כי יעלה שמו וזכרו ועלה גל חם של הכרת־טובה בלבם של רבים, שהאיש הזה, שרוב ימיו טרח בפרסומם של אחרים והחביא את עצמו, האיר להם את הנתיבה הביתה. כתיב: רבים, קרי: דור מסוים. הוא הדור בגליציה, שילדותו עברה עליו בחדר, בתורה, בדרך מסורת, אך מעט הרכוש שנצבר שם בידו נטרד או ניטשטש הרבה בהמשך־חינוכו, בגימנסיה הזרה, בלשון־נכר ותרבותה. אילוסטרציה קלה: תחילה, בעודנו ילדים קטנים, עמד לפנינו המלמד, ירא ושלם, ולמדנו מפיו הרבה חומש ורש“י, משגדלנו ונכנסנו לבית־הספר עמד לפנינו המורה, גלוי־ראש וקצוץ בגדים, ולמדנו מפיו כזית של חומש בתרגום אשכנז, ומשהיינו לנערים ונכנסנו לגימנסיה עמד לפנינו פרופסור ולמדנו מפיו פירור מסידור־התפילה בתרגום פולני. ולא מעטים, שהקו הזה הפוחת והולך, סימל בהם גם את קו־הירידה ממש בידיעת העברית ותרבות־ישראל. מכאן ההופעה, שנערים שגידולם היה באוירה יהודית, משנתקעו לשפת־תרבות זרה – נמצא שענין ספרות וספרים בעברית לא נודע להם אלא דרך־עקיפין, מתרגומים או ממאמרי־הערכה ב”רוֹצ’ניק ז’ידובסקי" נודעו להם פייארברג או ברדיצ’בסקי, מ“מוריה” – ביאליק או אחד־העם. וַדאי, אנו היינו עוד האֶקסמפּלארים הטובים. היו גרועים ממנו, כלומר הנערים הטמועים למחצה או לחלוטין, שאבותיהם הבריחו מדעת ובמזיד מסורתם ושפתם שלהם מפני מנהגי־נכר ושפת־נכר. והם וַדאי שצריכים היו, דרך־עקיפין לתשובתם.

בדרך־תשובה זו עמד שנים רבות פרנקל כשומר נאמן, השוקד ברוב כשרון וזריזות על מעשה־הפרסום של הספרות העברית בין אלה שאינם נזקקים ללשונה, וידע לעמוד על משמרתו, להיות ציר שלוח ל“גויים” והעיקר ורבים השיב מעווֹן. עוד אנו מגמגמים ומגששים בשפה העברית, שכל רכושה שבידנו אינו אלא כצרור שיורים קלושים ונשכחים למחצה – והוא מכניסנו לפנַי ולפנים, מסַפר לנו על כל הופעה, על כל ספר, על כל סופר והדברים נחרתים ונרשמים בלבנו וממילא מסתלקים פרגודי־הזרוּת ואך באנו במעט בברית־הלשון והנה בני־בית אנו בספרותנו וחדריה. ומכאן החזקת־הטובה, שלי ושכמותי, של דור מסוים.

ב    🔗

לידתו של האיש בנוֹבוֹאוקראינה שבפלך חֶרסון. אביו – נכדו של רב, היה יליד מושצ’יסקה שבגליציה, למדן ומשכיל, סוחר־תבואה, מוחזק מומחה לבוררות, חינוכו של בנו כדרך המסורת – בן ארבע לחדר, בן שש – לגמרא. הקו השונה – נעימת ההשכלה שבחינוך. בן שמונה – ידע תלמוד לשון עברי לבן־זאב בעל־פה, בקי בנביאים אחרונים, בן עשר – קורא חרוץ בספרי־ההשכלה, מתענג על יל"ג וסמולנסקין, נמשך גם לקריאה ברוסית – ביחוד טולסטוי ודוסטיֶבסקי. בן שתים־עשרה – נחשב כעילוי “מודרני” (ושוב נעימה משכילית – הידיעות בתלמוד מצומצמות).

גיווּן רב בדרך החיים והחינוך בא בעבור הנער לעיר־מולדתו של אביו, לגליציה. ניתוֹספה לו כאן ידיעה של שלוש שפות נוספות – גרמנית, פולנית, אוקראינית. לימודים בהצטיינות בבתי־הספר, בגימנסיה. משום דוחק הפרנסה בבית – נותן התלמיד הצעיר שיעורים. בן שבע־עשרה – ראשית־מגע עם חוג תלמידים ציונים בלבוב (“השחר”). שלמה שילר מטפל בו ובהדרכתו.

