בית־אוצרה של חכמת־ישראל, כדרך שנתחדשה עלינו בדורות האחרונים, אתה מוצא בה כמין בית בתוך בית – הלא הם ספרי־הזכרון, וביחוד ספרי־היובל, המצטרפים והולכים כדי ספריה הראויה להתכבד, כשכל כרך וכרך שבה הוא כציון לדרכה של אותה חכמה ולדרכיהם של חכמיה בה. מַתכוֹנת הספרים האלה, על מסורת ענינם ובנינם, עשויה על דרך ההתלכדות של סיעות חכמים, הבאים לכבד את חברם, בשנת יובלו שהיא ברגיל גם שעת סיכום פעלוֹ, גם אם הוא באמצעו, ודרך הכיבוד באופן שמכבדיו מביאים איש־איש תשורתו, שנושאה או דיונו יוצאים ללמד על המכבד והמכובד כאחד. ספרי־יובל אלה ראויים, גם לפי ערכם גם לפי השפעתם, לסקירה כוללת, ואפילו לכתיבת תולדתם, וכשתיכתב, למן הספר שהיה קודש לאבי חכמת־ישראל, ריט"ל צונץ עד חכמי ימינו, הרי כשם שיינתן בידנו כמין קיצור תולדתה של חכמת־ישראל עצמה, מבחינת עיסוקיה על התפתחותם וגלגוליהם, כן יינתן בידנו כממילא כמין דין־וחשבון על החכמים לחבורותיהם ומתוכו נהא עשויים ללמוד על תרקומת היִחוסים שביניהם מבחינה ענינית ומבחינה אישית כאחת.

גם ספר־היובל שיצא לאור לכבוד יובל השבעים של נתן מיכאל גלבר, שעדר למעלה מחמישים שנה בכמה משדותיה של חכמת־ישראל וידו רב לו בכמה מאגפיה, מצויה בו, כמובן, כאותה תכונה כפולת־המשמע – חבורה של מוקירי פעלוֹ ופעליו נתלכדה כמאליה, והרימו איש־איש תרומתו, תוספת חידוש בבית־המדרש, אבל מתוך שענינה של כל תרומה ותרומה הוא מעניניו של חתן־הספר, הריהם כדרך־אגב כמין תשקיף לעשייתו שלו עצמו על כיווניה וסוגיה. דיה סקירה מרפרפת על־פני העבודות שונות־הענין, המרוכזות בספר שלפנינו, כדי ללמדנו, עד מה משתתפיו ביקשו לצאת ידי זכותם וחובתם בכיבוד חברם על דרך העיסוק בענינים העשויים להבליט את מלוא עשייתו על שלושת פניה – פן חוקר העבר, פן לוחם ההוֹוה, פן חלוץ העתיד. ואם בסקירה מרפרפת כך, בעיון מדוקדק, כפי שהספר ראוי לו, לא כל־שכן. כי אתה מוצא פה מחקרים המתפשטים על־פני מפה גדולה ביותר של זמנים ומקומות, למן ימי־קדם עד ימינו, כשם שתמצא מחקרים על עצם ימינו וגם חומר למחקרים כדמות זכרונות וקירובם. הבודק במעגל העבודות השונות האלו למד מאליו, עד מה המשתתפים ביקשו לכוון לראשי הסוגים של חיבורי ד"ר נ.מ. גלבר, ובקשתם זו מסתברת בנקל כדבר־תודה על מה שנתן לנו בכל סוג וסוג, ונמצאים כל שבאו לכבדו כמקיימים בו בחינת משלך יתנו לך.

