי־כן, מדוע הוא מתעלם ממנה היום? היא התקרבה אל התיבה והטילה לתוכה את מעותיה, שׂיכלה אצבעותיה, שתהיינה המטבעות מנקשות זו על גבי זו למען ישמע…

הכנר רק ליכסן את עיניו לעברה, ומבטו הנפחד גלש ממנה אל המטבעות. עורק סמוי נתרעד מזווית פיו לצד אוזנו, והמציצה בשיפולי חזהו הגיחה מחדש בקפיצה דורסנית. להרף עין, מבלי שהפסיק את נגינתו, ניצנצה לעיניו דמות המלצר החיגר המעמיד לפניו את הבקבוק על השולחן המרוּבב, שם במסבאה הקטנה שבסימטה. ידו האוחזת בקשת התחילה להתרופף, אך ברגע זה היכה שוב על אזניו מטח הצלילים הרפויים – קול התוף והצלצלים החוזר ומתקרב. רוגזה כבדה גאתה בקרבו ומחתה את דמותו המפתה של המלצר ואת התשוקה המציקה. תשוקה אחרת כבשה את כל ישותו; היא הבקיעה פתאום מתוך תאים נידחים בנפשו שדממו זמן כה רב סגורים ואטומים: להחזיק בהם, בכל אלה שנעצרו להאזין לו, לתפוס בציצית ראשם, לשלוף אותם מאדישותם, למוגג, להשכיר, להיות שוב –ולו עוד רק פעם אחת – אותו אשף הממזג עשרות לבבות להווייה אחת שמתרפקת על מיתריו ונתלית בקצה קשתו.

קלות נפלאה, שכמותה ידע רק בימים הרחוקים, המאושרים, השתפכה באצבעותיו, והוא ניגן עתה את פרק הנעילה של היצירה. המנגינה הסתלסלה ברוך, מרפרפת במשובה קוסמת, מתחמקת וחוזרת, טופפת בגמישות חיננית. אצבעותיו פיזזו, החליקו־ריחפו כפרפרים, אך ארשת פניו היתה חמורה ושליווה. המצח והאף הגדולים, הכבדים, האפילו כליל על הפה המטושטש ועל הסנטר הרפוף, המהדק את הכינור אל הכתף. שערותיו הקלושות נתפרדו ונתרווחו. הוא ניגן בעינייים עצומות וחש את עצמו כמפליג לתוך חלל האוויר, גורר בעקבותיו המוניות של בני־אדם השטים אחריו בידיים פשוטות אל איזה ענן רחוק עוטה אור חכלילי.

ח – ח – ח! – התנפץ פתאום באוזניו רעם של צחוק. הוא פקח את עיניו, ידו האוחזת בקשת צנחה למטה. מולו עמדו השנייים, המתופף והמצלצל, כשהם מקישים בכליהם, והקהל הומה כנגדם. פרצופים שטופי צחוק היבהבו מסביב, ראשים הופשלו אחורנית. פיקות־צוואר הזדקרו, פימות שמנות פירכסו בהנאה יתרה:

– תזמורת סימפונית – אה?!

– תוף ומצילתיים, ושמחה עד לב השמיים!

– להטוטרים שכאלה!

– Funny! Funny! – – הלמה בעקבים גבוהים תיירת גוצה, מתלעלעת מצחוק.

– זמירות חדשות! זמירות חדשות! – קרא בנהמת־צחוק גבר בעל גוף, כשהוא מטלטל כתפיים ומשפשף בהנאה את קודקודו הקרח.

קעריות הנחושת פירפרו בלי הרף וכמו קינטרו זו את זו והתקוטטו; התוף הטיל נזיפות קטועות רטנניות. הפעם עשו השניים את מלאכתם ביתר התלהבות, ביתר גיחוך של הפקר: המתופף ליכסן את ראשו וקרץ בעיניו, והמצלצל קירטע תחתיו והרקיד את היותרת של סרבלו. המטבעות הנזרקות לתוך הקופסה רדפו זו את זו, מכרכרות ונוקשות בדפנות הכלי.

