סמיון וסילביץ, המורה להיסטוריה בכיתה השמינית של הגימנסיה, לא טרח הרבה בהוראת המקצוע.עם כניסתו לכיתה נהג לשבת מיד על הקתדרה, להרכיב רגל על רגל ולמשוך בזהירות את המכנסיים מן הברך ולמעלה, כדי לשמור על הקמט המגוהץ בקפידה. לאחר־מכן היה מחליק באגודל ימינו על ציפורני היד השמאלית, משרבב שפתיו ופולט לעבר התלמידים מבלי להרים ראש: " נו – ס, רבותי, ספרו נא את הפרק שהכנתם אתמול". הפסקה קצרה עוצרת נשימה, ומיד מתפרפרים עפעפיו של סימיון וסילביץ בבת־אחת, מבט מהיר מקיף את הכיתה, ואצבעו פולחת את האוויר כחץ שלוח: “אתה!”

התלמיד שהועלה בחכה מספר את תוכן הפרק. אחרים ממלאים אחריו, מעירים הערות. סמיון וסילביץ מפטיר בסיכום קצר, ולסוף: “נו – ס, רבותי, פצחו־נא לשיעור הבא עוד פרק: מעמוד… עד עמוד… להתראות רבותי”.

עם כניסת רוסיה למלחמה לבשה רוח חדשה את המורה להיסטוריה. גלגל המאורעות הוציא אותו ממסלולו הרגיל. הוא התחיל לנאום בשיעורים, לשאת מדבּרותיו על עמים וארצות, על תעודתה הקדושה של רוסיה ועל חובת הפרט למולדת בשעה זו. לדעתו, עתיד נצחונה של רוסיה (עצם הניצחון אינו מוטל בספק, כמובן) לתרום להגברת השפעתה בשני חלקי תבל: אירופה ואסיה. לגבי אירופה תימשך "קריעת החלון שפתח בה פטר הגדול בשעתו, אך הכיוון יהיה שונה: גליציה, צ’כיה, סרביה, בולגריה – פרוטקטורט רוסי על העמים הסלאביים. לגבי המזרח תחודש המסורת הביזנטית: שלטון התרבות הנוצרית בקונסטנטינופול והכנסת הארץ הקדושה, על קבר ישו הנמצא בה, תחת כנפי הפראבוסלאביות.

שמואל טורנר לא עצר כוח להבליג. הוא החוויר, אך קולו היה שקט: “על הארץ הקדושה ישנם טוענים ותיקים יותר מן הרוסים, והם לא יוותרו”.

המורה הבין את הרמז והשיב מניה־וביה, שרוסיה חזקה למדי בשביל לדכא את אויביה הפנימיים ולשים לאל את ניכלי היהדות העולמית.

מאז דבק בשמואל הכינוי “המשיח היהודי”. תלמידי הכיתה היו מקנטרים אותו ומטרידים אותו בלי הרף עד שיום אחד הגיע הדבר לידי שערוריה, ולא בשיעור להיסטוריה, כפי שניתן היה לצפות, אלא בשיעורו של האדון אוקסדורף – המורה לשפה הגרמנית.

ההפסקה לפני אותו שיעור ארכה יתר על המידה, התלמידים התגודדו במסדרון הרחב, וניקיטה פבלוביץ, מדריך הכיתה, שקומתו הכפופה רשמה באוויר דמות משולש שווה־צלעות, מיצמץ בעיניו וסינן הברות קטועות על ימין ועל שמאל: “הוא כאן, רבותי, הוא כאן. לא איחר אלא חושש הוא…”טורנר, המבודד זה כבר מעדת התלמידים, עמד מן הצד שעון אל סף החלון ומעיין בספר, אך אזנו קלטה את הדברים.

ביריוקין המסורבל, הגברתן שבכיתה, טחן בכבדות: יאמר סוף סוף, ניקיטה פבלוביץ היקר, מה העינין? למה מענה את נפשותינו?.

–זה ענין עדין, רבותי! – השיב מדריך הכיתה והעביר בתנועה מהירה על קצה אפו את מטפחת־הפסים שלו – מבינים אתם, בבית־הספר הטכני ערכו לו התלמידים אתמול אוב־סטרוק־ציה. את המלה האחרונה לחש ניקיטה פבלוביץ במין עליצות שבאימה, ומיד הוסיף בארשת רצינית: “כמובן, מצד אחד כל רוסי נאמן…הרגש הפטריוטי ובייחוד הנוער… שפת האויב…לא רצו בשום אופן – השיעור לא התקיים. אמנם, מצד שני – לא היתה שום פקודה רשמית… אבל הנוער, הרגש הפטריוטי” –

הפעמון הודיע את גמר ההפסקה. המדיך תחב בחיפזון את מטפחת הפסים אל הכיס האחורי של זיגו ומיהר להסתלק. התלמידים נכנסו לכיתה. התלמידים הרוסים לא חיבבו את ה“גרמנית” – היא נקלטה על־ידם בקושי, ולחמן –היהודי השני בכיתה, שבניגוד לשמואל שקד מאד לטשטש את מוצאו, היה מסרס לשם סולידריות, גם את המלים שהיו שגורות בפיו.

כשנכנס המורה, אוקסדורף שררה דממה בכיתה. שמואל היה היחידי שקידם את כניסתו בעמידה, ומבטי־זעם הועפו אליו מכל צד. אוקסדורף ישב, החליק על שפמו ולרגע החזיק בקצהו הימני בהירהור.

מן הספסל הראשון בטור האמצעי, נשמע קולו של יאשקה סובול, נער שפניו גלויים ותמימים, ורק בזוויות פיו רוחשת ארשת זדונית: “האדון אוקסדורף, רצוני לדעת: הוא גרמני?”

אוקסדורף האדים בבת אחת פרץ הדם לפניו שתפחו וכבדו, אך הוא ענה בשקט: "אם זה מעניין אתכם – אני גרמני, אך אזרח רוסי הנני. נולדתי בקורלנדיה. אבי זקני כבר היה נתין רוסי, ורבים מקרובי־משפחתי מכהנים במשרות חשובות בפקידות. בכלל, רבותי, ניסה להוסיף בקול רך יותר – אך כאן הזדקר ראשו הקיפח של זכארין, שהטיל באוקסדוף מבט לגלגני מתוך קיטניות עיניו: "סליחה, מר אוקסדורף, בגמנסיות הגרמניות מלמדים רוסית?

–לא.

חבל מאד – פרץ לחמן בצחוק מידרדר – לפי שאם יחדלו ללמוד אצלנו גרמנית, היה יכול מר אוקסדורף לקבל משרה בגימנסיה גרמנית כמורה לרוסית. מדוע לא?

אוקסדורף האדים שוב, ראשו שקע בין כתפיו ועורקי מצחו הכחילו. הוא קם ונשען בכפות ידיו על הקתדרה: “אדון לחמן, אין ברצוני להגיב על הגסות הערמומית שבדבריך, אבל משום־מה יחדלו ללמוד אצלנו גרמנית?”

– משום שאין אנו מחויבים לגרגר בשפת־הז’ידים המגונה, שהיא שפת אויבינו. – פלט ביריוקין כטוחן חצץ בין שיניו.

– שתוק, אידיוט! – צעק אוקסדורף ודפק באגרופו על הקתדרה. התלמידים הופתעו. אף אחד לא תיאר לעצמו שקולו המתון, העצור, של אוקסדורף עשוי להפיק צליל רועם כל כך.

– אויבים… אויבים… – ליאות־פתאם הורגשה בדיבורו – בני אדם אויבים הם, אולם שפה? שפת גיטה ושילר – שפת ז’ידים מגונה? הלא תבושו.

התכוון להמשיך אך מבטו נתקל ביאשקה סובול, שראשו נשען על כף־ידו ועל פניו ארשת השתתפות־בצער לגלגנית.

אוקסדורף הצטנף ופקד בטון מעשי־שיגרתי: להוציא את הספרים.

– לא להוציא! – קרא ביריוקין – כשהגרמנים ילמדו בגימנסיות שלהם רוסית, נלמד אנחנו גרמנית.

דממת־קיפאון עמדה בכיתה. מו הקומה התחתונה עלה צחוק ילדים משתעשעים וקול דפיקת דלת נסגרת.

– הביטו, הביטו! – קרא יאשקה סובול והורה באצבעו לעבר הספסל הראשון בטור השלישי.

כולם קפצו ממקומותיהם. אחדים נדחקו קדימה, והיושבים במקומות הרחוקים עלו על הספסלים.

– טורנר! טורנר! המשיח היהודי! הוא הוציא את הספר! – עברו הקריאות כלשונות־אש בערימת קש יבש.

שמואל שתק. שפתיו היו הדוקות וכפות־ידיו מונחות על הספר הפתוח. עם תחילת ההתגרות באוקסדורף ניצנצה בו הרגשת רווחה: הנה עוברת הכוס על מישהו אחר זולתו… אך חיש־מהר חלפה הרגשה זו, והתעורר חפץ לעמוד לימין המותקף: כבן־ברית נעשה לו, כשותף לגורל.

ובכן אדוני המורה, – נהם ביריוקין כשהוא עומד על הספסל וזרועותיו חותרות באוויר – הלא כה אמרתי “שפת הז’ידים”, והנה הוכחה:שמולקה שומר לה אמונים…

– ז’יד ארור! מנוול! בוגד! לך לגרמניה!

קריאות האיבה סערו מסביב, העיניים נשתלהבו והונפו אגרופים. מישהו זינק ובמחי־יד העיף את ספרו של שמואל מעל השולחן. הספר פירפר באוויר כצפור פצועה ונפל על הרצפה סמוך לקתדרה. שמואל מיהר אליו להרימו, אך בו ברגע בעט מישהו בספר והפריחו הלאה. מיד נמצאו שותפים למשחק, והספר, שנקלע מאחד לאחר בבעיטות ובתרועות עליזות, נתמעך ונתמרטט, וקרעים־קרעים ממנו נתפזרו בחדר. שמואל התלבט בין הרגליים הבועטות לאסוף את הקרעים עד שחרטום עבה של מגף מסומר ננעץ בצלעותיו. הוא פנה לאחור ושיקע את אגרופו בפרצוף הקרוב ביותר.

– גם להכות הוא מעז! – שאג ביריוקין – אם־כן, הרביצו בו, בחורים, ויספר לאמו־זקנתו.

הוא קפץ מן הספסל והטיל עצמו לתוך המערבולת.

– אספסוף חמאי! פראים! – צעק שמואל עם שהוא מתאמץ להתגונן. עיניו נתערפלו. בפיו חש טעם נוזל חמים.

אוקסדורף, שניסה ללא־הצלחה להפריד בין המתכתשים, פתח את הדלת וקרא לתוך המסדרון: “ניקיטה פבלוביץ! חושה! תיגרה! מכים זה את זה!”

מדריך הכיתה הגיח מפרוזדור צדדי, מסיט עצמו עקלקלות, שט ונראה כעומד על מקום אחד. ממול, בקצה המסדרון, הופיע המנהל. שניהם, המנהל והמדריך, הגיעו לכיתה יחדיו. שמואל עמד ליד הקתדרה כשידו מהדקת את הממחטה לשפתיו השסועות.

– אמרתי לאדוני – סינן אוקסדורף מתחת לשׂפמו לעבר המנהל – אמרתי לו שאיני רוצה בשערוריה.

– מה תאמר לחניכיך, ניקנטה פבלוביץ? – התיז המנהל אל פני מדריך הכיתה, כשהוא מחליק את זקנקנו המחודד.

– מה לעשות, פיוטר דנילוביץ? – משך המדריך בכתפיו הרזות – לא שיערתי! יתן דעתו: בוגרים סמכתי על בינתם על חוש המידה.

– טוב שיסע המנהל וזקנקנו נזדקף דרך שּׂררה – לכו כולכם הביתה. הדבר יתברר היוזמים יתנו את הדין.

– מה יש לברר? – נתמתק קולו של יאשׁקה סובול – הכל ברור בהחלט. לא נוכל לשאת את החוצפה היהודית של טורנר. הוא אשם הכול.

צרור של קריאות נרגנות התנפץ באוויר:

– הוא העליב אותנו! – “אספסוף חמאי” קרא לנו! פגע ברגשותינו הפטריוטים! – הוא אוהד את הגרמנים – בוגד!…

ככה?!הבינותי. גם המורה להיסטוריה התאונן עליו… – יותרת לחייו הסמוקות של המנהל נלחצה אל צווארונו הלבן, הקשה, וגלשה מעבריו ברוב משמעות – “בלי יד מסכסכת, בלי רוח מרדנית לא תיתכן הפרת־סדרים”. הרים ראשו, כשיתד זקנקנו מכוונת כלפי שמואל: “אם־כי איני מצדיק את הוונדליזם הזה – אצבעו רמזה על קירעי הספר הפזורים – אבל מצד שני עליך לדעת, כי בגימנסיה שלנו, הנאמנת לקיסר ולמולדת, לא תיתכן שום התעללות ברגשותיו של בן־רוסיה אמיתי. הואילה נא לסור אל לשכתי. שם נסיים שיחתנו”.

שמואל לא גרע עינו מפני המנהל. הוא היה בטוח, שהאובסטרוקציה כלפי אוקסדורף הוסכמה מראש בין המנהל לבין מדריך הכיתה. שהמדריך אף הכשיר את התלמידים לכך בהפסקה, בסיפורו על השערוריה במוסד האחר, בבית־הספר הטכני. שמואל התייסר עתה על הסתבכותו וחש שזו לא היתה אלא פוּרקן לסיבלו בכיתה בחדשים האחרונים. גל של אדישות, שנתרגש עליו פתאום, שטף את ההירהורים כהרף עין.

– בעצם, צדק סובול, אדוני המנהל – אמר בראש מוּרד – אף אני סבור כמוהו: אין מה לברר. לי בוודאי הכל ברור…

הוא עזב את הכיתה בצעדים מרושלים, ירד במדרגות אל הקומה התחתונה, חצה את החצר המרוצפת ויצא אל הרחוב.

לסביבת גן־העיר נקלע שמואל טוּרנר עם רדת־הלילה. צלילי תזמורת צבאית בקעו מתוך הגן. מעל לשער התנוססה מודעה" “חגיגה גדולה לכבוד גדוד הפרשים. ריקודים. שעשועים. הגרלה. – כל ההכנסה לטובת הצלב האדום”.

– אולי דינה שם? – חלף במוחו הרהור־בזק – היא אוהבת לרקוד.

התקרב והציץ בעד סריגי השער. על רחבת הריקודים ריפרפו שובלי שמלות, ומגפי הקצינים הבהיקו כפרפרי־לילה מוזרים. סולד היה שמואל ממראה הקצינים המגוהצים. דיכדוך־נפש וטינה סתומה היו תוקפים אותו, כשנתקל בהם, בעוברם ברחוב – מצלצלים בדרבונות שבמגפיהם וצופים על סביבותיהם ביהירות.

היה בדעתו לפנות הצידה ולהתרחק מן המקום, לולא נטפל אליו אותה שעה מיוּדעו האקסטרן הנצחי – בחור מזוקן, לבוש ברישול.

– אבל תשמע, אבל תשמע – אכף הלה, כשהוא מושך את שמואל בשרוולו – הרי זה ברור כשמש, שהאינטרנציונל השלישי בגד ברגע המכריע. הוא לא התקומם נגד המלחמה. הסוציאל־דמוקרטיה פשטה את הרגל. אפשר היה לחזות מראש

---

– שמואל ידע כבר, שזוהי פתיחה לנאום טורדני ארוך:

– יש לי פגישה כאן – נפלה הברה מפיו, שהוא עצמו הופתע ממנה, ומיד מיהר אל אשנב הקופה, קנה כרטיס ונכנס לגן.

בפנים עמדה ההמולה בעיצומה. שמואל נבלע בהמון המסתכלים, שהקיפו את רחבת הריקודים. רעמה התזמורת. פיסות־הנייר הצבעוניות, שהוּעפו מפעם לפעם, ריחפו באוויר כפתותי־שלג, ורצועות הסרפנטין התפתלו כנחשים דקים, צנחו ונכרכו על ראשים וכתפיים. זיקוקים המריאו בקול נפץ אל על, עפו בשריקה חדה, עגו־חגו במרומים האפלים, ולאחר תהייה קצרה בשיא עלייתם נפחו נפשם בעשן קל ורסיסי דמעה דולקים.

התזמורת נשתתקה, ואז בקעה ועלתה מנגינה רעשנית, צרודה, סואנת בקישקוש צלצלים, תקיעת חלילים ונקישות־תוף רהוטות.

– הקרוסלה! הקרוסלה!

שמואל נסחף עם הזרם לעבר הקרוסלה, שסבבה על צירה במהירות גוברת. קולותיהם של הרוכבים על סוסוני־העץ והיושבים בסירות – שברי־צחוק וקריאות־שמחה – נישאו כעלים מתערבלים ברוח.

דינה! – הלא זה צחוקה של דינה, הצחוק המשתפך כאשד של גבישים, מבריקים, מצלצלים.

כן, זאת היא – לחש שמואל. הנה חלפה ביעף, ראשה נטוי אחורנית, הפה מחייך, ושפע השיער מצבע הקינמון, המזהיב באור החשמל, מתבדר מסביב לראשה. היא נעלמה עם הסיבוב וחזרה ונראתה שוב. הנה נרכנה אל הקצין, היושב לידה – גבר צעיר, אדמוני, רחב־גרם: היא טפחה על כתפו, והוא כרך ידו על מותניה: נשתחררה מחיבוקו ואיימה עליו באצבעה – נושכת קצה שפתה ושיניה מבהיקות.

שמואל עמד מסומר למקומו והוסיף להסתכל בקרוסלה, אך שוב לא ראה לפניו אלא אופן גדול הסובב באוויר ומסחרר זהרורים מטושטשים, ורק נקודה אחת ברורה ריתקה את מבטו הדרוך עד לכאב. בנקודה זו ראה את השניים, כאילו היו קבועים ועומדים לנגד עיניו בלי־נוע.