ב    🔗

לימוד־עקיפים זה מתחזק מלימוד־מישרים גם אם שיעורו צנוע, שכן הספר שלפנינו אין בו על נושא שמו אלא הפתיחה והסיום שבו. הפתיחה – מאמרו של ד“ר עמנואל אולסבנגר עליו השלום, והוא אחרון מאמריו שכתב, והוא רצוף אהבה לידידנו; הסיום – עבודתו של ד”ר הוּגוֹ גולד, שעניניה ביבליוגרפיה מפורטת של כל כתבי מכובדנו. דומה כי מי שיאמר להתקין עצמו לקריאת רוב מצעו של הספר שלפנינו על דרך קריאה מוקדמת של דבר־הפתיחה ודבר־הסיום, הרי לאחר קריאתו, יתעורר ליתר הרהור על חתן־היובל וראשית ההרהור כדרך שאלה לתכונתו ולגידולו של האיש מתוך כוונה לעמוד מתוכם על דרכו ועשייתו. ומשישאל כאותה שאלה, ספק אם יוכל להסתפק בדבריו של הנידון עצמו, שסיפר בתשובה לנאומי־ההערכה עליו ופעלוֹ, כי משסיים את תלמודו לגימנסיה פנה לרפואה לעשותה אומנותו, אולם לימים זנחהּ והלך אצל ההיסטוריה ועשאהּ תעודתו, שכן אמר בלבו,כי רופא בני־אדם בידו ואם הוא שוגה הוא מוריד גופי־חיים לתוך סכנה, ואילו היסטוריון גוילים בידו ואם הוא שוגה הוא מוריד ניירות לתוך סכנה. תשובה זו, אם נתעלם מתכונתה הלוצצת, וננהג בה, משום כבוד אומרה, כובד־ראש, יותר משיש בה להתיר יש בה לסבּך – הרי מתוכה נמצאנו למדים, כי ההיסטוריה כאילו כפתה עצמה עליו, והרי באמת היא כפיית־חוץ שאינה באה אלא לקיים רצון־פנים. שהרי לא בלבד הרפואה שזנחהּ עד־מהרה היתה עלולה להטותו לצד עצמה, אלא גם עיסוקים אחרים שנמשך להם ולא זנחם, לאחר הכרעתו לצד ההיסטוריה, היו עשויים לכבוש אותו אם רובו או כולו, שכן היה רוב ימים איש־אוהל ואיש־מעשה כאחד, בידו אחת עט־חוקרים: תולדות דורות וחשיפת מקוריהם ובידו אחרת שֶׁלח: מדיניות, ארגון, הסברה, תעמולה. הרבה מכוחו נתן לקורות העתים, אך לא מעט ממנו שחד לריתחת העת – בנעוריו בעיקר התנועה העברית, בימי שחרותו ועמידתו ביחוד התנועה הציונית – וחידת איזונו בין התחומים מתפרשת לא בלבד ביכלתו לנהוג בתחומו של המחקר ובתחומו של המעשה כנוהג בתחומים נפרדים, תחום־תחום על חוקתו, אלא גם בטיבם של התחומים עצמם, המאוחדים בתשתיתם, באופן שידיעת הרחוק בהרבה או במעט נעשתה בסיסה של הנהגת הקרוב במעט או בהרבה, והתמול של הקורות והיום של המציאות מפרנסים זה את זה ומתפרנסים זה מזה. ואין צריך רוב דברים כדי להוכיח, עד־מה המפעל כפול־הפנים הוא לנו כדוגמה חיה לזיקת־גומלין של יסודי־האומה: יסוד עץ־החיים ויסוד עץ־הדעת בגנה הנסער והמסוער.

הלכך השאלה, מה גרם לו למי שסערת הגן עשויה היתה לתפוס לו ולצמדו לעץ־החיים בחינת כולו שלי, והוא נצמד לעץ־הדעת בחינת רובו ככולו שלו, היא שאלה שהתשובה לה ניתנה בעיקר־תכונתו של האיש, תכונתו של התוהה והשואל, ודרכו לשאול מתוך מציאות היום למציאות מוצאו מתמול קרוב ושלשום רחוק, ומבקש להקיש מזו על זו, כשמקור־מחצבתו ואוירת־גידולו מסייעים אותו בכך.

