כי נזכיר את שמו של ד"ר מאיר גייאֶר והזכרנו שם, שלא הטריד ביותר את עתוני ארצנו, שכן אם אין זו טעות בידנו, לא בא בהם במפורש אלא פעמַים. פעם ראשונה בזכותה של שמועת־שוא – למחרת בואו בשליחות לניו־יורק הודיעו רוב עתוני־היהודים, כי שותפוֹ־לשליחות נדרס תחת גלגלי מכונית דוהרת. פעם אחרונה בזכותה של שמועת־אמת – הטלגרמה על פטירתו בניו־יורק, לפני שנה, וכל עצמה קומץ־שורות, שרוב מערכות ארצנו לא ידעו להוסיף עליו עד־מה. אפשר שאילו דרכו אחרת וממילא גורלו אחר, היה לא בלבד הד זכרוֹ אחר, אלא גם עצם חייו אחרים, והיה ידוע ומפורסם בארצנו, כדרך שהיה ידוע ומפורסם בסביבות־גידולו. ואמנם שם היתה זו דמות מיוחדת – יליד לבוב ומעוֹרה בעממיותה עלה, כרבים מבני־גילו, מדרך־המסורת על דרך־ההשכלה, מבית־הישיבה אל כתלי האוניברסיטה; נצטרף משחר־נעוריו לציונות והיה מנאמניה, ביחוד בתורה שבעל־פה. בעל קומה תמירה ונאה, זקנו הצהוב והמשופע יורד על מדותיו, היה עומד בעצרת־עם ומדבר לא בלבד מתוך לבבו שלו, אלא גם כמתוך לבבו של שומעו. לכאורה, מכלל דרשן ישן יצא ולכלל נואם חדש לא נכנס, אבל באמת היה כגילוי־מעבר, הממזג את יתרונו של הראשון בחומר ויתרונו של האחרון בצורה. דברי־משל ישנים נצמדו לו, כדרך־הטבע, לדברי־הוכחה חדשים, מימרות של ראשונים נסמכו, כממילא, לציטטות של אחרונים; והכל נערב כדבר לימוד ועונג. ומה תימה, כי בבוא עסקני־העיירות לפני מרכזי־המוסדות בבירה לדרוש נואם, שיעשה נפשות לענין מעניני הציונות, היו מתעקשים: הבו לנו את גייאֶר. הוא, אמנם, היתה שגורה בפיו האמירה: כ’הייס מאיר גייער, אז מ’הייסט מיר גיי איך; אולם לפי שאין כוחו של בשר־ודם לדרוש בשעה אחת אלא במקום אחד, היו הנתבעים במוסדי־הבירה מתנצלים לאמור: מה אתם רוצים, כי נטול לו לזקנו ונעשה עליו פארצלציה?

ראיתי הנאמר בו בקצת לקסיקאות, כי היה מלומד בכמה וכמה תחומים ופירסם בהם כמה וכמה ספרים וחיבורים, אבל שורת־האמת מחייבת לומר, כי לא הם שהוציאו לו מוניטון ולא הוא שהוציא להם מוניטון. ודאי, פעמים היה מזכיר מה ששמע מרבותיו היושבים בקתדראות, וביותר היה מזכיר את רבו, פרופסור יוֹדל, והיה מאריך ביותר את הוא“ו החלומה; פעמים אירע, ולאחר דרשתו בעצרת־עם גדולה, היה נענה לחוג מועט להרצות לפניו על אלף לילה ולילה; אבל יותר מהמה היה מזכיר את רבותיו ראשונים, גדולי־תורה שבעיר־מולדתו, וביחוד היה מזכיר דברי חכמה וחידוד של למדנים והדיוטות, שכן היה כאוצר בלום של חכמת עם, שירתו ובדיחתו. בשל התכונות האלו נהגו בו המוני־שומעיו חיבה שיש עמה כבוד, כשם שחבריו, ראשי־המוסדות, נהגו בו חיבה שיש עמה זלזול. ושעל־כן לא עלתה על דעתם לשלוח אותו למוסדות נכבדים, כגון בית־המחוקקים ואפילו התקשו לשלוח אותו להנהלת־הקהילה, שדרכם היה להושיב בראש שולחנם בוּרים קופצים־בראש ואך בקצות קצותיו תלמידי־חכמים. מנהגם זה היה לנו, צעירי החלוצים, לטובה – משנתפנתה נשיאות החברה “עזרה”, לאחר הליכתו של מיסדה, שמאי קולקר, נתכבד בה חביבנו, ד”ר מאיר גייאֶר. החברה הזאת, שענינה היה לטרוח על צרכי החלוצים במימונה של הכשרה ועליה, היתה מבחינת־מה מוסד מיוחד במינו – ישבו בו שלוחי כל מפלגות־הציונים וטרחו לטובתו מתוך הסכם חשאי שלא לפגוע כלשהו בעצמאותה של תנועת־החלוצים והסתדרותה. הסכם זה, שהיה מיסודה וביסודה של החברה, לא קל היה לקיימו בימים ההם, כשמחלוקת המפלגות, ביחוד במדיניות־העליה, היתה כפורחת, ועצם קיומו של המוסד היה תלוי בהרבה במידת אחריותו והגינותו של הנשיא, שלא יניח להם לשלוחי־המפלגות להפעיל את תאבונם לעשות את המוסד, ועל־ידיו את הסתדרות־החלוצים, כקרדום למפלגתם וומגמותיה.