– שמואל! שמואל! – האשה הצעירה עמדה על גבו של סוס־רכוּבה, נאחזת בחבלים שלצידיה. הקרוסלה סיימה אט־אט את סיבובה האחרון. החבלים הלכו והתאנכו, הסוסים והסירות השתפלו. האשה בירכה את שמואל בהנפת־יד, כשבפניה עירוב של חדווה ודאגה. שמואל התעורר מקיפאונו. נדמה היה לו שהוא עמד כאן שעות, וכל ההמון מסביב מתבונן בו ותוהה עליו. עלה בו הרצון להצטמצם, להתחמק באין־רואים לבן העצים, להשתטח ולכבוש בקרקע את פניו הבוערים…

– שמואל! – צללה הקריאה שנית ונקטעה בצעקת־פתע. הוא ראה את דינה נשמטת מעל הסוס וצונחת מטה. המחכים בתור השׂתערו קדימה ומילאו את הקרוסלה שנתרוקנה, ואז חזרה ונגלתה דינה לעיני שמואל, כשהיא צועדת לעברו בצליעה, נשענת על זרוע הקצין בן־לווייתה.

בכור־שטן! – צחק הגבר וטפח על שוקו שמתחה את מכנסי־הרכיבה הצרים – אין זה הוגן מצידך, גברת דינה. אם מתחשק לך לנקוע את הרגל. היה עלייך לדחות את הדבר עד גמר הריקודים. היכן אמצא לי עכשיו בת־זוג כלבבי?

דינה הושיטה את ידה לשמואל, שהגיע אליה בריצה, הישהתה את כפו בכפה והעמיקה להביא לתוך עיניו.

– מה קרה? איפה נחבלת? בברך? בואי, שבי על הספסל. – להזמין מרכבה?

– לא, לא. זה לא רציני, התמתחות קלה בקרסול.

שילבה זרועה בזרועו בהתרפקות חשאית: “אתה מצד זה, ומר יאבורסקי מהצד השני – אהיה מדדה על קביים… אגב, תכירו: הקצין יאבורסקי, הסטודנט שמואל טוּרנר, דודני.”

שמטה ידיה מזרועות הגברים ונשענה על כיתפיהם. שמואל ענה ברפיון על לחיצתו הנמרצת של הקצין, כשמבטו צונן, מסוגר. יאבורסקי בדק את שמואל בסקרנות כבושה בעיניו הכחולות־ירקרקות, הצופות כמבעד דוק לח, זוהר.

הם ישבו על ספסל מרוחק מאחורי עץ עבות.

– ובכן, גברתי, אין לי כל חשק לשמש לך קב־משען, מוטב אעלה ארוכה לרגלך הנקועה, – הקצין גלש מן הספסל לקרקע ופקד על דינה שתושיט את הרגל.

– קודם־כל – התעמלות. יישור וכפיפה מן הברך ולמטה. כך. עוד פעם. עוד. – כואב?

דינה לא ענתה, רק המשיכה להניע את הרגל. הספסל היה שרוי באפילה, והיא קירבה את ראשה לעבר שמואל, ושפתיה הלוחשות פיזזו על אוזנו ונסכו לתוכה את נשימתה החנה: “נבהלת? חשבת שרגלי נשברה?”…

שמואל ליטף את ידה בלאט: “הצעקה הזאת”…

– והלא בעצם לא קרה דבר…

– איך זה? נקיעת־קרסול אינה דבר של מה־בכך.

– נקיעת־קרסול? סבור אתה באמת –

– טוב. מספיק. – עלה מלמטה קולו של הקצין. עכשיו נחבוש את הקרסול בקישור חזק שיקיף את המקום פעמיים ושלוש. אדון, סליחה –

– “טוּרנר” – באה דינה לעזרתו.

– כן. אדוני. תן לי, בבקשה, את הממחטה שלך. שלי בלבד לא תספיק. כך. טוב. ועכשיו, ידידיי, המשיכו, המשיכו להתלחש בחשיכה, אבל הזהרו: אצלי – שמיעה של כלב־צייד.

– אל תדבר שטויות – אמרה דינה – התנהג בחשיבות, כיאה ל“רופא אורטופד”…

– “אור־טו־פד” – סילסל הקצין בנעימה – לא, זה יותר מדי אינטלגנטי לגבי בן־כפר כמוני. אני מסתפק בתואר “וטרינאר”.

– איזה רמז “דק”… גיחכה דינה – לא אדוני, אין אני מוכנה להימנות בין יצורים הנתונים לטיפולו של “וטרינאר”!… יניח את רגלי, בבקשה. יניח – אמרתי, אני אבעט.

– אדרבה – צחק יאבורסקי – וזו תהיה ראייה חותכת, שאת זקוקה לטיפולו של “וטרינאר” דווקא…

– דינה צחקה ושמטה ראשה על כתפו של שמואל, שלחש בתהייה: “אם־כן, מה זה היה איפוא? עדיין לא אמרת לי” –

– מה זה היה? אתה מתכוון לקרסול? זה היה… זה היה… סלח לי שהבהלתי אותך. כשהבחנתי בך – – כשראיתי איך אתה מביט בי, הרגשתי שאני ראויה לעונש, לפורענות, שמשהו צריך לקרות לי, משהו מייסר, מכאיב… איך אני אשמה שלא קרה לי דבר. אך אילו ידעת אתה שלא קרה כלום, הרי היית בורח, לא היית רץ לקראתי – נכון?

שמואל לא ענה. הוא אחז בידה של דינה בחשיבה, פירט אצבעותיה אחת־אחת וצירפן חליפות, כמו ציפה שהן תגלינה לו בתנועתן האילמת אותו משהו בנפשה, שהתחמק מתפיסתו.

הקצין ישב עדיין על הקרקע. הוא כבר קשר את שתי הממחטות וחיברן, אך בטרם יחבוש את הקרסול התחיל לעסותו בקלות. לאט־לאט החליקו אצבעותיו במעלה הרגל, מיעכו את הקיבורת, עברו את הברך והעפילו הלאה…

אה, מגע זה של אצבעותיו, המגע המוּכר לה, הנוסך שיכרון, המשתק את הרצון, את ההתנגדות… דינה חשה את הזרם המסעיר העולה מקצותיהן של אצבעות אלה אל ליבה, אל מוחה – זרם הנושא עילפון מתוק, מהול בחלחלה.

ניתרה ממקומה במאמץ והתנודדה סהרורית:

–מרכבה! עלי להיות בבית. אני צריכה מיד – הניחו לי. הניחו.

רצה בראש מוּרד כשידיה מושכות כלפי מעלה את שולי שמלתה הארוכה ונעלמה בין העצים.

– עמוד, ידידי, עמוד! – הקצין פרשׂ זרועותיו וחסם את הדרך בפני שמואל – אם אתה תדלוק אחריה, הרי אדלוק אני אחריך. בתוכנית החגיגה אין “מספר” כזה…

– איך אתה מעז – רגש שמואל.

– שקט. אל תתרגש, אדוני הסטודנט. – נימה לגלגנית־מלטפת היתה בקולו של הקצין. הוא הפשיל את זרוע על שכמו של שמואל וכמעט משכוֹ אחריו אל פנס־החשמל מעבר לפניה האפלה:

– הבט – נפנף בשתי הממחטות הקשורות: הלא ברית־ידידות כרתנו, קשרנו קשר…

רק עתה התבונן שמואל בפני הקצין בתשומת־לב והכירו: הוא זה, הוא – יאבורסקי הצעיר, בנו של הסוכן באחוזה, החכורה על־ידי הדוד בּרזון, אביה של דינה. שמואל נולד וגדל בעיירה הסמוכה לאותה אחוזה, ועכשיו, בהביטו בפני הקצין, צפה התמונה בזכרונו: השוק בעיירה, ויאבורסקי הצעיר עובר רכוב על סוסו המטופח, מגלבו משתרבב לאורך מגפיו הנוצצים, ועיניו חצופות. – צרכניה החליט יאבורסקי להקים בכפר בשביל האיכרים, שלא יזדקקו לחנוונים היהודים – “הנצלנים הנוכלים”… חנווני העיירה מלווים אותו בקללות־חשאין ומטכסים עצה איך לקדם את פני הרעה בעזרת ברזון הגביר, חוכר האחוזה.

– כן, טרם היתרנו את הקשר… – מחרה שמואל אחרי הקצין בקול עמום.

– ודינה קלת־רגליים היא. לא תשיגנה, ואיך הצליחה לשטות בנו – אה? חבלה… נקיעת־קרסול… תעלול שכזה! מתחשק לה פתאום… אני מכיר אותה. אני יודע…

את המילים האחרונות ביטא יאבורסקי בצימצום־עיניים ובארשת מיוחדת. שמואל חש צמרמורת קלה: “הוא יודע. מה הוא יודע?”…

הבליג וענה באדישות: “יתיר נא את הממחטות”.

יאבורסקי החזיר לשמואל את הממחטה:

– ועכשיו בוודאי תזדרז להסתלק, כדי לשכוח את פרצופי השׂנוי. ואני סבור הייתי, שיש לנו עוד דברים להחליף ביננו.

הפעם נשמעה בקולו נימה כנה, מפייסת – הזמנה לגילוי־לב. שמואל הסתכל שוב באיש שׂיחו. עלי־העצים נעו, ונגוהות החשמל נשתברו ביניהם. תשלובת אור וצל טישטשה את הבעת פניו של הקצין. שמואל הוריד ראשו.

– בוא, נערי. – יאבורסקי היטה את שמואל בשילוב זרוע אל המדרגות שהובילו למשעול צדדי. מדרון סלעי, גבוה, שחצה את הגן לשניים, גלש מן המשעול למטה. בתחתית הגיא העמוק ניצנצו אורות־בתים כגחליליות, וציבורי הסלעית בצלעותיהם של המדרונות התלולים הקדירו עפעפיהם – שיחים מדובללים שבלטו בין הנקיקים.

– כך, כך… פתח יאבורסקי – עוגמה… לבטים… הכול בעטיו של הגיל הצעיר. נעורים – משמע העדר המידה הנכונה. הפרזה בכול. לעזאזל, כמה כוחות מתבזבזים לריק. אבן עלי־דרך – הר! ומסתערים לסלקו, לעוקרו, לפורר אותו… והרי זו אבן, ותו לא. הדוף בקצה נעלך והתגלגלה הצידה – את צידה את מכיר זה כבר?

שמואל נעמד וניסה לשחרר את זרועו, אך הקצין החזיק בו: “אה, שוב מסתמר אתה, נכון לשלוף ציפורניים. אינך רוצה לדבר – לא אכריח. אני מכיר את דינה מילדותה.”

שמואל נדרך והסב ראשו של הדובר. הקצין הדליק סיגרה והמשיך, כשהוא לוגם מפעם לפעם ומאריך בנשיפה: קטנה היתה ממני בשלוש שנים. פרחחית שובבה. היתה מטפסת על ערימת הדגן בגורן וקופצת למטה לתוך הדייש. אני הופך ומגלגל אותה, והיא מטלטלת ידיים ורגליים לנער את הקש, צוחקת כמטורפת: מדגדג…מדגדג…

– היכן היה זה? – לא התאפק שמואל.

– אצלנו בכפר, באחוזה שחכר אביה. את דינקה הקטנה היו שולחים מזמן לזמן אלינו, לאחוזה. האם היתה חולנית, היתה נוסעת תכופות לחוץ־לארץ, להתרפא. ואז היתה דינקה מתארחת באחוזה, בביתו של הגזבר – יהודון כזה ממושקף, בעל גב עגול וראש קרח. והיתה כל האחוזה משועבדת לה, לדינקה. הכל פינקוה כנסיכה ושמרו את צעדיה. אף אותי הכניסו לשירות. מצוּוה הייתי ללכת בעקבותיה, לשמור עליה. אם דינקה נפלה, או התלכלכה, או קרעה את שמלתה, היתה אבא רחימא מכה אותי מכות רצח: “אמרתי לך, את ה”פּננקה" שמור! אאבד את המשרה בגללך." – שכירו של ברזון היה אבי, סוכן האחוזה. ודינקה זו ידעה לנצל את המצב כהלכה.

השדונת הקטנה התעמרה בי להנאתה, ואם ניסיתי להתנגד, היתה מאיימת עלי: “טוב, הנה אספר לאביך.” יום אחד שיחקנו ליד האגם, בסמוך לגן־הפרי. אגם מלאכותי היה זה, לא עמוק, בשביל האווזים. מוזנח היה האגם, נרפש, מעוטר תלוליות של גרוטאות, ופניו מכוסים שיירי קליפות רקובות. התעקשה דינקה שאכנס לאגם ואתפוס לה בן־אווז קטן. היא רקעה ברגליה ואיימה שתיכנס בעצמה לתוך המים, אם לא אביא לא את בן־האווז מיד־מיד־מיד. ניסיתי למשוך אותה אחריי, הבטחתי לה תריסר בני־אווזים משם, מן הלול שבחצר, אך היא בשלה: “את זה, רק את זה!” – סוף דבר: נאלצתי לבוסס במים הנרפשים ולרדוף אחרי בן־האווז הארור. וההוא, בן־כלבה, התערב בין האחרים – להקה שלימה – וכולם יחד החליקו ועברו במהירות מצד אל צד, ובסוף – נמלכו ויצאו מתוך המים ליבשה, ואני אחריהם. נשתלהבתי. מוכן הייתי לרדוף אחריהם עד הגיהינום הששי. ממכנסיי המופשלים נשתלשל אחד למטה שעה שהייתי במיים, נרטב ונזדהם עד למעלה מן הברך. הבוץ ניתז ודבק בפניי, ובידי היתה קליפת דלעת שנתכוונתי לזרוק באווזים המתמלטים.

– ברווז! ברווז! עכשיו אתה בעצמך ברווז! – קפצה דינקה כנגדי, צוחקת עד דמעות, מתפתלת, טופחת על שוקיה ומקנטרת בניגון: “ברווז מלוכלך! ברווז מרופש!”

שמואל פרץ בצחוק. “דינקה, דינה יקרה” – לחש באפס־קול. נזכר בתמונתה של דינה, תצלום מימי הילדות שראה בחדרה, דמות זרה ורחוקה, שונה כל־כך מאותה הוויה נשית מבוגרת, שקסמה לו והממה את חושיו, – והנה בן־אדם זה המהלך לצידו כמו נפל רוח־חיים באותו תצלום – פרצוף רזה של ילדה עם צמה היורדת על גבה ומבט קנטרני, מהתל. השלים לו הקצין איזו חוליה שחסרה לו בשרשרת, ושמואל הרגיש פתאום כלפי יאבורסקי משהו מעין קירבה והכרת־תודה.

– אח, נוח לך לצחוק, אדוני הסטודנט, אבל אני – יאבורסקי הטיל את בדלי הסיגריה אל הגיא – אני לא צחקתי אז. חמתי בערה בי להשחית, רצתי אליה ונשכתי את זרועה, כאן – למעלה מן המרפק. היא צווחה, ואני צרחתי כנגדה, וצריחותיי החרישו את קולה: " עכשיו לכי, מנוולת, ספרי לאבא, שילקה אותי, שיפשוט את עורי מעלי, ואני אחנוק אותך בלילה. אקח את המגבת הארוכה, אחנוק אותך ואתלה על ארובת הגג, ואת תהיי תלויה שם – כן־כמו אותו גור־חתולים שתלה סטיופה, בן הכובסת. – הפסיקה לצווח, בבת אחת. שתקה, ורק לטשה אלי עיניים מבוהלות, סקרניות. וכך הלכנו זה לצד זו, שותקים, עד שנכנסה לבית. היא לא גילתה דבר לאיש, ואחרי ארוחת הצהריים יצאה לחצר עם קופסת המרמלדה בידיה וחלקה לי מנה הגונה מן המעדן. עד אותו יום לא עשתה זאת: היתה מתענגת לראות אותי מלקק שפתיי בקינאה, כשהיא זוללת בכל־פה את הממתק הצבעוני הנמרח על לחייה. נו – ומאז, כמובן, התידדנו.

סיפורו של יאבורסקי מוטט את המחיצה בין השניים. שמואל כמו יצא מאחורי המיתרס שבו התבצר כלפי הקצין, ושוב לא מצא את הדרך הזרה. משהו הפשיר בו בחשיכה, ובדממה שמסביב כמעט שכח את בן־לוויתו והפטיר כמדבר לנפשו: "אני – רק שתי שנים – מזמן שהתחלתי ללמוד בעיר הזאת. לא הכרתי את דינה קודם־לכן. שתי שנים, אבל זה היה מספיק כדי –

– כדי להתאהב ולהתענות כראוי… – השלים יאבורסקי

– רציתי לומר כדי להבין במידה מסויימת… אבל גם זה נכון: זמן מספיק כדי להתענות, לסבול הרבה…

לפני שעבר מן העיירה לעיר הפלך, לא ביקר שמואל אף פעם בבית הדוד ברזון, ואף הוא – הדוד – לא פקד מעולם את בית אחותו האלמנה, רק מתנות־ידו העידו על מציאותו. אחרי חג־הסוכות היתה מגיעה עגלה מלאה וגדושה שׂוכות־עצים להסקת התנור בחורף, ולפני חג הפסח – שק תפוחי־אדמה ושני אווזים מפוטמים. דבורה האלמנה היתה מייגעת את עטה שעה ארוכה במכתבי־התודה למיטיבה. בעיר־הפלך עמדו לו לשמואל קשריו של הדוד העשיר וסייעו לפתוח לפניו את שער בית־הספר התיכון. דינה עזרה לו בהשגת שיעורים פרטיים – בני־טובים שרצו ללמוד עברית – ואף היא עצמה נעשתה תלמידתו. לעתים קרובות, באמצע השיעור, היתה סוגרת פתאום את הספר, מושכת ב“כרבולתו” – כך קראה לבלוריתו השופעת, – וגוררת אותו לטיול בחוץ. שמואל נוכח במהרה, כי יותר משהוא שואף להקנות לדודנית את תלמודו והשקפותיו, הריהו נכסף להסתכל בפניה, להלך לצידה, לשמוע את צחוקה, לנשום את ניחוח שערותיה, לגעת בכף ידה, לתהות על עיניה המשנות את גונן מצבע העינבר השקוף לירוק כהה. היא היתה קשובה מאוד לשיחתו, אך ברגע שניסה לרמוז על יחסו אליה, היה נתקל בחיוכה הדק ובמבטה המהתל, הקנטרני.

