דומה, שאין זכרוני מטעני, כי שמו של פאול האלר, נודע לי בראשונה מעל עמודי Der Jude, ירחונו הנודע של מרטין בובר, שהייתי, כמותי כדומים לי בסביבת גידולי, בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, מקוראיו השקודים והנלהבים כאחד, והיה לנו, אם לאחוז לשון־הפלגה, כאורים־ותומים במשולש של אנושיות־יהדות־ציונות, ואם לאחוז לשון־צניעות, כדיוטה עליונה, שהיתה אוניברסיטה כביכול, לגבי הירחון הפולני, שגדלנו עליו, Moriah, שהיה לנו כדיוטה תחתונה, גימנסיה כביכול. הריני מדגיש זאת, שכן עצם ההופעה והפרסום, ואפילו ההזכרה באותו ירחון, היה בעינינו כשטר־יוחסין, והלכך כל שם ושם היה זכור לי לשנים, גם אם לא זכרתי ענינוֹ. ואמנם, לא זכרתי ענינוֹ, אולי משום שלא נצטרפו לו ענינים אחרים, שכן לשנים שוב לא נזדמן לי לראות שמו. ולא עוד, אלא כשנזכר לי שמו ולא ידעתי לצרף לו כמה ענינוּת, סבור הייתי, כי היה האיש כאחד מאותם כוכבי־העראי, שהבליחו בסביבי הימים ההם באָפקה של המחשבה הציונית וסביביה וכגילוים כן עילומם; ושמא אף הפלגתי כדי השערה, כי כמותו כאותם מיני שביטים, ששלמה הורוויץ כיוֵן כנגדם את חיצי פולמוסו החד במאמרו המצוין בשם Mystyfikacje żydostwa שבו גילה, עד מה כמה וכמה חדשים־מקרוב־באו, מאחינו בני־המערב, שקלטו משהו מעניני היהודים, נעשו עד־מהרה כמתנבאים על מהותה וערכיה, כשכל התנבאותם תלויה על חודה של שאילה מכלי שני ושלישי. ובאמת, מי לא יזכור את ההופעה הרוֹוַחת בסביבי־הימים ההם, בספרות־הלעז שלנו ועתונותה, כי מי שהריח, דרך־משל, מעט דברי חז"ל על־פי אסופת ווינטר־ווינשה וכדומה, הכביר מלים על מהות התלמוד ורוחו וקבע מסמרות בסולם־הערכים של ישראל ומורשתו, והיה ודאי לו, כי כל העולה בשלבים, שהמסמרות האלו דיבקום, צועד בטוחות. ואם בראשונים כך, באחרונים על אחת כמה וכמה; ולא בכדי ראה בנימין זאב זגל, בחיבורו הידוע, לקטרג על אותו סוג של מגלי יהדותה של מזרח־אירופה, נוסח תיאודור לסינג, ודומיו, מתוך שהעמיד על בטלוּת־גילוייהם. לאמור, עלי להזכיר את חטאי – שמו של האלר לא נמנו לו מניות טובות בזכרוני.