וזאת לדעת, כי נשיאנו, נשיא “עזרה”, לא היה מאושר ביותר בדרכנו – אדרבה, היא נראתה לו רדיקלית וקיצונה, ואילו דרכו שלו היתה פושרת ומתונה. אבל לשבחוֹ ייאמר, כי הוא שיקע את עצמו ואת חבריו במעשה “עזרה”, ובימי־כהונתו נעשתה כמכשיר עממי, שהניח בידנו לקיים את תפקידנו במידה ראויה – מנין הנעזרים, בהכשרה ובעליה, וזו נעשתה ברובה בגניבת־גבולות, פתח בעשרות, המשיך במאות וסיים באלפים, תנועת־עם ממש. והוא, הנשיא, לא חסך טירחה ויגיעה – עשרות חוזרים, מאות מכתבים, וביחוד מסעות שלו עצמו, שהיה דורש כמעט שבת־שבת בעיירה אחרת. והרי שרוי היה בלחצם הכפול של הצדדים – שולחיו, דוגלי נוסח “עת לבנות” לחצו עליו, שישתדל לכבוש את רוחנו ולהטותה כרוחם, ואילו אנו, נאמני תנועת־העבודה, לחצנו עליו, שייכבש לרוחנו עד גמירא, ודומה, כי הכבדנו עליו יתר מדי, ועל־כל־פנים את חטאַי אזכיר, וּודאי לא בכדי בירך, עם עלייתי: ברוך שפטרנו. והרי אני גופי הייתי חייב להחזיק לו טובה, ואפילו טובה משולשת, שכן שלוש פעמים עמד לי בשעת דָחקי.