הוא לומד ברמב“ם, ברנ”ק, במאמרי אחד־העם. תחילת פרסום דברים בעתונים. הדבר הראשון – תרגום פולני של הפליֶטון “יזכור” לסוקולוב: התרגום נדפס ב“וסחוּד” בלבוב. כמעשה־שעשועים היה לו לפרסם מאמר משלו בשלוש בימות ובשלוש שפות (וכך רשימה על כ' סיון, שפירסמה פולנית ב“וסחוד”, יידיש ב“טאגבלאט” של גרשום באדר ועברית ב“המצפה” של שמעון מנחם לזר.) עיקר השתתפותו בירחון הפולני לנוער “מוריה” בלבוב, שהעמיד דור לציונות ובו נעוצים שרשי תנועת־הנוער העברית, ביחוד מ“השומר הצעיר” שהתפרצה בסערת־מסירות לעליה ולעבודה בארץ־ישראל. עוסק במסירות בענפים רבים של חיי־הציבור – במפלגה (בארכיון תנועת־העבודה בתל־אביב אפשר לראות את טופס ההזמנה המודפסת מטעם “פועלי־ציון” במושצ’יסקה – הכותרת “בעזרת הד' השוכן בציון” – והוא מן המרצים), באולם־ההרצאות, בעבודת־האיסוף לקרן הקיימת, בכתיבת מאמרים לרוב.

לאחר הלימודים בגימנסיה – מחלקת־המשפטים באוניברסיטה בלבוב. כאן עובד במערכת של שני עתונים עבריים, שלא האריכו ימים (“היום” בעריכת משה קליינמן, “העת” בעריכת גרשום באדר). אחר־כך – מנהל גימנסיה פרטית בעירו. כאן ערך גם שתי חוברות של הירחון לחובשי בית־המדרש בשם “השחר” (רבים מחברי האגודה הזו נמצאים בארץ־ישראל, מהם סופרים ועסקנים: יצחק לופבן, דניאל לייבל, דוב קמחי ועוד) גמר לימודים במכללת־וינה. עבודה בבית־המשפט בצאנז, נישואים, עוזר לעורך־דין, שיעורים בחכמת־ישראל בפני חוג צעירים, יסוד שבועון יהודי פולני “נאש גלאָס” (“קולנו”).

אחרי מלחמת־העולם – זנח ענין עורכות־דין והקדיש עצמו לחינוך ולהוראה עברית – מורה בגימנסיה עברית “יבנה” בלודז‘. עם ראשית העליה השלישית הוא הולך לארץ־ישראל, אך עסקני הגימנסיה משיבים אותו בעל־כרחו מדרכו (הזמינו אותו לדין־תורה לפני הרב צבי פרץ חיות והוא פסק, כי מחובתו לשוב למשמרתו). בשובו היה מנהל “יבנה”, מורה לעברית בגימנסיה מיסודו של ד"ר ברוידא – חמש־עשרה שנות־הוראה. מלבד הפעולה הפדגוגית והספרותית – מאות הרצאות. מורה בקורסים החקלאיים בהלנובק הסמוכה ללודז’, מרצה בתולדות הספרות העברית החדשה במכון לחכמת ישראל בוארשה. עתה מורה בגימנסיה הריאלית “בלפור” בתל־אביב. העמיד תלמידים – לאלפים.

