שמו ושמעוֹ של יוסף האגר נודעו לרשות־הרבים בשעה מאוחרת, כמעט אחרונה, בחייו – אך נדפסו דברי־הערכה מאירים ושמחים על ספרו “בחינות היסטוריות” וכבר נדפסו, בשולי היריעה של העתונים, הנקרולוגים עליו ומנין מלווים פוסעים אחרי ארונו. מי שידע בגורל ספרוֹ – איך התגולל, עשר שנים, במגירה של עורכים שעינוי־הדין הוא מיטב אומנותם, איך מחבּרוֹ היה מבקש עליו יותר משאדם מבקש על נפשו ואינו נענה – אי־אפשר לו שלא יהא נתפס לרגשי צער ונוחם, אך האמת היא, כי מעגל־היגונים הוא רחב יותר, כי גורל הספר אינו אלא כבבוּאה קטנה של גורל מחַבּרוֹ והוא גורל שהמר מאוד.

נולדתי – היה אומר – בכתונת־פסים, אך גורלי היה בהיפך־הסדר מגורל ראשון־לובשיה, שתחילתי מִשנה־מלכות וסופי בור. ואמנם, כך לידתו היתה – הוא נולד בתוך חצר־מלכות ולתוכה. לפניו שלשלת־אבותיו – מצד אביו ר' אברהם, הוליכה הדרך אל המגיד הגדול; מצד אמו, מרת צירל, הוליכה הדרך אל ר' קאָפּיל חסיד, ידידו ושליח־הציבור של הבעל־שם־טוב, אבי שושלת קוסוב־ויז’ניץ־אוֹטיניה. כמין אפלת־אימים נישאה לו ממורשת אביו, שמת באביב ימיו – הוא ראה כמופת־חיים לו את אבי זקנו, ר' אברהם המלאך, והיה נוהג בפרישות ואמירת הוידוי שלו, בכל חצות־לילה, היתה בבכיותיה הנוראות מרעישה את נפש סביביה עד היסוד בה. כמין אור־נחמה נישא לו ממורשת אמו החיה עמנו – אביה, הצדיק ר' משה, הניח את חצרו וחסידיו בראדוביץ שבבוקובינה והלך בדרך אביו, לקומם את הריסות ארצנו, והוא ממיַסדי הישוב בחיפה ובמחדשי הישוב בצפת שבה מנוחתו, והיתה בו מזיגה של יראה ואהבה, חרדה וחדוָה, וכשם שהיה מנמיך קומתו לפני הקדושים שׂפוּני־טמוּני־צפת ולא היה בא על קברו של האר"י אלא כשהוא זוחל מביתו על ארבע, כך היה זוקף קומתו ומהדר בלבושו ודבק בתפארת־החיים. הוא־הוא שהטביע חותמו על נכדו־אהובו, בעל “בחינות היסטוריות” – יוסף אלתר שבא בעודו תינוק עם אביו ואמו לצפת, וכשמת אביו באביב ימיו נשאר בבית סבו, שגידלו לתורה ולמידות. פה, בצפת, גדל הנער, שכשרונותיו ניכרו מילדותו, והוא נער יפה להפליא, עֵר וחי, שאפילו תלמודו לו כמשובה – מקפח גדולים ממנו בהלכות ותוך כדי כך חוזר להריץ את גלגל־השעשועים בסימטות צפת ומדרוניה. ועם זאת ברור היה, כי לפי גידולו ודרכו נועד להיות כהתלקחות מחודשת של כוח־השושלת.

מי שהתבונן בתולדת השושלות של החסידות יודע, עד מה נטפלו לה כל המומים המצויים בכסאות־מורשה – אבות גדולים מנחילים חצרם לבנים קטנים, העושים אותה ממין תעשיית־צדיקים או סחר־נכדים, אולם באמצע התפתחותם או בסופה, נגלה נכד, שהוא כמהדורת־מִשנה של אבי־אבותיו, והוא מתגבר על הקטנות־שבאמצע ומנסה להשיב עטרה ליָשנה. בדור קודם באה אותה התנערות בתחומה – שושלת, שכבר נעשתה כעסק מיכני, חוזר בה כוחה הראשון; בדור אחרון באה אותה החזרה שלא בתחומה – צאו וראו, כמה נכדים אתם מוצאים, ביחוד בשדה השירה, שכלל מנהגם אינו כשל חבריהם־לאומנתם, אלא כמנסים להשיב מלכות אבודה בתחום אחר. מי שאינו מביא מומנט חשוב זה במנין, ספק אם יבין כהלכה חזיונות שונים בשיעורם, אך שוים ביציבתם, כמו א.צ. גרינברג, ש. שלום, יוחנן טברסקי, אברהם השל, יעקב פרידמן יהושע, צאצאים מאוחרים שהם בחינת מקוממים של מלכות־זקניהם שנתמוטטה, אך אינם מקוממים אותה בתחומה, אלא מחוצה לו – בתחומה של היצירה החדשה, יותר בתחומה של השירה ופחות בתחומו של החקר.

ב

ודומה, הנער יוסף אלתר נועד היה להחזיר עטרת־זקניו, ואילו נשאלו חסידי זקנוֹ ואולי גם זקנו עצמו, ודאי לא היו מפקפקים בכך. ולא עוד היו ודאי מוסיפים, כי עתידה העטרה שתתחדש על דרך תלמוד־תורה, כי הוא היה עיקר כוחו של הנער. אין נביא וידע, מה היתה דרכו של הנער, אילו נשאר בצפת, האם היה מבקש לעשות מה שביקשו לעשות אחרים, וראש להם הרידב“ז, החזרת עטרה של צפת לישנה, ולא עלתה בידם; או היה הולך לירושלים, ומבקש לעשות מה שביקש לעשות הגרא”י קוק וגם הוא לא עלתה בידו; כשם שאין יודע, אם הנער היה נשאר תוך השיטה או היה מנסה לחדש כוח מורשתו מחוצה לשיטה, והיה מצטרף לגל העליה; על־כל־פנים מותר לשער, כי לולא ההתערבות הקשה בחייו, והיה בידו לקיים תעודתו. אולם ההתערבות הקשה הקדימה לבוא – בן ארבע־עשרה, נער תם ושלם, מושקע בחלל אוירה של תורה ויראה, נעקר מעיר־חינוכו והובא לוינה, בכפתנוֹ־משי וכיפתו־קטיפה ופאותיו המסולסלות, ציפה לו דודו שדחקה לו השעה וקיים בנער מצוַת־השכלה כתומה: מיד, אך ירד מן הרכבת, באולם של בית־הנתיבות הופשט הנער הנבהל את לבוש היראים ונדחס על־כרחו לתוך חליפת האָפנה האחרונה. הוא לא שכח כל ימיו את מחזה־האימים הזה, את בהילותו וקללתו, כמחייך: שער בנפשך, קאנטוניסט בבית־הנתיבות בלב אירופה.