ב    🔗

פעם ראשונה – השמועה על החלטת חבר־הלאומים בסַן רימו, שבאה לקיים את הצהרת בלפור, היתה כפצצת־שמחה בערי הגולה ועיירותיה. יום־חגיגתה בעירנו היה ממש כאחד המועדות – שביתת־מלאכה גמורה, בגדי־שבת שנתלה בהם פתק: אתחלתא דגאולה, תפילת־הודיה בבית־הכנסת הגדול, וכמובן דרשות־חג נאותות. זכו ראשי־הציונים בעירנו בנואמים ראויים לשמן – ראשון, בן־עירם שבא מוינה, ד“ר נ.מ. גלבר, שכבר פתח־דבריו הפתיע את הקהל, כשהזכיר מימוראנדום על תכנית מדינת־יהודים, שנשלח לו לביסמַרק והוא רשם בצדוֹ: מחַבּריו, כנראה, מטורפים; אחרון, שחטפו אותו ממש עד שלא הקדימה עיר אחרת, ד”ר מאיר גייאר, שהחגיגיות המיוחדת העלתה כוחו וסגולתו. לימים היינו מדברים כדרך לגלוג מריר על תופי־סרק של סַן־רימו ועל התלהבות־קש של המון בית־ישראל, אבל אין הביקורת גורעת מעצם הרוממוּת, שנכבשה לה העיר כולה, אנשים, נשים וטף. דומה, יריבי־הציונות נמוגו ואינם; על־כל־פנים לא העֵזו להיראות ברחוב. וַדאי, הקנאים שבהם, ודודי־זקני ר' שלום שו"ב בראשם, רגנו באהליהם, ואפילו שילחו שנַים־שלושה בחורים לרחוב לגלות קצה מחאתם; אבל גם הללו ראו להשתכר תחילה, שלא יכלו לעשות את שביקשו לעשות בפכחונם, ודיה היתה גערה של תלמיד־חכם: סתם חצוף ממזר, שישובו על עקבם. אבל בתוך הקהל הגדול, שהצטופפו בבית־הכנסת הגדול, נמצא סוכנם, שארב לתואנה, כדי להשבית את החג. אגודות־הנוער, נערות ונערים, כנוסות היו בפינת־הבית ולפי שמדריכינו לא היו בעיר – הם נסעו להשיג פספורטים מזויפים, שיוכלו לעלות לארצנו – הייתי בחינת־במקום, וכשסיימו הנואמים את נאומיהם, פקדתי על שירת התקוה. אך משנשמעו הדלתות הראשונות, בקעה זעקת־אימים מעל האַלמימר – סוחר־תה נודע מראשי־הקנאים, נעשה כולו כציוחת תוכחה: אש במקדש, קול באשה ערוה. רוב הקהל לא עמדו על משמעות הצעקה ודומה היה עליהם, כי פרצה אש ממש בבית, ובהלת־הדוחק לצד הפתח היתה כסכנת־נפשות. לימים נפרעתי מאותו קנאי במה שתליתי בו מעשה נורא־דבי־אמרי, אבל אותה שעה לא התקנאתי בי עצמי, שגרמתי בלי־משים לאותה תרבוכה. כבר דימינו לראות דורסים ונדרסים, רומסים ונרמסים, והנה מעל כל האנדרלומוסיה השליט עצמו קול מגיד ומצווה, קולו של מאיר גייאֶר – בבת־אחת ובקוצר־מלים היסה את האלפים, שפתח בדרוש קצר בענין הסמיכות בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, ושילב בה ענין שירת־הים של משה שנסמכה לה שירת אחותו מרים, וסיים כשואל: קול באשה ערוה? והשיב מניה־וביה: קול ברמה נשמע, בכי נהי תמרורים, רחל מבכה את בניה, ומשהגיע לענין: ושבו בנים לגבולם, כבר היה הקהל כולו ככבוש בכפו.

ג    🔗

פעם אחרת – מעשה שהצצנו בלוח וראינו תאריך נאה לאימפרזה קטנה: שבעים שנה לפטירתו של יצחק אֶרטר, פאר־ההשכלה בעירנו. אמנם, רובם של בני־עירנו לא היה להם שמו אלא כשם בלבד, אבל מסורת היתה בחוגי־העברים שבה לקיים את זכרוֹ וזכרונו. ביחוד לאחר שנתחלל הרבה, שכן קנאי־החסידים היו נוהגים לפקוד את קברו ולהסך בו רגליהם, עד שקמו, כמחצית דור לפנינו, מתלמידי הגימנסיה, והמירו חילול בכבוד, שסידרו לו אזכרה נאה ופירסמוה מעל עמודי כתב־העת שלנו “מוריה”. אמרנו, נעשה כמותם, אך לא נסתפק בעליה אל קברו, אלא נקהיל קהילה גדולה ונקהילה פעמַים – גם בבית־הכנסת הגדול, גם באולם־המוסיקה הגדול. כבר בפתח־האימפרזה אירעה לנו תקלה קטנה – המודעות הגדולות של האזכרה והנשף, שתלינו בראשי הרחובות, נפל בהם שיבוש־דפוס מוקשה. בנוסח הנכתב נאמר: המַשׂכיל המפורסם; בנוסח הנדפס נאמר: המַכשיל המפורסם. והנה היראים, שראו בו מכשיל, באו; הנאורים, שראו בו משׂכיל, לא באו – בית־הכנסת היה מלא, אולם־המוסיקה היה כמעט ריק.

