לסביבת גן־העיר נקלע שמואל טוּרנר עם רדת־הלילה. צלילי תזמורת צבאית בקעו מתוך הגן. מעל לשער התנוססה מודעה" “חגיגה גדולה לכבוד גדוד הפרשים. ריקודים. שעשועים. הגרלה. – כל ההכנסה לטובת הצלב האדום”.
– אולי דינה שם? – חלף במוחו הרהור־בזק – היא אוהבת לרקוד.
התקרב והציץ בעד סריגי השער. על רחבת הריקודים ריפרפו שובלי שמלות, ומגפי הקצינים הבהיקו כפרפרי־לילה מוזרים. סולד היה שמואל ממראה הקצינים המגוהצים. דיכדוך־נפש וטינה סתומה היו תוקפים אותו, כשנתקל בהם, בעוברם ברחוב – מצלצלים בדרבונות שבמגפיהם וצופים על סביבותיהם ביהירות.
היה בדעתו לפנות הצידה ולהתרחק מן המקום, לולא נטפל אליו אותה שעה מיוּדעו האקסטרן הנצחי – בחור מזוקן, לבוש ברישול.
– אבל תשמע, אבל תשמע – אכף הלה, כשהוא מושך את שמואל בשרוולו – הרי זה ברור כשמש, שהאינטרנציונל השלישי בגד ברגע המכריע. הוא לא התקומם נגד המלחמה. הסוציאל־דמוקרטיה פשטה את הרגל. אפשר היה לחזות מראש
– שמואל ידע כבר, שזוהי פתיחה לנאום טורדני ארוך:
– יש לי פגישה כאן – נפלה הברה מפיו, שהוא עצמו הופתע ממנה, ומיד מיהר אל אשנב הקופה, קנה כרטיס ונכנס לגן.
בפנים עמדה ההמולה בעיצומה. שמואל נבלע בהמון המסתכלים, שהקיפו את רחבת הריקודים. רעמה התזמורת. פיסות־הנייר הצבעוניות, שהוּעפו מפעם לפעם, ריחפו באוויר כפתותי־שלג, ורצועות הסרפנטין התפתלו כנחשים דקים, צנחו ונכרכו על ראשים וכתפיים. זיקוקים המריאו בקול נפץ אל על, עפו בשריקה חדה, עגו־חגו במרומים האפלים, ולאחר תהייה קצרה בשיא עלייתם נפחו נפשם בעשן קל ורסיסי דמעה דולקים.
התזמורת נשתתקה, ואז בקעה ועלתה מנגינה רעשנית, צרודה, סואנת בקישקוש צלצלים, תקיעת חלילים ונקישות־תוף רהוטות.
– הקרוסלה! הקרוסלה!
שמואל נסחף עם הזרם לעבר הקרוסלה, שסבבה על צירה במהירות גוברת. קולותיהם של הרוכבים על סוסוני־העץ והיושבים בסירות – שברי־צחוק וקריאות־שמחה – נישאו כעלים מתערבלים ברוח.
דינה! – הלא זה צחוקה של דינה, הצחוק המשתפך כאשד של גבישים, מבריקים, מצלצלים.
כן, זאת היא – לחש שמואל. הנה חלפה ביעף, ראשה נטוי אחורנית, הפה מחייך, ושפע השיער מצבע הקינמון, המזהיב באור החשמל, מתבדר מסביב לראשה. היא נעלמה עם הסיבוב וחזרה ונראתה שוב. הנה נרכנה אל הקצין, היושב לידה – גבר צעיר, אדמוני, רחב־גרם: היא טפחה על כתפו, והוא כרך ידו על מותניה: נשתחררה מחיבוקו ואיימה עליו באצבעה – נושכת קצה שפתה ושיניה מבהיקות.
שמואל עמד מסומר למקומו והוסיף להסתכל בקרוסלה, אך שוב לא ראה לפניו אלא אופן גדול הסובב באוויר ומסחרר זהרורים מטושטשים, ורק נקודה אחת ברורה ריתקה את מבטו הדרוך עד לכאב. בנקודה זו ראה את השניים, כאילו היו קבועים ועומדים לנגד עיניו בלי־נוע.