השמש הגבוהה שפכה על הכול אור מסנוור. באמצע הכביש התנוצץ בבוהק חוצפני איזה שבר־זכוכית רב־קצוות, וקירות הבתים שטופי הנגוהות התערטלו כליל וגיחכו במחשוף כתמים ופצלות של טיח מקולף.

הכנר ניצב קפוא על עומדו. כל המראות והקולות התערבו אצלו למרקחה אחת, לסחרחורת משונה. מכל הקריאות שנישאו מסביב, נתקעה באוזניו ברורות רק קריאתו של הגבר הקרח: “זמירות חדשות!” קריאה זו ניסרה במוחו כלחן מוסיקלי החוזר בלי סוף בעירבוביה ססגונית של גירסות שונות.

פרוטה אחת! רק פרוטה אחת – אתה מרשה לי? – צרחה הילדה באוזני הכנר, כשהיא תומכת מותניה בידיה מרוב צחוק.

את כוונתה הבין הכנר רק כאשר משכה בשרוולו ורמזה לו באצבעה לתוך תיבת הכינור, ואחר־כך לעבר זוג יריביו

– בשבילם! בשביל המצחיקנים השניים, רק פרוטה אחת!

פניו של הכנר תפחו ונתלקחו. בתנועה מהירה גחן אל התיבה, חפן את כל המעות, שהיו בתוכה, והטיל את המטבעות לעבר השניים:

– הידד זמירות חדשות! הידד, צלצלים! יחי התוף! – צעק הכנר כשצחוקו טורף את פניו ומרעיד את כל גופו – צחוק צרוד ומרוסק, מעלה בת־קול של יללה.

שני הקבצנים זחלו על המדרכה וליקטו בלהיטות את המטבעות המפוזרות, כשהם מעיפים לרגעים מבטים הססניים אל רגליו של הכנר, כחוששים לבעיטת־פתע.

הכנר הצוחק הפשיל ראשו אחורנית. הוא לא ראה את המבטים התוהים שהחליפו ביניהם העומדים מסביב, לא ראה את הילדה – מכירתו הטובה – מצטנפת על יד הקיר ונושכת את אגרופה.

– “בריאות הגוף יתן לכם אלוהים! – דשנים ורעננים תהיו! – תזכו לחיים מאושרים! – מזל נהיר יהא לכם! – תרוו נחת ועונג מבניכם ובני־בניכם!” ־

נופת צוף נוטפות השפתיים, והחריצים, שבזוויות העיניים ומשני עברי האף, שופעים חסד וחנינה. לא כשלמי־תודה ניתנות הברכות, – מקדמות הן כל עובר ושב בטרם שלח ידו אל כיסו, מוגשות הן ללא תנאי, בנעימה ובסבר־פנים ־ תמצית ידידות ואהבת־הבריות.

– "אושר ונ־־חת יהיו מנת חלקם־חלקכם! – או־־רך ימים שאננים יתן לכם אלוהים! – וכף מיד המשוטחת, יותר משהיא בית־קיבול למתת הזולת, הריהי מעין הגש המציע פרי־מגדים ערב לחך.

אין הדמות משתנה ממקום למקום ומשעה לשעה במעגל שעות היום. ממותניו ולמטה לחוץ האיש אל הקיר הגובל עם המדרכה, ממותניו ולמעלה – נטוי מעט קדימה כמחווה קידה של אדיבות. והברכות חוזרות ומשתלשלות, כשהנעימה וארשת הפנים אינם מתקפחים, אינם מתקהים, אינם מאבדים אף קורט מזו החביבות המצודדות. אם מענה־לשון מאולף כאן, מקצוע – אזי גם שחקן־אמן לא היה מצליח לשמור כך על רעננות התפקיד בהצגה הנערכת יום־יום מבוקר עד ערב.

עוברים ושבים, הכפויים בהילוכם החפוז לבולמוס של יצרים ועיסוקים טורדניים, נעצרים למשמע הברכות מתוך הפתעה והתנערות נעימה, כמו נפל פתק־זכייה לרגליהם, ומשהו בקרבם, משהו דרוך וקשוח, מתרופף, מתרווח, מפשיר.

