המבקש לעמוד על דרכו וטיבו של סופר בסופרי העברים נוהג עתה, לשם מִקח אינפורמציה כוללת, ליטול בידו את הלקסיקון של הספרות העברית בדורות אחרונים, שהושיט לנו, לפני כמה שנים, ג. קרסל, והוא גם משמשו יפה־יפה בכך. אבל אם ירצה לעמוד על מחַבּרוֹ של הלקסיקון, ג. קרסל עצמו, יֵצא בפחי־נפש. הלכך ראיתי חובה לעצמי להשלים את החסר ודיברתי בו ובדרכו תחילה בעל־פה, במסיבה, מטעם המועדון “מילוא” בתל־אביב, ואחר־כך בכתב מעל עמודי “הפועל הצעיר” וכינסתי את דברי בספרי “אבני גדר”, וכל הרוצים יקיימו בחינת ניתי ספר ונחזי.
אולם חסרון ערך קרסל מדפי הלקסיקון שלו גרר תוספת חסרון – כי הנה הגיע תור יובלו הששים ולא ידענו, כי בהעדר שמו ממנו נעדרים תאריכיו, ונתגלה הדבר מתוך רשימה של חיים אורלן מעל עמודי “הדואר”, ומשכנו גם אנו בקרן היובל.
ב 🔗
ופתח־דברי שחזרתי על מה שהבאתי בספרי, קערת אגוזים, סי' 263, והוא מעשה באחד־העם, שידידו אברהם אליהו ליובארסקי פצר וחזר ופצר בו, כי ילך לשמוע תפילתו של החזן ראזומני ולא נתרצה לו. אולם פעם אחת, בבקרוֹ של שבת, לא עמד בפני פצירתו ונענה לו, ולא עוד אף התפעל מאותה תפילה, וביחוד כשהחזן אמר: אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון וכו', גדלה התפעלותו, אך מיד משך שרוולו של ליובארסקי לרמזו, כי יֵצאו שניהם, וכשנמצאו בחוץ תמה ליובארסקי ושאל, האומנם לא נראתה לו לאחד־העם תפילתו של החזן, השיב: אדרבה ואדרבה, אלא אחרי דקלרציה כזאת אין לפניו, לפני החזן, אלא ירידתו ועל־מה יראה בירידתו. לימים העלה אחד־העם זכרה של אותה תפילה ורישומה, ואמר לו לליובארסקי, שהיה רוצה לדבר עם החזן, שיסביר לו, כיצד ניתן לו לאדם בכוח גרונו לעשות רושם כל־כך בנפש־שומעיו. בא ליובארסקי לפני ראזומני, שהיה איש פשוט והדיוט והזהירוֹ, שיֵדע לנהוג בבית אחד־העם כמידת הנימוס הראוי. בואו שאל אותו אחד־העם, האם יש בידו לחזור על התפילה ההיא כפי שאמרהּ בפעם ההיא, השיב: יכולני לומר אותה או יפה יותר או גרועה יותר, אך לא כפי שאמרתיה. מיד משך ליובארסקי שרווּלו של ראזומני לרמזו, כי יצאו שניהם וכשנמצא בחוץ תמה ליובאסקי ושאל, האומנם לא נראתה לו תשובתו, השיב: אדרבה ואדרבה, אבל אחרי תשובה מצוינה כזאת שוב אין לפניך עליה אלא ירידה, ועל־מה יראה בירידתך.
עד כאן המשל, מכאן ואילך הנמשל, שאינו מתחייב, ואף אינו צריך להתחייב ואינו יכול להתחייב, להיות דומה בכל, ודיו שהוא דומה משהו לנמשל. והנמשל – אני שניצבתי, כשם שאני ניצב עתה לפני אותו קהל עצמו ומדבר באותו נושא עצמו, ושאלתי קודם את עצמי, האם אוכל לחזור על אותם הדברים עצמם, והודיתי בפני עצמי, שכמותי כאותו חזן, אלא שאני, בגבור עלי רוח חנופת עצמי אמרתי: תהא זו תפילה יפה מקודמתה, ובגבור עלי ביקורת עצמי, אמרתי: תהא זו תפילה גרועה מקודמתה, וכדי להימלט מתנודת עצמי, פסקתי: אבחר את הסיכוי מחמת הסיכון, באופן שלא אחזור לאותה חבית שפתחתיה בפעם הקודמת, אלא אפתח חבית אחרת.
