יום חורף אפור ולח. השמים עכורים ודולפים לפרקים. הנוסעים העומדים בתור ומחכים למכונית, דומים לחשׂיף כבשים, שהצטופפו בין גדרות תחת שמי־סגריר. ראשי האנשים מכונסים לתוך צווארוניהם הזקופים, הפנים חמוצים והמבטים מרים, שוממים. מחסום־המתכת, הסוגר על התור מימין ומשמאל, קר ולח, כף־היד שנוגעת באקראי במשענת החלקה, המזיעה, נאספת בסלידה.
מחוץ למחסום, על המדרכה, בראש התור מן הצד, עומד הוא, בר־נש קיפח, שמעילו הפרום יורד לו למטה מברכיו, כפות־ידיו תקועות בשרוולים, ראשו מופשל מעט אחורנית ועיניו עצומות. לא־לא, הוא אינו קבצן רגיל. איו הוא משתדל לעורר רחמים, אינו פושט יד ואינו מחנן קולו בבקשת־נדבה. הוא אך עומד ומתפלל לרצונו, מתיחד לו עם קונו בראש חוצות ושופך שיח לפניו.
מתנועע הוא פנים ואחור ומסלסל בנעימה: “איי, עקיבא בן מהללאל היה אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי חטא”.
ורידים כחלחלים זעים בפניו של המתפלל, פיקת הגרון מזדקרת, והשפה התחתונה הבשׁרנית, משתרבבת ברפיון. “איי, הסתכל בשלשה דברים – –” חוזר הוא על הפסוק בגיוון של נוסח והטעמה, והקול עולה בתהודת־חזה כבדה, שלוח לאוויר החורפי, לחלל־העולם הצמרמר. הוא מפסיק לרגע כמחכה לתשובה. שקט מסביב, רק הברוש הגבוה שבחצר הסמוכה מנענע לעבר המדרכה את קצה צמרתו – נענוע חרישי, חסוד…
אך כשהמתפלל מסיים וחוזר ומתחיל מחדש, מתעורר התור האדיש מקיפאונו: פלוני מושך בכתפיו בקוצר־רוח, אלמוני מחייך בלעג ומביט סביבותיו למצוא שותף לתגובתו. בחורה אלגנטית מותחת כפפותיה בהרמת גבות־עיניים: “אכסמפלר חדש!”…
הוא אינו נותן דעתו על הנעשה במחיצתו. מופרש ומובדל לעצמו הוא ממשיך להתנועע כעובר לפני התיבה, וקולו מוסיף להשתפך בתוספת הדגשה: “דע מאין באת ולאן אתה הולך”, והלחן ספוג אנחה ותביעה, התחטאות וקובלנה.
פני העומדים בתור הולכים ומרצינים, ואוירה של נכאים מלפפת את העדה הקטנה הכבושה במחסום המתכת כבתוך סוּגר. איזו חרדה כמוסה, מגוחכת, אך תקיפה הולכת ונשחלת לתוך הלבבות: באמת, באמת – “מאין באת” – את זאת יודע כל אחד מהמחכים למכונית, אבל “לאן אתה הולך”, – הו, זהו עסק ביש, מי יכול לדעת בימינו היכן יסיים הילוכו. וכי ידעו זאת הנוסעים שעשו דרכם באותה מונית אומללה, שהמשאית הכבדה מעכה ופצפצה אותה לרסיסים על אם־הדרך? או אותם נוסעי המכונית, שקטר הרכבת הסתער עליה וידרסנה בשצף מרוצתו? או אותם נוסעי הג’יפ שגלש אמש במידרון, התגלגל עשרות מטרים ונשאר רבוץ בתחתית הגיא, גגו למטה וטלפי־גלגליו פשוטים כלפי מעלה? – כל אותן כרוניקות על תאונות־דרכים, שהעין עוברת עליהן בריפרוף קל, הגיחו עתה ברורות ובולטות ונצטיירו בעליל, במוחשיות אכזרית.
“אוי, דע מאין באת, ולאן, אתה הולך” – דומה שנימת תאנייה, בת־קולו של הספד, משתזרת לתוך התפילה, והקמטים בצידי פיו של המתפלל קובצים הבעה של צידוק הדין.
במעלה־הרחוב, שם בקצה האופק של השמיים העמוסים חשרת עננים, נבקע פתאום צוהר של תכלת רעננה, ובבוּאה של אור בהיר נמתחת כאלונטית מזהירה לאורך הכביש הרטוב. – אך לא, גם בזאת אין תנחומים: הרחוב הארוך, המפליג אל שער הזוהר בשיפולי הרקיע, נראה כפרוזדור המזמין מהכא להתם…
את הפורקן מביאה המכונית המיוחלת, המגיעה סוף־סוף בחריקה ושריקה, שכולה בטחון ושרירות של “עולם הזה”. העומדים בתור מתפרקים ומשתזבים, אך בעוברם על יד המתפלל הם משפילים מעט את הראש ומטילים בחיפזון את המטבע אל כיסו בתנועה זהירה, משדלת, כמתן כפרה ופדיון־נפש: אולי ירחם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.