– שמואל! שמואל! – האשה הצעירה עמדה על גבו של סוס־רכוּבה, נאחזת בחבלים שלצידיה. הקרוסלה סיימה אט־אט את סיבובה האחרון. החבלים הלכו והתאנכו, הסוסים והסירות השתפלו. האשה בירכה את שמואל בהנפת־יד, כשבפניה עירוב של חדווה ודאגה. שמואל התעורר מקיפאונו. נדמה היה לו שהוא עמד כאן שעות, וכל ההמון מסביב מתבונן בו ותוהה עליו. עלה בו הרצון להצטמצם, להתחמק באין־רואים לבן העצים, להשתטח ולכבוש בקרקע את פניו הבוערים…
– שמואל! – צללה הקריאה שנית ונקטעה בצעקת־פתע. הוא ראה את דינה נשמטת מעל הסוס וצונחת מטה. המחכים בתור השׂתערו קדימה ומילאו את הקרוסלה שנתרוקנה, ואז חזרה ונגלתה דינה לעיני שמואל, כשהיא צועדת לעברו בצליעה, נשענת על זרוע הקצין בן־לווייתה.
בכור־שטן! – צחק הגבר וטפח על שוקו שמתחה את מכנסי־הרכיבה הצרים – אין זה הוגן מצידך, גברת דינה. אם מתחשק לך לנקוע את הרגל. היה עלייך לדחות את הדבר עד גמר הריקודים. היכן אמצא לי עכשיו בת־זוג כלבבי?
דינה הושיטה את ידה לשמואל, שהגיע אליה בריצה, הישהתה את כפו בכפה והעמיקה להביא לתוך עיניו.
– מה קרה? איפה נחבלת? בברך? בואי, שבי על הספסל. – להזמין מרכבה?
– לא, לא. זה לא רציני, התמתחות קלה בקרסול.
שילבה זרועה בזרועו בהתרפקות חשאית: “אתה מצד זה, ומר יאבורסקי מהצד השני – אהיה מדדה על קביים… אגב, תכירו: הקצין יאבורסקי, הסטודנט שמואל טוּרנר, דודני.”
שמטה ידיה מזרועות הגברים ונשענה על כיתפיהם. שמואל ענה ברפיון על לחיצתו הנמרצת של הקצין, כשמבטו צונן, מסוגר. יאבורסקי בדק את שמואל בסקרנות כבושה בעיניו הכחולות־ירקרקות, הצופות כמבעד דוק לח, זוהר.
הם ישבו על ספסל מרוחק מאחורי עץ עבות.
– ובכן, גברתי, אין לי כל חשק לשמש לך קב־משען, מוטב אעלה ארוכה לרגלך הנקועה, – הקצין גלש מן הספסל לקרקע ופקד על דינה שתושיט את הרגל.
– קודם־כל – התעמלות. יישור וכפיפה מן הברך ולמטה. כך. עוד פעם. עוד. – כואב?
דינה לא ענתה, רק המשיכה להניע את הרגל. הספסל היה שרוי באפילה, והיא קירבה את ראשה לעבר שמואל, ושפתיה הלוחשות פיזזו על אוזנו ונסכו לתוכה את נשימתה החנה: “נבהלת? חשבת שרגלי נשברה?”…
שמואל ליטף את ידה בלאט: “הצעקה הזאת”…
– והלא בעצם לא קרה דבר…
– איך זה? נקיעת־קרסול אינה דבר של מה־בכך.
– נקיעת־קרסול? סבור אתה באמת –
– טוב. מספיק. – עלה מלמטה קולו של הקצין. עכשיו נחבוש את הקרסול בקישור חזק שיקיף את המקום פעמיים ושלוש. אדון, סליחה –
– “טוּרנר” – באה דינה לעזרתו.
– כן. אדוני. תן לי, בבקשה, את הממחטה שלך. שלי בלבד לא תספיק. כך. טוב. ועכשיו, ידידיי, המשיכו, המשיכו להתלחש בחשיכה, אבל הזהרו: אצלי – שמיעה של כלב־צייד.
– אל תדבר שטויות – אמרה דינה – התנהג בחשיבות, כיאה ל“רופא אורטופד”…
– “אור־טו־פד” – סילסל הקצין בנעימה – לא, זה יותר מדי אינטלגנטי לגבי בן־כפר כמוני. אני מסתפק בתואר “וטרינאר”.
