רקע
אהרן אשמן

סמיון וסילביץ, המורה להיסטוריה בכיתה השמינית של הגימנסיה, לא טרח הרבה בהוראת המקצוע.עם כניסתו לכיתה נהג לשבת מיד על הקתדרה, להרכיב רגל על רגל ולמשוך בזהירות את המכנסיים מן הברך ולמעלה, כדי לשמור על הקמט המגוהץ בקפידה. לאחר־מכן היה מחליק באגודל ימינו על ציפורני היד השמאלית, משרבב שפתיו ופולט לעבר התלמידים מבלי להרים ראש: " נו – ס, רבותי, ספרו נא את הפרק שהכנתם אתמול". הפסקה קצרה עוצרת נשימה, ומיד מתפרפרים עפעפיו של סימיון וסילביץ בבת־אחת, מבט מהיר מקיף את הכיתה, ואצבעו פולחת את האוויר כחץ שלוח: “אתה!”

התלמיד שהועלה בחכה מספר את תוכן הפרק. אחרים ממלאים אחריו, מעירים הערות. סמיון וסילביץ מפטיר בסיכום קצר, ולסוף: “נו – ס, רבותי, פצחו־נא לשיעור הבא עוד פרק: מעמוד… עד עמוד… להתראות רבותי”.

עם כניסת רוסיה למלחמה לבשה רוח חדשה את המורה להיסטוריה. גלגל המאורעות הוציא אותו ממסלולו הרגיל. הוא התחיל לנאום בשיעורים, לשאת מדבּרותיו על עמים וארצות, על תעודתה הקדושה של רוסיה ועל חובת הפרט למולדת בשעה זו. לדעתו, עתיד נצחונה של רוסיה (עצם הניצחון אינו מוטל בספק, כמובן) לתרום להגברת השפעתה בשני חלקי תבל: אירופה ואסיה. לגבי אירופה תימשך “קריעת החלון שפתח בה פטר הגדול בשעתו, אך הכיוון יהיה שונה: גליציה, צ’כיה, סרביה, בולגריה – פרוטקטורט רוסי על העמים הסלאביים. לגבי המזרח תחודש המסורת הביזנטית: שלטון התרבות הנוצרית בקונסטנטינופול והכנסת הארץ הקדושה, על קבר ישו הנמצא בה, תחת כנפי הפראבוסלאביות שמואל טורנר לא עצר כוח להבליג. הוא החוויר, אך קולו היה שקט: על הארץ הקדושה ישנם טוענים ותיקים יותר מן הרוסים, והא לא יוותרו” המורה הבין את הרמז והשיב מניה־וביה, שרוסיה חזקה למדי בשביל לדכא את אויביה הפנימיים ולשים לאל את ניכלי היהדות העולמית.

מאז דבק בשמואל הכינוי “המשיח היהודי”. תלמידי הכיתה היו מקנטרים אותו ומטרידים אותו בלי הרף עד שיום אחד הגיע הדבר לידי שערוריה, ולא בשיעור להיסטוריה, כפי שניתן היה לצפות, אלא בשיעורו של האדון אוקסדורף – המורה לשפה הגרמנית.

ההפסקה לפני אותו שיעור ארכה יתר על המידה, התלמידים התגודדו במסדרון הרחב, וניקיטה פבלוביץ, הדריך הכיתה, שקומתו הכפופה רשמה באוויר דמות משולש שווה־צלעות, מיצמץ בעיניו וסינן הברות קטועות על ימין ועל שמאל: “הוא כאן, רבותי, הוא כאן. לא איחר אלא חושש הוא…”טורנר, המבודד זה כבר מעדת התלמידים, עמד מן הצד שעון אל סף החלון ומעיין בספר, אך אזנו קלטה את הדברים.

ביריוקין המסורבל, הגברתן שבכיתה, טחן בכבדות: יאמר סוף סוף, ניקיטה פבלוביץ היקר, מה העינין? למה מענה את נפשותינו?.

–זה ענין עדין, רבותי! – השיב מדריך הכיתה והעביר בתנועה מהירה על קצה אפו את מטפחת־הפסים שלו – מבינים אתם, בבית־הספר הטכני ערכו לו התלמידים אתמול אוב־סטרוק־ציה. את המלה האחרונה לחש ניקיטה פבלוביץ במין עליצות שבאימה, ומיד הוסיף בארשת רצינית: “כמובן, מצד אחד כל רוסי נאמן…הרגש הפטריוטי ובייחוד הנוער… שפת האויב…לא רצו בשום אופן – השיעור לא התקיים. אמנם, מצד שני – לא היתה שום פקודה רשמית… אבל הנוער, הרגש הפטריוטי” –

הפעמון הודיע את גמר ההפסקה. המדיך תחב בחיפזון את מטפחת הפסים אל הכיס האחורי של זיגו ומיהר להסתלק. התלמידים נכנסו לכיתה. התלמידים הרוסים לא חיבבו את ה“גרמנית” – היא נקלטה על־ידם בקושי, ולחמן –היהודי השני בכיתה, שבניגוד לשמואל שקד מאד לטשטש את מוצאו, היה מסרס לשם סולידריות, גם את המלים שהיו שגורות בפיו.