ג    🔗

פה, במקור־מחצבתו ובאויר־גידולו נתכנה, ככל הנכון, ראשונה תכונת השואל שבו. כי די היה לו לילד בן־עשר שבא מעיר־מולדתו לבוב לעיר־גידולו ברודי שיצמצם את שאלתו על ביתו בלבד, והרי הוא כפוסע והולך לתוך הקורות וחדריהם מגדילים והולכים, כאותם האפקים הצרים המתחלפים לו לעולה בהר באפקים המרחיבים והולכים. אך נתן עיניו בביתו, בית הוריו, והרי שלושת הזרמים שחילחלו את חיי דורות האחרונים כעוברים בלב־משפחתו. האם, מרת רחל המכונה רגינה, היא בת למשפחה מיוחסת שבעיר, משפחת לוין, ושלשלת יחוסה כשם שהיא מוליכה לר' אברהם יהושע השיל – רבה של קראקא ולר' שאול לוין – רבה של אמשטרדאם, כך היא מוליכה לר' חיים כוהן ראפאפורט – רבה של לבוב, ונמצא בסיסה של המשפחה בסוד־הלמדנות, ועליו נטושה עתה התנגשות בין שני היסודות האחרים, יסוד החסידות ויסוד ההשכלה. אם לחסידות – הרי ברחובה של עיר־גידולו, ברודי, התהלך אחיו של ר' נתן מיכל לוין, סבו של הנער שנקרא גם בשמו, הלא הוא דודו־זקנו ר' עזריאל לוין, והוא מנלהבי חסידי־בלזא וקנאיה, ואם להשכלה – הרי ברחובה של עיר־מולדתו, לבוב, התהלך דודו הרב ד“ר יוסף קובאק, קודם רבה של באמברג, שבה ערך את קבצי “ישורון”, ואחר־כך רבה של אינסברוק ואנדריכוב, והוא שמתח גשר־מעבר בין ההשכלה וחיבת־ציון, ביסדו את “מקרא קודש”, בית־הטיפוח של קברניטי הציונות בגליציה. ואם לציונות – הרי אחי אמו של הנער, אהרן נחמיה לוין, חניכו של ד”ר קובאק, חבר אגודת “ציון” בלבוב וסַפרנה, ראשון סופרי גליציה ב“זעלבסט־עמאַנציפּאַציאָן” של נתן בירנבוים, כותב על מעמדם של בני עמו בארצו ואף מאמרי־ספרות ב“די געזעלשאַפט” שבמינכן, וכתיבתו בכל הלשונות שמשכילי גליציה היו נזקקים להם, והוא מנהג שיהא גם בידו של בן אחותו כשיאחז בעט־סופרים. דומה, כי לא נטעה אם נשער, כי דודו זה, שנפטר בימי הכנסיה הראשונה של ציוני גליציה, היה לו לנער כמין דיוקן־מופת, שדמיונו ומשאת־נפשו נישאו אליו, ואם נוסיף פרט, לכאורה מועט אך מַחכים, כי דודו זה היה יורשה של ספריית ר' חיים כוהן ראפאפורט, ונשלם לנו הדיוקן מבחינה נחשבת. והנה אם נניח הנחה שיש לה על מה שתסמוך, כי משפחת אמו העמידה לפניו בדמות נציגי החיים והבולטים את שלושת הזרמים הגדולים, הלמדנות, החסידות וההשכלה, שיסודיה משתפכים, בפרופורציות שונות כששיעורה של ההשכלה גובר במיוחד, לתוך הציונות, הרי עלינו לזכור, כי משפחת אביו ויסודיה היו באותה נטיה וביחוד בהכרעתה. ככל המשוער הוחשה לו לנער, והוא כמדומה תחושה שנתקיימה בו באברך וקיימת בו בזקן עתה, כי היחס שבין משפחת אמו, משפחת לוין, ובין משפחת אביו, משפחת גלבר, הוא כיחס שבין אילן קדום וענף צעיר. אמרנו תחושה, שהרי גם משפחת אביו מגזע רבנים שאפשר גם יִחוסם הרי־הרים, אבל דומה כי גאוָתה היתה על צעירותה, וביחוד על צעירות גילוייה, ואלה גילויים בולטים בתוך־תוכה של הההשכלה. אביו, ר' נחמן, מאחרוני המשכילים ומראשוני הציונים, ובנעוריו כתב בעתוני העברים ואף שלח ידו במעשה־תרגום, והוא הדין בדודו של אביו, ר' צבי הירש גלברג, שהרחיק ללונדון וחזר ממנה, ונודע בספרו “המתאונן”, מספיחי־ההשכלה, על טעמה ומזגה, אך ראוי להעיר, כי באחריתו השמיע צלילים אחרים, מהם שיש בהם מנעימת־ההומור שסופה ביצבצה באידיליות של טשרניחובסקי, וכך ר' יצחק אריה גלברג שאתה מוצא מאמריו ב“המבשר” ובתוספתו “הנשר”, ולפניהם ר' יעקב גלבר, הסב שמו ובו פרסומו, אייכנבוים, מאבירי ההשכלה שנשאהּ מעיירת־מולדתו קריסטינופול שהיא גם עיירת־מולדתו של ר' נחמן, למחוזות אחרים – לפולין הקונגרסאית, לפודוליה, לבסאראביה ולאוקראינה, וגודל פעולתו בבנינם של מוסדי השכלה והוראה למן זאמושץ דרך ז’יטומיר ובית־המדרש לרבנים שבה עד אודיסה ידוע, כשם ששמו יצא לפניו כמשורר וכתוכן ידוע.