– איזה רמז “דק”… גיחכה דינה – לא אדוני, אין אני מוכנה להימנות בין יצורים הנתונים לטיפולו של “וטרינאר”!… יניח את רגלי, בבקשה. יניח – אמרתי, אני אבעט.
– אדרבה – צחק יאבורסקי – וזו תהיה ראייה חותכת, שאת זקוקה לטיפולו של “וטרינאר” דווקא…
– דינה צחקה ושמטה ראשה על כתפו של שמואל, שלחש בתהייה: “אם־כן, מה זה היה איפוא? עדיין לא אמרת לי” –
– מה זה היה? אתה מתכוון לקרסול? זה היה… זה היה… סלח לי שהבהלתי אותך. כשהבחנתי בך – – כשראיתי איך אתה מביט בי, הרגשתי שאני ראויה לעונש, לפורענות, שמשהו צריך לקרות לי, משהו מייסר, מכאיב… איך אני אשמה שלא קרה לי דבר. אך אילו ידעת אתה שלא קרה כלום, הרי היית בורח, לא היית רץ לקראתי – נכון?
שמואל לא ענה. הוא אחז בידה של דינה בחשיבה, פירט אצבעותיה אחת־אחת וצירפן חליפות, כמו ציפה שהן תגלינה לו בתנועתן האילמת אותו משהו בנפשה, שהתחמק מתפיסתו.
הקצין ישב עדיין על הקרקע. הוא כבר קשר את שתי הממחטות וחיברן, אך בטרם יחבוש את הקרסול התחיל לעסותו בקלות. לאט־לאט החליקו אצבעותיו במעלה הרגל, מיעכו את הקיבורת, עברו את הברך והעפילו הלאה…
אה, מגע זה של אצבעותיו, המגע המוּכר לה, הנוסך שיכרון, המשתק את הרצון, את ההתנגדות… דינה חשה את הזרם המסעיר העולה מקצותיהן של אצבעות אלה אל ליבה, אל מוחה – זרם הנושא עילפון מתוק, מהול בחלחלה.
ניתרה ממקומה במאמץ והתנודדה סהרורית:
–מרכבה! עלי להיות בבית. אני צריכה מיד – הניחו לי. הניחו.
רצה בראש מוּרד כשידיה מושכות כלפי מעלה את שולי שמלתה הארוכה ונעלמה בין העצים.
– עמוד, ידידי, עמוד! – הקצין פרשׂ זרועותיו וחסם את הדרך בפני שמואל – אם אתה תדלוק אחריה, הרי אדלוק אני אחריך. בתוכנית החגיגה אין “מספר” כזה…
– איך אתה מעז – רגש שמואל.
– שקט. אל תתרגש, אדוני הסטודנט. – נימה לגלגנית־מלטפת היתה בקולו של הקצין. הוא הפשיל את זרוע על שכמו של שמואל וכמעט משכוֹ אחריו אל פנס־החשמל מעבר לפניה האפלה:
– הבט – נפנף בשתי הממחטות הקשורות: הלא ברית־ידידות כרתנו, קשרנו קשר…
רק עתה התבונן שמואל בפני הקצין בתשומת־לב והכירו: הוא זה, הוא – יאבורסקי הצעיר, בנו של הסוכן באחוזה, החכורה על־ידי הדוד בּרזון, אביה של דינה. שמואל נולד וגדל בעיירה הסמוכה לאותה אחוזה, ועכשיו, בהביטו בפני הקצין, צפה התמונה בזכרונו: השוק בעיירה, ויאבורסקי הצעיר עובר רכוב על סוסו המטופח, מגלבו משתרבב לאורך מגפיו הנוצצים, ועיניו חצופות. – צרכניה החליט יאבורסקי להקים בכפר בשביל האיכרים, שלא יזדקקו לחנוונים היהודים – “הנצלנים הנוכלים”… חנווני העיירה מלווים אותו בקללות־חשאין ומטכסים עצה איך לקדם את פני הרעה בעזרת ברזון הגביר, חוכר האחוזה.
– כן, טרם היתרנו את הקשר… – מחרה שמואל אחרי הקצין בקול עמום.