אולם כאן וכאן עמד לנו בשעת־דחקנו נואמנו החביב, ד"ר מאיר גייאֶר – הדרשה שלו בבית־הכנסת היה בה כדי הסבר נאה, היודע להבחין עיקר וטפל, גרעין קיים וקליפה חולפת, ומשהעמיד את פעלוֹ של האי סטרא רבא על עיקרו וגרעינו, כאילו כפה גם את היריבים, שיהיו בחינת בעל־כרחם יענו אמן. ואילו באולם־המוסיקה, משנתגלו הספסלים הריקים, התחכם מי שהתחכם ושלח רצים על־פני הרחובות, לעורר את כל הנערים, שיבואו לראות ראוַת־חינם. ואמנם, עד־מהרה מילאו נערי־רחוב את הספסלים, אולם נראה שהפרוגרמה לא היתה עשוי להנותם – אך פתח מי שפתח בקריאת תרגום של קטעים מתוך הצופה לבית־ישראל, גברו ועלו הדיבור והלהג מבּינות הספסלים והחרישו את קולו. כשראיתי מפלתו, עליתי בעירוב של היסוס וביטחה לקרוא את הסאטירה האקטואלית, שהתקנתיה לאותה שעה. בהיסוס – אם הללו נהגו בשחוקו של האריה המת כך, בשחוקו של הכלב החי לא כל־שכן; בביטחה – שאמרתי, אפשר וענינים רחוקים, שנבלעה בהם, בחוטים דקים ועדינים, בבואת עירנו, אינם עשויים למשוך לבם, מה שאין כן ענינים קרובים, שנזקרת בהם, בתפרים גדולים וגסים, בבואת עירנו. אולם ביטחתי לא היה על מה שתסמוך, היסוסי היה לו על מה שיסמוך – קריאתי נבלעה בבליל־הלהג ששטף מעברים ועמד במלוא־חללוֹ של האולם.

אמרנו לחסוך מנואמנו החביב כאותה בושה ולסתום את הגולל על הפרוגרמה, אבל הוא שמע דברינו כלאחר־אוזן, עמד על רגליו וכבר בפסוק־הפתיחה נכבשה לו כל העירבוֹבת המשתוללת. ולא זו בלבד, שהשכיל לעשות במה שהטעים, על דרך נלבבה ביותר, טעמו של נעים־סאטירות־ישראל, אלא אף היטיב עם משתתפי־הנשף, שקדמו לו, ונסמך גם על אותה סאטירה שנקראה ולא נשמעה, באופן שהקהל קירב עתה בקורת־רוח מה שריחק לפני שעה קלה במורת־רוח.

ד    🔗

פעם אחרונה – לימים כשנשתקעתי בעירו, בלבוב, ונתערבתי בעסקי־ציבור, הייתי, כאחד עם ישראל כוהן, בכובשי האגודה “צעירי יהודה” ואותו כיבוש כפרשה לעצמה, ולעניננו עתה דיינו בהערה, כי הכיבוש היה על דרך דחיקתם של חבריה ראשונים וביטול דרכם, תכניתם ועשייתם. שמחים בכיבושנו אמרנו לערוך נשף רבתי לטובת אגודת “עזרה” ותכניתו משולשת – דרשה של נואמנו החביב, הומורסקה של זיגמונד שור החביב כמותו, וסאטירה של חדש מקרוב בא, הוד־קטנותי. כך היה הסדר לפי גילם של המשתתפים, אבל למעשה היה הסדר בהפכו, כדי להניח את הפינַלה לנואמנו, בחינת אחרון־אחרון חביב. ישיבתם הסדורה של נפגעי האגודה הכבושה באולם “יד חרוצים” לא היתה עשויה כהבטחה טובה, אולם חששנו, לכל המרובה, לקצת שיסועים, נוסח קריאות־בינַים, אולי בתוספת־שריקה. אבל מה שבא, עלה על כל חשש – דברי־הפותח נשמעו כמעט בשקט, שלא נתלוותה להם אלא רטינה קטנה, אולם משפתחתי אני בקריאה, נפתחה מחיאת־כפיִם רצופה ומאורגנת, כעין מקהלת־ביטושים, שאפילו קולי קול־רעם בגלגל אינו מתגבר עליה. עקשנות היתה בי והמשכתי ואף סיימתי, אם כי היה ספק בלבי, אם אפילו היושבים על הבימה, שהשתדלו לשוא להפסיק אותה תרועה, שמעו את דברי. זיגמונד שור אחזתוּ מידת־עצבנות, נטל מגבעתו וברח. מה שאין כן נואמנו החביב – עמד על רגליו ופתח בהערה, כי עתה פטורים מוחאי־הכפיִם ממלאכתם, שכבר נתנו דמי־קדימה לתריסר נשפים. וכדרכו בנשף בעירנו דרכו עתה – שגם עתה עשה את דבר המקרא שלי כבית־אחיזה לדבריו, כמעט שהביאם בעיקרם, ושוב לא יצאו רגעים מרובים וכל הקהל היה ככבוש בכפו.