–“שפע של נ־־חת יהא לכם! – לאורך ימים תזכו! – ישועות ונחמות יהיו מנת־חלקכם!” – הד רחוק מגיע לאוזניים, בת קולן של ברכות נעתרות בשמחות יהודיות משכבר הימים, שמחות עממיות נלבבות עם הרבה מאור־נפש עמוקה. בתי הרחוב האפורים, הדהויים, אחת כמו מצהילים פנים בבת־אחת, והכלת במרומים מוסיפה זיו. ריח־עדנים עולה בנחיריים, ריח הרקיקים הנפלאים, רקיקי־החתונה, שהיו ממולאים שקדים כתושים וציפת אגוזים מטוגנים בשמן ודבש. מראה שולחנות מרפרף במחזה, שולחנות עוטים צחור מפות גדולות, גולשות לרצפה, ועליהם מנורות־כסף גבוהות, מחוטבות, מיתמרות אל־על; קול כינור רוטט וממלל מתקשר בלב וצובטו צביטת דוויי מתוק. עם הטלת המטבע לתוך כף היד נדמה לו לנותן שלא יצא ידי חובתו, שקיבל מאת המברך הרבה יותר מערך הנדבה.

לימים נעלם האיש. חולפים שבועות וירחים עד שמבורכיו מתרגלים לאט־לאט להעדרו של הצליל המרנין, צליל הברכה, במסכת הצלילים של מגרופית הרחוב ההומה.

כמעט נמחה זכר האיש, והנה חזר ובא. – הזהו?

אין ספק, הוא זה. אך שוב אינו משנה את במקומו, אינו עובר ממדרכה למדרכה. יושב הוא על שרפרף נמוך, גבו נטוע בקיר שמאחוריו, ראשו כפוף וסנטרו נשען על חזהו. רגליו תפוחות, עטופות וכרוכות במטליות לבנות, פשוטות בלי־נוע כשני קנקנים עבים. משקפיים כהים, כמעט שחורים על אפו – ספק מגוננים על העיניים, ספק מסתירים מבט חדש… והיד לופתת קערית קטנה, שחוקה.

דומם יושב האיש. אין עוד ברכה בפיו – נסתם מקור הברכה, דומה, נשתתק האיש מחמת הרגשה כובלת – הרגשת הדיסוננס, העלול להיווצר מצירוף זה של ברכות מתוקות עם חזות מרה של גוף רצוץ…

אמנם, המראה עצמו יש בו כדי להכמיר את הלב ולהמריץ מתן של חסד. אך מוזר הדבר: דווקא אלה שהכירו את האיש מקודם, מלפני התמורה, נוהגים כלפיו בהתעלמות, כמתוך הרגשת־אשמה, כאילו הם־הם שעשקו את האיש והציגוהו ככלי ריק. האם לא פגעה בו הקללה רק משום שהריק על האחרים את כל אוצר הברכה שהיה ברשותו, ביזבז ללא שיור, וכך נשאר חסר־מגן, פרוז ומעורטל לכל פגע, לכל מדווה וחולי?…

על־כל־פנים, עתה הם מצדדים עצמם, ממהרים לעבור על פניו, כביכול טרודים במשהו מטושטש, משהו מסקרן ביותר, הנמצא בסמוך, באלכסון, או הלאה־הלאה, בגובה, מעל לשדרות העצים הנוהרות אל הים…

הרחוב היה שטוף־שמש, ופס הצל על המדרכה, בסמוך לבתים, האפיל עבות כמריחת־מכחול דשנה. העצים המתולתלים התנאו בראשיהם הגזוזים, ועלים בודדים פירפרו מפעם לפעם. על הכביש נעו כלי־רכב ללא הפוגה, ושאון הגלגלים הבליע את הלמות צעדיהם של העוברים ושבים על המדרכות. הללו – ומהם גם כבדי־פסיעה, שפניהם מודאגות – נראו כמחליקים ומרחפים.

הנערה, שעמדה על־יד שלט־הברזל הירוק, חיכתה לאוטובוס הנוסע לשפת הים. דווקא בימים אלה, ימי חול־המועד של סוכות, קוסמת לה הרחיצה בהשכמה, המים הצוננים אינם מלטפים ומפנקים

– הם מספיגים רעננות, מרהיטים את הדם בעורקים. שני אוטובוסים מלאים עברו בלי להיעצר. היא המשיכה לחכות, מעבירה את משקל גופה חליפות מרגל שמאל לימין ומימין לשמאל, וירכיה התמירות, המחוטבות, זעות מתחת לשמלה הדקה.