כשנכנס המורה, אוקסדורף שררה דממה בכיתה. שמואל היה היחידי שקידם את כניסתו בעמידה, ומבטי־זעם הועפו אליו מכל צד. אוקסדורף ישב, החליק על שפמו ולרגע החזיק בקצהו הימני בהירהור.

מן הספסל הראשון בטור האמצעי, נשמע קולו של יאשקה סובול, נער שפניו גלויים ותמימים, ורק בזוויות פיו רוחשת ארשת זדונית: “האדון אוקסדורף, רצוני לדעת: הוא גרמני?”

אוקסדורף האדים בבת אחת פרץ הדם לפניו שתפחו וכבדו, אך הוא ענה בשקט: "אם זה מעניין אתכם – אני גרמני, אך אזרח רוסי הנני. נולדתי בקורלנדיה. אבי זקני כבר היה נתין רוסי, ורבים מקרובי־משפחתי מכהנים במשרות חשובות בפקידות. בכלל, רבותי, ניסה להוסיף בקול רך יותר – אך כאן הזדקר ראשו הקיפח של זכארין, שהטיל באוקסדוף מבט לגלגני מתוך קיטניות עיניו: "סליחה, מר אוקסדורף, בגמנסיות הגרמניות מלמדים רוסית?

–לא.

חבל מאד – פרץ לחמן בצחוק מידרדר – לפי שאם יחדלו ללמוד אצלנו גרמנית, היה יכול מר אוקסדורף לקבל משרה בגימנסיה גרמנית כמורה לרוסית. מדוע לא?

אוקסדורף האדים שוב, ראשו שקע בין כתפיו ועורקי מצחו הכחילו. הוא קם ונשען בכפות ידיו על הקתדרה: “אדון לחמן, אין ברצוני להגיב על הגסות הערמומית שבדבריך, אבל משום־מה יחדלו ללמוד אצלנו גרמנית?”

– משום שאין אנו מחויבים לגרגר בשפת־הז’ידים המגונה, שהיא שפת אויבינו. – פלט ביריוקין כטוחן חצץ בין שיניו.

– שתוק, אידיוט! – צעק אוקסדורף ודפק באגרופו על הקתדרה. התלמידים הופתעו. אף אחד לא תיאר לעצמו שקולו המתון, העצור, של אוקסדורף עשוי להפיק צליל רועם כל כך.

– אויבים… אויבים… – ליאות־פתאם הורגשה בדיבורו – בני אדם אויבים הם, אולם שפה? שפת גיטה ושילר – שפת ז’ידים מגונה? הלא תבושו.

התכוון להמשיך אך מבטו נתקל ביאשקה סובול, שראשו נשען על כף־ידו ועל פניו ארשת השתתפות־בצער לגלגנית.

אוקסדורף הצטנף ופקד בטון מעשי־שיגרתי: להוציא את הספרים.

– לא להוציא! – קרא ביריוקין – כשהגרמנים ילמדו בגימנסיות שלהם רוסית, נלמד אנחנו גרמנית.

דממת־קיפאון עמדה בכיתה. מו הקומה התחתונה עלה צחוק ילדים משתעשעים וקול דפיקת דלת נסגרת.

– הביטו, הביטו! – קרא יאשקה סובול והורה באצבעו לעבר הספסל הראשון בטור השלישי.

כולם קפצו ממקומותיהם. אחדים נדחקו קדימה, והיושבים במקומות הרחוקים עלו על הספסלים.

– טורנר! טורנר! המשיח היהודי! הוא הוציא את הספר! – עברו הקריאות כלשונות־אש בערימת קש יבש.

שמואל שתק. שפתיו היו הדוקות וכפות־ידיו מונחות על הספר הפתוח. עם תחילת ההתגרות באוקסדורף ניצנצה בו הרגשת רווחה: הנה עוברת הכוס על מישהו אחר זולתו… אך חיש־מהר חלפה הרגשה זו, והתעורר חפץ לעמוד לימין המותקף: כבן־ברית נעשה לו, כשותף לגורל.

ובכן אדוני המורה, – נהם ביריוקין כשהוא עומד על הספסל וזרועותיו חותרות באוויר – הלא כה אמרתי “שפת הז’ידים”, והנה הוכחה:שמולקה שומר לה אמונים…

– ז’יד ארור! מנוול! בוגד! לך לגרמניה!