ג 🔗
ומה החבית הקודמת – במאמרי הנזכר, “בעל האוצרות” שמו, כללתי עשיותיו הרבות והשונות של ג. קרסל, והצד השוה ספריו ומחברותיו שכבר יצאו לאור, ועמדתי על אָפיָם, טיבם וסוגם, ומה החבית עתה – אלו מאות מאמריו ומחקריו, הפזורים בעתונים, שבועונים וכתבי־עת, שלא באו עדיין במגילת־ספר, שאילו נקבצו ומילאו מדף הגון בספריה. כי אף שספריו, שכבר יצאו לאור, מרובים, אין בהם אלא מה שכתב מלכתחילה כספר, ללמדך כי לא קיים עדיין מצוַת עת כנוֹס, והרי בכל אותם המאמרים הרבים, שעסקו בכל פינות עיסוקו – חקר המקרא, חקר ארץ־ישראל, חקר חכמת־ישראל, חקר ספרותנו בדורות אחרונים, חקר הציונות, חקר היִשוב וכו' – היה ממשכילי הרבים ממש, שנהג דרך כתיבה, שיצאה ידי חובת הענין לדקדוקו לפי מקורותיו הראשונים, כשם שיצאה ידי חובת כוח הקליטה של ציבור־קוראים גדול ורב־פנים. וזאת לזכור, יציאת־חובה כפולה זו יש בה צד של הפסד, שאי אתה מוצאו במי שהוא ממשכילי המעטים – כגון שהוא מביא מחקרו הספּציאלי במקצוע ספּציאלי למומחים או מתמַחים ספּציאליים; אך יש בה גם צד של רוַח – מכוחה גדלה ומוסיפה השכלת העם ומתעלית רמת ידיעתו במקצועות, שהם בסיס תודעת עצמו; והיא גם כאורח הדמוקרטיה הרוחנית, הכלולה בציווי של כולם יודעי תורתך וקיומו, והרי רוח הדמוקרטיזציה של התורה והדעת, שובבה אמנם את מסילת תולדתנו לדורותיה, אך חילחלה במיוחד את אגפי העם בדורות האחרונים, והוא סימנם המובהק של ראשי זרמיה, והדברים ידועים. והנה, בימינו, בעמוד איש, שיכול היה לעשות למחקר המיועד למעטים, למומחים, והוא עושה לו בדרך הפתוחה לרבים, יאתה לו תודת הרבים ותהילתם, והיא תגדל בהיאסף מיטב היגיעה הזאת, הזרויה על־פני דוכנים הרבה, לכרכיו. או־אז אף יתברר, עד כמה נשקעו בהם רוב דברים, שהם חידוש לא בלבד לרבים הלומדים אלא אף למעטים המלמדים.