לאמור, שני יסודות לפנינו, יסוד משפחת האם על יחוסה הישן ויסוד משפחת האב על יחוסה החדש, ואם היסוד הראשון הוא כמצע הסמוי, הרי היסוד האחרון הוא כמזג הגלוי, כשהמצע על רחבוֹ מתפשט על־פני דורות רבים ושונים, ואילו המזג על חוּדוֹ מבליטם בטעמם של דורות אחרונים, וביחוד טעמה של ההשכלה, שהתגברה על עצמה והבליעה עצמה בתוך אותה הציונות שנולדה מתוכה.

ד    🔗

ואם מקור־מחצבתו כאילו נטל לו, לצאצאו הצעיר עֵר־ההגיונות ופקוח־העינים, ומתוך שהפנה אותו אל עצמו, הפנה אותו להתבוננות ביריעת תולדה ענֵפה ומפותלת, הרי באה אוירת־גידולו והוסיפה נופך משלה. בבוא הנער לעיר־גידולו, ברודי, כבר היתה אותה קהילה נודעת, עיר ואֵם בישראל, מעמעמת בדמדומי זיוה ושרויה ביגון שקיעתה, וכל עצמה כמזכרת עצמה. אבל לא כדרך שנראתה לזקנים שבה, שזכרו אחרית־רוּמה ונאנחו אנחת אוי מה היה לנו ולא כדרך שנראתה לבני־העמידה שבה, שכבר הורגלו בשפלה והיתה כמישור לפניהם, נראתה לאותו צעיר, שאפילו היתה כגדם של אילן, הרי כשם שעיגולי גזעו הישן סיפרו על עבר חי ותוסס, כך הציצים שעלו מחָטרוֹ הצעיר העידו על הוֹוה חי ותוסס, כי כשם שבינת עינו, עין חוקר ודורש, צדה מתוך שיוריה של העיר את מלוא רחשה וקוממה מתוך שרידיה את מלוא־תבניתה, כך רהטת מזגוֹ, מזג עושה ומעַשה, הראו לו את היום החי כקו־חיבור בין תמול חי ומחר חי כמותו ואף ממנו, שכן היום יום תמורה ומִפנה הוא לעם וגורלו. ודאי לא מקרה הוא, כי גם לימים, כששתי התכונות, תכונת ההיסטוריון ותכונת האַקטואליסטן, הבשילו בו ונפרדו בענפי עשייתו תכונה־תכונה ותחומה, ועניניו הסעיפו הרבה, חזר מדי פעם בפעם לעיר־גידולו, שבה נתנסה ראשונה צמד־תכונותיו – החל במחקרים בודדים שפירסם בימי־נעוריו, אם על נגישׂות קוביילסקי והפולמוס שכפה על הרבנים, אם על ברל ברודר אבי זמריה, וכלה במחקר הכולל, שפירסם על מפתנה של זיקנתו, והיא תולדת העיר לדורותיה. ובבואנו, בני־עירו, להביא שלמי־תודתנו על מפעלו, ראה להעירנו, כי אם יש הסבור, כי טיפולו בקורות עירנו יש בה שמץ של רומנטיקה, טעות היא בידם. והדין עמו, שכן כמותו כבני־דורו בגולת גליציה, שנעשו היסטוריונים בישראל ולישראל, לא רומנטיקה אלא ריאליסטיקה היתה בהם בהתעוררם להתחקות על פרקים גדולים ומרובים בתולדות־עמם; ראש דחפים להם היתה מציאותו הקיימת של העם ואמונה בכוחותיו ובכוחו להפעיל את כוחו להתנערות גדולה ומכרעת. טול את האמונה, שפירנסה את מערכות העם ומלחמתו לעצמו והתפרנסה ממנה, ואתה נוטל את הקרקע שמתוכה נצמח דור ההיסטוריונים, שהעלתה גליציה, החל בשיפר, באלבאן, וישניצר וכלה במַהלר וקרמיש, שהצד השוה שבהם היא ההתעניינות המחקרית בתולדותה של גולת פולין והעשייה הפעילה במציאותה, כשאותה גולה נתפסת לו למחקר ולפעילות כחלק אינטגרלי של תולדות העם כולו ושל מציאות העם כולו על אחדות גורלו ואחידות עברוֹ ועתידו. ודומה, כי חבורה זו לא היה מי שמתח גבולי המחקר וגבולי העשיה כדרך שמתחם נ. מ. גלבר – דיה הצצה בספריו כדי לראות את שלושת המוקדים הגדולים: קורות ישראל בפולין, ביחוד במסכתות שלא נחקרו קודם; מלחמת ישראל לקיומם ולזכויותיהם, ביחוד בזירה הבין־לאומית; קורות הציונות כאוטופיה, כתנועה, כממשות; מוקד ראשון בחינת תשובה לשאלת הפתיחה; דע מאין באת; מוקד שלאחריו בחינת תשובה לשאלת ההמשך: ולאן אתה הולך; מוקד אחרון בחינת תשובה לשאלת הסיום: לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כשאותו מי נתפס כצו חייה של האומה על אחדות מעגלה, שנושקות בו ראשית ואחרית.