– ודינה קלת־רגליים היא. לא תשיגנה, ואיך הצליחה לשטות בנו – אה? חבלה… נקיעת־קרסול… תעלול שכזה! מתחשק לה פתאום… אני מכיר אותה. אני יודע…
את המילים האחרונות ביטא יאבורסקי בצימצום־עיניים ובארשת מיוחדת. שמואל חש צמרמורת קלה: “הוא יודע. מה הוא יודע?”…
הבליג וענה באדישות: “יתיר נא את הממחטות”.
יאבורסקי החזיר לשמואל את הממחטה:
– ועכשיו בוודאי תזדרז להסתלק, כדי לשכוח את פרצופי השׂנוי. ואני סבור הייתי, שיש לנו עוד דברים להחליף ביננו.
הפעם נשמעה בקולו נימה כנה, מפייסת – הזמנה לגילוי־לב. שמואל הסתכל שוב באיש שׂיחו. עלי־העצים נעו, ונגוהות החשמל נשתברו ביניהם. תשלובת אור וצל טישטשה את הבעת פניו של הקצין. שמואל הוריד ראשו.
– בוא, נערי. – יאבורסקי היטה את שמואל בשילוב זרוע אל המדרגות שהובילו למשעול צדדי. מדרון סלעי, גבוה, שחצה את הגן לשניים, גלש מן המשעול למטה. בתחתית הגיא העמוק ניצנצו אורות־בתים כגחליליות, וציבורי הסלעית בצלעותיהם של המדרונות התלולים הקדירו עפעפיהם – שיחים מדובללים שבלטו בין הנקיקים.
– כך, כך… פתח יאבורסקי – עוגמה… לבטים… הכול בעטיו של הגיל הצעיר. נעורים – משמע העדר המידה הנכונה. הפרזה בכול. לעזאזל, כמה כוחות מתבזבזים לריק. אבן עלי־דרך – הר! ומסתערים לסלקו, לעוקרו, לפורר אותו… והרי זו אבן, ותו לא. הדוף בקצה נעלך והתגלגלה הצידה – את צידה את מכיר זה כבר?
שמואל נעמד וניסה לשחרר את זרועו, אך הקצין החזיק בו: “אה, שוב מסתמר אתה, נכון לשלוף ציפורניים. אינך רוצה לדבר – לא אכריח. אני מכיר את דינה מילדותה.”
שמואל נדרך והסב ראשו של הדובר. הקצין הדליק סיגרה והמשיך, כשהוא לוגם מפעם לפעם ומאריך בנשיפה: קטנה היתה ממני בשלוש שנים. פרחחית שובבה. היתה מטפסת על ערימת הדגן בגורן וקופצת למטה לתוך הדייש. אני הופך ומגלגל אותה, והיא מטלטלת ידיים ורגליים לנער את הקש, צוחקת כמטורפת: מדגדג…מדגדג…
– היכן היה זה? – לא התאפק שמואל.
– אצלנו בכפר, באחוזה שחכר אביה. את דינקה הקטנה היו שולחים מזמן לזמן אלינו, לאחוזה. האם היתה חולנית, היתה נוסעת תכופות לחוץ־לארץ, להתרפא. ואז היתה דינקה מתארחת באחוזה, בביתו של הגזבר – יהודון כזה ממושקף, בעל גב עגול וראש קרח. והיתה כל האחוזה משועבדת לה, לדינקה. הכל פינקוה כנסיכה ושמרו את צעדיה. אף אותי הכניסו לשירות. מצוּוה הייתי ללכת בעקבותיה, לשמור עליה. אם דינקה נפלה, או התלכלכה, או קרעה את שמלתה, היתה אבא רחימא מכה אותי מכות רצח: “אמרתי לך, את ה”פּננקה" שמור! אאבד את המשרה בגללך." – שכירו של ברזון היה אבי, סוכן האחוזה. ודינקה זו ידעה לנצל את המצב כהלכה.