ד 🔗
אמרתי: איש שיכול היה לעשות למחקר המיועד למעטים; והרי הוא לא בלבד יכול היה לעשות, אלא אף עשה. כי מי היה מעכב בידו להעמיד את דרך מחקרו הכולל כדרך שהעמידו בעיוניו, שנדפסו בבימות חקר, וכדרך דוגמה אסתפק בשלושה מהם. ראשית, ענין רנ“ק, שהיו החוקרים מעמעמים, האומנם הוא או מהדירו, י”ל צונץ, קרא ספרו: מורה נבוכי הזמן, בא ידידינו והראה, כי עוד בחיי רנ“ק נדפס דבר תרעומת עליו, שהוא קורא כן ספרו אשר עמו בכתובים, כאילו מורה נבוכים להרמב”ם נתישן; ואין זו קטנה – שהרי קריאת שם כזה לספר מעידה על גאוָתו העצמית של אותו הוגה, גדול ההוגים של תקופת ההשכלה, כשם שהיא מעידה על ענוָתו העצמית – לא לנבוכי הזמנים אלא לנבוכי הזמן, ומיזוגה של גאוה עצמית שצידוקה עמה ושל ענוָה עצמית שצידוקה עמה, עולה מלוא תודעה עצמית. שנית, ענין “ילקוט הרועים” – בירור זיהוי מחַבּרוֹ, והטעאתו, תפקידו במחלוקת הצדדים, חסידי צאנז וחסידי סַדיגורא. אחרית, ענין החכם המִסכן, ר' אליקום המילזהגי וספר השגותיו על שי"ר וצונץ ואחרים, לאור חיבוריו האחרים, בהם לא בלבד פירוש על הזוהר אלא אף מאמר סיוע לקיצונים שבמתקני הדת, נוסח שמואל הולדהיים, דברים המשקפים אישיות רבת־סתירות. אכן, קל היה לידידנו להמשיך על דרך כך, להיכלא בכמה וכמה כלי־מבטא מקצועיים ואפילו מקצועניים, ולא עשה כן, ודור קרוב אף רחוק ישבחוֹ על כך, כאשר ישבח אחרים כמותו, שרתמו עצמם לעבודה זאת וכזאת.
ה 🔗
אבל ענין כתבים הפזורים, שלא באו עדיין על כינוסם, אינם אלא צד בצדדים, שלא נכללו במאמרי הנזכר, ויש צד גדול כמותו וממנו והוא, שהאיש נעשה בחינת תלפיות, שפיות הרבה פונים אליו, מהם מורים היושבים בקתדראות, מהם תלמידים המבקשים לישב בקתדראות אף הם; מהם סופרים ומבקרים וסתם מעיינים, ודיה ישיבה של שעה קטנה בביתו לעמוד על כך, שכל צלצול טלפון כרוכה לו שאלה, שהתשובה עליה ניתנת מניה־וביה, אם כדמות רמיזה, אם כדמות הורא, אם כדמות הרצאה־על־רגל־אחת. ולא מעטים החיבורים, שניתן לומר במחַבריהם, כי לא מעט משלהם הוא שלו. ואם לדקדק, הרי ביתו כמותו כמוסד – כי הוא כאוּמן שכל כליו עמו, ואמנם לפי עושר התעודות השמורות בביתו, לרוב המקצועות, שהוא עוסק בהם, הריהו מכון ממש, ביחוד לתולדות עמנו וספרותו בדורות האחרונים, ואם עצם האגירה השקודה היא פליאה, הרי הפעלתה פליאתיים.
ולשם דוגמה אזכיר את אשר עינַי ראו ולא זר – בבוא ב. כצנלסון להוציא את איגרות משה הס, שנלקטו בידי תיאודור זלוציסטי, הפקיד את הענין בידי ידידנו והוא נטלוֹ עליו, כשהימים ימי־המלחמה, וארכיוני התעודות הנדרשות, שנמצאו אז בגרמניה הנאצית, היו חסומים, ואף־על־פי־כן ביצע את המלאכה במידת שלמוּת שלא עלתה בידי אחרים, בהיפתח האוצרות ההם.
ו 🔗
ואף מידת־נדיבות היא בו, והיא העומדת לו להפעיל אחרים – שלא כאותם אוצרי פירות, הכובשים אותם תחת ידיהם, אף שהם יודעים, כי אם לא יאכלום אחרים, לא יספיקו מריבוים לאָכלם בעצמם, אלא כאותם המעמידים מיני זרע פרי לרשותם של רבים ושמחים לראותם נהנים ומהנים מהם. מכאן מיני יזמה שלו שהוא מושיט בקנה ומבשרי חזיתי – כך, דרך משל, עוררני זה מקרוב לעסוק ביני קירשבוים, מחבורת היינה וגאנס, שתחילתו אמונת הגאולה הקרובה וסופו שמד; וכן עוררני לעסוק בח. י. קרמר, מחבר דרמה ורומן ביידיש (והרומן נדפס בפסידונים והוא נכנס כשם ממש בלקסיקון, בעוד שם המחבר נעדר ממנו) וספר עברי “דורש לציון” על רעיון חיבת ציון, וספר “שערי ציון”, הכולל עיקרי סוגיות הש"ס בשני התלמודים, ואף רומן עברי “פרץ על פרץ”, (או זאת תורת הקנאות), ולא דיו שעוררני לכך אלא אף העמיד לרשותי עצם חָמרם של הנושאים ועיקר האינפורמציה, שאינו מצוי אלא בידו בלבד. אמנם, כשם שלא אומַר, כי אני בן יחיד להנאה זו, לא אומר, כי הוא בן יחיד להינוי זה, אך זאת אומַר, כי הוא בנותן־טיפוס נדיר, שאילולא היה בנמצא, חובה היתה להמציאו.