הוא המשיך בתלמוד־תורה – מכלל מוריו היה ר' לייב גרוס, ראש־הישיבה בפרשבורג – ורוב ימיו היה לו התלמוד גם משאת־נפש, גם שעשוע, אך בבואו לבור לו אומנות, לא ברר לעצמו את חקר התלמוד, כחלומו וחפצו, אלא אומנות של רוקח. וכדינה של יריבת־המסורת שגדל בה, שהתערבה קשה בחייו, דינה של המסורת עצמה – הוא חי פרשת־אהבה והיא כסיפור שנושאו אינו זר לספרותנו, למן “מחנַיִם” לברדיצ’בסקי עד “פרץ ופראניה” לברש, אך הוא סיפור מיוחד בעֶדנתוֹ, ואילו קם לו מסַפר ושיבץ פנינת־יגון נפלאה ברקמת־הפרוזה שלנו. הוא נצר בלבו את האהבה הזאת כל ימיו, היא היתה לו מִשנה־אביב, לאחר אביבו בבית סבו בצפת, וכשם שידע כי אסור לו לקיימה כממשות, אם אין הוא רוצה לבגוד במחצבתו, כך ידע, כי אסור לו למחות מקרבו את זכרהּ, אם אין הוא רוצה לבגוד בנפשו. לאמור, הוא לא השתמט מפני הסתירה ולא ניסה להמתיקה, כשם שלא נשתמט מסתירות אחרות, שכססו בו ואותו והיו לו עיכוב ומחסום בדרכו וחפצו.

אכן, הקורא ב“בחינות היסטוריות” שלו, זה נסיונו לבוא בסודה של תקופה גדולה, שבה חלה הכרעת־ההכרעות בתולדותינו, וגם בתולדות־העולם, תקופת אחריתו של הבית השני, אינו רואה לפניו אלא חוקר הלן בעומקה של הלכה. ואמנם החקירה עצמה עשויה כדרך כך – כולה בדיקה ובחינה לשמה, כולה אובייקטיביות ולפחות בקשתה, וגם מעט הפריצות נרגשות אינן פוחתות ממנה, אך באמת בא פה על ביטויו אדם, התוהה על עצמו בקורות־זמנו, ותהייתו נעשית מתוך תהייה על אותה תקופת־התקופות בתולדות. והיא היתה אך התחלת־תהייה, כי הרבה הגה האיש והרבה העלה בהגיונו, אך כמי שמזלו המר לו, וּדחסוֹ במסילה לא לו, לא מצא גם גשרוֹ לרשות־הרבים – צאו וראו, הוא היה אח וריע לביאליק, לשופמן, לשמעוני, התהלך עם גדולי־תורה וחכמי־הדור וכתב רוב ימיו ולא עלה אלא פעמַיִם או שלוש לדוכן־הרבים, בפרסמו שנַיִם־שלושה גרגרים – ולימים ניטל גם גשרוֹ לבריות, חרשות שלקה בה; כשם שלא מצא בסיס ברשות־היחיד – עזובה ועוני, התעלמות־שארוֹ, ומשענתו היחידה, אמו הישישה, שומרת עזבונו עד עתה. לא אשכח את המראה – בבואנו, לברכו לפרסום ספרוֹ והוא, תשוש־כוח וצהוב־פנים, ואמו הזקנה יושבים לאור־מנורה קלוש ומשחקים דוֹמינוֹ. כך – חייך בלקטו את הקוביות – אני משכך מעט רוגזות עצבי.

ג

עד כאן ההקדמה הצריכה לספרו, והיא בניגוד גמור לכלל הנכפה על המבקרים: רבותי, רק בחינה טקסטואלית. לא, רבותי קובעי הכללים: קודם־כל הנפש והחיים שמאחורי הטקסט, כי מתוכם אנו למדים, כיצד ובמה נקנה הטקסט עצמו.

[ז' חשון תשי"ג]

בית־אוצרה של חכמת־ישראל, כדרך שנתחדשה עלינו בדורות האחרונים, אתה מוצא בה כמין בית בתוך בית – הלא הם ספרי־הזכרון, וביחוד ספרי־היובל, המצטרפים והולכים כדי ספריה הראויה להתכבד, כשכל כרך וכרך שבה הוא כציון לדרכה של אותה חכמה ולדרכיהם של חכמיה בה. מַתכוֹנת הספרים האלה, על מסורת ענינם ובנינם, עשויה על דרך ההתלכדות של סיעות חכמים, הבאים לכבד את חברם, בשנת יובלו שהיא ברגיל גם שעת סיכום פעלוֹ, גם אם הוא באמצעו, ודרך הכיבוד באופן שמכבדיו מביאים איש־איש תשורתו, שנושאה או דיונו יוצאים ללמד על המכבד והמכובד כאחד. ספרי־יובל אלה ראויים, גם לפי ערכם גם לפי השפעתם, לסקירה כוללת, ואפילו לכתיבת תולדתם, וכשתיכתב, למן הספר שהיה קודש לאבי חכמת־ישראל, ריט"ל צונץ עד חכמי ימינו, הרי כשם שיינתן בידנו כמין קיצור תולדתה של חכמת־ישראל עצמה, מבחינת עיסוקיה על התפתחותם וגלגוליהם, כן יינתן בידנו כממילא כמין דין־וחשבון על החכמים לחבורותיהם ומתוכו נהא עשויים ללמוד על תרקומת היִחוסים שביניהם מבחינה ענינית ומבחינה אישית כאחת.