השדונת הקטנה התעמרה בי להנאתה, ואם ניסיתי להתנגד, היתה מאיימת עלי: “טוב, הנה אספר לאביך.” יום אחד שיחקנו ליד האגם, בסמוך לגן־הפרי. אגם מלאכותי היה זה, לא עמוק, בשביל האווזים. מוזנח היה האגם, נרפש, מעוטר תלוליות של גרוטאות, ופניו מכוסים שיירי קליפות רקובות. התעקשה דינקה שאכנס לאגם ואתפוס לה בן־אווז קטן. היא רקעה ברגליה ואיימה שתיכנס בעצמה לתוך המים, אם לא אביא לא את בן־האווז מיד־מיד־מיד. ניסיתי למשוך אותה אחריי, הבטחתי לה תריסר בני־אווזים משם, מן הלול שבחצר, אך היא בשלה: “את זה, רק את זה!” – סוף דבר: נאלצתי לבוסס במים הנרפשים ולרדוף אחרי בן־האווז הארור. וההוא, בן־כלבה, התערב בין האחרים – להקה שלימה – וכולם יחד החליקו ועברו במהירות מצד אל צד, ובסוף – נמלכו ויצאו מתוך המים ליבשה, ואני אחריהם. נשתלהבתי. מוכן הייתי לרדוף אחריהם עד הגיהינום הששי. ממכנסיי המופשלים נשתלשל אחד למטה שעה שהייתי במיים, נרטב ונזדהם עד למעלה מן הברך. הבוץ ניתז ודבק בפניי, ובידי היתה קליפת דלעת שנתכוונתי לזרוק באווזים המתמלטים.
– ברווז! ברווז! עכשיו אתה בעצמך ברווז! – קפצה דינקה כנגדי, צוחקת עד דמעות, מתפתלת, טופחת על שוקיה ומקנטרת בניגון: “ברווז מלוכלך! ברווז מרופש!”
שמואל פרץ בצחוק. “דינקה, דינה יקרה” – לחש באפס־קול. נזכר בתמונתה של דינה, תצלום מימי הילדות שראה בחדרה, דמות זרה ורחוקה, שונה כל־כך מאותה הוויה נשית מבוגרת, שקסמה לו והממה את חושיו, – והנה בן־אדם זה המהלך לצידו כמו נפל רוח־חיים באותו תצלום – פרצוף רזה של ילדה עם צמה היורדת על גבה ומבט קנטרני, מהתל. השלים לו הקצין איזו חוליה שחסרה לו בשרשרת, ושמואל הרגיש פתאום כלפי יאבורסקי משהו מעין קירבה והכרת־תודה.
– אח, נוח לך לצחוק, אדוני הסטודנט, אבל אני – יאבורסקי הטיל את בדלי הסיגריה אל הגיא – אני לא צחקתי אז. חמתי בערה בי להשחית, רצתי אליה ונשכתי את זרועה, כאן – למעלה מן המרפק. היא צווחה, ואני צרחתי כנגדה, וצריחותיי החרישו את קולה: " עכשיו לכי, מנוולת, ספרי לאבא, שילקה אותי, שיפשוט את עורי מעלי, ואני אחנוק אותך בלילה. אקח את המגבת הארוכה, אחנוק אותך ואתלה על ארובת הגג, ואת תהיי תלויה שם – כן־כמו אותו גור־חתולים שתלה סטיופה, בן הכובסת. – הפסיקה לצווח, בבת אחת. שתקה, ורק לטשה אלי עיניים מבוהלות, סקרניות. וכך הלכנו זה לצד זו, שותקים, עד שנכנסה לבית. היא לא גילתה דבר לאיש, ואחרי ארוחת הצהריים יצאה לחצר עם קופסת המרמלדה בידיה וחלקה לי מנה הגונה מן המעדן. עד אותו יום לא עשתה זאת: היתה מתענגת לראות אותי מלקק שפתיי בקינאה, כשהיא זוללת בכל־פה את הממתק הצבעוני הנמרח על לחייה. נו – ומאז, כמובן, התידדנו.
