(“כעיר נצורה” לאשר ברש ומשהו על “תמול שלשום” לש. י. עגנון)

א    🔗

נזדמן לי לקרוא, בזה אחר זה, שני ספרים, שמחבריהם הם מיוצאי גאליציה, מבני העליה השניה, ושניהם מתארים כמעט תקופה אחת ואף מחיים דמויות משותפות, הידועות יפה לבני הישוב. שניהם חשו בצורך לתת מבע ציורי לתקופה שלפני הכרזת בלפור, תקופת ההתישבות הלאומית ביהודה ובגליל ויסוד העיר העברית.

האחד ש. י. עגנון, יוצר “תמול שלשום”¹, מצייר את ירושלים הישנה עם ראשוני עוליה, נושאי התחיה העברית ואת תל־אביב, בראשית בנינה. יצירה זו חורגת ממסגרת היצירות הספרותיות השכיחות; יש בה משהו מיוחד, יהודי ועולמי כאחד, המפתיע ומביא במבוכה את הקורא; מוחשת בה התלבטות צורבת ותהומית של אמן־פיטן, שעם כל אי־השלמות שבבנין יצירתו, העשוייה מחרוזת־מחרוזת של תיאורים, הגיונות וחיטוב דמויות, הריהי מלוכדת ליכוד פנימי, שהוא פרי יסורי יוצר, הנאבק עם עצמו מאבק קשה, מתגבר על עצמו ויוצק יציקה מוצקת.

בספר זה מפרפרת נשמת פיטן גדול, הרווי חן רב וחסד־יה וניחן ביכולת פלאסטית לתאר אישים, צבור ונוף, בפרוזה קלאסית, עשירה־פשוטה ורוננת כאחת, תיאור קולע ומעמיק. יש פרקים, שבהם עולה האמן לשלב־עליה של יכולת ציור, כגון אותם הפרקים, בהם מתוארים הנסיעה בלילה בד’יליז’נס מירושלים ליפו או הרחיצה בים, שרק מעטים מבין הסופרים או הציירים זוכים להגיע אליו. ובתוך הסיפור גופא משובץ סיפור הכלב בלק, שעם היותו בעצם בלתי־הכרחי מבחינת הרקמה האורגאנית של פרשת “תמול שלשום” הוא מהווה חטיבה אמנותית־מקורית בפני עצמה, – הרי עד עתה, לא נכתב בספרותנו משהו דומה לו לעומק, לשנינות, ליופי ולעצמה שבתיאור. זהו סיפור, שראשיתו סארקאזם ניהיליסטי ואחריתו אליגוריה, רבת־משמעות ועמוקת־מגמה. כי עגנון מתנסה בעיצוב קוסמוגוניה משלו. היצירה הגדולה, עשירת תוכן, רוויה חן וצער כאחד, שקויה בבושם משכר של פרוזה עילאית, יפי־לשון, נעימה פיוטית, רוננת וכובשת לב. אבל היא גם מלאה פרובלימאטיקה, מצערת ולפרקים גם מייאשת, ואין היא בנויה בנין פנימי שלם. התקופה המתוארת איננה מתגלית אלא מבעד למזגו המיוחד של האמן. אין אנו רואים לפנינו תקופה חיה, היסטורית־ממשית. בפנינו עולם של פיוט ושירה, שהדמויות המהלכות בו הם פרי רוחו של היוצר, אם גם פה ושם הוא מעלה ומזכיר שמות של אנשים חיים. כל העובר דרך התרשמותו ודמיונו, לובש צורה פיוטית־מקורית, אבל רחוקה מן המציאות. מציאותו היא שירת־נפשו ולבטיו הקשים.

השני, אשר ברש, יוצר “כעיר נצורה”² מתאר את תל־אביב, לאחר שכבר נבנתה והיתה לפרבר. בראשית הספר הוא מוסר מודעה, כי “במחרוזת סיפורי לא נתכונתי להעלות אנשים ומעשים, שהיו ממש, אלא לצייר תמונה כוללת של הפרבר תל־אביב והרוח המתהלך בו בפרק הזמן, שתחילתו עם הפלגת האניה מנמל יפו… הקוראים עדי־הימים ההם והאחרים, אל יבקשו ‘להעמיד את הדברים על אמיתם.’ אמיתם היא במידה שהם דברי־שירה”.

ברם, אלה המכירים את תולדות הישוב בפרק השנים שהסופר עוסק בו, יעמדו מיד על־כך, שכל המתואר ב“מחרוזת סיפורים” אלה הוא דבר שבממש: המאורעות, האישים, הכול טבוע בחותם של אמת, חותם של מציאות, שרבים, ככותב הטורים האלה, היו עדי ראיה או שמיעה להם. כל המסופר ב“כעיר נצורה” זו באותה תקופה של מלחמת עולם, הוא מעשה שהיה: הטיפוסים הרבים, עליהם מייחד המספר את הדיבור, חיו ופעלו; אנו מכירים אותם יפה: חסן־בק והבידוי, נכה־הרגלים, השתוללו ביפו ובתל־אביב והממונים על הפרבר, ראש הועד והספרדי גבושון, החרדים לפרבר ולתושביו, אף הם היו פועלים וחיים באותה תקופה. הוא הדין באותו מזכיר קטן קריס, שהתרוצץ בצדו של ראש הועד בהדר־קומתו, הרענן ומפוזר, כולו זריזות ומרץ, בדוקטור פישר, “אוהב שלום, ודאגת הישוב שוכנת כענן על מצחו הצר. ואולם אשתו גבוהה היתה ודעתנית ושואפת להיות אישיות בישוב” המטיילים “בשעה פלונית, כששניהם צמודים ומשיחים בלחש ובנעימות – סמל התרבות ושלום־בית”; בפלאם הסופר: גמזו “נעים המזג” ובעל הזקן; לובסקי, הסופר היידישי, ש“נעשה סוחר”, זרחי איש הקוסמוס, “הפועל הזקן, הטולסטואי, איש המופת”; וולויל שילוני, איש כנרת, ש“דיבורו מיהר, מעמיק וסימפאתי”; הקבלן קומורניק; הנכפה אלמוגי – כולם דמויות חיות, שהיו באותה התקופה, כשהן מהלכות ברחובות תל־אביב המעטים ועוסקות בענינים שלהן ובעניני הצבור.