ואפשר היה גם שמו מתעמם ואפילו נפוג מתוכו, אילולא נתגלגל עליו הדיבור כדרך שנתגלגל לאברהם שבדרון, הוא שרון, שידעוֹ מקרוב בימי־נעוריו, מלפני המלחמה הראשונה ולאחריה ובה, דיבר בו ברגש של חיבה גלויה, ולא זז מלשבחו, עד שהגדירוֹ לשון Prachtkerl, שאם אתרגמו לשון: בחור־חמד, הריני מחליש את רישומו. והרי שבח מפי האיש, שידעתיו פרקליטה של מידת־הדין, היה בחזקת אטסטאט, שיש לו על מה שיסמוך. והוא לא ידע הרבה על חיי משוּבּחו, וסיפר לי רק משהו ממוצאו – מעשה בקצין אוסטרי גבוה, שגדודו שירת בעיר מערי גליציה, ובה הכיר את נכדתו של אחד מגדולי צדיקי־החסידים, וההיכרות סופה ידידות והידידות סופה אהבה והאהבה סופה נישואים והבן, שנולד להם, הוא פאול שלנו, התנצחו בו בבירור שני יסודות של מזג ותרבות, שעם כל הריחוק שביניהם, היה בהם צד שוה, מורשת האב והאם כאחת – היציבה העצמית הגאה. אם מותר לי לצרף לעדות הזאת של מורי ורבי רושם משלי, שקניתיו לימים, כשהכרתי את פאול, הרי היציבה הזאת, מורשת הוריו, היא, כמדומה, שסייעתו במכריע להכיר את ההאביטוֹס של ההומו יודאאיקוס בן־בלי־דת, הדבוק כביכול בשרשי התרבות והתולדה של עם מעמי אירופה, וראש להם הגרמנים, ובאמת אפילו אינו כרוך בו, שהכזב שבלהיטותו להימנות עם אחר אינו פחות מן הכחש שביראתו להתיחס אל עצמו, שעל כן כל עיקרו אונאה כפולה, שאינה אלא פחיתות אנושית. הקדמתי את שנודע לי במאוחר, שמתוכו למדתי, מה עשוי היה להאהיב את הצעיר של בעל Mauschelpredigt eines Fanatikers שהתמחה במעשה־הפירוק של מנגנון־הנפש אשר למתבולל־המבולל, כפי שמוכיחים ניתוחיו המצוינים במאמריו על ארנסט ליסאואר, סטיפאן גרוסמאן, אגון פרידל, גראבובסקי. לאמור, את תיקון־חטאי אני מזכיר היום: שמו של פאול האלר נמנו לו מניות טובות בידיעתי.

ב    🔗

יצאו ימים לא־מעטים לאחר הנדנודים שבין זכרוני, שנטה לצד הגנות, ובין ידיעתי, שהוטתה לצד השבח, והנה בא לפנַי ספר, שנשא עליו שמו וחניכתו, והוא חיבורו National־Revolutionäer Zionismus, כלומר הציונות המהפכנית־הלאומית, הרצאה רעיונית ותכנית מעשית ברוח האקטיביזמוס, שיותר משנתעוררתי עליו מבחינה סיסמולוגית, נתעוררתי עליו מבחינה סייסמוגרפית. לא שלא התעניינתי במערכת רעיוניו ותכליתה; אדרבה, לא זו בלבד שעיינתי בה, בחינת ודע את יריביך, אלא אף עוררתי את דעתו של ב. כצנלסון עליו, והוא ביקש את הספר מידי ואמר לי פליאתו על עזות־הביטוי, השקויה רוח של קנאות; אולם עיקרה של תשומת־דעתי היתה לאיש, העומד בטבורה של אירופה, שקרקעה בוער מתחת כפות רגלי יהודיה, ומתוך מתיחות נפשית נסערת, נפלטת מקרבו, כאבן מלוהטה, מסת־ההצלה של עמו.