– דויד! דויד!

– הללו, זיוה!

– אתה לים?

– כן.

– עשה עמי חסד!

– עלי!

בעוד רגע ישבה הנערה על סוס־הברזל מאחורי גבו של הבחור. הרכב נעתק ודהר קדימה בנחירה ונשיפה. חולצתו הלבנה של הבחור התנפחה ברוח כמפרש, ושולי שמלתה של הנערה ורעמת שערותיה התנפנפו וטפחו במשובה.

אץ האופנוע, מדביק כלי־רכב אחרים ועובר על פניהם, ובכל עקיפה, כשהוא נוטה מעט באלכסון אגב מרוצתו השוקקת, נאחזת הנערה בכיתפי הבחור המוצקות, ואז הוא חש על גבו את לחיצתו המקרבת ודוחה של שד בתולי מלא וגמיש…

הזקן בא ממעלה הרחוב, מקום שם מתגבהת מתוך קרחת אילנות כיפת בית־הכנסת הלבנונית. הוא הפסיע על המדרכה זקוף, גדול וכבד. מתחת לתיתורת מגבעתו השחורה הבהיקו בחיוורון צח פניו הבשרניים וזקנו הלבן היורד על חזהו. כפות ידיו התפוחות, המכוסות כישות צהבהבה, חבקו בהנאה את האתרוג והלולב ונשאו אותם דרך חירות וחג, מאחורי הפינה של סימטה צדדית יצאה זקנה שחוחה, ופניה אל מעלה הרחוב לעבר בית־הכנסת. לסוטה כהה עטפה את גבה, ומן המותניים ולמטה השתלשלה־התרחבה שמלה בהירה זרועה פרחים קטנים, סגולים. שערות־השיבה ביצבצו משני עברי המטפחת שעל ראשה, והמון הקמטים הדקים על לחייה וסנטרה היו נסוכים חיוך מחונן לקראת האור, ירק־העצים והתנועה מסביב.

המרחק בינה לבין הזקן הלך והצטמצם. צעדו של הזקן היה רופס, אך בוטח, והזקנה שדישדשה בפסיעות־סירוגין של רגליה הקורסות, הבחינה באתרוג והלולב האחוזים ביד הגבר. היא התנערה וחפזה לקראתם בהתרגשות. נמוכה היתה מן הזקן, ורק לאחר שנשאה ראשה בהתאמצות הגיע מבטה אל פניו:

– במחילה מכבודכם, עשו נא עמי חסד… קשה לי להגיע לבית־הכנסת.

– אה! נתרווח הזקן בריתוי – נטילת־לולב? מדוע לא?

הם עמדו במקום שנפגשו, באמצע המדרכה של הרחוב הסואן. הזקנה תיקנה את כנפות המטפחת מתחת לסנטרה, והזקן נתן את האתרוג והלולב בידיה הרועדות.

היא לחשה את הברכה בעצימת עיניים, אך לשווא ניסתה לנער את הלולב לסיום – ידיה הרועדות לא נשמעו לה. הלולב נע הנה והנה, אך אותו רישרוש נחמד, העולה כרגיל מקצה הלולב, כשמנערים אותו כהלכה – לא עלה, לא עלה…

בבת צחוק מתנצלת החזירה את הלולב והאתרוג לידי הזקן:

– תודה יפה. הקדוש־ברוך־הוא בעצמו זימן אתכם. מי יודע כמה הייתי משׂ‏ּּ‎‏תרכת עד שהייתי מגיעה לבית־הכנסת. עכשיו אפנה לי ואסור לבית כלתי. תודה יפה.

– חלילה, חלילה… – נענה הזקן בפנים מאירות – לא צריך להודות. מצווה גדולה זימנת לידי – לסייע לנטילת־לולב, מצווה יקרה מאד…

המדרכה היתה שטופת־שמש. שאון כלי־הרכב הבליע את צעדי העוברים ושבים, והם נראו כמחליקים ומרחפים. השמיים מעל ניתכו בנהרה, ותכלתם עמוקה ורווה.