את מי לא הכניס המספר אל תוך אותה “מחרוזת הסיפורים”? כל שבלט במשהו – נזכר ומתואר בעט מהיר ויפה בספר מלבב זה. כל שהתרחש באותו פרבר בתקופה זו עובר בין דפיו, לאמתה: החיפושים שנערכו, החלפנים שעסקו בהפיכת “הנירות” למזומנים; ה“פרארים”, פרשת “הויסיקות”, המגע עם שלטונות הצבא, עזיבת תל־אביב וגירוש תושביה – כל אלה הם אמת לאמתה, דברים שהיו ומתוארים תיאורים ממשיים.

בעצם עשה ברש מעשה היסטורי. הוא כתב ספר־כרוניקה, במובן האמנותי והרחב של המלה הזאת; הוא החיה תקופה, על אנשיה וסבלותיה ביד פיוטית והעלה עור ועצמות על היצור הקיבוצי: הפרבר הנחמד. יסוד הסיפור הוא המציאות הממשית של אותם הימים והתיאורים הם ריאליסטיים; ואולם ספוגים הם אוירה מנעימה ומלבבת של אהדה חמה לדמויות המצוירות, לחיותיהם ולשכונתם היפה.

אין הוא חוצב את טיפוסיו מנפשו; אין הוא חורש למעמקים; אפילו טרוי, אותה אישיות חיובית, טובת־לב ונאמנה, שבודאי משהו מן המחבר עצמו דבק בה, איננו מתואר אלא תיאור חיצוני. אין הוא עוסק בפרובלימאטיקה; הוא מעצב דמויות, דמויות חיות לעשרות, מבליט קו אופי ומספר מעשים ב“מחרוזת סיפורים”, שלאמתו של דבר הן בבחינת גלריה של פורטרטים וסקיצות. סקיצות שלפרקים הן פיוטיות־פיליטוניות ומהולות במשהו אירוני ומלבב כאחד ולפרקים הן מילודראמאטיות, כאותה מלחמת־דברים בין אלמוגי הנכפה הקנאי ללשון לבין פינטוס, המורה המכין תלמידים לבחינות בצרפת.

ב    🔗

הספר קל לקריאה; הנעימה הנשמעת מתוכו שקטה; הטון הוא אפי. התקופה היא אמנם מלאה זעזועים ופורעניות והאנשים הם רוויי סבל. אך מני אז עברו שלוש עשרות בשנים ובימינו – ימי החורבן לעמנו – נראים היסורים מן השנים ההן נטולי מרירות כמעט, מה קלים היו יסורינו אז לעומת הנוראות של זמננו, ועינויי תקופה, שברש מתכוין להעלותה בספרו – כמעט אידילית היא. היה בה נועם ידוע, ביחוד מאחר שהכול עוד האמינו בעתיד טוב יותר. שהרי אף בשעות של רדיפות ונגישות מטעם הרשות התורכית, לא פסקו ראש הועד ופרנסי הפרבר מדאוג להרחבתו. הם חיו ופעלו בכוח חלום התחיה וסבלו מתוך הכרת ערכה בעתיד.

ג    🔗

בדרך יצירתו של ברש יש משהו משל טורגניב הרוסי – הפרוזאיקן הגדול, שכל דבריו ותיאוריו רוויים תמיד רוח פיוטית מלבבת, בניגוד לעגנון שדרך־יצירתו, המיוחדת, הנוקבת המעמיקה, יוצאת־דופן, מהגה את הקורא ממסילתו הרגילה ומבלבלתו. יש לעתים, על אף היופי, השלמות וההרמוניה הפלאית שבלשונו והרצאת־סיפורו, משהו המעלה את זכר לבטיו התהומיים של דוסטויבסקי. ברש הוא ישר־דרך; הוא איש־המערב, המרצה את דבריו בנחת, באוביקטיביות מהולה בטוב־לב, בחמימות־נפש כלשהי וביחס חיובי לבריות המתוארות.

לאחר קריאה בספר נחרתת בלב הקורא תמונה בהירה ומלבבת מימי המלחמה הקודמת, עת הפליגה האניה האחרונה והארץ נותקה מן העולם. בסיפורים מספר תוארה כבר תקופה זו, על הזעזועים שבה. ואילו נבצר ממחבריהם להשתחרר מאוירת הימים ההם, מן האקטואליות שבה. ברש החיה את התקופה מתוך ראיה רחבה, מתוך פרספקטיבה היסטורית. הנעימה השלוה שב“כעיר נצורה” משרה חן מיוחד על המעשים והמקרים, שאירעו בימים ההם. ברש לא רק העשיר את ספרותנו ב“מחרוזת סיפורים” נאה, אלא גם הציב יד ושם לתקופת־בראשית בארץ, שראויה היתה להיות מעוצבת ביד אמן כמוהו.