גם ספר־היובל שיצא לאור לכבוד יובל השבעים של נתן מיכאל גלבר, שעדר למעלה מחמישים שנה בכמה משדותיה של חכמת־ישראל וידו רב לו בכמה מאגפיה, מצויה בו, כמובן, כאותה תכונה כפולת־המשמע – חבורה של מוקירי פעלוֹ ופעליו נתלכדה כמאליה, והרימו איש־איש תרומתו, תוספת חידוש בבית־המדרש, אבל מתוך שענינה של כל תרומה ותרומה הוא מעניניו של חתן־הספר, הריהם כדרך־אגב כמין תשקיף לעשייתו שלו עצמו על כיווניה וסוגיה. דיה סקירה מרפרפת על־פני העבודות שונות־הענין, המרוכזות בספר שלפנינו, כדי ללמדנו, עד מה משתתפיו ביקשו לצאת ידי זכותם וחובתם בכיבוד חברם על דרך העיסוק בענינים העשויים להבליט את מלוא עשייתו על שלושת פניה – פן חוקר העבר, פן לוחם ההוֹוה, פן חלוץ העתיד. ואם בסקירה מרפרפת כך, בעיון מדוקדק, כפי שהספר ראוי לו, לא כל־שכן. כי אתה מוצא פה מחקרים המתפשטים על־פני מפה גדולה ביותר של זמנים ומקומות, למן ימי־קדם עד ימינו, כשם שתמצא מחקרים על עצם ימינו וגם חומר למחקרים כדמות זכרונות וקירובם. הבודק במעגל העבודות השונות האלו למד מאליו, עד מה המשתתפים ביקשו לכוון לראשי הסוגים של חיבורי ד"ר נ.מ. גלבר, ובקשתם זו מסתברת בנקל כדבר־תודה על מה שנתן לנו בכל סוג וסוג, ונמצאים כל שבאו לכבדו כמקיימים בו בחינת משלך יתנו לך.

ב

לימוד־עקיפים זה מתחזק מלימוד־מישרים גם אם שיעורו צנוע, שכן הספר שלפנינו אין בו על נושא שמו אלא הפתיחה והסיום שבו. הפתיחה – מאמרו של ד“ר עמנואל אולסבנגר עליו השלום, והוא אחרון מאמריו שכתב, והוא רצוף אהבה לידידנו; הסיום – עבודתו של ד”ר הוּגוֹ גולד, שעניניה ביבליוגרפיה מפורטת של כל כתבי מכובדנו. דומה כי מי שיאמר להתקין עצמו לקריאת רוב מצעו של הספר שלפנינו על דרך קריאה מוקדמת של דבר־הפתיחה ודבר־הסיום, הרי לאחר קריאתו, יתעורר ליתר הרהור על חתן־היובל וראשית ההרהור כדרך שאלה לתכונתו ולגידולו של האיש מתוך כוונה לעמוד מתוכם על דרכו ועשייתו. ומשישאל כאותה שאלה, ספק אם יוכל להסתפק בדבריו של הנידון עצמו, שסיפר בתשובה לנאומי־ההערכה עליו ופעלוֹ, כי משסיים את תלמודו לגימנסיה פנה לרפואה לעשותה אומנותו, אולם לימים זנחהּ והלך אצל ההיסטוריה ועשאהּ תעודתו, שכן אמר בלבו,כי רופא בני־אדם בידו ואם הוא שוגה הוא מוריד גופי־חיים לתוך סכנה, ואילו היסטוריון גוילים בידו ואם הוא שוגה הוא מוריד ניירות לתוך סכנה. תשובה זו, אם נתעלם מתכונתה הלוצצת, וננהג בה, משום כבוד אומרה, כובד־ראש, יותר משיש בה להתיר יש בה לסבּך – הרי מתוכה נמצאנו למדים, כי ההיסטוריה כאילו כפתה עצמה עליו, והרי באמת היא כפיית־חוץ שאינה באה אלא לקיים רצון־פנים. שהרי לא בלבד הרפואה שזנחהּ עד־מהרה היתה עלולה להטותו לצד עצמה, אלא גם עיסוקים אחרים שנמשך להם ולא זנחם, לאחר הכרעתו לצד ההיסטוריה, היו עשויים לכבוש אותו אם רובו או כולו, שכן היה רוב ימים איש־אוהל ואיש־מעשה כאחד, בידו אחת עט־חוקרים: תולדות דורות וחשיפת מקוריהם ובידו אחרת שֶׁלח: מדיניות, ארגון, הסברה, תעמולה. הרבה מכוחו נתן לקורות העתים, אך לא מעט ממנו שחד לריתחת העת – בנעוריו בעיקר התנועה העברית, בימי שחרותו ועמידתו ביחוד התנועה הציונית – וחידת איזונו בין התחומים מתפרשת לא בלבד ביכלתו לנהוג בתחומו של המחקר ובתחומו של המעשה כנוהג בתחומים נפרדים, תחום־תחום על חוקתו, אלא גם בטיבם של התחומים עצמם, המאוחדים בתשתיתם, באופן שידיעת הרחוק בהרבה או במעט נעשתה בסיסה של הנהגת הקרוב במעט או בהרבה, והתמול של הקורות והיום של המציאות מפרנסים זה את זה ומתפרנסים זה מזה. ואין צריך רוב דברים כדי להוכיח, עד־מה המפעל כפול־הפנים הוא לנו כדוגמה חיה לזיקת־גומלין של יסודי־האומה: יסוד עץ־החיים ויסוד עץ־הדעת בגנה הנסער והמסוער.

הלכך השאלה, מה גרם לו למי שסערת הגן עשויה היתה לתפוס לו ולצמדו לעץ־החיים בחינת כולו שלי, והוא נצמד לעץ־הדעת בחינת רובו ככולו שלו, היא שאלה שהתשובה לה ניתנה בעיקר־תכונתו של האיש, תכונתו של התוהה והשואל, ודרכו לשאול מתוך מציאות היום למציאות מוצאו מתמול קרוב ושלשום רחוק, ומבקש להקיש מזו על זו, כשמקור־מחצבתו ואוירת־גידולו מסייעים אותו בכך.