ה    🔗

דרכם של היסטוריונים, השקודים על כמה מיני תולדות, שהם מתרשלים בתולדה אחת, והיא תולדת עצמם, אף שאי־אפשר שלא יבינו, עד מה ידיעת תולדתם הוא צורך הבנת פעלם על אוירתה וסביבותיה. אפשר שטעם ההתרשלות, שלא רבים התגברו עליה, הוא גם בכך, שמי שמלמדנו מותנות של חזיונות מתקשה בתלמוד מותנותו שלו עצמו, ואפילו נרתע הימנו. על־כל־פנים, אילו ניתנה לנו תולדת עצמו של חתן־הספר שלנו הנהירו לנו שביליהם של גופי־חייו ועמדנו בסודה של תרקומת היחוסים שבין עמדתו בחיים ועמידתו בחקר, ולמדנו, מתוך מסילת־חייו לתחנותיה קבע, ומן ילדותו בלבוב וימי־נעוריו בברודי וימי־לימודיו בברלין, בוינה וימי עשייתו בה ובירושלים, ולתחנותיה עראי – קהילות ישראל בכמה וכמה גלויות שערך מסעותיו אליהן וערך משאותיו בהן – מה בין עושה הנפשות לציון ובנינה ובין עושה הנפש לעמה וקורותיו, איך מסתדר הרומן שביניהם על ניגודיו והשלמותיו, או בפשיטות: מה היה לוח־השעות של עשיית הנפש ועשיית הנפשות, אימתי ראשונה מתיחות ואחרונה פורקנה ואימתי אחרונה מתיחות וראשונה פורקנה. וכך היינו למדים על עצם תלמודו ותולדתו מראשיתו וככל הנכון היינו חוזרים לעיר־גידולו שהניחה פתח־התבוננות בהוָיה מורכבה של קהילת־יהודיה – יושבת בסמוך לגבול השרוי בצלן של שתי מלכויות, אוסטריה ורוסיה, היא כשלישיה בין מזרח ומערב, נקודת זימון של בני עמה מזה ומזה; כשם שהיא כשלישיה בין רוב האוכלוסים סביבה, הרוטינים הנשלטים, ובין מיעוט האוכלוסים בה, הפולנים השליטים, והיא נפתית לסיכוייה המדומים של שלישיה, להיות נפש־המאזנַיִם במריבת שני עמים גויי הארץ ומתעוררת על הסכנה הוַדאית שבמשחק ההכרעה במריבה, שסופה מריבת־דמים, ומתמלטת מפני תדמית הסיכוי וּוַדאוּת הסכנה להשליה של מדיניות עצמית, שגם היא אינה עשויה למלטה מהיותה בין הפטיש והסדן, מעמד־אימים שאין לו תמורה אלא במִפנה־גורל חותך ומכריע כתביעתה של הציונות הזוכרת כי היא גזורה מענין ציון שהוא מקום קבוע ועומד במפּת־העולם. וכשם שהיינו מתולדת־חייו למדים על דרך האוריינטציה שלו, שגם היא היתה חייבת לזכור כי היא גזורה מענין אוריינט, היינו למדים על שביליה