– אפשר לומר כמובן, שדינה היא גחמנית, הפכפכנית – – אבל זה לא הכול… זה לא ממצה… זוהי נפש עשירה, מורכבת… מורגשת התלבטות, תעייה – ערגה למשהו אחר, משהו נעלה מן ההוויה היומיומית, השגרתית…

– קולו של שמואל נתקפל לתוכו פנימה, ונהפך למילמול חרישי.

– “ליטרטורה”, אדוני הסטודנט, “ליטרטורה” – חתך יאבורסקי, ושמואל ננער כמי שטולטל בשנתו – מרחף אתה בעננים, מקטיר קטורת: “התלבטות, תעייה, ערגה”… – יודע אתה שדינה היתה כבר נשואה?

– אבל איזה קשר –

– ושבעלה מת?

– כן, אולי גם זה השפיע –

– “השפיע”… “השפיע”… קינטר יאבורסקי – פיוטים נחוצים לך, נערי. – “התפוח הבשל רוצה להיאכל”, הנה כל החוכמה כולה, שינגסו בשיניים חזקות וילעסו בתאבון.

–איזה דיבורים הם אלה? – רעד קולו של שמואל – איך אפשר… הרי זו סתם ליצנות גסה –

– “ליצנות גסה!” – צחק יאבורסקי כשהוא משלב ידיו מאחורי גבו, אני יודע, נערי: אתם שניכם מטיילים… משוחחים שיחות מלומדות, מסתכלים בשקיעות, נאנחים מול הירח – “ביאטריסה” מצאת לך “ביאטריסה”!

פתאום נרכן והתיז אל פניו של שמואל בלחישה מפעפעת:

– ואיפה היתה "ביאטריסה זו שלך שלשום, בלילה – אה? אצלי, במלון, ערומה, לצידי, על הדרגש הצר, הצבאי. כן. ובעלה מת? בעל מצוין.

פתאום חשקה נפשו למות. פה זה היה. מכאן, מן המשעול קפץ למטה. התרסק. בעל־חלומות היה כמוך, וזה יהיה גם סופך.

משך את ראשו לבין כתפיו המורמות, הפסיע נמרצות ונעלם בחשיכה, במפנה המשעול. ממרחק־מה עוד נשמע למקוטעין צילצול הדרבונות.

הרכבת זזה. שריקת הקטר התגלגלה על פני מישטח שדות קצורים, והדיה נמוגו במרחקים. פרות רועות בשיפולי הסוללה זקפו ראשיהם והקשיבו לתיקתוק הגלגלים בעיניים תוהות. ליאות מיישנת־מרגעת כבשה את שמואל ונמזגה לתוכו כשיקוי־מרפא. הוא השתטח על אחד הספסלים בקרון הריק למחצה והניח את ראשו על חבילתו.

בסמוך ישבו איכרים מספר, שחזרו מן העיר אחרי משפט בעסקי־קרקעות. זקן, שעורפו מדולדל ומקומט כעורף הצב, הדליף את טירטורו הכבד על הראשים המיוגעים:

– מכיוון שאותו מיצר, כלומר – המיצר הישן הקיים מדור־לדור – מן הסכר מוצאו, שם הוא מתחיל (המקל המסוּקס שבידו הדגיש את ה“שם” בדפיקה פסקנית) ומשם הריהו פונה שמאלה, הולך ונמשך עד האבן הגדולה בקצה אחוזתו של הכומר. קבלה היא בידי. מימות אבי־זקני. אחר־כך, המתינו –. המקל ניתק מריצפת הקרון וניתלה באוויר.

– מה בצע? – הטיח כנגדו איכר צעיר – אתה, סבא, במקל, והפריץ כנגדך במפה – שחור על גבי לבן – זהו!

– הרף, אל תבלבל. תן לסיים. – ומקלו של הזקן ירד לריצפה ונשׂתרך בין הרגליים המפושׂקות לתאר את הגבול: אחר־כך ימינה, במשעול, לאורך בית הקברות, מצד האשוּחים, מצד האשוּחים, עמיתיי החנוּנים! – קרא הזקן בריתחה – היטב זוכר אני. ינוקא הייתי אז – כזה… את האווזים נהגתי לשדה באותו משעול עצמו…

שמואל קלט את הדברים, כשהוא הולך ומתנמנם, ולעיניו המתערפלות נתמשכו משעולי־שדות מסוּיגים קירות חיים של שיבלים מתנועעות, ביצבצו דגניות חבויות, ובית־הקברות הכפרי הופיע במראה על עצי הדובדבנים שבו ועשביו הדשנים, הגבוהים.

הוא נרדם. שכוב היה אפרקדן, ראשו שקוע בחבילה שמראשותיו, וכובעו המכסה על פניו זע ימינה ושמאלה עם תנועת הקרון, זע ומגלה חליפות זווית־מצח מקומרת, צלע־אף מתרחב בקצהו ובדל־אוזן שקוף.

כשהתעורר ופקח עיניו, כבר נטתה השמש לצד מערב. הרכבת עמדה. נערות כפריות צבאו על הקרונות מבחוץ והכריזו בקולי־קולות על מימכרן: פירות, כותח טרי, לביבות־בשר. הקטר המפוחם נזף בטרדניות בשריקה זועפת, הטיל כנגדן סילונות אדים ותימרות עשן, ונמלט.

דימדומי השקיעה נשתלחו על פני המישור. שמואל הביט בעד החלון ושלווה רוויית־רוך מילאה את נפשו. כך היה חש בילדותו, בהתעוררו מתרדמה לאחר בכייה ממושכת על משאלה שלא ניתנה לו…

האיכרים ירדו. הרכבת המשיכה לרוץ בדרכה. צללי־ערב פשטו בקרון הריק, ורק באמצע הריצפה רטטה שלולית־אור קטנה. מהקרון הסמוך הציץ אברך זלדקן, ומיד הסב ראשו אחורנית:

– ריק, יהודים, ריק. בואו לכאן!

בין המתלקטים לקרון, הכיר שמואל שניים מבני עיירתו: את קלמן הסרסור ור' נוח סוחר־הפשתים.

– נו, כמה יש לנו כבר? – התרוצץ האברך הזלדקן – ששה? האדון הסטודנט אף הוא יצטרף למנין. מי זה יתן לו לברוח מכאן? בעל־כורחו נצרפהו. רק את הכובע יחבוש נא לראשו, אין דבר – לא יזיע בו עכשיו: החום פג. ובכן, יש לנו כבר שבעה – ברוך השם! נחוצים עוד שלושה. נמצא, אם ירצה השם, נמצא עוד שלושה יהודים, – שידל את עצמו בנעימה, ותוך כדי דיבור חזר ופרח לקרון הסמוך.

שמואל חבש את כובעו והתבונן מן־הצד בבני עיירתו.

קלמן הסרסור היה כרוך אחרי סוחר־הפשתים המסורבל ודאג לרווחתו:

– יתן לי, ר' נוח את מזוודתו, ואשים אותה על האיצטבה – אה? אינו רוצה? אם־כן, אשים אותה כאן, תחת הספסל.

המ… נהם הסוחר, יושב בהרווחה וכריסו מתרבצת על שוקי רגליו הקצרות – אבל מעט מים… צריך ליטול ידיים לפני התפילה.

– באמת, באמת. – נתחמצו פניו של קלמן – איך אפשר בלי נטילת ידיים?… אבל בשעת הדחק אפשר לצאת ידי חובה, כמדומה לי – – – לפי ה“שולחן ערוך”, עימעם הסוחר לתוך זקנו, אפשר להסתפק – – בקהווה, למשל? – הרתיע קלמן בשמחה – בקבוק מלא קהווה יש לי בחבילתי.

– מילא.

– סוחר־הפשתים פשט ידיו לתוך חללו של החלון הפתוח, והסרסור יצק עליהן את הקהווה מבקבוקו. האברך הזלדקן הצליח בינתיים להשלים את המנין. שני אברכים מבין הנוספים החזיקו בעתון. האחד, קצר־ראייה, נבר בחוטמו בין השורות, והשני, גבוה הרבה יותר וזקנקן נאה לסנטרו, הביט לתוך העתון מעל ראש חברו והצטחק בשביעת־רצון:

– מה אמרתי לך? עכשיו רואה אתה מה כוחו של האשכנזי. הביא את “פוני” לבין אגמי־המים ושנה לו פרק כהלכה. לבין הביצות! כמו שנאמר “וישׂאהו רוח ויתקעהו ימה סוף” – מפלה גמורה!

– זה אתמול כתב העורך של “האזרח” – משך בכתפיו קצר־הראיה

– שצבאנו הולך מחייל אל חייל.

– עורך “האזרח”! – שירבב חברו את שפתיו בביטול – משה מסיני!… יודע אתה מה קרה ערב המלחמה הקודמת – מלחמת רוסיה ביפאן? יום אחד לפני הכרזת המלחמה פירסם סוקולוב, נחום סוקולוב הגדול, עורך “הצפירה”, מאמר ארוך והוכיח באותות ומופתים, כי מלחמה בין רוסיה ליפאן לא תיתכן. בשום אופן. שומע אתה? – ממש כך. והנה קם “פוני” ועשה את ההפך מזה: לא חשש כלל שעל־ידי כך יתבדה תלמיד־חכם בישראל…

הזלדקן טפל פעם ופעמיים על הספסל הקידמי, וקולו הדק התנגן בהנאה ובחדוות־נצחון: “אשרי יושבי ביתך”… חלל הקרון נתמלא מילמול חשאי, שנתערב בו שאון הגלגלים וצילצול הזגוגיות בחלונות, שרעדו מטילטולי הקרון. רצועות הארגמן והזהב בשולי האופק דעכו ולבשו גון תכול־אפור. האלון הבודד, הרחק בלב השדות, שזהורית אחרונה דלקה עדיין בצמרתו, נראה במרוצת הרכבת כסובב על עומדו ופורש זרועותיו לארבע רוחות העולם העוטף צל.

יהודים התפללו ברצינות עסקנית. יהודים הנושאים בקירבם את הכול

– את מולדתם הקדומה, את אלוהיהם. את אמונתם – התפללו בקרון־הרכבת כמו בבית־הכנסת. הספסלים המשחירים, השחוקים ושׂרוטים, עם ציבורי החבילות והמזוודות, לא הפריעו בעדם. הנה עמדו דום בתפילת ה“שמונה־עשרה”, רגליהם מצומדות ופניהם לצד מזרח. זה עוצם עיניו, אחר כובש מצחו בכף ידו, מישהו פולט אנחה קטועה, – ושמואל חש שאווירה קרובה, חמימה, ספוגה עצבות מתוקה מלפפת אותו מסביב וחודרת לתוכו פנימה. יתכן, כי גם בשעה זו, אגב תפילה, לא אחד מהם מוסיף להגות במשׂאו ומתנו, בשקי הדגן המוטלים במחסן, בחבילות הפשתים שבעלייה, בטירדות משפחה ופגעי־חיים שונים – ועם זאת, חש הוא, שמרחפת על כולם איזו השראה מיוחדת, היונקת מעולמות אחרים הרחוקים מעולם המעשה. וטוב לו לעמוד גם הוא כמותם, ללחוש את הפסוקים השגורים עדיין על פיו, כשעיניו צופות באופק הכבוי, ורוח הערביים הקלה, החרישית, מתנשבת בעד החלון ומחליקה על פניו וצוארו.

אה! – שיפשף הזלדקן את כפות ידיו בקורת־רוח עם גמר התפילה – חטפנו “מנחה”. מזלי הוא. “יאהר־צייט” לי, ומאמש הייתי דואג, שמא אחמיץ את ה“קדיש” האחרון.

– כן, כן, – נענה האברך הגבוה – מזלך הוא ש“פוני” טרם התחיל להעביר במסילה זו את צבאו לעבר הגבול האוסטרי. איך היינו מתפללים במעמד חיילים?

– “במעמד חיילים?” – חזר קצר־הראייה – כשיתחיל מסע הגדודים, תהיה הכניסה לרכבת זו אסורה לאזרחים – גויים ויהודים כאחד.

– איי, איי – נאנח קלמן – לפני חמש שנים, כשהוּחל בסלילת הקו אמרתי: יהודים, לא לטובתנו מהתכוון “פוני”, אל מעיו של הקיר"ה מפלס הוא את המסילה הזאת…

– לא יזכה לכך – רטן ר' נוח, כשהוא מושך כלפי מעלה את גביניו העבותים – עד ש“פוני” יחגור את מכנסיו, יעבור הקיר"ה ועד קיוב יגיע.

– הלוואי – התפתל הזלדקן – ידיו ועיניו נשואות למעלה – הרי אז ניסע ל“ימים נוראים” אל הרבי מצ’ורטקוב באין מפריע. חסל סדר גבולות ומבריחים. קום וסע הלוך וחזור – תענוג!

– העיקר, הפרנסה – חינן קולו הסרסור – כל הסחורות ממקומותינו היו נשלחות לקיר"ה. עתה ננעלו השערים, והכול מונח כאבן שאין לה הופכין: דגן ופשתים, ביצים ועורות – לאן ילך כל זה?

– על השאלה המרה ענתה שריקה ארוכה של הקטר בלווית קול פעפוע תוסס של אדים נפלטים. הרכבת נעצרה. הסרסור חפז להוציא את מזוודתו של הסוחר מתחת לספסל:

– יורדים, ר' נוח! הנה המזוודה שלו.

העיירה שכנה במרחק שלוש פרסאות מן הרכבת. הסוחר עלה לכרכרה היחידה שחיכתה לנוסעים, והסרסור פרש לירכתי המסילה והפליג ברגל בשביל החוצה את השדות.

שמואל מסר את מטענו – מזוודה וחבילה – לידי העגלון:

– מסור אותם לדבורה האלמנה ברחוב העגלונים, אני הולך ברגל.

מחר אשלם לך.

קלמן לא הרחיק הרבה, ושמואל הדביק אותו במהרה ונילווה אליו.

– מי לך בעיירתנו? – שאל קלמן.

– יליד העיירה אני – ענה שמואל.

– זהו – נעצר הסרסור וטפח על שכמו – כל הדרך הסתכלתי בך, פניך היו מוּכרים לי – עכשיו נזכרתי: הרי אתה בנה של דבורה האלמנה, אביך היה אהרון־משה החזן. יהודי יקר היה אביך. בעל־תפילה למופת, ה“מנחה” שלו בערב יום־כיפור – עד היום טעמה אצור בעצמותיי. נוסח! נוסח כפשוטו, בלי סילסולים וקפנדריות, אבל איזו מתיקות!

שמואל כמעט לא הכיר את אביו, שמת עליו בילדותו. שמורה היתה בזכרונו בבואה מטושטשת של יהודי גבוה, רחב־כתפיים, לבוש קפּוטה ארוכה, ושׂערות־שיבה בזקנו. גנוזות היו בתוכו גם תחושות עמומות הקשורות בדמות אביו, משהו נעימות מופלאה, שחש שעה שאביו החזיק אותו על ברכיו, ושמחה שהציפה אותו, כשהיה עומד לצד אביו על הספסל בבית הכנסת… אביו מגולל את ספר התורה המוטל פתוח על הבימה, מושך ומעביר לצידו את יריעות הגווילים הצהובים מידי יריבו המחזיק בספר־התורה מהעבר השני: חלקו של אבא הולך ומתעבּה, וחלקו של היריב הולך ודל, הולך ומצטמק…

ברור ביותר זכוּר היה לו המראה האימתני: תבנית־גוף ארוכה־ארוכה שׂרוּעה על הרצפה, מכוסה סדין לבן, ושני נרות דולקים למראשותיה. הוא, הקטן, אינו משיג בדיוק מה זה “אבא מת”. נדמה לו, כי שם מתחת לסדין עושה אבא משהו חשוב ורציני מאוד, משהו מעין “בירכת־כוהנים”, ולכן כולם כה נלחצים אל הקירות וצועדים בזהירות.

כשגדל, היו בני העיירה מזכירים לו לעיתים קרובות את אוּמנותו של אבא, מקלסים את נועם קולו וחוזרים על קיטעי־תפילה לפי הנוסח שלו.

אך קלמן הסרסור, המהלך לצידו, לא חדל כל הדרך מלפזם את זמירות אביו בקול רפה אך מלא רגש, שחברו לו כמקהלה צירצורים של המוני חרגולים ושירת צפרדעים באגמים הרחוקים. העיירה לא נראתה עדיין, אך מעל ההרים שמעבר לה ניצנצנו אורות הכפר הקלושים.

– איזה חזן! איזה חזן! – משך קלמן בהתפעלות – וצדיק היה האיש, צדיק אמיתי, בלא גוזמה. זוכר אני אותה שנה, כשנגמר בנינו של בית־הכנסת החדש ורק תנורים חסרו בו – הכסף לא הספיק. איך אפשר להתפלל בחורף בבית כנסת שאין בו תנורים? והנה בא אביך והציע לגבאים שיעבור לפני התיבה ב“ימים נוראים” ללא־תשלום, ובדמי החזנות יקימו את התנורים בבית. וכך הווה. בדמי החזנות נבנו שני התנורים העגולים העומדים שם עד היום. הוא, אביך, כבר היה חולה אותה שנה. בשארית־כוחו התפלל. לא עברה חצי שנה, והאיש שבק חיים. תפילה אחרונה התפלל אז כשליח־ציבור. היתה זו מסירות נפש לטובת הכלל – ממש מסירות־נפש.