ג

פה, במקור־מחצבתו ובאויר־גידולו נתכנה, ככל הנכון, ראשונה תכונת השואל שבו. כי די היה לו לילד בן־עשר שבא מעיר־מולדתו לבוב לעיר־גידולו ברודי שיצמצם את שאלתו על ביתו בלבד, והרי הוא כפוסע והולך לתוך הקורות וחדריהם מגדילים והולכים, כאותם האפקים הצרים המתחלפים לו לעולה בהר באפקים המרחיבים והולכים. אך נתן עיניו בביתו, בית הוריו, והרי שלושת הזרמים שחילחלו את חיי דורות האחרונים כעוברים בלב־משפחתו. האם, מרת רחל המכונה רגינה, היא בת למשפחה מיוחסת שבעיר, משפחת לוין, ושלשלת יחוסה כשם שהיא מוליכה לר' אברהם יהושע השיל – רבה של קראקא ולר' שאול לוין – רבה של אמשטרדאם, כך היא מוליכה לר' חיים כוהן ראפאפורט – רבה של לבוב, ונמצא בסיסה של המשפחה בסוד־הלמדנות, ועליו נטושה עתה התנגשות בין שני היסודות האחרים, יסוד החסידות ויסוד ההשכלה. אם לחסידות – הרי ברחובה של עיר־גידולו, ברודי, התהלך אחיו של ר' נתן מיכל לוין, סבו של הנער שנקרא גם בשמו, הלא הוא דודו־זקנו ר' עזריאל לוין, והוא מנלהבי חסידי־בלזא וקנאיה, ואם להשכלה – הרי ברחובה של עיר־מולדתו, לבוב, התהלך דודו הרב ד“ר יוסף קובאק, קודם רבה של באמברג, שבה ערך את קבצי “ישורון”, ואחר־כך רבה של אינסברוק ואנדריכוב, והוא שמתח גשר־מעבר בין ההשכלה וחיבת־ציון, ביסדו את “מקרא קודש”, בית־הטיפוח של קברניטי הציונות בגליציה. ואם לציונות – הרי אחי אמו של הנער, אהרן נחמיה לוין, חניכו של ד”ר קובאק, חבר אגודת “ציון” בלבוב וסַפרנה, ראשון סופרי גליציה ב“זעלבסט־עמאַנציפּאַציאָן” של נתן בירנבוים, כותב על מעמדם של בני עמו בארצו ואף מאמרי־ספרות ב“די געזעלשאַפט” שבמינכן, וכתיבתו בכל הלשונות שמשכילי גליציה היו נזקקים להם, והוא מנהג שיהא גם בידו של בן אחותו כשיאחז בעט־סופרים. דומה, כי לא נטעה אם נשער, כי דודו זה, שנפטר בימי הכנסיה הראשונה של ציוני גליציה, היה לו לנער כמין דיוקן־מופת, שדמיונו ומשאת־נפשו נישאו אליו, ואם נוסיף פרט, לכאורה מועט אך מַחכים, כי דודו זה היה יורשה של ספריית ר' חיים כוהן ראפאפורט, ונשלם לנו הדיוקן מבחינה נחשבת. והנה אם נניח הנחה שיש לה על מה שתסמוך, כי משפחת אמו העמידה לפניו בדמות נציגי החיים והבולטים את שלושת הזרמים הגדולים, הלמדנות, החסידות וההשכלה, שיסודיה משתפכים, בפרופורציות שונות כששיעורה של ההשכלה גובר במיוחד, לתוך הציונות, הרי עלינו לזכור, כי משפחת אביו ויסודיה היו באותה נטיה וביחוד בהכרעתה. ככל המשוער הוחשה לו לנער, והוא כמדומה תחושה שנתקיימה בו באברך וקיימת בו בזקן עתה, כי היחס שבין משפחת אמו, משפחת לוין, ובין משפחת אביו, משפחת גלבר, הוא כיחס שבין אילן קדום וענף צעיר. אמרנו תחושה, שהרי גם משפחת אביו מגזע רבנים שאפשר גם יִחוסם הרי־הרים, אבל דומה כי גאוָתה היתה על צעירותה, וביחוד על צעירות גילוייה, ואלה גילויים בולטים בתוך־תוכה של הההשכלה. אביו, ר' נחמן, מאחרוני המשכילים ומראשוני הציונים, ובנעוריו כתב בעתוני העברים ואף שלח ידו במעשה־תרגום, והוא הדין בדודו של אביו, ר' צבי הירש גלברג, שהרחיק ללונדון וחזר ממנה, ונודע בספרו “המתאונן”, מספיחי־ההשכלה, על טעמה ומזגה, אך ראוי להעיר, כי באחריתו השמיע צלילים אחרים, מהם שיש בהם מנעימת־ההומור שסופה ביצבצה באידיליות של טשרניחובסקי, וכך ר' יצחק אריה גלברג שאתה מוצא מאמריו ב“המבשר” ובתוספתו “הנשר”, ולפניהם ר' יעקב גלבר, הסב שמו ובו פרסומו, אייכנבוים, מאבירי ההשכלה שנשאהּ מעיירת־מולדתו קריסטינופול שהיא גם עיירת־מולדתו של ר' נחמן, למחוזות אחרים – לפולין הקונגרסאית, לפודוליה, לבסאראביה ולאוקראינה, וגודל פעולתו בבנינם של מוסדי השכלה והוראה למן זאמושץ דרך ז’יטומיר ובית־המדרש לרבנים שבה עד אודיסה ידוע, כשם ששמו יצא לפניו כמשורר וכתוכן ידוע.

לאמור, שני יסודות לפנינו, יסוד משפחת האם על יחוסה הישן ויסוד משפחת האב על יחוסה החדש, ואם היסוד הראשון הוא כמצע הסמוי, הרי היסוד האחרון הוא כמזג הגלוי, כשהמצע על רחבוֹ מתפשט על־פני דורות רבים ושונים, ואילו המזג על חוּדוֹ מבליטם בטעמם של דורות אחרונים, וביחוד טעמה של ההשכלה, שהתגברה על עצמה והבליעה עצמה בתוך אותה הציונות שנולדה מתוכה.