ג    🔗

גדולה תנובת־עטו. זוהי פעולת־שירות עצומה לספרות העברית, שנעשתה בהתמדה, במסירות, בטוב טעם ודעת. היכן לא תמצא רישומי פעולת־החיבוב של הספרות העברית והסופר העברי. השתמש בכל הלשונות שבידו – עברית, יידיש, פולנית, גרמנית. בין אם תבקש בבימה הפולנית הראשונה של הציונות בגליציה “וסחוּד” או ב“מוריה” וב“השחר” (גם הוא בפולנית, לבני־הנעורים) או העתונים היומיים “כוילה” בלבוב ו“נובי דז’ינניק” בקראקא ו“נאש פשגלוֹנד” בוארשה, “ויאדוֹמוֹשצ’י צודז’יננה” בלודז‘, בין בירחונים כגון “תל־אביב” (בעריכת ברומברג־ביטקובסקי), “נאשה ז’יצ’ה” או “מישנצ’ינק ז’ידובסקי” אם ב“היקעלס פאָלקס־קאַלענדער” בברין, אם בעתונים ביידיש כגון ה“טאַגבּלאַט” הלבובאי, ה“ווינער מאָרגענצייטונג” בוינה “יידישער אַרבּעטער” בקראקא, ה“ארבּייטערצייטונג”בוארשה, ה“לאָדזשער טאַגבּלאַט ו”נייע פאָלקסצייטוּנג" בלודז’ וכדומה – בכל אלה תמצא את מאמריו הרבים, שעיקר־תפקידם לעשות פרסום לענין הספרות והסופר העברי. קוראי־המאמרים האלה אינם יכולים שלא לתמוה על אותה הידיעה המקפת והדייקנות שאינה משיירת כל פרט מעֵבר לתשומת־לבה, על אותה האהבה והשמחה לכל זהרור בספרותנו ושמחה לפרסם אורו ב“גויים”. רוב מאמריו על ספרים וסופרים עברים. הוא לא נלאה לדון בסופר ולחזור ולדון בו, משל למי שמבקש לגייר את הקורא והוא מראה וחוזר ומראה את היקר שבידו. אילו נאספו, למשל, מאמריו הרבים על ביאליק ונתלקטו בכרך קטן. בין מאמריו תמצאו על רנ“ק, סמולנסקין, יל”ג, סוקולוב, פרישמן, אחד־העם, ברדיצ’בסקי, יעקב כהן, יעקב פיכמן, ש“י עגנון ורבים אחרים. והמאמרים, אף שנכתבו לשאינם מיודעי העברית ובקיאיה, היו מסבירים ומקיפים ואף ממצים. כמעט כל ספר עברי חדש זכה לטיפולו, כתב עליו פולנית ויידיש (למשל, כתב על כל כרך וכרך של “התקופה” בהרחבה ורוב פירוט). עתים כתב גם ביוגרפיות של אישים – על יהושע טהון, מרדכי זאב ברוידא; עסק בנושאי פדגוגיה – על שיטת־החינוך של הוגו גאוּדיג, על שאלת לימוד הדת ועל החינוך הדתי בבתי־הספר התיכוניים; כשם שעסק בנושאי כלכלה ומדיניות – על השיטה של פראנץ אופנהיימר כתב סקירות כוללות – על האנציקלופדיות הישראליות, על הפרודיה בספרות העברית; ולא נמנע גם מפרסום מאמרי־תעמולה – על הקרן הקיימת. לא היה מסתפק באינפורמציה – גם בנקודה זו ראוי ללמוד מסקירותיו, כיצד מלאכה זו צריכה שתיעשה, כמה קפדנות וכמה דיוק היא מחייבת; לא היה מסתפק בסוגי ההסברה והביקורת השונים, החל ברשימה הקצרה וכלה במסה המקפת – למשל, מסתו המצוינת על רנ”ק, שנדפסה ב“מוריה” – אלא ביקש להטעים את ה“גויים” מטעמה של הספרות העברית. תחת אשר ישיח על הספרות בא להשיח את הספרות. ואם נאמר לצרף את עבודת־התרגום שלו יהא הסיכום ניכר למדי. בין תרגומיו מעברית לפולנית מצויים סוגים שונים ורבי־פנים – גם “גויים ואלוהיו” לרנ“ק, גם “חיקוי והתבוללות” ו”בין קודש לחול" לאחד־העם, גם פליטונים של נ. סוקולוב וגם סיפורים של י. ל. פרץ; וכן גם “מגילת האש” לביאליק, גם “עגונות” לעגנון ואף ספרים שלמים, כגון “אשתו השנואה” לבורלא מזה ו“ישו הנוצרי” לקלוזנר מזה. וכן מצויים תרגומים מעברית ליידיש ובכללם “המוצא” לברנר.

והעבודה, שלא צוינה אלא בשרטוטיה בלבד, היא רבה מאוד. ומי שיעשה חשבונו של הקורא שלנו לא יוכל שלא להביא במנין את שעשו ללשוננו וספרותנו אלה המשמשים בקודש, שהלכו לישראל קוראי־הלעז וסיפרו באזניהם, בהתמדה וללא ליאות, בענין הספרות העברית החיה, גידולה ופירותיה. כי לא מעטה הנפש אשר עשו ולוּ נשקלה במאזנים וידענו, מה יקר נתן לאנשים אלה, שרתמו עצמם למלאכת־שירות זו.

ד    🔗

ודרכם של אלה היא, בעצם, דרך ויתור, כי הנה הם עושים נפשות והם כובלים את נפשם העברית. כי בפעולת השירות החשובה, שירמיה פרנקל עשה רוב ימיו, נתקפח הסופר העברי שבו. אמנם, תמצא מאמריו העברים ב“העת” וב“המצפה” וב“היום” וב“הצפירה” וב“התקופה”, אך מה מעטים הם לעומת עוצם־עבודתו בלשונות־לעז לשם השפה העברית וספרותה. ועתה – בשבת האיש בינינו ולא מעטים הם סביבו הקוראים העברים, שהוא עזר בידם לעבור מן הנכר־שברוח לביתם – ידבר אליהם כאשר דיבר, אך ידבר בלשונו, שהיא מכבר גם לשונם.

[תשרי תרצ"ו]