את דבר התנורים, שנבנו בזכות אבא, ידע שמואל עוד בימי ילדותו. שמור עמו זיכרם של אותן ימי־חורף, טרופי־סופה, כשהיה חוצה את תילי השלג, המאַבּכים קטורת לבנה, ומבקיע לו דרך אל בית־הכנסת לומר “קדיש”. לעיתים רחוקות היה מצליח להתחמם מעט ליד “התנורים של אבא”. לרוב היו גדולים וחזקים ממנו הודפים אותו הצידה. היה חוזר הביתה בבכי, ואמו בוכה יחד אתו: “הרי בשארית כוחותיו התפלל למען התנורים האלה, חלבו ודמו משוקעים בקירותיהם”…

“אמא, אמא” – לחש שמואל וחונק דמעה בגרונו. צעירה היתה עוד בימים ההם, יכלה להינשא שנית, ואף הציעו לה שידוכים, אך היא באחת: “בני לא יהיה בן־חורג, די לו שהוא יתום”… וכך עברו ימים ולילות, שנים ארוכות, בעמל מפרך, בדחקות, בייסורים, והעיניים השחורות, המבריקות, עששו בלא־עת, האצבעות נתקשו וציפּורניהן נתגדמו ונתרסקו משיפשוף, גרידה, הדחה…

– נו, אתה הגעת כבר – הוציא קלמן את שמואל מהירהוריו – הרי כאן גרה דבורה אמך, ואני עקרתי מכאן לרחוב השוק. – לילה טוב.

דבורה האלמנה שלחה ידה במסחר־הביצים לאחר שנוכחה כי בעלה החולה חשׂוך מרפא, ועליה לפרנס את המשפחה. אותו מסחר היה נפוץ בכל העיירות שבאיזור הגבול האוסטרי, ועסקו בו, בעיקר, נשים. כל תגרנית מסוג זה היתה חולשת על מספר כפריות מהסביבה, שהיו מצוּמתות לה בזכות סכומי^־כסף שקיבלו מידה כמקדמות על חשבון יבול העופות. דבורה הצליחה לרכוש לעצמה כמאתיים “נתינות”, שלכל אחת מהן הוקדש דף־חשבון בפנקס העבה, השמור בקמטר. היא ידעה לקנות את לב הגויות בפרוסות חלה לבנה של שבת ובעוגות מיוחדות שאפתה לשם כך – עוגות משופעות בסוכר ובזעפרן, ששיווה להן מראה נחושת־קלל. הכפריות היו מסיחות לפני דבורה את כל מצוקותיהן, ובעצתה היו מנדבות לקופת מאיר בעל־הנס מתוך אימון מלא בקדוש היהודי שישיב אליהן את לב בעליהן הסוררים, או את חלב הפרה שנידלדל בעטיה של שכנה־מכשפה…

קרונות רבים היו מריצים על מסילות הברזל את מאגרי הביצים למדינת הקיר"ה. עם פרוץ המלחמה נפסק היצוא ונסתם מקור פרנסתה של דבורה. הכפריות מכרו את מרבית העופות לשחיטה, ומלאי הביצים במחסנה. של דבורה נעשה, כעבור מספר שבועות, טרף לעכברים. הם משכו אל קרבם עד הטיפה האחרונה את החלבון והחלמון דרך נקב זעיר שנקבו בקליפות הביצים. הביצים החלולות לא נבדלו למראית עין מאלה שלא נפגעו, אך בבואן בין האצבעות היו קליפותיהן נפרכות בנפץ קל, מדהימות בריקותן.

יום אחד עברה השמועה כי ניתן לשמר את הביצים במי־סיד בצירוף תערובת כימית הידועה למומחים. דבורה, בדומה לתגרניות האחרות, שילשלה לידי אותם מומחים את פרוטתה האחרונה, בתקווה להציל את שארית הפליטה שבמחסן. הביצים שוּקעו במי־סיד בתוך בורות שנחפרו בחצר. מיכסי־העץ, שסגרו על הבורות, היו מנוקבים לשם איוורור. “בית־עלמין שלי” – כינתה דבורה, בינה לבין עצמה, בורות אלה. בקושי היתה מרימה לפעמים קצה מיכסה ומציצה פנימה. כתמי־לובן היו מהבהבים מבעד לקרום העכור של מי־הסיד שהצהיבו.

את פרנסתה מצאה עתה דבורה בגביית החובות הרשומים בפנקסה. יום־יום יצאה אל הכפרים, ובשובה היה הסל שעל זרועה מלא ממגד שדה וגן, מתנובת בקר וצאן. הכפריות נענו ברובן בעין יפה וליווּ במנוד־ראש את האלמנה המסכנה, שנשבר מטה־לחמה.

שמואל טוּרנר היה מתייסר למראה האם החוזרת מן הכפרים, כשגבה משתוחח מכובד הסל שעל זרועה. היו עוד עשרות משפחות בעיירה, שהמלחמה הרסה את מעמדן, וצעירים לא מעטים התלבטו כשמואל בייסורי מצפון על שאינן מסייעים בידי ההורים.

עלה בדעת שמואל, שיתכן להחלץ מן המחסור על ידי עבודת סבּלנות בתחנת־הרכבת הסמוכה.

– עבודה זו – אמר לקבוצת החברים שנתכנסו אצלו לעת ערביים – עשויה לשמש גם את המטרה הרחוקה: תהיה זו הכשרה לקראת הגשמת החלום המשותף – חיים של יגיע־כפיים בארץ־האבות.

בנימין רבינזון החיוור היה מוכן לתמוך בשמואל:

– לי נראה הדבר בהחלט – פתח בהתלהבות, ומיד שיסע את עצמו וקמץ את שפתיו הדקות הסמוקות מאד, כאילו ספגו לתוכן את מירב הדם של גופו הרזה. ידיו היו חזקות למדי בנגינה על כינורו, אך מה ערכן לגבי טעינת שקים כבדים?

גדליה זינגר חייך בזכוכית משקפיו: “מה סמיכות יש בין טעינת שקים לעבודה חקלאית ביהודה, או בגליל? אין בכך שום הכשרה, ואם משום פרנסה – הרי עד שיתמחו בטעינה עד כדי שׂכר של ממש, בוודאי תסתיים המלחמה, ולא יהיה צורך בדבר. כל בר־דעת מביו כי מלחמה זו, שעולה לכל הצדדים בקרבנות עצומים, תסתיים במהרה.”

ענין המלחמה, שהעלה גדליה, הסיח את הדעת מרעיון העבודה. נפלה שתיקה. מן המטבח נשמע שיעולה של דבורה. צללים כבשו את החדר, ופסי־חרג משקיעת החמה חלפו על פני כלי־הנחושת – סירים וקנקנים, שזה כבר בטל שימושם, אך נשמרו מסודרים על גבי הארון שבפינה.

פרץ רוזין הפר את השתיקה אגב שיפשוף כפות־ידיו הארוכות: "אגיד לכם את האמת – – איני יודע איך אתם – אתם אולי – – אבל אני – אינני אופטימיסט. אני מרגיש, זה יגיע אלינו. כבר מדברים על הקדמת הגיוס – בני עשרים, בני תשע־עשרה, וזה כבר הולך בעקבותיי, עולה על גבי –

– שום דבר לא יקפוץ על גבך – פלט כנגדו זכריה דונסקי בצחוק קצר, קטוע. אביך לא התרושש עדיין, יתקין לך משהו, ותשתחרר…

פרץ ניתר ממקום מושבו על הספה הישנה שהעלתה בת־קול של קפיצים חלודים.

– מה? אני? בשום אופן. התחבולות היהודיות האלה מעוררות בי גועל־נפש.

– שוב אין אלה תחבולות יהודיות דווקא – נתנער חיים זוּסקין, כשהוא מטיל אחורה את השיער הגולש על מצחו – צא וראה את הפצועים החוזרים בזמן האחרון אל הכפרים. אחדים אינם מעלימים כלל איך הגיעו לידי כך…

שמואל עקב כל העת אחרי השיחה וביקש הזדמנות להחזיר את הגלגל לענין הצעתו, אך דברי חיים הוציאו אותו מגידרו:

– מה אתה סח בר־נש? אם מישהו חובל בגופו שם, בחזית, בחפירות, כשמסביב קוצר המוות, ואדם מוכה פחדים עד כדי טירוף – הרי זה דבר אחר לגמרי. אבל לנסוע בכוונה תחילה ל“עושה^־מלאכה”, להזמין אצלו “תוצרת”: עין, אוזן, שבר, רגל שמוטה – מתוך חשבון – מבין אתה – חשבון קר…

הוא הניע ראשו בסלידה והשתתק. שוב היתה שתיקה כללית.

עובדיה רוט עמד ליד החלון, מתבונן בזבוב בודד, שהתלבט על גבי השימשה העליונה, המוארה עדיין, במאמץ נואש להבקיע לו דרך החוצה. קולו של עובדיה נסתנן לתוך הדממה כמסיח לעצמו:

– אם נישאר בחיים, אולי נצליח להגשים את חלומנו: אודיסה, ומשם לחוף יפו. אך למה נרמה את עצמנו? אנו נהיה יחידים, הרוב יישאר כאן, הכלל היהודי. הם יצטרכו לחיות כאן, להילחם על זכויותיהם. לשם כך מוכרחים להוכיח שהיינו אזרחים נאמנים, שתרמנו את חלקנו –

– להוכיח! שוב להוכיח! – גרשון וולפובסקי קפץ מעל כסאו כנשוך־נחש, כתפיו הרחבות הרתיעו כלפי מעלה – מעט הוכחנו? בכל מלחמה עד עתה נשפך דם יהודי. מה הועיל הדבר? מה קרה ממלחמת יפאן ועד עתה? עשר מעלות ירדנו, עד משפט בייליס הגענו. אני מצפצף על כל ההוכחות. שוב אינני רוצה להוכיח. מה יש לי כאן – אני שואל אתכם – מה יש לי? החיים שלי – זהו מה שיש לי, ואת זה לא אתן מרצון. בשום אופן. גם לא אטיל מום בגופי. אם יגיע תורי, אצטרף אל ה“ארנבות”. גם זוהי מלחמה, מלחמה שלי. אתם רוצים לקחת אותי, ואני מתחמק. אני מתחבא. כחפרפרת. בחור אשב, באדמה, עד יעבור זעם. חיי נחוצים לי.

– איסריל שד מדבר מתוך גרונו, התיאוריות שלו… – התריס גדליה.

– איזה איסר? – שאל שמואל.

– איסר החיגר, הרוקח – השיב גדליה – הוא “אבי־הארנבות”, הפטרון שלהם.

שמואל יצא לעיר הפלך זמן קצר לאחר שאיסר הופיע בעיירה, ולכן לא הכירו מקרוב. עתה נזכר בסיפורים אודותיו שהגיעו לאוזניו. בגיל חמש־עשרה, והוא כבר צולע אז ברגלו השמאלית, ברח איסר מבית אביו הרב, התגלגל בניכר שנים רבות, למד בעיר הבירה והשתתף בתנועות מהפכניות. אביו ואמו נהרגו בפרעות שלאחר תבוסת רוסיה במלחמת יפאן, והבית בן שתי הקומות, הבנוי לבינים שרופות עם עצי־שיטה מתולתלים בחזיתו, עבר לידי דודו. כשחזר איסר לעיירה, ניסה הדוד לפצות אותו ב“חדר מיוחד על כל המוכן”, אך איסר לא הסכים לכך. הוא השיב לעצמו את נחלת הוריו, קנה שביתה בבית ופתח בו בית־מרקחת. רבים הטילו ספק בכשרוּת תעודתו, תעודת־הרוקחים, אך אפילו דודו, ששמר לו טינה, לא העז לדבר על כך בפומבי. משום־מה הוחזק איסר בעיירה לאדם מסוכן, שיש לנהוג בו זהירות. היה משהו מטיל אימה במבט הקפוא של עיניו האפורות מתחת לגבות העבותות.

– מה לו לאיסר – בעל־מום שכמותו – ולעסק זה של ה“ארנבות”? – תמה שמואל.

– הוא עצמו, אמנם, בר־מזל, הלוואי על כל ישראל… – זכריה דונסקי קינח בצחוקו הקטוע את ה“חוכמה” שנשרה מפיו – אך הוא השליט עצמו על העסק הזה… מס הטיל על כולם, לא על ה“ארנבות” המתחבאים, כמובן, – על הגבירים, על אלה שבניהם משוחררים מעבודת־הצבא. “מס־פדיון” הוא קורא לזה. והם נותנים. נאנחים ונותנים. גם בארסקי, גם שפירא, גם חיימסון וכל האחרים. מוראו של איסר עליהם. נו, וכשיש כסף, אזי מסתדרים… המשטרה, אמנם, עורכת חיפושים מפעם לפעם, אך הכל ידוע מראש, ושום “ארנבת” לא נתפסה עוד עד היום.

– “ארנבות”… מחבואים… – לחש שמואל, ואצבעותיו ממוללות את דבלול השיער בזווית מצחו – הרי זה מאוס. אפשר עוד להבין אם הפרט – פלוני או אלמוני – בוחר בדרך זו, אך לעודד ולארגן – זוהי שיפלות! – שיפלות?! – נתפרכס גרשון וולפובסקי – סתם פיטפוט! שיפלות כלפי מי? כלפי המולדת? כלפי העם השליט? מה הם רשאים לתבוע מאתנו עבור הפרעות, הבזיונות, הנגישׂות, העלילות? מצפוני נקי. אם באחד־הימים אהיה ל“ארנבת”, לא ארגיש שום מוסר־כליות.

– אבל כלפי עצמך… כלפי ערך־האדם שבך… האדם שנהפך לארנבת. איזו בושה!.. – שמואל לא העלה את הדברים על שפתיו: קול נפץ של זכוכית נשברת נשמע ממטבח – “אמא… אמא… ידיה הרועדות”… סח לעצמו. שוב לא היה בטוח שיעמוד בנסיון, אם יגיע תורו…

אדמימות של בוקר פרחה בשולי המזרח. שלושת החברים נפגשו מחוץ לעיירה, על־יד בית־המרחץ, ושמו פניהם אל תחנת הרכבת.

השביל שצעדו בו הבחורים חצה את השדות באלכסון, ונמשך לאורך גידרות־גנים, עשויים כלונסאות ומקלעות־ענפים. לרגלי הגדרות, במחבואים, החליפו ציפורים ציוצי־שחרית, ולפרקים הגיחו בטיסת־בזק, חגו באוויר ופירפרו במקום אחד כמשכשכות במים. בעמק השתרע ערפל חיוור, שזחל כלפי מעלה והתרפק ברישול על מידרוני ההרים המיוּערים, מגביה עצמו וחוזר ושוקע.

— חבריא, איזה בוקר — אה? צח וטהור. דומה לבוקר של ימי “סליחות”, או שחרית לאחר ליל־חתונה, משהו כזה… בנימין לא מצא את הביטוי הממצה ונשתתק בחיוך של מבוכה.

— חתונה או גט… — טילטל גרשון את כתפיו — אין לדעת כיצד יעלה הנסיון…

— הנסיון יעלה יפה — פסק שמואל, וצעדיו הנמרצים קובעים מסמרות בדברים — תורה זו לא בשמיים היא. העיקר: בנחת, לא בחיפזון. בעבודה יש לנקוט מנהג של איכרים. ראיתם איך איכר חוטב עצים? — הפשיל שרווליו, ירק אל כפות ידיו, הניף את הגרזן: הך! הך! — הפסקה; מתיישר, מביט סביבו, מחליק שׂפמו וחוזר חלילה. כך דרכו של פועל ממש.

מצד שמאל, בדרך העפר הרחבה, עברה בדהרה הכירכרה של נוּדלמן הסוכן — הקבלן לעבודת הטעינה בתחנת הרכבת. הבחורים החישו צעדיהם, וכשהגיעו אל התחנה, כבר היה נוּדלמן מתרוצץ בין קרונות המשא, בודק, רושם, מעביר ממסילה למסילה ומפזר פקודותיו על ימין ועל שמאל.

שמואל, גרשון ובנימין היו דולקים אחריו ותוקעים לתוך אוזניו דברי־סירוגין, שנבלעו בהמולה של חריקת גלגלים ובלמים. לאחר שעמד סוף־סוף על בקשתם של השלושה, התחיל נוּדלמן מטלטל ידיו כנגדם:

— מה פתאום? אין זו עבודה ליהודים. לטעינת קרונות נחוצות כתפיים של גוי. או שמא מבקשים אתם לקפח את המעיים, כדי להיפטר מעבודת הצבא — אה? אם כן, מוטב שתפנו ל“מומחה”, שיתקין לכם משהו כגון זה…מה לכם ולי?

— אדון נודלמן, יתן לנו קרון אחד, ינסה, בבקשה… — חינן בנימין קולו — ובמחיר שהוא משלם לסבלים הגויים. אותו המחיר. לא יותר. אפילו פרוטה אחת.

בנימין נאחז בנקודה זו של המחיר וחזר עליה בעקשנות, כאילו מסירת העבודה הוסכמה כבר, ורק המחיר מעכב.

— מה העבודה הזאת לכם? — נתרכך מעט נודלמן — בחורים בני־אבות, משכילים. נו, מילא, אם מתעקשים אתם — הרי כאן ערימה של שקים מלאים שעועית. הסירו את המיכסה וטענו בקרון זה. השעינו קרש אל סף הקרון, טלטלו ועלו!

— האחרונים! האחרונים! — נצטווח נודלמן וטס לעבר פועל־התחנה המרכז את קרונות המשא, ותוך כדי ריצה החזיר פניו אל הבחורים, שהיו שרויים עדיין בתדהמה לנוכח הסכמתו הפתאומית של הקבלן: “זאת לדעת, על זקני אין לומדים את מלאכת הגילוח. אם תקלקלו, אנכה משׂכרכם. כאן אין חכמות. הסכמת — נרתמת, משוך עד יציאת נשמה!”

את השק הראשון נשא שמואל. ברגע שבנימין וגרשון העמיסו את השק על גבו, חש כאילו הר ירד עליו. הגידים מתחת לאוזניים נתמתחו, ואיזו צבת אכזרית הידקה בין מלתעותיה את ליבו, את ריאתו ואת כל קרביו. הנה עלה על הקרש המוביל לקרון. רגליו כמו יצאו מרשות בעליהן וחדלו לקבל מרוּת. הן תעו לצדדים, קרסו, התעקמו, נעקרו בפזיזות, ופתאום נצמדו לקרש כמסמרות נטועים. סוף־סוף עבר את מיפתן הקרון, וכשנטה אחורנית לפרוק את המשא מעל גבו, נמשך אחרי השק הצונח והתפרקד עליו. הוא פרץ בצחוק. גרשון ובנימין נתלוו אליו. כל הזמן עקבו השניים אחרי הילוכו של שמואל בנשימה עצורה, ועכשיו צחקו אתו יחד.