ד

ואם מקור־מחצבתו כאילו נטל לו, לצאצאו הצעיר עֵר־ההגיונות ופקוח־העינים, ומתוך שהפנה אותו אל עצמו, הפנה אותו להתבוננות ביריעת תולדה ענֵפה ומפותלת, הרי באה אוירת־גידולו והוסיפה נופך משלה. בבוא הנער לעיר־גידולו, ברודי, כבר היתה אותה קהילה נודעת, עיר ואֵם בישראל, מעמעמת בדמדומי זיוה ושרויה ביגון שקיעתה, וכל עצמה כמזכרת עצמה. אבל לא כדרך שנראתה לזקנים שבה, שזכרו אחרית־רוּמה ונאנחו אנחת אוי מה היה לנו ולא כדרך שנראתה לבני־העמידה שבה, שכבר הורגלו בשפלה והיתה כמישור לפניהם, נראתה לאותו צעיר, שאפילו היתה כגדם של אילן, הרי כשם שעיגולי גזעו הישן סיפרו על עבר חי ותוסס, כך הציצים שעלו מחָטרוֹ הצעיר העידו על הוֹוה חי ותוסס, כי כשם שבינת עינו, עין חוקר ודורש, צדה מתוך שיוריה של העיר את מלוא רחשה וקוממה מתוך שרידיה את מלוא־תבניתה, כך רהטת מזגוֹ, מזג עושה ומעַשה, הראו לו את היום החי כקו־חיבור בין תמול חי ומחר חי כמותו ואף ממנו, שכן היום יום תמורה ומִפנה הוא לעם וגורלו. ודאי לא מקרה הוא, כי גם לימים, כששתי התכונות, תכונת ההיסטוריון ותכונת האַקטואליסטן, הבשילו בו ונפרדו בענפי עשייתו תכונה־תכונה ותחומה, ועניניו הסעיפו הרבה, חזר מדי פעם בפעם לעיר־גידולו, שבה נתנסה ראשונה צמד־תכונותיו – החל במחקרים בודדים שפירסם בימי־נעוריו, אם על נגישׂות קוביילסקי והפולמוס שכפה על הרבנים, אם על ברל ברודר אבי זמריה, וכלה במחקר הכולל, שפירסם על מפתנה של זיקנתו, והיא תולדת העיר לדורותיה. ובבואנו, בני־עירו, להביא שלמי־תודתנו על מפעלו, ראה להעירנו, כי אם יש הסבור, כי טיפולו בקורות עירנו יש בה שמץ של רומנטיקה, טעות היא בידם. והדין עמו, שכן כמותו כבני־דורו בגולת גליציה, שנעשו היסטוריונים בישראל ולישראל, לא רומנטיקה אלא ריאליסטיקה היתה בהם בהתעוררם להתחקות על פרקים גדולים ומרובים בתולדות־עמם; ראש דחפים להם היתה מציאותו הקיימת של העם ואמונה בכוחותיו ובכוחו להפעיל את כוחו להתנערות גדולה ומכרעת. טול את האמונה, שפירנסה את מערכות העם ומלחמתו לעצמו והתפרנסה ממנה, ואתה נוטל את הקרקע שמתוכה נצמח דור ההיסטוריונים, שהעלתה גליציה, החל בשיפר, באלבאן, וישניצר וכלה במַהלר וקרמיש, שהצד השוה שבהם היא ההתעניינות המחקרית בתולדותה של גולת פולין והעשייה הפעילה במציאותה, כשאותה גולה נתפסת לו למחקר ולפעילות כחלק אינטגרלי של תולדות העם כולו ושל מציאות העם כולו על אחדות גורלו ואחידות עברוֹ ועתידו. ודומה, כי חבורה זו לא היה מי שמתח גבולי המחקר וגבולי העשיה כדרך שמתחם נ. מ. גלבר – דיה הצצה בספריו כדי לראות את שלושת המוקדים הגדולים: קורות ישראל בפולין, ביחוד במסכתות שלא נחקרו קודם; מלחמת ישראל לקיומם ולזכויותיהם, ביחוד בזירה הבין־לאומית; קורות הציונות כאוטופיה, כתנועה, כממשות; מוקד ראשון בחינת תשובה לשאלת הפתיחה; דע מאין באת; מוקד שלאחריו בחינת תשובה לשאלת ההמשך: ולאן אתה הולך; מוקד אחרון בחינת תשובה לשאלת הסיום: לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כשאותו מי נתפס כצו חייה של האומה על אחדות מעגלה, שנושקות בו ראשית ואחרית.