עוד זכר־החיבור מהמה בלבי, המבין להגותו, גם אם הוא חלוק על הגיונו, והנה אני שומע, כי המחבר נמצא מכבר בארצנו, ומבקש לראותני, ומי שמודיעני על כך מוסיף: איני יודע לשם־מה הוא רוצה לראותך, אבל יודע אני על שום־מה כדאי לך להכירו. אמר ומדד לפנַי שבחי האיש מבחינת אָפיוֹ ומבחינת השכלתו, וביותר הדגיש אותה נקודה, שכבר הרמזתי עליה, והיא יכולת חדירתו בנפשו של המתבולל־המבולל, אלא שסגנון־ניסוחו היה אחר: האלר יודע אותו טיפוס לכל מחבואי־מחבואיו, הוא ממש הרנטגנולוג שלהם. ולפי שכבר היה קודם מה שגירני להכיר את האיש, ומי שעוררני עתה לכך היה יקר בעיני, הלא הוא משה אהרן ויזן, שהוקרתיו לפני שהכרתיו פנים והערצתיו לאחר שהכרתיו פנים, קיימתי בחינת זריזים מקדימים ונתקיימה בי בחינת כל הזריז נשכר: היכרותי עם פאול (או כפי שכינה עצמו עתה: פינחס) האלר, נעשתה עד־מהרה ידידות, ולא אמנה מספר לשיחותינו, שהיה בן־ביתנו ונתחבב עלינו ביותר. על מה דיברנו ועל מה לא דיברנו – אבל פחות מכל דיברנו על מה שהסעיר ביותר את נפשנו, והיא הפורענות שירדה על עמנו וחרב־הכלָיה התלויה מעל עצם־חייו, שאם לא תתחולל בהם תמורה מכרעת ואבדנו; ויותר מכל דיברנו על מה שהעליב ביותר את נפשנו, והיא מציאותו של מי שאין נפשו נסערת בו והוא מתפתה לאמונה הנואלת, כי אפשר לגמד שואה כדי תאונה, שיוכל לקיים בחינת מפטירין כדאתמול. וזאת לזכור, חליפת־הדברים שבינינו היתה בעצם ימי־האימים של טבח קהילות־ישראל, שהתקשיתי להניח, כי רגל איש ישראל, שיינצל מאש הפורענות או מימיה, תאבה לדרוך על אדמת־הטבח, אבל הוא, בחיוכו, שנערבו בו בינה והיתול, היה אומר: אי אתה מכיר אותם, הם יושבים פה על מזודותיהם, ואך ייפתח אי־שם שער או פשפש וירוצו לארצות רוצחי־אחיהם ויעבדום כאשר עבדום. וכשאמר: הם, הסמיך לו למִספר הסתום ספירה מפורשת: פלוני, אלמוני, פלמוני. שמעתי דבריו מתוך הרגשה מעורבת – דעתי ידעה מאוד, כי אפשר, הדין עמו, אך משאלתי רצתה מאוד, שלא יהא הדין עמו. טעם המשאלה אינו טעון בירור, וביותר שהיתה לו תוספת טעם – הרבה עסקתי בימים ההם בקירובם של סופרים, שבויי־לעז, שבאו אלינו וקיוינו כי יֵשבו עמנו, וקירבנום אל קהל־הקוראים, ועשיתי במעשה התרגום של דבריהם ללשוננו ימים כלילות – שירים, מאמרים, ספרים, שאילו נתחברו דפיהם לאורך, והיו כגשר־של־נייר על־גבי אוקינוס. הרבה רומנים, שהיו לי בחיי, לא עלו יפה, אבל הכושלים ביותר הם אלה, שהיו לי עם סופרים שבויי־לעז, שיגעתי עליהם יגיעות הרבה, שמחתי לכל שביב של התוַדעות וקירבה שנראה לי מהבהוב־מבטם או נשמע לי מצליל־דיבורם, אבל ככל שסיפרתי לאיש־שיחי, על ראובן, שמעון או לוי, היו עיניו מתחייכות, והיה פוסק: יברח; אם יתבייש – יברח בחמיקה, ואם לא יתבייש – יברח בזחיחה. לדאבת לבי עלי להודות, כי נבואתו נתקיימה עד־תומה, וביום פקדי – אפרוש את הדוגמאות איש־איש על מנוסתו מעמו וארצו. ואילוסטרציה קטנה; סיפרתי לו לאיש־שיחי מעשה באחד הסופרים האלה, שטרחתי ותירגמתי רומן שלו ואף אסופת סיפורים שלו, ואף עוררתי את ידידי אחד לתרגם רומן אחר שלו, וידידי אחר אסיפת־סיפורים אחרת שלו, ושנַים תיאטראות הציגו עיבודי מחזותיו, אחד של כובד־ראש ואחד של קלות־ראש, ופעם אחת שאלני: האם, לדעתך, אסתדר ביניכם, השיבותי בשחוק: אכן, לדעתי, תתבולל גם בינינו. שמע האלר ואמר: הם היו מרמים גם את עמם, אך הם פיקחים מדי שיֵדעו, עמם, עם של פיקחים, ולא יאמין להם. שאלתיו: והאמונה בתשובה, ובחוזר בה, שהיא לא בלבד כלל גדול ביהדות, אלא גם כלל גדול בציונות, מה יהא עליה? הראה על גליון “הגה”, והוא עתון מנוקד שערכתיו, ביחוד בשביל עולי מערב־אירופה, ואמר: מי שגוחן פה על גליון קטן זה והוא נשטף בשבע זיעות ללמוד לקרוא בו, הוא בחינת שב; מי שמתפרקד פה על הוצאת Orient להבטיח לעצמו אליבי ליום מנוסה, אינו בחינת שב. נזכרתי והזכרתי לפניו פירוש שירשו דברי התפילה: אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים, לאמור שכביכול נותן יד שמאלו, והיא יד כהה, לפושעים, אבל יד ימינו, והיא יד רמה, לשבים. מחא כפיו מרוב הנייה.