אך השקים היו עוד רבים, וכולם היו צריכים לעבור במסילה זו — מן הערימה עד מעבר למפתן הקרון, על פני הקרש הנטוי באלכסון, השוקע במקצת עם כל פסיעה, קולט את כף הרגל והודף אותה חזרה כלפי מעלה.

את השק השני נשא גרשון. שמואל ובנימין נאלצו לתמוך בו מעבריו עד שנכנס לקרון. גרשון היה גונח ומתבדח: רק כלה חסר אני — שושבינים יש לי כבר…

הגיע תורו של בנימין. מיפתחי השׂקים היו תפורים בחוט־משיחה, והזוויות הזדקרו כאוזניים ארוכות, מחודדות. בנימין החליק על אוזני השק, שנועד לעלות על גבו, כמי שמבקש לקנות ליבה של חיה רעה לפני שיגע בה נגיעה של ממש. אך הפיוס היה לשווא. השק נצמד אל גבו כברדלס טורף, נועץ צפרנים, משסע ומדביר. בנימין פירפר ורעד. ברכיו נקשו זו לזו. לא הועילה תמיכת החברים — הרגליים מעדו, נתרופפו, הידיים תשו, אחיזתם נתפוגגה, ואוזני השק נשמטו מבין האצבעות. השק צנח על הקרש, ושמואל וגרשון גלגלוהו במעלה והכניסוהו אל הקרון. בנימין עמד עלוב ומדוּכדך:

— לא עלה בידי, לא עלה… — התנצל במילמול חרישי — מה לעשות? זרע קדושים… משפחת שוחטים ורבנים, “כלי־קודש”…

הוא מישמש את שריריו הרופסים:

— צרור “שמות”… ציציות בלות… חבל שלקחתם אותי, והנה — באמת, קילקלתי…

—בבקשה, בבקשה, בלי “על־חטא” ובלי קינות — טפח שמואל על כתפו של בנימין, שכבש פניו קרקע — כאן, פשוט, נחוץ אירגון, חלוקת־עבודה. הנה פה, בשולי הערימה נניח מספר שקים כמישורת. אתה, בנימין, תגלגל את השקים מראש הערימה ותציג אותם כך, במעומד, כשאוזניהם כלפי מעלה, ואנחנו — אני וגרשון — ניתן כתף ונסחב. אחר כך נתחלף. תספיק לנסות שנית.

בנימין התאושש. התפקיד שהוטל עליו לא היה למעלה מכוחו. הוא היה מגלגל בזה אחר זה שני שקים כריסניים אל קצה המישורת ומזקיפם, ועד שחבריו היו עומסים אותם ועולים לקרון, היה נח ומחליף כוח.

שמואל נשא את השקים בפה קפוץ, חושש לבזבז את כוחו בדיבורים, וגרשון עשה את מלאכתו בבדיחות הדעת: התלוצץ, המשיל משלים, ומפעם לפעם קרץ עין אל בנימין: “חזק ואמץ!”

לאחר שעה קלה נראו בתחנה איכרי הכפרים הסמוכים, שבאו לעבוד בטעינה. קרונם של שלושת הרעים היה מובדל ומרוחק מהשאר, והאיכרים לא השגיחו בו. הם באו אחד־אחד, וגם בחבורות קטנות. פשטו את מעיליהם, פרקו את תרמילי הצידה, ועל הקרקע נתגבבו תלוליות מנומרות, שבלטו מהן שלוחות־שרוולים וחרטומי־מגפיים. שמש הבוקר הטיחה זהב עמום על מחשׂופי החזה והעורף השׂעירים. האיכרים עבדו בקצב מרושל ויציב. הם התנהלו מן המטען אל הקרונות, הלוך וחזור, בתנועה מדודה. בכל אחד מהם היה מכוּון יפה אותו מנגנון מסדיר ומווסת, הפוסק לכל פעולה את שיעור המרץ הדרוש לביצועה. אחדים מהם, שטענו חבילות חציר כבוש וכבר מילאו את קרונם עד מחציתו, ישבו לנוח. הם שוחחו, עישנו, ועם העשן עלה ממקום מושבם צחוק מהדהד.

שמואל וגרשון כבר הספיקו אף הם למלא את קרונם עד מחציתו. כל עצמותיהם ביקשו מנוחה, אך הם חששו להפסיק. נדמה היה להם, שאיבריהם המשותקים למחצה, העושים את שליחותם מתוך קיהות, ימרדו בהם בשעת ההפסקה, ושוב לא יוכלו להניע אותם.

בנימין לא היה עייף כמותם. אדרבה, נדמה היה לו שרק עתה התנער כהלכה, ודמו זורם בעורקיו ביתר עוז.

— עכשיו תורי. אני מוכרח… — ואצבעותיו לפתו את אוזני השק המעומד בחמדה ביישנית, אך פניו הביעו החלטה תקיפה.

– המתן, המתן — נענה לו שמואל בחיוך מעודד — רק נגביה את המישׁורת, שלא תצטרך להתכופף הרבה.

— הי, ידידים רחימאים! — התנפץ פתאום מאחוריהם קול איכר שקרא לחבריו בצהלה שבליגלוג — הביטו, יהודונים עובדים בטעינה!

תוך רגעים מועטים היו שלושת הרעים מוקפים קהל איכרים שעטו עליהם בהמולה, חזותיהם מתקמרים במיפתחי־הכותנות, ובעיניהם — עליזות־רשע.

—הו־הו, נאשי ז’ידקי… (היהודונים שלנו)

— מוישה, איפה ה“קפּוטה”?

— הבט, כיצד הוא מהלך על גבי הקרש! איזה מין עיגולים ופיתולים הוא מצייר ברגליו!

— כתרנגולת בביצה!

— כמו קלשון על פני המים!

בנימין צעד ועלה בקרש, כשהשק עמוס על גבו. הוא התקדם בסטיות מן הקוו הישר. שיניו ננעצו בשפתו התחתונה. זיעה קרה עלתה במצחו. עיניו לא ראו דבר מלבד רצועת הקרש המשתפעת וחלל הפתח הבוהה בקצה. נדמה היה לו, שהקרש נטוי על פני תהום, שגועשים בה יצוריי־אימים פעורי־לוע, מייללים וצוחקים ומצפים למפלתו. שברי פסוקים היו מנסרים במוחו, פסוקי תפילה ופסוקי תנ"ך מגירסה של ילדות: “אנא ה‘, הושיעה־נא… אנא ה’, הצליחה־נא… פן תשמחנה בנות פלשתים… פן תעלוזנה בנות הערלים”… האין הוא מקדש־השם העולה למוקד, או לוחם עתיק היוצא למלחמת־ביניים, שכבוד כל ישראל תלוי בנצחונו?

איכר גוץ, שאפּו השׂרוע נראה כמו כפתור גדול בעל שני נקבים, התחיל מזמר, כשהוא ממולל ברגליו:

" יהודינו הם בני־חייל — מי כתייש, מי כאייל!"…

והקהל מסביב ענה במקהלה — בשריקה, בציפצוף ובקריאות צרחניות. בנימין התקדם. רק עוד צעד אחד הבדיל בינו לבין פתח הקרון. פתאום ניטלטל הקרש וזע מן הקצה עד הקצה. בנימין נטה אחורנית, ומיד הוּסט בבת־אחת קדימה. הוא הירפה מן השק ואחז במזוזת הפתח. השק נפל לארץ ונתרטש. השעועיות התפזרו. צחוק אדיר רעם מסביב.

שמואל הבחין מי הכשיל את בנימין. היה זה איכר בעל הדרת־פנים כבדה, שעמד כל העת מאחורי המתהוללים, וברגע האחרון שירבב רגלו בין העומדים לפניו וטילטל את הקרש במכת־עקב חזקה. עתה, לאחר מעשה, העמיד פני תם, הניף ראשו כלפי מעלה והאהיל על עיניו כמבקש לקבוע את שעת היום על פי גובה השמש בשמיים. שמואל נתרטט. חימה עזה התלקחה בו. הוא זינק אל האיכר, וצווח אל פניו: מנוול! חזיר!

תשפוכת קללות ומכות־אגרופים הליטה את שמואל והעלימה אותו מעיני חבריו. גרשון גלש מערימת השקים, נתכוון לבוא לעזרת שמואל, אך רגליו נשאוהו במעלה הקרש אל בנימין הניצב בפתח הקרון, וכך עמדו שם שניהם אחוזי תדהמה ואיבריהם כבולים.

אך הנה נתפלגה המערבולת. שמואל הגיח ורץ במעלה הקרש אל פתח הקרון, כשפניו שטופות דם ושערותיו פרועות. כשהגיע אל הפתח דחף את בנימין וגרשון פנימה ומשך בדלת להגיפה. איכרים אחדים פרצו לעלות כדי לתפוס את הבורח. שמואל הדף ברגלו את הקרש מקצהו העליון. הקרש נשמט מפתח הקרון וצנח לקרקע. הרודפים מעדו ונפלו. איכר אחד מבין הנופלים, שראשו נחבט אל ברזל המסילה, מישמש במקום הפצע, הסתכל בכובעו המלוכלך בדם ונאק: “את הגולגולת ריסקו הארורים — דמי שפכו — הביטו אנשים טובים!”

באפלולית הקרון הסגור עבדו שלושת הרעים בחיפזון קדחתני. הם משכו את השקים וצברו אותם כמיתרס על יד הדלת הסגורה. מבחוץ סערה המולה. אגרופים ורגליים בועטות חבטו על הדלת בחימה שפוכה.

— כלוּנס! הביאו את הכלונס — שם על־יד העגלה.

— להכות בדלת! להכות ולשבור!

— אין צורך! טריז הבו, טריז ברזל, לתקוע מלמטה, להזיז!

מה אתם עושים כאן? הי, מטופשים! דעתכם נטרפה?

היה זה קולו החד של נודלמן, ואחריו — קולו הצרוד של מנהל־התחנה:

— מה זה? מי כאן? שרירות? דין לעצמכם?

האיכרים נסתלקו וחזרו לעבודה, מנהמים ורוטנים בינם לבין עצמם.

הבחורים יצאו מהקרון. נודלמן התנפל עליהם:

—שוטים! בטלנים! מה זה עוללתם כאן? עם האיכרים אתם מסכסכים אותי. חוללו מהומה ורוצצו שק שעועית. לכו מכאן, ואל תדרוך עוד כף רגלכם בתחנה. פרוטה לא אשלם לכם!

נודלמן לא קיים את איומו. וכשחזרו הבחורים לעיירה, היו משלשלים מפעם לפעם את ידיהם לתוך כיס המכנסיים, והידיים התעדנו על רישרושו החשאי של שטר־הכסף, שכר עבודה ראשונה על מותקה ולענתה. הם לא ידעו במה ימשיכו מחר, גם לא חשבו על כך. העיקר, שההתחלה נעשתה. הנסיון שנתנסו בו היום נראה להם כרכוש וודאי. הם צעדו בשתיקה והפקירו את פניהם המיוּזעים לרוח הקלה.

— אבל הייתי כבר על־יד הפתח… עוד פסיעה אחת… — הפסיק את השתיקה בנימין, ספק פונה אל חבריו, ספק מסיח לנפשו.

— ואתה — פנה גרשון לשמואל, כשהוא הודף אותו במרפקו — מדלייה אתה נושא על המצח — חבורה כחולה עם פס אדום מסביב…

שמואל העביר חרש את אצבעו על החבורה וממנה על הצלקת שנמשכה באלכסון מן הלסת אל האוזן:

— אין דבר — לחש, כשמבטו מפליג למרחקים, אל מעבר לבתי העיירה המצטופפים באופק, אל מעבר להרים המאפילים מאחוריהם — אין דבר, גם זוהי הכשרה…

באחוזת הפריץ שוּכּנה פלוגה של המשטרה הצבאית האזורית, שנועדה להילחם בעריקות מן החזית ובהשתמטות מן הגיוס שפּשו באוכלוסיה. הסריקות בכפרים ובעיירות הלכו ותכפו, מצב ה“ארנבות” החמיר, והם הוזהרו על ידי המשטרה האזרחית, ה“ידידותית”, שלא לצאת מן הבתים ולהיות נכונים לרדת למחבואיהם, או להתמלט ליערות שבסביבה.

זה מספר שבועות שאפריים בּלקין כלוא בחדרו — חדר צר, שהשכיר לו מוטי הסנדלר, והמתיחות המתמדת מעיקה עליו, טורפת את שנתו ומחבלת בתיאבונו.

היום, יום ששי בשבוע, התעורר אפריים אחרי תנומה קצרה לפנות־בוקר, הציץ בחלון, והרגשת פוּרקן צלחה עליו. בחוץ שׂרר ערפל כבד של שילהי־חורף, וענפי עץ־התפוח שבחצר נראו כשטים בים חוורוור. במזג־אוויר כזה אפשר להעז — קרוב לשעת הערביים, כמובן — ולצאת מן הבית. הוא ילך לבקר את סוניה — גמר בלבו — את סוניה מולדאבסקי היפהפיה, בתו של מולדאבסקי הגביר.

שנה תמימה הורה אפריים בּלקין את סוניה לשון וספרות רוסית. בשיעוריו הירבה לקרוא אתה שירי־אהבה לוהטים, וסוניה הבחינה בעיניו הבולטות, הרעבות, את ערגתו אליה.

— אתה מיטיב כל כך להסביר את הדברים — אמרה לו — עד שאני בטוחה שאתה מאוהב במישהי…

אגב כך הצלילה סוניה את צחוקה המגרה והפשילה ראשה. צווארה החטוב להפליא קסם לאפריים עד כדי כאב, ושפתיו הבשׂרניות הרטיטו… אך סוניה ממהרת לבלום אותו, בהוסיפה ברצינות מקפיאה:

— עליך להיזהר מאד, אדון בלקין היקר, שלא תתאהב באחת קלת־דעת והפכפכנית, כמוני למשל — אני מדברת גלויות — אחת כזאת מסוגלת לשחק בריגשותיך ולשבור את לבך ללא תקנה…

אפריים ידע, שאין לו סיכוי לזכות באהבתה של סוניה ומצא לו ניחומים בכך, שגם שום צעיר אחר בעיירה לא שבה את ליבה. סוניה העדיפה את קציני הצבא, שחנה בסביבה, והרחיקה מעליה את צעירי העיירה, שהיו מחזרים אחריה ומתחרים על תשומת ליבה.

לביקוריו של המורה לשעבר התיחסה סוניה בריתוי: היא נהנתה לשמוע מפיו את דברי־הרכילות והרינונים מאחורי גבה, שהוא היה אוגר למענה ומספר באוזניה. הבעת פניו בשעת מעשה העידה, שהוא עושה את הדבר בהרגשת סלידה כלפי עצמו, וסוניה עקבה אחרי נפתוליו בבת־צחוק ערמומית.

— פטפוטים אלה מעניינים אותי, בעצם, כשלג של אשתקד, אבל נעים לי להיווכח, שאתה, אדון בלקין, מסור לי כל כך וחס על שמי הטוב…

הדברים עולים בזכרונו של אפרים עתה, כשהוא עומד ומתגלח לקראת הביקור הקרוב. הוא שומע את הנעימה המתחנחנת ורואה את המבט השלוח אליו — מבט הצופן זילזול תוך ליבוב מעוּשה… דבלולי קצף הסבון נושרים מפי התער בלולים בזיפי־זקן אל הנייר הפרוש על השולחן. אפריים מתבונן אל עיניו הבולטות ושפתיו הבשׂרניות, המשתקפות במראה שממולו, ומשהו מתקשה בקרבו ומקוממו נגד הביקור הצפוי, שבוודאי ינחיל לו, ככל קודמיו, מפח־נפש והשפלה.

— טיפש! סמרטוט שכמותך! — מטיח אפריים כלפי הדיוקן שבמראה, ועם זאת חש הוא בצבת האכזרית המהדקת את ליבו במלתעותיה, בעוד איזה יתוש טורדני מנקר במוחו: אבל אתה תלך, אתה תלך… אתה תלך…

האדיל, הסנדלרית, מכניסה לחדרו את ה“מלאייה” הטרייה של יום ששי, ובצידה משלוח מכפר מולדתו, שהביא אחד האיכרים בהזדמנות. המשלוח הוא מטעם אמו ואחותו, ובו — מכתב וגליון של העתון הרוסי “הדגל”, שאחותו שוקדת להעבירו לסירוגין לידי אחיה.

ה“מלאייה”, זו העוגה האפויה מקמח־תירס, שתוכה הגרעיני שמן ומתוק, רומזת לאפריים כמיפלט מחיבוטיו שתקפוהו בשעת הגילוח. תיאבונו המוּשבת מתעורר בבת־אחת, והוא מכלה את המאפה בלהיטות ומתאפק בקושי שלא לבקש מהסנדלרית פרוסה נוספת.

ניפנה אל המכתב. במעטפה מצא, נוסף למכתב, שטרות־כסף אחדים — התמיכה החודשית הקבועה, מתת האם והאחות, המאפשרת את קיומו מיום שמצבו כ“ארנבת” שיבש את פרנסתו מהוראת־שעות.

יודע אפריים שאמו ואחותו הרווקה, ששׂערותיה הולכות ומלבינות, מתפרנסות בדוחק רב מן החנות הדלה, שהוריש להן האב המנוח, והן חוסכות מפיהן, כדי לספק לו את קיצבתו החודשית. הן עושות זאת ברצון: אפריים הוא גאוותן ותוחלתן היחידה. לפני המלחמה הצליח אפריים ה“אֶקסטרן” לעמוד בבחינות חיצוניות ולקבל תעודת בוגר־גימנסיה; האם והאחות בטוחות, שאפריים מחונן בכשרונות נדירים, ומצפות ליום, שיוכל להמשיך את לימודיו ולהצדיק את התקוות שהן תולות בו.