ה

דרכם של היסטוריונים, השקודים על כמה מיני תולדות, שהם מתרשלים בתולדה אחת, והיא תולדת עצמם, אף שאי־אפשר שלא יבינו, עד מה ידיעת תולדתם הוא צורך הבנת פעלם על אוירתה וסביבותיה. אפשר שטעם ההתרשלות, שלא רבים התגברו עליה, הוא גם בכך, שמי שמלמדנו מותנות של חזיונות מתקשה בתלמוד מותנותו שלו עצמו, ואפילו נרתע הימנו. על־כל־פנים, אילו ניתנה לנו תולדת עצמו של חתן־הספר שלנו הנהירו לנו שביליהם של גופי־חייו ועמדנו בסודה של תרקומת היחוסים שבין עמדתו בחיים ועמידתו בחקר, ולמדנו, מתוך מסילת־חייו לתחנותיה קבע, ומן ילדותו בלבוב וימי־נעוריו בברודי וימי־לימודיו בברלין, בוינה וימי עשייתו בה ובירושלים, ולתחנותיה עראי – קהילות ישראל בכמה וכמה גלויות שערך מסעותיו אליהן וערך משאותיו בהן – מה בין עושה הנפשות לציון ובנינה ובין עושה הנפש לעמה וקורותיו, איך מסתדר הרומן שביניהם על ניגודיו והשלמותיו, או בפשיטות: מה היה לוח־השעות של עשיית הנפש ועשיית הנפשות, אימתי ראשונה מתיחות ואחרונה פורקנה ואימתי אחרונה מתיחות וראשונה פורקנה. וכך היינו למדים על עצם תלמודו ותולדתו מראשיתו וככל הנכון היינו חוזרים לעיר־גידולו שהניחה פתח־התבוננות בהוָיה מורכבה של קהילת־יהודיה – יושבת בסמוך לגבול השרוי בצלן של שתי מלכויות, אוסטריה ורוסיה, היא כשלישיה בין מזרח ומערב, נקודת זימון של בני עמה מזה ומזה; כשם שהיא כשלישיה בין רוב האוכלוסים סביבה, הרוטינים הנשלטים, ובין מיעוט האוכלוסים בה, הפולנים השליטים, והיא נפתית לסיכוייה המדומים של שלישיה, להיות נפש־המאזנַיִם במריבת שני עמים גויי הארץ ומתעוררת על הסכנה הוַדאית שבמשחק ההכרעה במריבה, שסופה מריבת־דמים, ומתמלטת מפני תדמית הסיכוי וּוַדאוּת הסכנה להשליה של מדיניות עצמית, שגם היא אינה עשויה למלטה מהיותה בין הפטיש והסדן, מעמד־אימים שאין לו תמורה אלא במִפנה־גורל חותך ומכריע כתביעתה של הציונות הזוכרת כי היא גזורה מענין ציון שהוא מקום קבוע ועומד במפּת־העולם. וכשם שהיינו מתולדת־חייו למדים על דרך האוריינטציה שלו, שגם היא היתה חייבת לזכור כי היא גזורה מענין אוריינט, היינו למדים על שביליה בתלמודו – מה נתן לו ביתו, שהיה מיוחד באָפיוֹ ואָרחוֹ (קצת קוי־תיאורו אתה מוצא בסיפורו של אשר ברש “ערים אוהבות”), מה נתנו לו מוריו ראשונים בדרדקי, וראש להם גרשם באדר, ומה נתנו מוריו אחרונים בחקר וראש להם פורניה, מה נתנו לו זימוניו עם חכמים וסופרים, קברניטים וטפסרים בישראל ובעמים, והרי זימוניו מרובים היו ותאוָתו להכיר אנשים המפרכסים בחיותם בתוך המערכה הקרובה אינה פחותה מתאוָתו להכיר גוילים המנמנמים באבקם כשוך המערכות הרחוקות, עד שניתן לראותו כעין רוטשילד־של־פגישות, וּוַדאי הוא למד מן החיים על המתים שהוא מקימם לחיים. אולם משלא כתב את תולדתו, אנו תרים עקביה בחיבורי־התולדה שלו ודומה כי אפילו מתוך סדרם עולה לנו כלל גדול, האומר, כי המצוה של זכרון העבר אינה שטר־היתר לשיכחת ההוֹוה כשם שהחובה של זכרון ההוֹוה אינה שטר־היתר לשיכחת העבר. והרי שתי דוגמאות לקיומו של אותו כלל גדול – דוגמה אחת רחוקה קצת: תלמידי הגימנסיה שבעירנו, תסיסת־הנעורים שבהם נתנה מלהטה במסירותם לציונות, רעיונה ומעשיה, עד שנשתקעו בה מלוא־לבם, ועיניהם נשואות לחבריהם הגדולים, ובכללם ובראשם נ.מ. גלבר, והנה הוא המגייסם בימות־חופשתם למעשה, המַטה אותם מן ההוֹוה אל העבר, הוא מביאם לבית־הקברות הישן ומעוררם לבדוק בציוניהם לשם בדק־מעמדם וחידוש אותיותיהם במוהל־צבעים, וכן ניצלה מערכת־מצבות גדולה משקיעתה ומעזובתה, פאר לעיר ומקור לתולדתה; דוגמה אחרת קרובה הרבה: אנו בימינו ובארצנו עתה רוב דעתו של הציבור ומרצוֹ בשעתו ובמקומו, כולו הוֹוה, אך בקצותיו מתעוררים על זכרון הקהילות שנכחדו בימי־הטבח, בא נ.מ. גלבר, בעצם הימים שבו הוא רואה את שילומת־עמלו, מדינת־היהודים בתקומתה ובבנינה, ומטה את הקהל לעבר הקהילות ההן, וכמעט שלא נמצא כמותו אחיסמך ואחיעזר למציב הציונים לזכר הקהילות, ואמנם רוב ספרי־הזכרון לקהילה וקהילה אתה מוצא בה מונוגרפיה פרי עטו, כביכול במה שפתח בצמצום בימי־הנעורים, הוא ממשיך בהרחבה בימי זיקנה ושׂיבה – חיזוק הדעת של מה שהיה ושילובו במה שהוֹוה, להיותם בסיס למה שיהיה, וביצור תודעתם כאחדות גדולה ואחת, אחדותה של תולדת־העם.

[טבת, תשכ"ג]

המבקש לעמוד על דרכו וטיבו של סופר בסופרי העברים נוהג עתה, לשם מִקח אינפורמציה כוללת, ליטול בידו את הלקסיקון של הספרות העברית בדורות אחרונים, שהושיט לנו, לפני כמה שנים, ג. קרסל, והוא גם משמשו יפה־יפה בכך. אבל אם ירצה לעמוד על מחַבּרוֹ של הלקסיקון, ג. קרסל עצמו, יֵצא בפחי־נפש. הלכך ראיתי חובה לעצמי להשלים את החסר ודיברתי בו ובדרכו תחילה בעל־פה, במסיבה, מטעם המועדון “מילוא” בתל־אביב, ואחר־כך בכתב מעל עמודי “הפועל הצעיר” וכינסתי את דברי בספרי “אבני גדר”, וכל הרוצים יקיימו בחינת ניתי ספר ונחזי.

אולם חסרון ערך קרסל מדפי הלקסיקון שלו גרר תוספת חסרון – כי הנה הגיע תור יובלו הששים ולא ידענו, כי בהעדר שמו ממנו נעדרים תאריכיו, ונתגלה הדבר מתוך רשימה של חיים אורלן מעל עמודי “הדואר”, ומשכנו גם אנו בקרן היובל.

ב

ופתח־דברי שחזרתי על מה שהבאתי בספרי, קערת אגוזים, סי' 263, והוא מעשה באחד־העם, שידידו אברהם אליהו ליובארסקי פצר וחזר ופצר בו, כי ילך לשמוע תפילתו של החזן ראזומני ולא נתרצה לו. אולם פעם אחת, בבקרוֹ של שבת, לא עמד בפני פצירתו ונענה לו, ולא עוד אף התפעל מאותה תפילה, וביחוד כשהחזן אמר: אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון וכו', גדלה התפעלותו, אך מיד משך שרוולו של ליובארסקי לרמזו, כי יֵצאו שניהם, וכשנמצאו בחוץ תמה ליובארסקי ושאל, האומנם לא נראתה לו לאחד־העם תפילתו של החזן, השיב: אדרבה ואדרבה, אלא אחרי דקלרציה כזאת אין לפניו, לפני החזן, אלא ירידתו ועל־מה יראה בירידתו. לימים העלה אחד־העם זכרה של אותה תפילה ורישומה, ואמר לו לליובארסקי, שהיה רוצה לדבר עם החזן, שיסביר לו, כיצד ניתן לו לאדם בכוח גרונו לעשות רושם כל־כך בנפש־שומעיו. בא ליובארסקי לפני ראזומני, שהיה איש פשוט והדיוט והזהירוֹ, שיֵדע לנהוג בבית אחד־העם כמידת הנימוס הראוי. בואו שאל אותו אחד־העם, האם יש בידו לחזור על התפילה ההיא כפי שאמרהּ בפעם ההיא, השיב: יכולני לומר אותה או יפה יותר או גרועה יותר, אך לא כפי שאמרתיה. מיד משך ליובארסקי שרווּלו של ראזומני לרמזו, כי יצאו שניהם וכשנמצא בחוץ תמה ליובאסקי ושאל, האומנם לא נראתה לו תשובתו, השיב: אדרבה ואדרבה, אבל אחרי תשובה מצוינה כזאת שוב אין לפניך עליה אלא ירידה, ועל־מה יראה בירידתך.