בתלמודו – מה נתן לו ביתו, שהיה מיוחד באָפיוֹ ואָרחוֹ (קצת קוי־תיאורו אתה מוצא בסיפורו של אשר ברש “ערים אוהבות”), מה נתנו לו מוריו ראשונים בדרדקי, וראש להם גרשם באדר, ומה נתנו מוריו אחרונים בחקר וראש להם פורניה, מה נתנו לו זימוניו עם חכמים וסופרים, קברניטים וטפסרים בישראל ובעמים, והרי זימוניו מרובים היו ותאוָתו להכיר אנשים המפרכסים בחיותם בתוך המערכה הקרובה אינה פחותה מתאוָתו להכיר גוילים המנמנמים באבקם כשוך המערכות הרחוקות, עד שניתן לראותו כעין רוטשילד־של־פגישות, וּוַדאי הוא למד מן החיים על המתים שהוא מקימם לחיים. אולם משלא כתב את תולדתו, אנו תרים עקביה בחיבורי־התולדה שלו ודומה כי אפילו מתוך סדרם עולה לנו כלל גדול, האומר, כי המצוה של זכרון העבר אינה שטר־היתר לשיכחת ההוֹוה כשם שהחובה של זכרון ההוֹוה אינה שטר־היתר לשיכחת העבר. והרי שתי דוגמאות לקיומו של אותו כלל גדול – דוגמה אחת רחוקה קצת: תלמידי הגימנסיה שבעירנו, תסיסת־הנעורים שבהם נתנה מלהטה במסירותם לציונות, רעיונה ומעשיה, עד שנשתקעו בה מלוא־לבם, ועיניהם נשואות לחבריהם הגדולים, ובכללם ובראשם נ.מ. גלבר, והנה הוא המגייסם בימות־חופשתם למעשה, המַטה אותם מן ההוֹוה אל העבר, הוא מביאם לבית־הקברות הישן ומעוררם לבדוק בציוניהם לשם בדק־מעמדם וחידוש אותיותיהם במוהל־צבעים, וכן ניצלה מערכת־מצבות גדולה משקיעתה ומעזובתה, פאר לעיר ומקור לתולדתה; דוגמה אחרת קרובה הרבה: אנו בימינו ובארצנו עתה רוב דעתו של הציבור ומרצוֹ בשעתו ובמקומו, כולו הוֹוה, אך בקצותיו מתעוררים על זכרון הקהילות שנכחדו בימי־הטבח, בא נ.מ. גלבר, בעצם הימים שבו הוא רואה את שילומת־עמלו, מדינת־היהודים בתקומתה ובבנינה, ומטה את הקהל לעבר הקהילות ההן, וכמעט שלא נמצא כמותו אחיסמך ואחיעזר למציב הציונים לזכר הקהילות, ואמנם רוב ספרי־הזכרון לקהילה וקהילה אתה מוצא בה מונוגרפיה פרי עטו, כביכול במה שפתח בצמצום בימי־הנעורים, הוא ממשיך בהרחבה בימי זיקנה ושׂיבה – חיזוק הדעת של מה שהיה ושילובו במה שהוֹוה, להיותם בסיס למה שיהיה, וביצור תודעתם כאחדות גדולה ואחת, אחדותה של תולדת־העם.

[טבת, תשכ"ג]