ודין להעיר, כי כוחו יותר משבא לו מתוך תכונה של פיקחות, בא לו מתוך תכונה של תמימות, אם כי דברי־ההומור שלו לא חסרו מידת־חריפות. בעצם, עמד לו איש־העם שבו בכיבושם של אנשי־העם. גם ציונותו ינקה מיסוד העממיות – החיוב שבה נסמך אל מורשת חיבת־ציון, ואילו השלילה שבה נסמכה על נחלת הציונות המודרנית. כשנשא את דברו ביום־החג ההוא, חג סַן־רימוֹ, היתה בי הרגשה, כי הנה יסיים את דברו במין הכרזה: ועתה, רבותי, משנעשה לנו הנס הגדול הזה, נקום כולנו כאיש אחד ונלך לארצנו. אפילו שיעשעתי עצמי בחזיון מרהיב – הוא בקומתו התמירה בראש, וקהל עירנו אחריו. לימים קראתי, כי כזאת היתה הרגשתו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, כששמע את דרשתו של ר' צבי הירש מסליאנסקי. אבל אפשר ואכזבתי היתה גדולה משלו, שכן נואמנו הבין, כי דבריו מחייבים סיום כזה. והראָיה, שאמר בקול מוגבה: אילולא ארבעים ושתים שנות־חיי, הרובצות על שכמי, חי אלוהים, כי קמתי עתה ונחלצתי לארצנו להיותי בבוניה. בימי עבודתנו המשותפת ב“עזרה” הייתי מזכיר לו אותה הכרזה ואומר, כי אילו היה בו הכוח לשנותה ולנסחה: ועל אף ארבעים ושתים שנות־חיי הרובצות על שכמי, חי אלוהים, כי אני קם עתה ונחלץ להיות בבוניה, ואילו קיים את הכרזתו, היה עושה יותר משעשה בכל פעולתו עד עתה ושהיה עשוי לפעול מעתה, שאפשר היה מזיז גם בו גם בשארי עסקנים שכמותו את אבן־המעצור שבין הדרשה והעשיה. וגם כיום, ביתר דיוק: ביחוד כיום, ודאי לי, כי אילו הציונים, שהיו נאה דורשים, היה בהם הכוח להיות נאה עושים, והיו פני ההיסטוריה של עמנו וגורלו אחרים.

אבל כמותו כקודמו ר' צבי הירש מסליאנסקי – סופו באמריקה. לא ידעתי, מה היה עליו שם, שלא הגיעונו לא קולו ולא בת־קולו. נראה, כי לאחר שתצלומיו קישטו כך וכך עמודי־שער וכך וכך עמודי־פנים של העתונים ונערכו לו כך וכך קבלות־פנים ונמדדו לו כך וכך שבחי־טואסטים, שקע באפס הד ונשתכח בחייו. רק באחרית ימיו הסתננו שמועות על טירחתו וסיועו לאוצר השלם של פתגמי חז"ל. ומשנשלמו חייו, נשלמה טרגדיה, שהוא עצמו הכריע עליה באותה הכרזה: אילולא ארבעים ושתים שנות־חיי וכו'. קינה היא ותהי לקינה.

[א' אייר תשי"ד]