הרחוב היה שטוף־שמש, ופס הצל על המדרכה, בסמוך לבתים, האפיל עבות כמריחת־מכחול דשנה. העצים המתולתלים התנאו בראשיהם הגזוזים, ועלים בודדים פירפרו מפעם לפעם. על הכביש נעו כלי־רכב ללא הפוגה, ושאון הגלגלים הבליע את הלמות צעדיהם של העברים ושבים על המדרכות. הללו – ומהם גם כבדי־פסיעה, שפניהם מודאגות – נראו כמחליקים ומרחפים.
הנערה, שעמדה על־יד שלט־הברזל הירוק, חיכתה לאוטובוס הנוסע לשפת הים. דווקא בימים אלה, ימי חול־המועד של סוכות, קוסמת לה הרחיצה בהשכמה, המים הצוננים אינם מלטפים ומפנקים
– הם מספיגים רעננות, מרהיטים את הדם בעורקים. שני אוטובוסים מלאים עברו בלי להיעצר. היא המשיכה לחכות, מעבירה את משקל גופה חליפות מרגל שמאל לימין ומימין לשמאל, וירכיה התמירות, המחוטבות, זעות מתחת לשמלה הדקה.
– דויד! דויד!
– הללו, זיוה!
– אתה לים?
– כן.
– עשה עמי חסד!
– עלי!
בעוד רגע ישבה הנערה על סוס־הברזל מאחורי גבו של הבחור. הרכב נעתק ודהר קדימה בנחירה ונשיפה. חולצתו הלבנה של הבחור התנפחה ברוח כמפרש, ושולי שמלתה של הנערה ורעמת שערותיה התפנפו וטפחו במשובה.
אץ האופנוע, מדביק כלי־רכב אחרים ועובר על פניהם, ובכל עקיפה, כשהוא נוטה מעט באלכסון אגב מרוצתו השוקקת, נאחזת הנערה בכיתפי הבחור המוצקות, ואז הוא חש על גבו את לחיצתו המקרבת ודוחה של שד בתולי מלא וגמיש…
הזקן בא ממעלה הרחוב, מקום שם מתגבהת מתוך קרחת אילנות כיפת בית־הכנסת הלבנונית. הוא הפסיע על המדרכה זקוף, גדול וכבד. מתחת לתיתורת מגבעתו השחורה הבהיקו בחיוורון צח פניו הבשרניים וזקנו הלבן היורד על חזהו. כפות ידיו התפוחות, המכוסות כישות צהבהבה, חבקו בהנאה את האתרוג והלולב ונשאו אותם דרך חירות וחג, מאחורי הפינה של סימטה צדדית יצאה זקנה שחוחה, ופניה אל מעלה הרחוב לעבר בית־הכנסת. לסוטה כהה עטפה את גבה, ומן המותניים ולמטה השתלשלה־התרחבה שמלה בהירה זרועה פרחים קטנים, סגולים. שערות־השיבה ביצבצו משני עברי המטפחת שעל ראשה, והמון הקמטים הדקים על לחייה וסנטרה היו נסוכים חיוך מחונן לקראת האור, ירק־העצים והתנועה מסביב.
המרחק בינה לבין הזקן הלך והצטמצם צעדו של הזקן. היה רופס, אך בוטח, והזקנה שדישדשה בפסיעות־סירוגין של רגליה הקורסות, הבחינה באתרוג והלולב האחוזים ביד הגבר. היא התנערה וחפזה לקראתם בהתרגשות. נמוכה היתה מן הזקן, ורק לאחר שנשאה ראשה בהתאמצות הגיע מבטה אל פניו:
– במחילה מכבודכם, עשו נא עמי חסד… קשה לי להגיע לבית־הכנסת.
– אה! נתרווח הזקן בריתוי – נטילת־לולב? מדוע לא?
הם עמדו במקום שנפגשו, באמצע המדרכה של הרחוב הסואן. הזקנה תיקנה את כנפות המטפחת מתחת לסנטרה, והזקן נתן את האתרוג והלולב בידיה הרועדות.
היא לחשה את הברכה בעצימת עיניים, אך לשווא ניסתה לנער את הלולב לסיום – ידיה הרועדות לא נשמעו לה. הלולב נע הנה והנה, אך אותו רישרוש נחמד, העולה כרגיל מקצה הלולב, כשמנערים אותו כהלכה – לא עלה, לא עלה…
בבת צחוק מתנצלת החזירה את הלולב והאתרוג לידי הזקן:
– תודה יפה. הקדוש־ברוך־הוא בעצמו זימן אתכם. מי יודע כמה הייתי משּּׂתרכת עד שהייתי מגיעה לבית־הכנסת. עכשיו אפנה לי ואסור לבית כלתי. תודה יפה.
– חלילה, חלילה… – נענה הזקן בפנים מאירות – לא צריך להודות. מצווה גדולה זימנת לידי – לסייע לנטילת־לולב, מצווה יקרה מאד…
המדרכה היתה שטופת־שמש. שאון כלי־הרכב הבליע את צעדי העוברים ושבים, והם נראו כמחליקים ומרחפים. השמיים מעל ניתכו בנהרה, ותכלתם עמוקה ורווה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.