את המכתב כתבה האחות. היא משתדלת לשכנע את האח היקר, שלא יתייסר בשל התמיכה שהוא נאלץ לקבל. היא והאם אינן מחסרות מעצמן מאומה. אדרבה, בזמן האחרון נוסף להן מקור־הכנסה. ביתם, כרוב בתיהם של היהודים הספורים בכפר, נהפך לאכסניה לסוללי הכביש הצבאי החדש העובר בסמוך לכפר. לעבודה זו גויסו המוני איכרים ממחוזות רחוקים, הם וסוסיהם ועגלותיהם. האם והאחות העמידו את שני החדרים של הדירה לרשות המתאכסנים, והן שתיהן מסתפקות במטבח, המשמש להן עתה גם כמקום מגורים. ההכנסה הנוספת באה להן, לשתי הנשים, בעיקר, מאפיית לחם. מאפייה אין בכפר, ושתי הנשים לשות ואופות, בהפסקות קטנות, יומם ולילה, כדי לספק לאיכרים הזרים את הלחם שהוא מזונם העיקרי. “המחנק שבדירה קשה יותר מן העבודה — כותבת האחות — ריח ה”מחורקה" שהם מעשנים, וצחנת חיתולי־הרגליים, שהם מתירים לקראת לילה, מרעילים את האוויר."

אפריים מהרהר בסיבלותיהן של הנפשות הקרובות לו, המתענות בעבודה מפרכת ובמחנק, כדי לסייע לו עד יעבור זעם. מה טוב היה אילו ניתן לו, במקום התגנבות לביקור אצל סוניה, להחליק מן העיירה אל הכפר ולהימצא במחיצת נפשות אלה האוהבות אותו בכל מאודן, ולו רק שעות מועטות. אך ברגע שמשתלבת סוניה בהירהוריו, חולף בחזהו משב־צינה חריף כאיבחת־מאכלת: אתה תלך, אבל אתה תלך, תלך…

— אני אלך! — כמעט צועק אפריים בקוצר־רוח, כמבקש להיפטר ממישהו אלים הדוחף ומדרבן אותו מאחוריו.

— אני מוכרח ללכת — חוזר הוא ואומר בשקט אחרי שהות־מה של שתיקה — אבל הרי אי־אפשר לבוא אל סוניה סתם, ללא עילה כלשהי…

דברי רכילות אין לו, לאפריים, מאחר שלא יצא החוצה זה שבועות מספר. מן ההכרח למצא דבר אחר, משהו מעניין, מסקרן, שהוא רואה חובה לעצמו להביא לידיעתה של סוניה. מבטו נפל על העתון. בעתון “הדגל” הליברלי, המתקדם, מתפרסמים פליטונים שנונים של הסופר־העתונאי ג. א., שבהם מובלעים רמזים על מאורעות מדיניים וחברתיים, והרמזים מלוּוים אימרות־כנף מבריקות, שסוניה מקבלת אותם מאפריים בשמחה, כדי להשתמש בהם בשיחותיה עם שואפי־צילה החדשים.

— יש, יש — לחש אפריים, כשמצא בעתון מתחת לקו השחור העבה את פרי עטו של הסופר הנודע. נתפרקד במיטתו וקרא את הפליטון, כשהוא תר בעיון אחרי צימוק כלשהו… — לשווא! שום דבר לא העלה בחכּתו גם לאחר קריאה חוזרת. יתר על כן, הדברים נראו לו תפלים בהחלט — גיבוב משפטים ריקים ללא קשר ביניהם, כאילו הוּעלו על הנייר במצב מטושטש של שיכּרות או דימדום מתוך חום.

— לא יתכן — שוקל אפריים בינו לבין עצמו — עתון אחראי, בעל מוניטין בציבור, לא יפרסם דברי הבאי. ושמא אין זה אלא מסווה — עלה בדעתו — שמא גנוז בין השיטין איזה סוד, איזו הודעה ליחידי סגולה, שבידיהם הוראות מוקדמות כיצד לפענח את הצפון, לפצח את הקליפה ולהוציא את הגרעין…

קפץ ממיטתו ומיהר אל השולחן, פרשׂ עליו את העתון, נשען עליו במרפקיו, פישׂק רגליו ושעה ארוכה עמל לקרוא את הדברים ישר והפוך, מנסה לקשור סופי שורות בתחילתן, מצרף מלים בודדות בדילוגים שיטתיים — לשווא.

ניתק מן השולחן והתחיל פוסע בחדר, סובב אילך ואילך, כשרגליו הקצרות שוזרות חוט מסובך של עיגול בתוך עיגול, והוא משנן לעצמו בעקשנות, כשם שהיה משנן לפני הבחינות את כללי הדקדוק הרוסי ותאריכי מעשים ומאורעות מדברי הימים: “אבל כאן צפון משהו, בלי ספק צפון משהו!” ומוחו מתלבט וחותר למצוא תחבולה חדשה לגילוי התעלומה.

“אקרוסטיכון!” – הבזיקה המלה במוחו, לאחר שנתיאש כבר ממאמציו ונשען ברפיון על דופן המראשותיים של מיטתו, כשרגליו קורסות תחתיו. — “אקרוסטיכון!” אותה תחבולה ידועה, שהשתמשו בה משוררים בימי הביניים, כדי לשבץ בריקמת שיריהם שמות שרים ונדיבים, אנשי חסדם.

התנער. עט מחדש על העתון והתחיל לצרף זו לזו את האות הראשונה מכל שורה בפליטון. ניצוצות נדלקו בשרשי שערותיו: מן האותיות הראשונות במספר שורות נצטרפו המלים “ראספוּטין נרצח”.

המשיך ללקט בקדחתנות את האותיות הראשונות וכשהגיע לסיום ופלט את נשימתו העצורה, ידע את יום הרצח, וכן שהרוצחים הם אצילים חשובים מהפמליה של חצר־המלכות, ושגופת הנרצח הוטלה לתוך נהר הניבה; ידע שבקרב האוכלוסיה של עיר הבירה מתפשטת תסיסה עצומה, והימים הקרובים “עשויים לפתוח דף חדש בתולדות רוסיה.”

— דף חדש! דף חדש! — נופף אפריים את העתון כאילו היה זה נס המרד. “דף חדש בתולדות רוסיה!” — הרי זה רמז ברור למהפכה. מהפכה — משמע עירעור כל היסודות הישנים, תמורה כללית במישטר, במערכת החוקים. מהפכה נושאת בחוּבה גם סיכוי להפסקת המלחמה — חסל סדר “ארנבות” ומחבואים!

פחז על אפריים יצר פראי של פעלתנות, שביקשה לה מוצא. הסתער על השולחן וסחב אותו כשתי אמות קדימה, הפך עליו את שני השרפרפים הרעועים שנמצאו בחדר, הרכיב עליהם את מזוודתו הקרועה, ועל כל אלה הטיל את המיזרן הבלה של מיטתו.

— אל הבריקדות! אל הבריקדות! — פרצה צווחה מגרונו.

— מה קרה, אדון סטודנט? — הקישה הסנדלרית על הדלת.

— לא כלום! לא כלום! — קרא אפריים ומיהר לאחוז בידית המנעול מבפנים ולמשוך אותה אליו בחוזקה.

הסנדלרית לא ניסתה לפתוח, ולאחר שהות־מה הירפה אפריים מן הידית, פירק בשקט את ה“בריקדה” והחזיר כל דבר למקומו, אך לא יכול להרגע: בשׂורה שכזאת, והוא היחידי השולט בה! איך יכלא אותה בקרבו, ולא יפיצנה ברבים? — לא, לא, קודם־כול אל סוניה. היא אינה אוהבת אותו, היא לא תתפתה לאהוב אותו גם עכשיו, לגבי כך אין לו אשליות, אבל, לפחות, תדע להעריך אותו כיאות!

נזדקף על בהונותיו, הוריד מעל הקולב הצמוד לקיר את אדרתו, אדרת־החורף המהוהה, לבש אותה בחיפזון, זקף את הצוארון ויצא לרחוב.

ליתר זהירות צידד עצמו אפריים לדרך עקיפין בסימטאות האחוריות המוצפות בוץ, שהלבינו בו זעיר פה, זעיר שם בלובן עכור טלאים של שלג, שלא נאכלו עדיין עד תומם על ידי הערפל. התרגשותו טרם פגה. גיאה היה על הבשורה השמורה עמו, על אותן מילות־קסם שבכוחן להסעיר את כל העיירה המנומנמת, השקועה בתמס מרופש זה של ראשית אביב. תיאר לעצמו את תגובתה של סוניה על הבשורה, איך תתלה בו עיניים מורחבות, תנשוך את שפתה התחתונה ותגרד קלות באצבעה את גבת עינה הימנית, כדרכה עם שמיעת דבר הנשׂגב מתפיסתה ברגע הראשון.

מתוך היסח הדעת החטיא אפריים את האבנים, שהיו פזורות בבוץ באי־סדר לעזרת עוברים ושבים. הוא דרך בבוץ עד לשולי מכנסיו וכשנכנס למסדרון בית מולדאבסקי, הטביע כל צעד שלו את חותמו המלכלך על רצפת הקרשים הממורקת. הוא הקיש על דלת חדרה של סוניה ופתח מבלי לחכות לתשובה. סוניה ישבה ליד שולחן התישפּורת, והקרזול לסילסול השערות בידה.

—השטיח! השטיח! — קראה סוניה בבהלה למראה נעליו.

— ריבולוציה! רי־בו־לו־ציה! — הכריז אפריים בלחש שבצעקה, פיו קרוע לרווחה, ועיניו יוצאות מחוריהן. הוא לא התקדם לעבר סוניה ורק ניפנף ממקום עמידתו ליד הדלת, את העתון הקמוט ששלף מכיס אדרתו.

— אלוהים אדירים! מה אתה סח? — הקרזול נפל מידי סוניה על הרצפה. היא ניתרה מן הכורסה, וחטפה את העתון מידיו של אפריים — ריבולוציה? ממש ריבולוציה, היכן זה כתוב?

— תהיה, תהיה! היא על הסף. ראספוטין נרצח!

— איזו הפתעה מרעישה תהיה זאת לקצין ז’ולקובסקי! — חשבה סוניה, לאחר שאפריים הסביר לה בעליל איך גילה את הסוד, בהוליכו את אצבעה מאות לאות בראשי השורות.

— וזאת היא באמת התגלית שלך, אדון בלקין, או מישהו הראה לך? — שאלה סוניה בהטיית־ראש ספקנית־חייכנית, וידיה האוחזות בעתון צמודות מאחורי גבה.

— מה זה עולה על דעתך, סוניה יוסיפובנה? — שעות על שעות התלבטתי, עד אפיסת־כוחות הגעתי, ופתאום — אינטואיציה!

— אינטואיציה?! — חזרה סוניה, וגבות עיניה מתנופפות למעלה — אני מאמינה לך, אדון בלקין. רק התלוצצתי… ואני הראשונה לקבלת הידיעה?

— ה־רא־שו־נה! — מדשן אפריים כל הברה, וריגשה חמה בכל ישותו.

סוניה השפילה עיניה לרגע קט, ומיד התנערה בחיפזון: אני מצטערת מאד, אדון בלקין היקר, אני מוכרחה לצאת מיד, דחוף מאד. אילו איחרת דקות מספר, כבר לא היית מוצא אותי. חבל מאד, אבל אתה סולח לי, אדון בלקין — נכון?

הניחה את העתון על שולחן התישפּורת ומיהרה אל ארון הבגדים, הוציאה את אדרתה ואת מצנפת־החורף העגולה, הפחוסה, שאימרה של פרווה אפורה־בהירה מקיפה אותה, ואגב התנאוּת לפני המראה הוסיפה בשטף: “הרי זה, באמת, חביב מצדך, אדון בלקין, שבאת אלי מיד, שאני הראשונה שנודע לה הדבר מפיך. וכמה זה נפלא שניחנת בכישרון כזה. אינטואציה! כוחות עליונים” —

אפריים עמד עדיין במקום שנעצר עם כניסתו — במרחק פסיעה מן הדלת. הוא לא קלט את דבריה של סוניה, רק נעימת הקול התרוננה באוזניו, כשתנועות ידיה, צוארה, מותניה, שוזרות איזה מטווה של חלום מסביבו.

סוניה חפנה את העתון מן השולחן, קיפלה בזריזות ושילשלה לתוך ארנקה.

— הרי לא איכפת לך שהעתון יישאר בידי עד מחר — ניפחה שפתיה בהתפנקות כשניגשה אליו — ומחר תיכנס אחר הצהריים, נגלגל בנחת שיחה על כוס תה של מנחה. ועכשיו, באמת, באמת, תסלח לי… — רכסה בעדינות את הכפתור העליון באדרתו של אפריים ופנתה אל הדלת.

בחוץ הציעה לו שילווה אותה עד בניין הדואר, אולם לאחר מספר צעדים סקרה מן הצד את שולי מכנסיו הסחופים, המידבקים לנעליים המרופשות:

— רגע אחד, אדון בלקין, איך זה שכחנו… הלא אסור לך להתהלך בחוץ, ועוד לאור היום…

— אין דבר… כמעט לילה כבר… והערפל סמיך למדי… — קולו של אפריים היה חלוש, נחבא בגרונו.

— אבל הפנסים דולקים כבר, מאירים… ואני שמעתי שיש גם חשש למצוד הלילה…

— סתם שמועה. על מצוד מודיעים לנו מראש… זה מסודר.

— לא, בשום פנים. לא אסכים שתסתכן בגללי. הלא נתראה מחר. מחר, אחר־הצהריים, אל תשכח!

המלים האחרונות הופרחו על ידי סוניה כבר בהליכה. לאחר מספר צעדים ניפנפה לו בידה ונעלמה.

אפריים נשאר נטוע במקום עמידתו. לאט־לאט התאושש ונתפכּח. יבושת צחיחה פשטה בפיו. הרגיש כאילו נתרוקן כולו בבת־אחת. עתה חזה את הכול בבהירות. היא ביקשה, כמובן, להיפטר ממנו. נתחרטה. לא נאה לה, שמישהו ממחזריה יראה עם מי היא מופיעה ברחוב… בוודאי מחכה לה שם בקירבת הדואר איזה קצין שחצן. עכשיו יש לה הפתעה בשבילו. היא מסוגלת אפילו לייחס לעצמה את ענין ה“אקרוסטיכון”, הגנדרנית המופקרת הזאת… — עלה בו פתאום חרון עז, שהכה כפטיש בראשו.

ניפנה לחזור לחדרו באותה דרך־עקיפין, שעבר בה קודם בלכתו אל סוניה. נזכר איך עמד כל הזמן בחדרה ליד הדלת, נזהר שלא ללכלך את השטיח היקר. מדוע לא ליכלך אותו, לכל הרוחות? — התחיל דורך בבוץ ללא הבחנה, מבוסס בחוזקה בתוך השלוליות, שאור נרות השבת מבעד לחלונות הבתים הנמוכים השתקף בהן במהופך, טופח בנעליו ורומס בזעף, כאילו היה אותו שטיח שׂנוי פרושׂ עתה תחת רגליו, והוא מלכלכו מן הקצה עד הקצה, מכפּישו ומקמטו והופכו לסחבה מזוהמת.

יום שלישי. יום השוק. אביב בא לעולם. השמים מתקערים מעל לעיירה בהירים־מחייכים, מנומרים בעננות צחורות.

חיים־חנא, המוכר כלי־חרס, קם לפני עלות השחר, התפלל, אמר תהילים־של־יום ויצא מביתו אל החנות. מהלך חיים־חנא בשופי, זקנקנו הצהבהב, המקריח על לחייו, מסורק במעוגל אל מתחת לסנטרו, עיניו הכחולות מסתכלות בכוכבים האחרונים ההולכים ומתעממים, ונחיריו שואפים בהנאה את האוויר המשובב בצינתו הקלה. מהרהר הוא במעשי הבורא המחדש את הזמנים ונוהג בעולמו בחוכמה — מין תשלובת של דברים האחוזים זה בזה, מורכבים זה על גבי זה, ממש כמערכת הכלים שבחנותו: סיר בתוך סיר, אילפּס בתוך אילפס וצלחת בתוך צלחת — טורים מאונכים זה ליד זה, כשהרצפה מלמטה והתקרה מלמעלה מהדקות ומשמרות את המעמד. כך גם השלטון במדינה; ראש־השוטרים, זליבודה, למשל, רשע זה המפיל אימתו על הכול — מהו? כלום אינו כלי בטור? יש נמוך ממנו במעלות הסולם, ויש גבוה ממנו, וגבוה מעל גבוה — ה“צאר” — הקיסר בכבודו ובעצמו, שממנו משתלשל כוח השׂררה ועובר מכלי אל כלי ועד זליבודה הוא מגיע, ואף למטה ממנו, אל השוטר הפשוט הכפוף לפקודתו.

רשע הוא זליבודה, מתאנה וסוחט שלמונים מפקידה לפקידה, ועם זאת לא פעם אתה נזקק לו לטובתך. גוי שיכור המתפרץ לסימטה ומאיים למגר ולשבר — מי מניח כפו עליו? — זליבודה. גויה כפרית, שזוכה מן הכלים במשיכה ומצניעה בסלה — מי מוקיע קלונה במענה לשון מפולפל ורושם עוונה — כתוב וחתום — למען תבוא על עונשה כדין? — שוב זליבודה.

— אה ר' זנוויל, גם הפעם הקדמת אותי — בוקר טוב.

— בוקר טוב, חיים־חנא, בוקר טוב — רוטן ר' זנוויל הזקן, הנאבק במנעול הישן, הסרבן, של חנותו.

אלמן הוא ר' זנוויל ומופלג בשנים, אך מחזיק הוא בחנותו בעקשנות, אינו מסכים להיות סמוך על שולחנם של בניו. הסחורה בחנותו דלה ומיושנת — קדירות מעוּותות, שתחתיתן עקומה, כדים פגומים שידיותיהן מלוכסנות או שׂרועות ביותר, עציצים משונים, עתיקים — מימי נפוליאון, כפי שמתלוצצים השכנים. לעתים רחוקות מזדמן לו, לר' זנוויל, קונה — מאלה שלהוטים אחרי מיקח זול, אך הוא אינו נוטש את חנותו. בידיים רועדות מוציא הוא את הכלים אל מדרכת הקרשים שלפני החנות, ומכניסם לעת ערב. מתקיים הוא בצימצום. צרור־חיסכון שמור עמו מהשנים הטובות, והוא סומך עליו שיספיק לו עד מאה ועשרים.