עד כאן המשל, מכאן ואילך הנמשל, שאינו מתחייב, ואף אינו צריך להתחייב ואינו יכול להתחייב, להיות דומה בכל, ודיו שהוא דומה משהו לנמשל. והנמשל – אני שניצבתי, כשם שאני ניצב עתה לפני אותו קהל עצמו ומדבר באותו נושא עצמו, ושאלתי קודם את עצמי, האם אוכל לחזור על אותם הדברים עצמם, והודיתי בפני עצמי, שכמותי כאותו חזן, אלא שאני, בגבור עלי רוח חנופת עצמי אמרתי: תהא זו תפילה יפה מקודמתה, ובגבור עלי ביקורת עצמי, אמרתי: תהא זו תפילה גרועה מקודמתה, וכדי להימלט מתנודת עצמי, פסקתי: אבחר את הסיכוי מחמת הסיכון, באופן שלא אחזור לאותה חבית שפתחתיה בפעם הקודמת, אלא אפתח חבית אחרת.

ג

ומה החבית הקודמת – במאמרי הנזכר, “בעל האוצרות” שמו, כללתי עשיותיו הרבות והשונות של ג. קרסל, והצד השוה ספריו ומחברותיו שכבר יצאו לאור, ועמדתי על אָפיָם, טיבם וסוגם, ומה החבית עתה – אלו מאות מאמריו ומחקריו, הפזורים בעתונים, שבועונים וכתבי־עת, שלא באו עדיין במגילת־ספר, שאילו נקבצו ומילאו מדף הגון בספריה. כי אף שספריו, שכבר יצאו לאור, מרובים, אין בהם אלא מה שכתב מלכתחילה כספר, ללמדך כי לא קיים עדיין מצוַת עת כנוֹס, והרי בכל אותם המאמרים הרבים, שעסקו בכל פינות עיסוקו – חקר המקרא, חקר ארץ־ישראל, חקר חכמת־ישראל, חקר ספרותנו בדורות אחרונים, חקר הציונות, חקר היִשוב וכו' – היה ממשכילי הרבים ממש, שנהג דרך כתיבה, שיצאה ידי חובת הענין לדקדוקו לפי מקורותיו הראשונים, כשם שיצאה ידי חובת כוח הקליטה של ציבור־קוראים גדול ורב־פנים. וזאת לזכור, יציאת־חובה כפולה זו יש בה צד של הפסד, שאי אתה מוצאו במי שהוא ממשכילי המעטים – כגון שהוא מביא מחקרו הספּציאלי במקצוע ספּציאלי למומחים או מתמַחים ספּציאליים; אך יש בה גם צד של רוַח – מכוחה גדלה ומוסיפה השכלת העם ומתעלית רמת ידיעתו במקצועות, שהם בסיס תודעת עצמו; והיא גם כאורח הדמוקרטיה הרוחנית, הכלולה בציווי של כולם יודעי תורתך וקיומו, והרי רוח הדמוקרטיזציה של התורה והדעת, שובבה אמנם את מסילת תולדתנו לדורותיה, אך חילחלה במיוחד את אגפי העם בדורות האחרונים, והוא סימנם המובהק של ראשי זרמיה, והדברים ידועים. והנה, בימינו, בעמוד איש, שיכול היה לעשות למחקר המיועד למעטים, למומחים, והוא עושה לו בדרך הפתוחה לרבים, יאתה לו תודת הרבים ותהילתם, והיא תגדל בהיאסף מיטב היגיעה הזאת, הזרויה על־פני דוכנים הרבה, לכרכיו. או־אז אף יתברר, עד כמה נשקעו בהם רוב דברים, שהם חידוש לא בלבד לרבים הלומדים אלא אף למעטים המלמדים.

ד

אמרתי: איש שיכול היה לעשות למחקר המיועד למעטים; והרי הוא לא בלבד יכול היה לעשות, אלא אף עשה. כי מי היה מעכב בידו להעמיד את דרך מחקרו הכולל כדרך שהעמידו בעיוניו, שנדפסו בבימות חקר, וכדרך דוגמה אסתפק בשלושה מהם. ראשית, ענין רנ“ק, שהיו החוקרים מעמעמים, האומנם הוא או מהדירו, י”ל צונץ, קרא ספרו: מורה נבוכי הזמן, בא ידידינו והראה, כי עוד בחיי רנ“ק נדפס דבר תרעומת עליו, שהוא קורא כן ספרו אשר עמו בכתובים, כאילו מורה נבוכים להרמב”ם נתישן; ואין זו קטנה – שהרי קריאת שם כזה לספר מעידה על גאוָתו העצמית של אותו הוגה, גדול ההוגים של תקופת ההשכלה, כשם שהיא מעידה על ענוָתו העצמית – לא לנבוכי הזמנים אלא לנבוכי הזמן, ומיזוגה של גאוה עצמית שצידוקה עמה ושל ענוָה עצמית שצידוקה עמה, עולה מלוא תודעה עצמית. שנית, ענין “ילקוט הרועים” – בירור זיהוי מחַבּרוֹ, והטעאתו, תפקידו במחלוקת הצדדים, חסידי צאנז וחסידי סַדיגורא. אחרית, ענין החכם המִסכן, ר' אליקום המילזהגי וספר השגותיו על שי"ר וצונץ ואחרים, לאור חיבוריו האחרים, בהם לא בלבד פירוש על הזוהר אלא אף מאמר סיוע לקיצונים שבמתקני הדת, נוסח שמואל הולדהיים, דברים המשקפים אישיות רבת־סתירות. אכן, קל היה לידידנו להמשיך על דרך כך, להיכלא בכמה וכמה כלי־מבטא מקצועיים ואפילו מקצועניים, ולא עשה כן, ודור קרוב אף רחוק ישבחוֹ על כך, כאשר ישבח אחרים כמותו, שרתמו עצמם לעבודה זאת וכזאת.