קריאות האיבה סערו מסביב, העיניים נשתלהבו והונפו אגרופים. מישהו זינק ובמחי־יד העיף את ספרו של שמואל מעל השולחן. הספר פירפר באוויר כצפור פצועה ונפל על הרצפה סמוך לקתדרה. שמואל מיהר אליו להרימו, אך בו ברגע בעט מישהו בספר והפריחו הלאה. מיד נמצאו שותפים למשחק, והספר, שנקלע מאחד לאחר בבעיטות ובתרועות עליזות, נתמעך ונתמרטט, וקרעים־קרעים ממנו נתפזרו בחדר. שמואל התלבט בין הרגליים הבועטות לאסוף את הקרעים עד שחרטום עבה של מגף מסומר ננעץ בצלעותיו. הוא פנה לאחור ושיקע את אגרופו בפרצוף הקרוב ביותר.

– גם להכות הוא מעז! – שאג ביריוקין – אם־כן, הרביצו בו, בחורים, ויספר לאמו־זקנתו.

הוא קפץ מן הספסל והטיל עצמו לתוך המערבולת.

– אספסוף חמאי! פראים! – צעק שמואל עם שהוא מתאמץ להתגונן. עיניו נתערפלו. בפיו חש טעם נוזל חמים.

אוקסדורף, שניסה ללא־הצלחה להפריד בין המתכתשים, פתח את הדלת וקרא לתוך המסדרון: “ניקיטה פבלוביץ! חושה! תיגרה! מכים זה את זה!”

מדריך הכיתה הגיח מפרוזדור צדדי, מסיט עצמו עקלקלות, שט ונראה כעומד על מקום אחד. ממול, בקצה המסדרון, הופיע המנהל. שניהם, המנהל והמדריך, הגיעו לכיתה יחדיו. שמואל עמד ליד הקתדרה כשידו מהדקת את הממחטה לשפתיו השסועות.

– אמרתי לאדוני – סינן אוקסדורף מתחת לשׂפמו לעבר המנהל – אמרתי לו שאיני רוצה בשערוריה.

– מה תאמר לחניכיך, ניקנטה פבלוביץ? – התיז המנהל אל פני מדריך הכיתה, כשהוא מחליק את זקנקנו המחודד.

– מה לעשות, פיוטר דנילוביץ? – משך המדריך בכתפיו הרזות – לא שיערתי! יתן דעתו: בוגרים סמכתי על בינתם על חוש המידה.

– טוב שיסע המנהל וזקנקנו נזדקף דרך שּׂררה – לכו כולכם הביתה. הדבר יתברר היוזמים יתנו את הדין.

– מה יש לברר? – נתמתק קולו של יאשׁקה סובול – הכל ברור בהחלט. לא נוכל לשאת את החוצפה היהודית של טורנר. הוא אשם הכול.

צרור של קריאות נרגנות התנפץ באוויר:

– הוא העליב אותנו! – “אספסוף חמאי” קרא לנו! פגע ברגשותינו הפטריוטים! – הוא אוהד את הגרמנים – בוגד!…

ככה?!הבינותי. גם המורה להיסטוריה התאונן עליו… – יותרת לחייו הסמוקות של המנהל נלחצה אל צווארונו הלבן, הקשה, וגלשה מעבריו ברוב משמעות – “בלי יד מסכסכת, בלי רוח מרדנית לא תיתכן הפרת־סדרים”. הרים ראשו, כשיתד זקנקנו מכוונת כלפי שמואל: “אם־כי איני מצדיק את הוונדליזם הזה – אצבעו רמזה על קירעי הספר הפזורים – אבל מצד שני עליך לדעת, כי בגימנסיה שלנו, הנאמנת לקיסר ולמולדת, לא תיתכן שום התעללות ברגשותיו של בן־רוסיה אמיתי. הואילה נא לסור אל לשכתי. שם מסיים שיחתנו”.

שמואל לא גרע עינו מפני המנהל. הוא היה בטוח, שהאובסטרוקציה כלפי אוקסדורף הוסכמה מראש בין המנהל לבין מדריך הכיתה. שהמדריך אף הכשיר את התלמידים לכך בהפסקה, בסיפורו על השערוריה במוסד האחר, בבית־הספר הטכני. שמואל התייסר אתה על הסתבכותו וחש שזו לא היתה אלא פוּרקן לסיבלו בכיתה בחדשים האחרונים. גל של אדישות, שנתרגש עליו פתאום, שטף את ההירהורים כהרף עין.

– בעצם, צדק סובול, אדוני המנהל – אמר בראש מוּרד – אף אני סבור כמוהו: אין מה לברר. לי בוודאי הכל ברור…

הוא עזב את הכיתה בצעדים מרושלים, ירד במדרגות אל הקומה התחתונה, חצה את החצר המרוצפת ויצא אל הרחוב.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!