— יהיה פדיון היום ר' זנוויל — מה אתה סבור?

— מה אני סבור? למה אני צריך להיות סבור? יש לנו אלוהים בשמים? הא — יש?

— הבוץ עדיין שולט בדרכים. הגויים חסים על סוסיהם. — מגרד חיים־חנא מתחת לזקנקנו בדאגה.

הבוץ, החוסם את הדרכים מחוץ לעיירה, שולט עדיין גם ברחובותיה בלי מצרים. מלבד רחובות מספר במרכזה, מוצפת העיירה לבּה רכיכה, שחורה, תשפוכת שוות צבע ומראה, המתקרשת מעט בלילות, ועם שחרית נזהרים עוברים ושבים ומנסים על כל צעד את הקרום העליון, בטרם יציגו כף־רגל. אף־על־פי־כן לא מעטות הן ההפתעות: הגלד העליון נפרך פה ושם תחת רגלי הדורך, והתמיסה השחורה ניתזת בסילון על בגדיו.

דאגתו של חיים־חנא לגורלו של יום־השוק הולכת ומתאמתת. השעות זוחלות בעצלתיים. החנוונים הבטלים מנדדים רגליהם לאורך המדרכה, מחליפים דברים ביניהם, מעלים זכרונות על קַדרים מומחים — אמנים במקצועם, על הרפתקאות בדרכים בנסיעות להבאת סחורה, על קנוניות והסגת־גבול במיקח וממכר. הדברים יגעים: הציפייה לקונים מנקרת בחוּבם של המדברים והשומעים. הלשונות נכמשות. מפעם לפעם מאהיל מישהו מן החבורה על עיניו, צופה לקצה הסימטה ושומט ידו במורת־רוח, עד שפורשים כולם — איש איש לחנותו.

טסוֹ־טסוֹ־טסוֹ — נשמע פתאום ציקצוק לשונו של איכר המזרז את סוסיו. הנה נראים במבוא הסימטה גם ראשי הבהמות, כפופים במאמץ־משיכה ונחיריהם פולטים אד לבן. — לא, אין זה קונה. הסוסים הבריאים מאחוזת הפריץ הם, והעגלה עמוסה שקים מלאים.

— איך מגיעים מכאן אל מוטקה הארוך, סוחר התבואה? — שואל האיכר המרושל, הצועד ליד העגלה, ושוטו תחת בית שחיו.

— היכן הוא טרוֹפים היום? הלא הוא המוביל תמיד את התבואה! — משיב לאיכר מנדל ה“אמריקני”, שמזה שנים חזר מאמריקה, אך עדיין שמה מכתיר אותו, ופארה עליו: טבעת־זהב כבדה על אצבעו, וכובע קשה, עגלגל, על ראשו.

— הרי לך עסק עם ז’ידים — מעווה האיכר את פניו כלפי מנדל — שואל בן־אדם “איך עוברים כאן?”, והוא לך — “היכן טרופים?”

— שומעים אתם? — מנהם מנדיל מתוך כריסו לחלל הסימטה — נתחמץ מזלו, שיש לו עסק עם “ז’ידים”. ובכן, מצווה לפייסו ולפצותו… — קורץ מנדל לעבר חיים־חנא.

— סע, סע הלאה — אומר מנדל לאיכר ותעצור שם מול חנותו של היהודי ההוא, בעל הזקן הצהבהב. מוטקה הארוך הוא שכנו. הוא יסביר לך. החנוונים, שכוונתו של מנדל נתפסת על ידם, מתנערים מן השיממון ומצטחקים זה לזה.

— בוא, מכובדי, בוא — מגלגל חיים־חנא במאור־פנים כלפי האיכר המתקרב — רק התקדם־נא עוד מעט, לבל תחסום את הכניסה לחנותי.

הסוסים מתקדמים, עוברים את גבול החנות ושוקעים בבת־אחת עד לברכיים במהמורה של בוץ.

— ארורים! — מקלל האיכר את החנוונים הכובשים את צחוקם, מוציא את השוט מבית שחיו ורוצע את הסוסים עד להשחית. הבהמות מיטלטלות בכבדות, מתחככות אל היצוּל בצלעותיהן, מרתיעות עצמן לצדדים ולאחור, עד שמתלכדות במאמץ משותף ומושכות את העגלה קדימה כדי שתי פסיעות. עתה שפל הבוץ מברכיהם של הסוסים, אך גלגלי העגלה נעלמים כליל, ובית־קיבולה נח על מישטח הבוץ כעריבה גדולה.

החנוונים אינם חוסכים “עצות” מן העגלון המבולבל:

— אתה, בן אדם, רתום את הסוסים מאחורי העגלה, בחזרה ימשכו ביתר־חשק…

— מלח, בזוק להם מעט מלח מתחת לזנב — מצפצף משה “סלק” — הצרבת באחוריהם תצמיח להם כנפים…

— שפוך לך לתוך מכנסיך! — צורח כלפיו האיכר בחימה שפוכה.

— חיים־חנא טופח לאיכר על כתפו בחיבה: "אתה, מכובדי, חזור לאחוזה והבא אתך עוד זוג סוסים לעזרה. את יום־השוק אתה מקלקל לנו.

— מחריא אני עליך ועל יום השוק שלך — מטלטל האיכר את אגרופיו באוויר — שדים ארורים, בני השטן! תקעו בן־אדם לתוך מהמורה, ועוד מרחיבים פה עליו, מתעללים — ילדי־זנונים שכמותם!

הסוסים המדולדלים, המלוכלכים, מתנשמים חרש וצלעותיהם עולות ויורדות. האיכר הפרוע מגשש להתקרב אל העגלה כדי להוריד את השקים.

ר' זנוויל ממשמש בגבחתו, וקולו מנסר כעולה מקדירה סדוקה: "יהודים. רחמנות על הסוסים —

אה? והאיכר — מה יהיה בסופו?"

— אותו, את המגדף, לימדנו לקח. אבל, הסוסים, הסוסים… צער בעלי חיים. יהודים, אין ברירה, מוכרחים להטות כתף…

חיים־חנא מתכופף, מסלק את הכלים, שהוציא למדרכה, ומערים אותם בזווית מחוץ לחנות. מי שהוא מזדרז לשים שני קרשים באלכסון, מן המדרכה אל פי העגלה. האיכר מגלגל עליהם את השקים מן העגלה למדרכה, וידיים עסקניות, התאבות לעזור, מסדרות אותם במעומד.

העגלה מרוּקנת כבר, אך הסוסים המיוגעים עומדים כמסמרות נטועים ומסרבים לזוז.

האיכר הממורמר מתחכם לשנות את הכיווּן: — אחורה! — חובט הוא על פניהם של הסוסים — אחורה, בהמה מלוכלכת!

הסוסים מרטטים, מקרטעים — העגלה הריקה זזה בחריקה, ואז הם חשים, שהכובד מאחוריהם פחת, ומתחילים לציית.

האיכר מחזיק את היצוּל בכפותיו, משעין עליו את חזהו ודוחפו אחורה בכל כוחו, והחנוונים מסייעים בגניחות־עידוד: “עוד מעט! עוד מעט!”…

הגלגלים האחוריים מבצבצים כבר, כשהם מנטפים דבלולי בוץ מחישוקיהם וסרניהם. האיכר מצדד עצמו במפתיע לעבר המדרכה, כדי להתרחק מהמהמורה. היצול האחוז בכפותיו מזדקר בבת־אחת כלפי מעלה, מביך את הסוסים הצונפים בבהלה, מרתיעים עצמם במשיכה חזקה אחורה ומיד בחזרה, קדימה. היצול נשמט מידי האיכר, צונח כלפי מטה ונהדף באלכסון אל תוך ערימת הכלים של חיים־חנא.

בתוך המהומה המתחוללת עומד חיים־חנא ומאיים על האיכר באגרופיו:

“את כל הסחורה פוצצת לי, שלם תשלם את הנזק עד פרוטה אחרונה!”

שלם! שלם! — צועקים החנוונים — שלוף את הצרור מחיקך!

— כסף דורשים אתם? את הכינים רשאים אתם ללקט מתוך כותונתי! — משיב האיכר, וחיוך ממוסמס בשׂפמו.

— את האוריאדניק אני מביא מיד, את זליבודה — קורא משה “סלק”, ופורש בריצה.

— בוסר אני עליכם ועל האוריאדניק שלכם! — הסתמר האיכר, טפוּ עליכם! הפריץ ישלם לכם! “תשלום מלא” תקבלו מידו!… — מחה את פניו בשרווּלו, יישב את כובעו על גוגלתו ונסתלק.

—צריך לעצור אותו! — צועק מנדיל האמריקני.

— איך תעצור? תתכתש אתו? עוד זה חסר לנו, הא? — טוען כנגדו ר' זנוויל — העיקר, השקים פה, הסוסים פה, היצוּל בתוך שיברי הכלים? יבוא זליבודה, יעשה פרוטוקול.

בעוד הללו מתווכחים ביניהם, מהלכת איטה, אשת חיים־חנא מסביב לשברי־הכלים ומחטטת בתוך הערימה. איטה הביאה לבעלה את ארוחת־הצהריים, ולמראה ההרס הריהי מקוננת בניגון של תחינה על “קבר־אבות”: “חמש־עשרה קערות, עשרים וחמש צלחות מזוגגות — אבוי לראשי! עשרים סירי־מישרה, שמונה קדירות בישול, אילפסים, עציצים — חורבן שכזה!”

— יהודים, יהודים!— בוקע קולו הצורמני של משה־סלק החוזר דחוף ומסוער, טס ועולה לעגלה על גבי הקרשים הנטויים באלכסון, מגביה עצמו על בהונותיו ומכריז בנשימה מקוטעת: “הורידו אותו! יהודים, הורידו אותו! המשיח שלנו בא!”

— מה אתה מתנפנף שם כתרנגול? — נוזף “האמריקני” — דבּר דברים ברורים: מה הורידו? את מי הורידו?

אותו, אותו גופא! את ה“ימח שמו” הגדול! את ניקולקה! את הכתר לקחו ממנוּ, מהפכה עשו, גם אצלנו, בשוק. תפסו. מובילים אותו. בלי כובע בלי חרב. מובילים מרחוב לרחוב. גם לכאן יגיעו.

התדהמה מתגלגלת להמולה סואנת. הכול מדברים בערבוביה: דווקא אלינו?! — מפטרבורג עד כאן?!

— והמשפחה? — והשרים?

— הנה! הנה! באים כבר! — מכריז משה “סלק”.

במבוא הסימטה רוגשת המונייה טרופה, מטלית אדומה מתנפנפת באוויר, וקולות שיר מתנשאים: “קום, התנער, העם העובד!” אידל הספּר, השחור כצועני, וגלמן רופא השיניים, ששׂפמו מטופח ומשקפי־צבט על חוטמו, צועדים באמצע, וביניהם גורר עצמו האוריאדניק זליבודה — ידיו קשורות בחבל, ראשו מגולה, ועל סגינו בולטים כתמים בהירים — עקבות הענידים והחגורה שנתלשו. את חרבו של זליבודה עם המטלית האדומה בראשה נושא המורה הכפרי הצולע, שלסתותיו הבולטות ועיניו היושבות עמוק בחוריהן משוות לפניו ארשת־אימים.

בתוך הסימטה מתפלגת ההמונייה לשני טורים הצועדים על גבי המדרכות. ליד חנותו של חיים־חנא עולה המורה הכפרי לתוך העגלה, וזליבודה מעפיל אחריו על גבי הקרשים הנטויים, כשהוא נדחף מלמטה במכות־אגרוף ובעיטות.

— קרא! — פוקד המורה על זליבודה ותוקע לידו את הגליון שהוציא מחיקו.

זליבודה עומד גלוי ראש, קצות שפמו תלויים למטה, ובין שערותיו הדלות מבהיקות בהרות ברודות. כל דמותו מביעה פחד והכנעה קהה. קולו חנוק, והדברים שהוא קורא מן הגליון אינם מגיעים לאוזן.

— הרם קולך בּרבּוס"! — שואג המורה — את פקודות הצאר קראת תמיד בקול חזק וצלול!

האוריאדניק מגביר קולו בבת־אחת כתוקע בחצוצרה, והקהל פורץ בצחוק ותשואות.

— “המניפסט הראשון מטעם הממשלה הזמנית המהפכנית לכל אזרחי רוסיה החופשית!” — זליבודה מיידה את הדברים לתוך הקהל, וקולו מלוּוה תהודה משונה כפורץ מקימרון גולגלתו.

חיים־חנא לא הקשיב לקריאה. ירדה עליו “מרהשחורה”: לכלים השבורים אין תקנה, ולהפסד שוב לא יהיה תגמול. לפני מי יבוא בתביעה, ומי יעמוד לו?… המלך הוּרד מכסאו, וזליבודה — פנה הודו, פנה זיוו. סדר העולם היציב נתערער ונתמוטט, דומה עליו, שכל צריפי־החנויות שבסימטה נתקעקעה אחיזתן בקרקע, וכל טורי־הכלים שבתוכן נתפרקו והתנפצו.

בואי! — לחש לאשתו. נעל את דלת החנות, ושניהם החליקו וחמקו בחשאי.

הדי הקריאות דלקו אחריהם: הלאה שלטון היחיד! — מוות ל“ברבוסים”! — יחי החופש! — תחי המהפכה! הוּרא! הוּרא!

משגברה מחלתו של בנימין זילבּר, אספה אותו ארוסתו, בתיה התופרת, אל מעונה. בנימין שכב בחדר הגדול, והדלת בין חדר זה לחדר הקטן –חדרה של בתיה – היה פתוח כל שעות היום והלילה. גם בשנתה קלטה בתיה כל רחש בחדר הסמוך, ואך נשמע שיעולו של בנימין, מיהרה לקום ולהשקותו חלב חם. בבקרים שמרה עליו, שלא יקום ממיטתו עד שתפוג צינת השחרית.

ביום ההפגנה לכבוד המהפכה ביקש בנימין לקום בהשכמה ולצאת לגזוזטרה.

בתיה השתדלה להניא אותו מזה, אך הוא דחה בתוקף את שידוליה. ובסוף פלט במרירות: “אל תקברי אותי חיים”…

– אני מרושע, כפוי טובה – לחש לעצמו אחר כך, כשבתיה פנתה ועזבה את החדר בשתיקה.

בתיה לא רק טיפלה בו בשקידה ובאהבה – בשבועות האחרונים היתה היא החוליה היחידה המקשרת אותו עם העולם החיצוני. מפיה היו מגיעים אליו הדים מן התמורה שהתחוללה בעיירה: המולה רעשנית של התארגנות אגודות ומפלגות, של אסיפות ומיטינגים. בתיה, שהומרצה על ידו לחרוג לפרקים מן ההסגר הביתי, שגזרה על עצמה, היתה מספרת לו אחר־כך בהתלהבות על המתרחש בחוץ, כשהיא יושבת לצידו, וזרועה העגלגלת, הרכה, כרוכה על צווארו הצנום.

יודע בנימין, שאותה מימרה מרה על קבורת־חיים, הנפלטת מפיו כנגד בתיה מזמן לזמן, מכאיבה לה מאד. עכשיו היא יושבת בוודאי ליד מכונת התפירה ומרטיבה אותה בדמעותיה, אך הלא היתה צריכה להבין, שהיום אינו יכול לוותר. מוכרח הוא, מוכרח לראות בעיניו – ולו רק אפס קצה של תהלוכת ההפגנה. הרי לא ייצא לרחוב – הוא רק יישב במרפסת ויעיף עין.

אזר כוחותיו הדלים והתלבש בעצמו, את הנעליים קירב אל משכבו בשירבוב רגל, ובעודו שוקל איך להעלותן מן הרצפה – ראה את בתיה עומדת בפתח, עיניה לחות, אך על שפתיה חיוך חם…

היא העלתה את הנעליים על כפות רגליו, קשרה את השׂרוכים, תמכה בו ביציאתו לגזוזטרה והושיבה אותו בכורסה, סמוך למעקה המסורג. לאחר־ מכן הביאה סוּדר גדול ועטפה בו את רגליו עד למעלה מן הברכיים, נתנה אצבעותיה בשפעת שערותיו הסבוכה, פילגה וחיברה חליפות:

– בימי, רק לא להתרגז… הכל יהיה טוב. עוד חודש חודשיים – מרעיפה בתיה באנחת ציפייה – הקיץ יגיע לעיצומו, נצא לקרים, יאלטה או סימפרופול, הלא עכשיו יבוא קץ לכל ההגבלות… נשב בהרים, בין הכרמים. אתה תבריא שם, בימי, תשוב לאיתנך בשלמות. כמה זה יהיה נהדר… – ועכשיו אלך להכין לך ארוחת בוקר, מסיימת בתיה בחופזה. בטרם יגיב החולה על חזון התוחלת שלה…

בנימין נשאר לבדו. השמש הגביהה כבר, והרחוב מוצף אור. אך המרפסת שרויה עדיין בצל, וכשנוגע בנימין בסריגי המעקה, הריהו חש צינה ורטיבות.

– אולי באמת הקדמתי מדי – היסס לרגע, אך מראה הרחוב מסיח דעתו מן החשש. הבתים ממול מבהיקים במחשוף קירות קלופי־טיח. על שני עצי השיטה, בחזית ביתו של מנדל סוחר הפשתים, מוריקים זלזלים חדשים, שהאור האביבי כמו הימסה את ירקותם. על גדר קרשים גבוהה, שלוחותיה השחירו ונתרווחו זה מזה כשיניים רעועות, מתנוססות כרזות מצוּירות. המבשרות את ההפגנה הקרובה.