סיפורו של יאבורסקי מוטט את המחיצה בין השניים. שמואל כמו יצא מאחורי המיתרס שבו התבצר כלפי הקצין, ושוב לא מצא את הדרך הזרה. משהו הפשיר בו בחשיכה, ובדממה שמסביב כמעט שכח את בן־לוויתו והפטיר כמדבר לנפשו: "אני – רק שתי שנים – מזמן שהתחלתי ללמוד בעיר הזאת. לא הכרתי את דינה קודם־לכן. שתי שנים, אבל זה היה מספיק כדי –
– כדי להתאהב ולהתענות כראוי… – השלים יאבורסקי
– רציתי לומר כדי להבין במידה מסויימת… אבל גם זה נכון: זמן מספיק כדי להתענות, לסבול הרבה…
לפני שעבר מן העיירה לעיר הפלך, לא ביקר שמואל אף פעם בבית הדוד ברזון, ואף הוא – הדוד – לא פקד מעולם את בית אחותו האלמנה, רק מתנות־ידו העידו על מציאותו. אחרי חג־הסוכות היתה מגיעה עגלה מלאה וגדושה שׂוכות־עצים להסקת התנור בחורף, ולפני חג הפסח – שק תפוחי־אדמה ושני אווזים מפוטמים. דבורה האלמנה היתה מייגעת את עטה שעה ארוכה במכתבי־התודה למיטיבה. בעיר־הפלך עמדו לו לשמואל קשריו של הדוד העשיר וסייעו לפתוח לפניו את שער בית־הספר התיכון. דינה עזרה לו בהשגת שיעורים פרטיים – בני־טובים שרצו ללמוד עברית – ואף היא עצמה נעשתה תלמידתו. לעתים קרובות, באמצע השיעור, היתה סוגרת פתאום את הספר, מושכת ב“כרבולתו” – כך קראה לבלוריתו השופעת, – וגוררת אותו לטיול בחוץ. שמואל נוכח במהרה, כי יותר משהוא שואף להקנות לדודנית את תלמודו והשקפותיו, הריהו נכסף להסתכל בפניה, להלך לצידה, לשמוע את צחוקה, לנשום את ניחוח שערותיה, לגעת בכף ידה, לתהות על עיניה המשנות את גונן מצבע העינבר השקוף לירוק כהה. היא היתה קשובה מאוד לשיחתו, אך ברגע שניסה לרמוז על יחסו אליה, היה נתקל בחיוכה הדק ובמבטה המהתל, הקנטרני.
– אפשר לומר כמובן, שדינה היא גחמנית, הפכפכנית – – אבל זה לא הכול… זה לא ממצה… זוהי נפש עשירה, מורכבת… מורגשת התלבטות, תעייה – ערגה למשהו אחר, משהו נעלה מן ההוויה היומיומית, השגרתית…
– קולו של שמואל נתקפל לתוכו פנימה, ונהפך למילמול חרישי.
– “ליטרטורה”, אדוני הסטודנט, “ליטרטורה” – חתך יאבורסקי, ושמואל ננער כמי שטולטל בשנתו – מרחף אתה בעננים, מקטיר קטורת: “התלבטות, תעייה, ערגה”… – יודע אתה שדינה היתה כבר נשואה?
– אבל איזה קשר –
– ושבעלה מת?
– כן, אולי גם זה השפיע –
– “השפיע”… “השפיע”… קינטר יאבורסקי – פיוטים נחוצים לך, נערי. – “התפוח הבשל רוצה להיאכל”, הנה כל החוכמה כולה, שינגסו בשיניים חזקות וילעסו בתאבון.
–איזה דיבורים הם אלה? – רעד קולו של שמואל – איך אפשר… הרי זו סתם ליצנות גסה –
– “ליצנות גסה!” – צחק יאבורסקי כשהוא משלב ידיו מאחורי גבו, אני יודע, נערי: אתם שניכם מטיילים… משוחחים שיחות מלומדות, מסתכלים בשקיעות, נאנחים מול הירח – “ביאטריסה” מצאת לך “ביאטריסה”!
פתאום נרכן והתיז אל פניו של שמואל בלחישה מפעפעת:
– ואיפה היתה "ביאטריסה זו שלך שלשום, בלילה – אה? אצלי, במלון, ערומה, לצידי, על הדרגש הצר, הצבאי. כן. ובעלה מת? בעל מצוין.
פתאום חשקה נפשו למות. פה זה היה. מכאן, מן המשעול קפץ למטה. התרסק. בעל־חלומות היה כמוך, וזה יהיה גם סופך.
משך את ראשו לבין כתפיו המורמות, הפסיע נמרצות ונעלם בחשיכה, במפנה המשעול. ממרחק־מה עוד נשמע למקוטעין צילצול הדרבונות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.