הלא הוא הטיפוס, המקיים חובת חקירה של מקצוע ומקצוע ממקוריהם הראשונים ומגישם לעם רב, והוא טיפוס שאי־אפשר שיהיו לו טפסים הרבה, והם אמנם מעטים, אך נהניהם רבים, והחשובים שבהם הנהנים על מנת להנות. והדברים אמורים ביחוד במקצועות המחייבים חרישה ראשונה, ואלה רוב המקצועות, שחתן־היובל עודר בהם, וביותר אלה, שהקומפילאציה לא תיתכן בהם, לפי שהם מצריכים בחינת נירו לכם ניר חדש, והוא הנופח בהם רוח, המעמיד את החומר חטיבה של ידיעה והבנה על דרך השוה לכל נפש.
לכל נפש – משמע לעם רב ומשכיליו בתוכם, כולל צורבי חוקרים ופרחיהם, הפרוזים לכמה וכמה סכנות, ביחוד בימינו, שכמה מיני אָפנה עלולים להשכיח חובה ראשונה, והיא ידיעה בגופה של עובדה, שבלעדיה החזיונות הנחקרים מתנתקים מקרקע גידולם, והם כמשוטטים במין ואקוּאוּם בדוי, ובו הם נעשים ענין של להטי דרוש מדומה, ותחת אמִתו של הנחקר וממשותו ניתנת לנו הזייתו של החוקר וחלומו, והדברים יגעים.
ז 🔗
על־כן ניתן תודה למי שמזכיר וחוזר ומזכיר את חובת הידיעה, ונותן לפנינו את גופי הדברים, כפי שהם נבחנים, בחון היטב, בכוחה ומכוחה של כרונולוגיה, ביוגרפיה, ביבליוגרפיה, היסטוריה, גיאוגרפיה. מה מתרחש בהשמט הידיעות האלו, הוא ענין נוּגה לענות בו, וחיברתי זה מקרוב לקט דוגמאות משעשעות לכך, ואפרסמו לעת־מצוא, ויראו הרבים, מה רבה ההבלוּת שניתן להגיע אליה, באפס בחינה והבחנה בגופה של עובדה.
ובמה נברך האי מרא דחיטא – כי יאריך ימים הוא וביתו, וייטיב עמנו ויוציא מבחר כתביו הפזורים, לסדרם ולסדריהם, ובכללם אף מחזורי המאמרים, שנתפרסמו ב“הפועל הצעיר” וב“הדואר”; אף יוציא את הלקסיקון לספרות העברית במהדורה תניָנא, בלא שמיטות ודילוגים, שכפאם עליו צמצום האמצעים שבידי הוצאת “ספריית הפועלים”, אלא כפי שהוא עמו בכתובים, במלוא השלמוּת והמיצוי; וכן יקיים כמה וכמה מתכניותיו, כגון אוצר האוטוביוגרפיות, בין אלה שכבר ראו אור הדפוס, מהן בפינות נידחות שנעלמו גם מעין החוקרים, בין אלה השמורות עמו בכתב־יד, ומהן מאות רבות, שלא היו נכתבות אילולא יזמתו, ויזכה לראות את מכונו על מכונו – ועינינו רואות ושמחות.
[י“ג אלול תשל”א]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.