מעניינת ביותר היתה הפגישה שבינו ובין איש־האשכולות, פאול לאנדוי, שידע אף הוא את ההומו יודאאיקוס העושה בשל אחרים כבתוך שלו, והוא מלצר תרבותם ומדמה להיות אדוניה, ואילו הוטרח טייפריקורדר לרשום שיחתם כמו – וניצל לקח נחשב לדור.

ג    🔗

הענין, שהאלר הביאו לפנַי, היה גם הוא ענין של מעשה־תרגום: כמין רומן שלו, סיפור שמצעו ותכנו המתיחות שבין הישוב והמַנדט, בתחזית של תנועת המחתרת, ועל רקע של כפר ערבי – ככל הנכון, אבו־גוש. נפלאתי כי ידע במפורט על עשייתי – עריכה ותרגום של דברים, שהיה בהם מדפקהּ של השעה, ואופן עריכתם או תרגומם על דרך הערמה על הצנזורה המַנדטורית. ולא עוד אלא ידע שהוחזקתי כמומחה לכך – כנראה על שום שעלתה בידי להעמיד תעודה, כמו מ"ג המכתבים של משה כרמל, באופן שלא נזכר בהם לא שם מקום ולא שם זמן ולא שם איש ולא שם מוסד וכדומה, אך הקונטקסט גילה את הכל, והצנזורה לא יכלה, עם כל רצונה, לפסלם מניה־וביה; והוא הדין בסיפור “מגילת המעפיל”, לצבי סחר, שנדפס בהמשכים יום־יום (בשם “הכל אל מתחת לסיפון”) וגם בו נהגתי כך, שלא היתה הצנזורה יכולה להיאחז בשום פרט של ממש, אף שהקונטקסט גילה כל נעלם. הרי לך – אמר האלר – חתיכה להתנסות בה. ודאי היה לי, כי הייתי מצליח גם בכך, אבל המאורעות הטו אותו לצד אחר ונעלם מעיני לימים רבים, עד שראיתיו, בתחילת תקומתה של המדינה, בלכתי ביפו המרוקנה, והוא חייל, קורן ומאושר: היא ישנה, מדינת־היהודים. כמאליו התגלגל הדיבור על הרצל. אמרתי לו, כי דין שנקיים בו מנהג שנוהגים החסידים בשמחת־תורה בראש שושלת רבם, שהיו קוראים אותו ראשון לתת כבוד לתורה, ובטוחים היו שהוא רוקד עמהם; דהיינו, כי ביום־הבחירות לאסיפה המכוננת של מדינת־היהודים נכבד בראשונה את אביה ונכריז: ר' בנימין זאב בן ר' יעקב, תן כבוד למדינה. עמדו דמעות בעיניו. ונזכרו לי דמעותיו, כשבא יום־הבחירות ובמאמרי, שנדפס לכבוד היום, הגיתי את הרעיון הזה ברבים. ועתה אך אוסיף, כי איש־שיחי, משהבליג על מבוכת התרגשותו, אמר: דור רחוק, אם יאמר לכבד איש יהודי בן־דורנו לא ימצא תואר גדול מן ההגדרה: הרצליאני היה. נעניתי בשחוק: ובכן, אשרינו, שהיינו הרצליאנים. נענה גם הוא בשחוק: אמנם אתה היית הרצליאני סטטי ואני הייתי הרצליאני דינַמי, אך למזלך, דור רחוק שוב לא יבחין בטרמינים טכניים אלו, ותזכה מבוּרוּתם.

ואלה הדברים האחרונים ששמעתי מפיו, ששוב לא ראיתיו פנים.

[כ“ד אלול תשכ”ג]