ה

אבל ענין כתבים הפזורים, שלא באו עדיין על כינוסם, אינם אלא צד בצדדים, שלא נכללו במאמרי הנזכר, ויש צד גדול כמותו וממנו והוא, שהאיש נעשה בחינת תלפיות, שפיות הרבה פונים אליו, מהם מורים היושבים בקתדראות, מהם תלמידים המבקשים לישב בקתדראות אף הם; מהם סופרים ומבקרים וסתם מעיינים, ודיה ישיבה של שעה קטנה בביתו לעמוד על כך, שכל צלצול טלפון כרוכה לו שאלה, שהתשובה עליה ניתנת מניה־וביה, אם כדמות רמיזה, אם כדמות הורא, אם כדמות הרצאה־על־רגל־אחת. ולא מעטים החיבורים, שניתן לומר במחַבריהם, כי לא מעט משלהם הוא שלו. ואם לדקדק, הרי ביתו כמותו כמוסד – כי הוא כאוּמן שכל כליו עמו, ואמנם לפי עושר התעודות השמורות בביתו, לרוב המקצועות, שהוא עוסק בהם, הריהו מכון ממש, ביחוד לתולדות עמנו וספרותו בדורות האחרונים, ואם עצם האגירה השקודה היא פליאה, הרי הפעלתה פליאתיים.

ולשם דוגמה אזכיר את אשר עינַי ראו ולא זר – בבוא ב. כצנלסון להוציא את איגרות משה הס, שנלקטו בידי תיאודור זלוציסטי, הפקיד את הענין בידי ידידנו והוא נטלוֹ עליו, כשהימים ימי־המלחמה, וארכיוני התעודות הנדרשות, שנמצאו אז בגרמניה הנאצית, היו חסומים, ואף־על־פי־כן ביצע את המלאכה במידת שלמוּת שלא עלתה בידי אחרים, בהיפתח האוצרות ההם.

ו

ואף מידת־נדיבות היא בו, והיא העומדת לו להפעיל אחרים – שלא כאותם אוצרי פירות, הכובשים אותם תחת ידיהם, אף שהם יודעים, כי אם לא יאכלום אחרים, לא יספיקו מריבוים לאָכלם בעצמם, אלא כאותם המעמידים מיני זרע פרי לרשותם של רבים ושמחים לראותם נהנים ומהנים מהם. מכאן מיני יזמה שלו שהוא מושיט בקנה ומבשרי חזיתי – כך, דרך משל, עוררני זה מקרוב לעסוק ביני קירשבוים, מחבורת היינה וגאנס, שתחילתו אמונת הגאולה הקרובה וסופו שמד; וכן עוררני לעסוק בח. י. קרמר, מחבר דרמה ורומן ביידיש (והרומן נדפס בפסידונים והוא נכנס כשם ממש בלקסיקון, בעוד שם המחבר נעדר ממנו) וספר עברי “דורש לציון” על רעיון חיבת ציון, וספר “שערי ציון”, הכולל עיקרי סוגיות הש"ס בשני התלמודים, ואף רומן עברי “פרץ על פרץ”, (או זאת תורת הקנאות), ולא דיו שעוררני לכך אלא אף העמיד לרשותי עצם חָמרם של הנושאים ועיקר האינפורמציה, שאינו מצוי אלא בידו בלבד. אמנם, כשם שלא אומַר, כי אני בן יחיד להנאה זו, לא אומר, כי הוא בן יחיד להינוי זה, אך זאת אומַר, כי הוא בנותן־טיפוס נדיר, שאילולא היה בנמצא, חובה היתה להמציאו.

הלא הוא הטיפוס, המקיים חובת חקירה של מקצוע ומקצוע ממקוריהם הראשונים ומגישם לעם רב, והוא טיפוס שאי־אפשר שיהיו לו טפסים הרבה, והם אמנם מעטים, אך נהניהם רבים, והחשובים שבהם הנהנים על מנת להנות. והדברים אמורים ביחוד במקצועות המחייבים חרישה ראשונה, ואלה רוב המקצועות, שחתן־היובל עודר בהם, וביותר אלה, שהקומפילאציה לא תיתכן בהם, לפי שהם מצריכים בחינת נירו לכם ניר חדש, והוא הנופח בהם רוח, המעמיד את החומר חטיבה של ידיעה והבנה על דרך השוה לכל נפש.

לכל נפש – משמע לעם רב ומשכיליו בתוכם, כולל צורבי חוקרים ופרחיהם, הפרוזים לכמה וכמה סכנות, ביחוד בימינו, שכמה מיני אָפנה עלולים להשכיח חובה ראשונה, והיא ידיעה בגופה של עובדה, שבלעדיה החזיונות הנחקרים מתנתקים מקרקע גידולם, והם כמשוטטים במין ואקוּאוּם בדוי, ובו הם נעשים ענין של להטי דרוש מדומה, ותחת אמִתו של הנחקר וממשותו ניתנת לנו הזייתו של החוקר וחלומו, והדברים יגעים.

ז

על־כן ניתן תודה למי שמזכיר וחוזר ומזכיר את חובת הידיעה, ונותן לפנינו את גופי הדברים, כפי שהם נבחנים, בחון היטב, בכוחה ומכוחה של כרונולוגיה, ביוגרפיה, ביבליוגרפיה, היסטוריה, גיאוגרפיה. מה מתרחש בהשמט הידיעות האלו, הוא ענין נוּגה לענות בו, וחיברתי זה מקרוב לקט דוגמאות משעשעות לכך, ואפרסמו לעת־מצוא, ויראו הרבים, מה רבה ההבלוּת שניתן להגיע אליה, באפס בחינה והבחנה בגופה של עובדה.

ובמה נברך האי מרא דחיטא – כי יאריך ימים הוא וביתו, וייטיב עמנו ויוציא מבחר כתביו הפזורים, לסדרם ולסדריהם, ובכללם אף מחזורי המאמרים, שנתפרסמו ב“הפועל הצעיר” וב“הדואר”; אף יוציא את הלקסיקון לספרות העברית במהדורה תניָנא, בלא שמיטות ודילוגים, שכפאם עליו צמצום האמצעים שבידי הוצאת “ספריית הפועלים”, אלא כפי שהוא עמו בכתובים, במלוא השלמוּת והמיצוי; וכן יקיים כמה וכמה מתכניותיו, כגון אוצר האוטוביוגרפיות, בין אלה שכבר ראו אור הדפוס, מהן בפינות נידחות שנעלמו גם מעין החוקרים, בין אלה השמורות עמו בכתב־יד, ומהן מאות רבות, שלא היו נכתבות אילולא יזמתו, ויזכה לראות את מכונו על מכונו – ועינינו רואות ושמחות.

[י“ג אלול תשל”א]