במודעה המרכזית מטעם מועצת המהפכה בולטת שמש אדירה, שקרניה מעטירות פני איש־צבא המנופף דגל אדום; אותיות מסולסלות מצטרפות בה לכתובת: חופש, אחווה, שוויון. מודעות קטנות יותר מכתרות את המודעה הגדולה במפוזר ונראות כמפזזות סביבה. הצבע השולט בכולן הוא אדום – אודם ארגמני דחוס, אודם הלבינה השרופה ואודם הכרמיל הלוהט. המהפכה מתגלמת בציורי דמויות שונות: נפּח פזוּר־רעמה הולם בפטישו על הסדן, וגיצים דולקים פולחים את החשיכה מסביב; ענק מנתק את אזיקי הברזל הכובלים את ידיו ורגליו; איכר גלוי חזה זורע בתנופה שדה רחב־ידיים. פה ושם נראים ציורים תמימים, המזכירים כרטיסי ברכה: יונים צחורות נושאות סיסמאות במקוריהן, מלאכים פרושׂי־כנפיים סוככים על תינוק רך בעריסתו. על המודעה מטעם המפלגה הציונית מתנוסס הציור הידוע “וגר זאב עם כבש”.

– מאיין צצו בין לילה כל המפלגות והאירגונים האלה – מהרהר בנימין – ומי הם האמנים האלמונים, תופשי המכחול ובוחשי הצבעים? – כתמים יוקדים על לסתותיו, סנטרו נשמט ברפיון, והוא חש את עצמו כפיס־עץ שבור, שהזרם פלטו אל החוף.

קול חבטות, שנשמע ברחוב, מעורר שוב את סקרנותו. מעבר לכביש חובטת סימה ריינס, בעלת המלון, מרבד שחוק, המעלה תימרות אבק.

– סימה, למה נטפלת למרבדים עם שחרית?

בנימין אינו רואה את השואלת, אך מכיר הוא את קולה. זאת היא הגברת וינטר, שקולה הצורמני הבריח את בעלה אל מעבר לים.

– נטפלתי למרבדים מאחר שהבנות נטפלו אלי… – עונה הגברת ריינס – צו, הן אומרות, צו מטעם המועצה: לקשט את הבתים לכבוד ההפגנה.

– אוי ואבוי לי – מצטרחת הגברת וינטר– איפה אקח להם קישוטים? מה דעתך על השטיח הירוק שלי – זה, מחדר השינה?

– השטיח הירוק שלך יפה מאד, אך מוטב תמצאי משהו אדום. הכול אדום עכשיו.

– הרי לך גזירה חדשה! – הולך ומתרחק קולה של הגברת וינטר– מה יעשו לי? יחרימו את המרבד? יטילו קנס?

בבית הסמוך למלון, משמאל, טורחת נוסיה גלמן הצחקנית, בתו של רופא השיניים, לקבוע שני דגלים אדומים במבוא הבית. בחור, שבנימין אינו מכירו – כנראה, אורח מעיירה סמוכה – עוזר על ידה. מהסימטה המתלכסנת ימינה מגיחה בחיפזון רעיה מירקין, בתו של הצלם מירקין, ונעצרת בבת־אחת למראה הדגלים: “אלי, שניים, שני דגלים! נוּסיה, זוהי חזירות. אני לוקחת ממך אחד, בלא דין ודברים –”

במקום לענות לחברתה מציגה לפניה נוסיה את הבחור הזר, המושיט לה יד, כשמבטו מכוּון לתוך חולצתה, למטה מצווארה…

כל יום אתמול התרוצצה רעיה להשיג בד אדום לדגלים, ולא נמצא לה, כי נחטף מן החנויות ואזל. הבוקר נזדרזה להמשיך בחיפושים, ורק עתה הרגישה כי מרוב חיפזון לא רכסה את הכפתור העליון בחולצתה.

– הרי זה ממש בושה מפני אדם זר – הסמיקה רעיה – בושה שלא – – שאין בעיירתנו בד אדום די־הצורך.

אגב שיחה מושכת רעיה בקצות המטפחת שעל גבה ומכסה את המחשוף.

– הו, צוחק הבחור, נוסיה יכולה להשיא לך עצה!

–שתוק! – רוקעת נוסיה ברגלה דרך גינדור, ומספרת לרעיה כיצד שיכנעה אמש את אמה להקריב את התחתונית האדומה שלה על מזבח המהפכה…

– איזו אמצאה! מתפעלת רעיה – לי עצמי יש תחתונית כזאת. מהר הביתה! להתראות בהפגנה!

אור השמש, שהספיק כבר לכבוש את רצפת הגזוזטרה, הגיע עד נעליו של בנימין. חום נעים נמסך לתוך אצבעותיו, ועניין הדגלים בין שתי הצעירות העלה חיוך רפה על שפתיו.

על־יד המודעות התלקטה בינתיים חבורה של בעלי־בתים, כשילדים מתגודדים סביבם.

– נו, מועדים לשמחה! – נדחק לתוך החבורה קופּל צימזון הגוץ, כשתיק הטלית ותפילין תחת בית שחיו – אמרתם היום “יעלה ויבוא” לכבוד החג, יהודים?

– וכי מה אתה סבור? – מחליק מטוס השוחט את זקנו הרחב – באמת יום־טוב. כל השנים מתפללים “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”…

– אל נא בחופזכם – מעיר מישהו ספקן – כל זמן שהוא עצמו, ה“ימח שמו”, עודנו חי וקיים, אין כל בטחון שהגלגל לא יחזור אחורנית…

– דברים בטלים! – מתרתח קופּל – הוא עצמו גולם גמור היה כל ימיו, טפש מטופש. בכוחם של השׂרים ישב על כסא המלכות. עכשיו כל רבי־המלוכה עשו יד אחת נגדו!

– מתאווה הייתי לדעת מה יעשו בו שם בעיר פּרם שבסיביר, הן לא ימליחו אותו שם… – המסיח, ראובן ה“מוכר־תבואה”, בולש במבטו הערמומי בעיני האחרים, המבינים את הרמז, אך מתאפקים כולם ושותקים… רק יוּדיל מוהליבר, המלמד המודרני, מפטיר אחרי שיעול קצר: "סבורני, שלא נשב “שבעה” אחריו, אם יקויים בו “ונקיתי דמם לא נקיתי”…

אותו ספקן, שבנימין אינו מכירו, מתחלחל ונרתע, פונה לכאן ולכאן ומתנפל פתאום על הילדים: “מה הם מתלבטים כאן ה”שקצים" הללו? לאן אתם מטפסים? אל תגעו במודעות, ממזרים שכמותכם!"

צילצול פעמונים קטנים משתפך בחלל האוויר. שלוש כּירכּרות עוברות בדהרה, בכיוון לבית־הנתיבות. חלקי הנחושת בריתמת הסוסים מתנוצצים. הגלגלים משתקשקים, ורצועות השוטים שבידי העגלונים מתפרכסים ומשמיעים ניפצוץ עליז. הילדים נוטשים את המודעות ורודפים אחרי הכּירכּרות.

– אצים להביא את “החברים” החשובים!

– נאומים יהיו בהפגנה.

– בימת קרשים גדולה כבר הקימו בשוק.

חבורת ה“בעלי בתים” מתפרדת. כל אחד פונה לעברו. הספקן מושך ראשו לבין כתפיו וחומק אל הסימטה.

– בימי, ארוחת הבוקר שלך כבר מוכנה. – מודיעה בתיה.

– איני רעב עדיין. הביאי לי רק מעט חלב.

בתיה מביאה את החלב. היא לא עשתה עדיין את תסרוקתה, ואור השמש קושר בשערותיה קווי זוהר אווריריים. בנימין נדלק למראיה בתשוקת חיים עזה, הנחנקת מיד: אסור, אסור לו לקלוט את פניה בכפות ידיו ולהצמיד שפתיו אל פיה… גרונו מתכווץ, ושיעול כבד, מחרחר, פורץ מחזהו.

החלב הגיע ברגע הנכון. בנימין שותה אותו בגמיעות קטנות, ובתיה נשענת, בידיים שלובות על חזה, אל המעקה וצופה אל הרחוב.

–הבט, הבט – צוחקת בתיה מבלי להפנות ראשה – הרי זה שמואל, שמואל טוּרנר שלנו, בסגין של חיילים!

שמואל הגיע אל הגזוזטרה בצעד מהיר, הגביה עצמו בקפיצה וישב על הסורג, כשרגליו משולשלות כלפי חוץ. הוא טפח על גבה של בתיה וניפנף ידו כלפי בנימין:

– מזל טוב, יושבים כבר על המרפסת! אבל, זוז מעט קדימה. השמש האביבית יפה לבריאות, מדוע אתה יושב בצל?

בנימין מחה לאט־לאט את החלב מעל שפתיו:

– גם לך מגיע “מזל טוב”, כבר לבשת את הסגין…

– כן. השׂגנו, כל החבורה שלנו. –ענה שמואל בנימה של יוהרה.

בתיה שילבה זרועותיה על עורפּה:

– ובכן, המפלגה היחידה, שתופיע בהפגנה עם חיילים מתנדבים בשורותיה, היא המפלגה הציונית דווקא?…

– נראה, שכך הוא. בהפגנה נצעד בצוותא, עם דגל משלנו.

שמואל הסיט כובעו אחורנית, ובנימין לא יכול לגרוע עין מפניו השופעים בריאות ורעננות. לפני שחלה, לא קינא בנימין מעולם בעליונותו הגופנית של שמואל. הוא, פשוט, היה חוסה בצילו. עכשיו לא יכול לכבוש את המרירות התוססת בחובּו:

– משמע, הצלחת לבלבל את המוח למספר בחורים, גורר אותם לאבדון. – נשימתו נטרפה, אך הוא הצליח לכבוש את השיעול.

התרגשותו של בנימין מידבקת בשמואל:

– אתה טועה, בימי, שום בילבול־מוח. פשוט, ענין של יושר. פירעון שטר. חייבים להוכיח וקודם כל לעצמנו – שהיינו “ארנבות” לא מתוך פחדנות. השתמטנו מן הגיוס מפני שהיינו מקופחים. פטרנו עצמנו מן החובה דוגמת “מוטיל בן פייסי” אצל “שלום־עליכם”: “אנו יתומים!”… עכשיו שוב אין אנו יתומים. בנים אנו למולדת, שאינה מפלה אותנו לרעה. כל השערים פתוחים לפנינו, כל הזכויות.

בנימין נשך את שפתו: “כל השערים”… “כל הזכויות”… יש לך מולדת נדיבה… טרייה לגמרי… וזו, העתיקה, שחלמנו עליה, שלמענה רצינו לשמור על עצמנו ולהישאר בחיים – מוכרים. מוכרים את הבכורה בנזיד עדשים. תוכל לגור בפטרוגרד הבירה, ללמוד באוניברסיטה –

– הנח, בימי, הנח – שיסע שמואל במורת רוח – לא מוכרים שום דבר, לא מתכחשים –

בתיה רמזה לשמואל שלא יפליג בוויכוח.

– די מספיק אמרה מצטחקת – אין לכם פה קהל בשביל דיסקוּסיה. – אמור־נא, שמואל, באיזו שעה תתחיל ההפגנה?

– בעשר. – ענה שמואל וקפץ למטה אל המדרכה – תהיה צפירה מיוחדת מבית החרושת לסוכר. זה יהיה האות. ועלי לזוז. יש עוד עניינים לסדר. ואתך, בימי, עוד נברר את הכול, עוד נדבר. הייה בריא!

בתיה ניגשה אל המעקה, הפשילה ראשה ושאפה את האוויר האביבי, כאילו משכה אותו אל קרבה מאיזה רובד אחר, גבוה, קרוב יותר לשמיים הרחוקים.

עיניו של בנימין תעו סביבו. מבטו נתקל בכינורו שלא נגע בו מאז נפל למשכב. הכינור היה תלוי בחדרו, על הקיר מול פתח המרפסת, נתון בעטיפת בד לבן. אמש, כשאור הירח נפל על עטיפת הכינור, נראתה לו זו כתכריך לבן המלפף גוויה ומשתנץ סביב לגרונה, ושעה ארוכה נדדה שנתו.

"צריך לומר לבתיה, שתוריד את הכינור מהקיר – חשב, אך בו־ברגע שבה והשתלטה עליו המרירות, שהתסיסה בו השיחה הקצרה עם שמואל.

– כך, כך… – פלט באנחה כבדה – הכול לריק, לשווא… לשם מה היו המחבואים, הפחדים, הסבל… לנו יש ייעוד אחר – היה אומר הוא – אנו נהיה דרושים בחזית אחרת"…

בתיה לא נפנתה אליו, היא דיברה כמתוך חלום: “הלא אי־אפשר לעמוד מן הצד… מוכרחים לפעול, לחיות…”

– את מצדיקה אותו. – אמר בנימין בקול שבור – ככה זה, הצדק תמיד עם החזקים, הבריאים…

בתיה נרעדה. שוב עלו הדמעות בעיניה. היא הרתיעה עצמה לעבר בנימין, כרעה לרגליו וכבשה את ראשה בין ברכיו. בנימין החליק באצבעותיו על כתפיה בשתיקה.

בדיוק בעשר בקעה השריקה המיוּחלת. היא פרצה מתוך לוע הארובה השחורה של בית־החרושת לסוכר, תרועה אדירה מלוּוה קילוח עז של אדים לבנים. הילדים שטיפסו על גדרות ועצים, כאילו נתכוונו לחטוף את השריקה באוויר, נשתלשלו במהירות למטה והתעופפו לכל עבר: “שרקו כבר! שרקו!”

כל העיירה השתתפה בהפגנה. במרכז צעדו חברי מועצת המהפכה, חברי המפלגות והאגודות, ובראש –חבורת המתנדבים מבין “הארנבות” לשעבר.

המון נלווים – זקנים, נשים וטף – נגרפו וחברו לתהלוכה כמסגרת חיה, שהסתגלה ללא הפוגה לתנאי המעבר ברחובות: התכווצה והתמתחה, נפרמה ונקרעה, וחזרה ונתחברה. הילדים לא הירפו. בניתורים, בדילוגים ובנפתולי־עקיפין התגברו על כל המכשולים. ילדה קטנה, זהובת־שיער דישדשה בנעליים גדולות מכפי מידתה והתאמצה להדביק את אחרוני המפגרים.

היה שקט רב, נושם חרדת־קודש. המקהלה, שאורגנה ברגע האחרון על ידי מוטל החייט, שרה שירי מהפכה בלוויית חליל וכינור.

“קרבן נפלתם במלחמת גורל, קרבן אהבה למולדת”. –הקולות המו בעוגמה כובשת־לב, והחליל עם הכינור סילסלו את המנגינה ביבבה עצורה. יהודים מכובדים צעדו לבושים בקפוטות־השבת, ועל פניהם ארשת של צקוּן־לחש, של “תפלה זכה” בהתקדש יום־הכיפורים.

האוויר היה רך וממוזג. הזלזלים החדשים על העצים והעשבים התינוקיים, שהציצו מבין הגדרות, רחצו באור מלטף, והלבבות שנתרכּכו ונתמוגגוּ אף הם, הפיקו פטורי־ציצים של אמון ורעוּת.

– סליחה, חבר, אתה מסתיר.

– בבקשה, חבר, עמוד לפניי, זה לא יפריע לי.

“חבר”, חבר" – ריפרפה המלה הטובה בלי הרף. בפי הנשים צילצלה כנשיקה, ובפי הגברים התנפנפה במלוא עומס החיבה האנושית, מלאה ורווה כראשה של שיבולת בשלה. נתפרקו מחיצות. יהודים וגויים צעדו במעורב, החליפו חיוכים לבביים ומבטי ידידות – אדם נגע בשכנו, כמו בעצמו ובשרו.

שמואל צעד קל ומתרונן. כל אותה התקשרות איתנית, שהיתה מוטבעת בעימקי הווייתו, לאדמה זו, להרים אלה, לעצים, לנחלים, למראות ולצלילים, שבהם היו משולבות חוויותיו מן הרגע שיצא לאוויר העולם – התקשרות שנלחם בה והשתדל לדכאה, להימלט ממנה אל הנופים הרחוקים, נופי החלום והכיסופים – התקשרות זו השתלטה עליו כעת וכבשה את כל ישותו.

“אכן מולדת היא, מולדת – המו הדברים בקרבו – אם אוהבת, שרוח רעה העבירה אותה על דעתה להתנכר לך, להרע; ועתה – פניה קורנים לקראתך, וזרועותיה פתוחות לחבקך.”

על במת הקרשים, בכיכר השוק, עלו בזה אחר זה נואמים צעירים וקשישים, שדיברו בלשון פשוטה, לא־מלומדת, אך מבין שיברי המשפטים השתפך רגש חי ושפע רצון טוב.

הגיע תורו של שמואל. כשעלה לבמה, לא ידע עדיין מה יגיד. הדברים נפלטו מפיו קטועים ורוטטים:

– אנחנו הולכים. התנדבנו בנפש חפצה. בעד האחווה הגדולה. בעד החרות הקדושה – – בעד, בעד כל זה – והוא פשט ידיו לעברים, כמו רצה לסגור בזרועותיו ולאמץ אל חזהו את הקהל כולו, את העיירה וסביבתה על מרחבי השדות והגנים המשׂתרעים עד לאופק.

פתאום נעלם הכול, ולהרף־עין ראה רק את עיני בנימין החולה נעוצות בו בתוכחה יוקדת.

עוד רגע, והוא התנער והגביר את קולו:

– אנחנו ציונים! אין אנו מסתירים זאת. אנו גאים על כך. גם הציונות נרדפה על־ידי המשטר הצארי!

מבטו של בנימין לא הירפה ממנו, לא נרתע מפני הכרזותיו הקולניות ומחיאות־הכפיים שליווּ אותן.

– אין ניגוד בין ציונות לבין מהפכה. ציונות – פירושה: גאולה! שיחרור! לכל עם, לכל האנושות! – תחי המהפכה! יחי החופש!

כשירד מעל הבמה משולהב ונרגש, חלף בדמיונו מראה־בזק של נוף קסום – ים וחולות זהב, ודקלים, חומה ומגדל עתיק וגמלים פוסעים בשיירה, ואור מפציע ומתלקח בעומק – להט קודח מעיני בנימין, מבט צורב, מרשיע.